דרוש מ״ב לפרשת ראה

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים יא, כו). את הברכה וגו׳ (שם כז).

במדרש (דברים רבה פ׳ ד׳), הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה. כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא א׳ קורא את כלן. לימדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות. א״ר חייא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו (משלי ג, יא). אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין אלא א׳ קורא את כלן. אר״י דסכנין בשם ר״ל, אמר הב״ה אני אמרתי על כבודי, עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו). אין שורת הדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך, כיצד וכו׳. רבנן אמרי אמר הב״ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, אלא להודיען איזוהי דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי וכו׳ ע״כ.

ירפא הרופא ויסיר המחלה בהקזת דם ותרופות והרקות, אשר תקוץ בם נפש החולה יותר ממה שהוכח במכאוב על משכבו, ועכ״ז המונע ממנו דברים אלו מונע ממנו חסד אשר לא יוכל להרפא, וזה ימות בנפש מרה. אשר על כן הבטיח הב״ה לישראל, כמאמר הכתוב והסיר ה׳ ממך כל חולי וכל מדוי מצרים אשר ידעת לא ישימם בך וכו׳ (דברים ז, טו). כלומר שהרפואה תבא מאתו ית׳ ולא יצטרך לתרופות והקזות, וזהו וכל מדוי מצרים אשר ידעת. שעושים כמה דברים המכאיבים כדי לרפאת את החולה, אשר נשאר רושם שלהם לעולם, ולכן אמר לא ישימם בך. ולהפך כשלא יהיו טובים כתוב בפ׳ תבא, והפלא ה׳ את מכותך וכו׳ והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם ודבקו בך (דברים כח, נט). שבשביל שיתרפאו מהחלאים יצטרכו לאותם המכאובות. והוא מ״ש גם שם, גם כל חלי וכל מכה וכו׳ יעלם ה׳ עליך (שם סא). כל חולי הוא החולי עצמו, וכל מכה הם ההקזות ושאר מכות אשר יעשו לחולה לרפאותו. ועל כן אמר ירמיהו י״ז. רפאני ה׳ וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה (יד). כי כשהרפואה תבא מידו ית׳, אז מובטח אני וארפא לגמרי ולא אחזור לחולי, ולא זו בלבד אלא הושיעני ואושעה שאנצל מהקזות והרקות, וכמ״ש כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך (שמות טו, כו). ואיני צריך להחליאך באותם הדברים, כי רפואתי אינה כרפואת ב״ו שצריך להקיז דם ולהקיא וכיוצא. והוא מ״ש במזמור ק״ו. אוילים מדרך פשעם, שאינם נותנים על לבם לשוב מדרך פשעם. ומעונותיהם יתענו, שעונותיהם הטו אלה ליפול למשכב בחולי, והוא כמ״ש בר״מ פ׳ עקב דף רע״ג ב׳. ועני לישנא דעינוי, דאפילו אית ליה לבר נש עותרא ואיהו במרעין ובמכתשין עני אתקרי. כל אוכל תתעב נפשם, כדרך החולים, ויזעקו וכו׳ ישלח דברו וירפאם. שכיון שהרפואה מידו ית׳ הוא אמר ויהי, וימלט משחיתותם, שיעזרם ה׳ ויפלטם מהקזות והרקות שמשחיתים גופו של החולה, ובזה יודו לה׳ חסדו, שריפא אותם מחולים, ונפלאותיו לבני אדם, שלא עשה כרופא ב״ו שרופא ע״י הקזות והרקות, ולעומת זה ויזבחו זבחי תודה, כנגד שני חסדים שעשה עמהם. וזהו שבתפלותנו אנו אומרים, כי אל רופא חנם אתה. וכי סלקא דעתך שיקח שוחד לרפאת החולה, כי מה תתן לו ומה מידך יקח. אלא ודאי ר״ל שהוא רופא חנם בלי הקזות ותרופות רק ישלח דברו וירפאם. והנה כשם שהחולה על ידי בשר ודם צריך כמה מיני שחיתות כדי לרפאתו, כך מי ששקוע בשינת תרדמתו ואינו נותן לב לשוב מחטאתיו צריך לעוררו ע״י יסורין, וכן כתוב בזהר פ׳ שלח דף קס״ח א׳. אעא דלא סליק נהוריה יבטשון ביה ואנהיר, גופא דלא סלקא ביה נהירו דנשמתא, יבטשון ביה ויסלק נהירו דנשמתא. ובזה נבאר איזה פסוקים במזמור קמ״א. אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע וכו׳. דקשה והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ועיין מ״ש המפרשים, האמנם כתוב תחלה, שיתה ה׳ שמרה לפי וכו׳. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ שמיני דף מ״א א׳. ומאן דבעי יומין [עלאין] לאתדבקא בהו, ינטר פומיה מכלא, ינטר פומיה ממכלא ומשתיא דמסאב לנפשא, וינטר פומיה ממילין בישין. וזהו בכיוון שמרה לפי ממאכלות אסורות, נצרה על דל שפתי מלשון הרע. ולכן אל תט לבי לדבר רע, דהיינו שתנצרני מבא בדמים, להתעולל עלילות ברשע את אישים פועלי און, שלא אלך בחברת רשעים ובל אלחם במנעמיהם. שפירש רש״י ז״ל: ולא אהיה מיסב בסעודתם. ומה יעשה להרחיקני מחברת פועלי און. יהלמני צדיק חסד וכו׳. שהוא ממש מ״ש בזהר, יבטשון ביה ויסלק נהירו דנשמתא. כי יהלמני הוא מלשון והלמה ומחצה רקתו (שופטים ה, כו). ויובן הפסוק עם מ״ש במקום אחר ע״פ מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו (משלי ג, יא). כי תחלה מיסר הב״ה לאדם