דרוש ו׳ לפרשת תולדות

ויאמר יצחק אל בנו מה זה מיהרת למצוא בני ויאמר כי הקרה ה׳ אלהיך לפני (בראשית כ״ז, כ).

במדרש (בראשית רבה פ׳ ס״ה): כי הקרה ה׳ אלהיך לפני. רבי יוחנן וריש לקיש. חד מנהון אמר אם לקרבנך המציא לך הב״ה, שנאמר: וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל (בראשית כב, יג). למאכלך על אחת כמה וכמה. ואוחרנא אמר אם לזווגך המציא לך הב״ה, דכתיב: הקרה נא לפני היום (בראשית כד, יב). וכתיב וירא והנה גמלים באים (שם סג). למאכלך על אחת כמה וכמה ע״כ.

ישבעו הצדיקים ויאכלו המזון ההכרחי לקיום גופם לא זולת, כי האכילה גסה קשה לגוף כאשר הוכיח הנשר הגדול הרמב״ם ז״ל בהלכות דעות פ״ד ז״ל, ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, ע״כ. והנה איתא בברכות פ״א (ח:), אמר ר״ג בשלשה דברים אני אוהב את הפרסיים, הם צנועים באכילתן וכו׳ (תניא אמר רבן גמליאל, בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים, הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר). ואפשר שהוא מה מש״כ בספרים החיצונים כי מנהג הפרסיים במשתאות שלהם היה כך, שאחרי שנועדו הקרואים לבית המשתה, קודם שיביאו שום מאכל על השלחן היו באים שני עבדים ושני ספלים של כסף בידם, על הספל א׳ היה רסן ועל השני מאזנים, ואחרי שהיו משתחוים אל המסובין היו נותנין על שלחן אלו הספלים והולכים להם, ואח״כ היו מביאים כל מיני מאכל. והיה זה כדי לרמוז אל המסובין שישמרו פיהם מאכילה גסה ויתנו רסן וזמם לפיהם, וישקלו במאזנים מה שצריך להם לאכול ולא יותר. ונלע״ד שלכן היו מביאין שני דברים רסן ומאזנים, כנגד מ״ש הרמב״ם שצריך לשמור עצמו ממאכלים רעים, וכנגדם הרסן, שכל א׳ מהמסובין יתן אל לבו שלא לאכול מה שהוא רע לגופו ויוכל להזיקו. וגם מן המאכלים הטובים לא ימלא בטנו יותר מדאי, ואלה הם המאזנים. והיו הפרסיים צריכין לזה לפי מ״ש בקדושין פ״ד (עב.), חיוה אחרא תנינא דמיא לדוב (דניאל ז, ה). תני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב. וכתב עוד הרמב״ם בריש פ״ד מהלכות דעות, לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא ולא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משבעתו ע״כ. ובזה אני מבין הכתובים איוב כ׳. אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו (כא). במלאת שפקו יצר לו כל יד עמל תבואנו (כב). יהי למלא בטנו ישלח בו חרון אפו וימטר עלימו בלחומו (כג). הכונה כי מי שאוכל אכילה גסה ואינו משייר כלום ממאכלו, ודאי לא יקוה לראות טוב בימיו כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו. ועוד שתאות האכילה תמשכהו כל כך, שבמלאות ספקו שאכל כל כך עד שמילא בטנו ואין עוד מקום לאכול, יצר לו על שאין לו תאוה לאכול יותר. כל יד עמל תבואנו, כלומר שכל הטורח שטרח להרבות הון יהיה לאכול לשבעה, כדכתיב כל עמל האדם לפיהו (קהלת ו, ז), וכלו יהיה למלא בטנו, וזה גורם ישלח בו חרון אפו, כשאוכל מאכלים רעים שהם לגוף, וימטר עלימו בלחומו אפילו ממאכלים הטובים, ימטר עלימו אש וגפרית שהם כלי מלחמתו של הב״ה, וזה כפי׳ רש״י ז״ל (איוב כ, כג). והכונה כי כשהם מאכלים רבים, הנה אע״פ שיהיו טובים נלחמים בגופו אלו ואלו ואין שלו׳ יוצא מתוך מריבה, כי נהפכים בגופו לחלאים רעים. וכמו ששנינו (אבות ב, ז), מרבה בשר מרבה רימה.

ובמשלי י״ג. כתוב, רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט (כג). חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר (כד). צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר (כה). וצריך להבין שייכות הפסוקים האלה, והנה שנינו בסנהדרין פ״ח (עב.), בן סורר ומורה נידון על שם סופו. וגרסי׳ עלה תניא ר״י הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו שסופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב וכו׳ (שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם, שינה ויין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם.). ובזה יובנו הכתובים היטב רב אוכל, שהרגיל עצמו לאכול הרבה, ניר ראשים הוא ממה שהרגילוהו אביו ואמו מתחלה ולא כיהו בו, ובזה יכון שכתוב ראשים בא׳, דאילו מלשון עניות היל״ל רשים בלא א׳. ובזה ויש נספה בלא משפט, שאע״פ שאין הב״ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ראש השנה טז:), יודע האלקים כי כיון שהרגיל עצמו כן גם כי יזקין לא יסור ממנה, ולכן ויש נספה בלא משפט, ואם אביו ואמו יחוסו עליו ולא יביאוהו לב״ד, כתוב אח״כ וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת וכו׳ (דברים כא, כב). ועל זה אמר חושך שבטו שונא בנו, אך ואוהבו שיחרו מוסר, מתחיל בקטנותו ליסרו ואינו מניחו לאכול הרבה. כי הנה צדיק אוכל לשובע נפשו לא לשובע גופו. ואמר לשון יחיד כי הצדיק אוכל פתו לבדו לשובע נפשו הקדושה ולא לשובע נפש הבהמית המתאוה לאכול ולשתות. אך ובטן רשעים, שעושים כל ימיהם כחגים ומכניסים עמהם כת של פריצים לאכול לשבעה ולשתות לשכרה תחסר, שכל עוד שאוכלים לעולם מתאוים לאכילה אחרת. ולכן אמרו שם בסנהדרין (ע:), אכל מעשר שני בירושלים. כיון דכי ארחיה הוא קא אכיל ליה לא ממשיך. ופרש״י ז״ל דכי ארחיה כדרך מצותו, נאמר בבקר ובצאן וביין ובשכר (דברים יד, כו) ע״כ. מכאן דבמידי דממשיך חייב, לפיכך ובטן רשעים תחסר, שלהיותו מושך עצמו לאכילה לעולם הוא חסר מאשר יתאוה. עוד יובן הכתוב עם מאי דאיתא בקהלת רבתי ע״פ כאשר יצא מבטן אמו וכו׳. סימן ה׳ (פ׳ יד) ז״ל, לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פנותיו, והיה שם נקב א׳ ובקש ליכנס בו ולא הוה יכיל, מה עבד צם תלת יומין עד דכחיש ותשש ועאל בהדא נוקבא ואכל ושמן, בעא למיפק ולא יכיל, חזר וצאים תלתא יומין אחרנין עד דכחיש ותשש וחזר היך מה דהוה ונפק וכו׳ (כד נפק הוה אפיך אפוי ואיסתכל ביה, אמר כרמא כרמא, מה טב את ומה טבין אינון פירין דבגווך, וכל מה דאית בך יאין ומשבחן, ברם מה הניה ממך כמה דבר נש עליל לגוויך כך הוא נפיק, כך הוא דין עלמא.). המשל הזה יכון לאדם שנמשל לשועל פקח שבחיות, כך האדם פקח משאר ב״ח, ובהיותו בעה״ז ורואה כל מיני מאכל ותאוות שהוא הכרם, אך הוא מסוייג מכל פנותיו, שצוה הב״ה כמה מצות בדבר אכילה למען יחזיק האדם תאותו ולא ירפנה, ויאכל וישתה כפי הצורך ולא יותר. ויש שם נקב א׳ הוא היצה״ר שמפתה את האדם ליכנס בו ולאכול ולשבוע כפי רצונו, אך יותר מכוון לומר שזה מדבר בבא האדם לעה״ז, ונכנס במעי אמו, והג׳ ימים הם ימי קליטה שאז מתחיל להצטייר במעי אמו, וכל ימי היותו בעיבור אוכל ממה שאמו אוכלת ומתאוה לכמה דברים, כאשר המופת הוכיח מכמה עוברות שהריחו שהכל בא מן הולד, וכאשר יצא מבטן אמו וממלא תאוותיו בעה״ז ורוצה להשיב רוחו אל האלקים אשר נתנה, אינו נפטר מן העולם עד שקץ במאכל, ואחר ג׳ ימים לפטירתו כריסו נבקעת ואומר טול לך מה שבחרת ובזה יוצא מן העולם. וזש״ה ובטן רשעים תחסר, שכיון שממלא בטנו צריך לצום ג׳ ימים כדי לצאת מן הכרם הוא העה״ז, שמבקש לצאת בכי טוב. עוד יאמר צדיק אוכל וכו׳ (משלי יג, כה). עם מה שידענו כי כונת האכילה היא להעלות הדברים ממדרגה למדרגה, כי הצומח יש לו חיות מהדומם שהיא הארץ, והבעל חי מן הצומח, מצמיח חציר לבהמה (תהלים קד, יד). והאדם מהב״ח, כי בזה יתקן הב״ח שישוב למדרגת אדם, שלכן אמרו (פסחים מט:), עם הארץ אסור לאכול בשר. כי כיון שאינו יודע לדבר דברי תורה אינו מתקן, אדרבא מקלקל. ולכן אמר צדיק אוכל לשובע נפשו, ובזה יתקן הב״ח וזוכה לנפשו. אך ובטן רשעים לא די שאינם מתקנים רק מקלקלים, שלא בלבד אינו מעלה אותו ממדרגתו, אדרבא מחסר אותו ממה שהוא, ודוק. ולכן כתוב בישעיה ל׳. ונתן לכם ה׳ לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מורך והיו עיניך רואות את מורך (כ). וקשה שהרי אותם הכתובים מדברים בנחמות ישראל, ואיך יתכן שיאמר להם ונתן לכם לחם צר ומים לחץ, שאין זה אלא פורענות. אך הכונה כמו ששנינו בפ״ו דאבות, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו׳, וחיי צער תחיה וכו׳ (כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך (תהלים קכח). אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא.). וכבר אז״ל (תנא דבי אליהו רבה, פ׳ כ״ו), עד שיתפלל אדם על התורה שתכנס בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה מרובה שלא תכנס לתוך מעיו. ז״ש שלעתיד לא יהיו כרוכים אחר התענוגים, ובזה יתן ה׳ לכם לחם צר ומים לחץ, שלא יעכבו אתכם מללמוד תורה, וזהו ולא יכנף עוד מורך. וכדי שתתקיים תלמודך, והיו עיניך רואות את מורך.

מי לנו גדול מיצחק שהיה צדיק גמור, ובודאי היה אוכל לשובע נפשו. אך קשה מ״ש בפ׳ זו, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וכו׳ (בראשית כה, כח). וכי ס״ד דצדיק כמוהו יאהב את הרשע בשביל אכילה. לכן צריכין אנו למודעי מ״ש בב״ר פ׳ ס״ג. ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה (בראשית כה, כז), צד את הבריות בפיו, צד בבית צד בשדה, בבית היך מתקנין מלחא, בשדה היך מתקנין תבנא. ונלע״ד לפרש למה דוקא באלו היה צד אביו באמרי פיו כי לא נפלו הדברים במקרה. אמנם איתא בפר״א פ׳ ל״ג. כתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא (בראשית כו, יב). ר״א אומר, וכי יצחק זרע דגן ח״ו, אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים, כד״א זרעו לכם לצדקה (הושע י, יב). וכל דבר שעישר הביא לו הב״ה מאה שערים של ממון ובירכו, לכך נאמר ויברכהו ה׳, ע״כ. שפיר מקשה וכי יצחק זרע דגן, לפי שידענו (ברכות לה:), שכשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים, וכשאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י עצמן. לכן שפיר קאמר וכי צדיק כיצחק יזרע דגן, אלא זרע לצדקה, ובזה בירכהו ה׳ מאה פעמים, ומפיק ליה מדכתיב ויברכהו ה׳. דהיל״ל תחלה ויזרע יצחק ויברכהו ה׳ וימצא וכו׳ (בראשית כו, יב). אלא השמיענו זאת שעשה צדקה, ולעומת זה וימצא בשנה ההיא מאה שערים. ועוד ויברכהו ה׳. כמ״ש אחריו ויגדל האיש וכו׳ (שם יג). וזה לפי שהוציא מעשרותיו כראוי, ולא היה כאותו האיש הנז׳ בשמות רבה סוף פ׳ ל״א. שלפי שהיתה עינו רעה במעשרות היתה שדהו פוחתת והולכת. אבל כאן ויברכהו ה׳. הנה אמרו בגיטין פ״א (ז:), אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה. ואמרו בכתובות פ״ד (נ.), עושה צדקה בכל עת (תהלים קו, ג). זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים וכ״ש בגדולים. לכן שאל עשו ליצחק אביו היאך מעשרים את המלח, אם הוא חייב לעשות צדקה ממה שעושה עמו צדקה לזונו בביתו, והצדקה נקרא מלח. וכן הוא נק׳ תבן, ובית עשו לקש (עובדיה א, יח). ולכן ויאהב יצחק את עשו (בראשית כה, כח). כי חשב שהולך בדרכי יושר לעשות צדקה ומשפט. עוד יובן עם מ״ש בחולין פ״ו (פד.), אשר יצוד (ויקרא יז, יג). אין לי אלא ציד, אווזים ותרנגולים מנין, ת״ל ציד מ״מ, א״כ למה נאמר אשר יצוד, אמר רבי לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. ופרש״י כאילו צד, שאינה מזומנת לו. כלומר לא יאכל בשר תדיר, ע״כ. ז״ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, שלא היה אוכל בשר אלא ע״י צידה, ובזה לא יאכל בשר תדיר, ולא ירגיל עצמו לאכול הרבה.

