דרוש כ"ג לפרשת תשא והפטרה

וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה׳ מחר (שמות לב, ה).

במדרש (שוחר טוב): רבים אומרים לנפשי וכו׳ (תהלים ג, ג). רבים אלו א״ה, כמד״א הוי המון עמים רבים (ישעיה יז, יב). אומרים לנפשי. אומרים לישראל אפשר אומה ששמעה מפי אלקיה שאמר לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, ולסוף מ׳ יום אמרו לעגל אלה אלקיך ישראל יש להם ישועה. אין ישועתה לו באלקים סלה. ואתה ה׳ הסכמת עמהם וכתבת בתורה זובח לאלקים יחרם (שמות כב, יט). מגן בעדי, שהגנת עלינו בזכות אבותינו. כבודי, שהשרית שכינתך בתוכנו, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). ומרים ראשי, תחת שהיינו חייבים הרמת ראש נתת לנו תלוי ראש, כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל, יב). ע״כ.

יבחן הצדיק והרשע האוהב חמס, המלך היושב על כסא רם ונשא הבוחן לבות וכליות, כי לא אשר יראה האדם כי ה׳ יראה ללבב, וכמ״ש בשמואל א׳ י״ו. ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה׳ משיחו (שמואל א׳ טז, ו). ויאמר ה׳ אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב (שם ז). וקשה מהו ׳אך׳ שאמר שמואל, כי מה בא למעט. ועוד כי האדם יראה ׳לעינים׳ היל״ל בעינים, וכמו שתרגם יונתן, ארי בני אינשא חזן בעיניהון. ואם מוסב לאדם הנראה למה יאמר לעינים הלא כל הגוף נראה. אמנם איתא שם בילקוט, ויהי בבואם וכו׳. אמר זה ראוי למלכות, אפשר שמואל שנכתב עליו כי נאמן שמואל לנביא לה׳ (שמואל א׳ ג, כ). היה טועה. א״ר יצחק שמואל לא טעה אלא שראה ולא כיון אם מבתו אם ממנו המלכות, שנ׳ ויקח לו רחבעם את וכו׳ אביחיל בת אליאב בן ישי (דה״ב יא, יח). לכך אמר אך נגד ה׳ משיחו. נטל קרן השמן ובא לצוק על ראשו וברח השמן לאחריו, כשראה כך אמר לא בחר ה׳ בזה וכו׳. וקשה שהרי לא ראינו באליאב כתוב ׳לא בחר ה׳ בזה׳ כמו שכתוב באחרים, אדרבא סבר שמואל שהוא הנבחר למלך. ולתרץ זה נבאר תחלה מ׳ ז״ל שם בילקוט שמואל א׳ ט׳, אנכי הרואה (שמואל א׳ ט, יט). א״ל הב״ה לשמואל אתה קורא עצמך רואה, אני מראך דבר שאין אתה רואה, אימתי הראהו בשעה שאמר לו מלא קרנך שמן (שמואל א׳ טז, א). ויאמר ה׳ אל שמואל אל תבט אל מראהו (שם ז). ע״כ. וכיון דאתא לידן מ׳ זה נימא ביה מלתא על מה שהקשו המפרשים כי מה חטא שמואל בזה ששאל לו שאול, הגידה נא לי איזה בית הרואה (שמואל א׳ ט, יח). והיה לו להשיב על שאלתו, והם תירצו כדרכם. ואני בעניי אגידה ואספרה מ״ש שם, לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלקים לכו ונלכה עד הרואה כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה (שם ט). וקשה גם בזה שהרי מצינו ודבורה אשה נביאה (שופטים ד, ד). וגם בגדעון כתוב וישלח ה׳ איש נביא אל בני ישראל (שופטים ו, ח). ועוד למה נשתנה שמו מנביא לרואה. אך בשמואל א׳ ג׳ כתוב ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ (שמואל א׳ ג, א). ותרגם יונתן לית נבואה גליא. ולפי זה נוכל לומר כי על כן לא קראוהו העם נביא רק רואה, לפי שהיה דבר תמוה להמצא איש צופה עתידות, וכשבא שמואל שאז התחילה מחדש הנבואה להתגלות, כי באמצעות המוכן יחול השפע על הבלתי מוכן, וכמו שכתוב שם בשמואל א׳ י׳. ופגעת חבל נביאים וכו׳ (שמואל א׳ י, ה). חזרו לקרותו נביא שהוא מלשון ניב שפתים (ישעיה נז, יט). שמתנבא על פי ה׳, כי רוח השם דבר בו. מה שאין כן ׳רואה׳ שר״ל שמעצמו רואה. ולכן כששאל שאול איזה בית הרואה. היה לו לשמואל להשיב אנכי הנביא והוא אמר אנכי הרואה, שהוא כמחזיק עצמו לרואה מבלי שליחותו ית׳. א״נ היל״ל אנכי רואה כלומר כאחרים, אבל באמרו הרואה מורה שהוא היה יחיד בדורו, ואינו כן כי היו שם רבים המתנבאים. ולכן א״ל הב״ה אתה קורא עצמך רואה, דייק ׳עצמך׳ כאילו אין שם אחר שרואה במראה הנבואה אלא אתה, לפיכך אני מראך דבר שאין אתה רואה. כי אז היה לך לראות באליאב שאינו הגון למלכות וכמו שנזכיר. א״נ טעם נכון שנענש שמואל, לפי שכתוב שם בשמואל א׳ ט׳. וה׳ גלה את אזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמר (שמואל א׳ ט, טו). כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין וכו׳ (שם טז). ושמואל ראה את שאול וה׳ ענהו הנה האיש אשר אמרתי אליך וכו׳ (שם יז). וא״כ כיון שה׳ הגיד לו מתחלה, כשבא שאול ושאל אי זה בית הרואה (שם יח). היל״ל ה׳ הרואה ולא אני, ולכן מדה כנגד מדה כשם שבמשיחת שאול למלוכה אמר אנכי הרואה. כך במשיחת בן ישי טעה, וירא את אליאב וכו׳. ואמנם לא טעה לגמרי שלזה במ׳ הראשון הקשה אפשר שמואל היה טועה, ותירץ לא טעה אלא שראה ולא כיון אם מבתו אם ממנו, ובתחלה סבר למושחו למלך, אך כשראה השמן שברח לאחריו אמר לא בחר ה׳ בזה. לא שאמר כן בפירוש, אלא למד זה מדכתיב אחריו ויקרא ישי אל אבינדב ויעמידהו לפני שמואל ויאמר גם בזה לא בחר ה׳ (שמואל א׳ טז, ח). דמלת ׳גם׳ לרבות את אליאב, שגם כשראה השמן בורח לאחריו, ודאי שאמר לא בחר ה׳ בזה, וכשבא לאבינדב אמר ׳גם בזה׳ שלא בלבד לא בחר באליאב רק גם בזה לא בחר ה׳. ובאגדת שמואל שם מסיים המ׳ הנז׳, ודכוותה והדבר אשר יקשה מכם (דברים א, יז). א״ל הב״ה למשה, משה אתה דן קשות, אני מביא לפניך דין שתלמיד תלמידך יכול לשמעו, הה״ד ויקרב משה את משפטן (במדבר כז, ה). גם פה דייקו רז״ל מאי מכם, דהיל״ל והדבר הקשה תקריבון אלי, כמ״ש בפ׳ יתרו, את הדבר הקשה יביאון אל משה (שמות יח, כו). אך אמר ׳מכם׳ לרמוז מכם יקשה אבל לי לא יקשה. ועל זה הוכיחו הב״ה אתה דן קשות, כלומר שלפניך אין דבר קשה כמו באחרים. אני מביא לפניך דין שאינו קשה ועכ״ז אין אתה יודע לשמעו, הה״ד ויקרב משה את משפטן (במדבר כז, ה). וא״ל הב״ה כן בנות צלפחד דוברות (שם ז). וארז״ל (ספרי פ׳ פינחס) מלמד שראתה עינן של בנות צלפחד מה שלא ראתה עינו של משה. נחזור לשמואל שלכן אמר אך נגד ה׳ משיחו. שלא ראה יפה לומר שהוא ראוי למלוכה רק רואה ואינו רואה, לכן אמר ׳אך׳, וכן דייק ל׳ המאמר שאמר אלא שראה ולא כיון וכו׳. לכך אמר אך נגד ה׳ משיחו, כלומר בשביל שלא כיון יפה אמר ׳אך׳ לשון מיעוט.

