דרוש כ"ז לשבת שובה

ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים לב, מו).

במדרש (ספרי): ויאמר אליהם שימו לבבכם, צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וכו' (יחזקאל מ, ד). והרי דברים ק"ו ומה בית המקדש שנראה בעינים ונמדד ביד צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים, דברי תורה שהם כהררים התלויים בשערה עאכ"ו ע"כ.

יתעורר האיש ויעביר השינה מעיניו להיות זריז ונשכר להוציא כלי למעשהו ולהקים מזימות לבו, כאשר סופר מאלכסנדרוס מוקדון כשצר על בבל עשה תחבולה לעורר שנתו מעיניו, למען לא ינום ולא יישן ותצא מחשבתו לפועל לבנות מצור על העיר עד רדתה. ולכן שנינו בריש מדות, בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש וכו'. ופי' שם הר"ב ז"ל, לא מפני פחד לסטים וגנבים אלא שכבוד וגדולה הוא לבית שלא יהא בלא שומרים. ובזה מובן אצלי מאי דתנן עוד שם, איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו. וקשה למה ניתן רשות לאבד ממונו. אך לדרך זה מובן כי כיון שלא נתן כבוד לאלקי ישראל לשמור משמרתו כראוי ראוי לשרוף בגדיו שהם כבודו של אדם, כמ"ש וכבדתו מעשות דרכיך (ישעיה נח, יג.). שלא יהיה לבושך של שבת כלבושך של חול, דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת דף קיג:). וכתיב ותחת כבודו יקד יקוד (ישעיה י, טז.). שפי' שאוכלוסי סנחריב נהרגו ונשארו לבושיהם קיימים. וכן כתוב באיוב ט'. כבודי מעלי הפשיט (איוב יט, ט.). שפשט בגדיו והתפלש באפר. וכן כתוב במזמור ז'. אם גמלתי שולמי רע (תהלים ז, ה.). שהם דברי דוד על אשר כרת כנף המעיל אשר לשאול, וכן פרש"י ז"ל ואחלצה צוררי ריקם. שיחתי את חלוצתו בכרתי את כנף מעילו. ירדוף אויב נפשי וכו' וכבודי לעפר ישכן סלה (שם ו.), שגם יתפשט לבושי שנקרא כבודי וישכן לעפר גופי מדה כנגד מדה.

ולכונה זו להתגבר כארי ותדד שנתו מעיניו, איתא בפ"ק דברכות (דף ג:), א"ר חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו והיה דוד יושב ועוסק בתורה עד שהגיע עמוד השחר. א"ר יצחק בר רב אדא מאי קראה, עורה כבודי וכו' (תהלים נז, ט.). ופרש"י ז"ל מאי קראה דכנור היה תלוי למעלה ממטתו ומעוררו ע"כ. וזה שלמעלה אמר ודוד מי הוה ידע חצות לילה אימת וכו', דוד סימנא הוה ליה דא"ר חנא וכו' כדלעיל. ואחר זה ר' זירא אמר מרע"ה מידע הוה ידע, ודוד נמי הוה ידע, כנור למה ליה לאתעורי משנתיה. והנה אין ספק שגם לדברי רב חנא הכנור היה ג"כ לעוררו משנתו מלבד שהיה סימן לחצות לילה. ולכן נשמר רש"י ז"ל בדברי רב יצחק שאמר מאי קראה, שלא נבין שהראיה היא שהכנור נעשה לסימן חצות לילה לבד, שהרי הכתוב אומר עורה הנבל וכנור אעירה שחר. ואין כאן רמז לחצות לילה כלל. אלא ודאי מאי קראה ר"ל דכנור היה תלוי למעלה ממטתו, ומלבד הסימן היה ג"כ לעוררו, וזה מבואר בכתוב עורה כבודי היא הנשמה שנק' כבוד, כמ"ש הראב"ע ז"ל מזמור י"ו. לכן שמח לבי ויגל כבודי (תהלים טז, ט.), היא הנשמה. ומי הוא המעורר שנתו בחצות הלילה, עורה הנבל וכנור ואז אני קם. חצות לילה אקום להודות לך, כי בשחר איני צריך לשום דבר כי אני בעצמי אעירה שחר שכבר אני קם. וזוהי כונת המ' כנור היה תלוי למעלה ממטתו, ולמה כן שאם היה לסימן לחצות למה היה תלוי למעלה ממטתו, אלא ודאי שזה היה גם כן לעוררו משנתו. ולהבין הפסוקים חצות לילה וכו'. איתא בזהר פ' ויגש דף ר"ו ב'. בשעתא דעאל ליליא הוה יתיב עם כל רברבי ביתיה ודאין דינא ועסיק במילי דאורייתא, ולבתר הוה נאים שינתיה עד פלגות ליליא ואתער ואשתדל בפולחנא דמריה בשירין ותשבחן ע"כ. זש"ה חצות לילה אקום להודות לך בשירות ותשבחות אחרי שקודם זה עסקתי בדינין, וזהו על משפטי צדקך. וקשה לזה שהרי כתוב בית דוד דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב.). אמנם נלע"ד שיובן במה ששנינו בסנהדרין פ"ה משנה ה'. אם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו מעבירין דינו למחר, היו מזדווגין זוגות זוגות וממעטין במאכל ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה. ופרש"י ז"ל איש איש לעצמו, ולשון הרמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין, כל א' וא' עם זוג שלו או עם עצמו בביתו, כ"כ התי"ט. וכן דייק לשון הזוהר, הוה יתיב עם כל רברבי ביתיה דוקא בביתו, ודאין דינא שהיו נושאין ונותנין בדבר אך לפסוק הדין ודאי שלא היה אלא ביום. ובזה חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך, ויש לדקדק דכל אשר יראוך הוא לשון עבר, ולשומרי פקודיך לשון הווה. ויובן עם מ"ש בזהר פ' לך לך דף פ"ב ב'. כד אתפלג ליליא קב"ה אתי לג"ע לאשתעשא עם צדיקיא, במאן, א"ר יוסי בכלהו בין אינון דמדוריהון בההוא עלמא, בין אינון דיתבי במדוריהון בהאי עלמא, בכלהו אשתעשע בהו קב"ה בפלגות לילא ע"כ. ז"ש במה שאני קם בחצות לילה להודות לך, חבר אני לכל אשר יראוך כבר כשהיו בעה"ז ועתה הם בג"ע, ולשומרי פקודיך שעדין הם בעולם ואינן בכלל במתים חפשי מן המצות כי הם עדיין בעה"ז וחייבים במצות. וכ"כ בס' חסד לאברהם מעיין ב' נהר כ"ב. כי סוד היחוד להב"ה בשלימות הוא ע"י נשמות עולם זה ועולם העליון. ולפי שכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום (ע"ז ג:). לכן אמר חסדך ה' מלאה הארץ חוקיך למדני. כדאיתא שם בזהר דשריא עליה נהירו דסכלתנו דדעתא קדישא. אך קשה למה שאמרנו ממ"ש בזהר פ' וארא דף כ"ז א'. ת"ח דוד ביומא אשתדל באורייתא לאשלמא דינין, בליליא אשתדל בשירין ותשבחן עד דאתי יממא. שהוא הפך מ"ש לעיל. ומלבד מה שפי' דברי הזהר לעיל דלעולם אימא לך שהדין אינו נעשה אלא ביום. אך בלילה נושאין ונותנין. ואף בזה נפרש ונדייק לשון הזהר לאשלמא דינין, שלא אמר לפסוק הדין דזה אינו אלא ביום. יש מקום אתי לתרץ הכל באמת ובלי ספק. והוא מה שמצאתי בילקוט תהלים ע"פ חצות לילה וכו' (תהלים קי"ט, ס"ב. ילקוט תהלים קי"ט, רמז תתע"ו.) ז"ל, בשעה שהיה דוד אוכל סעודת עצמו היה אוכל עד האשמורת התיכונה ועומד ועוסק בתורה. ובשעה שהיה אוכל סעודת מלכים היה אוכל עד הערב וישן עד חצות ועוסק בתורה. וכ"כ בירושלמי פ"ק דברכות (ירושלמי ברכות פרק א הלכה א, דף ה.), בשעה שהיה דוד סועד סעודת מלכים חצות לילה, ובשעה שהיה סועד סעודת עצמו קדמו עיני אשמורות ע"כ. בזה יבאו המאמרים על נכון, כי מ"ש בפ' ויגש, בשעתא דעאל ליליא וגו'. הוא כשהיה אוכל סעודת עצמו שהיה עוסק בתורה גם בתחלת הלילה, קדמו עיני אשמורות, ואח"כ היה ישן מעט עד חצות לילה וקם ועוסק בשירות ותשבחות. אך בפ' וארא מיירי כשהיה אוכל סעודת מלכים שלא היה לו פנאי בלילה לעסוק בדינין והיה עוסק ביום, ובלילה ישן עד חצות וקם לעסוק בתורה. וז"ש חשבתי דרכי דהיינו דרכי הגוף שהייתי אוכל לקיום גופי, ואשיבה רגלי אל עדותיך, שהייתי מקצר סעודתי כדי לילך לבה"מ ללמוד עדותיך. וזהו חשתי לאכול במהירות ולא התמהמתי על שלחני כשאר מלכים כדי לשמור מצותיך, והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח.). אמנם חבלי רשעים עודוני. דהיינו שהיו באים אנשים משאר אומות להקביל פני כמנהג המלכים ששולחי' מלאכים למלכים אחרים דברי שלום לאמר או שאר ענינים, באופן שהיו אוכלים על שלחני רשעים והייתי מוכרח לאכול סעודת מלכים, עכ"ז תורתך לא שכחתי כי חצות לילה אקום להודות לך כנז'. ובזה נבין מ"ש שם בפ"ק דברכות (דף ג:), ר' זירא אומר עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס, מכאן ואילך היה מתגבר כארי. שזה היה כשהיה אוכל סעודת מלכים שאוכל עד הערב ומתנמנם כסוס עד חצות לילה. ובחצות היה מתגבר כארי לעסוק בשירות ותשבחות. רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בתורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות, זהו דוקא כשאוכל סעודת עצמו, שגם קודם חצות היה עוסק בתורה ובדינין כדלעיל.

וע"ד רמז נאמר שהכנור האמור למעלה היא נשמתו של דוד, כנו"ר אותיות כ"ו נ"ר ה' נשמת אדם. ר"ת א'דם ד'וד מ'שיח, שהיתה מתעוררת ברוח צפונית היא התורה, כמ"ש בילקוט פ' דברים (ילקוט דברים ב', רמז תת"ו.), פנו לכם צפונה (דברים ב, ג.). הצפינו עצמכם לתורה, יצפון לישרים תושיה (משלי ב, ז.). וכן דרכן של חסידים ואנשי מעשה כשקובעים עצמן לקום בעוד לילה לעסוק בתורה אינם צריכים למי שיעורר אותם כי נשמתם דוקא מעוררתן באותה שעה. וזהו כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, רמז כי בלילה נשמתו של אדם יוצאה והולכת לפני המקום לתת דין וחשבון ממה שעשה ביום. אך נשמתו של דוד היתה תלויה סמוך למטתו לפי שהיה ישן מעט, ונשמתו תמיד מוכנת להכנס בו בהתעוררו לקום לעסוק בתורה, וירמוז ג"כ רוח צפונית ליצה"ר הנתון בלבו של אדם, כמו שדרשו (סוכה נב.) ע"פ ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב, כ.). זה יצה"ר שצפון בלבו של אדם, כי אמר דוד ולבי חלל בקרבי, כי יצרו כבוש תחתיו וגם הוא נהפך לטוב, וכמ"ש לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי (תהלים נא, יב.). שאע"פ שדרכו של יצה"ר להחטיא לאדם, חדשהו בקרבי שגם הוא יחזור למוטב ע"י התורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) ודוק.