ושולח לו יסורין כדי שיתן אל לבו חטאתו, ואחר שהכיר את עונו מיסרהו לכפר עליו. ז״ש מוסר ה׳ בני אל תמאס, לפי שהוא כאב המיסר את בנו למען ילך בדרך טובים, ולכן אמר בני, ולא זו בלבד אלא ואל תקוץ בתוכחתו, הגם שעדין לא ידעת מה שחטאת. כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח כדי שיתן אל לבו שחטא, וכאב את בן ירצה ליסרו על מה שחטא. ז״ש יהלמני צדיק חסד ויוכיחני, כדי שאדע ואשיב אל לבי חטאתי. ובזה שמן ראש אל יניא ראשי. שזה נאמר על מצות ומעשים טובים, כמו שפירש ע״פ ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט, ח). ותרגום אל יניא ראשי. אל יבטל מן ראשי. כי בבא יסורין על האדם לא יהא יושב ובטל ממצות ומע״ט. ולא זו בלבד כי עוד ותפלתי ברעותיהם, שאני מתפלל על הרשעים שיעשו תשובה. נשמטו בידי סלע שופטיהם. פירש רש״י ז״ל נשמטו מדרך הטוב בידי יצה״ר, ולב האבן וקשה כסלע ע״כ. ונלע״ד שהוא מ״ש ז״ל (ברכות ס"א:): רשעים יצה״ר שופטן, בינוניים זה וזה שופטן. ואמר כי הבינוניים נשמטו בידי יצה״ר, אע״פ ששופטיהם בלשון רבים, שזה וזה שופטן. אך בבא עליהם יסורין, ושמעו אמרי כי נעמו, כי התורה תבלין ליצה״ר, ואמרו (סוכה נ"ב:): אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה״מ. כמו פולח ובוקע בארץ וכו׳. פירש רש״י ז״ל, כמו פולח עצים ובוקע בארץ, כן נפזרו עצמינו להגיע לפתח המות. ונלע״ד שזהו מ״ש רז״ל (ברכות ה.): אי אזיל מוטב ואי לאו יזכור לו יום המיתה. כי אליך אלקים אדני עיני בכה חסיתי אל תער נפשי. יובן היטב במ״ש עוד שם בזהר פ׳ שלח, בגין דאית גופא דנהירו דנשמתא לא נהיר ביה עד דיבטשון ביה, כדין נהיר נהירו דנשמתא ואתאחד בגופא, וגופא אתאחיד בה. ז״ש כי אליך אלקים, שתבא עמי במדת הדין ליסרני, כי בזה מובטח אני שאל תער נפשי מגופי, רק ינהיר נהירו דנשמתא בגופא.

הנה כי כן זה דרכו ית׳ ליסר את הצדיק לטובתו, והוא הכתוב בפ׳ זאת, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו וכו׳. דקשה למה התחיל בלשון יחיד ראה כיון שאמר אח״כ לפניכם לשון רבים, דהיל״ל ראו אנכי נותן לפניכם היום. עוד ברכות וקללות היה לו לומר, שהם האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. ועוד למה תני והדר מפרש, שהיל״ל בקצור אני נותן לפניכם היום את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו. ומאי היום. אמנם איתא בריש דברים רבה, א״ר אחא בר חנינא, ראויות היו התוכחות ליאמר מפי בלעם והברכות מפי משה, אלא אילו הוכיחן בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו. ואילו בירכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן בירכן, אמר הב״ה יוכיחם משה שאוהבן, ויברכם בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל ע״כ. וקשה בטעמים שנתן, שאילו הוכיחם בלעם היו אומרים שונא מוכיחנו ומה בכך והלא טוב הדבר. וכן אוהבן בירכן ולמה לא. ועוד קשה אמר הב״ה יברכם בלעם ששונאן, והלא מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללן, שלכן כלם חזרו לקללה, וא״כ למה רצה שיברכם בלעם. אך בפ״ג דמועד קטן (י"ח:) איתא, אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו כלו וכו׳, ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים, אבל אית ליה אויבים, הוא דאפקוה לקלא. א״כ אילו הוכיחם בלעם על כל מה שעשו במדבר בערבה וכו׳, היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו, ובשביל שנאתו אותנו מוציא קול נגדנו, והיו מתנצלים בדברי שקר לומר כי לא מלבם וכיוצא. לכן בחר בו הקב״ה במשה שיוכיחם כי כנים דבריו. וכן הברכות לא היו ראויות לצאת מפי בלעם מהטעם האמור, אלא מפי משה שהיה אוהב את ישראל והיו הברכות יוצאות מקירות לבו, האמנם כדי שלא יאמרו האומות אוהבן בירכן אף שלא היו ראויים. לכן בירכן בלעם שהיה שונאן. וכבר אמרו בזהר פרשת בלק דף ר״י ב׳. וכה תדבר. שנתן חסם לתוך פיו שלא ידבר הוא רק וכה תדבר. שהיא השכינה, או מלאך כמ״ש שם בילקוט, וישם ה׳ דבר בפי בלעם. מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין ׳דבר׳ [האמור] כאן אלא מלאך, שנאמר ישלח דברו וירפאם. ר׳ יוחנן אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו, רצה לברך מניחו וכו׳. ואין ׳דבר׳ האמור כאן אלא מסמר של ברזל, שנאמר כל דבר אשר יבא באש וכו׳. ושניהם אמת, כי מתחלה כתיב וישם ה׳ דבר בפי בלעם. דהיינו שהב״ה שם לו מלאך בגרונו, ומייתי לה מפ׳ ישלח דברו וירפאם, דמאי ישלח היל״ל ידבר דברו, אך אין זה אלא מלאך השלוח ממנו ית׳, ונברא המלאך בהבל פיו של הב״ה לכבדו באמרי פיו, לומר לפניו שירה בכל יום. אך כשראה המקום שבלעם עדין עומד במרדו, וחזר פעם שנית לברך את ישראל, אז