והשתא דאתינן להכי צריכין אנו לברר וללבן מה שיקשה יותר בפ׳ זאת בפסוקים הנאמרים ביצחק, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול וכו׳ (בראשית כז, א). ויאמר הנה נא זקנתי וכו׳ (ב). ועתה שא נא כליך וכו׳ (ג), ורבקה שומעת וכו׳ (ה), ורבקה אמרה וכו׳ (ו). שיש בהם כמה קושיות, תחלה למה הקדים כאן ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, כי מה ענין זה למ״ש אח״כ בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (ד). ועוד מאי ועתה שא נא כליך, וכי היה צריך יצחק ללמדו אומנות הצידה, והלא מיום היותו ויהי עשו איש יודע ציד (בראשית כה, כז). ומאי ועתה, והלא גם בשאר פעמים היה לוקח כליו עמו. ועוד קשה ורבקה שומעת וכו׳ ורבקה אמרה וכו׳ (בראשית כז, ה - ו). דהיל״ל ותשמע רבקה ותאמר אל יעקב, אמנם איתא בפר״א פ׳ ל״ב ז״ל, הגיע ליל יום הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול, וא״ל בני זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל ואוצרות טללים נפתחי׳ בזו הלילה, עד שאני בעודי אברכך, ורוח הקדש משיבה ואומרת אל תלחם את לחם רע עין. אמרה רבקה ליעקב, בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחי׳ בו, העליוני׳ אומרים שירה, הלילה הזה עתידין בניך ליגאל מיד שיעבוד, הלילה הזה עתידים לומר שירה, עשה מטעמים לאביך, עד שהוא בעודו יברכך וכו׳ (והוא שהוא בקי בתורה פחד לבו על קללת אביו, אמרה לו אמו אם ברכה עליך ועל זרעך, ואם קללה עלי ועל נפשי, שנ׳ ותאמר לו אמו עלי קללתך בני.). הלך והביא שני גדיי עזים, וכי שני גדיי עיזי׳ היה מאכלו של יצחק, והלא די לו באחד, שנא׳ צדיק אוכל לשובע נפשו. אלא א׳ כנגד הפסח וא׳ לעשות לו מטעמים לאכול, דתנינן הפסח אינו בא אלא על השבע. ע״כ שפיר קאמרי יצחק ורבקה ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה, לפי מה ששנינו בפ״ק דר״ה, בד׳ פרקים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה. ולכן דבר בעתו מה טוב לברך את בנו מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. והנה בב״ר פ׳ ס״ה. למה כהו עיניו של יצחק, כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות. עוד שם, יצחק תבע יסורין, אמר לפניו ריבון העולמים, אדם מת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, ומתוך שאתה מביא עליו יסורין אין מדת הדין מתוחה כנגדו, א״ל הב״ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל. ועל זה כתוב באיוב ל״ו. לא יחיה רשע ומשפט עניים יתן (ו). לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו (ז). כי כנגד הטעם הראשון שכהו עיניו של יצחק כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות, אמר לא יחיה רשע, כי לא רצה הב״ה שיטלם עשו לפי שהיה רשע ואינו מן הראוי להחיותו, וכנגד הטעם השני שיצחק תבע יסורין, אמר ומשפט עניים יתן, שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ עקב דף רע״ג ב׳. ועני לישנא דעינוי, דאפילו אית ליה לבר נש עותרא ואיהו במרעין ובמכתשין, עני אתקרי ע״כ. וזהו הטעם שלפי שיצחק תבע יסורין, ותכהין עיניו מראות (בראשית כז, א). ואמנם לא יגרע מצדיק עיניו. ועם זה נתרץ קושיא אחת על מ״ש ותכהין עיניו מראות, כי הנה לעיל פ׳ וירא כתבנו בשם ס׳ חסד לאברהם ע״פ ותקע כף ירך יעקב (בראשית לב, כו). שסמ׳ רצה לעשות את יעקב בעל מום כדי שלא יכנס למערת המכפלה. וא״כ כיון שיצחק נעשה סומא, ותכהין עיניו מראות, הרי הוא בעל מום. שכ״כ הרמב״ם בפ״ז מהלכות ביאת המקדש, ואיך היה יכול ליכנס במערה. אך נלע״ד כי שתי תשובות בדבר. הא׳ כמ״ש בב״ר פרשה ס״ה. ותכהין עיניו מראות (בראשית כז, א). מכח אותה ראייה, שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו ע״ג המזבח, תלה עיניו במרום והביט בשכינה, אמר הב״ה אם הורגו אני עכשיו, אני מכריע את אברהם אוהבי, אלא גוזר אני שיכהו עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו וכו׳ (ויהי כי זקן יצחק וגו׳ ותכהינה וגו׳.). וכ״כ בפר״א פ׳ ל״ב ז״ל, בשעה שנעקד יצחק, נשא עיניו למעלה וראה את השכינה, וכתיב כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ). אלא תחת המיתה כהו עיניו לעת זקנתו. עוד איתא בתנחומא פ׳ זו, ולמה כהו עיניו של יצחק, מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע וכו׳ (ולמה כהו עיניו של יצחק, מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע. ועוד, על שהיה מביא ציד ומאכילו, וכתיב כי השחד יעור פקחים (שמות כג, ח). ותכהין עיניו. מה כתיב למעלה, ותהיין מרת רוח ליצחק, ואחר כך ותכהין עיניו. מפני הכעס שהיה מכעיסו, לפי שהשכינה היתה שרויה בביתו של יצחק. עמד עשו ונטל מבנות כנען והיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהם ונסתלקה הימנו שכינה מיצחק, והיה רואה יצחק ומצר. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכהה את עיניו שלא יראה ויוסיף צער לפיכך ותכהין עיניו.). אלה הדברים יובנו עם מ״ש בזהר פ׳ ויחי דף רכ״ו א׳ ע״פ ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מו, ד). ז״ל, בשעתא דב״נ נפיק מעלמא, עינוי דב״נ חמו מה דחמו, דכתיב כי לא יראני האדם וחי (שמות לג). בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן, ועינוי פקיחין מההוא חיזו דחמא, ואינון דקיימין עליה בעאן לשואה ידוי על עינוי ולאסתמא עינוי, בגין דהא חיזו אחרא דלא קדישא אזדמנת לקבליה, ועינא דחמא השתא חיזו קדישא עלאה לא יסתכל בחיזו אחרא. וכתב בעל ס׳ חסד לאברהם מעין ד׳ נהר נ״א ז״ל, ולכך מצוה לסגור העינים בשעת התפלה, לסלק דעתו מהצורות הגשמיות כלם, ליחד המחשבה בצורות השכליות, ע״כ. הרי זה טעם נכון למה כהו עיניו של יצחק עתה, לפי שהוא הביט בשכינה וגם בביתו היתה שכינה שורה, וכיון שעשו יצא לתרבות רעה והיו נשיו מקטרות לע״א, אינו בדין שעיני יצחק שראו השכינה יראו בע״א של נשי עשו, ולכן ותכהין עיניו, ולמה כן מראות, בשביל שראו עיניו השכינה, ועתה לא יראו דבר אחר. והיה זה לעשו לפוקה ולמכשול שלקה בעיניו, כמ״ש בסוטה פ״א (יג.), שחושים בן דן שקל קולפא, מחייה ארישיה נתרו עיניה, ע״ש (כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב אמר להן, ממרא קרית הארבע היא חברון (בראשית לה, כז). ואמר רבי יצחק קרית ארבע, ארבע זוגות היו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש דידי הוא, אמרו ליה זבינתה, אמר להו נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני, אמרו ליה אין, דכתיב בקברי אשר כריתי לי (בראשית נ, ה). וא״ר יוחנן משום ר״ש בן יהוצדק אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה. אמר להו הבו לי איגרתא, אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא, ומאן ניזיל, ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא, דכתיב נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר (בראשית מט, כא). א״ר אבהו אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר. חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה, אמר להו מאי האי, ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון, שקל קולפא מחייה ארישיה נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב, פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך, והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח, יא). באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז, מה). ואע״ג דמיתתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי.). הנה כי כן לא כהו עיני יצחק מחמת מום, אדרבא לא כהו אלא מחמת קדושתו, והראיה שבעת העקדה אמר אברהם אעשה בו מום, ולא רצה הב״ה כדי שלא יאבד חלקו מהמערה, ובלי ספק שבשעת מותו קודם שנסתלקה נשמתו ממנו, אורו עיניו כדי שיראה שכרו מתוקן לעה״ב, וכמ״ש בב״ר פ׳ ס״ב ז״ל, כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם ל״ל, ומראה להם הב״ה עד שהם בעה״ז מתן שכרן, ונפשם שבעה והם ישנים. ועוד כדי שיסתכל בשכינה שבמיתתם רואים. עוד יש תירוץ שני לע״ד. והוא מ״ש בזהר פ׳ נח דף ס׳ א׳ ז״ל, דיצחק בשעתא דאתעקד נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, ותבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי, ובג״ד תשכח דלא יחד קב״ה שמיה אלא על יצחק, בגין דאתחשב כמת. וכ״כ בפר״א פ׳ ל״א. ר׳ יהודה אומר כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נשמתו ע״כ. הרי בזה תירוץ נכון למה שהקשינו כי כבר מת יצחק, ומה שכתוב ותכהין עיניו מראות הוא בנשמת העה״ב שלא תשיג חסרון כלל ולזה נכנס במערה. ויבא הכתוב השלישי בזהר פ׳ זו קמ״א ב׳ ז״ל, ולחשך קרא לילה (בראשית א, ה). דא יצחק, ובג״כ כד סיב מה כתיב, ותכהין עיניו מראות (בראשית כז, א). דבעא לאתחשכא ולאתדבקא בדרגיה. שכן מדתו מדת הגבורה שנקרא חשך, ועל כל אלה לא נקרא יצחק בעל מום, ותהיה כבוד מנוחתו במערת המכפלה. ובמ׳ יומא ריש פ״ג (כח:), יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנ׳ ויהי כי זקן יצחק (בראשית כז, א). וכתב על זה הריטב״א ז״ל ואיכא למידק, והא כתיב ותכהין עיניו מראות, אלמא זקנה דרוב ימים משתעי קרא. וי״ל דח״ו דמשום רוב ימים כבדו עיניהם, דהכתיב וקויי ה׳ יחליפו כח (ישעיה מ, לא). אלא אדרבא מרוב רגילותם בישיבה ותושיה, שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו:), כבדו עיניהם ולא יכלו לראות, ובשבחם דבר הכתוב ולא בגנותם. על כל אלה אמר הכתוב לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו, ז). כלומר לא חסרו עיניו של יצחק כלל, ובזה לא אבד חלקו מהמערה, אדרבא ואת מלכים לכסא. שהיה עם שאר האבות מרכבה לשכינה, דהיינו כסא הכבוד. וכ״כ במגלה עמוקות אופן רמ״ט בהגהה ז״ל, ולפי שהשכינה כלולה מד׳ רגלי המרכבה, לכן נקראת קרית ארבע על שנקברו בה ד׳ זוגות של המרכבה, כי אדה״ר רגל רביעי, הוא סוד דוד שהוא גלגולו ע״כ. ובזה ויושיבם לנצח ויגבהו, כי שם דרך ההליכה לג״ע, ופסוקים אלו של איוב אמרם אליהוא, שאמרו עליו פ״ה דסוטה בירושלמי (כה:). אליהוא זה יצחק. בן ברכיאל בן שבירכו האל, שנאמר ויברכהו ה׳ (בראשית כו, יב). ויובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ס״א. ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כה, ה). אמר אברהם, אם מברך אני את יצחק עכשיו, ישמעאל ובני קטורה בכלל וכו׳ (כך אמר אברהם, אם מברך אני את יצחק, עכשו בני ישמעאל ובני קטורה בכלל, ואם אין אני מברך בני ישמעאל ובני קטורה, היך אני מברך את יצחק, חזר ואמר בשר ודם אני, היום כאן ומחר בקבר, כבר עבידת אנא דידי, מכאן ואילך מה שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות בעולמו יעשה.), כיון שמת אברהם אבינו נגלה הב״ה על יצחק ובירכו, הה״ד ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו (בראשית כה, יא). ז״ש שבירכו האל. שהב״ה בירכו בעצמו אחרי מות אברהם ולא נתברך מאברהם. והביא ראיה מויברכהו ה׳ להורות שנתקיימו הברכות בידו, עוד כתוב שם בסוטה, הבוזי שביזה כל בתי ע״א בשעה שנעקד ע״ג המזבח, ממשפחת רם בן אברהם. וגם זה יובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ וירא, ויעקוד את יצחק בנו (בראשית כב ט). כשבא לשחוט א״ל, אבא אוסרני ידי ורגלי שמא אזדעזא ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום. אמר כן כדי שלא יפסל מהכנס במערת המכפלה. ובזה יבא על נכון מ״ש שביזה כל בתי ע״א. שיובן עם מ״ש בר״מ פ׳ אמור דף צ׳ א׳ וז״ל, וכהנא דקריב (קרבנא) קדם ה׳, בעי דליהוי שלים בלא פגימו, דאינון בהפוכא דס״א, דאלקים אחרי׳ כלהו פגימין מסטרא דצפון, והכי רובא דבתי ע״א תשכחון פגימין, ע״ש. וא״כ כיון שיצחק חילה פני אביו שלא יעשה בו מום, בזה ביזה כל בתי ע״א שהם מליאים מומין. וכל זה לפי שהיה בנו של אברהם שנאמר בו, התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). שהעביר ממנו הערלה שנק׳ מום.