ובפסחים פ״ו (דף סו:), אמר ר׳ מני בן פטיש, כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו מגדולתו, מנלן מאליאב דכתיב ויחר אף אליאב בדוד וגו׳ (שמואל א׳ יז, כח). וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכלהו כתיב בזה לא בחר ה׳ (שמואל א׳ טז, ח-ט). ובאליאב כתיב ויאמר ה׳ אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו (שם ז). מכלל דמעיקרא הוה חזי. ופרש״י ז״ל, לא בחר משמע מעולם, אבל מאסתיהו משמע השתא מאסתיהו מפני שהוא רגזן, מכלל שמתחלה נבחר. ואע״ג דהאי מעשה דמשיחה קודם לרגזנותו, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו ע״כ. וקשה שהרי כלל גדול יש לנו אין הב״ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ראש השנה טז:). ואיך דן את אליאב על מה שכתוב אח״כ ויחר אף אליאב בדוד (שמואל א׳ יז, כח). ונלע״ד לתרץ היטב עם מ״ש בשבת פי״ג (דף קה:), המקרע בגדיו בחמתו וכו׳ יהא בעיניך כעובד ע״א וכו׳. א״ר אבין מאי קראה לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר (תהלים פא, י). וכ״כ בזהר קפ״ב ב׳. חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא (ישעיה ב, כב). ע״ז אתחשיב ההוא בר נש, מ״ט בגין דע״א ממש שארי בגויה. ואיתא בב״ר פ׳ מ״ג. ע״ז מכה מלפניה ומאחריה, מכה מלפניה וירדוף עד דן (בראשית יד, יד). ומאחריה מדן נשמע נחרת סוסיו (ירמיה ח, טז). ע״כ. שאע״פ שעדין לא היתה שם ע״א בדן עכ״ז כיון שעתידה להיות שם תשש כחו של אברהם באותו מקום, אף כאן כיון שבלבו של אליאב היה הכעס שהיה נוח לכעוס, לכן כשבא שמואל למושחו נמאס מפני זה, כי הכעס הוא ע״א שמכה לפניה, וכיון שבלב אליאב הכעס ינוח אין ראוי שתשרה בו שכינה ואינו הגון למלכות, ולז״א אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו (שמואל א׳ טז, ז). שהם שני דברים הראויים למלך, מלך ביופיו תחזינה עיניך (ישעיה לג, יז). וגם להיות משכמו ומעלה גבוה מכל העם, שלכן נתהלל שאול בזה כמ״ש שם בשמואל א׳ י׳. ויגבה מכל העם משכמו ומעלה (שמואל א׳ י, כג). ויאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר בו ה׳ כי אין כמוהו בכל העם (שם כד). ונלע״ד שמ״ש ויגבה מכל העם, ר״ל שאז נעשה גבוה מכל העם מה שלא היה בתחלה, וזהו דיוק הכתוב ויתיצב בתוך העם ויגבה מכל העם (שמואל א׳ י, כג). כלומר שאז בהיותו בתוך העם נעשה גבוה. וז״ש שמואל הראיתם אשר בחר בו ה׳. כלומר עיניכם הרואות נס זה שעתה נעשה גבוה להודיע כי בחר בו ה׳. וראיה לדברי שכן מצאתי בתנחומא פ׳ אמור, הא למדת שאפי׳ יהא אדם קצר והוא נתמנה מלך נעשה ארוך, כל כך למה שבשעה שהיה נמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו ע״כ. ולכן א״ל הב״ה לשמואל אל תבט אל מראהו שהוא יפה מאד, וגם ואל גבוה קומתו שהוא סימן שראוי לימשח למלך, כי מאסתיהו. כי כן כתוב שם בזהר תצוה קפ״ב א׳. אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזיה, לא יעקר לה מאתראה בגין למשרי תחותה אל זר, דא איהו ב״נ כדקא יאות, ואי ההוא ב״נ לא נטיר לה ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, ודאי דא איהו ב״נ דמריד במריה, ודא אקרי טורף נפשו באפו (איוב יח, ד), איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר וכו׳. וע״ש (ואי ההוא בר נש לא נטיר לה ואיהו עקר קדושה דא עילאה מאתריה למשרי באתר דסטרא אחרא. ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, ודא איהו (איוב יח): טורף נפשו באפו. איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר. ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו. אשר נשמה אחלף באפו. כי במה נחשב הוא. ע״ז אתחשיב ההוא בר נש. ומאן דאתחבר עמיה, ומאן דאשתעי בהדיה, כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש. מאי טעמא, בגין דע״ז ממש שארי בגויה. ולא עוד אלא דעקר קדושה עילאה מאתריה. ושארי באתריה ע״ז אל זר. מה אל זר כתיב ביה (ויקרא יט) אל תפנו אל האלילים. כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי. ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב, (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם ה׳. רוגזיה דרבנן במילי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי, (לכך נאמר (דברים ד) כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא) אבל אי במילין אחרנין, לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש, לאו איהו ע״ז ממש (כהאי), ואסיר לקרבא בהדיה דהאי. ואי תימא הא לשעתא הוה דעבר והדר אהדר. לאו הכי דכיון דאעקר קדושא דנפשיה מיניה ומאתריה, וההוא אל זר מקפח ההוא אתר, אתתקף ביה ולא שביק ליה. בר כד אתדכי בר נש מכל וכל ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה. כדין ולואי דאתקדש. אמר ליה רבי יוסי, אתקדש ממש. אמר ליה תא חזי, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה ושריא באתריה ההוא אל זר (דאקרי טמא), אסתאב בר נש וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מיניה, וכיון דערקא מיניה זמנא חדא, כמה (ד)יעביד בר נש עד לא תיתוב לאתרהא. אמר ליה, אי הכי כמה מסאבין אינון דמתדכאן. אמר ליה שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיר. אבל דא שניא מכלא, דכל גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב. ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין כך כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. דאחלף קדושה דמאריה בגין אפו, דדא איהו מסאבו דמסאיב כלא. כי במה נחשב הוא. במה ע״ז ודאי נחשב איהו. תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו ע״ז, סטרא אחרא כמה דאמרן, דבעי בר נש לאסתמרא מיניה ולאתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב (שמות לה) אלהי מסכה לא תעשה לך. לך, בגין לאבאשא גרמך. וכתיב בתריה את חג המצות תשמר. תשמר, דא סטרא דקדושה, דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא. ואי יחלף ליה, הא איהו מסאיב, וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה) כי הענין ארוך וערוך לעניננו. וזהו כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראייות, כי האדם יראה לעינים. שיובן עם מ״ש בס׳ שבילי אמונה דף מ״ח א׳. כי הראייה היא אם מכח הרואה יצא לחוץ ויפגע במוחש, או מצורת המוחש אשר נרשמת ונחקקת באויר הסמוך לו עד הגיעו אל העין ע״ש (הנתיב הרביעי. השביל הראשון: העינים הם כלי חוש הראות והם משיגים למרחק יותר משאר החושים בעבור שטבעם הוא אשי. ונבחר מקומם להיות גבוה מן הגוף כדי שיביטו למרחוק כאשר עושה הצופה. ונחלקו חכמי המחקר אם הכח הראות יוצא לחוץ ויפגע במוחש או אם צורת המוחש נרשמת ונחקקת באויר הסמוך לו והסמוך בסמוך עד הגיעו אל העין, כי אפלאטון וגאלינוס סוברים כי ניצוץ הרוח הרואה יוצא לחוץ ומתפשט שם אל המוחש, והביאו ראיה לדבריהם ואמרו: כי נמצאו אנשים מביטים מרחוק יותר מזולתם, והסיבה בזה הוא מפני רוח ניצוץ הרואה שהוא חזק במקצתם ולכן יתפשט ויוצא בחוזק למרחוק כמו שהולך החץ שיורה המורה בקשת חזקה למרחוק. וגם נמצא קצת אנשים שאינם יכולים להביט כי אם מקרוב וזה יהא מסיבת חולשת כח ראותם, ונמצאו אחרים הפכם שיביטו מרחוק לבד לא מקרוב, וזה יגרום שרוח ראותם הוא עכור ועבה בצאתו ובהתפשטו ברחוק, האויר מזככו והוא מזדכך ונעשה זך ובהיר. ואם הרוח לא יצא לחוץ אך צורת המוחש תבא אל העין, מה טעם משתנים בהבטתם קצתם מקצתם. ואריסטוס וסיעתו סוברים כי צורת המוחש נרשמת ונחקקה באויר הסמוך לו והסמוך בסמוך עד הגיעו אל העין, וסותרים אותם הראיות ואומרים כי ודאי סיבת השתנות בני אדם בהבטתם הוא מפני חוזק הרואה וחולשתו. כי דבר ידוע הוא שהצורות הנחקוקות באויר כל מה שיבואו יותר מרחוק יחלשו ויהיו פשוטות יותר, כי לרוחק האויר יזדככו הצורות ההם, ואם ניצוץ הרוח הרואה יהיה חזק ובהיר וזך יקבל הצורות כנכון אף מרחוק, אבל אם יהיה ניצוץ הרוח חלש לא יוכל לקבל עד מקום רחוק כי אם ממקום קרוב לבד. עוד הביאו אפלאטון וגאלינוס ראיה אחרת ואמרו שאם תהיה צורת המוחש נרשמת באויר ותבא אל העין, איך יתכן שתיכנס צורה גדולה כמו הר גבוה אל העין שהוא קטן בשיעורו. אלא ודאי זאת ראיה שהרוח הרואה יוצא לחוץ ורואה הכל ביחד ובזמן אחד. ואריסטוס וסיעתו סותרים גם זאת הראיה ואומרים כי נמצא כיוצא בזה במראה מועטת שמסתכלין בה ראיה גדולה ממנה אלף פעמים מפני בהירותה, ואף על פי שאין בה כח הראות כלל אלא שהוא גוף ספירי, כל שכן גוף העין שהוא זך ובהיר וספירי ויש בה כח הראות שיוכל לקבל צורה גדולה). יהיה מה שיהיה האדם יראה לעינים דהיינו בדבר הגלוי, אך וה׳ יראה ללבב, שבוחן לבות וכליות, ואלקא בתווני דלבא יתיב.

ובמס׳ פ׳ בראשית. לעינים ד׳. ב׳ קמצין וב׳ פתחין. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים (בראשית ג, ו). כחומץ לשנים וכעשן לעינים (משלי י, כו) משלי י׳ קמצין. כי האדם יראה לעינים (שמואל א׳ טז, ז). ומתוק האור וטוב לעינים (קהלת יא, ז) קהלת י״א פתחין. הכוונה כי האשה נתפתתה לדברי הנחש לפי שראתה לעינים כי טוב העץ למאכל לפי שהוא תאוה לעינים, ולא הבינה כי תחתיה תעמוד הבהרת וגרם מיתה לאדם ולכל הבאים אחריו, וזהו כחומץ לשינים וכעשן לעינים. כי כנגד טוב העץ למאכל היה לה קהיון שינים שנתקללה האדמה ופירותיה, בעצבון תאכלנה (בראשית ג, יז). וכנגד כי תאוה הוא לעינים, לכן וכעשן לעינים (משלי י, כו). שהיו עיניה קמוצות ולא ראתה יפה, וגרם לה בכי ודמעה במיתת בניה שגורם קמיצת העינים, כמ״ש בפ׳ שואל (שבת קנא:), ושבו העבים אחר הגשם (קהלת יב, ב). זה מאור עיניו של אדם שהולך אחר הבכי. ולכן צריך שהאדם יהא לבו שלם עם ה׳ אלקיו שאז העינים לא יראו רע. וכמ״ש ע״פ תנה בני לבך לי וכו׳ (משלי כג, כו). שאע״פ שעינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו, עין רואה ולב חומד (ע״ד רש״י פ׳ שלח. במדבר טו, לט). עכ״ז כשהלב שלם גם העינים הולכים אחר הלב כי הוא העיקר (ירושלמי ברכות פ״א הלכה ה׳, דף ט. א״ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג). אמר הקב״ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי. (תורת משה לרב משה אלשיך, פ׳ עקב). ד״ה ושמתם את דברי אלה כו׳ (דברים יא, יח). ולמען תשכילו זאת אמר אני אומר לכם וקשרתם אותם לאות כו׳. והוא כי הנה עינא ולבא ב׳ סרסורי דעבירה, העין רואה והלב חומד ואיברי׳ גומרי׳. והן אמת כי אם כאשר העין רואה היה הלב קשור ודבוק בעבודת שמים אין פחד שימשך אחר מראה עיניו לחטא כי לא יחמוד דבר רע, וזה מאמר שלמה בחכמתו תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג, כו). כי אחרי תתך לבך לי משועבד ודבק בה׳ אין פחד שימשך אחר העינים כי אדרבא העינים ימשכו אחריו, וזהו ועיניך דרכי תצרנה. וז״א במקום אחר מכל משמר נצור לבך (משלי ד, כג). וע״כ הקדימה תורה את הלב קודם לעינים באומר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט)). וז״ש כי האדם יראה לעינים. שהאדם רואה מה שחבירו רואה בדבר עבירה וחושדו, אבל ה׳ יראה ללבב, שבוחן לבו של אדם ויודע כי כונתו לשמים ואף שבא דבר עבירה לידו, וכמ״ש (ברכות יט.), אם ראית ת״ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום. ואמרו (אבות א, ו), והוי דן את כל האדם לכף זכות. ולמה כן, ומתוק האור, דהיינו התורה, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). וטוב לעינים, כי כשיש לאדם תורה, יהיו כל מעשיו לש״ש, ואף שיבא לידי עבירה התורה משמרתו מכל רע, ולכן שניהם פתחין כי ע״י התורה יפתחו העינים לטוב ולא לרע. ובסוף קהלת כתוב סוף דבר הכל נשמע וכו׳ (קהלת יב, יג). כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע (שם יד). הכונה כי אין לדון את האדם לשבח או לגנאי לפי הנראה לעינים רק אחר כונת הלב צריך להבחין, ותכלית המעשה הוא הנרצה לטוב או למוטב. ז״ש סוף דבר כלומר תכלית הדבר הוא אשר ממנו נשמע. את האלקים ירא, ובכל דרכיך דעהו. ואת מצותיו שמור, לפי שהם מצותיו ולא שיחייבם השכל. וכמו כן יובן במ׳ ז״ל (תורת כהנים פ׳ קדושים), מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. לכן אמר את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, לא להנאת עצמך כי זה כל האדם, כי המחשבה טובה הב״ה מצרפה למעשה (קדושין מ.), ולכן כשאתה תירא את ה׳ אלקיך יצרף מחשבתך למעשה, ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כי המחשבה היא כנגד הנפש והמעשה כנגד הגוף וזהו שלימות האדם, וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז). כי בזה ויהי האדם, וזהו כי זה כל האדם. כי את כל מעשה, בין מעשה הטוב ובין מעשה הרע, שהם אלו שני רבויים את כל מעשה, אינו מביא במשפט על הנגלה רק את כל נעלם דהיינו כונת הלב הטובה היא אם רעה. עוד שם בקהלת ח׳. יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים (קהלת ח, יד). היינו שבא לידם דבר עבירה וכונתם לשמים. ולהפך יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים לעשות מצוה. אמרתי שגם זה הבל, כי אין לדון על הנגלה רק על המכוסה בלבו של אדם.