והנה כתוב במשלי כ'. מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה (משלי כ, יח.). ובסי' כ"ד כתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו.). וצריך להבין כפל הדברים ומאי לך דקאמר. לכן נלע"ד שתחלה דבר במה שידוע במלחמת המלכים שעושין תחבולות לנצח אלו את אלו, וז"ש מחשבות בעצה תכון. כמ"ש עצה וגבורה למלחמה (ישעיה לו, ה.). כי צריך להתיעץ ביניהם למען תצא מחשבתם לפועל, ועל הכל ובתחבולות עשה מלחמה (משלי כ, יח.). כי אין כל כך נקל לנצח האויבים אם לא בתחבולות. ונלע"ד בזה להבין פ' א' ולתת טעם למ"ש ביהושע ח' במלחמת העי, שים לך אורב לעיר מאחריה (יהושע ח, ב.). דקשה והלא במלחמת יריחו שקדמה לא הוצרך לזה, ולמה במלחמה זאת רצה הב"ה שיעשו תחבולות לנצח האויב. ונלע"ד לתת טעם נכון במ"ש בפ' חלק (סנהדרין צד:), פרעה שחירף להב"ה בעצמו, שנ' מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב.). נפרע ממנו הב"ה בעצמו, שנ' וינער ה' את מצרים (שמות יד, כז.). סנחריב שחירף ע"י שליח, שנ' ביד מלאכיך חרפת ה' (מלכים ב' יט, כג.). נפרע ממנו ע"י שליח, שנ' ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (שם לה.). ופרש"י בעצמו, לא היה ביזוי כל כך, ולפיכך הב"ה נפרע ממנו בעצמו ולא נתבייש כל כך, דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן ע"כ. הנה כי כן אנשי יריחו פחדו מהב"ה, שכן אמרה רחב כי שמענו את אשר הוביש ה' וכו' (יהושע ב, י.). ונשמע וימס לבבנו וכו' כי ה' אלקיכם הוא אלקים וכו' (שם יא.). ולכן נפרע מהם הב"ה בעצמו, שע"י הארון שהיה מסבב העיר ז' ימים נפלה חומת העיר ונכנסו ישראל בלי תחבולה כלל. אך אנשי העי שהכו מישראל בתחילה ולכן חשבו כי זרועם הושיעה למו רצה הב"ה שגם יהושע ילחם עמהם ויעשה תחבולות לנצחם ולהראותם כי לא בכח יגבר איש. ועוד כי רצה למדוד להם מדה כנגד מדה, כי כשם שהפך ישראל עורף לפני אויביו, ככתוב שם יהושע ז'. כך עתה ישימו המארב לעיר מאחריה, ובזה יהפכו עורף לפני ישראל עד שהכום ולא השאירו מהם שריד ופליט.

ואם ייטב בעיני ה' אבאר עם זה פ' א' קשה ההבנה שם ביהושע ח'. ויהי כראות מלך העי וימהרו וישכימו ויצאו אנשי העיר לקראת ישראל למלחמה הוא וכל עמו למועד לפני הערבה והוא לא ידע כי אורב לו מאחרי העיר (יהושע ח, יד.). הפסוק הזה כלו מקשה. תחלה ויהי כראות מלך העי, מה ראה שלא נזכר בכתוב. עוד וימהרו וישכימו, שאם על מלך העי מדבר היל"ל וימהר וישכים. ומאי הוא וכל עמו, שהרי כבר הזכיר ויצאו אנשי העיר. ומהו למועד לפני הערבה כי לא נזכר שום מועד למעלה. ומאי והוא לא ידע, דפשיטא שהוא לא ידע מהאורב דאל"כ מאי אהניא אורב זה. לכן נלע"ד על פי ששמעתי מתחבולות המלחמה, כי כשהשמש זורח ובא לפני העם הנגש אל המלחמה, מכהה עיניהם ואינם יכולים לעמוד אל פני המלחמה, ואז שכנגדו קם ועורך מלחמה עמהם ונוצח. כן הדבר הזה לפי שכתוב בית אל מים והעי מקדם (בראשית יב, ח.). ומחנה ישראל בין בית אל ובין העי כמ"ש שם, וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח, יג.). חשב מלך יריחו שבבקר שהשמש יוצא ממזרח והולך למערב בבא כל ישראל לעשות עמו מלחמה יכה השמש בעיניהם ולא יוכלו להלחם, ובזה נגפים יהיו ישראל כבראשונה. ולפי זה כתוב שם וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, שדרשו רז"ל (סנהדרין מד:) שלן בעמקה של הלכה. ונודע הדבר למלך יריחו, כי להיות יהושע מוכן להלחם בבקר השכם גם בלילה לא שכב לבו. ועל זה מוסב ויהי כראות מלך העי (יהושע ח, יד.) שיהושע מוכן ליום מלחמה להיות שוילך בלילה ההוא בתוך העמק, וימהרו וישכימו ויצאו אנשי העיר לקראת ישראל למלחמה. כי אנשי העיר מיהרו וישכימו בבקר בבקר שעדין לא יצא השמש בגבורתו לצאת לקראת נשק. לא כן המלך כי בקרבו ישים ארבו עם כל אנשי עצתו, וזהו שאמר הוא וכל עמו למועד לפני הערבה, כי המלך לא רצה לצאת בבקר בבקר רק המתין למועד שקבע עם אנשי עצתו, וזהו וכל עמו הנשמעים אליו למועד אשר חשבו כצאת השמש בגבורתו, וזהו לפני הערבה, מלשון הנה נא רפה היום לערוב (שופטים יט, ט.). שפי' אחר חצי היום. וכאן ר"ל שהמתין לצאת לפני שיערוב היום, דהיינו קודם חצי היום שאז השמש יוצא בכחו ויכה בעיני ישראל. האמנם אלקי ישראל מושיע א"ל ליהושע שים לך אורב לעיר מאחריה (יהושע ח, ב.), כי בצאת אנשי העי להלחם בישראל ויעזבו את העיר פתוחה, יבא האורב ויכנס לעיר וישרפוה באש, וזהו והוא לא ידע אבל הב"ה ידע עצתו ושם באזני יהושע שישים אורב מאחרי העיר. אך עדין לבי נוקפי שהרי כתוב וילכו אל המארב וישבו בין בית אל ובין העי מים לעי (שם ט.). שמזה נראה שהאורב היה במערב, וא"כ ישראל שמצד האחד לא היו מים לעי. ואפשר לומר שגם הם מים לעי אלא שהיו לצפון העיר, ככתוב שם ובצאת אנשי העיר יעלו לקראתם כאשר היה. וראיה גדולה לדברי שהיו ישראל שם מ"ש רש"י בריש פ' לך לך ע"פ ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל (בראשית יב, ח.). במזרחה של בית אל, נמצאת בית אל במערבו, בית אל מים והעי מקדם. ויבן שם מזבח לה', נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם ע"כ. הרי שישראל היו בין בית אל ובין העי, ושם בנה מזבח והתפלל עליהם שינצחו כאשר אירע באחרונה. יהיה מה שיהיה בתחבולות עשה מלחמה (משלי כ, יח.). נאמר על מלחמת האנשים.

ובמשלי כ"ד. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו.). מדבר במלחמת היצר, והוא דבר הלמד מענינו, גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח (שם ה.). הוא מה ששנינו (מסכת אבות, פרק ד משנה א.) איזהו גבור הכובש את יצרו. וזהו במלחמתה של תורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:). וזהו ואיש דעת מאמץ כח לכבוש את יצרו. ומלמד לאדם דעת באומרו כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. וזה על פי מ' ז"ל בויקרא רבה פ' כ"א וז"ל, בזאת יבא אהרן (ויקרא טז, ג.). זש"ה כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו.). ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אמר אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו, ח.). לשון שקר ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט.). ידים שופכות דם נקי וקשרתם לאות על ידיך (דברים ו, ח.). לב חורש מחשבות און והיו הדברים האלה (דברים ו, ו.). רגלים ממהרות לרוץ לרעה הוי רץ אחר המילה שהיא בין ברכים. יפיח כזבים עד שקר ואתם עדי נאם ה' (ישעיה מג, יב.). ומשלח מדנים בין אחים בקש שלום ורדפהו (תהלים לד, טו.) ע"כ. ותחלה קשה למה לו להוציא הכתוב מפשוטו כי בתחבולות, שענינו נודע כי נצחון המלחמה היא בתחבולות כדלעיל. ועוד מה המה חבילות אלה, כי הלא אז"ל אין עושין המצות חבילות חבילות (ברכות מט.). ועוד מאי כנגדן, שהרי שנינו (מסכת אבות פרק ד, משנה כב.) ולא מקח שוחד. שאין הב"ה מקבל שכר המצות כנגד עונש העבירות. ועוד קשה על הכיוון שעשה, ובפרט באמרו לשון שקר, ולמדתם אותם את בניכם. היל"ל והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח.). שמדבר באדם עצמו. אמנם הוקשה להם בפ' בזאת יבא אהרן (ויקרא טז, ג.). דהיה לו לומר באלה שהרי קרבנות הרבה הם, פר בן בקר [לחטאת] ואיל לעולה. ומאת [עדת] בני ישראל וכו' (שם ה.). לכן בא בפסוק כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. דמאי לך שהרי בפסוק סי' כ' אומר ובתחבולות עשה מלחמה. ולא נאמר לך. עוד קשה מה שהקשינו שכיון שבסי' כ' צוה ובתחבולות עשה מלחמה. למה חזר ואמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. לכן פירשו כי זה מדבר כנגד מלחמת היצר, ולכן אמר תעשה לך מלחמה. ע"ד שפי' בדרוש לר"ה, וכי תבאו מלחמה בארצכם (במדבר י, ט.), שהאדם עצמו בורא בעונותיו המקטרגים שעושים עמו מלחמה. וכמו כן כאן תעשה לך מלחמה, אותה המלחמה שהיא לך, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר (ברכות ה.). וכשם שבמלחמות הרשות פי' למעלה מחשבות בעצה תכון (משלי כ, יח.), כך במלחמת חובה של היצר אמר ותשועה ברוב יועץ (משלי כד, ו.), זה יצר הטוב שיועץ לאדם ללכת בדרך טובה וישרה ובשמוע לעצתו תהי לו תשועה. והנה אז"ל עבר אדם עבירה ושינה בה נעשית לו כהיתר (יומא פו:). ופי' רש"י ז"ל בשיר השירים ע"פ פשטתי את כתנתי (שה"ש ה, ג.). כבר למדתי לעצמי דרכים אחרים, לא אוכל לשוב אליך עוד. כי ההרגל נעשה טבע, לכן לימדונו רבותינו ז"ל, אם עשית חבילות של עבירות. דהיינו שהרגיל עצמו לעבור עבירה כמה פעמים עד שנעשית לו טבע ולא יוכל לפרוש הימנה לפי שנשתרש בחטא. עשה כנגדן חבילות של מצות, דהיינו שירגיל עצמו במצות מעין אותם העבירות כדי לפרוש מיצה"ר לפי דרכו. ויפורש חבילות כפשוטו, לפי שהעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור א' וכשחוטא ושונה עושה כמה חבילות של מקטרגים והם מחבלים אותו. לכן עשה כנגדן חבילות של מצות שמהם כמה סנגורים עד שירבו המזכין על המחייבין, מל' יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט.). שיהיו כגורל וחבל טוב לעומת הקטגורים. ולפי שז' שמות יש לו ליצה"ר כדגרסינן בפרק החליל (סוכה נב.), דרש רב עוירא ואיתימא ריב"ל שבע שמות יש לו ליצה"ר. לכן תפס בעל המ' ז' מיני עבירה הכוללים כמה מיני עבירות, והם מכוונים כנגד ז' שמות הנ"ל. עינים רמות וכו'. כי הנה גרסינן שם, הב"ה קראו רע, שנ' כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא.). זהו יצרא דעבירה שעיקרו מן העינים, שנ' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם (במדבר טו, לט.). כי עין רואה ולב חומד וכו' (ע"ד רש"י פ' שלח. במדבר טו, לט.). ולכן נאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו, ה.), שהיו משחיתים זרעם כער בכור יהודה, שלכן ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' (בראשית לח, ז.). והנה מי שהרגיל עצמו בעינים רמות לראות דבר ערוה וליזון עיניו ממנה. קשה לו לפרוש מזה. כנגד זה והיו לטוטפות בין עיניך. כי הנה מי שיש לו תפילין בראשו צריך שלא יסיח דעתו מהם כמו שלמדו (מנחות לו:) מן הציץ שנאמר בו והיה על מצחו תמיד (שמות כח, לח.). ומי שירגיל עצמו להניח תפילין כל היום ודאי שינצל מזה, וכבר אמרו במנחות פ"ד (דף מג:), ראב"י אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וכו', הכל בחוזק שלא יחטא. וכבר פירשנוהו במקומו.