מסמר של ברזל נתן בגרונו לצערו יותר מדאי. הנה כי כן לכך אמר הכתוב ראה אנכי, שמרע״ה הוא המדבר, כי אנכי ולא בלעם נותן לפניכם היום בעין יפה הברכה, וכן הקללה שמשה הוכיחן, וזהו אנכי נותן לפניכם היום, ולא יוכיח אתכם שונאכם. עוד איתא בתנחומא פ׳ נצבים. אתם נצבים היום. מהו היום, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר והיה לך ה׳ לאור עולם. אימתי בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. לכן אמר ראה לשון יחיד, דהיינו שתהיו כלכם אגודה אחת, ובזה אנכי נותן לפניכם היום, כי כשם שהיום מאפיל ומאיר כך הברכה והקללה, אם תזכו הרי לכם הברכה ואם לאו קללה. ועוד שהקללה עצמה היא הברכה, כההיא דמועד קטן פ״ק (ט:), כשבירכו את ר״א בר שמעון, שהיו כלם ברכות בלשון קללה, וכמו שפי׳ בספר אלון בכות שלנו יע״ש (מדרש איכה רבתי א, ד). וכדי שלא ליתן פתחון פה למדת הדין, חזר ואמר את הברכה אשר תשמעו. כי יודע אני כי סוף סוף ועמך כלם צדיקים. אשר תשמעו ודאי. ולהפך והקללה אם לא תשמעו, הניח הדבר בספק.

עוד חזון למועד עם מאי דאיתא בזוהר חדש פ׳ תבא ז״ל, יומא חד הוו חכימיא בבי מדרשא שאלין ואמרין, קללות שבתורת כהנים אינון כנגד בית ראשון, קללות שבמשנה תורה כנגד בית שני, בקללות שבת״כ אית בהו הבטחות וקללות, שבמשנה תורה לית בהו הבטחות ונחמה כלל וכו׳, בגלות קדמאה דבית ראשון עברו ישראל על אינון שבילין סתימין ואתגלי חובייהו ואתגלי קיצא דלהון ונחמתא ואבטחותא דלהון, בגלות בתראה בבית שני עברו ישראל ג״ן פרשיות, אורחין דאתגליין, ואסתים חובייהו ואסתים קצייהו, ולא כתיב בהו הבטחות ונחמות וכו׳, כל הבטחות ונחמות דישראל בהני קללות כתיבי, בגין דאילין קללות ברחימו הוו, מה דלא הוה כן באינון קדמאין דכלהו הוו בדינא תקיף. קשה מכל אינון קללות, דא הוא דכתיב גם כל חלי וכל מכה יעלם ה׳ עליך עד השמדך, הכא אינון הבטחות דאבא על בריה ברחימו סגי, יעלם לא כתיב אלא יעלם, יכבש לון ויכסה לון בנוקבא דדוכתייהו דלא יפקון לבר עד השמדך, מה דלא יהא לעלם ולעלמי עלמיא, דהא אומי קב״ה דלא ישיצי ית ישראל לעלם ע״כ. וכיון דאתא לידן המ׳ הקדוש הזה, צריך להבין מאי האי דקאמר דבבית שני עברו על ג״ן פרשיות, והלא יקשה מ״ש ביומא פ״א (ט:), מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיו בו ג׳ דברים, ע״א וג״ע וש״ד וכו׳. אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובג״ח מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם וכו׳. אך נלע״ד להשיב על פי מה דאיתא בפ׳ במה מדליקין (לא.), כשבא אותו הגר לפני הלל הזקן וא״ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כלה כשאני עומד על רגל א׳, א״ל הלל דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כלה ואידך פירושא הוא זיל גמור, וכן אר״ע ואהבת לריעך כמוך זה כלל גדול בתורה. א״כ שפיר קאמר דעברו על ג״ן פרשיות, כיון שהיתה ביניהם שנאת חנם שהוא כעובר על כל התורה, ומ״ש יעלם, יכבש לון וכו׳ דלא יפקון לבר. יובן מ״ש בירושלמי דתעניות פ״ב, א״ר לוי מהו ארך אפים, מרחיק רגז וכו׳, כך אמר הב״ה אף וחימה מלאכי חבלה הן, הרי אני משלחן לדרך רחוקה, שאם מכעיסין אותי ישראל עד שאני משלח אצלן ומביאן, ישראל עושין תשובה ואני מקבל תשובתן, הה״ד באים מארץ מרחק וכו׳. א״ר יצחק ולא עוד אלא שנועל בפניהן, הה״ד פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו. עד דו פתח עד דו טרק רחמוי קריבין ע״כ. ז״ש גם כל חלי וכל מכה וכו׳ יעלם. כלומר כבר הם נסגרים במקומם, עליך בשבילך כדי שלא יזיקוך. עוד אמרו ע״פ והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וכו׳. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד, והיה זה כנגד בית שני שכל ישראל שהיו בירושלים גלו יחד, משא״כ בבית ראשון שהיו לשתי ממלכות, וגלו תחלה עשרת השבטים ואח״כ יהודה ובנימין. לכן אמר ראה בלשון יחיד אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, דהיינו שבקללה עצמה יש הברכה, כי אני מיקל בקללותי, משא״כ בפ׳ בחקותי שהם בלשון רבים, כנגד בית ראשון שגלו בשני גליות. ומי הוא המלמד הדבר הזה ברכה וקללה, היא הקשה שבכללן גם כל חלי וכל מכה וכו׳. ועכ״ז משם נלמוד שהיא עצם הברכה. וגם אמר היום כי אז היו ישראל שלימים, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים, ולכן היום הקללה היא הברכה, שכשאתם עושים רצונו של מקום הקללה תחזור לברכה. עוד שם בזהר חדש, סופא דכלהון וסיומא דלהון, והשיבך ה׳ מצרים באניות וכו׳ והתמכרתם שם לאויביך וכו׳. הכא הבטחות ונחמות דזמין קב״ה למעבד לישראל בסוף יומיא, למעבד נסין ואתוון דעבד במצרים, כד״א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. באניות