דרוש י"ז לפרשת בא והפטרה

לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י, כג).

במדרש (שמות רבה פ׳ י״ד), ויאמר ה׳ אל משה נטה ידך על השמים וגו׳ (שמות י, כא). הה״ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו (תהלים קה, כח). רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הב״ה עליהם. ד״א אמר הב״ה למלאכים ראויים המצריים ללקות בחשך מיד הסכימו כלם כאחד ולא המרו ע״כ.

יומת המת ויענש החוטא בהתראה גמורה ועדים לא זולת, שלכן כלל גדול אמרו (סנהדרין נו:), אין מלקין אלא א״כ מתרין. וכתב הרמב״ם ז״ל בפי״ב מהלכות סנהדרין ז״ל, וכיצד מתרין בו אומרים לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב״ד או מלקות, אם פירש פטור וכן אם שתק או הרכין בראשו ואפילו אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר על מנת כן אני עושה ואח״כ יהרג, וצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דבור ע״כ. זאת היתה לו לאדה״ר, ומאת ה׳ יצאה באמרו ויצו ה׳ אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב, טז.). ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (שם יז.). וקשה מאי על האדם, היל״ל אל האדם ומאי לאמר. אך בב״ר פ׳ כ׳. ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר (בראשית ג, יז.). מהו לאמר להזהיר את הבהמה ואת החיה ואת העופות, לא דייך שלא הזהרת אותם אלא שנתת להם ואכלו ע״כ. אף אנו נאמר ויצו ה׳ אלקים על האדם לאמר. ששם עליו המשרה לאמר ולהזהיר גם את הבעלי חיים, ולחוה אינו צריך לפי שאשתו כגופו דמיא. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל. אפשר לומר ג״כ לא תאכיל. כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כפל המיתה לו ולכל הב״ח וגם לו ולדורותיו, ומ״ש מות ל׳ מקור לפי שמאותו היום היה מוכן למיתה ולא יאמין בחייו, וזהו בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. כי כל ימיו יושב בעצב שמא ימות היום ונמצא זורע ואחר יאכל. והוא מש״ה ומפרי העץ וכו׳ פן תמותון (שם ג.). דקשה מאי פן. ואפשר שאמרה על הנגיעה פן תמותון, כי לא אמר אלא ביום אכלך ממנו מות תמות (שם יז.). והיא הוסיפה ולא תגעו בו. ועל זה אמרה פן תמותון, וגם זאת היתה לו לנחש שדחפה עד שנגעה בו ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו׳. לפי שהיא נתנה לו מקום באמרה פן תמותון. אך לדרכנו יבא היטב פן תמותון תכף ומיד. הרי שהתרה בו באדה״ר והוא התיר עצמו למיתה, כמ״ש בב״ר סוף פ׳ י״ט. א״ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל (בראשית ג, יב.). אכלתי ואוכל. ארשב״ל אדה״ר לא נטרד מג״ע עד שחירף וגידף ע״כ. וזה שהב״ה פתח לו פתח של תשובה וא״ל המן העץ אשר צויתיך וכו׳. כדי שיודה על חטאו והוא הוסיף על חטאתו פשע ואמר היא נתנה לי מן העץ. ואכלתי ואוכל עוד אם תתן לי, ואע״פ שמה שצריך שיתיר עצמו למיתה הוא בשעת ההתראה קודם שיחטא, עכ״ז כיון שכבר התרה בו וא״ל כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כשא״ל המן העץ הוי כמתרה בו מחדש, והוא השיב ואוכל, שאוכל עוד דהוי כמתיר עצמו למיתה. ולכן אז נגמר דינו וגזר עליו מיתה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