לשון שקר, זהו כנגד מ"ש שם (סוכה נב.) משה קראו ערל, שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י, טז.). הנה ידענו כי הלשון שליח הלב, ומי שהרגיל לשונו לדבר שקר הוא סימן שלבו רחוק מה' ומשקר בקונו. ולכן קשה מאד להרחיק עצמו ממנו, ובפרט כמ"ש בילקוט פ' בראשית (ילקוט בראשית א', רמז ג'.), אמת קשה לעשות ושקר עומד אחרי אזן. ועיין פירושו בדרוש לפ' נח. ועל כן לימד בעל המ' שלהרחיק מזה יקיים ולמדתם אותם את בניכם. זוהי תחבולה נפלאה הובאה בטור י"ד סי' רמ"ו. ז"ל בשלחן ערוך, ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה לפניהם כדי לחדדם וכדי שידע אם הם זוכרים מה שלומדים ע"כ. וכן ראינו כמה פעמים בדיק לן מר וכיוצא. לכן כדי להתרחק מדבר שקר שכבר לימד לשונו. יקיים ולמדתם אותם את בניכם. אם הוא ראוי לכך או עם רבו מדבר, שתלמידיו של אדם קרויין בניו (רש"י דברים ו, ז.), ובזה ידבר שקר לשם מצוה, וזכות זה יעמוד לו להתרחק מדבר שקר שלא לש"ש, ולפיכך לא הביא מוהגית בו וכו'. כי אין הכונה אלא כמה שאמרנו. וידים שופכות דם נקי. הרי זה מ"ש שם, דוד קראו טמא, שנ' לב טהור ברא לי אלקים (תהלים נא, יב.). מכלל דאיכא טמא, כי הנה בפ' מסעי כתוב, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו (במדבר לה, לג.). ולא תטמא את הארץ וכו' (שם לד.). ואמרו שם בספרי, מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, וגם כתוב באיכה ד'. השופכים בקרבה דם צדיקים (איכה ד, יג.). וכתיב בתריה סורו טמא קראו למו (שם טו.). והנה דהע"ה היה אדמוני סימן להיות שופך דם, שלכן שמואל כשראהו אדמוני אמר זה שופך דמים כעשו, א"ל הב"ה עם יפה עינים וכו' (שמואל א' טז, יב.). כמ"ש במדרש (ב"ר פ' ס"ג.). ולכן אמר דוד לב טהור ברא לי אלקים. שיצילהו מבא בדמי'. הנה כי כן מי שהוא בטבעו להיות שופך דמים יקיים וקשרתם לאות על, שבזה יהפוך ידו לטוב, וגם כי כל המניח תפילין מאריך ימים, כדגרסי' בפ' התכלת (מנחות מד.). לב חורש מחשבות און. שלמה קראו שונא, שנ' אם רעב שונאך וכו' (משלי כה, כא.). הנה אמרו (קידושין לט:) שמחשבה רעה אין הב"ה מצרפה למעשה חוץ ממחשבת ע"א, שנא' ואיש און מחשבותיו (ישעיה נה, ז.). שהע"א נק' און, לעגלות בית און (הושע י, ה.). ושלמה חטא בזה כדכתיב אז יבנה שלמה במה (מלכים א' יא, ז.). שבקש לבנות ולא בנה (ילקוט מלכים א' י"א, רמז קצ"ו.). והנה התורה היא רפואה לזה, וזהו אם רעב שונאך האכילהו לחם זה לחמה של תורה, כי גחלים אתה חותה על ראשו, וה' ישלם לך. ודרשו רז"ל (סוכה נב. ישלימנו לך.) ישלימהו לך. שבזה יהיה שלום בין שני יצריו, ולכן לב חורש מחשבות און יקיים והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. שיחשוב תמיד בתורה ומתוך כך יסיר מלבו כל הרהורים רעים ומחשבות זרות. רגלים ממהרות לרוץ לרעה. לעומת זה ישעיה קראו מכשול, שנ' הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה נז, יד.). והנה עיקר המכשול הוא ואץ ברגלים חוטא שנאמר על מכשול עון ג"ע במי שבועל את אשתו סמוך לוסתה כנז' בילקוט משלי י"ט (ילקוט משלי י"ט, רמז תתקנ"ט.). לכן יקיים מצות המילה שהיא בין ברכים. ועיקר מצוה זו ילך בדרך למול הבנים ולהיות ברכיו מוכני' להיו' סנדק, והוא תיקון הרגלים ואץ ברגלי' חוטא, לכן יהא זריז ונשכר לקיים מצוה זו. יפיח כזבים עד שקר. הוא מ"ש יחזקאל קראו אבן, והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו, כו.). יובן עם מ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח. שפירשנוהו במקומו שאם נתעצל בשמירת מצות עשה ע"י התורה יתקן המעוות. והנה יפיח כזבים אינו על המדבר שקר, שכבר אמר לשון שקר. אך הכונה עם מ"ש בפ"ב דברכות (דף יד:), כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. כי הנה כל א' מישראל צריך שיהיה לו שני עדים, ובפרט באמרו ק"ש שמקבל עליו עול מלכות שמים. והם המילה והתפילין, וכיון שאינו מניח תפילין הוא מעיד עדות שקר בעצמו, שאומר וקשרתם וכו' ואינו מניח תפילין. והתיקון לזה שיזהר בשמירת שבת שאין להניח תפילין בשבת, שהשבת קרוי אות. וזהו ואתם עדי נאם ה'. כמ"ש במכילתא כל המשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ימים ונח בשביעי. וכבר ביארנו מ' זה. ומשלח מדנים בין אחים. יואל קראו צפוני, שנ' ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב, כ.), זה יצה"ר שצפון בלבו של אדם, ובפרט על לשון הרע שמשלח מדנים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו שעושה זה בסתר. ועל זה נאמר ארור מכה רעהו בסתר (דברים כז, כד.). ומי שהורגל בזה יקיים בקש שלום ורדפהו (תהלים לד, טו.). שכבר ידענו מותר לשנות מפני השלום, ובזה יתקן מה שעיות, וכדרך שעשה אהרן שהיה אומר שקר להשים שלום, כנודע וכנז' באבות דר' נתן. והוא מש"ה לכו בנים שמעו לי (תהלים לד, יב.). דהיינו פנו וסעו לכם מן הדרך הרעה ואם יקשה בעיניכם יראת ה' אלמדכם. וזהו הדרך מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו'. ואם תאמר כבר הרגלתי לשוני לדבר שקר ולשון תרמית וקשה להבדל ממנה, סור מרע ועשה טוב, דהיינו באותה מדה שהיית הולך בדרך רעה, באותה מדה ממש עשה טוב. בקש שלום ורדפהו. שבזה מותר לך לדבר שקר כדי להשים שלו' בין אדם לחבירו ודוק. ובילקוט גריס ומשלח מדנים בין אחים. אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד.). וגם זה מכוון היטב, כי מי שלמד לשונו לדבר שקר ילך את חכמים ויחכם, ששם מתעצמי' כל א' לקיים סברתו ומדברים דברים אשר לא כהלכה עד שמתוך הויכוח מתברר האמת (קידושין ל:).

וכל זה ארז"ל בפ"ב דברכות (דף יז.), מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך ומשיב חימה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם גוי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות. מה שאמר ערום ביראה הוא מה שאמרנו, כי כיון שהרגיל עצמו במדות רעות קשה להבדל מהן, ולכן יתנהג בערמה כנגד יצה"ר, שיראה עצמו כמי שרוצה לילך בדרך שהורגל בה אך כונתו לשמים וכמו שפירשנו. ולפי שיש לו לאדם להתנהג בטוב בג' הנהגות עצמו וביתו ומדינתו, לכן הזהיר אביי שיהא אדם ערום ביראה כנגד הנהגת עצמו כמו שפירשנו. וכנגד הנהגת ביתו אמר מענה רך ומשיב חימה, כמו שאמרו בפ"ק דגיטין (דף ו:), לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. וכנגד הנהגת מדינתו אמר ומרבה שלום וכו'. כדי שיהא אהוב למעלה כנגד הנהגת עצמו. ונחמד למטה בהנהגת ביתו. ומתקבל על הבריות בהנהגת מדינתו. ובזה נבין מ"ש בסוכה (דף נב.) פ' החליל, לעתיד לבא מביא הב"ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה. רשעים נדמה להם כחוט השערה. ועוד שם, א"ר אסי יצה"ר בתחלה דומה לחוט של כוביא, פי' עכביש. ולבסוף כעבות העגלה, שנ' הוי מושכי העון וכו' (ישעיה ה, יח.). והמאמרים האלה נראים כסותרים זה את זה, שאמר צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ואח"כ אמר שבתחלה דומה לחוט של עכביש. אמנם יש מ' שלישי ומכריע ביניהם כמ"ש שם, אמר רבא יצה"ר בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש דהיינו בעל הבית. כי הנה אין היצה"ר מתחיל לפתות לאדם שיעבור עבירה גדולה מאד רק מתחיל לפתותו בקלות, וגם אינו מפתהו תחלה לעבור עבירה רק הולך לראות מה מעשהו אם יוכל למשכו ברשתו, וכמ"ש ז"ל במדרש (בראשית רבה פ' כ"ב.) יצה"ר עומד באמצע פלטיא, וכיון שרואה אדם מסלסל בשערו אומר זה שלי הוא. זהו שתחלה קראו הלך, וז"ש שמתחלה דומה לחוט של עכביש, שכיון שרואה אדם שישמע לו נעשה אורח שמתחיל לפתותו בקלות, וכששומע לו מפתהו לעבור בחמורות ונעשה בעל הבית, שכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר (יומא פו:). ולכן לצדיקים שלא הטו אזן לפיתוייו, ומתגבר והולך כנגדם, לכן נדמה להם כהר גבוה. והרשעים שמתחלה הטו אזן כשהיה כחוט של עכביש לכן נדמה להם כחוט השערה. וזהו הוי מושכי העון בחבלי השוא אלו הרשעים. וכעבות העגלה חטאה אלו הצדיקים, שאפי' לחטוא חטא קל לא רצו לשמוע לו עד שהתגבר נגדם.