ובנזיר פ״ד (כג:), אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. איני והא אמר רב יהודה א׳ רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן. אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך (שופטים ה, כד). מאן אינון נשים באהל, שרה רבקה רחל ולאה ע״כ. וקשה דמאי פריך מדברי רב יהודה, דלעולם אימא לך דעבירה לשמה עדיפא ממצוה שלא לשמה, הגם שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי בשעת המצוה שהיא שלא לשמה עבירה לשמה עדיפא. ועוד יקשה מהראיה שהביא מיעל שגם בזה נוכל לומר שמנשים באהל ר״ל יותר מנשים באהל, וכמו כן עבירה לשמה עדיפא, ולא כמצוה שלא לשמה לחוד רק יותר ממצוה שלא לשמה. אמנם כתבו התוס׳ שם, וא״ת והא אמרינן בעלמא העוסק במצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא (ברכות יז.), וי״ל התם נמי מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה לקפח אחרים, והכא קאמר שעוסק בתורה שלא לשמה להתגדר ולקנות שם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ע״כ. וכן כתבו בפ״ב דברכות (שם), ובפ״ד דפסחים (נ:). בזה נבא לביאור המאמר כי הנה רב נחמן אמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. דהיינו כשלומד לקנטר ולקפח אחרים שאז נוח לו שלא נברא, ובזה עבירה לשמה עדיפא. והמקשה סבר שכונת רב נחמן בלומד שלא לשמה להתיהר ג״כ, ולזה מקשה מדרב יהודה שכיון שמתוך שלא לשמה בא לשמה א״כ מצוה שלימה תחשב, ואיך עבירה לשמה עדיפא. ותירץ אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דהיינו כלומד להתיהר ולא לקנטר, שכיון שמתחלה אין כונתו לש״ש אלא להתיהר הויא עבירה לשמה שוה אליה. ומייתי לה מפ׳ תבורך מנשים וכו׳. דקשה הכפל מנשים באהל תבורך. ועוד מאן אינון נשים באהל, שרה רבקה רחל ולאה. ואיך יעלה על הדעת שתבורך יעל יותר מהנה. אלא ודאי שכונת הכתוב תבורך מנשים כפשוטו יותר מנשים, דהיינו מנשים דעלמא ששוכבות עם בעליהן להנאתן, ויעל לא נהנית מביאת סיסרא, שכל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים (הוריות י:), רק כיונה להתיש כחו ויעלה בידה להרגו. ולכן תבורך יעל יותר מנשים לפי שאינן בכלל מצוה אפילו שלא לשמה כלל, ויעל עשתה עבירה לשמה. ולא זו בלבד אלא מנשים באהל שהן האימהות הקדושות שצנועות היו, כדכתיב ויאמר הנה באהל (בראשית יח, ט). ויביאה האהלה שרה אמו (בראשית כד, סז). ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל (בראשית לא, לג). וגם יעל כתיב בה ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה (שופטים ד, יח). שפי׳ ז״ל (ויקרא רבה פ׳ כ״ג) שמי כה, שמעיד על יעל שלא נגע בה סיסרא לפי ששימשה במוך. וזה שיפורש מנשים, מעין ברכת נשים שעשו מצוה שלא לשמה. שפי׳ רש״י ז״ל, שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן ולא לשם מצוה נתכונו אלא ותקנא רחל באחותה (בראשית ל, א). ושרה ולאה באמהות ע״כ. ולבסוף באו לשמן, שיצאו משם שבטי יה עדות לישראל. אך קשה לטעם זה שהרי רבקה לא נתנה שפחתה ליצחק. ובזה צריכין אנו לטעם אחר שכתבו התוס׳ בפ׳ י״ב דיבמות (דף קג.), שהאמהות היו נהנות מהביאה ויעל לא נהנית כלל. אמנם לא רצה רש״י ז״ל טעם זה, דא״כ תעלה יעל על האימהות הקדושות וזה לא יתכן, דאיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קה:), תבורך מנשים וכו׳ (שופטים ה, כד). נשים באהל מאן נינהו, שרה רבקה רחל ולאה. אורח ארעא למימר הכי אלא מעין קאמר. ולכן לא רצה רש״י ז״ל בטעם זה, דלאו אורח ארעא למימר הכי שאימותינו הקדושות היו נהנות מהביאה שבזה יעל תעלה עליהן. ומה שהקשינו מרבקה נוכל לתרץ כי ודאי לא נמנעה רבקה לתת שפחתה ליצחק, אלא שהוא לא רצה לישא שפחה לפי שנתקדש בהר המוריה לעולה (בראשית רבה פ׳ ס״ד). ולכן מנשים באהל תבורך. מעין ברכת נשים שעשו מצוה שלא לשמה, והיא עשתה עבירה לשמה ששקולות זו כזו.

אלה הדברים מצינו בהפט׳ הסדר מלכים א׳ י״ח. וישלח אחאב בכל בני ישראל וכו׳ (מלכים א׳ יח, כ). ויגש אליהו אל כל העם וכו׳ (שם כא). וכל הפסוקים הנמשכים שנבארם א׳ לא׳ בהקשות לאליהו למה הוצרך לעשות כן, להקריב בחוץ בשעת איסור הבמות שיש שם עונש כרת, ולא מצא דבר אחר לקדש שם שמים אלא זה. ולכן בביאור הכתובים נעמוד על בורין של דברים. וזה כי בזהר פ׳ בראשית דף מ״ט א׳ איתא ז״ל, ת״ח בכל אתר כל אינון פלחי שמשא אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא אקרון עובדי אשרה ע״כ. ואיתא בילקוט שם (מדרש אגדת בראשית, פ׳ ע״ז), ויהי בעלות המנחה (מלכים א׳ יח, לו). אימתי בנה את המזבח, ואימתי התקין את העצים ואת האבנים ואת המים אשר בתעלה, ואימתי שחט השור ואימתי התפלל, אלא מלמד שהעמיד אליהו את השמש באותו היום וא״ל עמוד, לא בשבילי ולא בשביל ישראל אלא בשביל קדושת שמו של הב״ה, כיון שא״ל כך מיד עמד, שנאמר כי כהר פרצים יקום ה׳ (ישעיה כח, כא). כשהיו בהר הכרמל, כשם שעשה שמש בגבעון דום. כעמק בגבעון ירגז (שם), למה בשביל לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו, לכך נאמר ויהי כעלות המנחה ע״כ. על פי הדברים האלה הוצרך אליהו לומר לאחאב, ועתה שלח קבוץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל וכו׳ ונביאי האשרה (מלכים א׳ יח, יט). אין ועתה אלא תשובה. כאשר חכמים הגידו בב״ר פ׳ כ״א. וזה אמר לו אליהו לאחאב אם תרצה שירדו גשמים ולפסוק הרעב צריך שתעשה תשובה אתה וכל ישראל. וידע אליהו מ״ש בב״ר פ׳ פ״ב. גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית לה, יא). עתידין בניך לעשות גוי כקהל עמים, מה קהל עמים מקריבין בשעת איסור הבמות אף בניך מקריבים בשעת איסור הבמות. ר׳ יוחנן מייתי לה מהכא עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק (דברים לג, יט). משיעשו בניך כעמים להרו של זבולון שם יזבחו זבחי צדק, זבחי איסור במות אין כתיב כאן אלא זבחי צדק, צדקה אני עושה עמהם ומקבל את קרבנם ע״כ. הרי שעל פי התורה עשה אליהו להקריב בחוץ בשעת איסור הבמות כי השעה צריכה לכך לקדש שמו ברבים. ובחר בהר הכרמל לפי מה שכתוב בילקוט שופטים ה׳. שבשביל שתבור וכרמל באו ליתן עליהם התורה ולא רצה רק בסיני עכ״ז לא קיפח שכרם, ובתבור נאמר אנכי לה׳ אנכי אשירה (שופטים ה, ג). ובכרמל נאמר בו ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים (מלכים א׳ יח, לט). וגם בילקוט מלכים א׳ י״ז. משה כנס את ישראל לפני הר סיני, ואליהו כינסם להר הכרמל. הרי שפיר מה שעשה אליהו ע״פ הדיבר. עוד מצאתי בילקוט ישעיה ב׳. והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים (ישעיה ב, ב). עתיד הב״ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש על גביהן ע״כ. לכן אליהו ראה שעתיד הר הכרמל להתקדש ולהקריב שם קרבנות בבנין בית המקדש על גביו. ומעתה רצה להקריב עליו לקדש שמו ית׳ בקרב כל ישראל, ואין זה כמקריב קדשים בחוץ. וצוה לאחאב שיקבוץ נביאי הבעל הוא השמש שהיה הוא עובד, ונביאי האשרה אוכלי שולחן איזבל אשתו, שהיתה עובדת לאשרה הוא הירח, כי אשר הוא הבעל ואשרה הירח ע״ש (ת״ח בכל אתר כל אינון פלחי שמשא אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אש״ר. אי הכי אמאי אתעבר שמא דא. אלא אשרה על שום דכתיב באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל, יג). והוא דלא אשרוה שאר עמין וקיימא אחרא תחותה, ולא עוד אלא דכתיב כל מכבדיה הזילוה (איכה א, ח). ובגין כך אתעבר שמא דא, ובגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות, וקרינן מזבח דאיהו מאדמה, דכתיב, מזבח אדמה וגו׳ (שמות כ, כ). בגיני כך עפר מן האדמה) בזהר כנז׳.