כמה דאת דריש בעניות, ותכלה פרוטה מן הכיס, ויחשבון ישראל דבזמנא דא יתאבדון, ואינון זבינין לבעלי דבביהון, הה״ד והתמכרתם. ונמכרתם לא כתיב אלא והתמכרתם, בלבבכון תחשבון דאתון זבינין ולאו הכי, דהא אין קונה כתיב, ולית מאן דיכיל לשלטאה עלייכו וכו׳. והנה גם אנחנו לדרך זו נלך, ונבאר מדרשם ז״ל במכילתא פ׳ בשלח ז״ל. בשלשה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים, שנאמר כי אשר ראיתם וכו׳. ואומר וה׳ אמר לכם לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד. ואומר בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. בשלשתם חזרו שם ובשלשתם נפלו. הראשונה בימי סנחריב, שנאמר הוי היורדים מצרים לעזרה (ישעיה לא, א). השנית בימי יוחנן בן קרח, שנאמר והיתה החרב אשר אתם יריאים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים וכו׳ (ירמיה מב, טז). והג׳ בימי טרכינוס, בשלשתן חזרו ובשלשתן נפלו וכו׳. וקשה דבשלמא בשני מקומות ראשונים חזרו מעצמם ולכן ראוי שילקו, אך בשלישית כתוב והשיבך ה׳ מצרים. ולמה ילקו אם אינם חוזרים מעצמם. אמנם בריש מדרש רבתי דאסתר איתא ז״ל, והשיבך ה׳ מצרים באניות. א״ר יצחק באניות. בעניות ממעשים טובים, ולמה למצרים, שכיעור ורע יש לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון. הוקשה לר״י מה איכפת לנו אם ישובו באניות או ביבשה. ולכן פי׳ בעניות, שאותיות אחה״ע מתחלפות, וזה העניות הוא ממעשים טובים, שלכן יחזרו למצרים שלא כמצות התורה, כי את אשר ראיתם וכו׳. ונלע״ד כי לכן הזהירה התורה בג׳ מקומות, לפי שצפה הב״ה שבג׳ זמנים יחזרו למצרים. הראשונה בימי סנחריב כמ״ש בישעיה ל״א. הוי היורדים מצרי׳ לעזרה ועל סוסים ישענו. ולכן צוה בפ׳ שופטים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה׳ אמר לכם וכו׳. ושם נאמר ומצרים אדם ולא אל. לאפוקי פרעה שעשה עצמו אלוק, וסוסיהם בשר ולא רוח. כמ״ש סוס ורוכבו רמה בים (שמות טו). השנית בימי יוחנן בן קרח כמ״ש בירמיה מ״א. ע״ש כל הענין, כי יראו מפני נבוכדנאצר מלך בבל והיו רוצים לרדת מצרימה, וא״ל ירמיה והיתה החרב אשר אתם יריאים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים. ועל זה אמר בפ׳ בשלח, כי אשר ראיתם וכו׳ ה׳ ילחם לכם. והג׳ והשיבך ה׳ מצרים באניות (דברים כח, סח). בימי טרכינוס. והוא מ״ש בפ׳ החליל (סוכה נא:), תניא ר׳ יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטין של אלכסנדריא של מצרי׳ לא ראה בכבודן של ישראל מעולם וע״ש. ומאי טעמא אענישו, דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד (שמות יד, יג). ואינהו הדור ואזול. ז״ש בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. ואמר והתמכרתם ולא ונמכרתם, שלפע״ד יובן עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קה.), או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו (ישעיה נ, א). שלכן קרא הב״ה לנ״נ עבדי, עבד שקנה נכסים, עבד למי נכסים למי, כי מה שקנה עבד קנה רבו. וא״כ ישראל אינם עבדים לפי שקרא אותם הב״ה עבדים, וכבר הם מכורים לו, ועוד שלכן קרא לנ״נ עבדי, ומה שקנה עבד קנה רבו, ובזה לא יצאו ישראל מתחת ידו של הב״ה, לכן אמר והתמכרתם ולא ונמכרתם, שנראה כאלו נמכרים אבל באמת אינם נמכרים, על דרך יש מתעשר ויש מתרושש (משלי יג, ז). ובזה נלע״ד ליתן טעם למה שנראה קשה בכתוב שהיה לו לומר והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות לאויביך. ועוד מאי ואין קונה, שאם כבר נמכרו מה שייך לומר ואין קונה. לכן במה שאמרנו הכל עולה יפה, שאע״פ שנמכרים אינה מכירה כלל, לפי שעבד שקנה נכסים יד עבד כיד רבו דמיא, ולכן ואין קונה, וזהו והתמכרתם שם לאויביך. שהם עבדים ושפחות להב״ה, ובזה ואין קונה, שאין להם קנין בכם, לפי שגם הם עבדים ושפחות להב״ה ודוק. ופוק חזי שכיוננו אל האמת, והוא מ״ש בריש אסתר רבתי. ארשב״י אתם יש לכם קנין באומות העולם, שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו (ויקרא כה, מה). אבל לאומות אין להם קנין בכם, ולמה יש לכם קנין בא״ה, על ידי שקניתם אלה דברי הברית (דברים כח, סט.). ולמה א״ה אין להם קנין בכם, על ידי שלא קנו אלה דברי הברית. כי לכן אמרו חרות על הלוחות וכו׳. כי כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות פ״ג ו). ועל כן אמר ישעיהו סי׳ י״ד. כי ירחם ה׳ את יעקב ובחר עוד בישראל ולקחום עמים והביאום אל מקומם והתנחלום בית ישראל על אדמת ה׳ לעבדים ולשפחות. וכמ״ש שם, ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה׳ תקראו, ולאשר שעבדו בישראל והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם.