ובזה נבין ג"כ מאמרם ז"ל בילקוט הושע י"ג ז"ל, צרור עון אפרים צפונה חטאתו (הושע יג, יב.). כל מי שיש בידו עבירה ומתבייש לעשות תשובה, יחליפנה במעשה הטוב ויעשה תשובה ויתקבל. משל לאדם שיש לו צרורות של זוזים רעים, ילך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים. אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומעשים טובים ע"כ. וצריך להבין המשל והנמשל שקשה להולמו, ועוד יש לדקדק שתחלה אמר יחליפנה במעשה הטוב ויעשה תשובה. ובסוף אמר יעשה תשובה ואח"כ מעשים טובים. ועוד מהו שאמר כל מי שיש בידו עבירה, יאמר בקצור כל מי שחטא ומתבייש וכו'. האמנם המ' הזה מורה על כל מה שאמרנו דהיינו במי שנשתרש בחטא והוחזק בעבירה אחת כמה פעמים עד שההרגל נעשה לו טבע וקשה לו לפרוש ממנה. ובזה מדוייק לשונו כל מי שיש בידו עבירה, כלומר שהורגל בה והיא בידו תמיד, ומזה הטעם מתבייש לעשות תשובה כי ילעיגו עליו בני אדם, בראותם שהוא הולך מן הקצה אל הקצה. מה יעשה יחליפנה במעשה הטוב, דהיינו שיעשה מצוה מעין אותה עבירה כמו שהרחבנו פירושה למעלה, ובזה יעשה תשובה ויתקבל, כי שב מחטאתו ועושה מצוה, שבא דבר עבירה לידו ומחליפה במצוה. ולפי שלעולם צריך תשובה על העבירות שעשה. לכן הביא המשל לאדם שיש לו צרורות של זוזים רעים, היינו החבילות של עבירות שעשה כדלעיל ומה יעשה. ילך אצל חנוני זה הב"ה, שכן שנינו והחנוני מקיף (מסכת אבות, פרק ג, משנה טז.) זה הב"ה. ויתן לו תוספת דהיינו התשובה, שמוסיף לעשות עם המעשים הטובים מכאן ולהבא, ומחליפ' בזוזים טובים, כי גדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות (יומא פו:) כשישוב מאהבת בוראו, כי כיון ששב מחטאתו ומרגיל עצמו במדות טובות, נוח לו לעשות תשובה ולעשות מעשים טובי' ולא יתבייש עוד מבני אדם, שכשם שעבר עבירה ושינה בה נעשית לו כהיתר, כך עושה מצוה אחת כמה פעמים לא יתבייש עוד ויעשה מעשים טובים מכאן ולהבא.

ונחזור לענין ז' תועבות הנ"ל, עינים רמות וכו'. שנלע"ד לכוונם עם מאי דאיתא בפ' כל כתבי (שבת קיט:), שיש שם כמה מאמרים, לא חרבה ירושלים אלא וכו'. שכיון שאמר בלשון שלילה לא חרבה ירושלים אלא בשביל עון זה, איך מצא מקום לחזור ולומר לא חרבה אלא בשביל זה. ואם נאמר שכל א' מאותם האמוראים יש לו סברא משונה מחבירו וכל א' מפרש לפי דרכו, היל"ל בכלם לשון מחלוקת, ר' אבהו אומר, רב כהנא אומר. אבל באמרו אמר ר' אבהו, אמר עולא. נר' דלא פליגי. ונלע"ד שכל א' יש לו טעם לומר שבשביל עון ההוא בלבד היה ראוי שתחרב, וכל א' הביא את שלו, וזהו אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בשת פנים זה מזה, שנאמר הובישו כי תועבה עשו וכו' (ירמיה ו, טו.). וכ"ש בהיותם גם יחד כלם שראויה ירושלים שתחרב. ונבארם כסדר הפסוקים, תחלה עינים רמות. ז"ש עולא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שלא היה להם בשת פנים זה מזה. וכבר פי' המ' הזה באר היטב בדרוש לפ' תצוה והפטר' (חלק א' דרוש כ"ב לפ' תצוה והפטרה.) יע"ש שצריך מאד לענייננו. ועוד שם א"ר יצחק לא חרבה ירושל' אלא בשביל שהשוו קטון וגדול. וגם זה הוא קרוב למאמר עולא שלא היה להם בשת פנים זה מזה, שהיו עזי פנים ולא נשאו פני הגדולי', כמ"ש והיה כעם ככהן (ישעיה כד, ב.). והוא מ"ש עינים רמות. עוד שם אמר רב יהודה לא חרבה ירושל' אלא בשביל שביזו בה ת"ח, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו וכו' (דה"ב לו, טז.). ויובן עם מ"ש בפ"ג דברכות (דף יט.), תנא דבי ר' ישמעאל, אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום ודאי עשה תשובה. זש"ה ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים, הם הת"ח שעושים שליחותו ית' ללמד לישראל חק ומשפט ובוזים דבריו, שכיון שביזו בה ת"ח בוזים דבריו ית', והוא מ"ש בירמיה ח'. איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן לשקר עשה וכו' (ירמיה ח, ח.). וכבר פירשנו אותה באבות עולם שלנו דף ק"ב ב' (אבות עולם פרק ו' משנה ו'.), שמזה נבין שזהו לשון שקר, שלמדו לשונם דבר שקר לומר שדברי חכמים אינם מקובלים מאתו ית', ואין לך לשון שקר גדול מזה, תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. וכבר פירשנו מ' זה במקום אחר, אמר רב כהנא לא חרבה ירוש' אלא בשביל שביטלו בה תנוקות של בית רבן, שנ' שפוך על עולל בחוץ (ירמיה ו, יא.). מה טעם שפוך משום דעולל בחוץ. ז"ש וידים שופכות דם נקי. כי בפרק במה מדליקין (שבת לב:) איתא שבשביל ביטול תורה בנים מתים כשהם קטנים, כדכתיב לשוא הכיתי את בניכם (ירמיה ב, ל.). על עסקי שוא. וכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים (שם לד.). שפירשוהו על זה. עוד יובן עם מ"ש שם בפרק כל כתבי (שבת קיט:), כל עיר שאין בה תנוקות של בית רבן מחריבין אותה. וזהו ידים שופכות דם נקי. עוד בזהר פ' יתרו דף צ"ג א' ז"ל, דבר נש חייב ללמד את בנו תורה, ואי לא אוליף ליה אורייתא ופקודין כאילו עביד ליה פסל ועתיד להיות בן סורר ומורה. וידענו כי בן סורר ומורה נדון על שם סופו, ועליו נאמר ויש נספה בלא משפט (משלי יג, כג.). הרי א"כ שביטול תנוקות של בית רבן הוא בכיוון ידים שופכות דם נקי. אמר רבא לא חרבה ירוש' אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנ' שוטטו בחוצות ירוש' וכו' (ירמיה ה, א.). וכבר פירשנו מ' זה בדרוש לפ' וישלח ע"ש. וזהו לב חורש מחשבות און. כי מי שאין לו אמונה להאמין בה' שיזמין לו פרנסתו, לעולם הוא חורש מחשבות און להסיג גבול רעהו לעשוק ולגזול, וגם זה שמץ ע"א שמסיר בטחונו מה' אלקיו ובוטח על רהבים ושטי כזב. אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת וכו'. וזהו כנגד רגלים ממהרות לרוץ לרעה, כי עיקר חלול שבת הוא ברגלים. והוא מ"ש בישעיה נ"ח. אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיה נח, יג.). אז תתענג על ה' וכו' (שם יד.). דקשה מהו אם תשיב משבת רגליך. ועוד מעשות חפציך ביום קדשי היל"ל מאי עשות. ועוד מה ענין זה לפסוקים הקודמים הלא פרוס לרעב לחמך וכו'. אמנם שם בפרק כל כתבי (שבת קיט.), בעא מיניה רבי מר' ישמעאל בר יוסי עשירים שבא"י במה הם זוכים, א"ל בשביל שמעשרין, שנ' עשר תעשר (דברים יד, כב.). עשר בשביל שתתעשר, ושבבבל במה הם זוכים א"ל בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הם זוכים, א"ל בשביל שמכבדין את השבת. ז"ש הלא פרוס לרעב לחמך היא הצדקה, דהיינו המעשר שכבר פי' במקומו שחייב אדם ליתן מעשר שלו לצדקה. אם תשיב וכו' וכבדתו. היינו כבוד השבת, ולקדוש ה' מכובד. היא התורה שעיקרה בשבת, שלא ניתנו שבתות וי"ט לישראל אלא כדי לעסוק בתורה (ירושלמי שבת פרק טו הלכה ג, דף עח.). ועל כל אלה והרכבתיך על במתי ארץ וכו' שמתעשרין. אך עדין יש מקום אתי להבין הפ' כמין חומר, על דרך מ"ש בטור א"ח סי' רמ"ח וז"ל, אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. ויש בזה ג' טעמים. הא' היא דעת רבינו חננאל שכתב שהטעם הוא משום איסור תחומין, דחיישינן שתלך הספינה למטה מעשרה. והשני היא דעת הרי"ף והרא"ש משום עונג שבת, שכל ג' ימים הראשונים גופו משתבר ולא יוכל לקיים עונג שבת. וה"ג הוא מ"ש הר"ן בשם הרז"ה דים מקום סכנה הוא ונראה כמתנה לדחות את השבת, שאין דבר עומד מפני פקוח נפש. ז"ש אם תשיב משבת רגליך. דהיינו שאתה מוכן לצאת בדרך ומפני השבת אתה משיב רגליך אחור כדי שלא תצא חוץ לתחום כדעת ר"ח. או כדי שלא תצטרך לעשות מלאכה בשבת כטעם הרז"ה, וזהו עשות חפציך ביום קדשי. ולזה לא אמר מעשות, כי בבואו לידי מדה זו צריך שיחלל את השבת מפני פקוח נפש שהזריז הרי זה משובח. ולטעם הרי"ף והרא"ש מפני עונג שבת, וקראת לשבת עונג, ולפי שכתוב בטור סי' רמ"ח. דלדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת. לזה אמר עשות חפציך דוקא אבל חפצי שמים מותרין. עוד איתא בטור א"ח סי' ט"ו. דרשו רז"ל חפציך אסורין אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר או לילך על פתח מדינה כדי שימהר מיד לצאת בלילה למרחץ, וכתוב שם בב"י וכתב המרדכי ומינה שמעינן שלא יטייל בשבת למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בהם. ובסי' ש"ז כתב אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך לשמור פירותיו, שאפי' היום היה יכול לשמרם אם היה בתוך התחום. ז"ש אם תשיב משבת רגליך, שלא להחשיך על התחום כי אינו מותר אלא אותם שאתה יכול לעשות בשבת, וזהו עשות חפציך ביום קדשי. עוד יובן עם מ"ש בטור א"ח סי' שמ"ד. היה הולך במדבר ושכח אימתי שבת, מונה שבעת ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקדוש והבדלה, ואם יש לו במה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו, ואז יעשה מלאכה בכל יום אפילו ביום שיקדש בו. ז"ש אם תשיב משבת רגליך, שרגליך הוליכוך למקום ששכחת שבת אז מותר לך לעשות חפציך ביום קדשי, ולזה לא אמר ביום שבת רק ביום קדשי, דהיינו אותו היום שמכיר אותו בקדוש והבדלה שאינה זוכר שיהיה ממש שבת, וקראת לשבת עונג. זה יובן עם מ"ש בפ"ב דביצה (דף טז.), דתניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. ופרש"י ז"ל נמצא אוכל לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של ראשונה לכבוד שבת ע"כ. יפה כיון לדברי האר"י זלה"ה שכונת שמאי לקרות עליה שם קדושת שבת כדי שתהא אכילתו בקדושה. וז"ש וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, שכל דבר שקראת לשבת עונג הוא קדושה, דמכיון הכל לכבוד שבת. ובזה תרויח וכבדתו מעשות דרכיך, שהם דרכי הגוף לאכול בהמה נאה מהם ג"כ תכבד השבת להניח היפה שתהא נאכלת בשבת, ממצוא חפצך בדבור בעלמא, ודבר דבר לומר זו לשבת. אז תתענג על ה', שגם אכילת החול שתתענג בה תהיה לשם ה', והרכבתיך וכו' שתתעשר בשביל כבוד השבת.