ויגש אליהו אל כל העם (מ״א יח, כא). כבר דרשו רז״ל בב״ר פ׳ צ״ג. הגשה לפיוס הגשה למלחמה הגשה לתפלה. כן עשה אליהו ואמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים וכו׳ (שם). כי לא היה הדבר אלא לפייס את העם. אם ה׳ האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. הדברים האלה נראים זרים לנביא האמת כמוהו, שהרי נענש יהוא שאמר אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה (מ״ב י, יח). ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קב.), ברית כרותה לשפתים. שלכן כתוב אח״כ ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה׳ (מ״ב י, לא). ואיך אליהו יוציא דבר מגונה מפיו לאמר לעם ואם הבעל לכו אחריו. ונלע״ד לתרץ עם מה שראיתי בתרגום, הלא ה׳ אלקים פלחו קדמוהי בלחודוהי, ולמה אתון טען בתר בעלא דלית ביה צרוך. ויובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בריש הלכות ע״א ז״ל, אמרו הואיל והאל ברא הככבים והגלגלים להנהיג העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ב״ה, והתחילו לבנות לככבים היכלות ולהקריב להם קרבנות, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר ע״א. ובריש פ״ב כתב ז״ל, עיקר הצווי בע״א שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב, ואע״פ שהעובד יודע שה׳ הוא האלקים וכו׳. ז״ש אליהו אם ה׳ האלקים שהוא משגיח בתחתונים ואינו צריך לשום אמצעי, ואם ברא השמש והירח והככבים, לא בראם אלא לכבודו, ולא שיהיה הוא צריך להם ולכן לכו אחריו. ואם הבעל שהוא השמש נברא להיות אמצעי בין הב״ה ובין התחתונים לכו אחריו. והראיה לפי׳ זה שלא אמר ואם הבעל האלקים רק ואם הבעל, כלו׳ שהוא אמצעי ביניכם לבין אלקיכם לכו אחריו והשתחוו לו. ולא ענו העם אותו דבר. פרש״י ז״ל, שלא היו יודעים להבחין ע״כ. גם זה ראיה לדברינו כי מי פתי לא ידע להבחין כי ה׳ הוא האלקים ולא השמש שזורח ושוקע. אך הכונה שהיו עובדים אותו לאמצעי ולא ידעו להבחין אם ה׳ הוא המשגיח בתחתונים, או אם עזב ה׳ את הארץ, והשמש יצא על הארץ להצמיח מוצא דשא ולהאיר לעולם, וכמ״ש ישראל היש ה׳ בקרבנו אם אין (שמות יז, ז). הרי אלה דברי פיוסין שבהם ויגש אליהו אל כל העם (מלכים א׳ יח, כא). וכשראה שלא ענו אותו דבר. ויאמר אליהו אל העם אני נותרתי נביא לה׳ לבדי (שם כב). נגש לתפלה ויתנו לנו שנים פרים וכו׳ (שם כג). ודוק כי תחלה כתיב ויגש אליהו אל כל העם. כלומר שדבר אל כל העם מקצה. וכאן כתיב ויאמר אליהו אל העם ולא אל כל העם, להורות כי דבר על לב היותר גדולים למען יתנו לב לדבריו. ואח״כ נגש למלחמה, שכשעשה מעשהו באמונה, וירא כל העם ויאמרו ה׳ הוא האלקים (מלכים א׳ יח, לט). צוה לשחוט את נביאי הבעל.

ויתנו לנו שנים פרים ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו וישימו על העצים ואש לא ישימו ואני אעשה את הפר האחד וכו׳ (מלכים א׳ יח, כג). וקראתם בשם אלקיכם ואני אקרא בשם ה׳ וכו׳ ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר (שם כד). ויאמר אליהו לנביאי הבעל בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים וכו׳ (שם כה). ויקחו את הפר אשר נתן להם ויעשו וכו׳ (שם כו). קשה מאד באלו הפסוקים שמתחלה נראה שכונת אליהו היתה שיעשו שניהם, הוא ונביאי הבעל כלם כא׳ שחיטת הפרים ודבר האש. ואח״כ חזר בו ואמר בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה ולמה שינה דברו, עוד מאי ויתנו לנו, כי מי הוא הנותן. ומאי שנים פרים, שני פרים היל״ל. עוד קשה למה התחיל לדבר שלא לנוכח ויתנו לנו שנים פרים וכו׳. ואח״כ דבר לנוכח וקראתם בשם אלקיכם. אך הכל יובן עם מאמרם ז״ל בילקוט שם, א״ל אליהו לנביאי הבעל, בחרו שני פרים תאומים מאם אחת הגדילים על אבוס א׳, והטילו עליהם גורלות א׳ לשם וא׳ לבעל, ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך, ואותו הפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ת״נ ונביאי האשרה ת׳ וכלם לא יכלו לזוז רגלו מן הארץ, עד שפתח אליהו פיו ואמר לו לך עמהם. השיב הפר אמר לאליהו לעיני כל העם, אני וחבירי יצאנו מבטן א׳ וגדלנו במרעה א׳ ועל אבוס א׳, והוא עולה לחלקו של הב״ה ושמו של הב״ה מתקדש עליו, ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי, א״ל אליהו לך עמהם ואל ימצאו עלילה, כשם ששמו של הב״ה מתקדש על יד זה שעמי כך מתקדש על ידך. א״ל וכך אתה יועצני שבועה שלא אזוז מכאן עד שתמסרני בידם, מיד ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו, ומקרא אתה למד שאמר להם בחרו לכם. ולבסוף כתיב אשר נתן להם עכ״ל.

מכל הדברים והאמת האלה נבא לביאור הפסוקים. ויתנו לנו (מלכים א׳ יח, כג). היינו נביאי הבעל הנזכרים בפ׳ הקודם. אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש (שם כב). ואעפ״י שהיו שם ג״כ נביאי האשרה עכ״ז היה מדבר עם נביאי הבעל שהוא השמש ושל האשרה טפלים להם. שנים פרים שיהיו שניהם שוים, תאומים מאם אחת כנז׳, ובחר בפרים שכן כתוב בפ׳ ויקרא, ואם כל עדת ישראל ישגו וכו׳ (ויקרא ד, יג). והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת (שם יד). וכן בפ׳ שלח, וכי תשגו ולא תעשו וכו׳ (במדבר טו, כב). בע״א הכתוב מדבר. ועשו כל העדה פר בן בקר א׳ וכו׳ (שם כד). והנה אמר אליהו תחלה שיקחו אותם שוים ואח״כ יטילו גורל, וז״ש תחלה ויתנו לנו וכו׳. ואח״כ אמר בחרו לכם ע״י גורל, כדי שלא ימצאו עילה לשוב אחור. ואמר אל העם וקראתם בשם אלקיכם (מלכים א׳ יח, כד). שאתם הרבים. ואני אקרא בשם ה׳ אף שאני יחיד. והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים, המשגיח בשפלים. ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר. אך נביאי הבעל לא השיבו כלום. ולזה חזר בו אליהו ממה שאמר תחלה, ויאמר אליהו לנביאי הבעל בחרו לכם הפר הא׳ ועשו ראשונה כי אתם הרבים וכו׳. ויקחו את הפר אשר נתן להם. לפי שלא היה רוצה לילך עמהם עד שנתן להם אליהו. אך קשה איך לא עשה רושם בלב העם אחרי ראותם שהיה הפר מדבר עם אליהו ואמר בפי׳ ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס לבוראי. אלא ודאי כדאמרן כי גם הם יודעים שהב״ה אלקי עולם, אך היו טועים בחשבם שהשמש הוא הבעל, היה כמו אמצעי להוריד שפע מן השמים, וחשבו שהפר היה מדבר ע״י כישוף כמו שנזכיר, שהתפלל אליהו ענני שלא יאמרו כשפים הם (ברכות ו:). ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים, כי אז הוא זמן שליטת השמש, שאפשר שלזה נתכוון אליהו שאמר בחרו לכם את הפר הא׳ ועשו ראשונה, כדי שיאמינו כי השמש בעת תקפו יעשה את שלו ויענה באש, כי כשיוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח (תנא דבי אליהו רבה פ׳ ב׳. והוא כחתן יוצא מחפתו (תהלים יט, ו). מה חתן זה נכנס בטהרה ויוצא בטומאה כך גלגל חמה יוצא בטהרה ונכנס בטמאה, ואינו רוצה לצאת למחרתו עד שמזרקין בו חצים ואומרים לו וכי לרצונך אתה יוצא, לכך נאמר והוא כחתן יוצא מחפתו), ועכ״ז ואין קול ואין עונה, ויפסחו על המזבח אשר עשה (מלכים א׳ יח, כו). ולהיות שהיה לו לומר אשר עשו כלפי נביאי הבעל. לכן אמר שם בילקוט, וכי הוא עשה והלא הם עשו, אלא מלמד שחיאל עשאו נבוב ושמו אותו בתוכו, ואמרו לו כשתשמע את הקול מיד חתה האש אשר בידך והדלק מתחתיו. מיד זימן הב״ה נחש ונשכו ומת ע״כ. וא״כ אשר עשה קאי לחיאל שהוא עשה המזבח ועמד תחתיו ואש בידו להדליק לזמן הצריך. ונתקיים בו שוחט השור מכה איש (ישעיה סו, ג). ובא יומו עת פקודתו דלטרקיה חויא דרבנן, שהוא מ״ש יהושע ארור האיש אשר יקום ובנה וכו׳ את יריחו (יהושע ו, כו). וארור בו נידוי חרם וקללה (שבועות לו.). ובזה מובן מ״ש בילקוט מלכים א׳ י״ז. משה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל, שנ׳ ויאשם בבעל וימות (הושע יג, א). ע״כ. כי ע״י מעשה של אליהו נהרג חיאל.

ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו (מלכים א׳ יח, כז). ראה אליהו כי הגיע עת תקפו של שמש, והיה ראוי כפי עבודתם לבעל שהוא השמש שאז יבא האש ולא בא, ולכן ויהתל בהם אליהו. ויאמר קראו בקול גדול כי אלקים הוא. כלומר הנה עתה הוא באלקותו, שהוא עת הצהרים שהשמש בגבורתו ואין נסתר מחמתו. כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו. הנה כתוב ממזרח שמש עד מבואו וכו׳ (תהלים קיג, ג). ואמרו על זה במדרש (תנחומא פ׳ אחרי מות), כי משעה שהוא זורח עד שהוא שוקע אומר שירה, ובכח השירה הוא הולך לדרכו. שלכן כשיהושע רצה להעמיד השמש אמר שמש בגבעון דום (יהושע י, יב). דום מלומר שירה (תנחומא פ׳ אחרי מות). ז״ש כי שיח, מלשון שיחה, רמז על השירה שאומר, ובזה וכי שיג לו וכי דרך לו שיכול לילך לדרכו. ולפי שהשמש יש לו שתי תנועות, האחת ממערב למזרח בשס״ה ימות החמה והיא טבעית אליו, והשנית הכרחית ע״י גלגל היומי שמניע אותו ממזרח למערב דבר יום ביומו, לכן אמר וכי שיג לו, היא ההכרחית שהיא כמו רדיפה במרוצה, וזה כי שיח ע״י השירה וע״י זה וכי שיג לו. וכנגד הטבעית וכי דרך לו, שזהו דרכו אשר דורך בה מידי שנה בשנה. אולי ישן הוא וייקץ. אפשר שאליהו ידע ברוח נבואה ששמו חיאל תחת המזבח להדליק האש, ולכן ויפסחו על המזבח אשר עשה, שכן אמרו לו כשתשמע את הקול מיד חתה האש, ועל זה אמר אליהו כמהתל בהם, קראו בקול גדול להשמיע את חיאל שידליק האש להטעות העמים כי אלקים הוא, כי שיח וכי שיג לו שמדבר עם אחרים. וכי דרך לו, פרש״י ז״ל, דרך לו לבית הכסא. ואתי שפיר על חיאל שמא עושה צרכיו אולי ישן הוא ויקץ. וכן עשו ויקראו בקול גדול וכו׳. ויהי כעבור הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה, שנתן להם אליהו זמן אחר זמן. ואין קול ואין עונה ואין קשב. איתא בשמות רבה סוף פ׳ כ״ט. כשנתן הב״ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח וכו׳, ואם תמה אתה על זו הרי אליהו כשבא לכרמל מה עשה הב״ה, הדמים כל העולם והיה העולם תהו ובהו, כאילו לא היה בריה בעולם, שנ׳ אין קול ואין עונה ואין קשב (מלכים א׳ יח, כט). שאם ידבר הם אומרים הבעל עננו וכו׳. בעבור זה חזר ואמר כן והוסיף אין קשב. שהוא טעם למ״ש ואין קול ואין עונה, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר שהבעל הקשיב לקול שועתם וענה אותם.

ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי (מלכים א׳ יח, ל). בשמחה רבה נגש אליהו לעשות מעשהו, ואמר לכל העם גשו אלי, כי לא דרכיהם של נביאי הבעל דרכי, לשים תחת המזבח אדם שבידו אש, ותראו כי אין דבר במזבח שאבנה. וירפא את מזבח ה׳ ההרוס. הנה בשמואל א׳ ט״ו כתוב ויוגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד (שמואל א׳ טו, יב). ופרש״י ז״ל שם, בונה לו מזבח הוא מזבח שנאמר באליהו וירפא את מזבח ה׳ ההרוס. וכן פי׳ כאן, ובנה אליהו מזבח זה של שאול שהיה הרוס ע״כ. ונלע״ד שכיון אליהו למעט באיסור של הקרבה בשעת איסור הבמות, הגם שהשעה צריכה לכך ועשה הכל עפ״י הדיבר. שבעבור זה נשתמש בזה המזבח שנבנה בשעת היתר הבמות. והורה בזה כי גדולה עבירה לשמה, שהקריב בשעת איסור הבמות, ממצוה שלא לשמה שעשה שאול במה שהחיה בהמות של עמלק, ואמר לשמואל אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה׳ אלקיך (שמואל א׳ טו, טו). והשיב לו שמואל החפץ לה׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳ הנה שמוע מזבח טוב וכו׳ (שם כב). עוד כיון אליהו להשתמש במזבח שכבר נעשה מימי קדם, שלא יאמרו שעשאו עתה ע״י כשוף. ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וכו׳ (מלכים א׳ יח, לא). איתא בב״ר פ׳ ס״ח. ויקח מאבני המקום (בראשית כח, יא). ר׳ יהודה אומר י״ב אבנים נטל, אמר אם מתאחות הן זו לזו יודע אני שאני מעמיד י״ב שבטים, וכן היה שנעשו כלם אבן אחת, משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד). לכן לקח אליהו י״ב אבנים כנגד י״ב שבטים, ויבנה את האבנים מזבח בשם ה׳. לרמוז שנתאחו זו לזו, וכן צריך שיהיו כל ישראל בלב א׳ כאיש אחד לעשות רצון אבינו שבשמים ולא יפסחו על שתי הסעיפים כאשר עשו עד היום. ונלע״ד ג״כ שאמר בשם ה׳ כלפי מ״ש בזהר פ׳ בראשית דף י״ו א׳. והכא שמא גליפא דתריסר אתוון דאתמסר לאליהו במערה. וגם בזהר ויקהל דף ר״א ב׳. כדין פרחין אתוון דקיימין באוירא דבשמא קדישא דתריסר אתוון, והאי איהו שמא דהוה טס ביה אליהו. וגם בכתבי האר״י ז״ל איתא שבאדרת אליהו היה חקוק שם של י״ב אותיות ובו היה עושה כל הנסים ע״כ. ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא (מלכים א׳ יח, לו). גם פה הגשה לתפלה והגשה לפיוס. ובדבריך עשיתי כל הדברים האלה. והגשה למלחמה, דהיינו לדבר קשות. והנה תחלה ערך תפילתו ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל. שיובן עם מ״ש בס׳ מגלה עמוקות אופן רל״ח, שאמר הב״ה למרע״ה אנכי אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב (שמות ג, ו). שאמר בכל אחד ׳אלקי׳ לפי שצריך להקים כל א׳ בפני עצמו, שאילו היו קמים להתפלל שלשתם יחד תקפי ברחמי ומייתי למשיחא בלא זמניה, כמ״ש בפ׳ הפועלים (בבא מציעא פה:). ואני הצעיר הוספתי בדרוש לפסח, שכשרצה הב״ה לזכות את ישראל ולהוציאם ממצרים קודם הזמן, שעדיין לא נשתלמו ת׳ שנה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, הוצרך להקים הג׳ אבות כאחד, ולכן בפ׳ שמות אחר שאמר הנה אנכי בא אל בני ישראל וכו׳ (שמות ג, יג). חזר ואמר לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה׳ אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקוד וכו׳ (שם טז). אף כאן להיות אליהו צריך להביא האש מן השמים לעיני כל ישראל, הוצרך ג״כ להקים הג׳ אבות יחד כדי שיתקפו ברחמי ויענה ה׳ את תפלתו, ולכן אמר ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע וכו׳. וכן כתוב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות לב, יג). כי ראה מרע״ה שיצא הקצף על ישראל בשביל העגל, ולפיכך הקים הג׳ אבות יחד דתקפי ברחמי ויכופר עונם. ועוד כי תפלה זאת היתה בשביל שיעמוד השמש כנז׳ לעיל במ׳ הילקוט, כי כהר פרצים וכו׳ (ישעיה כח, כא). ולכן אמר היום יודע וכו׳ (מלכים א׳ יח, לו). ע״ד שכתוב במשה היום הזה אחל תת פחדך (דברים ב, כה). ואמרו בע״א פ׳ ב׳ (כה.): תנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו למשה, מנלן א״ר אלעזר כתיב הכא אחל תת פחדך (דברים ב, כה). וכתיב ביהושע אחל גדלך (יהושע ג, ז). וכן באליהו כתיב היום יודע (מלכים א׳ יח, לו). כי היום הוא השמש, כדכתיב לרוח היום (בראשית ג, ח). ופרש״י ז״ל, לאותו רוח שהשמש בא משם. ובדברך עשיתי. שכתוב ובדבריך בי׳ רמז למ״ש לעיל בב״ר, ששתי פעמים כתב זה בתורה, הא׳ גוי וקהל גוים וכו׳ (בראשית לה, יא). והשני למשה עמים הר יקראו (דברים לג, יט). ואמר את כל הדברים האלה (מלכים א׳ יח, לו). לכלול ג״כ עמידת השמש. ואמר בעבור זה ענני ה׳ ענני (שם לז). ענני בעמידת השמש, וענני בירידת האש. כי במה שיראו שהשמש מוכרח לעמוד ידעו כי אין ממש בעבודת הבעל, כי הוא מחוייב לעמוד מפני אליהו וכ״ש כי ה׳ הוא האלקים שולט על כל צבא השמים. ומיד ותפול אש ה׳ ותאכל וכו׳ (שם לח). שלא אמר ותרד אש רק ותפול תכף ומיד בלי איחור ועיכוב כרגע במימריה. וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים (שם לט). אמרו ב׳ פעמים כנגד הב׳ נסים, עמידת השמש וירידת האש, שמשתיהן הכירו כי ה׳ הוא האלקים ואין עוד אחר שימשול בו.