ובזה ניתן טעם למה במכות שהכה הב״ה את המצריים במצרים לא התרה בכלם, כי הלא ראינו שבדם ובצפרדעים התרה בו ובכינים לא היתה התראה, וכן בערוב ובדבר היתה התראה ושחין בלא התראה, וכן בברד ובארבה התרה בו ובחשך לא היתה התראה, כי מה נשתנו שלש מכות אלה שלא התרהו בהם. אמנם בשמות רבה פ״ט ז״ל, כה אמר ה׳ בזאת תדע (שמות ז, יז.). הה״ד הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה (איוב לו, כב.). בנוהג שבעולם בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו, פתאום מביא עליו עד שלא ירגיש בו, והב״ה מתרה לפרעה על כל מכה ומכה כדי שישוב בו, הה״ד בזאת תדע כי אני ה׳. הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים (שמות ז, כז). שלח העז (שם ט, יט). ע״כ. המה ראו כן תמהו בכתוב שהתחיל ואמר הן אל ישגיב בכחו, דהיינו להכות בגבורה, ואח״כ מי כמוהו מורה, שמורה חטאים בדרך להנצל מהדין. לכן פי׳ בנוהג שבעולם ב״ו וכו׳. כי האדם היום כאן ומחר בקבר, ולכן כשרוצה להנקם משונאו צריך שימהר יחישה מעשהו בעודו בחיים. ועוד שיעשה בהצנע לכת למען לא ירגיש שונאו ויסתר ממנו, והב״ה אינו כן כי הוא חי וקיים לעד ואין מי שיוכל להסתר ממנו, ועוד שאין כונתו להנקם רק שיעשה תשובה וינצל. ולכן שפיר קאמר הן אל ישגיב בכחו. כי אין אדם בן חורין להנצל מחמתו ולעולם יכול ליפרע משונאו. ועוד מי כמוהו מורה. שיורה חטאים לשוב, כי זה כל ישעו וחפצו. ועוד איתא בש״ר פ׳ י״ב. ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר וגו׳ (שמות ט, יג). הה״ד הן אל ישגיב בכחו וכו׳. אמר רבי ברכיה הן אחד, שכן בלשון יווני קורין לאחד הן. כלומר אחד אלקינו ישגיב בכחו, מעצים כח הצדיקים לעשות רצונו, מי כמוהו מורה. שהוא מורה דרך לעשות תשובה. וכן אתה מוצא במשה שהשגיב הב״ה כחו ללכת בשליחותו ולעשות ציוויו, והיה מתרה לפרעה הרשע שיעשה תשובה, שלא חפץ לשלוח המכה עד שיזהירנו שיעשה תשובה, שכן כתוב השכם בבקר וכו׳. כי הנה במכת הברד התחיל פרעה להודות ואמר ה׳ הצדיק, לפי שראה שני הפכים בנושא א׳, ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. ומשם למד כי אינן שתי רשויות א׳ לדין וא׳ לרחמים רק ה׳ אחד, וז״ש בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט, יד.). ז״ש ר׳ ברכיה הן אחד. כלומר א׳ אלקינו, שבמכה זו הכיר פרעה כי ה׳ אחד פועל דין ורחמים ואין כל בריה יכולה לומר שתי רשויות יש. שהרי הוא ישגיב בכחו לצדיקים, וזה כלפי מאי דאיתא בסכה פ׳ החליל (דף נב:), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הב״ה עוזרו אין אדם יכול לו. עוד שם, הב״ה מביא יצה״ר ושוחטו בפני הצדיקים והם בוכים ואומרים היאך יכולנו לכבוש את ההר הגבוה הזה. וזהו בכיוון מעצים כח הצדיקים לעשות רצונו, שנותן להם כח להתגבר על יצרם. ומי כמוהו מורה לרשעים לעשות תשובה. וכן היה במשה, שהרי איתא בילקוט פ׳ שמות, א״ר יוחנן לפי שבאו משה ואהרן וזקני ישראל ורצו ליכנס, ראו בפלטין של פרעה כמה אוכלסין ונזדעזעו. בא גבריאל והכניסן. ז״ש שהשגיב הב״ה כחו של משה ללכת בשליחותו ולא יירא מפרעה וחילו, ועוד לעשות צוויו לשלוח עליו עשר מכות. ולפרעה מי כמוהו מורה. שהתרה בו קודם שישלח המכה, להורות לו הדרך לשלח את ישראל. ואמנם למה כתב זה על פסוק השכם בבקר (שמות ט, יג.). שהיא במכת הברד השביעית. נלע״ד שיובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל פי״ו מהלכות סנהדרין ז״ל, עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב״ד כא׳, כגון ששחט אותו ואת בנו לע״א, אם התרו בו למיתה סוקלין אותו ואינו לוקה, ואם התרו בו למלקות בלבד לוקה ע״כ. בעבור זה במכות הראשונות דצ״ך עד״ש לא התרה בו למיתה רק למלקות כי לא היה בהם מיתה, כי גם בערוב היו יכולים להסגר בבתיהם. אך בברד התרה בו למיתה, כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך וכו׳ (שם יד.). וכן בארבה ויסר מעלי רק את המות הזה (שם י, יז.). כי זה דרכו, מי כמוהו מורה.