עוד יובן אם תשיב משבת רגליך. עם מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהל' שבת וז"ל, אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנ' ודבר דבר (ישעיה נח, יג.). ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ומבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח (דברים ה, יד.), ועוד כשיבקש ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה. ועוד מפני שמקצת העם אינן בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהם, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלה היא שביתה השוה לכל אדם עכ"ל. והוסיף הראב"ד ז"ל מן הגמ' שהוא גדר להוצאה, שבימי נחמיה שלא היו נזהרין בהוצאה אסרו הטלטול מפני גדר ההוצאה. ז"ש אם תשיב משבת רגליך. כלומר שאתה רוצה לעשות גדר לעצמך שלא להוציא ברגליך מרשות לרשות, צריך שתזהר עשות חפציך ביום קדשי, שכיון שהוא יום מקודש צריך אתה לעסוק בתורה שהם חפצי שמים, ולא תעשה חפציך לטלטל כליך. וזהו טעמו של הראב"ד שאסרו הטלטול מפני גדר ההוצאה, זהו אם תשיב משבת רגליך, שלא להוציא מרה"י לרה"ר, צריך אתה שלא לעשות חפציך ביום קדשי, כי אע"פ שמן התורה לא נאסר הטלטול, שלכן אמר עשות ולא מעשות, עכ"ז אם אתה רוצה להשיב משבת רגליך שלא להוציא, צריך אתה ג"כ שלא לטלטל חפציך, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד. הוא הטעם הראשון שכתב הרמב"ם שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבא לעשות מלאכה. ולטעם השני כדי שישבות שביתה הנכרת, וכבדתו מעשות דרכיך. דאל"כ הטיילין ויושבי קרנות לא היו מכבדין את השבת, שכן דרכן לעשותן בחול. אך באיסור הטלטול והדבור שהם דרכיך גם בחול, בזה וכבדתו ממצוא חפציך ודבר דבר. ובזה יובן מ"ש בפ' תשא, ויאמר ה' אל משה לאמר (שמות לא, א.). ואתה דבר אל בני ישראל לאמר וכו' (שם יג.). כי ידענו שכל אמירה בחשאי. והוא לפע"ד מ"ש בפ"ב דביצה (דף טז.), א"ר יוסי משום רשב"י כל מצוה שנתן להם הב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעה. וזה מהטעם שאמרו גוי ששבת חייב מיתה. והוא בילקוט פ' תשא (ילקוט שמות ל"א, רמז שצ"א.) ע"פ זה, א"ר חייא בר אבא בנוהג שבעולם מלך ובנו שיושבים ומשיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס ראשו ביניהם אינו חייב מיתה, כך השבת היא אות בין הב"ה ובין ישראל, שנאמר ביני ובין בני ישראל וכו'. לפיכך כותי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה.

ובמכילתא פ' תשא, ויאמר ה' אל משה. לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח. וק' למה זה הגיד במצות שבת דודאי אף כל האמירות היו כן. אמנם כבר כתבנו במ"א כי השבת הוא רמז לעה"ב, כדתנן מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א.). מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת. והעה"ב עין לא ראתה לא מלאך ולא שרף. לכן גם השבת לא נאמר ע"י מלאך ושליח, וזהו סמיכות הפרשיות עד בואו לדבר אתו (שמות לד, לה.). ויקהל משה וכו' (שמות לה, א.). ששת ימים תעשה מלאכה (שם ב.). שכאן הגיד לדבר אתו לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח. ואתה דבר לפי שמרע"ה בירר לו את השבת בהיותם במצרים כמ"ש במדרש (שמות רבה פ' א'.), ולכן גם עתה ראוי לך לדבר אל בני ישראל על שמירת השבת. אך את שבתותי תשמורו. שכן אז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים. ועוד יובן עם מ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' שבת, כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצומו של יום, והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק. וכ"כ בטור א"ח סי' שמ"ב. ז"ש אך את שבתותי תשמורו. כי אע"פ שצריך להוסיף מחול על הקדש, וזהו שבתותי, דמעלי שבתא ודשבתא, עכ"ז אך למעט שמותר לעשות לדבר מצוה או דוחק דברים האסורין משום שבות, וז"ש במכילתא אך את שבתותי תשמורו. למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה כל מלאכה, אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, ת"ל אך את שבתותי תשמורו. להביא דברים שהן משום שבות ע"כ. ובזה כתיב אך למעוטי דבר מצוה או דוחק.