נחזור לענין הפרשה, ויקרא את עשו בנו הגדול (בראשית כז, א). לפי שהוא היה ראוי לעבוד עבודה ולהקריב קרבן, כי לא ידע שמכר את בכורתו ליעקב, ויאמר אליו בני, כלומר אתה ראוי להיות ממלא מקומי להיות כהן להקריב קרבן, שכן מצינו בזהר פ׳ זו דף קל״ז א׳. שיצחק הקריב קרבן וז״ל, ויעתר יצחק (בראשית כה, כא). מהו ויעתר, דקריב ליה קרבנא וצלי עלה, ומה קרבנא קריב, עולה קריב וכו׳ (ומה קרבנא קריב. עולה קריב, דכתיב, ויעתר לו ה׳ (בראשית כה). כתיב הכא ויעתר לו ה׳, וכתיב התם ויעתר אלהים לארץ וגו׳. מה להלן קרבן אף כאן קרבן. כתיב ויעתר יצחק, וכתיב ויעתר לו, דנפק אשא מלעילא לקבלא אשא דלתתא.). ועתה שא נא כליך (בראשית כז, ג). הנה בב״ר פ׳ ס״ג. איתא ז״ל, ד״א הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב), שהיה נמרוד מבקש להמית אותו בשביל אותו הבגד שהיה לאדם הראשון, שבשעה שהיה עשו לובשו ויוצא לשדה היו באים כל עוף שבעולם ומתקבצין אצלו. ובפרק מקום שנהגו (פסחים נד:), תנו רבנן, עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ויש אומרים אף בגדי אדם הראשון. ופרש״י ז״ל שהיו חקוקות בהן כל מין חיה ועוף ובהמה והיו נמסרים לנמרוד, על כן היה גבור ציד, ובא עשו והרגו לנטלן. וכ״כ בפר״א פ׳ כ״ד. ר׳ יהודה אומר הכתונת שעשה הב״ה לאדם ולאשתו היתה עמם בתיבה, וכשיצאו מן התיבה לקחה חם בן נח, והוציאה עמו והנחילה לנמרוד, ובשעה שהיה לובש אותה היו כל בהמה חיה ועוף באין ונופלין לפניו, כסבורין שהוא מכח גבורתו וכו׳ (לפיכך המליכוהו עליהם מלך, שנאמ׳ על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה׳.). ושם בסוף הפרק, עשו אחיו של יעקב ראה את הכתונת שעשה הב״ה לאדם ולחוה על נמרוד וחמד אותם בלבו, והרגו ולקח אותה ממנו וכו׳ (ומנין שהיו חמודות בעניו, שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות. וכשלבש אותם נעשה גם הוא גבור, שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד. וכשבא יעקב מאת פני יצחק אביו אמר אין עשו הרשע ראוי ללבוש את הכתנת הללו, וחפר וטמנם שם, שנאמר טמון בארץ חבלו (איוב יח, י).). ואלו השני מאמרים של ב״ר ושל פר״א סותרים זה את זה. ואפשר שמ״ש שהיה נמרוד מבקש להמית אותו הוא בנו של נמרוד, שנק׳ כן כדרך כל מלכי מצרים שהיו נקראים בשם פרעה, והיה רוצה להיות גואל הדם של אביו וליקח מעשו הבגדים שלקח מאביו. אך עדין קשה לאמרו שעשו הרג את נמרוד, שהרי אברהם הרגו בשעה שנלחם עם המלכים כמ״ש ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם (בראשית יד, טו). וכתיב ויצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו (שם יז). ונמרוד הוא אמרפל, שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש (עירובין נג.). אמנם מצאתי בתרגום ירושלמי פ׳ ויחי ע״פ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (בראשית מח, כב). ז״ל, ואנא הא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך, לבושיה דאדם קדמאה נסיב יתיה אברהם מן ידוהי דנמרוד רשיעא, ויהב יתיה ליצחק אבא, ויצחק יהב יתיה לעשו, ואנא נסיבית יתיה מן ידוי דעשו אחי ע״כ. כי הנה אלו היו בגדי כהונה כמ״ש במדבר רבה פ׳ ד׳. אדה״ר היה בכורו של עולם, וכיון שהקריב קרבנו לבש בגדי כהונה גדולה, שנ׳ ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג, כא). וכ״כ בב״ר סוף פ׳ כ׳. ויעש ה׳ אלקים וכו׳ (שם). ובהם היו בכורות משתמשים ע״כ. כי אז היתה העבודה בבכורות, וכשקנה יעקב הבכורה מעשו לקח ממנו בגדי כהונה. ויעקב הנחילם ליוסף שהיה בכורה של רחל, כי תחלה היה ראובן הבכור, ובחללו יצועי אביו ניתנה הבכורה ליוסף, וז״ש שם פ׳ וישב. ועשה לו כתונת פסים (בראשית לז, ג). ותרגומו בירושלמי פרגוד מצוייר. לפי שהיו מצויירות עליו כל מיני חיות בהמות ועופות כדלעיל. ונלע״ד למצוא רמז לזה כי ׳שכ״ם אחד׳ גי׳ שע״ג ועם ו׳ אותיות גי׳ מלבו״ש עם הכולל. וגם ראשי תיבות ש׳כם א׳חד ע׳ל א׳חיך, גי׳ שע״ב ועם ו׳ אותיות גי׳ מלבו״ש. ובב״ר פ׳ כ׳. בתורתו של רבי מאיר מצינו כתוב כתנות אור, אלו בגדי אדם הראשון שהם דומים לפיגם, רחבים מלמטה וצרים מלמעלה. ופרש״י מאירים כעששית ומתוקנים כשאר מלבושים של בני אדם, רחבים מלמטה וצרים מלמעלה. וכן כתונת פסי״ם גי׳ פנ״ס. ועוד שם, חלקים היו כצפורן ונאים כמרגלית. וזהו פסים, מלשון פסת יד ששם הצפורן. ועוד שם, אמר רבי יצחק ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן. וגם זה נרמז במלת פסים, שאמרו שם בב״ר פ׳ פ״ד. שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס יד. ואחרי כל אלה נאמר כי תחלה היו לנמרוד לפי שהוציאם חם מן התיבה, וכשאברהם הרג את נמרוד, לקחם הימנו והנחילם ליצחק, ויצחק נתן אותם לעשו, ואז נמרוד השני היה רוצה להרוג את עשו וליטלם ממנו, ואפשר שבאו לידי מריבה ועשו הרגו ונשארו לו, ויעקב לקחם הימנו עם הבכורה כנז״ל. ועדין צריכים אנו למודעי במ״ש סוף פ׳ כ״ד מפרקי ר״א ז״ל, וכשבא יעקב מאת פני יצחק אביו, אמר אין עשו הרשע ראוי ללבוש את הכתנות הללו, וחפר וטמנם שם ע״כ. וא״כ יקשה על התרגום ירושלמי שאומר שיעקב נתנם ליוסף. לכן נלע״ד שהכל יובן עם מ״ש עוד בפר״א פ׳ כ׳ ז״ל, רבי אליעזר אומר מן העור שהושיט הנחש עשה הב״ה כתונת כבוד לאדם ולעזרו, שנאמר ויעש ה׳ אלקים וכו׳. הנה כי כן שתים היו מיני מלבושים לאדם, הא׳ קודם החטא, והוא מ״ש בתורתו של רבי מאיר כתנות אור, עשויים כפנס שהיו רוחניים. והב׳ אחר החטא מעור הנחש. והוא מ״ש ג״כ בתרגום יונתן ע״פ ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה (בראשית כה, כז). והוה עשו גבר נחשירכן למצוד עופן וחיוון, גבר נפיק חקל קטיל נפשן, דהוא קטיל ית נמרוד וית חנוך בריה וכו׳ (ויעקב גבר שלים בעובדוי ומשמש בבית מדרשא דעבר תבע אולפן מן קדם ה׳.). ובזה אפשר לי לומר שאותם של קודם החטא לקחם אברהם והנחילם ליצחק כדלעיל, ואותם של עור הנחש היו אותם שלקח עשו מן נמרוד בנו של נמרוד הראשון. ואותם של קודם החטא הנחילם ליצחק, ואותם קבר יעקב, אך של עור הנחש נתן ליוסף. אי נמי שתחלה קבר אותם כדי שלא ימצאם אדם, וכשבא מפדן ארם חזר והוציאם והנחילם ליוסף, וזו היא כתונת פסים כנ״ל, שלכן קנאו בו אחיו, וכל דברי חכמים קיימים. ולפע״ד זש״ה משלי י״ב. חמד רשע מצוד רעים ושרש צדיקים יתן (יב). שהכונה שעשו הרשע חמד בגדי נמרוד, בשביל שבהם היה גבור ציד, אך לא היו ראויים אליו. וכשלבשם יעקב שהוא שופריה דאדם, אז נתנו ריח גן עדן, כמ״ש בזהר שיר השירים דף ט׳ ג׳. כיון דאלביש לון יעקב סליקו ריחא. והוא מ״ש לו יצחק אביו, ראה ריח בני כריח שדה, זה גן עדן, שאלו הלבושים הוציאום מגן עדן, וזהו ושרש צדיקים יתן, שאז נתנו ריח.

ואחרי שיצאנו מן המכוון נחזור לענין הפ׳, שלכן אמר יצחק לעשו, ועתה שא נא כליך תליך וכו׳ (בראשית כז, ג). הנה כונת יצחק לזכות לעשו כדי שיקבל הברכות, ולכן רצה שייגע ויעמול לעשות לו מטעמים, כדי שיזכה לקבל ממנו הברכות. ולפיכך א״ל ועתה וכו׳. כלומר אף שבשאר הימים אתה הולך לצוד ציד, ולובש בגדי נמרוד כדי שיבאו אליך כל החיות ועופות מבלי טורח הצידה. היום הזה אינו כן, רק ועתה שא נא כליך וכו׳. כי בזה וצודה לי ציד. הצידה תהיה לי לשמי, וז״ש בב״ר פ׳ ס״ה. מאני זייניך, שלא תאכילני גזלות וחמסים. כי בהקבץ החיות ועופות אצלך בלי טורח הרי זה כגזל וחמס, ועוד לפי מ״ש לעיל, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת, צריך אתה לצוד לי ציד בטורח. וזהו שרמזה המס׳ בפ׳ זאת, וצא ב׳. וצא השדה (בראשית כז, ג). וצא הלחם (שמות יז, ט). שהוא מ״ש שבפעם הזאת צריך אתה להלחם ליצוד צידה, ולא שיתכנסו אצלך בלי טורח כשאר פעמים. ולכן הגיד הכתוב ותקח רבקה את בגדי עשו וכו׳ אשר אתה בבית (בראשית כז, טו). כי זהו חידוש להיות אתה בבית, כי לא כן שאר הימים. רק היום כדי לקיים מצות אביו.