ואמנם ניתן טוב טעם ודעת למה בכנים שחין וחשך לא התרה בו, וזה במה ששנינו בסנהדרין פ״ט, מי שלקה ושינה ב״ד מכניסין אותו לכיפה וכו׳. ופי׳ שם הר״ב שלקה ב׳ פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת. ופי׳ שם בעל תי״ט, וכר׳ אתיא דק״ל בתרי זמני הויא חזקה ע״כ. וגרסי׳ עלה בגמ׳ (סנהדרין פא:), תניא התרו בו ושתק, התרו בו והרכין בראשו, פעם ראשונה ושנייה מתרין בו, שלישית כונסין אותו לכיפה. והנה המכות נחלקו לשלשה, כמו ששנינו ר׳ יהודה היה נותן בהם סימנין דצ״ך עד״ש באח״ב. כי מה השמיענו בזאת. אך כשנדקדק בפסוקים נטעום טעם מתוק לחיך. וזה כי במכת הדם כתוב כה אמר ה׳ בזאת תדע כי אני ה׳ (שמות ז, יז.). ובמכת הערוב שהוא ראש הסימן השני עד״ש כתוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וכו׳ למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ (שם ח, יח.). ובמכת הברד שהיא ראש הסימן השלישי כתוב כי בפעם הזאת וכו׳ בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שם ט, יד.). וצריך טעם למה אלו הלשונות במלות שונות. ויובן אצלי עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בריש ספרו הקדוש ז״ל, יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו׳. עוד שם, המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ וכו׳, אלוק זה אחד הוא ואינו שנים ולא יותר על שנים וכו׳. ונלע״ד שזהו עדותנו בכל יום פעמים שמע ישראל ה׳ הוא הממציא ראשון. אלקינו שהוא משגיח בנו בהשגחה פרטית. ה׳ אחד ואינו שנים ולא יותר על שנים. ולפי שפרעה כפר במציאותו ית׳ שכן כתוב לא ידעתי את ה׳ (שם ה, ב.). בעבור זה שלח משה עבדו להתרות בו, בזאת תדע כי אני ה׳ (שם ז, יז.). שאני הוא המצוי וממציא כל נמצא. ולכן הכה אלוקו תחלה במכת הדם. אשר בה כתוב לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה (שם טו.). ואמרו על זה בש״ר פ׳ ט׳. לא היה יוצא אלא המימה בבקר. לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוק ואינו יוצא לנקביו, לפיכך היה יוצא בבקר, בשעה שהוא נצרך תפוס אותו ע״כ. הנה דרך המלכים לצאת למעינות מים לעת ערב להתקרר, כי הנה המכות התחילו בחדש אב כדכתב הרב בחיי פ׳ זו, ואז חום הרב יותר משאר ימות השנה. וא״כ למה היה פרעה יוצא המימה בבקר היה לו לצאת לעת הערב. לכן פי׳ יוצא כפשוטו שהיה יוצא לנקביו בבקר השכם, כי אז יש לו לאדם לפנות, ועוד כדי שלא ירגיש בו אדם. וכן הוא בילקוט פ׳ וארא ע״פ השכם בבקר. אמר הב״ה למשה בשביל שעשה עצמו אלוק הודיעו שהוא ב״ו, אחז בו משה, א״ל הנח לי שאעשה צרכי אבל אח״כ אני מדבר עמך, אמר משה יש אלוק שהוא עושה צרכיו, לפיכך א״ל הב״ה השכם בבקר וכו׳. דייקו כן לפי שהיל״ל הנה הולך היאורה, מאי יוצא ומאי המימה. אלא הכונה שהיה הולך לעשות צרכיו הקטנים עם הגדולים, כי יוצא מל׳ צא תאמר לו (ישעיה ל, כב.). מלאו קיא צואה (שם כח, ח). והמימה הם המי רגלים. ולכן הכה אלוקו תחלה כדי שאח״כ יפרע ממנו, ולכן בזאת תדע כי אני ה׳. וכיון שבאת המכה, ויפן פרעה וכו׳ ולא שת לבו גם לזאת (שמות ז, כג.). דהוי מ״ש לעיל התרו בו ושתק אבל לא התיר עצמו למיתה. ובמכה זו לא שלח לקרוא למשה ולאהרן שיתפללו בעדו כמו שעשה בצפרדעים ושאר מכות לפי שהמכה זו היתה לו תרופה, דמים בדמים נגעו (הושע ד, ב.). שהיו קונים המים מישראל בדמים כנודע. ולכן לא שת לבו גם לזאת. אח״כ ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה וכו׳ (שמות ז, כו.). הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים (שם כז.). שחזר והתרה בו להודיעו כי יש מצוי ראשון, וכבר פירשנו בדרוש הקודם שכשראה שלא שמע פרעה התחתון א״ל בא אל פרעה, דהיינו פרעה העליון שר של מצרים, וגם זאת היתה באלוקו הוא היאור, שכן הצפרדעים עלו מן היאור, כמ״ש ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך וכו׳ (שם כח). וחזר ואמר ובכה ובעמך וכו׳ (שם כט). להורות שמדבר בשר של מעלן, וזהו ובכה בה׳. כלומר במה שהוא כמותך דהיינו פרעה העליון. וגם בפעם הזאת לא שת לבו רק וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו וכו׳ (שם ח, יא.). ואז שלקה ושינה שלח לו מכת הכינים בלא התראה, לקיים מה שאמרנו מכניסין אותו לכיפה. ובזה התחיל להכיר כי מה׳ יצא הדבר, ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא (שם טו). ונתקיים מה שאמר לו תחלה בזאת תדע כי אני ה׳ (שם ז, יז). הוא מציאות השם. אחרי כן רצה הב״ה להודיעו כי הוא אלקי עולם אדון כל הארץ והוא משגיח בתחתונים, ולכן שלח למשה להתרות בו מכת הערוב, וא״ל והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן וכו׳ (שם ח, יח.). כמו שכבר פירשנו הפסוקים האלה בספרנו אבות עולם פ״ה על משנת עשר מכות הביא הב״ה וכו׳ ע״ש ((אבות עולם פ״ה, ה׳). אך הטעם הוא כי בג׳ אלו היו ראויין ישראל ללקות כמו מצרים, שכן במכת הערוב איתא בשמות רבה פ׳ י״א. ושמתי פדות וכו׳. מלמד שהיו ישראל ראויים ללקות בזו המכה, ונתן הב״ה פדיונם המצרים ע״כ. והטעם נלע״ד לפי שאין חיה רעה שולט באדם אלא א״כ נדמה לו כבהמה (שבת קנא:). ומי שאינו חתום באות ברית קדש חיה רעה שולטת בו, וישראל הפרו ברית מילה, כמ״ש בשמות רבה פ״א. בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו (הושע ה, ז). ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים וכו׳. בעבור זה ראויים היו ישראל ללקות במכת הערוב, והוצרך להתרות לפרעה והפליתי ביום ההוא וכו׳ (שמות ח, יח). ושמתי פדות (שם יט). לפי שסוף סוף פרעה גרם שביטלו ברית מילה כנז׳ בפר״א פ׳ כ״ט. שעמד פרעה וגזר עליהם גזרות קשות ומנע מהם ברית מילה וכו׳. כי מתחלה באונס ולבסוף ברצון. וכבר הארכנו בדרושים שלנו (גבול בנימין ח״ג דרוש י״ד לפרשת וארא). יישוב מאמרי רז״ל כי אין זה מקומם, כן הדבר הזה במכת הדבר היו ישראל ראויים ללקות לפי שגם הם היו עובדים לטלה, כמ״ש משכו וקחו וכו׳ (שמות יב, כא). ורש״י ז״ל, משכו ידיכם מע״א וקחו לכם צאן של מצוה. ולכן בבא הדבר על הבהמות היו ישראל ג״כ ראויים שימותו צאנם, ועכ״ז אמר הב״ה והפלא ה׳ וכו׳ (שמות ט, ד). וז״ש שם, וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד (שם ז). שהיה סבור שגם הם ילקו, בעבור זה ויכבד לב פרעה באמרו משוא פנים יש בדבר, וכן במכת בכורות אמרו במדרש (במדבר רבה פ׳ ד), שפדה הב״ה שה בחמור. וכמו שהארכנו בזה בפי׳ אותו המ׳ (גבול בנימין חלק ב׳‏, דרוש י״א לפסח יום שני והפטרה.) אין כאן מקומו. ובעבור זה רצה הב״ה להביא ג׳ מכות אלה על ידו ולא ע״י שליח למען הציל את ישראל, כי הוא יכול להציל את ישראל ולהמית המצריים מה שאין כן ע״י שליח.) דברים נכונים. ואמר למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ (שם). להורות שהוא משגיח בתחתונים. וגם פה התחיל להתרות בפרעה התחתון וא״ל השכם בבקר וכו׳. שאפשר שבראות פרעה שמשה הלך אצלו בראשונה בבקר השכם כשהיה עושה צרכיו, בפעם הזאת השכים ביותר כדי שלא ימצאהו מרע״ה, ולכן א״ל הב״ה השכם בבקר. ואז קרא למשה ולאהרן וא״ל לכו זבחו לאלקיכם בארץ (שם כא). כלומר כיון שכונתכם להורות כי הוא משגיח בתחתונים, א״כ מלא כל הארץ כבודו ועשו עבודתכם אליו גם בארץ הזאת, ומשה השיבו לא נכון לעשות כן, ועכ״ז ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת (שם כח.). וא״ל הב״ה בא אל פרעה (שם ט, א). דהיינו העליון, שלכן אמר בא כדלעיל בדרוש הקודם ((ח״א דרוש י״ו לפרשת וארא). זכינו לדין כי כשאומר ׳לך׳ אל פרעה הוא התחתון, וכשאומר ׳בא׳ הוא לגבי העליון.), והמכה היתה בבהמות לפי שהיו עובדים לטלה, וא״ל הנה יד ה׳ הויה וכו׳ (שם ג). ולהורות על השגחתו הפרטית התרה בו, והפלא ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים (שם ד). וכשראה שגם באלה לא נכנע לבו שלח לו השחין שלא בהתראה, דהוי כמו מכניסין אותו לכיפה. אחר זה רצה להראות בעין כי המצוי הנז׳ הוא אחד ולא שנים ואינן שתי רשויות, וא״ל למשה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה (שם יג). וכאן לא אמר הנה יוצא המימה לפי שכבר גילה שלא היה אלוק, ולא הוצרך לצאת לנקביו בהחבא כי נגלית חרפתו שהוא בשר ודם. ועוד לפי מ״ש בפר״א פרק מ״ח ז״ל, וכל מכה ומכה שהביא הב״ה על המצריים במצרים היו עושים גם הם כן, עד שהביא הב״ה עליהם את השחין ולא יכלו לעשות כן, שנאמר ולא יכלו החרטומים וכו׳ (שם יא). כי כבר נודע המצוי הראשון שהוא משגיח בתחתונים, ולא נשאר רק להראותם כי הוא אחד ואין שני, ולכן אמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי (שם יד). להורות כי היו שני הפכים בנושא א׳, ויהי ברד ואש מתלקחת וכו׳ (שם כד). כמ״ש במ״א. וזהו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. ואין אלוק מבלעדי, ואז אמר ה׳ הצדיק (שם כז). וכבר כתבנו בזה במ״א יע״ש. וירא פרעה כי חדל הברד והקולות ויוסף לחטוא (שם לד). כי אמר מקרה הוא, והוא מה שאמר לו מרע״ה, ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה׳ אלקים (שם ל). כלומר עדין לא תיראון כי הב״ה פועל דין ורחמים, ועדין תאמרו שתי רשויות יש, וזה בעבור שהחטה והכוסמת לא נוכו (שם לב). שנעשה להם נס כדבריהם ז״ל (תנחומא פ׳ וארא.). ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה (שמות י, א). היינו העליון, והתרה עליו במכת הארבה כאשר כבר פירשנו פסוקים אלה בדרושים אחרים ע״ש (חלק א׳‏ - דרוש י״ו לפרשת וארא והפטרה.). וגם בזאת לא שמע ולא קבל התראה. ולכן שלח לו החשך בלא התראה כמו שהיה בכנים ובשחין כדלעיל. ובמכת בכורות אע״פ שהתרה בו מתחלה ככתוב בפ׳ שמות, הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שם ד, כג). חזר מרע״ה להתרות בו סמוך למכה, כה אמר ה׳ כחצות הלילה וכו׳ (שם יא, ד). ומת כל בכור וכו׳ (שם ה).