ואחרי שיצאנו מן המכוון נחזור לעניננו שרגלים ממהרות לרוץ לרעה הוא בשביל שחללו את השבת. שעיקר הלימוד שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. א"ר אבהו לא חרבה ירושל' אלא בשביל שביטלו בה קריאת שמע שחרית וערבית וכו'. זהו יפיח כזבים עד שקר. כי כבר פי' לעיל מ' ז"ל (ברכות יד:), כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. ומי שאינו קורא ק"ש הוא מכחיש אל קונו ית' ואין לך עד שקר גדול מזה, ועוד שעיקר שמע ישראל הוא מל' וַיְשַׁמַּע שאול את העם (שמואל א' טו, ד.). דהיינו אסיפה וקבוץ, וכן יעקב אמר לבניו האספו ואגידה לכם וכו' (בראשית מט, א.). ומי שמבטל קריאת שמע ואינו קורא אותה כתקונה יפיח כזבים עד שקר. אמר רב עמרם וכו' לא חרבה ירוש' אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה וכו'. ועיין פי' מ' זה בס' אלון בכות שלנו דף ו' ב' (אלון בכות (איכה א, ו). פי' ראשון. שלא הוכיחו זה את זה לפי שגם הם היו חוטאי', וזהו ראשו של זה דהיינו המוכיח היה לו חטא גדול, ולכן לא היה יכול להוכיח משום שחטאו גדול, בצד זנבו של זה שהוא קטן, שאם יוכיחנו בחטא קטן יוכיחנו למוכיח בחטא יותר גדול, ולכן לא היה בהם כח להוכיח.). כי הוא צריך הרבה לעניננו, והרי זה כנגד משלח מדנים בין אחים, שאינו מוכיח את חבירו בראותו ממנו דבר בלתי מתוקן וגורם שאחרים ישנאוהו, כמ"ש לא תשנא את אחיך (ויקרא יט, יז.). בעושה מעשה אחיך, ואין לך משלח מדנים בין אחים גדול מזה. וגם יפורש בין ישראל לאביהם שבשמים, שכתוב למען אחי ורעי (תהלים קכב, ח.). ומי שאינו מוכיח לחוטא גורם שמן השמים שונאים אותו והוא משלח מדנים בין אחים, אך מי שמוכיח משים שלום בין הבריות ובינו לקונו. ולענין מ"ש עשה כנגדן חבילות של מצות, יש מקום אתי לפרש מ' יפה הובא בילקוט תהלים סימן ל"ה (ילקוט תהלים ל"ה, רמז תשכ"ג.). ונבארהו כלו מראשו לסופו הגם שאינו כלו לעניננו. וז"ל ע"פ כל עצמותי תאמרנה וכו' (תהלים לה, י.). אמר רבי תנחום אין לך כל אבר ואבר שלא קלס דוד להב"ה בו. קלסו בראשו דשנת בשמן ראשי (תהלים כג, ה.). קלסו בעיניו אליך נשאתי את עיני (תהלים קכג, א.). קלסו בפיו תהלת ה' ידבר פי (תהלים קמה, כא.). קלסו בלשון ולשוני תהגה צדקך (תהילים לה, כח.). קלסו בגרונו גרוני ניחר בקראי אליך. קלסו בשפתיו תרננה שפתי (תהלים עא, כג.). קלסו בלב לבי ובשרי ירננו (תהלים פד, ג.). קלסו בקרביו וכל קרבי את שם קדשו (תהלים קג, א.). קלסו בידיו ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב (תהלים קמד, א.). קלסו ברגליו רגלי עמדה במישור (תהלים כו, יב.). סוף דבר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה, י.). אמר דוד אע"פ שקלסתיך בכל אלו עד עכשיו איני יודע לקלס, פי יספר צדקותיך כי לא ידעתי ספורות (תהלים עא, טו.) ע"כ. וקשה במ' זה למה לא הזכיר אזניו וחוטמו וכיוצא, ולמה לא הלך בסדר האיברים כמו שהתחיל מן הראש, שאחרי שאמר קלסו בלשון היל"ל קלסו בשפתיו, ולמה הקדים הגרון לשפתים. ג' למה בלשון ולב שינה לשונו ולא אמר כאחרים קלסו בלשונו קלסו בלבו. ועוד מהו הקלוס שבראש דשנת בשמן ראשי. וכן בידיו המלמד ידי לקרב, ורגלי עמדה במישור. דאין זה קלוס אלא נסים שעשה עמו. ודרך כלל צריך לפרש כל המ' שכלו מקשה, אמנם קשיתיה לר' תנחום מ"ש כל עצמותי תאמרנה. וכבר אמרו בזהר פ' ואתחנן דף רס"ז ב' ז"ל, וכי מאן חמא גרמי דאמרי שירתא, אלא האי קרא בזמנא דקב"ה זמין לאחיא מיתייא, וזמין קב"ה לאתקנא גרמי ולקרבא כל חד וחד לאתרייהו, כמה דכתיב ועצמותיך יחליץ (ישעיה נח, יא.). כדין זמינין אינון למימר שירתא, מאי שירתא אמרי ה' מי כמוך. מקדמי שירתא מעליא ממה דאמרו ישראל על ימא, דהא אינון לא אדכרו שמא קדישא אלא בתר תלת מילין, דכתיב מי כמוך באלים ה'. והכא אינון מקדמי לשמא קדישא, דכתיב ה' מי כמוך ע"כ. ונלע"ד לתת טוב טעם ודעת לדבר עם מ"ש בראש תורת כהנים ע"פ אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א, ב.). א"ר שמעון מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא יאמר עולה לה', מנחה לה', שלמים לה', ת"ל קרבן לה'. והלא דברים ק"ו ומה מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שם שמים אלא על הקרבן, עאכ"ו שאין מזכירים שם שמים לבטלה. וכתב שם בקרבן אהרן דמדברי הגמ' פ"ק דנדרים (דף י.) נראה שהטעם דחיישינן דילמא יאמר לה' וימלך אח"כ מלגמור דבריו, ונמצא שמוציא ש"ש לבטלה ע"כ. והנה ע"פ דברי הגמ' אף אנו נאמר שאפשר שאחר שאמר לה' לא הספיק לומר קרבן עד שנשתתק או מת ונמצא ש"ש לבטלה. לזה הטעם אמרו ישראל מי כמוך באלים ה'. דלא אדכרו שמא קדישא אלא בתר תלת מילין, אך לעתיד שלא תהיה עוד מיתה, שזהו אחר תחיית המתים כדברי הזהר הנ"ל, וגם לא יאונה להם שום פגע רע ונסו יגון ואנחה, לכן יאמרו ה' מי כמוך. שאין חשש להוציא שם שמים לבטלה, וז"ש והכא אינון מקדמי לשמא קדישא, לתת כבוד לשמו ית', ואין חשש שיוציאוהו לבטלה ודוק. נחזור לעניננו שלכן הוקשה לר' תנחום מאי כל עצמותי, והשיב אין לך כל אבר ואבר שלא קלס דוד להב"ה בו, ויפרש כל עצמותי מלשון לא נכחד עצמי ממך (תהלים קלט, טו.). שפירושו הגוף, וכעצם השמים לטהר שפי' הויה או גוף הדבר. ע"ד וכל קרבי את [שם] קדשו (תהלים קג, א.). שברא הגוף של אדם בשלם שבפנים. והתחיל ואמר קלסו בראשו, הכונה שקלס להב"ה על מה שעשה נסים בראשו, והוא מ"ש בילקוט שמואל א' י"ו (ילקוט שמואל א' טז, רמז קכ"ד.) ע"פ ויהי בבואם וירא את אליאב (שמואל א' טז, ו.). נטל קרן השמן ובא לצוק על ראשו וברח השמן לאחריו, כיון שבא דוד ראה השמן רץ מעצמו וניצק בראש דוד, אמר ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן (תהלים צב, יא.). וכל כך למה, שראה הב"ה מעשיו של דוד שהיה ראוי לימשח למלכות, שנ' אהבת צדק וכו' (תהלים מה, ח.). והנה שמן המשחה מלומד בניסים היה, כמ"ש בהוריות פ"ג (דף יא:), תניא רי"א שמן המשחה שעשה משה במדבר כמה נסים נעשו בו וכו'. וכתב רש"י בפ' תשא, שמן משחת [קדש] יהיה זה לי לדורותיכם (שמות ל, לא.). מכאן למדו רבותינו שכלו קיים לעתיד לבא ע"כ. ולכן נלע"ד שכתוב בלותי בשמן רענן. דהיינו שמן המשחה שאפי' לעתיד יהא רענן שלא חסר כלום, ולכן קילס דוד להב"ה דשנת בשמן. כלומר באותו שמן הידוע דשנת את ראשי, שמשחני שמואל למלך, שהשמן עצמו ניצק על ראשי, ועל זה קילסו על הנס שעשו לו. קלסו בעיניו, אליך נשאתי את עיני. יובן עם מ"ש בזהר חדש פרשת בראשית דף י"ו ג'. אמר רבי יוסי מסתכל ברקיעא סיועא רבה דבני נשא, נ"נ כד הוה טריד והוה בעירא בטורייא לא הוה ליה סיועא עד דאסתכל ברקיעא, הה"ד אנא נבוכדנאצר עיני לשמיא נטלית ומנדעי עלי יתיב (דניאל ד, לא.). דעד לא יסתכל ברקיעא לא הוה מנדעיה עלויה. וכבר פירשנו בזה כמה דברים יעויין במקומם. ז"ש קלסו בעיניו על החסד שעשה עמו משאר הבעלי חיים. אליך נשאתי את עיני להביט השמים. וזה יכון לדוד שכתוב בו יפה עינים וטוב רואי (שמואל א' טז, יב.). קלסו בפיו תהלת ה' ידבר פי (תהלים קמה, כא.). מהטעם הנז' סמך זה לקלסו בעיניו כי מכח הביטו בשמים יש לו כח הדבור, ובפרט לדוד תהלת ה' ידבר פי. שזיכהו לחבר ספר תהלות ה', שכן כתוב במדרש ש"ט מזמור א'. את מוצא שכל מה שעשה משה עשה דוד, משה נתן להם חמשה חומשי תורה, וכנגדן נתן להם דוד ס' תהלים שיש בו חמשה ספרים. ובילקוט מזמור י"ט (ילקוט תהלים י"ט, רמז תרע"ח.). יהיו לרצון אמרי פי. שיעשו לדורות ויוחקקו לדורות ואל יהיו קורין בהן כקורין בספרי מירס אלא יהו קורין בהן והוגין בהן ונוטלים שכר עליהן כנגעים ואהלות ע"כ. ז"ש תהלת ה' ידבר פי, שזכיתי לחבר ספר תהלות ה' שנעשה על פי עשרה זקנים כנודע. קלסו בלשון, ולשוני תהגה צדקך. גם זה סמוך לפיו, שבשביל שנתן לו כח להביט בשמים זכה לזה, וכמ"ש יצא לאויר העולם ונסתכל בככבים ובמזלות ואמר שירה, ולכן לא הזכיר האזנים והחוטם כי אלו הם בבהמות ג"כ שיש להם חוש השמע וחוש הריח, ולא הזכיר העינים והפה והלשון אלא בשביל הטעם שאמרנו, כי בהם משונה האדם מהב"ח, כי עיניו צופות השמים מש"כ הב"ח שעיניהם נוטות אל הארץ, ולזה חסר מהם כח הדבור, וז"ש ולשוני דוקא תהגה צדקך. כי טוב חסדך מחיים (תהלים סג, ד.). ולכן לא אמר קלסו בלשונו, כי לא לדוד בלבד נאה קלוס זה רק לכל אדם, ולכן אמר קלסו בלשון, ולפי שהלשון שליח הלב לכן גם בלב אמר כן, כי צריך שיהיו באדם פה ולב שוין בכל דבריהם. קלסו בגרונו גרוני ניחר בקראי אליך. לא נמצא פסוק זה בשום מקום רק במזמור ס"ט כתיב יגעתי בקראי ניחר גרוני. והכונה כי עינינו רואות כי א"ה אינן יכולין להוציא בפיהם אותיות הגרון שהם אחע"ה כישראל. ולכן אמר דוד ניחר גרוני מרוב קול שהוצאתי בצעקי אליך, כי יש לי גרון להוציא הקול לקלסך. האמנם להבין היטב המ' הזה נלע"ד במה שכתבתי ע"פ לא יהגו בגרונם (תהלים קטו, ז.). כי בגנות הע"א הכתוב מדבר, כי אפי' הב"ח הם מצפצפים ומהגים בגרונם מש"כ בע"א שלהם שהגם שיש להם גרון לא יהגו בו. והאדם קורא בגרונו, כדכתיב קרא בגרון אל תחשוך (ישעיה נח, א.). ויובן היטב עם מ"ש במדרש ש"ט מזמור קמ"ט. בדברו על הצדיקים, א"ל הב"ה אע"פ שקלסתם אותי בנבלים ובכינורות אינו ערב לפני אלא בגרונם. וא"כ ניחר גרוני בקראי אליך, כיון שידעתי שאין לך עריבות רבה וגדולה כמו בגרון. אני מתיגע לקלסך עד שניחר גרוני. קלסו בשפתיו תרננה שפתי, הקדים הגרון לשפתים לסמוך השפתים אל הלב שיהיו שוין בקלוסו ית' ולא יהיה בכלל מ"ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני (ישעיה כט, יג.). קלסו בקרביו וכל קרבי את שם קדשו. הוא מ"ש (חולין נו:) ע"פ הוא עשך ויכוננך (דברים לב, ו.). שברא כונניות באדם, שאם מתהפך א' מהם אינו יכול לחיות ועליהם אני מקלסו. קלסו בידיו המלמד ידי לקרב, על מה שלימדו להלחם עם גלית לא בחרב ולא בחנית רק ויקח [מקלו בידו ויבחר לו] חמשה חלוקי אבנים מן הנחל (שמואל א' יז, מ.). כמנין חמש אצבעותיו. קלסו ברגליו רגלי עמדה במישור. הוא מ"ש בויקרא רבה פ' ל"ה. ע"פ חשבתי דרכי וכו' (תהלים קיט, נט.). אמר דוד בכל יום הייתי מחשב ואומר לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לב"כ ולב"מ. והוא מ"ש ואני בתומי אלך. ועכ"ז רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה' בב"כ ובב"מ. סוף דבר כל עצמותי תאמרנה כי כל כחותי הנה הנם מוכנים לקלסך.