הנה כי כן ראינו כי הקללות הנה הנם עצם הברכות אם יזכו. ובזה נבאר מ׳ ז״ל בתנחומא פ׳ זו, ד״א ראה אנכי. אמר רבי לוי משל למלך וכו׳, כך הב״ה מראה להם ברכות וקללות, והן רואין הברכות מועטות והקללות מרובות, א״ל הב״ה אם תעשו רצוני אע״פ שכתבתי לכם ברכות מועטות, אני מרבה אותן לכם ולא אביא עליכם הקללות. עוד שם, א״ל הב״ה בעה״ז סדרתי לכם ברכות וקללות הטובות והרעות. לעולם הבא אני מעביר מכם הקללות הרעות ואברך אתכם, וכל מי שרואה אתכם יאמר שאתם עם ברוכים, שנאמר ונודע בגוים זרעם וכו׳ כי הם זרע ברך ה׳ ע״כ. וקשה שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ולמה הברכות מועטות והקללות מרובות. ויותר יקשה כמ״ש אם תעשו רצוני לא אביא עליכם הקללות. וכי אצטריך למימר זה, ומהיכא תיתי שאם יעשו רצונו יבאו עליהם הקללות. ועוד מהו זה שאמר אני מעביר מכם הקללות הרעות. ומי איכא קללות טובות דפשיטא דכל הקללות הם רעות. אמנם במה שאמרנו הכל מובן, כי הקללות של משנה תורה הם מרובות, אך תחתיהן תעמוד הבאר״ת לברכה ולא לקללה, כמ״ש בזהר חדש הנז׳, ז״ש אם תעשו רצוני אעפ״י שכתבתי לכם ברכות מועטות, אני מרבה אותן לכם. לפי שכל הקללות יתהפכו לברכות. ולא אביא עליכם הקללות כפשוטן, רק המובן מהם לטובה. וז״ש בעה״ז סדרתי לכם ברכות וקללות הטובות והרעות, דהיינו הקללות כמשמען שהם רעות. ומה שרומזין בביאורם שהם טובות, לישנא דמשתמע לתרי אנפי. אבל לעה״ב אני מעביר מכם הקללות הרעות דהיינו פשטן הנגלה, ואברך אתכם כפי המובן מהם בדרך נסתר. וכל מי שרואה אתכם יאמר שאתם עם ברוכים, כיון שיראו שגם הקללות משמען ברכות, יאמרו כי לא חלה עליכם קללה כלל רק הברכה. וז״ש ראה אנכי נותן לפניכם היום שהוא בעה״ז, ברכה וקללה שמשמען טוב ורע, אך לעתיד לא יהיו עוד קללות רק ברכות, ולכן תני והדר מפרש, את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו, לא כן לעה״ב כי הכל לטובה. עוד יאמר ראה אנכי וכו׳. כלפי מ״ש במדרש חזית ע״פ קול דודי הנה זה בא. יהודי א׳ גולה לאספמיא כאילו גלו כל ישראל. לכן אמר ראה בלשון יחיד, כי כל א׳ מישראל סובל גלות על כלם. ועוד יובנו אלו הכתובים עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בהלכות תשובה פ״ט ז״ל, הב״ה נתן לנו תורה, וכל העושה כל הכתוב בה זוכה לחיי העה״ב, והבטיחנו שאם נעשה אותה בשמחה שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב אותה מדעתנו, יסיר מן העוזבים כל טובות העה״ז, ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותנו מלקנות העה״ב וכו׳. ז״ש ראה אתה היחיד, לפי שכל יחיד ויחיד ראוי לקבל טובות ורעות כפי מעשיו, אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ואין זה שכר מצות, כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא. אלא את הברכה אשר תשמעו. שר״ל כדי שיסורו מכם כל הדברים המונעים אתכם מלעסוק בתורה, ותוכלו לעסוק בה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, והקללה אם לא תשמעו וכו׳. כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. ובויקרא רבה פ׳ ל״ה. ר׳ אבא בריה דר׳ חייא בשם ר׳ יונתן אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות. ברכות מא׳ ועד ת׳ וקללות מן ו׳ ועד ה׳, ולא עוד אלא שהן הפוכות. א״ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי כשתשמרו את תורתי, הה״ד אם בחקותי תלכו ע״כ. ובגמ׳ דב״ב פ״ה (פח:), א״ר לוי בא וראה שלא כמדת הב״ה מדת ב״ו, הב״ה בירך את ישראל בכ״ב וקללן בח׳, בירכם בכ״ב מאם בחקותי עד קוממיות. וקללן בח׳ מואם בחקותי תמאסו עד ואת חקותי געלה נפשם. ואילו משה רבינו בירכן בח׳ וקללן בכ״ב, בירכן בח׳ מוהיה אם שמוע עד לעבדם. וקללן בכ״ב מן והיה אם לא תשמעו עד ואין קונה. ונראה שהמדרש של ויקרא רבה נקט ברכות של