עוד יובן זה עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ וארא על מכת הכנים ז״ל, ג׳ מכות היו משמשות ביחד והן כנים שחין וחשך, בכל מכה ששימש א׳ שימשו שנים אחרים עמהן, הרי כנים שחין חשך, כל אחת כלולה משלשתן כזה:

כ נ ם

ש ח ן

ח ש ך

עוד מצאתי בהגהות מימוניות סוף הלכות חמץ ומצה, טעם הסימנים דצ״ך עד״ש באח״ב, דם צפרדע ע״י התראה (תחלה), כנים בלא התראה וכו׳ ((סנהדרין צ״ה.) וכן ערוב ודבר בהתראה, ושחין בלא התראה, וברד וארבה בהתראה, וחשך בלא התראה, אבל ראב״ן פירש כי דצ״ך היו על ידי אהרן במטה, עד״ש היו על ידי משה שלא במטה, באח״ב על ידי משה במטה, ולכן סימנם רבי יהודה, וכו׳.). וריב״א פי׳ דלהכי נקט להו הכי, שאות שלישית של הסימנים דהיינו כנם שחן חשך כ״א היה משמש עם חבירו, כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין, אלא שהיו כנים עיקר המכה, ותדע לך שהוא כן כי כלם קשורים זה בזה, כשתכתוב זה על זה ותקח אותיות הראשונות מן הג׳ יהיו חשך, ושניות להן שחן, ושלישיות שלהן כנם, לפיכך סימנם כך להודיענו זה החדוש.