אך עוד לאלוק מילין עם מ״ש לעיל בשם פר״א, שא״ל להקריב הפסח, וזהו ששנינו בריש זבחים, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת. ופי׳ הר״ב דבפסח כתיב ועשית פסח (דברים טז, א). עד שיהיו כל עשיותיו לשם פסח, ועוד כתיב ואמרתם זבח פסח (שמות יב, כז). שתהא זביחה לשם פסח (זבחים ז:), והני תרי קראי, חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח, וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים. לכן אמר יצחק ועתה שהוא ערב פסח, כמ״ש בזהר פ׳ זו קמ״ב א׳, בההוא זמן ערב פסח הוה. ולהיותו בזמנו פסול אם נעשה שלא לשם פסח ולשם בעלים, לכן שא נא כליך, דהיינו סכין לשחוט את הפסח, תליך היא החרב, וקשתך לצוד חיה ועוף לאכול קודם הפסח, כדי שיהא הפסח נאכל על השבע. ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, דהיינו הקרבנות שאמרנו לעיל שהקריב יצחק, וגם הוא עצמו נבחר לקרבן, והביאה לי ואוכלה ורבקה שומעת וכו׳. וילך עשו השדה לצוד ציד להביא. קשה דהיה לו לומר תחלה וילך עשו השדה, ואח״כ יאמר ורבקה שמעה. ותאמר אל יעקב. אך בזהר פ׳ זו קמ״ב א׳ איתא ז״ל, בשעתא דקרא ליה יצחק לעשו בריה, יעקב לא הוה תמן ושכינתא אודעת לה לרבקה, ורבקה אודעת ליה ליעקב. ולכן אמר ורבקה עם ו׳ החיבור, דהיינו השכינה היא שהגידה לרבקה ברוח הקדש, ולכן אמר שומעת דהיינו ברוח הקדש שבה, ומה הוא ששמעה, בדבר יצחק אל עשו בנו, שאמר ליה הביאה לי ציד וכו׳. וגם שמעה וילך עשו השדה לצוד ציד להביא. שאמרו בבראשית רבה פ׳ ס״ה. אם מצא הרי מוטב, ואם לאו להביא מן הגזלות ומן החמסים. ואיתא בתרגום יונתן ע״פ ויעש גם הוא מטעמים (בראשית כז, לא). ז״ל, ועכיב מימרא דה׳ מיניה צידא דכיא, ואשכח כלבא חדא וקטליה, ועבד אף הוא מיניה תבשילין ואייתי לאבוהי. ונלע״ד למצוא לזה סמוכות, כי להבי״א עם האותיות גימטריא כל״ב עם הכולל, ולכן תרגם עוד יונתן ע״פ ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד (בראשית כז, לג). ז״ל, ואזדעזע יצחק זעזוע סגי כד שמע קליה דעשו, וריח תבשיליה עלת באנפוי היך ריחא דיקידת גהינם. כי זה הרשע היה רוצה להאכילו בשר אסור, ולהפך כי נכנס יעקב, נכנס עמו ריח גן עדן, וכמ״ש לקמן בס״ד. ואפשר עוד שכשם שאמרו בזהר (זהר במדבר פ׳ בלק דף רי״א א׳. תנא בשעתא דקרבנא אתוקד ע״ג מדבחא, הוו חמאן דיוקנא דחד אריא רביע על ההוא קרבנא ואכיל ליה, וכד ישראל לא הוו זכאין כל כך הוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע עליה, כדין הוו ידעין ישראל דבעיין תשובה וכדין תייבין וכו׳. זהר חדש פ׳ תרומה דף ס״ט ב׳ ז״ל, בכל זמנא דישראל הוו זכאין, כרובים הוו דביקין בדביקו אפין באפין, כיון דהוו סרחן הוו מהדרן אפייהו דא מן דא. מנא הוו ידעי, בתננא דקרבנא, ובקרבנא על גבי מדבחא, ובכהנא כד בריך ית עמא. באלין תלתא הוו ידעי, דהא כרובים מהדרן אנפין דא מן דא וקב״ה בעי תיובתא דבנוי, תננא דקרבנא כד הוו ישראל זכאין תננא הוה סליק לעילא בארח מישר (בעיטורא דקולפין). אי לסטר מזרח, אי לסטר מערב, או בכל שייפי עלמא, באורח מישר הוה סליק, וכד לא סטא לימינא ולשמאלא, כדין רעותא קיימא לעילא ותתא וקבה אתרעי בעובדין דישראל בחביבו יתיר, בקרבנא על גבי מדבחא כד הוו ישראל זכאין הוה מתחזי ע״ג אשא דמדבחא, דיוקנא דאריה אכיל קרבנא על מדבחא, וכד לא הוו זכאין הוו חמאן דיוקנא דכלבא רביע על מדבחא.) שכשהקרבן לא היה ראוי להתקבל היה בא כדמות כלב של אש לאכול הקרבן, לכן הביא כלב לרמז זה, כי ודאי לא נתקבל קרבנו.

עוד יש דרך ישר לפני להבין פסוקים אלה, עם מ״ש בזהר פ׳ זו דף קמ״ה ב׳ וז״ל. ת״ח בשעתא דעקים ההוא חויא לאדם ולאתתיה, כדין אסתאב עלמא ואתלטיא ארעא בגיניה וגרים מותא לכל עלמא, וקיימא עלמא לאתפרעה מיניה עד דאתא אלנא דחיי וכו׳ (וכפי (וכפר) על אדם, וכפייא ליה לההוא נחש דלא ישלוט לעלמין על זרעא דיעקב. דהא בזמנא דאקריבו ישראל שעיר, הוה אתכפיא ההוא נחש ואתהפך לעבדא, כמה דאתמר.). ועל דא אקריב יעקב לאבוי תרין שעירין, ובגין כך קיימא עלמא עד דתיתי אתתא כגוונא דחוה ובר נש כגוונא דאדם, ויעקימו ויחכימו ליה לההוא חויא בישא וההוא דרכיב עליה. ובדף קמ״ג א׳ איתא וז״ל, בגין כך אזדמן יעקב בחכמה ובעקימו, דאייתי ברכאן עליה דיעקב דאיהו כגוונא דאדה״ר, ואתנטלו מההוא חויא דאיהו שפת שקר דכמה שקרא אמר וכמה מילי דשקרא עבד בגין לאטעאה ולאייתאה לווטין על עלמא, בגין כך אתא יעקב בחכמה ואטעי לאבוי בגין לאייתאה ברכאן על עלמא ולנטלא מיניה מה דמנע מעלמא. ומדה לקבל מדה הוה וכו׳ (ועל דא כתיב, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו (תהלים קט). עליה כתיב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה (בראשית ג). ואשתאר ביה לדרי דרין, ואתא יעקב ונטיל מניה ברכאן.). ומן יומוי דאדם אזדמן יעקב לנטלא מההוא חויא כל הני ברכאן, ואשתאר איהו בלווטין ולא נפק מינייהו וכו׳ (ודוד אמר ברוח קודשא, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים (תהלים קכ). מה איכפת ליה לההוא חויא בישא, דאייתי לווטין על עלמא. כמה דאמרו, נחש נושך וממית, ולית ליה הנאה מניה. לשון רמיה, דרמי ליה לאדם ולאתתיה, ואייתי בישא עליה ועל עלמא. לבתר אתא יעקב, ונטיל מדיליה כל אינון ברכאן. חצי גבור שנונים, דא עשו דנטר דבבו (נ״א דאגזים) ליעקב על אינון ברכאן, כמה דאת אמר, וישטם עשו את יעקב על הברכה וגו׳ (בראשית כז).).