עוד שם, אמר דוד אני משבחך בכל איברי ומקיים בהם המצות, כי כל מה שברא הב"ה לא ברא אלא לכבודו. בראשי אני רופפו וקורא בתפלתי. הוא מ"ש בטא"ח סי' ס"א. צריך להאריך בח' של אחד כדי שימליך הב"ה בשמים ובארץ, ויאריך בד' של אחד שיעור שיחשוב שהב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות. וזהו אני רופפו וקורא, דהיינו קריאת שמע, וגם בתפלתי הם הד' כריעות וזקיפות באבות והודאה. בשערות ראשי אני מקיים לא תשחיתו פאת ראשיכם, ותפילין אני מניח בראשי. שיובן זה עם מ"ש בטא"ח סי' כ"ז. מקום הנחת תפילין של ראש מהתחלת עיקר השער במצחו וכו', לאפוקי שלא יהיו בין העינים כנודע. בצוארי עטיפת ציצית, להסמיך ציצית לתפילין, לפיכך הקדים הצואר לעינים שבם מקיים וראיתם אותו, שצריך תחלה להתעטף בציצית ואח"כ לראותו בשעת ק"ש, והעיטוף הוא כעטיפת ישמעאלים, שאחרי שהציצית בראשו צריך להחזיר הב' ציציות הימניים על כתיפו השמאלית כדי הילוך ד' אמות, וכן בטלית קטן צריך להתעטף תחלה כנז' בדברי האר"י זלה"ה. והרי שפיר קאמר בצוארי עטיפת ציצית. בעיני וראיתם אותו, שצריך להביט בכונה באמרו וראיתם אותו לצאת ידי מצוה זו. והיא תועלת אל הנשמה שלא יזדמן חטא לידו, ומעשה של אותו אדם שבאו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו יוכיח (מנחות פרק התכלת, דף מד.), שלכן נק' ציצית מלשון הסתכלות, מציץ מן החרכים (שה"ש ב, ט.). בפי תהלת ה' ידבר פי. לא הזכיר החוטם שממנו הריח לפי שאינו גופני רק רוחני, כמ"ש ע"פ כל הנשמה (ילקוט תהלים ק"נ, רמז תתפ"ט. אמר מר זוטרא אמר רב מנין שמברכין על הריח, שנאמר כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו). אי זהו דבר שאין הגוף נהנה ממנו והנשמה נהנית ממנו, הוי אומר זה הריח.). ומ"ש תהלת ה' ידבר פי. הם הזמירות ושירי דוד שצריך להקדים אל התפלה כדי לזמר עריצים שלא יקטרגו בתפלה כנודע. וסוף הפ' ויברך כל בשר שם קדשו (תהלים קמה, כא.). שהוא על ברכת הנהנין, שצריך לברך על כל מה שנהנה בפיו, כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח, י.). בשפתי תבענה שפתי תהלה. זוהי תפלת שמנה עשרה שאסור להשמיע קולו בתפלתו רק להוציא בשפתיו, כמ"ש בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע (שמואל א' א, יג.). וז"ש תבענה שפתי תהלה. שפתי דוקא. ואח"כ בחזרת העמידה, תען לשוני אמרתך כמ"ש וענית ואמרת (דברים כו, ה.). שפי' רש"י ז"ל ל' הרמת קול. בזקני לא תשחית את פאת זקנך, כי זה מורה על היות ישראל עמו וצאן מרעיתו, ולא כאותם שאמרו (סנהדרין לט.) מפלגו ולמעלה דהורמיז וכו'. וכבר כתבנו זה בפ' אמור ע"ש (חלק ג' דרוש כ"ח לפ' אמור.). בלשוני ולשוני תהגה צדקך. ואח"כ בלבי צפנתי אמרתך. סמך אלו יחד לפי שהלשון שליח הלב, וצריך האדם שיהיו פיו ולבו שוין, ואמנם שתים אלה הם תורה שבכתב שצריך להוציא בפה ולשון, והתורה שבע"פ בלב, שצריך להשים לבו אליה שלא תשכח ממנו, וכמו ששנינו (מסכת אבות פרק ג משנה י.) אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו. ואיתא בזהר פ' בראשית דף ה' א'. אר"ש במטותא מינייכו דלא תפקון מפומייכו מלה דאורייתא דלא ידעתין ולא שמעתין מאלנא רברבא וכו'. זהו בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך. אך כשאני לומד מן הגדולים בא"י למדני חקיך, ואז בשפתי ספרתי שאני יכול להוציאם בפה וללמדם לאחרים. בחזה הציצית אני משים כנגד הלב כל זמן שאני קורא קריאת שמע, שנאמר והיו הדברים האלה על לבבך. הנה חזה הוא ראייה, מלשון במחזה. ואתה תחזה. ולכן צריך נגד"ו להשים הציציות בשעת קריאת שמע והם כנגד הלב, לקיים והיו הדברים האלה על לבבך. כי ציצית רמז לכל התורה, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' שלח (רש"י במדבר טו, לט.), ציצי"ת גי' ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג. וזהו והיה לכם לציצית וראית' אותו וזכרתם את כל מצות ה'. מאחרי ומלפני השלכתי שני כנפים של טלית כשאני עומד בתפלה. כי אחרי שהשלים הק"ש צריך להשליך הציציות מידיו ויהיו שתים לפניו ושתים לאחוריו כדי שיהיה מסובב במצות כשיאמר העמידה. יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה, יובן עם מ"ש בפסחים פ"ג (דף נ.), אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וכבר כתבנו באבות עולם שלנו דף מ"ד ב', הכונה היא שיכתוב בידיו בדיו טעמי תורה כדי שלא ישכחם. ופי' על זה נפשי בכפי תמיד וכו' ע"ש (אבות עולם פרק ג' משנה י'.). ובס' שיח יצחק על פרקי שירה דף ג' ב' איתא ז"ל, מצאתי כתוב מא' מתלמידי האר"י זלה"ה על מ' ז"ל (קידושין מ:), אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה. טרם כל דבר שואלין לו אם יודע האל"ף בי"ת, וחייב להראות באצבעותיו כל אות ואות מהכ"ז אותיות [שבאלפא ביתא] בידו ממש (וידוע שאין שם לא ספר ולא פנקס אלא כל האותיות רמוזות בפרקי אצבעותיו, ועל שלשים פרקי אצבעות ידי האדם נאמר זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א). מפני שבאצבעות רמוזות כל האותיות שבתורה וכו' ע"כ הצורך לעניננו וע"ש הכל באריכות. הנה שמענו וזכינו מן הקדמה המעולה הזאת שכל תלמודו של האדם זוכר מתוך ידו אחר שבה נכתבים כל האותיות שבתורה.). ז"ש ומראה בה טעמי תורה. יד שמאלית בה אני קושר תפילין של יד, ובה אני אוחז ציצית בשעת ק"ש, הוצרך לב' טעמים לפי שקשירת התפילין היא על הזרוע לא על יד. אך מפני שתחלת הזרוע היא היד לכך כתוב וקשרתם לאות על ידיך היינו בגובה היד, כמ"ש בב"י טא"ח סי' כ"ז. ולכן הוצרך לטעם שני ובה אני אוחז ציצית וכו'. צפרנים לעשות בהם פריעה או מליקת העוף או שניהם יחד, ובהן להסתכל אור להבדלה. הרי זה בא ללמד כי אף הדברים הנראים מיותרים הם לצורך, שהרי הצפרנים צריך לחתכם כשהם עודפים על הבשר, ועכ"ז צריכים לפריעה ולמליקה. והוצרך לב' טעמים לפי שיש מי שאינו מוהל ואינו עושה פריעת המילה, וכן מי שאינו כהן. ומה גם בזמן הזה שאין מליקת העוף, ולפיכך בא בטעם שני להסתכל אור להבדלה, כדתנן (מסכת ברכות פרק ח משנה ו.) אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, כליותי אף לילות יסרוני כליותי. כבר כתוב בזהר פ' קרח דף קע"ח א' ז"ל, בכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים, בעי ב"נ למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא, ויתוב מינייהו ויבעי עלייהו רחמי. הרי זה טעם א' למ"ש אף לילות יסרוני כליותי. ועוד טעם אחר ששנינו בפ"ג דאבות (אבות פרק ג משנה ה.), הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. מעי ותורתך בתוך מעי. להזהיר לאדם שלא יכניס בתוך מעיו דבר שאינו מתוקן, וכ"כ בילקוט תהלים סי' מ' (ילקוט תהלים מ', רמז תשל"ט.). לעשות רצונך וכו' (תהלים מ, ט.). א' רב אחא בר עולא וכי יש תורה בתוך מעים, והכתיב ועל לבם אכתבנה (ירמיה לא, לב.). אלא אמר דוד כך תבא מארה עלי אם אכלתי דבר שאינו מעושר. ובתנחומא ריש פ' תזריע, התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הקדוש ברוך הוא מצוה אותו ואומר לו מזה תאכל ומזה לא תאכל, ומשקבל עליו במעי אמו כל המצות שבתורה אח"כ נולד ע"כ. הרי שקרא למצות האכילה שמירת כל המצות, וכן כתוב זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא יא, מו.). וזהו ותורתך בתוך מעי. קרבי. וכל קרבי את שם קדשו. הוא מ"ש ונשמרתם מאד לנפשותיכם (יהושע כג, יא.). שהיא אזהרה לאדם שישמור עצמו מאכילת דברים המזיקים ומרוב האכילה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות ע"ש (רמב"ם הל' דעות פ"ד ט"ו. ורב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא, כג). כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.). רגל ימין לחליצה, דתנן (יבמות פרק יב משנה ב.) חלצה בשמאל חליצתה פסולה. דילפינן רגל רגל ממצורע (יבמות קד.), ואעפ"י שלא כל האדם בא לידי מדה זו עכ"ז גם בזה יש מצוה כשיבא לידי כך. רגל שמאל קודם לג' פסיעות אחר התפלה, כמ"ש בטא"ח סי' קכ"ג. וכתבו הטעם משום שחולק כבוד לשכינה שהיא לימין. כרעים כריעת ברכים בתפילה, כשכורע באבות ובהודאה צריך לכרוע הגוף תחלה וכריעה על ברכים. הגיד מצות מילה ופריעה, שאם מל ולא פרע כאילו לא מל. ברכי בהן אני עושה סנדיקוס לילדים בשעת מילה ופריעה. כמו שידענו שגדולה מצות הסנדק מהמוהל, שהוא כמו מזבח שמקריבין עליו קרבן. וכאן סיים ואמר לכך נאמר כל עצמותי תאמרנה. כי המילה שקולה כנגד כל המצות שבתורה, כי מבלעדה א"א לקיים המצות.