ח ש ך

ש ח ן

כ נ ם

ואנחנו דרך זו נלך, כי בכנים ע״י שהיו מחככין גופ׳ מפני הכנים, מרוב החכוך היה בא להם שחין, וגם חשך משחור תארם בשביל הצער שהיו מצטערים. כן השחין לפי שהיו נולדים בו כנים מריקבון הבשר היו מצטערים הרבה, והרי שלשתם כלולים זה בזה. וכן בחשך לא היו רואים לפלות בגדיהם והיו מתמלאים כנים, ובשרם מתמלא שחין מרוב החכוך. ועוד נלע״ד לתת טעם נכון לג׳ מכות אלה שהיו כלולים יחד, כי זאת היתה חטאת מצרים, כי תחלה וימררו את חייהם וכו׳ בחומר ובלבנים (שמות א, יד.). וזה למעטם מפריה ורביה, שהיו מעמידים אותם מקרות הגבר למלאכתם. ועוד שבזה ביטלו מהם השבת באמרם לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו (שם ה, יט.). דהיינו בשבת ג״כ, וכמו שפי׳ במקומו. ולכן הביא עליהם הכנים, כל עפר הארץ היה כנים (שם ח, יג.). כנגד וימררו את חייהם וכו׳ בחומר ובלבנים (שם א, יד.). ולפי שהיו ממעטין אותן מפריה ורביה לקו בשחין, ששנינו בפ״ק דכתובות (דף עז:), חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו. ואמרי עלה, תניא א״ר יוסי סח לי זקן א׳ מאנשי ירושלים, כ״ד מוכי שחין הם, וכלם אמרו חכמים תשמיש המטה קשה להן וכו׳. ועל השבת שכלו אור לקו בחשך, וכן מצאתי בילקוט פ׳ וארא, אחר זאת חשך, אמר הב״ה יבא חשך שהוא מובדל מן האור ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המובדלת מן האומות ע״כ. וזה ע״י השבת, ביני ובין ביני ישראל אות היא לעולם (שמות לא, יז.). וגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:). ובזה ניתן טעם נכון למה לא היה החשך במצרים רק ששת ימים, שכן כתוב ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים (שם י, כב.). לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים (שם כג.). ואיתא בשמות רבה פ׳ י״ד. חשך למה הביא עליהם, לפי שהיו פושעים בישראל שלא היו רוצים לצאת, לפיכך הביא עליהם את החשך ג׳ ימים כדי שיהיו קוברין מיתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם וכו׳. ועוד שם, ג׳ ימים הראשונים מי שהיה יושב ובקש לעמוד עומד והעומד בקש לישב יושב, ועל אלו נאמר ויהי חשך אפלה שלשת ימים לא ראו איש את אחיו. שלשת ימים האחרונים מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד והעומד אינו יכול לישב ומי שהיה רובץ אינו יכול לזקוף, ועליהם נאמר ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים. ובשלשת ימי אפלה היה ישראל נכנס לתוך בתיהן של מצריים והיו רואין כלי כסף וכלי זהב ושמלות וכו׳ והיו משאילין להם, לקיים מה שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד.). הרי ששה ימים של חשך שהיו במצרים, והשביעי של חשך זה חשך של ים, שנאמר ויהי הענן והחשך (שמות יד, כ.) ע״כ. למדנו מזה ששלשת ימים הראשונים היו כדי שיהיו ישראל קוברין מיתיהן, ולפיכך הספיק שלא ראו איש את אחיו אך עומד יכול לישב וכו׳, אך בג׳ האחרונים היה חשך עב כפול ומוכפל, כדי שלא יהיו יכולים לזוז איש ממקומו ויוכלו ישראל לחפש בבתיהם ובתיבות שלהם לראות כלי כסף וכלי זהב ושמלות כדי שישאילום בצאתם ממצרים, ולפיכך הספיקו ששת ימים, אך היום השביעי היה על הים ולא הביאו במצרים להראות להם כוחו של שבת, שאעפ״י שהיו רשעים היה יום השביעי להם אור זכר לשבת, וכדרך חייבי גהינם שנוחין בשבת (בעל הטורים. שמור את יום השבת (דברים ה׳, יב). ר״ת שאיה וס״ת רתם, לומר לך הנדונים בשאיה וגחלי רתם נוחין בשבת. רש״י (סנהדרין סה:). ד״ה קברו של אביו. ובשבת פושעי גיהנם שובתין.), וז״ש לא ראו איש את אחיו וכו׳. שאתה רואה שאינם אלא ששה ימים ולמה כן, לז״א ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י, כג.). קרי ביה במשבתם, דהיינו יום השבת שכלו אור, ואעפ״י שזהו לישראל לבד עכ״ז גם למצרים הועיל שלא היה בו חשך, למען יראו ויבינו כי השבת מועיל לכל העולם. וכ״ש במה שנזכיר שהיה החשך משל גהינם שלא היה ביום השבת, כי בו שבת מדין גהינם, ודוק.