תורת כהנים וקללות של משנה תורה, וכן הבין בעל יפה תאר. האמנם לכאורה אין הדבר כן, שהרי בתנחומא פ׳ זו איתא ז״ל, הקללות של תורת כהנים ל׳ פסוקי׳ חסר א׳, והברכות י״א. א״ר שמואל מי שמביט בהן מוצא הברכות יתירות על הקללות, כיצד בברכות פתח בא׳, אם בחקותי תלכו. וסיים בת׳, ואולך אתכם קוממיות. שהברכות באות עליהם מא׳ ועד ת׳, והקללות פתח בו׳, ואם לא תשמעו. וסיים בה׳ ביד משה. בין ו׳ לה׳ אין כלום עכ״ל. ולהבין כל המאמרים האלה בדרך אמת, נלע״ד להקדים מ״ש בעל זרע ברך בטעם לשבח, למה חזר משה לומר ברכות וקללות כיון שאמורים בתורת כהנים, ואמר כי של ת״כ הנה הנם על תורה שבכתב, אם ישמרו אם לא ישמרו, ואלו שבמשנה תורה הם על תורה שבעל פה, שלהיותה ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים, כמ״ש רוב תורה בע״פ ומיעוטה בכתב. וכ״כ בתנחומא פ׳ נח, ותורה שבע״פ הרבה ותורה שבכתב מעט, לכן קללות שבמשנה תורה יתרות על של תורת כהנים. הנה כי כן ברכות של ת״כ הם על תורה שבכתב, והם בלשון רבים לפי שתורה שבכתב כל הרוצה ליטול יבא ויטול. אך של משנה תורה הם על תורה שבע״פ, ובאו בלשון יחיד לפי שלא ניתנה אלא לשרידים אשר ה׳ קורא, שלכן כפה עליהם את ההר כגיגית, ואין לאומות חלק בה כלל ועקר. ואיתא בפ׳ במה מדליקין (שבת לא.), מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי, א״ל שבכתב אני מאמינך ושבע״פ איני מאמינך, גיירני ע״מ שתלמדני תורה שבכתב וכו׳, בא לפני הלל גייריה, יומא קמא א״ל אבג״ד, למחר אפיך ליה וכו׳. וא״כ כיון שקללות של משנה תורה הם על תורה שבע״פ, שהיא נלמדת מהיפוך אבג״ד לתשר״ק וכו׳, לכן הם מו׳ ועד ה׳. וזה דרכו של רבי אבא בויקרא רבה הנזכר, חשבתי קללות בין של ת״כ ובין של משנה תורה, ומצאתי שאפילו היותר מועטות שהם של ת״כ, שהם אינם אלא י״א פסוקים, ושל משנה תורה י״ד. עכ״ז חשבתי אותם וראיתי שהם מא׳ עד ת׳, שהוא מ״ש בגמ׳ דב״ב (פח:), הב״ה בירך את ישראל בכ״ב. דהיינו אם בחקותי עד ת׳ של קוממיות. וחשבתי הקללות ומצאתי שאפי׳ אותם של מ״ת שהם מרובות משל ת״כ בכפל, אינם אלא מן ו׳ עד ה׳ ובזה אין כלום, כמ״ש בתנחומא הנז׳ בין ו׳ לה׳ אין כלום. ובזה אתי שפיר כל המ׳, שבודאי מ׳ התנחומא מדבר על של ת״כ בין בברכות בין בקללות, אך ר׳ אבין דבר ג״כ על של משנה תורה, אך נקט הברכות של ת״כ שהם היותר מועטות, והקללות של מ״ת שהם היותר מרובות, ועכ״ז הברכות הם מרובות באיכות כי הם מא׳ ועד ת׳, והקללות מו׳ עד ה׳ שאין ביניהם כלום. ולא עוד אלא שהן הפוכות מו׳ ועד ה׳ ולא מה׳ עד ו׳, לרמוז שאם יעסקו בתורה שבע״פ הקללות יחזרו לאחור ולא ישלטו בישראל. והוסיף ר׳ אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, לתת טעם על שהן הפוכות, לפי שמשמען הם קללות, אך אם יזכו כל הקללות יתהפכו לברכות, כי יש במשמען תרי אנפי כדלעיל. והמדרש של ב״ב שאמר שלא כמדת הב״ה מדת ב״ו, לפי שהב״ה נתן להם ברכה וקללה כנגד תורה שבכתב, ולכן בירכן בכ״ב כנגד אותיות התורה וקללן בח׳, שיובן לפע״ד בדרך אמת שכתבנו בדרוש לגמרה של תורה ע״פ הקדמת בעל הטורים על התורה בפרשת בחקותי, שנסמכה פרשת ערכים לתוכחות, כי בערכין יש קמ״ג שקלים בין כלם, לכפר ולהגין על קמ״ג קללות שיש בת״כ ובמ״ת וע״ש (דרוש נ׳ לגמרה של תורה). ובזה נבין ג״כ למה קללן בח׳, לפי שיש שם ד׳ מיני ערכין בזכר וד׳ בנקבה, כמ״ש שם והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה וכו׳. והם מגינים על התוכחות כלן, שבכלל מאתים מנה, ונכנסים בחשבון של ת״כ ג״כ, ומשה בירכן בח׳ כנגד הערכין הנ״ל, וקללן בכ״ב כדי שיגינו עליהם כ״ב אותיות התורה, לפי שהקללות הם כנגד תורה שבע״פ שארוכה מארץ מדה, ולכך כללן בכ״ב אותיות כשנמנה מן ו׳ לסיום האלפא ביתא שהם י״ז, ונחזור לראש הא״ב עד ה׳ הרי כ״ב. אך כשיזכו אין בו׳ לה׳ כלום ודוק.