הרי אלה דברים שהם כבשונו של עולם, ועמם יובנו הפסוקים מבלי ערעור ופקפוק. ותחלה נבאר מ״ש בפ׳ בראשית, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה וכו׳ (בראשית ג, טו). שכן כתוב ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה, כח). אבל לא לעשו, ולכן אמר בינך ובין האשה, היא רבק״ה שעולה כמנין אש״ה עם הכולל, והיא האשה הידועה שתשנא את עשו שהוא הנחש. ובין זרעך דאיהו עשו, דאתי מסטריה דנחש. ובין זרעה זה יעקב, ורבקה אוהבת את יעקב, אך עם עשו תהיה לה איבת עולם. הוא ישופך ראש, שדוד שבא מיעקב הכרית כל זכר באדום, ואתה תשופנו עקב בחורבן הבית שהיה עק״ב שנים קודם תשלום האלף הרביעי, ונחרב ע״י עשו בנו של הנחש, עוד הוא ישופך ראש, שראשו של עשו קבור במערת המכפלה, כי חושים בן דן התיז את ראשו בקבורתו של יעקב כנז׳ בדרוש לפ׳ וישלח ע״ש (חלק א׳ - דרוש י׳ לפרשת וישלח והפטרה.). אי נמי הוא ישופך ראש, שנטל הברכות קודם. ואתה תשופנו עקב, הוא שא״ל יצחק והיה כאשר תריד, והוא הגלות החל הזה, שיהא סוף וקץ לכל צרותינו. זאת היתה לו ליצחק, שרצה להוציא העולם מקללותיו, וחשב שכשם שהקלקול היה ע״י אכילה, ותתן גם לאשה עמה ויאכל. עתה יתקן ע״י אכילה, ולכן אמר לעשו שא נא כליך וכו׳ ועשה לי מטעמים והביאה לי ואוכלה. אך לא נשמר יצחק כי לא ידע מתי שוא ומעשים רעים של עשו, דאדרבא פגם ע״י אכילה, ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד). שביזה עבודתו של מקום. לכן ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ברעתו של עשו, כדי שיבא יעקב ויטול הברכות בערמה, כשם שהנחש היה ערום והחטיא לאדם וחוה, וא״ל שא נא כליך וכו׳ (בראשית כז, ג). הכל כדלעיל. ואז ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו (בראשית כז, ה). לכן אמר שומעת, לרמוז למה ששמעה האשה לדברי הנחש, ועתה לא כן כי באה לתקן, ולכן שומעת עתה מה שדבר יצחק אל עשו בנו לברך אותו, וזהו בנו ולא בנה, כי רבקה אוהבת את יעקב ולא את עשו, וילך עשו השדה וכו׳ (בראשית כז, ה). כדלעיל. ורבקה אמרה (שם ו). כלומר מה שתחלה אמרה לבעלה שיאכל מפרי העץ, עתה באה לתקן ואמרה אל יעקב בנה, דומה אליה בצדק, כי עליו מוטל לתקן מה שעיות האדם כי הוא תיקונו, ושופריה דיעקב כעין שופריה דאדה״ר. וכשם ששם נאמר כי שמעת לקול אשתך (בראשית ג, יז). ואמרו על זה בילקוט, יש שומע ומפסיד, זה אדה״ר ששמע לקול אשתו. עתה שאני רוצה לתקן, ועתה אין ועתה אלא לשון תשובה, שאתה בני דומה אלי, שמע בקולי, שעתה תהיה שומע ונשכר. לאשר אני מצוה אותך. ולפי שקשה הכפל, שכיון שאמרה שמע בקולי די. נלע״ד שיובן עם מ״ש בטור יו״ד סי׳ ר״מ סעיף י״ד. אביו אומר לו השקני מים ואמו אומרת השקני מים, מניח אמו ועוסק בכבוד אביו. וזה כמה ששנינו בסוף כריתות, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו, ע״כ. זש״ה ועתה, כלומר אע״פ שבשאר פעמים חייב אתה לשמוע לאביך יותר ממני, עתה שמע בקולי לבד, לפי שאני מצוה אותך, ואביך לא אמר לך כלום עתה. לך נא אל הצאן, כלומר אינך צריך לצוד ציד, כי לא אומנותך הוא, ואין זה צריך בשש רק לך נא, תכף ומיד אל הצאן, שתקח מן המזומן, ולא תסרב באמרך שהם של אביך ואינך רשאי לשלוח בהם יד, רק וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (בראשית כז, ט). שאמרו בב״ר פ׳ ס״ה. שיצחק כתב לה שהוא מעלה לה שני גדיי עזים בכל יום. וזהו וקח לי, כלומר שהם שלי. ואמרו שם בב״ר. לך וקדם את האומה שמשולה לצאן, המד״א ואתן צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד, לא). שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו דף קמ״ב א׳. תא חזי, אי ח״ו בההוא זמנא יתברך עשו, לא ישלוט יעקב לעלמין. ז״ש לך וקדם, ליטול את הברכות מאביך קודם שיבא עשו, שבזה גם ישראל המשולים לצאן, יקדמו לשלוט על אומת עשו. ועוד שם בב״ר. טובים לך, שעל ידן את מקבל את הברכות, וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להם ביום הכפורים. כי בקבלך הברכות יצא העולם מקללות הנחש. וגם זה יהיה סימן לבניך, שע״י שני שעירים מתכפרים עונותיהם ביום הכפורים, שהא׳ נקרב לה׳, והב׳ נושא עונותיהם של ישראל אל ארץ גזרה. ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב. איתא עוד שם בב״ר. שלשה דברים נאמרו בו בעץ שאכל אדה״ר, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג, ו), מכאן שהוא טוב למאכל. וכי תאוה הוא לעינים, מכאן שהוא יפה לעינים. ונחמד העץ להשכיל, מכאן שהוא מוסיף חכמה. וכן יצחק אמר ועשה לי מטעמים (בראשית כז, ד). אמר ליה בתחלה הייתי נהנה מן הראייה, ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם. בא ללמדנו שכוונת יצחק לכפר על החטא הקדום, ולתקן אותה האכילה שהביאה מיתה לעולם. ועתה ע״י אכילה יצא העולם מקללותיו, וזהו דיוק המ׳ וכן יצחק אמר, כלומר כשם שמתחלה ע״י אכילה באה קללה לעולם. עתה ע״י אכילה תחול הברכה. ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר וכו׳ (בראשית כז, יא). בילקוט (ילקוט בראשית כ״ה. פ׳ תולדות, רמז קי״א.) פ׳ זו ע״פ מכרה כיום וכו׳ (בראשית כה, לא). איתא ז״ל, כשהיו יעקב ועשו במעי אמן, אמר יעקב לעשו, אחי שני עולמות לפנינו, העה״ז והעה״ב, העה״ז יש בו אכילה ושתיה וכו׳ (ומשא ומתן לישא אשה ולהוליד בנות ובנים.), והעה״ב אין בו כל המדות הללו, רצונך טול אתה העה״ז ואני אטול העה״ב וכו׳ (שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי, כאותו היום שהיו בבטן אמם, מיד כפר עשו בתחיית המתים, שנאמר הנה אנכי הולך למות.), אותה שעה נטל עשו חלקו העה״ז, ויעקב נטל חלקו העה״ב, ע״כ. ז״ש יעקב, הן עשו אחי איש שעיר, שנטל חלקו בעה״ז להסתבך בתענוגיו, ולעומת זה ונשא השעיר עליו את כל עונותם (ויקרא טז, כב). שפי׳ עונות תם (בראשית רבה פ׳ ס״ה), דהיינו יעקב איש תם. ואנכי איש חלק, מהעה״ז שאין לי חלק בו, כי חלק ה׳ עמו (דברים לב, ט). הוא העה״ב, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע (בראשית כז, יב). כתוב על זה בילקוט, א״ר אלעזר כל המחליף דיבורו כאילו עובד ע״א, כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים (ירמיה י, טו) ע״כ. וקשה מה שייך הכא כל המחליף דיבורו. אך במה שאמרנו יובן, כי כיון שיעקב אמר לעשו טול אתה העה״ז ואני העה״ב, ועשו הסכים לדבריו. אם עתה ילך בערמה לקבל הברכות, יהיה מחליף דיבורו ויהיה כעובד ע״א, ולכן והבאתי עלי קללה ולא ברכה. וקשה דהיל״ל ויקלל אותי, ואם היא קללה ודאי שאינה ברכה. אלא ודאי שזוהי קללת מי שפרע, ששנינו בפ״ד דמציעא (מח.), מי שפרע מאנשי דור המבול וכו׳ (ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים.), עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. ולא זו בלבד אלא ולא ברכה, שפי׳ שם בב״ר, אפילו ברכה אחת שהוא עתיד ליתן בסוף, אינו נותנה לי. והוא מ״ש גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג). שאעפ״י שלקח הברכות במרמה חזר וקיימם בידו, גם ברוך יהיה. וכשיוודע ליצחק אבי שאני מחליף דבורי, לא יברכני בסוף, דאל״כ היה לו לומר ולא ברכות, וגם כונתו על מ״ש לו, ואל שדי יברך אותך וכו׳ (בראשית כח, ג). שעתיד להעמיד י״ב שבטים. והוא לא יברך אותי בזה. עוד לעניננו שכונת יצחק לבער הקללות שנתקללו האדם ואשתו מפני הנחש, ולא זו בלבד שלא אצא מהקללות, אלא שלא יברך אותי כלל וכלל. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני (בראשית כז, יג). שם בב״ר. ר׳ אבא בר כהנא אמר, אדם שחטא לא אמו נתקללה, שנאמר ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג, יז). אף אתה עלי קללתך בני, א״ר יצחק עלי ליכנס ולומר לאביך, יעקב צדיק ועשו רשע ע״כ. הרי זה מורה באצבע כי כונתה על החטא הקדום, לפי שהארץ שינתה מדתה שנצטותה לעשות עץ פרי, שיהא עצו ופריו שוה, והיא לא עשתה כן, לפיכך נפקדה על עונה ונתקללה. אף כאן א״ל רבקה, אם ירצה אביך לקללך בשביל שעברת על דיבורך עלי תבא, לפי שעלי ליכנס ולומר לו יעקב צדיק ועשו רשע, ולכן בדין ראויות הברכות ליעקב. וילך ויקח ויבא לאמו (בראשית כז, יד). בא הכתוב להורות שמפחדו מאביו לא רצה לעשות הוא מטעמים כמ״ש יצחק, ועשה לי מטעמים (שם ד). רק ויבא לאמו, ואיתא שם בב״ר. אנוס וכפוף ובוכה שמא יכעוס עליו יצחק ויקללהו. ותעש אמו מטעמים. כדי לתקן מה שעיותה, ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג, ו). ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית וכו׳ (בראשית כז, טו). מלבד מה שכבר כתבנו לעיל על ענין אלו הבגדים, יכון מאד מדרשם ז״ל, הובא באגדתא דבראשית אשר נדפסה בסוף ספר שתי ידות קס״ג ב׳ ז״ל, אדה״ר שהיה בכור לעולם, לבש תחלה בגדי כהונה, שנאמר ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו וכו׳ (בראשית ג, כא). וכתיב כתנת בד קדש ילבש (ויקרא טז, ד). אדה״ר מסר את הבגדים לשם שהיה בכורו של נח, שם מסרן לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק לעשו שהיה בכור. כיון שראה יצחק שנשיו עובדות ע״א, נטלן מן עשו והפקידן אצל רבקה, כיון שעמד יעקב ונטל את הבכורה מן עשו, אמרה רבקה הואיל ולקח יעקב הבכורה, בדין הוא שילבש הבגדים הללו, נכנס אצל אביו והריח כאותו הריח שנעקד ע״ג המזבח עכ״ל. במדרש הזה הכל עולה יפה, שעל בגדי קדש שקודם החטא נאמר שמסרן אדה״ר לשם, דאילו אותם שלאחר החטא, כבר כתבנו לעיל שחם נתנן לנמרוד, והנה כשהקריב יעקב קרבן פסח, כמ״ש הא׳ עשה פסח, נכנסה עמו ריח גן עדן, והוא כריח הקרבן של יצחק עצמו שנקרב ע״ג המזבח. וכבר אמרו בשמות רבה פ׳ י״ט. שכשעשה משה רבינו ע״ה את הפסח, הכניס בו הב״ה מבשומי גן עדן והיה ריחו עולה ע״ש (ורבותינו אמרו, לא בקשו ישראל למול במצרים, אלא כלם בטלו המילה במצרים חוץ משבטו של לוי, שנאמר וללוי אמר תמיך ואוריך (דברים לג, ח). למה, (דברים לג, ט) כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו. במצרים. והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן ולא היה להם זכות, מה עשה הקדוש ברוך הוא, קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם. ויש אומרים, שם היה יהושע שמל אותם, שנאמר ושוב מל את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב). והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול, אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הקדוש ברוך הוא לארבע רוחות העולם ונושבות בגן עדן, מן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח, שנאמר עורי צפון ובואי תימן (שיר השירים ד, טז). והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהיו עיפים מן הריח, היה אומר הקדוש ברוך הוא, אם אין אתם נמולין אין אתם אוכלין, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו׳ (שמות יב, מג). מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקדוש ברוך הוא עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו, שנאמר (יחזקאל טז, ו), ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו׳ חיי בדם הפסח, חיי בדם מילה.). ואין ספק שכך היה בפסחו של יצחק ויעקב, ואפשר שכשאברהם עקד את יצחק לבש אותם הבגדים, וכמ״ש בב״ר פ׳ נ״ה. שאמר אברהם לפני הב״ה, רבש״ע יש קרבן בלא כהן, א״ל הב״ה כבר מניתיך שאתה כהן, שנאמר אתה כהן לעולם (תהלים קי, ד). ולכן נתנו ריח אותם הבגדים כשלבשם יעקב. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה (בראשית כז, יז). ואיתא על זה בב״ר פ׳ ס״ה. ליותה אותו עד הפתח, אמרה עד כאן הייתי חייבת לך, מכאן ואילך ברייך יקום לך. כי עתה תקנה רבקה את אשר עשתה חוה, וכנגד מ״ש ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג, ו). כתוב ותתן את המטעמים וכו׳. אך אם ירצה אביך לאכול אם לא זה תלוי ברצונו, ולכן ברייך יקום לך. ויבא אל אביו ויאמר אבי. הנה יעקב היה ממעט דבורו, כי ברוב דברים לא יחדל פשע, שמא בהרבות דבורו יכירהו, ויאמר הנני מי אתה בני, כי כיון ששמע דבורו במיעוט דברים, נכנס בלבו ספק שמא אינו עשו שבלשון קנטוריא דבר. ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכורך (בראשית כז, יט). לא הוציא שקר מפיו רק אמר אנכי עתה בגדר עשו בכורך, לפי שקניתי הבכורה ממנו, ויאמר יצחק אל בנו כמדבר עם עשו, מה זה מיהרת למצוא בני (בראשית כז, כ). הלא אתה ידעת מה שצויתיך, ועתה שא נא כליך (שם ג). ולא תלבש לבוש המביא החיות והעופות לפניך, ולכן גדולה היא אלי, מה זה מיהרת למצוא בני. ויאמר כי הקרה ה׳ אלקיך לפני (בראשית כז, כ), לא אמר אלקיך להוציא עצמו מן הכלל ח״ו, אלא לומר כי זכותו גרם למצוא טרף לביתו תכף ומיד. וכיון ששמע שהזכיר שם שמים מה שלא היה בפה עשו, א״ל גשה נא ואמושך בני (שם כא), ואז א״ל הקול קול יעקב וכו׳ (בראשית כז, כב). והנה הקל חסר וקול מלא. הכוונה שכשהקול קול יעקב אז אין הידים ידי עשו, שכשישראל עוסקין בתורה אין המלכות שולטת בהם, אך כשהקל קול יעקב, שנמצאו חסר לפי שאין איש שם על לב לעסוק בתורה, כי כלם לדרכם פנו והתורה מונחת בקרן זוית, אז הידים ידי עשו שמתחזק והולך להלחם בישראל. ועוד יש רמז למ״ש בזהר פ׳ ויגש דף ר״י א׳. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש, וסימניך והקל נשמע (בראשית מה, טז) בלא ו׳. אך בתורה צריך להשמיע קולו, כמ״ש בפ׳ שמיני ל״ט ב׳. דאורייתא הכי בעיא לארמא קלא, דכתיב בראש הומיות תקרא (משלי א, כא). ולכן קול שני בו׳. ולא הכירו, כי צ״ל שלהיותם תאומים היה קולם שוה, וגם כי היו ידיו כידי עשו שעירות ויברכהו. ויאמר אתה זה בני עשו (בראשית כז, כד). שכיון שראה כפי דעתו שהיה עשו, אמר בניחותא ולא בלשון תימא, אתה זה בני עשו. בודאי ולא נשאר אצלי ספק, ויאמר אני, לא הוצרך בכאן להוציא שקר מפיו, רק אני מי שהוא, ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת (שם כה), ואיתא בילקוט, מהיכן היה, וכתיב ותתן את המטעמים ואת הלחם (שם יז). מיכאל הביא לו מגן עדן. אין אתה מוצא יין של ברכה אלא זה ושל אברהם, ומלכי צדק וכו׳ (בראשית יד, יח). כי הנה היין הביא יללה לעולם (יומא עו:), ולכן לא רצה יעקב להביא לו יין, אך כששאל יין הביא לו מיכאל מגן עדן, ואז כתוב וירח את ריח בגדיו ויברכהו (בראשית כז, כז), כי בבא מיכאל עם היין נכנס עמו ריח גן עדן, וכ״ש שכבר בהקריב יעקב את הפסח נכנס בו ריח מבשומי גן עדן. ויאמר ראה ריח בני. אע״פ שמן הכתוב לא נראה עם מי מדבר, אין ספק שעם השכינה דבר, ואמר ראה ריח בני, שחשב שעשו עשה תשובה, וכבר פי׳ רז״ל ריח בגדיו. ריח בוגדיו (סנהדרין לז.). ובזה ויברכהו ויאמר ויתן לך האלקים וכו׳ (בראשית כז, כח). שלהיות בפסח שאז התבואה מתברכת התחיל לברכו מעין זה, מטל השמים וכו׳ ורוב דגן ותירוש. ובמס׳ וירח ב׳, וירח את ריח בגדיו. וירח ה׳ את ריח הניחוח. הכונה כמו שביארנו שהקריב פסח ושם נכנס מבשומי גן עדן, ועוד ריח הקרבן בעצמו כריח שדה וכו׳. והנה בזהר פ׳ זו קמ״ו א׳ ז״ל, ת״ח כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי בההוא עקימו ורווח כל אינון ברכאן, וחד דשכינתא דבריך ליה קב״ה כד הוה אתי מלבן, דכתיב ויברך אלקים את יעקב (לשון הזהר. ובתורה וירא אלקים את יעקב וגו׳ ויברך אותו (בראשית לה, ט).). וחד דברכיה ההוא מלאכא ממנא דעשו, וחד ברכה אחרא דברכיה אבוי כד אזיל לפדן ארם, דכתיב ואל שדי יברך אותך (בראשית כח, ג) ע״כ. הנה אלה ד׳ ברכות כדי להוציא העולם מהקללות של חטא הקדום, הלא הם כתובים בפרקי ר״א פי״ד, וכבר פירשנום לעיל בפרשת בראשית יע״ש בארוכה (חלק ג׳‏ - דרוש א׳ לפרשת בראשית.). כי הנה הברכות הראשונות שבירך יצחק את יעקב הם כנגד הקללות שנתקלל אדה״ר, וכ״כ בזהר פ׳ זו קמ״ג ב׳. ולאדם אמר ארורה האדמה בעבורך, דלא תהא עבדא פירין ואיבין כדקא יאות, לקבל דא ומשמני הארץ. בעצבון תאכלנה, לקבל דא מטל השמים. וקוץ ודרדר תצמיח לך, לקבל דא ורוב דגן ותירוש. בזעת אפך וכו׳ (בראשית ג, יט). לקבל דא יעבדוך עמים וכו׳ (בראשית כז, כט). אחר זה ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו וכו׳ (בראשית כח, א). הרי אלה כנגד הקללות שנתקללה חוה, שכן צוהו קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. דהיינו לאה ורחל שהיו תיקונה של חוה, כמ״ש בזהר ובכתבי האר״י ז״ל, שלאה היתה כנגד חוה ראשונה עצם מעצמי, ורחל כנגד חוה שנייה בשר מבשרי. ואיתא בילקוט ראובני פ׳ ויצא, בערב שבת בהכנסת כלה היה משתה לבן לנשואי לאה, שנזדווג עמה יעקב בליל שבת ע״כ. וזה כדי לתקן עון אדה״ר שבעשירית סרח, שלא המתין להזדווג עד ליל שבת. והנה אמר ואל שדי יברך אותך, הוא השם של פריה ורביה כנודע. וקשה דהיה די שיאמר ואל שדי יברכך, מאי אותך, אלא ר״ל אות שלך, ע״ד שכתוב בזהר פ׳ ויחי רכ״ט א׳. המלאך הגואל אותי (בראשית מח, טז). ר״ל אות שלי. אף כאן יברך אותך. אות שלך. שלא ראה קרי מימיו והיתה מטתו שלימה. וכנגד שנתקללה האשה, הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים. כנגד זה אמר יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ד׳ לשונות כנגד ד׳ נשיו, יברך אותך כנגד לאה שהולידה כנגד כלן. ויפרך וירבך בלהה וזלפה שכל אחת הולידה שנים, והיית לקהל עמים כנגד רחל שהולידה יוסף ובנימין, ופרש״י פ׳ ויחי, שזה נאמר על מנשה ואפרים שיצאו מיוסף. ויתן לך את ברכת אברהם. קשה למה לא אמר את ברכת אבי, וכן אשר נתן אלקים לאברהם. היל״ל לאבי. אך בב״ר פ׳ ס״א. ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כה, ה). ר׳ נחמיה אמר ברכה. ופרש״י ברכה דיאתיקי, שא״ל הב״ה לאברהם, והיה ברכה (בראשית יב, ב), הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק. ועוד שם, ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו (בראשית כה, יא). אע״פ שמסר הב״ה הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו, ובא הב״ה ובירכו ע״כ. הנה כי כן בראות יצחק שיעקב נטל את הברכות במרמה והסכים הב״ה על ידו, שהיה צדיק ונתקיים בו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב). ולא כל יצחק, לכן לא רצה לומר לו ויתן לך את ברכת אבי, כי באמת לא בירכו אביו, ולכן א״ל ויתן לך את ברכת אברהם, כלומר אותה הברכה שהיה אברהם ראוי לברך אותי, ולא בירכני לסיבת עשו. עתה אותה הברכה יברך אותך. ועוד הברכה דיאתיקי שנתן הב״ה לאברהם, והוא נתנה לי הנני נותנה לך, כאילו אתה מקבל אותה מאברהם מעצמו. ועוד כי כשאמר לו הב״ה לאברהם והיה ברכה, עדין לא נולד יצחק, ולכן א״ל את ברכת אברהם. ואמר לך ולזרעך אתך. רמז רמז לו שלא יחזור לבית אביו רק אחר שיהיו לו כל השבטים, ולכן חזר ואמר לך ולזרעך אתך. ובזה יש התנצלות גדול ליעקב למה שהא כל כך בבית לבן, וגם בדרך עד שנולדו כל השבטים. וז״ש בפ׳ וישלח, אחרי שכתב ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית לה, כב). חזר ואמר ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית ארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (שם כז). לקיים מ״ש לו אביו לך ולזרעך אתך, וזהו לרשתך את ארץ מגוריך (בראשית כח, ד). דוקא. אח״כ בבואו מפדן ארם, ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה). שזה היה שרו של עשו, נחש הקדמוני שפיתה לחוה, כמ״ש בפר״א פי״ג. והיה סמ׳ השר הגדול בשמים, לקח את הכת שלו, ולא מצא חכם להרע כנחש ורכב עליו וכו׳ (שנאמר והנחש היה ערום מכל חית השדה. והיה דמותו כמין גמל, ועלה ורכב עליו, והיתה התורה צווחת ואומרת, סמא״ל עכשו נברא העולם, ועת למרוד במקום, כעת במרום תמידייא, רבון העולמים, תשחק לסוס ולרוכבו, משל למה הדבר דומה, לאדם שיש בו רוח רעה, וכל המעשים שהוא עושה, מדעתו הוא עושה, וכל הדברים שהוא מדבר, מדעתו הוא מדבר. והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו.). כך הנחש כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדבר, לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמ׳ וכו׳ (עליו הכתוב אומר ברעתו ידחה רעה. משל למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והשליטה על כל מה שיש לו, אמ׳ לה הרי כל מה שיש לי בידך חוץ מן הבית הזה שהיא מלאה עקרבים, ובא זקן אחד אצלה כגון שואל חומץ, אמר לה נהוג עמך, אמרה לו יפה תלמיד נהוג עמי שהשליטני על כל מה שיש לו, אמר לי הרי כל מה שיש לי בידך חוץ מן הבית הזה שהיא מלאה עקרבים, אמר לה והרי כל קוזמיא של המלך הרי הן בחבית הזה אלא שהוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה, המלך הזה הוא אדם הראשון והאשה זו חוה, שואל חומץ זו הנחש, ועליהם הכתוב אומ׳ שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום.). ואיתא בזהר פ׳ זו קמ״ד ב׳. ת״ח בגין דיעקב אבטח ביה בקב״ה, על דא אויביו ישלים אתו, ודא סמ׳ חילא ותוקפא דעשו דאשלים עמיה דיעקב ואודי ליה על אינון ברכאן. ועיין עוד שם קמ״ג א׳. לכן אמר יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני, דהיל״ל כי אם תברכני, אלא א״ל הודה לי על הברכות. שאתה גרמת שנתקלל העולם, ועתה מדה כנגד מדה, הטעיתי אותך ולקחתי ממך הברכות, ואני רוצה שתודה לי עליהם, וז״ש לו לא יעקב יאמר עוד שמך (בראשית לב, כט), שבאו לידך הברכות בעקבה ורמיה, כי אם ישראל. ביושר ובאמונה יש״ר א״ל. א״כ נשאר הנחש בקללותיו, ולעומת זה יעקב נטל ממנו הברכות והודה לו עליהם, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכמ״ש שם בזהר קמ״ג א׳, ומן יומוי דאדם, אזדמן יעקב לנטלא מההוא חויא כל הני ברכאן, ואשתאר איהו בלווטין ולא נפק מינייהו ע״כ. אח״כ כתוב בפ׳ וישלח. וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו (בראשית לה, ט). והברכה הזאת היתה על ירושת הארץ, דכתיב שם ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך וכו׳ (בראשית לה, יב). וזאת היתה להוציא הארץ מקללותיה שנתקללה בימי אדה״ר, ואז הקים דבר עבדו שהודה לו על הברכות, שא״ל לא יקרא שמך עוד יעקב וכו׳. הרי אלה ד׳ ברכות כנגד ד׳ קללות כנז׳, וכ״כ בילקוט ראובני פ׳ בראשית ע״פ ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך (בראשית ג, יז). שרי להו לצדיקייא לסגויי ברמאותא כיעקב, מדה כנגד מדה, כאשר עשה הנחש כן שילם לו אלקים, וכל זה מפני ששמעו אדם וחוה לנחש, ברמאות נתפתו וברמאות נתרפאו, שהרי ע״י יעקב נתברך העולם ל״ט ברכות, כנגד ל״ט קללות שנתקללו בימי אדם וחוה. הרי שכיונתי אל האמת ברוך ה׳ אלקים אמת.