הרי הוכחנו שאין מלקין אלא א״כ מתרין, וכן התרה הב״ה לפרעה בכל המכות מלבד השלש שהזכרנו. וזאת היא כונת ההפטרה בירמיה מ״ו. הדבר אשר דבר ה׳ אל ירמיהו הנביא לבא נבוכדראצר מלך בבל להכות את ארץ מצרים (ירמיהו מו, יג.). הגידו במצרים והשמיעו במגדול והשמיעו בנוף ובתחפנחס אמרו התיצב והכן לך כי אכלה חרב סביבך (שם יד.). מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה׳ הדפו (שם טו.). וקשה מאי כולי האי במצרים במגדול בנוף ובתחפנחס, דבמצרים משמע הכל. ועוד נסחף ל׳ יחיד ואביריך ל׳ רבים, וחזר ואמר כי ה׳ הדפו לשון יחיד. האמנם רצה הב״ה להתרות בהם קודם שישלח עליהם פורענות ע״י נבוכדנאצר. וכמ״ש רש״י ז״ל (ירמיהו מו, יב.), זו מכה שנייה שהחריב נ״נ את מצרים וכו׳. ואמר הגידו במצרים וכו׳ כי הנה מצרים היא העיר שהיתה מלאה גלולים. ומגדול הוא מ״ש וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון (שמות יד, ב.). ששם יראתם של מצרים. ונוף ותחפנחס הם ערי הממלכה לפרעה כמ״ש הרד״ק ז״ל (ירמיהו מו, יד.). ולכן הזכיר מקומות אלו שהם עיקר ממשלת מצרים, ושם התרה בהם על הפורענות העתידה לבא עליהם כדי שיזכרו וישובו אל ה׳. אמרו התיצב והכן לך כי אכלה חרב סביביך, שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ וארא דף כ״ט א׳. ת״ח כד דמא איתער על עמא, ההוא דמא דמא דקטולין דיתער עלייהו עמא אחרא וקטיל לון, אבל השתא במצרים לא בעא קב״ה לאייתאה עלייהו עמא אחרא לאתערא עלייהו דמא, בגין דישראל הוו בינייהו ולא יצטערון, ובגין דדיירין בארעא דלהון, אבל קב״ה מחא לון בדמא בנהרין דלהון ע״כ. והנה עתה הנביא התרה בהם, כי אכלה חרב סביביך, שלפי שאין ישראל ביניהם יתער עלייהו עמא אחרא ויקטיל לון, זה נ״נ והכשדים. מדוע נסחף אביריך (שם טו.). אמרו על זה בילקוט, את מוצא בכל מקום הב״ה נפרע מאלילים תחלה, במצרים ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב.). ואח״כ סוס ורוכבו רמה בים (שם טו, א.). וכן מדוע נסחף אביריך. זה השר שלה שהוא מלקה אותה בצרעת, ואין נסחף אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת (ויקרא יד, נו.). ואח״כ הוא פורע ממנה, שנאמר כי ה׳ הדפו ע״כ. בזה אתי שפיר נסחף ל׳ יחיד על השר שלה, ואח״כ אביריך על מלכי האדמה, וכן השחין בא תחלה על שר של מצרים, שנאמר כי היה השחין בחרטמים (שמות ט, יא.) חסר. כי ה׳ הדפו לשר שלהם תחלה, ואח״כ הרבה כושל (ירמיהו מו, טז.). שהביא פורענות אל העם. עוד יובן מדוע נסחף אביריך עם מ״ש בזהר שמות דף י״ח א׳. בשעה שאמר משה ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים, הלך דומה שרו של מצרים ארבע מאות פרסה, א״ל הב״ה גזרה נגזרה לפני, דכתיב יפקוד ה׳ על צבא המרום וכו׳ (ישעיהו כד, כא.). באותה שעה ניטלה השררה ממנו ונתמנה דומה שר של גהינם לידון שם נפשות הרשעים ע״כ. ז״ש מדוע נסחף (ירמיהו מו, טו.), מל׳ מטר סוחף (משלי כח, ג.). נסתחפה שדהו ((רש״י). נסתחפה שדהו בלשון משנה.), שנשטף מגדולתו. ואביריך לשון רבים, כמ״ש בזהר פ׳ בשלח מ״ח ב׳. ויסר את אופן מרכבותיו (שמות יד, כה.). כיון דאתעבר האי משולטנותא דיליה כלהו רתיכין אתעברו משולטנהון, כד אתבר חילא דלהון לעילא אתבר חילא דכל אינון דאחידן ביה ע״כ. וזהו בכיוון נסחף אביריך, שבמפלת שר של מצרים נפלו כלם כי ה׳ הדפו. ובזה הרבה כושל, שעוד איתא שם בזהר, ובההוא זמנא שולטנותא דמצרים הוה שליט על כל שאר עמין, כיון דאתבר חילא דמצרים אתבר חילא דשאר עמין וכו׳. ואעפ״י שכל זה מדבר בשעה שיצאו ישראל ממצרים, כל מה שאירע לאבות סימן לבנים (תנחומא פ׳ לך לך, ט׳. אמר רבי יהושע דסכנין סימן נתן לו הקב״ה לאברהם שכל מה שארע לו ארע לבניו.). קומה ונשובה אל עמנו וכו׳ (ירמיהו מו, טז.). שכלם הוסרו מתחת ידו כי ראו שאין לו עוד כח, ואמר עוד אמר ה׳ צבאות אלקי ישראל הנני פוקד אל אמון מנא ועל פרעה ועל מצרים ועל אלקיה ועל מלכיה ועל פרעה ועל הבוטחים בו (שם כה.). שהזכיר ב׳ פעמים פרעה, האחד על העליון והשני על התחתון. והרי דברי ההפט׳ עם הפ׳ ברור מללו כי אין מלקין אלא א״כ מתרין.