ובדברים רבה פ׳ ואתחנן ע״פ כי מי גוי גדול (דברים ד, ז). רבנן אמרי למה הדבר דומה, לבן מלך שיצא לתרבות רעה והיו לו ג׳ פדגוגין. הראשון אמר יעשה לו כבלים של מאה ליטרין, והשני אמר אינו יכול לעמוד בכבלים של מאה ליטרין, אלא יעשה לו כבלים של י״ב ליטרין, בא השלישי ואמר היאך הוא יכול לעמוד בכבלים של י״ב ליטרין, יעשה לו כבלים של ליטרא אחת. כך אמר משה, יעשו לו כבלים של ק׳ ליטרין, שנאמר ומצאוהו רעות רבות וצרות (דברים לא, יז). דוד אמר יעשה לו כבלים של י״ב ליטרין, שנאמר יענך ה׳ ביום צרה (תהלים כ). כשם שהיום י״ב שעות. כיון שעמד ירמיה אמר לפניו, רבש״ע אין בהם כח לסבול כשם שאמר דוד ביום צרה, אלא יעשה להם כבלים של ליטרא אחת, שנאמר ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל, ז) ע״כ. וקשה לרועה נאמן להכביד כל כך, ואם אינן יכולים לעמוד למה גזר לעשותן, ועוד ממשה לדוד היו ישראל בכבלים של ק׳ ליטרין ואיך יכלו לסבול, ואיך למד מפ׳ ומצאוהו רעות רבות וצרות שהיו של ק׳ ליטרין. ואם לא יכלו לעמוד גם בי״ב למה גזר דוד כן. אמנם איתא בילקוט ריש פ׳ נצבים, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, מיד קרא אותם משה והיה מפייסן, מפני מה א״ה עע״א מחוייבין כליה וישראל עומדין קיימין, לפי שכשבאין עליהם פורעניות מבעטין בהן ואין מזכירים שמו של הב״ה, אבל ישראל כשהיסורין באין עליהם הן נכנעין, שנאמר כוס ישועות אשא צרה ויגון אמצא וגו׳ (תהלים קטז, ג). אמר הב״ה הקללות הן מעמידות אתכם, לכך נאמר אתם נצבים עכ״ל. ובילקוט פ׳ וילך. ומצאוהו רעות רבות וצרות, אלו מאה חסר שתים תוכחות שבמשנה תורה. וכבר פירשו שהקללות הם מאה, אלא שהשתים שאמרו בזהר חדש הנ״ל אינם אלא ברכות. וא״כ לכך גזר משה כבלים של מאה ליטרין, היינו הקללות שבפרשת תבא שמרע״ה מפי עצמו אמרן, וכבר פירשנו שאינן אלא ברכות אם יזכו, ולכן גזר משה כן כדי שיתהפכו לברכות, כי ידע שכשיסורין באין עליהם הם נכנעים ועושים תשובה, וכל אותן הקללות יתהפכו לברכות. אח״כ בא דהע״ה וראה שישראל אינן יכולים לסבול יסורין כל כך, ואף שאינן אלא הגזמות עכ״ז ישראל מתפחדים מהם, ואמר יעשו לו כבלים של י״ב ליטרין, וזה לפי שדהע״ה הוא יהיה משיח. וידענו כי הוא סובל כמה יסורין לכפר בעד בית ישראל, ולכן אמר יענך ה׳ ביום צרה. שאמרו על זה בשוחר טוב, באיזה יום, יום שהכל מודים בו שהוא צרה לעליונים ולתחתונים, שאפילו מלאכי השרת יריאים ממנו וכו׳. שהוא יום הדין הגדול. ויובן היטב עם מ״ש בזהר פ׳ בלק קצ״ט ב׳. ויסרתיך למשפט. שהמקטרג בא לקטרג על עונות ישראל, והב״ה מוציא כנגדן כמה צרות עברו עליהם ונשארי׳ מנוקים ע״ש. לכן דוד שידע שיסוריו ויסורי ישראל שסבלו מנקים אותם מעונותיהם, לכן אמר יעשו כבלים של י״ב ליטרין, שהיום הוא י״ב שעות, ואותו יום יהיו בצרה וממנה יושעו. וירמיה שראה בצרתן של ישראל וחרבן בית המקדש, אמר האיך הוא יכול לעמוד וכו׳, אלא ועת צרה היא ליעקב, דהיינו שעה אחת מן היום. וממנה יושע כי תבא הגאולה, ועלו מושיעים בהר ציון ב״ב אמן.