נחזור לענין הפסוקים, ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר וכו׳ (בראשית כז, לג). פרש״י ז״ל ע״פ הכי קרא שמו יעקב (שם לו). למה חרד יצחק, אמר מה עון יש בי שבירכתי קטן לפני גדול ושיניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, א״ל אביו מה עשה לך, א״ל את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מיצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה. וכבר הקשו המפרשים שמ״ש יצחק גם ברוך יהיה. היה קודם שא״ל את בכורתי לקח. אך בב״ר פ׳ ס״ז. א״ר יצחק בקש לקללו, א״ל הב״ה הזהר שאם אתה מקללו לנפשך את מקלל, דאמרת אורריך ארור (בראשית כז, כט), ע״כ. זש״ה ויחרד יצחק חרדה גדולה מי איפוא וכו׳. ואז עלה בלבו לקללו, ושם אל לבו שכבר אמר אורריך ארור, וא״כ ג״כ ברוך יהיה, לקיים ומברכיך ברוך. וכשמוע עשו את דברי אביו, אמר ברכני גם אני אבי, זכור שאתה אבי ורחמי האב על הבן, וברכני גם אני כשברכת לאחי. וא״ל בא אחיך במרמה, כלומר בזה הוא אחיך, שגם הוא רמאי כמוך, על דרך שאמרו (מגלה יג:), כי אחי אביה הוא (בראשית כט, יב), אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות. ויקח ברכתך, כלומר אותם הברכות שהיה בלבי לברכך כדי להוציאך מקללות הנחש, הוא הקדים ולקחם ואתה נשארת בקללותיך. אז אמר עשו הכי קרא שמו יעקב, לא הזכיר מי שקראו כן לפי שכלפי שכינה מדבר, וכן כתוב ויקרא שמו יעקב (בראשית כה, כו). שר״ל הב״ה, שכן כתוב בב״ר פ׳ ס״ג. כי בעשו כתיב ויקראו שמו עשו (בראשית כה, כה). שהכל קראוהו כן, אך ליעקב הב״ה קרא אותו יעקב, וז״ש בב״ר פ׳ ס״ז. התחיל מחכך בגרונו כמאן דמחייך וזורק רוק מפיו. וכ״כ בזהר פ׳ זו קמ״ה א׳. אפיק ציצא דרוקא בגין קלנא. הכי נקרא שמו לא כתיב אלא קרא שמו. וזה לפי דקיימא לן (סנהדרין קא.), אין מזכירין שם שמים על הרקיקה. וזה הרשע רקק ואח״כ אמר הכי קרא שמו הב״ה. ולא עוד אלא שהוציא שקר מפיו לומר את בכורתי לקח, כלומר לקח ממני בזרוע, ואינו כן שהרי מרצונו מכרה לו, אך כונתו היתה לומר שהוא מקח טעות, כי באשר בכורתי לקח ע״י כן, והנה עתה לקח ברכתי, ולא ידעתי שזה תלוי בזה. ואז ניחא דעתו של יצחק, וז״ש ויען יצחק ויאמר לעשו (בראשית כז, לז). כי כיון ששמע שמכר בכורתו ליעקב, ויען יצחק ויאמר לעשו, האריך בלשונו לומר כי יפה עשה לברך ליעקב, וזהו הן גביר שמתיו לך, ע״ד מ״ש ויאמר לבן הן (בראשית ל, לד). שפי׳ קבלת דברים, שאז קבל עליו לברכו מחדש, כמו שעשה באמרו הן גביר שמתיו לך (בראשית כז, לז). והרי הוא מ״ש גם ברוך יהיה, כי מעיקרא אמר כן כלפי מ״ש ומברכיך ברוך (שם כט). וכששמע אח״כ שמכר לו בכורתו, אז אמר יפה עשיתי כי לבכור ברכתי, ולכן ולכה איפוא מה אעשה בני (שם לז), ובזה מתורצת הקושיא כי גם ברוך יהיה אמרו תחלה, ואח״כ חזר וקיים הברכות באמרו הן גביר שמתיו לך. ואמר עשו הברכה אחת היא וכו׳ (שם לח). ואז נכמרו רחמיו של יצחק, וא״ל הנה משמני הארץ יהיה מושבך וכו׳ (שם לט). ולהבין הברכות האלה צריך שנקדים לבאר ברכותיו של יעקב, שמהם נראה ההפרש שיש בינם לשל עשו. וקשה בפסוקים מהו ויתן עם ו׳ החיבור. ועוד קשה שברית כרותה לטל שאינו נעצר (תענית ג.). ולמה הוצרך לברכו בטל השמים. ועוד שהרי כבר פירשנו שיעקב אמר לעשו, טול אתה העה״ז ואני אטול העה״ב (ילקוט בראשית כ״ה. פ׳ תולדות, רמז קי״א.), שמזה נראה שיעקב לא עשה עיקר מהעה״ז. ואיך גלגל הב״ה שיעקב יתברך מאביו בברכות אלו שהם בעה״ז. עוד מהו הכפל הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך (בראשית כז, כט), דבא׳ מהם סגי. ועוד מאי אורריך לשון רבים, וארור לשון יחיד, דהיל״ל ואורריך ארורים, וכן יקשה ב׳ומברכיך ברוך׳. אך בב״ר פ׳ ס״ו. ויתן לך, יתן ויחזור ויתן, ויתן לך, יתן לך ברכות, ויתן לך כבושיהן. יתן לך שלך, ויתן לך של אביך. יתן לך שלך, ויתן לך של אחיך. דקדקו רז״ל הו׳ של ויתן שמושכת עצמה ואחר עמה, שלכן פי׳ יתן ויחזור ויתן, שאין קצבה לברכותיו ית׳, וכל עוד שנותן רצונו ליתן יותר. ואלה הם כנגד ד׳ ברכות שנתברך יעקב כדלעיל, ורמזה לו כאן בו׳ של ויתן, שלא די במה שיברכהו עתה, אלא שיוסיף לו ברכות אחרות, יתן ויחזור ויתן. ועוד ויתן לך כבושיהן, מלשון יכבוש עונותינו, שכן אמרו (בבא מציעא מב.), אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. כדי שלא ישלוט בו עין הרע. וז״ש לו ויתן לך האלקים, ברכות בהצנע כדי שיתקיימו בידך. ועוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו דף קמ״ג ב׳, מטל השמים דא טל עלאה מעתיק יומין, ומשמני הארץ דא ארץ דלעילא. זהו כבושיהן, דהיינו הנסתר שבהם, שהם דברים עליונים ולא ברכות גשמיים לפי פשוטן של דברים. וזוהי הברכה כנגד מה שנתקללה האדמה, ועתה כשהלך לפדן ארם, א״ל ואת הארץ וכו׳ כדלעיל. יתן לך של אביך, הוא מ״ש שלא רצה אברהם לברך את יצחק בעבור עשו ובא הב״ה ובירכו, והוא מ״ש לו בלכתו לפדן ארם, ויתן לך את ברכת אברהם (בראשית כח, ד). כמ״ש למעלה. יתן לך של אחיך, שהמלאך הודה לו על הברכות, ובזה נשאר הנחש בקללותיו. וכבר פירשו רז״ל שם בב״ר (פ׳ ס״ו). מטל השמים זה המן, ומשמני הארץ זו הבאר וכו׳ (מטל השמים, זה המן, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד). ומשמני הארץ, זה הבאר שהיתה מעלה להם מיני דגים שמנים יותר מדאי. ומשמני הארץ, אלו הקרבנות, כדכתיב עלות מחים אעלה לך (תהלים סו, טו). ורב דגן, אלו הבחורים, דכתיב כי מה טובו ומה יפיו דגן בחורים (זכריה ט, יז). ותירש, אלו הבתולות, דכתיב ותירוש ינובב בתלות (זכריה ט, יז).). ופירשנוהו לעיל בדרוש לפ׳ בראשית יע״ש. ולפי ששם מפורש הפ׳ על התורה, סמך אחריו יעבדוך עמים, שכן אמרו בפ״ד דברכות (לה:), בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים. והנה עמים אלו ששעבדו בהם בישראל, ולכן לעתיד ישתעבדו בהם ישראל. אך הלאומים שהם אותם שלא שעבדו בהם בישראל כמ״ש במדרש, לא יעבדו אתכם, רק וישתחוו לך לאומים, שיכירו וידעו שאתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. הוי גביר לאחיך, זה עשו. וישתחוו לך בני אמך, כלפי מ״ש לרבקה, אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך וכו׳ (בראשית כד, ס). שפי׳ שם שכונתם היתה שבני עשו ישלטו על בני יעקב. לכן חזר ופירש וישתחוו לך בני אמך, שאדרבא אתה תהיה להם לראש. אורריך ארור, כיון על בלק ובלעם ששניהם כוונתם לעקור את ישראל מן העולם, אך לא אמר אלא ארור לפי שבלעם נטל את שלו מתחת ידם שנהרג בחרב, אך בלק היה עתיד לצאת ממנו רות המואביה, לפיכך לא כללו בקללה. וכן ומברכיך ברוך, זה משה שבירך את ישראל מפי הגבורה וגם משלו הוסיף, ולכן ומברכיך לשון רבים, ברוך זה משה שקבל עליו ברכות כנגד כלם. וגם פה רמוזים ג׳ דברים הצריכים לאדם בני חיי ומזוני, כי מטל השמים הוא הטל שהב״ה עתיד להחיות בו את המתים, כי טל אורות טלך. וזהו כנגד חיי, שהם החיים הנצחיים. ומשמני הארץ אלו הם מזוני. ורוב דגן ותירוש, פי׳ במדרש ורוב דגן אלו הבחורים. ותירוש אלו הבתולות. כי מלבד מה שפי׳ בו בפ׳ בראשית, יובן עם מ״ש ביבמות פ״ו (ס:), וימצאו מאנשי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו למשכב זכר (שופטים כא, יב). מנא ידעי, אמר רב כהנא, הושיבום על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף. לכן ע״י התירוש נודעו הבתולות. אמנם לעשו אמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, דייק לומר הנה, כלומר עתה בלא איחור תהנה מברכות אלו בעה״ז, כי אתה תעבור תחלה, ולכן הקדים משמני הארץ למטל השמים, וכמ״ש בזהר פ׳ זו דף קמ״ג ב׳ ז״ל, מיד יעקב נטל לעילא ועשו נטיל לתתא. ועל חרבך תחיה, קשה דהיל״ל ובחרבך תחיה. אך בדרך צחות יובן עם מ״ש בסנהדרין פ״א (ז.), ההוא דהוה קאמר ואזיל, כי רחמתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכבין. ופרש״י ז״ל כשאהבתנו היתה עזה ביני לאשתי, על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו ע״כ. ובפ״ד דמציעא אמרו (נט.), אין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך (תהלים קמז, יד). וכתוב ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קהלת ט, ט). א״כ כשיהיה לך משמני הארץ, דהיינו רוב דגן ותירוש, אז תראה חיים עם אשתך, כאילו על חרבך תשכבו יחד. ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד וכו׳ (בראשית כז, מ). איתא בזהר חדש פ׳ ויצא דף מ״ה א׳ ב׳. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, בהאי ממונה שהוא מטט׳, א״ר יצחק כל שרי האומות היו עולים או יורדים בשביל זה, כשיש לו מעלה יורדים שרי האומות, כשיש לו ירידה עולים, והכל תלוי בבניו של יעקב. ז״ש ואת אחיך תעבוד כשהם במעלה, אך כאשר תריד אותו הממונה, שאז יורדים בניו של יעקב ואתה עולה, ופרקת עולו מעל צוארך. וגם תריד הוא לשון רידוי ולשון ירידה, לרמוז שכשאתה תריד ותשלוט עליהם אז ירדו הם, והוא מ״ש ז״ל (מגלה ו.), קסרי וירושלים בזמן שמליאה זו חריבה זו.