ובזה נבאר איזה פסוקים במזמור ק״ה הצריכים ביאור, שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו (תהלים קה, כו.). קשה למה לא כללם יחד, כמ״ש בתורה הוא משה ואהרן (שמות ו, כז.). אך בשמות רבה פ״ג. ויחר אף ה׳ במשה (שם ד, יד.). מה חרון אף היה שם, שניטלה כהונה ממשה וניתנה לאהרן וכו׳. ז״ש שלח משה עבדו, כי תחלה רצה שילך משה לבדו, ועתה לכה וכו׳ והוצא את עמי וכו׳ (שם ג, י.). ולפי שסירב בשליחותו בחר בו באהרן ובחרו לכהונה, ושניהם יחד שמו בם דברי אותותיו. כלומר בשר של מעלן ובפרעה למטה, וזהו בם. וכמ״ש לעיל בפ׳ הקודמת, אתה תדבר אל פרעה העליון ואהרן אחיך ידבר אל פרעה התחתון. וזהו שמו בם דהיינו בגופם, וכמ״ש בדברים רבה פ׳ תבא (פ׳ ז׳.), מהו והאותות (דברים כט, ב.). רבנן אמרי שהיו נרשמות על גופיהן. ואמר דברי אותותיו כלפי מ״ש בשמות רבה פ׳ ח׳. אמר משה היאך אביא עליו עשר מכות, א״ל ואת המטה הזה תקח בידך (שמות ד, יז.), ועשר מכות חקוקות עליו דצ״ך עד״ש באח״ב ע״כ. וזהו דברי אותותיו. ועוד איתא בילקוט פ׳ שמות, והיה אם לא יאמינו וכו׳ לקול האות הראשון (שמות ד, ח.). מה ת״ל לקול, אמר ר״ל שהיה המטה מדבר. זהו בכיוון דברי אותותיו, שהיו חקוקות במטה והמטה מדבר. ובספרי פ׳ ראה, אות בשמים ומופת בארץ. ולכן שמו בם היינו בשמים לשר של מעלן דברי אותותיו, ומופתים בארץ חם דהיינו בשלמטן. ועוד (יובן) ומופתים בארץ חם. עם מ״ש בשמות רבה פ׳ י׳. רבותינו אמרו המכות שהביא הב״ה על המצריים גרם להם שיעשו שלום ביניהם, כיצד היה מחלוקת בין בני כוש ובין בני מצרים, המצריים אומרים עד כאן תחומנו והכושים אומרים ע״כ תחומנו, כיון שבאו הצפרדעים הגבול שהיו נכנסין לתוכו, הדבר ידוע שאין השדה שלו, שנאמר הנה אנכי נוגף את כל גבולך (שמות ז, כז.). ולא של אחרים, הרי ומופתים בארץ חם.

שלח חשך ויחשיך. התחיל במכה זו לפי שכל המכות היו בשביל המצריים, אך החשך היה בשביל ישראל כדי שיקברו מיתיהם ויחפשו בבתיהם כדלעיל. ובזה ולא מרו את דברו, שהבטיח לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד). שלכך דן אנכי את המצריים בחשך כדי שיצאו ברכוש גדול, שאם לא היו רואין בימי החשך בבתי מצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות לא היו יכולים לשאלם מהם. ולפי שבזה העשירו ישראל סמך לזה הפך את מימיהם לדם, שגם מזה העשירו ישראל, כמ״ש בש״ר פ׳ ט׳. ישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים, מכאן העשירו ישראל ע״כ. וזהו הפך את מימיהם של מצרים ולא של ישראל, כדי שיקנו מהם מים בדמים מרובים. וימת את דגתם, כי ידוע שעיקר חיותם של מצרים היה מדגי היאור, כדכתיב זכרנו את הדגה וכו׳ (במדבר יא, ה). וכתוב והדגה אשר ביאור מתה (שמות ז, כא). ואף כאן דגתם דוקא, כי בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה דם, ובזה לא מתו הדגים שלהם. ואיתא בתרגום יונתן ע״פ ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם (שמות ז, כב). והפיכו מן מיא דגושן לאדמא. וזה כי היכן מצאו החרטומים מים להפכם לדם כאשר עשה משה, שהרי כל מימי מצרים היו דם. אלא ודאי שבארץ גושן לא היה דם, ולקחו מאותם המים לעשות גם הם בלטיהם כן, וכיון שכן לא מתו דגתם, וגם מהם היו קונים המצרים לאכול. שרץ ארצם צפרדעים. גם כאן ארצם דוקא כדלעיל, שמשם ניכר גבול ארצם. אך קשה שהרי הצפרדעים עלו מן היאור, שהרי כתוב נטה את ידך במטך על הנהרות על היאורים ועל האגמים והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים (שמות ח, א). וכתוב ושרץ היאור צפרדעים ועלו וכו׳ (שם ז, כח). ולמה אמר שרץ ארצם צפרדעים. אמנם הרי זה בא ללמד מ״ש בשמות רבה פ׳ י׳. ר׳ יוחנן אמר כל מקום שהיה שם עפר והיה טפה של מים בו נעשה צפרדע. כי האמת היה שעלו תחלה מן היאור, אך בארץ ג״כ נעשו הצפרדעים. ואמר בחדרי מלכיהם לפי שכתוב בזהר פ׳ וארא דף ל׳ א׳. בשעתא דאתנסיבת שרה לגבי פרעה רמז לאומנין וציירו ההוא דיוקנא באדריה על ערסיה בכתלא, לא נח דעתיה עד דעבדו דיוקנה בנסירו, וכד סליק לערסיה סליק לה עמיה, כל מלכא דאתא בתריה הוה חמי ההוא דיוקנא כד סליק לערסיה הוה אתהני בההוא ציור, בג״כ מלכא אלקי הכא יתיר מכלהו, היינו דכתיב ובחדר משכבך ועל מטתך (שמות ז, כח). ע״כ. זהו בכיוון בחדרי מלכיהם, כי משם התחילה הפורענות, ובכה ובעמך וכו׳ יעלו הצפרדעים (שם כט). אמר ויבא ערוב כנים בכל גבולם. קשה למה הקדים הערוב לכנים והפך סדר המכות, ומהו אמר דהיל״ל הביא ערוב. אך יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ה דאבות על משנת עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ז״ל, אבל העשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים הוא הנצלם מעשר מכות, והיות כל מכה ומכה מהם מיוחדת במצרים ולא בישראל, ולשון התורה בכל מכה ומכה מהם מלמד זה, מלבד מכת הכנים שלא נתבאר בה אבל הוא מקובל באומה וכו׳. ואני בעניי אתן טעם למה לא נתבאר זה בכנים, כי הנה הכנים מטבעם שלא לזוז ממקומם והם כבדים בהלוכם, ולכן לא הוצרך הכתוב להגיד שבארץ גושן לא היו כנים, רק אמר כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים ולא בארץ גושן, ואותם שבמצרים לא ילכו שם. אך הערוב וארבה שהם מכה מהלכת, וכמו ששנינו בפ״ג דתעניות (דף ו.), על אלו מתריעין בכל מקום, על הארבה ועל החסיל ועל חיה רעה וכו׳ מפני שהיא מכה מהלכת. לכן הוצרך לומר ולפרש בהם שלא היו בארץ גושן, כמ״ש והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וכו׳ (שמות ח, יח). וכן בכלן, לזה אמר הכתוב אמר ויבא ערוב (תהלים קה, לא). בגבולם דוקא, ומזה למדנו על הכנים שאע״פ שלא נאמר בהם, אמר בערוב כן וילמד סתום מן המפורש שאף כנים בכל גבולם דוקא ולא בארץ גושן אשר שם בני ישראל.