והמדרש שהקדמנו שהוא בדברים רבה ריש פ׳ זו, קשה מהו אדם מישראל, היל״ל מהו שיהא מותר לקרות התוכחות וכו׳. ולמה כפל לשונו כך שנו חכמים ואח״כ לימדונו רבותינו, ועוד לרבי חייא בר גמדא קשה שדרש ואל תקוץ בתוכחתו וכו׳. ולמה הביא ראשית הפ׳ מוסר ה׳ וכו׳. ועוד מהיכא תיתי שהברכות ניתנו לרעה שהוצרך לומר לא לרעתם נתתי לך ברכות וקללות, וכלהו בחדא מחתא וכו׳. וגם על הקללות יקשה איך יאמר לא לרעתם. אך בגמ׳ פ׳ בני העיר (מגלה לא:) על משנת אין מפסיקין בקללות, אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבת״כ אבל קללות שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי, א״ל אכנפשך לא שנא אלא קללות שבת״כ אבל שבמשנה תורה פוסק. ופרש״י ז״ל מגמגם, קורא אותן במרוצה ובקושי. בארורי במשנה תורה. אכנפשך, אם רצונך להפסיק פסוק הואיל ואתה קץ בקריאתן ע״כ. והנה ידענו כי ד׳ תוארים לאדם, אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכלם אדם, כמ״ש בזהר תזריע מ״ח א׳. לכן שאל אדם מישראל, ר״ל החשוב וחכם מישראל, שודאי אין התוכחות נמאסות בעיניו ואינו קץ בהן, שנאמר הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט, ח). מהו שיהא מותר לו דוקא לקרות התוכחות בקריות הרבה, דאילו לשאר כל אדם לא הותר, שהרי כתב הרמב״ם ז״ל פי״ג מהלכות תפלה. קללות שבת״כ אין מפסיקין בהן אלא א׳ קורא אותן, וקללות שבמשנה תורה אם רצה לפסוק בהן פוסק, וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן אלא א׳ קורא אותן ע״כ. לכן שאל שפיר אדם מישראל כדלעיל, מהו שיהא מותר לו וכו׳. שאע״פ שנהגו העם שלא לפסוק אף באותן שבמשנה תורה, האמנם לו לבדו הותר לפי שהכל יודעין שאין חכם קץ בתוכחות. אי נמי זיל לאידך גיסא, שאע״פ שלכל אדם הותר לקרות קללות שבמשנה תורה פסקי פסקי כדלעיל, אך אדם מישראל שהוא אדם גדול וצריך שיעשה לפנים משורת הדין, מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות, דהיינו גם של משנה תורה בקריות הרבה. כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא א׳ קורא את כלן. שאף על פי שהמשנה אינה מדברת אלא בשל תורת כהנים, עכ״ז אדם גדול לא יפסיק גם באותן שבמשנה תורה. והראיה שהמדרש מביא מ׳ זה כאן במשנה תורה. ולזה נתן טעם לימדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות, כלומר ומן הטעמים האלה למדנו לאדם גדול שלא יפסיק גם בשל משנה תורה, שהרי כתוב מוסר ה׳ בני אל תמאס וכו׳. ולמה כפל דבריו, אלא ודאי שמוסר ה׳ נאמר על של תורת כהנים שמפי הגבורה נאמרו, וזהו מוסר ה׳ דוקא. ועל שבמשנה תורה ואל תקוץ בתוכחתו, שאע״פ שהם מרובות משל ת״כ אל תהי קץ בהן, וזהו אל תעש את התוכחות קוצין קוצין, וחזר ואמר אלא א׳ קורא את כלן. לכלול גם של משנה תורה. ואע״פ שאמר אביי לא שנא אלא וכו׳. עכ״ז בעל המ׳ סובר כמ״ש הרמב״ם שגם באלו נהגו העם שלא להפסיק, וכל שכן לאדם גדול שלא יהא נראה כקץ בהן, ולפי שעדין יש לומר שלאדם גדול יהא מותר, כי הכל יודעים שאינו קץ בהם, לכן בא בטעם אחר, אני כתבתי על כבודי וכו׳. שמכאן ראיה שצריך קודם התוכחות לקרות לפחות ג׳ פסוקים מהברכות כדי שהברכה תהא עליהן, וכן לבסוף כדי שלא יהו מתקללין ישראל והוא מתברך, לקיים עמו אנכי בצרה. רבנן אמרי זהו טעם גדול, להורות שאף של משנה תורה לא יהיו נקראין בקריות הרבה, כי בזה שקולים הם ויבאו שניהם שלא לרעתם, נתתי להם ברכות וקללות, וזה כי הייתי אומר שגם הברכות יכולים הם להיות לרעה, לפי מ״ש וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו). ואין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתייה. ואף מטעם אחר שלא יאכלו עולמם בחייהם. וגם הקללות כבר פירשנו שמשמעותם הנסתר הוא לטובה, לכן אמר לא לרעתם וכו׳ אלא להודיען איזו היא דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר. דהיינו מה שכתבנו לעיל מדברי הרמב״ם ז״ל, שאין הברכות השכר הנתון לשומרי תורה, כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא. אלא שיסיר מהם הדברים המונעים הלימוד בתורה, כדי שיוכלו לעסוק בה ויטלו שכרם בעה״ב. וזהו דיוק המ׳ להודיען איזו היא דרך טובה, שיבחרו אותה בראותם כי שולח להם טובות כדי שיעסקו בתורה כדי שיטלו שכר לעולם הבא. מנין ממה שקרינו בענין ראה וכו׳. שלכן אמר ראה בלשון יחיד לרמוז שא׳ קורא את כלן, לפי שהם ברכה וקללה לטובה ולא לרעה, שגם הקללות יתהפכו לברכות. שמורות בכל וערוכות. ואף אם הנה ארוכות. מראש מקדם נסוכות. ויבא מבשר שלום להשמיע קול קורא פנו דרך הליכות. לעיר הקדש והלשכות. בב״א בילא״ו.