ובילקוט ראובני פ׳ זו איתא ז״ל, אמר יצחק ליעקב בנו, ויתן לך האלקים בדין, לכך לא אמר ויתן לך ה׳. וכן א״ל אם תהיה ראוי יתן לך. ואם לא תהיה ראוי לא יתן לך. ולמה בירכו כן, לזכותו לחיי העה״ב, שלא יקבל עולמו בעה״ז. הלא תראה שאמר לעשו משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע. ולא הזכיר בברכתו שום שם. וכונתו של יצחק היתה להתקיים בו, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז, י) עכ״ל. כל זה היה אחר שיצחק ידע מפיו של עשו שמכר בכורתו ליעקב, ואז הכיר שגלגל הב״ה על ידו לברך את יעקב הצדיק ולא לעשו, ולכן בירכו ברכות העה״ז, והכל רמוז במ׳ ז״ל ב״ר פ׳ ס״ז. א״ל הב״ה, כך היית אומר ולכה איפוא, א״ל יוחן. א״ל רשע הוא, א״ל בל למד צדק, לא כיבד את הוריו, א״ל הב״ה בארץ נכוחות יעול, עתיד הוא לפשוט ידו בבית המקדש, א״ל א״כ השפע לו שלוה בעה״ז ובל יראה גאות ה׳ לעתיד לבא ע״כ. כי הנה יצחק היה רוצה לזכות לעשו ולהביאו לעה״ב, וגער בו הב״ה, אז אמר יצחק יוחן במתנת חינם, כדרכך שאמרת וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט). א״ל הב״ה הוא רשע ואין מדה זו נוהגת אלא בצדיקים, שאע״פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים מהב״ה אלא מתנת חנם, וכמ״ש בילקוט פ׳ תשא ע״פ זה, הראה הב״ה למשה אוצרות של מתן שכר המתוקנות לצדיקים. א״ל לא כבד את הוריו, והוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב, וכתוב בו למען יאריכון ימיך (דברים ה, טז). ופירשו ז״ל (קדושין לט:), לעולם שכולו ארוך. א״ל עתיד הוא להחריב בית שני שנבנה בזכותך, וא״כ אין לך ביזוי אב גדול מזה, ועוד שעתיד לומר יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא), שרצה להורגו כנז׳ לקמן. אז א״ל השפע לו שלוה בעה״ז, ולכן בירכו יצחק ברכות העה״ז.

ועל זה כתוב במשלי י׳. משלי שלמה בן חכם ישמח אב (א). ששמח יצחק במה ששמע שיעקב לקח הבכורה בחכמתו, ובן כסיל תוגת אמו. שלכן הוציאו מטתה בלילה כנז״ל. ובזה ברכות לראש צדיק (ו). שנתקיימו הברכות באמור לו יצחק גם ברוך יהיה. ופי רשעים יכסה חמס, שאמר את בכורתי לקח, והוא מכרה לו מרצונו הטוב לפי שביזה עבודתו של מקום. חכם לב יקח מצות (ח), זה יעקב שעשה ב׳ גדיי עזים, א׳ לפסח א׳ לחגיגה, ואויל שפתים ילבש, שהיה צד צידה ומלאך בא ומפריחן. הולך בתום ילך בטח (ט), שלא הכירו אביו ונתברך. ומעקש דרכיו יודע, שנתגלה קלונו שמכר בכורתו ליעקב.

וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו (בראשית כז, מא). אפשר שחוזר לעשו, דהיינו מ״ש לו והיה כאשר תריד וכו׳ (בראשית כז, מ). ולכן עשו היה שוטם בלבו, מתי תבא לידו ויקיימנה. ועוד על הברכה אשר ברכו אביו, שא״ל ועל חרבך תחיה. ולכן היה ממתין להרוג את יעקב אחרי מיתת אביו, כדי שלא יקללנו. עוד על הברכה אשר ברכו אביו חוזר ליעקב, דהיינו מ״ש בב״ר פ׳ ס״ז. הן גביר שמתיו לך (בראשית כז, לז). ברכה שביעית, ולמה אמרה לו תחלה, אלא א״ל מלך עשיתיהו עליך, וברכותיך שלו הן, עבדא דמאן נכסי דמאן. הנה כי כן זאת היתה סבה קרובה לשנוא את יעקב, כי בזאת לא יש לעשו כלום. ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי, כי שמר את דברי יצחק שא״ל הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי (בראשית כז, ב). שמא לפרק אבי שמא לפרק אמי, וכשימות יצחק ונהיה אבלים, ואהרגה את יעקב אחי, שאנהוג עמו כאח שלא יסתיר פניו ממני ואז אהרוג אותו. אך אלקים שופט צדיק והפך הדבר אליו, כמ״ש במדרש שוחר טוב מזמור י״ח ע״פ ואויבי תתה לי עורף (שמואל ב׳ כב, מא). מסורת היא, יהודה הרג את עשו, אימתי בשעה שמת אבינו יצחק, הלכו יעקב ועשו וכל השבטים לקבור אותו, והיו כולם במערה עומדים ובוכים, והשבטים יצאו חוץ מהמערה כדי שלא יהיה יעקב בוכה ומתבזה לפניהם, התחיל עשו נכנס במערה, נכנס יהודה ומצא את עשו שהוא מבקש להרוג את אביו, ועמד יהודה והרגו מאחוריו וכו׳ (ולמה לא הרגו מכנגד פניו, שהיה קלסתר פניו דומות ליעקב, לכך חלק לו כבוד והרגו מאחריו, והוא שאביו מברכו ידך בעורף אויביך.). וז״ש רבקה ליעקב הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך (בראשית כז, מב). כי מתנחם הוא מההתפעל שמורה הדבר המדומה ואינו, וכמו מתעשר מתרושש (משלי יג, ז). אף כאן נראה כאחיך אך הוא מתנחם בעין ההראות, להראות שניחם על הרעה וליבו שלם עמך, אך אין זה אלא להרגך. ולכן קום ברח לך וכו׳ (בראשית כז, מג). וברח הם אותיות חר״ב, כי להנצל מחרבו של עשו ראוי לך שתברח. וישבת עמו ימים אחדים וכו׳ (שם מד). עד שוב אף אחיך ממך וכו׳ (שם מה). קשה הכפל עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך (שם מד). ונלע״ד שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ע״ה. מהו ויאמר עשו בלבו (שם מא). אמר, קין הרג את אחיו והוליד בנים אחרים וירשו את העולם, אבל אני אהרוג את יצחק אבי תחלה, ואח״כ אהרוג את יעקב אחי ואירש את העולם לבדי, שנאמר יקרבו ימי אבל אבי (שם מא). אמר אקרב אבלו של אבא קודם, ואח״כ ואהרגה את יעקב אחי ע״כ. זש״ה ויוגד לרבקה (שם מב). ברוח הקדש, שעשו מחשב בלבו להרוג את אביו ואח״כ לאחיו, ותאמר ליעקב קום ברח לך וכו׳ (שם מג). עד אשר תשוב חמת אחיך (שם מד). דהיינו שחמתו בערה בו להרוג את אביו, ולפי שאף קשה מחימה, כמ״ש (נדרים לב.), שמשה הרגו לחימה, אך כנגד האף לא יכול לו, רק אמר קומה ה׳ באפך. לכן אמרה עד שוב אף אחיך ממך, דהיינו מה שרוצה להנקם ממך באפו. ולפי שהוגד הוגד לה ברוח הקדש, לכן לא רצתה לגלות הדבר ליצחק שעשו בנו מבקש את נפשו. רק פיה פתחה בחכמה, קצתי בחיי מפני בנות חת (בראשית כז, מו). לפי שכתוב לעיל ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה (בראשית כו, לה). והיה זה קודם שכהו עיני יצחק. אמנם לבסוף שיצחק לא היה רואה. קצתי בחיי, כלומר לי לבדי הצער הגדול הזה. אך לפי מ״ש בב״ר פ׳ ס״ה. ע״י שהיתה רבקה בת כומרי׳, לא היתה מקפדת על טינופת ע״א, לפיכך ליצחק תחלה ע״כ. לכן קצתי בחיי. ק׳ קטנה, שלא היה לה כל כך צער, ועכ״ז אם לוקח יעקב אשה וכו׳ למה לי חיים (בראשית כז, מו). והכפל הזה יובן ג״כ במ״ש אם לוקח יעקב אשה מבנות חת דווקא, ואם תאמר אשיאנו מבנות ענר אשכול וממרא או מבנות ישמעאל, וזהו מבנות הארץ עכ״ז למה לי חיים, כי סוף סוף אינם ממשפחת אברהם. עוד יובן היטב למה לי חיים על בנות ישמעאל, והוא ממה שאמרו בב״ר פ׳ ס״ז. רבנן אמרי אם הורגו אני, יש שם ועבר עומדין עלי בדין ואומרים לי למה הרגת את אחיך, אלא הריני הולך ומתחתן לישמעאל, והוא בא ועורר עמו על הבכורה והורגו, ואני עומד עליו כגואל הדם והורגו, ויורש אני שני משפחות, הדא הוא דכתיב יען אמרך את שני הגוים וכו׳ (יחזקאל לה, י). ורש״י ז״ל פי׳ ביחזקאל ל״ה. ז״ל, ורבי תנחומא דורשו כלפי שהלך עשו אל ישמעאל להתחתן בו, להשיאו שיעורר על יצחק על ירושת אברהם ויהרוג ישמעאל את יצחק, ואהיה אני גואל הדם ואהרוג את ישמעאל. וזהו יקרבו ימי אבל אבי ואירש אני את יצחק ואת ישמעאל, ע״כ. וזה שאע״פ שכתוב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כה, ה). לפי שאמרה לו שרה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק (בראשית כא, י). כשילך עשו לישמעאל ויתחתן עמו, יאמר נא ישמעאל כי זה ראיה שהוא מיוחס, שהרי צוה יצחק ליעקב, לא תקח אשה מבנות כנען (בראשית כח). וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו (שם ח). וילך עשו אל ישמעאל וכו׳ (ט). ולא כיהה בו, זה ראיה שישמעאל בנו של אברהם, וגם הוא ראוי לירש, ויבא ויעורר על יצחק, ואעפ״י שכתוב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דינא יתיב בחושן משפט סי׳ רמ״ו, הכותב כל נכסיו מתנה לא׳ מבניו, בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע, לא עשאו אלא אפוטרופוס, והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו ע״כ. ואע״פ שכתוב ולבני הפלגשים וכו׳ (בראשית כה, ו). כבר אמרו ז״ל (סנהדרין צא.), שם טומאה מסר להם. כי כל הנכסים נתן ליצחק. ולזה אמרה רבקה, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת קצתי בחיי. אך אם יקח מבנות הארץ, דהיינו מבנות ישמעאל למה לי חיים, כי יבא ויהרוג ליצחק, ועשו יהרוג ליעקב, והן אני נשארתי לבדי. אמנם ה׳ הפיר עצת גוים, ויוצא מצרה צדיק. והוא מ״ש בב״ר סוף פ׳ ס״ז. רבי יודן בשם ר׳ איבו אמר, בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב, יג). ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהב״ה והכעיסו אותו, וכן נשיו שהכעיסו אותו, באת להם תקלה. ויצא מצרה צדיק זה יעקב, ויצא יעקב ע״כ. וקשה שהרי אמרו ז״ל (בראשית רבה פ׳ ל״ח), תקבר בשיבה טובה (בראשית טו, טו). בישרו שישמעאל יעשה תשובה. ומה תקלה באת להם, ואיך יצא יעקב מאותה תקלה. אך הוקשה לר׳ יודן מה שהוקשה לאחרים, שהרי כבר כתב וישמע יעקב וכו׳ וילך פדנה ארם (בראשית כח, ז). וא״כ למה חזר ואמר ויצא יעקב מבאר שבע (י). ועל זה הביא הפסוק בפשע שפתים מוקש רע (משלי יב, יג). שאין לו הבנה, ומה שייכות יש למ״ש ויצא מצרה צדיק. לכן פירשו על עשו וישמעאל. וזה דגרסי׳ בסוף פ״ק דמגלה (יז.), בן ששים ושלש שנה היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו, ובאותו פרק מת ישמעאל, דכתיב וילך עשו אל ישמעאל וכו׳ (בראשית כח, ט). ממשמע שנאמר מחלת בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא מלמד שקדשה ישמעאל אביה ומת והשיאה נביות אחיה ע״כ. זה שאמר הכתוב בפשע שפתים, דהיינו ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהב״ה, כי הנה עשו נתן דעתו להתגייר, כמ״ש שם בב״ר. וילך עשו אל ישמעאל. נתן דעתו להתגייר. מחלת, שמחל לו הב״ה על כל עונותיו. בשמת, שנתבשמה דעתו עליו ע״כ. וכן ישמעאל עשה תשובה במיתת אברהם, כמ״ש ע״פ ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו (בראשית כה, ט). ועתה נתיעצו שניהם להרוג את יצחק כדלעיל, וזהו מרד שמרדו, כי אחרי שובם ניחמו וחזרו למרוד בו ית׳, בעלות בלבם תועה לשפוך דם נקי, וזהו והכעיסו אותו, כי שפיכות דמים הוא מעלה חימה לנקום נקם, כמ״ש על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה (מלכים ב׳ כג, כו). שכתוב בו וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מלכים ב׳ כא, טז). וגם שם כתוב ויהיו מכעיסים אותי מלכים ב׳ כ״א. וכן נשיו. דוק שלא אמר וכן נשיהם רק נשיו, דהיינו של עשו, שכן אמרו בב״ר סוף פ׳ ס״ז. אילו הוציא את הראשונות יפה היה, אלא על נשיו, כאב על כאב, תוספת על בית מלא ע״כ. דהיינו שהיו מקטרות לע״א, כדכתיב בית מלא זבחי ריב (משלי יז, א). וזהו בפשע שפתים מוקש רע, דהיינו ממה שהוציאו בשפתם להרוג את יצחק ואת יעקב, בזה מוקש רע, שבאת להם תקלה שמת ישמעאל, ובזה ויצא מצרה צדיק, בין על יצחק בין על יעקב, שהפר ה׳ עצתם, ולפי שלא באו לידי מעשה, לכן אמרו שישמעאל עשה תשובה, שמת בתשובתו ולא שפכו ידיו דם נקי. וגם בזה ניצול יעקב, וזהו סמיכות הכתובים וילך עשו אל ישמעאל וכו׳ אחות נביות וכו׳ (בראשית כח, ט). ויצא יעקב (י). ודוק. והוא מ״ש במשלי י״א. צדקת תמים תישר דרכו וברשעתו יפול רשע (ה). צדקת ישרים תצילם וכו׳ (ו). שיובנו הפסוקים עם כל הנאמר. צדקת תמים זה יעקב שהיה הולך בתמימות, כי לא ידע מתי שוא, וברשעתו יפול רשע זה ישמעאל שמת, ובזה צדקת ישרים תצילם, אלו יצחק ויעקב. ובהות בגדים ילכדו, אלו עשו וישמעאל שנתבטלה עצתם. במות אדם רשע זה ישמעאל, תאבד תקוה, שהיה לו לעורר על יצחק על הבכורה, ותוחלת אונים אבדה, שרצה לירש גם הוא לאברהם. צדיק מצרה נחלץ זה יצחק, ויבא רשע תחתיו זה ישמעאל. בפה חנף ישחית רעהו, זה עשו שהיה מחניף ליעקב כדי להרגו, ובדעת זה רוח הקדש שנחה על רבקה, צדיקים יחלצו, יצחק ויעקב שנחלצו ממות. ועל כל הנאמר לעיל בענין אכילה נבאר המ׳ שהקדמנו, והוא בב״ר פ׳ ס״ה. דקשיא להו לשון כי הקרה (בראשית כז, כ). שהוא לשון גנאי, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ ויקר אלקים אל בלעם (במדבר כג, ד). ריש פ׳ ויקרא. ועוד קשה אומרו ה׳ אלקיך כאילו הוציא עצמו ח״ו, ולמה שני שמות ה׳ אלקיך, לכן פירשו שכונת יעקב לומר שזכות יצחק גרם שמיהר למצוא ציד לפיו. והראיה ממה שהמציא לך פעמים אחרות, כי הנה כתוב וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וכו׳ (בראשית כב, יג). ובילקוט פ׳ וארא. ר׳ יהושע אומר, מלאך הביאו מגן עדן, ותחת עץ החיים היה רועה ע״כ. כי מאין נמצא האיל בסבך, אלא ודאי שהב״ה הזמינו לו כדי שיעלהו לעולה תחת בנו ויחשב כאילו הקריב את יצחק, וכ״ש במ״ש בספר חקור דין (ח״ב, פ״ח), שנשמתו של יצחק נגלמה בתוך האיל. שלכן אמר אברהם בהקריבו את האיל, כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק וכו׳. ובזכות העקדה זכו לקרבן פסח שהקריב יעקב ליצחק, ולכן א״ל אם לקרבנך דוקא המציא לך הב״ה, ששלח מלאך עם האיל. למאכלך שהוא לשובע נפשך, לכפר על אכילת העץ כדלעיל, עאכ״ו שהב״ה המציא לך. וזה נרמז בשם המיוחד, שכן אמרו בריש תורת כהנים, כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו״ד ה״א, שלא ליתן מקום למינים לרדות. וזהו כי הקרה ה׳. ועוד כי הקרה, הוא מ״ש אליעזר לזווגו של יצחק, הקרה נא לפני היום, דייק היום, שאמר אליעזר התחלת גמור, כי בראותו אותו היום נסים גדולים, שקפצה לו הארץ, ואבא היום אל העין (בראשית כד, מב), היום יצאתי והיום באתי. לכן אמר שיתמיד לעשות לו נס, שתזדמן לו בת זוגו של יצחק אותו היום המלומד בנסים, ולפי שכתוב שם ה׳ אלקי אדוני אברהם, לכן אמר אם לזווגך המציא לך הב״ה, כמו שהתפלל אליעזר בשם אלקים, כך הקרה ה׳ אלקיך לפני, ורמז לו שיד רבקה אתו בכל זאת לתקן חטא חוה הקדום. וזהו לזווגך דומה לך, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. והביא ג״כ פ׳ וירא, והנה גמלים באים (בראשית כד, סג). כלפי מ״ש בזהר פ׳ זו קל״ב א׳. תא חזי כד מטא עבדא לחרן ואשכח לה לרבקה לעת ערב, הוה עידן צלותא דמנחה, בההיא שעתא דמטא יצחק לצלאה צלותא דמנחה, בההיא שעתא מטא עבדא לגבה דרבקה, ובההיא שעתא דמטא יצחק לצלותא דמנחה כמלקדמין, מטאת רבקה לגביה. ולכן אמר אליעזר הקרה נא, כלומר בשעה הזאת שהיא עת רצון, להזכיר זכותו של יצחק שנעקד בשעת המנחה. ואף יעקב הקריב לו פסח בין הערבים בזמן תפלת המנחה, ובאותה שעה חטאו אדם וחוה, ובאותו זמן תיקנו יצחק ורבקה בתת הברכות ליעקב, להוציא העולם מאותם הקללות. ברוך נורא תהלות. אשר לו נתכנו עלילות. הוא יוציאנו ממאפלות. ב״ב אמן. בילא״ו.