והנה המ' הראשון יש בו עשרה קלוסים כנגד עשרה דברות. קלסו בראשו כנגד אנכי ה' אלקיך שהוא עיקר מחשבות אדם וראש לכל הדברות. קלסו בעיניו כנגד לא יהיה לך, שכן כתיב אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד.). קלסו בפיו מכוון כנגד לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. קלסו בלשון. זכור את יום השבת, זכרהו על היין בקדושתו. קלסו בגרונו, כבד את אביך ואת אמך. יש מאכיל את אביו פטומות ויורש גהינם, שעיקר הכבוד לדבר על לבם דברים טובים ולא ידבר כנגדם. קלסו בשפתיו כנגד לא תרצח, שעיקר הרציחה באה מלשון הרע שהורג שלשה (ערכין טו:). קלסו בלבו כנגד לא תנאף, עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים (ע"ד רש"י פ' שלח. במדבר טו, לט.). וכתבנו במקומו שהעינים הולכים אחר הלב, תנה בני לבך לי וכו' (משלי כג, כו.). וכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. קלסו בקרביו כנגד לא תחמוד. שעיקר החמדה למלאת בטנו ולהתאוות לתאוות גופניות. קלסו בידיו כנגד לא תגנוב. קלסו ברגליו כנגד לא תענה, שלא תלך להעיד שקר בב"ד או להיות עד חמס. וכנגד אלו אמר דוד הללו אל בקדשו. שכן נתקדש דוד בשמן המשחה. והרי זה קלסו בראשו כדלעיל, כי שמן המשחה נקרא שמן משחת קדש. הללוהו ברקיע עוזו מכוון לקלסו בעיניו, כי זה כל האדם להסתכל ברקיע, ובזה יש לו הדבור לעלה ולקלס ולתת עוז לאלקים, ומעשה ידיו מגיד הרקיע (תהלים יט, ב.). הללוהו בגבורותיו כנגד זה קלסו בפיו, מי ימלל גבורות ה'. ודרשו במגלה פ"ב (דף יח.), למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו. וזה האדם שבפיו מלא לאמר, כדכתיב תהלת ה' ידבר פי. הללוהו כרוב גדלו קלסו בלשון ולשוני תהגה צדקך, והם ג' דברים שאמר משה, האל הגדול הגבור והנורא. והם מש"ה אל יתהלל חכם בחכמתו (ירמיה ט, כב.), שכן החכמה היא גדולה לאדם ובה נק' אדם גדול. הגבור כמשמעו, והנורא על העושר, שכשאדם עשיר אימתו מוטלת על הבריות ועשיר יענה עזות (משלי יח, כג.), וכנגד ג' אלו נרמז בכתוב ברב גֻּדלו, שהג' נקודה בג' נקודות, שג' אלו נכונים להב"ה שלו החכמה והגבורה והעושר. לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו'. הללוהו בתקע שופר כנגד זה קלסו בגרונו, שכן כתוב קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך (ישעיה נח, א.). הללוהו בנבל וכנור. קלסו בשפתיו תרננה שפתי. וכמ"ש במדרש ש"ט מזמור קמ"ט. שאומר הב"ה לצדיקים אע"פ שקלסתם אותי בנבלים וכנורות, אינו ערב לפניו אלא בגרונם וכו'. ולפי שיש שפה עליונה ושפה תחתונה לכן אמר נבל וכנור. הללוהו בתוף ומחול. קלסו בלבו, שכן יש שני חללים בלב, משכן ליצה"ט וליצה"ר, לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י, ב.), ולכן אמר לבי ובשרי ירננו אל אל חי (תהלים פד, ג.). לבי זה יצה"ט ובשרי זה יצה"ר שנק' לב בשר, לב לעשות בשר, שאלולי יצה"ר אין אדם נושא אשה ומוליד בנים, וכשהוא צדיק מגביר יצ"ט על יצה"ר, ושניהם כא' טובים לעשות מעשיהם לשם שמים. ופירשנו במקום אחר (חלק ב' דרוש ט"ו לשמיני של פסח.) שתוף הוא מזל צדק, ומחול מזל מאדים, והם ממש שני יצרים יצ"ט ויצה"ר. הללוהו במינים ועוגב. גם שם פירשנו כי מינים היא ככב חמה ועוגב ככב נגה, ושניהם כא' טובים, קלסו בקרבים כי מהחמה בא הבריאות והחוזק לאדם. ומנגה בא החן והיופי, והכל תלוי בקרבים, כי מי שקרביו בריאים וטובים כל גופו בריא אולם ופניו יפים וטובים, ולכן אמר קרבי לשון רבים כנגד מינים ועוגב. הללוהו בצלצלי שמע כנגד כוכב שמורה על החכמה השכל והכתיבה. וכנגד זה קלסו בידיו שמהם הכתיבה והחכמה להראות טעמי תורה כדלעיל, ויכון ג"כ המלמד ידי לקרב. על כן יאמר בספר מלחמות ה'. הם החכמים הנלחמים בקושי בויכוחם להבין טעמי תורה. ולפי שיש יד ימנית ושמאלית, לכן אמר בצלצלי לשון רבים, והעיקר לשמוע דברי חכמים שמהם תצא תורה. הללוהו בצלצלי תרועה. זוהי הלבנה שמורה על הניצחון והגאולה כשהיא במלואה. ובחסרונה מורה על הגלות שהוא ברגלים, וכשישראל נגאלים רגלי עמדה במישור, ותחזור הלבנה במילואה כאור החמה, ואז יתקע בשופר גדול, שיש שני מיני גאולה בעתה או אחישנה (סנהדרין צח.), לכן נאמר בצלצלי תרועה ל' רבים, וכן הם שני רגלים ימין ושמאל. ובמ' השני יש כ"ב דברים, כל עצמותי תאמרנה כנגד כ"ב אותיות התורה. ודי בזה לעת עתה.

את כל הדברים האלה הוזכרו בפ' האזינו, והוא מ"ש שם, שיחת לו לא בניו מומם וכו' (דברים לב, ה.). הלה' תגמלו זאת וכו' (שם ו.). והכונה כי אם יראה האדם שחלאים רעים באים עליו והם משחיתים גופו יחשוב בלבו כי אין רע יורד מלמעלה רק בניו מומם, כי המומים באו עליו בשביל שפגם במצות, שכבר ידענו כי תרי"ג מצות הם כנגד תרי"ג איברים וגידים שבאדם, שבחסרון איזה מצוה פוגם האבר או הגיד שכנגדה. וזהו דור עיקש ופתלתול, שתרגם אונקלוס דרא דשני עובדוי ואשתניאו, כי לפי שעקשו דרכיהם ללכת בדרכים עקלקלות לכן גם יעות דרכם. וזה ע"ד מ"ש אולת אדם תסלף דרכו וכו' (משלי יט, ג.). ולכן הלה' תגמלו זאת לומר כי מידו היתה זאת. כי לא כן הדבר כי אתם הרעים, עם נבל לכפות בטובתו ית', ולא חכם לראות את הנולד, שהרי הוא אביך קנך, וכאב את בן ירצה. הוא עשך ויכוננך, כמו שפירשנו במקום אחר. ועוד יובנו הפסוקים עם מ"ש באיוב כ"ב. הלאל יסכן גבר וכו' (איוב כב, ב.). מלשון ערי מסכנות (שמות א, יא.), כלומר הנה האדם גונז אוצרות למעלה במעשיו הטובים כמו שהיה אומר מונבז המלך (בבא בתרא יא.). אמנם זהו לעצמו ולא לאל, כי יסכון עלימו משכיל (איוב כב, ב.), כי האדם יודע ומשכיל, יפה שעה אחת של קורת רוח בעה"ב וכו' (אבות ד, יז.), החפץ לשדי כי תצדק וכו' (איוב כב, ג.). וכן כתוב שם סי' ל"ה. אם חטאת מה תפעל בו (איוב לה, ו.). אם אתה חוטא בשוגג מה תפעל לו ית'. ורבו פשעיך אף הזדונות, מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו וגו' (שם ז.). ז"ש שחת לו לא (דברים לב, ה.). כי אין ההשחתה שעושה האדם בחטאיו מזקת לו ית' רק בניו מומם וכו'. וכן הלה' תגמלו זאת, אם צדקת מה תתן לו. ובסוף הפרשה כתוב ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וכו' (דברים לב, מו.). אמר לבבכם על שני יצרים, ששניהם יהיו תמים לעבוד אותו ית', אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות, דהיינו העיון והמעשה ששניהם צריכין, כדמיון הנר והאור הצריכים שניהם כמו שכבר הקדמנו. כי לא דבר ריק הוא מכם, יען כי אין שום אבר פנוי ממצוה, כי הוא חייכם כנגד המעשה. ובדבר הזה דהיינו הלמוד תאריכו ימים, בימינה וכו'. ועדין צריכין אנו למודעי למה התחיל בלשון רבים, שימו לבבכם לכל הדברים. ואח"כ לשון יחיד כי לא דבר ריק הוא וכו' ובדבר הזה וכו'. ועוד קשה מהו כי לא דבר ריק. וכי מהיכא תיתי שיהיה דבר ריק דבר תורה, אך הכל יובן עם מ' ז"ל בפ"ק דברכות (דף ה.), לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וכו'. לכן אמר שימו לבבכם להגביר יצ"ט על יצה"ר, וזה כמו שפירשנו ע"פ לך מנגד לאיש כסיל (משלי יד, ז.). דהיינו להרגיז יצ"ט על יצה"ר שאם יסיתהו יצרו לילך לבתי קרקסאות ולבתי תטראות של גוים, יעשה רצון יוצרו ללכת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וזהו לכל הדברים. אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, ועל זה אמר לשמור את כל דברי התורה הזאת. אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, ז"ש כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב, מז.). על דרך שפי' מ' ז"ל (ילקוט משלי ד', רמז תתקל"ה.), א"ר מני אל תהי קריאת שמע קלה בעיניך ע"ש (מפני שיש בה רמ"ח תבות כמנין איברים שבאדם.). ולכן אמר ל' יחיד כי קריאת שמע אפילו יחיד אומרה. ויש בו רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים, ולכן אמר כי הוא חייכם. וכנגד יזכור לו יום המיתה אמר ובדבר הזה תאריכו ימים וכו'. ודוק.

ועל זה הקדמנו מאמרם ז"ל בספרי פ' זו, צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה וכו'. וקשה למה לא שמר הסדר הכתוב ביחזקאל מ'. ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וכו' (יחזקאל מ, ד.). וכאן הקדים לבו לאזניו. אמנם כבר פירשנו במקום אחר מ"ש תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה (משלי כג, כו.). כי אעפ"י שאמרו ז"ל ((ירושלמי ברכות פ"א הלכה ה', דף ט.) א"ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג). אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי.), עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו. עין רואה ולב חומד וכו' (ע"ד רש"י פ' שלח. במדבר טו, לט.). עם כל זה עיקר הכל הוא הלב, כי כשהלב אינו חומד העין אינו רואה בהסתכלות נמרץ ((תורת משה לרב משה אלשיך, פ' עקב). ד"ה ושמתם את דברי אלה כו' (דברים יא, יח). ולמען תשכילו זאת אמר אני אומר לכם וקשרתם אותם לאות כו'. והוא כי הנה עינא ולבא ב' סרסורי דעבירה, העין רואה והלב חומד ואיברי' גומרי'. והן אמת כי אם כאשר העין רואה היה הלב קשור ודבוק בעבודת שמים אין פחד שימשך אחר מראה עיניו לחטא כי לא יחמוד דבר רע, וזה מאמר שלמה בחכמתו תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג, כו). כי אחרי תתך לבך לי משועבד ודבק בה' אין פחד שימשך אחר העינים כי אדרבא העינים ימשכו אחריו, וזהו ועיניך דרכי תצרנה. וז"א במקום אחר מכל משמר נצור לבך (משלי ד, כג). וע"כ הקדימה תורה את הלב קודם לעינים באומר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט).). וכבר אמרו בספרי פ' שלח, שהעינים הולכות אחר הלב. לכן אמר צריך אדם שיהיו עיניו ולבו, דהיינו העין לראות התורה וללמדה והלב להבין. וכששנים אלה מכוונים אז אזניו תהיינה קשובות. אך ביחזקאל הקדים העינים והאזנים ללב, לפי שהנביא בלי ספק לבו שלם עם ה' אלקיו, וצריך ליתן עיניו לראות ואזנים לשמוע לדברי ה', למען הודיע לבני האדם מה שנאמר לו. ובקדש יתן קולו. והיה שלום בהיכלו. שיבנה ב"ב אמן. בילא"ו יילא"ו.