הרי הוכחנו כי אחר כוונת הלב הן הדברים, ולכן לא נענש אליהו שהקריב בחוץ בשעת איסור הבמות כיון שכונתו לשמים לקדש שמו ברבים ולהעביר גלולים מן הארץ. וכן מצינו בפ׳ זו, שאע״פ שעל ידי אהרן נעשה העגל כיון שכונתו לשמים לא נפסל מהכהונה, אדרבא החזיק ה׳ אותו לכהן, והוא מ״ש בויקרא רבה פ׳ י׳. קח את אהרן ואת בניו אתו וגו׳ (ויקרא ח, ב). זש״ה אהבת צדק ותשנא רשע וגו׳ (תהלים מה, ח). ר׳ ברכיה בשם ר׳ אבא בר כהנא פתר קריא באהרן בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, בתחלה הלכו אצל חור א״ל קום עשה לנו אלקים, כיון שלא שמע להם עמדו עליו והרגוהו, ואח״כ הלכו אצל אהרן א״ל קום עשה לנו אלקים. כיון ששמע אהרן כן מיד נתיירא, הה״ד וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (שמות לב, ה). נתירא מהזבוח לפניו, אמר אהרן מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא עכשיו אם הורגים אותי שאני כהן מתקיים עליהם מקרא שכתוב אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא (איכה ב, כ.. ומיד הם גולים. ד״א וירא אהרן. מה ראה אם בונים הם אותו זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתן כלה בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי ורבינו משה יורד ומעבירה לע״א. ומתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו בשמו של הב״ה, הה״ד ויקרא אהרן ויאמר חג לה׳ מחר (שמות לב, ה). חג לעגל מחר אין כתיב כאן אלא חג לה׳ מחר. ד״א וירא אהרן. מה ראה, אמר אהרן אם בונים הם אותו הסרחון נתלה בהם, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל, משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסיף לחתך את אביו, א״ל פדגוגו אל תייגע את עצמך תן לי ואני חותך. הציץ המלך עליו א״ל יודע אני להיכן היתה כונתך, מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני. חייך מן פלטין דידי לית את זייע, ומותר פתורי את אכיל, עשרים וארבע אנונס את נסיב כך מן פלטין דילי לית את זייע, ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב). ומותר פתורי את אכיל, והנותרת מן המנחה (ויקרא ב, ג). כ״ד אנונס את נסיב, אלו כ״ד מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו. א״ל הב״ה לאהרן אהבת צדק (תהלים מה, ח), אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן. ע״כ משחך אלקים אלקיך, א״ל חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה, קח את אהרן ואת בניו אתו (ויקרא ח, ב) ע״כ. וקשה למה לו להאריך כל כך בג׳ טעמים לוירא אהרן. ועוד קשה אמרו מיד נתיירא, שהרי פ׳ וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (שמות לב, ה), הוא כתוב אחר מעשה העגל. ועוד בג׳ דברים שזיכה לאהרן קשה למה כל כך, ועוד שכיון שאמר שנתן לו כ״ד מתנות כהונה הכל בכלל. ועוד שבאמרו אח״כ חייך מכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה. למה הוצרך לפרט הג׳ דברים, מן פלטין דילי וכו׳. שאם הוא כהן לעולם כל דיני כהונה גדולה עליו. ולבא אל הענין נקדים לבאר מ׳ ז״ל בפ׳ ר׳ עקיבא (שבת פט.), בשעה שעלה משה למרום, א״ל לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא, לסוף מ׳ יום בא שטן וערבב את העולם, א״ל משה רבכם היכן הוא, א״ל עלה למרום, א״ל באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיח עליו, הראה להם דמות מטתו, והיינו דקאמרו ליה לאהרן, כי זה משה האיש (שמות לב, א) ע״כ. וכן פרש״י ז״ל בפ׳ זו. וקשה שכיון שהשטן הטעה אותם למה נענשו ישראל, ומעיקרא קשה היאך נתן הב״ה רשות לשטן להטעותם, ומי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא. אך בשמות רבה פ׳ מ״ב איתא ז״ל, ויאמר ה׳ ראה ראיתי (שמות ג, ז). אמר הב״ה למשה אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראייות, רואה אתה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי, ואני רואה אותם שאחר שאבא לסיני ליתן להם התורה ואני חוזר בטטראמולין שלי שהם מתבוננים בו ושומטין א׳ מהם ומכעיסין אותי בו, שנאמר ופני שור מהשמאל לארבעתן (יחזקאל א, י). והם מכעיסין אותי בו, שנ׳ וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים קו, כ). ע״כ. וזה מדבר על הערב רב שהם עשו העגל, שכן כתוב וירא העם כי בושש משה (שמות לב, א). וכל מקום שנא׳ ׳העם׳ על הע״ר מדבר כמ״ש בזהר פ׳ בשלח דף מ״ה ב׳ (כיון דאתעביד ההוא עובדא, גרימו כלא גרימו מותא, גרימו שעבוד מלכוון, גרימו דאתברו אינון לוחי קדמאי, גרימו דמיתו מישראל כמה אלפין מנייהו. וכל דא בגין אתחברותא דאינון ערב רב דאתחברו בהו. אוף הכא בגיניהון לא אתקרון בני ישראל ולא ישראל ולא עמי אלא העם סתם. ואי תימא וחמושים עלו בני ישראל. כד הוו סלקין ממצרים ולא אתחברו בהדייהו אינון ערב רב, קרי לון בני ישראל כיון דאתחברו בהדייהו, דכתיב וגם ערב רב עלה אתם, קרי לון העם). אך צריך להבין למה בחרו פני שור דוקא. ומלבד מ״ש בזהר פ׳ זו דף קצ״א ב׳ ז״ל, קום עשה לנו אלקים (שמות לב, א). אלקים ודאי, בעו סטר שמאלא. וידענו כי כן כתוב ופני שור מהשמאל (יחזקאל א, י). עדין יש מקום אתי לומר דבר נאה ומתקבל, וזה כי כבר כתבנו במ״א כי יוסף הוא אשר קירב הע״ר בהיותם במצרים, שכן אמר פרעה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו (בראשית מא, נה). שמל אותם וקירבם תחת כנפי השכינה, ויוסף נקרא שור, בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז). וכל זמן שהיה משה עמהם הוא היה מליץ בעדם, שכן כתוב לך רד כי שחת עמך (שמות לב, ז). והתפלל עליהם. אך עתה שחשבו שמת משה רצו לפני השור שהוא כחו של יוסף לפי שיוסף גיירם כנז׳. וכל כונתם היתה לפי שהיו חוץ לענני כבוד, כדאיתא בזהר פ׳ זו קצ״א ב׳. הכי אמרו חמינן דאתון ישראל כל טב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר דילכו, וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות יג, כא). אוף הכי אשר ילכו לפנינו (שמות לב, א). והראיה שבחרו בפני שור בעבור יוסף, שכן מצאתי בתנחומא פ׳ זו, שמיכה נטל הלוח שכתב עליו משה ׳עלה שור׳ להעלות ארונו של יוסף והשליכו לתוך הכור בין הנזמים ויצא העגל גועה ע״כ. עוד נלע״ד לומר טעם נכון למה בחרו פני שור, על פי מ״ש בזהר פ׳ פינחס דף רל״ז א׳ ז״ל, כד אתו אינון ערב רב אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו בנין, מנהון מיתו בעגל, ומנהון מיתו במותנא וכו׳. וידענו ששמעון נקרא שור, כדאיתא בזהר פ׳ מקץ דף ר׳ ב׳. ויאמרו איש אל אחיו (בראשית לז, יט). איש דא שמעון, ובגין דאהדר בתשובה בדא ואתנחם על דא, ואמר ללוי אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא), על דא אתבני מזליה שור כגוונא דמזלא דיוסף שור איהו וכו׳. הנה כי כן לפי שנתערבו בשבטו של שמעון שמזלו שור נתאוו לפני שור, והוא שאמרו לאהרן קום עשה לנו אלקים. ולכן כשאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם (שמות לב, ב). שכיון לדחותם כמ״ש בתנחומא פ׳ זו, אמר אהרן להם דבר קשה שהנשים מתעכבות בו, והוא מה שפרש״י ז״ל בפ׳ זו, אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים בתכשיטיהם, שמא יתעכב הדבר ומתוך כך יבא משה ע״כ. והמה בחרו בדרכיהם ליקח נזמי נשיהם שהיו משבט שמעון לשתף בהדייהו ישראל. אך ישראל קדושים הם והנשים לא רצו ליתן נזמיהן לעגל, כמ״ש שם בתנחומא, הלכו אצל הנשים, עמדו עליהם ואמרו ח״ו שנכפור בהב״ה, כיון שלא שמעו להם מה כתיב, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם (שם ג). ע״כ. וכיון דאתא לידן פ׳ זה צריך לדקדק כמו שדקדק רש״י ז״ל, שהוא כמו ויתפרקו מנזמי הזהב. שהיה לו לומר ויפרקו את נזמי. ולכן פי׳ שהוא כמו מנזמי. ואני לדרכי אלך כי הפשט לא יופשט, ושפיר קאמר ויתפרקו את נזמי, והוא על פי מ״ש בזהר פ׳ זו דף קצ״ב א׳. אזן דשמע בסיני כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר תעקר, אלין חייביא רשיעין בישין בתיאובתא למהדר לסורחנייהו לא בעו מנשיהון ובניהון אלא חבילו ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה, ותברו אודנייהו דלית לון חולקא בעמא רבא ע״כ. בזה אתי שפיר ויתפרקו מעול מלכות שמים, את נזמי הזהב, דהיינו שפרקו ג״כ את נזמי הזהב, שהורו על רשעתם שלא המתינו לדבר על לב נשיהם ובניהם למען יתרצו לתת להם נזמיהם, רק נתפרקו משלהם, כי כונתם לפרוק עול מלכות שמים עם נזמי הזהב. וז״ש אהרן למשה כשא״ל מה עשה לך העם הזה (שמות לב, כא). כלומר היה לך למסור עצמך שלא יעשו ע״ז, והוא השיב אתה ידעת את העם כי בר״ע הוא (שם כב). אותיות ערב, שכחם מערב רב דהיינו משירותא דשבע שעות עד שירותא דתשע כנז׳ שם בזהר דף קצ״א א׳ (אמאי קרא לון ערב רב. אלא כל חרשין דמצרים הוו וברישיהון יונוס וימברוס, ובשעתי דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. וכל אלין חרשין עילאין הוו מסתכלי מכי נטי שמשא משירותא דשית שעות ומחצה עד שירותא דתשע ומחצה. דהיינו ערב רברבא. כל אינון חרשין זעירין משירותא דתשע ומחצה עד פלגות ליליא). ואני כיונתי לש״ש לדחותם, במ״ש למי זהב (שמות לב, כד). והם לקחו את הזהב מאזניהם לפרוק מעליהם עול מלכות שמים, וזהו התפרקו ויתנו לי.

מכל האמור למדנו שהיתה טינא בלבם מעת שניתנה תורה, ויפתוהו בפיהם וכו׳ (תהלים עח, לו). ולבם לא נכון עמו (שם לז). ומכח זה הצליח מעשה שטן להראותם שמת משה, כי בע״א מחשבה רעה מצטרפת למעשה (קדושין לט:). וזהו וירא העם כי בשש משה (שמות לב, א). שראו מטתו פורחת באויר. ויקהל העם על אהרן. בזהר קצ״א ב׳. אמאי על אהרן וכו׳. ת״ח כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו וכו׳. ואילין ע״ר הוו אזלי לבר ממשריתא, עד השתא הוו אתכפיין אינון ע״ר, והשתא קמו אמרו או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהיך קמנא. אמר אהרן ח״ו דאילין יכשילון לעמא קדישא למהוי כלא בכללא חדא אלא טב הוא לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה, ואהרן לטב אתכוון וכו׳. הנה להיות שענני כבוד היו בזכות אהרן, לכן באו אל אהרן ויאמרו לו קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו. דהיינו או שתכניסנו תחת הענני כבוד וגם אנחנו נהיה כישראל, או קום עשה לנו וכו׳. כי זה משה האיש. שהוא פני אדם, כמ״ש במגלה עמוקות אופן צ״ג. אשר העלנו מארץ מצרים. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו קצ״א א׳. שא״ל הב״ה למשה לא תקבל לון, אמר משה מאריה דעלמא כיון דחמו גבורתא דילך בעאן לאתגיירא וקביל לון משה. וכיון שאין לנו פני אדם נבקש פני שור כדלעיל. ואהרן לא רצה להכניסם תחת הענני כבוד, ובחר לדחותם באמור אליהם פרקו נזמי זהב וכו׳. וז״ש וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם (שמות לב, כה). ופרש״י ז״ל, פרוע מגולה שנתגלה שמצו וקלונו. ולדרך זה נפרש עם כל האמור, שנשארו מגולים שלא להכניסם תחת ענני כבוד, כי פרעה אהרן שהוא המביא הענני כבוד, לא רצה להכניסם תחת העננים רק שישארו מגולים כמות שהיו עד עתה. ויעמוד משה בשער המחנה (שם כו). מלשון ועלתה יבמתו השערה (דברים כה, ז). שתרגומו לתרע בי דינא. אף כאן עמד עליהם בדין. ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו). כי בדין היה לבני לוי להפרע מהם, ע״ד מ״ש בב״ר פ׳ ע״א. ותקרא שמו שמעון (בראשית כט, לג). זה עתיד להעמיד שונא, ומי מרפא מכתו גם את זה, פינחס שהוא עתיד לעמוד מלוי ע״כ. כן הדבר הזה בעשיית העגל ע״י הע״ר שנתחתנו עם שמעון, שיענשו ע״י בני לוי לרפאת מכותם.

ואחרי שהארכנו נבא לביאור המ׳ הארוך הנז׳, כי כיון שראה אהרן שהרגו לחור מיד נתיירא, הה״ד וירא אהרן וכו׳. המתין הכתוב להגיד זה אחר שכתב תחלה ויקח מידם ויצר אותו בחרט וכו׳ (שמות לב, ד). להורות לנו כונתו של אהרן, כי מתחילה לא השיבם אחור כדי שלא יתערבו בישראל. אך כשראה שיצא העגל גועה כנז׳ לעיל, היה לו למסור עצמו למיתה ולא לבנות מזבח לפניו, ולמה לא עשה כן לפי שנתירא מהזבוח לפניו. הוכרחו רז״ל להוציא הכתוב מפשוטו לפי שיקשה מאד איך יעלה על הדעת ויבן מזבח לפניו (שם ה). שאהרן קדוש ה׳ יעשה זה, דבשלמא על עשיית העגל יש לו התנצלות כנז׳, אך לבנות מזבח לפניו קשה מאד לצדיק כמוהו, ואם ככה היה עושה איך יהא נבחר אח״כ לכהן הוא ובניו. לכן פירשו ויבן לשון הבנה, מהזבוח לפניו שהרגו את חור לפניו, ועתה יהרגו אותו ומיד הם גולים ולא ימתין לחרבן בית ראשון, שאז גלו בעבור שהרגו לכהן ונביא, זכריהו בן יהוידע. ועדין יקשה לאהרן קדוש ה׳. ולזה שאל וירא אהרן. מה ראה, כלומר לבנות מזבח לפניו, שאם היו חייבים על העשייה לא יענשו על הזביחה. אך אהרן אמר אם בונים הם אותו יבנוהו בזריזות ותהיה יד כלם שוה בו, ומתוך שאני בונה אותו במיתון, אפשר שירד משה תכף ומיד בראותו את העם נגשים על אהרן ולא ימתין עד למחר. ואף שלא יבא משה אני מרויח בעשיית המזבח שמתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו לשמו של הב״ה. והוא מ״ש בזהר פ׳ זו קצ״ג א׳. ואלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא, ומזבח דא אתגבר ואתחלש ס״א. ועדין יש פתחון לבעל דין לחלוק ולומר כי אף שהוא יבנהו לשמו ית׳ הם ילכו ויקריבו קרבן לע״א ויוסיפו על חטאתם פשע, לכן חזר ושאל מה ראה. ואמר שאהרן עשה כדי שלא יתלה הסרחון בהם. לפי שהיה ראוי לדונם כעיר הנדחת, ואז היה ראוי לעשות בהם משפט כתוב, הכה תכה וכו׳ החרם אותה ואת כל אשר בה וכו׳ (דברים יג, טז). מוטב שיתלה בו הסרחון ואז לא ידונו כעיר הנדחת, לפי שכתב הרמב״ם פ״ד דעכו״ם, אין העיר נעשית נדחת עד שידיחוה שנים או יותר על שנים, אבל אם הדיחה יחיד אין דנין בה דין עיר הנדחת. ולכן מוטב שיתלה הסרחון בו לבדו. ולפי שכונתו לשמים לא זו בלבד שלא נתלה בו הסרחון רק קבל שכר כלם, כי גדולה עבירה לשמה. וכנגד מה שאמר אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא. ומיד הם גולים. לכן א״ל מן פלטין דידי לית את זייע, ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב). לפי שהציל את ישראל מחורבן בה״מ ומלילך בגלות. וכנגד שבנה המזבח לשם ה׳ וגרם מ״ש בזהר קצ״ג א׳. ומזבח דא אתגבר ואתחלש ס״א, ואמר חג לה׳ ולא לעגל, ולסטר קדושה עבד ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דא לא קאים עלמא על קיומיה ע״כ. וידענו שהמזבח נק׳ שלחן, כדכתיב המזבח עץ שלוש אמות וכו׳ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה׳ (יחזקאל מא, כב). כנגד זה ומותר פתורי את אכיל, והנותרת מן המנחה (ויקרא ב, ג). שזהו כבוד גדול, כמ״ש והיו באוכלי שלחנך (מלכים א׳ ב, ז). ומה שהביא מן המנחה ולא משאר קרבנות הוא לפי שערבה לה׳ קרבן מנחה יותר מכל הקרבנות, כמו שאז״ל (מנחות קד:), מי דרכו להקריב מנחה עני, מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. ומצד זה היה ראוי שתהיה המנחה כלה כליל, אך לזכות לאהרן צוה שהשירים נאכלים לכהנים. וכלפי שאמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא לכל ישראל לכן ניתנו לו כ״ד מתנות כהונה, לפי שהציל את ישראל מכליון חרוץ שלא נדונו כעיר הנדחת כנז׳, ולכן בדין הוא שיטול שכרו מכל ישראל שהן כ״ד מתנות כהונה. אמנם לכל זה יקשה עוד, שהרי שנינו בסוף מנחות (מס׳ מנחות יג, י), הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואע״פ שהיה לשם ה׳, כמ״ש בישעיה י״ט. ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים (ישעיה יט, יט). כנז׳ שם בפי׳ הר״ב. וא״כ כיון שאהרן עשה העגל לא היה מן הראוי שיהיה כהן גדול שאין קטיגור נעשה סניגור (ראש השנה כו.). לכן אמר א״ל הב״ה לאהרן, אהבת לצדק את בני, שלא יתלה בהם הסרחון ויהיו צדיקים. ושנאת מלחייבן, שמא יהרגו אותך ומיד יהיו גולים, וזהו מלחייבן בגלות. על כן משחך וכו׳. שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה. שאעפ״י שנאספו אליו כל בני לוי עכ״ז לא נבחר שום א׳ מהם הגם שעשו דין ברשעים, אלא אתה ובניך לפי שכונתך היתה לשמים.

והמ׳ שהצענו תחלה במדרש שוחר טוב מזמור ג׳, כלו צריך ביאור שכמה קושיות יש בו ולא נאריך בהם שגלוים לכל. אמנם דקדקו רז״ל בכתוב רבים אומרים לנפשי (תהלים ג, ג). דאילו על דוד משתעי מאי רבים, שהרי על דואג ואחיתופל יש לו לומר כן, שהם הם אשר דברו כנגדו תועה ולמה קראם רבים. ומאי אין ישועתה דהיל״ל ישועה. ומאי ׳ואתה׳ עם ו׳ החבור. ומהו כבודי ומרים ראשי. לכן אמרו רבים אלו א״ה. וזה יובן עם מ״ש בויקרא רבה פ׳ ד׳. עשו שש נפשות היו לו וקורא אותן ׳נפשות׳ הרבה, וביעקב ע׳ נפש וקורא אותן ׳נפש׳ אחת. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו יע״ש. ומביא ראיה מהכתוב, הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון (ישעיה יז, יב). שנמשלו למים שלעולם הם לשון רבים, לפי שהם עובדי׳ לכמה אלוקות ויש בהם פירוד מש״כ לישראל שעובדים לאלוק א׳ ולכן נק׳ נפש אחת, וזהו לנפשי ל׳ יחיד אלו ישראל. ואומרים אפשר ששמעה מפי אלקיה וכו׳. דאיתא בשמות רבה פ׳ מ״ב. אמר הב״ה עשרת הדברות נתתי לכם לכבודכם, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכן כלם. לא היה לכם לחטוא אלא בשלי. עוד שם, כל הדברות הוא אומר חוץ משנים, שהב״ה אמר לישראל בפיו אנכי ולא יהיה לך, לא היה לכם לחטוא אלא במה שצויתי אתכם. ז״ש ששמעה מפי אלקיה דוקא, שאמר הוא בעצמו ולא מפי משה לא יהיה לך וכו׳. ולא יכלו לעמוד בתפקידם ארבעים יום ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. וזש״ה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים (שמות לב, ח). כלומר שלא המתינו למשה שיבא רק סרו מהר מן הדרך אשר אני בעצמי צויתים, דהיינו אנכי ולא יהיה לך שמפי הגבורה שמענום. עשו להם עגל מסכה וכו׳. שהם ה׳ עבירות שעברו כמ״ש במ״א, ולכן אמר אין ישועתה שר״ל ישועת ה׳. דהיינו על החמש חטאות שכנגדם באו חמשה מלאכי חבלה כנז׳ שם ((ילקוט פ׳ עקב. רמז סימן תתנ״ג) אמר רבי שמואל בר נחמני כשעלה משה למרום וסרחו ישראל, נזדוגו לו חמשה מלאכי חבלה, אף וחמה קצף ומשחית והשמד. מה עשה נתלה בזכות אבות, זכר לאברהם ליצחק ולישראל (שמות לב, יג). מיד נתמלא הקב״ה רחמים, שנאמר וינחם ה׳ על הרעה (שם יד). מיד נסתלקו ממנו שלשה, נשתיירו אף וחמה ועדין היה משה מתירא, שנאמר כי יגרתי מפני האף והחמה (דברים ט, יט). א״ל רבש״ע לית אנא יכיל למיקם בתרויהון, קום את בחד ואנא בחד, הה״ד קומה ה׳ באפך (תהלים ז, ז). ומנין שעמד משה בחמה. שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה (תהלים קו, כג)). ואתה ה׳ הסכמת עמהם לעשות בהם משפט כתוב, זובח לאלקים יחרם (שמות כב, יט). ועכ״ז לפי שאתה ה׳ בעל הרחמים והסליחות. מגן בעדי, שהגנת עלינו בזכות אבותינו, שכן המגן הוא סובב האדם מג׳ רוחות, ואלה הם הג׳ אבות שהזכיר, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, שעמדו כנגד ג׳ מלאכי חבלה כנז׳ שם. כבודי כנגד חמה שהרג מרע״ה. ומרים ראשי קומה ה׳ באפך. ואמר עוד כבודי שהשרית שכינתך בתוכנו, שנ׳ ועשו לי מקדש (שמות כה, ח). כי אמרת יבא זהב המשכן ויכפר על מעשה העגל, ובזה נודע לישראל כבוד לפני א״ה כנז׳ לרז״ל (שמות רבה פ׳ נ״א). ומרים ראשי וכו׳. דאיתא במדבר רבה פ׳ א׳. מה כתיב שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א, ב). כאדם האומר לקוסטינר סב רישיה דפלן, כך נתן רמז למשה שאם יזכו יעלו לגדולה, כמ״ד ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך (בראשית מ, יג). ואם לא יזכו שימותו, כמ״ד ישא פרעה את ראשך מעליך (שם יט). לכן אמר כאן תחת שהיינו חייבים הרמת ראש, ישא פרעה את ראשך מעליך, לקיים מה שנאמר זובח לאלקים יחרם (שמות כב, יט). נתת לנו תלוי ראש, ישא פרעה את ראשך. שצוית על המשכן שבו ניכרה גדולת ישראל, וזהו תלוי ראש. ולכן כי תשא את ראש יש לו ב׳ משמעיות, לטובה לשון גדולה, או כי תשא כמו סב רישיה וכו׳.

עוד יובן עם מדרשם ז״ל בתנחומא פ׳ זו, א״ל הב״ה למשה לך מנה את ישראל, אמר לפניו רבוני כתיב והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד). וכתיב ושמתי את זרעך כחול הים (בראשית לב, יג). ועכשיו אתה אומר כן, א״ל אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם, ר׳ דראובן מאתים אלף, ש׳ דשמעון שלש מאות אלף, י׳ דיהודה, י׳ דיששכר, י׳ דיוסף ל׳ אלף, נ׳ דנפתלי נ׳ אלף, ז׳ דזבולון ז׳ אלף, ד׳ דדן ד׳ אלף, ג׳ דגד ג׳ אלפים, ב׳ דבנימין אלפים. א׳ דאשר אלף, הרי תקצ״ז אלף. אותן ג׳ אלפים שנשתיירו הן הן שנהרגו על העגל, שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש (שמות לב, כח). לכך א״ל הב״ה למשה מנה אותם כמה חסרו ע״כ. וצריך להבין מאי קשיתיה למשה שאמר כתיב והיה זרעך וכו׳. שכיון שא״ל הב״ה לך מנה אותם למה יסרב משה על דבר ה׳. ומה השיבו המקום טול ראשי אותיות וכו׳. כי גם בזה שייך מנין. אמנם הלא כתבנו במקום אחר כי בג׳ מקומות נזכרו ישראל בג׳ ענינים, הא׳ והנכם היום כככבי השמים לרוב (דברים א, י). וזה כשהם זכאים שנמשלו לככבים. והב׳ והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד). שהם הבינוניים המשולים לעפר שראוי לזריעה, וכן הבינוניים יש בהם תקוה שיחזרו למוטב. והג׳ כחול אשר על שפת הים (בראשית כב, יז). וכמ״ש בהושע והיה מספר בני ישראל כחול הים והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם (הושע ב, א). כשהם רשעים שמשולים לחול כמשמעו. לכן כשא״ל הב״ה למשה לך מנה את ישראל, ואז היו בגדר רשעים לפי שעשו את העגל, הקשה בכח כתיב והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד). שהם הבנוניים, וכתיב ושמתי את זרעך כחול הים (בראשית לב, יג). שהם רשעים. ועכשיו שהם רשעים או בינוניים אתה אומר שאמנה אותם. וזה יגרום שישלוט בהם עין הרע ויהיה בהם נגף בפקוד אותם, א״ל הב״ה טול ראשי אותיות של שבטים וכו׳. כלומר צרף להם זכות השבטים, כי הגם שמצידם אינם כדאים להנצל, הנה זכות אבותם מסייעתן שלא ישלוט בהם נגף ותמצא בהם תקצ״ז אלף, חסרים בהם ג׳ אלפים והם כנגד ל׳ דלוי שבמספר קטן הוא ג׳ אלפים, ונרמז בזה לפי שנמנו בקטנותם מבן חדש ומעלה. ולכן הביא פ׳ ויעשו בני לוי כדבר משה (שם כח). שהרגו בעושי העגל ג׳ אלפים איש, שעשו בהם משפט להציל את השאר שלא יכוו בגחלתם. לכן מן הראוי של׳ לוי ימלא חסרונם, שבזה יוודע מספר בני ישראל ולא תצטרך למנותם לגלגלותם ולא יהיה בהם נגף. זהו בכיוון דברי המ׳ הקודם, תחת שהיינו חייבים הרמת ראש שגרם החטא, נתת לנו תלוי ראש, בראשי שמות אבותינו למספר בני ישראל, וזהו מש״ה כי תשא את ראש בני ישראל סבא, דהיינו השבטים אזי תמצא לפקודיהם. דהיינו מנינם, ובזה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.

ומכל האמור מצינו כי גדולה עבירה לשמה, הוא העגל אשר עשה אהרן להציל את ישראל שלא יתערבו בגוים, אלו הע״ר, ומוצל אותו צדיק מאותו עון, שלכן נבחר לכהונה גדולה. ועליו אמר הכתוב במשלי י׳. הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יוודע (משלי י, ט). הולך בתום זה אהרן שהלך בתומו צדיק, כשאמרו לו קום עשה לנו אלקים, והוא אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם למען הציל אותם מהחטא, כי יתאחר הדבר ובין כך משה בא. וגם ויקח מידם. שכתוב שם בזהר קצ״ב א׳. אי איהו אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול, לא הוו יכלי בחרשייהו כלום אלא מידם נטל. וקרא מתרעם ויקח מידם וכו׳. ע״ש (זהר שמות. קצ״ב, ע״א. חמו מה עבד אהרן גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא, דאילו נטיל מארעא כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא. אבל במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם ולא מארעא. (שמות לב): ויצר אותו בחרט. לאו כמה דחשבין בני נשא דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא אלא אתא קרא לאוכחא מלה דאהרן לא ידע לאסתמרא. אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר לא הוה אצלח עובדא בישא דא. אבל בכלא סיועא בישא הוה דנקיט דהבא וטמריה מעינא, ביש בתר ביש, מאי ויצר אותו בחרט. דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא כדין סליק כלא לעובדא) כי הענין ארוך. ועל כל אלה אמר הולך בתום ילך בטח. כי לא ידע להזהר עוד מכשופיהם ולהטיהם. ומעקש דרכיו, היינו החרטומים שהם היו הערב רב (תנחומא. פ׳ כי תשא. נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטמי מצרים עמהם, ושמותם יונוס ויומברוס, שהיו עושין לפני פרעה כל אותם כשפים, כמו שכתוב: ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם (שמות ז, יא). ונקהלו כלם על אהרן, שנאמר: ויקהל העם על אהרן ויאמרו וגו׳), שעקשו דרכיו של אהרן. יודע שנהרגו כלם, מלשון ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח, טז). א״נ יודע כמ״ש שם קצ״ג א׳. ותלת דינין הוו. חד ויגוף ה׳ את העם (שמות לב, לה). וחד דבני לוי ((שמות לב, כח) ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש). וחד דאשקי לון משה וביתו בההוא ליליא ומחר אשתכחו נפיחין ומתין (זהר שמות פ׳ כי תשא. דף קצ״ג ע״א), שבדק לון כסוטות (ע״ז מד.), וצבתה בטנה ונפלה יריכה (במדבר ה, כז). ועל מה שאמרנו שהיה ראוי לבני לוי לעשות נקמה בעובדי העגל, יש במס׳ בפ׳ זו, קרובו ג׳ וחסרים. וסי׳ והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו (שמות לב, כז). וחרפה לא נשא על קרבו (תהלים טו, ג). לבני ישראל עם קרבו (תהלים קמח, יד). משום דקשה והלא כל השבט כשר, שנ׳ ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו). וא״כ היאך היו להם אחים וקרובים בעובדי העגל. לז״א עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו (שם כז). דהיינו מאותם שהיו משבט שמעון, שנתנו בנותיהם לערב רב. וידענו שבן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך (יבמות יז.), ולכן נתיחסו לשמעון. ולפי ששמעון ולוי אחים (בראשית מט, ה), לכן אמר בכיוון והרגו איש את אחיו וכו׳ (שמות לב, כז). ולפיכך ׳קרבו׳ כתוב חסר שהיו קרובים מצד נשותיהם אבל לא מצד עצמם. לא עשה לרעהו רעה רק לטובה שיטלו ענשם בעה״ז, וחרפה לא נשא על קרבו, שלא יאמרו משוא פנים יש בדבר רק הרג איש את קרובו. ובזה וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו, זה אהרן תומיך ואוריך לאיש חסידיך (דברים לג, ח). שלא חטא בעגל, וגם ישראל לא חטאו, וזהו לבני ישראל עם קרבו, שגם הם לא עבדוהו, והע״ר הם שאמרו אלה אלקיך ישראל. אלא כמ״ש בזהר (זהר שמות. דף קצ״ב ע״א), אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא. ואותם השקה משה, כדכתיב וישק את בני ישראל (שמות לב, כ). שבדקם כסוטות. ולכן קרבו חסר ודוק. הרי מכל זה שרוצה ה׳ את יריאיו כיון שכונתם טובה. לחוות את האהבה. ככה יעשה ה׳ להשביע נפש רעבה. גם עד זקנה ושיבה. בפקודיו הישרים ותורתו החביבה. עד יצא כנוגה צדקו, להוליכנו מהרה קוממיות לארצנו הטובה והרחבה. ב״ב אמן. בילא״ו.