נתן גשמיהם ברד אש להבות בארצם. לא הזכיר בפירוש הדבר והשחין אלא נזכרו ברמז, אש להבות, כי הדבר הוא אש שורף וגם השחין בא מהאש, קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן (שמות ט, ח). אך עוד י״ל עם מ״ש בזהר פ׳ וארא ל״א ב׳. דבר כבד מאד (שם ט, ג). דהוו מתים מגרמייהו ואשתכחו מתים, בתר דלא אהדרו מצראי אינון אתוון ממש, אהדרו וקטלו כל אינון דאשתארו, דבר אהדר ברד, מה בין האי להאי, אלא דא בניחותא ודא בתקיפו דרוגזא, דבר אתוון דהוו בניחותא מותנא בנייחא דהוו מתים מגרמייהו, ברד דאתהדרו אתוון בתקוף רוגזא וקטל כלא ע״כ. ואפשר שהדבר היה ע״י הב״ה, הנה יד ה׳ הויה (שמות ט, ג). ולכן מתו מעצמם בניחותא. אך ברד שהיה ע״י משה הוה ברוגזא. הנה ששתים אלו נחשבות לאחת דבר וברד, והשחין ביניהם שגם הוא אש שורף. וז״ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר (שמות ט, טו). כי ברד ודבר הכל א׳. עוד אפשר שלא הזכיר הדבר לפי מ״ש בש״ר פ׳ י׳. ריב״ל אומר כל מכה ומכה שהיתה באה על מצריים במצרים היה הדבר ממשמש ובא עמה, שנאמר הנה אנכי נוגף וכו׳ (שמות ז, כז). ולפי שהדבר היה עם כלן לא הזכירו בפרטות. ועוד שהדבר לא היה עיקרו אלא בבהמות, וכתוב שמו בם דברי אותותיו (תהלים קה, כז). בם דוקא. וכן השחין עיקרו היה בחרטומים כמ״ש לעיל, ולא היה אלא כדי שיכירו וידעו כי ה׳ הוא האלקים, שלכן כתוב בפר״א פ׳ מ״ח. וכל מכה ומכה שהביא הב״ה על המצריים במצרים היו עושים גם הם כן, עד שהביא עליהם הב״ה את השחין ולא יכלו לעשות כן, שנאמר ולא יכלו החרטומים וכו׳ (שמות ט, יא). וכשם שבדור המבול תחלה ויהי הגשם (בראשית ז, יב). שהיו גשמי ברכה וכשלא חזרו היו למבול, כך היה בברד, כמ״ש בילקוט פ׳ וארא, וימטר ה׳ (שמות ט, כג). בתחלה מטר כשירד נעשה ברד. למה שאין הרעה דרה אצל הב״ה וכו׳. כי אם היו חוזרין בתשובה לא היה ברד. וזהו נתן גשמיהם ברד (תהלים קה, לב). ועוד שהיה חדוש גדול לפי שאין גשמים יורדין במצרים, ככתוב בזכריה י״ד. אש להבות בארצם. כדכתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט, כד). ויך גפנם ותאנתם. מכה לבד להניח השאר לארבה. וישבר עץ גבולם. שהיו קשים ושיברם. אמר ויבא ארבה. גם כאן אמר, שהיא התראה שהתרה בהם כמ״ש בפ׳ זו. ויאכל כל עשב בארצם דוקא, כמ״ש הנני מביא מחר ארבה בגבולך (שמות י, ד). שניכר גם בזה תחומה של מצריים. ויך כל בכור בארצם וכו׳. כמ״ש בילקוט פ׳ זו, ומת כל בכור (שמות יא, ה). בכור לאיש בכור לאשה. וזהו ראשית לכל אונם. ועוד כלפי מ״ש רש״י ז״ל, והכיתי כל בכור בארץ מצרים (שמות יב, יב). אף בכורות אחרים והם במצרים. זהו ויך כל בכור בארצם, אעפ״י שהיה מארץ אחרת אם היה בארצם היה מת. וכ״ש ראשית לכל אונם. למכה מצרים בבכוריהם.

וכן במזמור ע״ח כתוב אשר שם במצרים אותותיו (תהלים עח, מג.). כמו שאמרנו אות בשמים ומופת בארץ. אף כאן במצרים דלעיל שם אותותיו, ואח״כ למטה ומופתיו בשדה צוען ובמצרים, ר״ל השר שלהם, כמ״ש והנה מצרים נוסע אחריהם (שמות יד, י.). דהיינו השר שלהם. ויהפוך לדם יאוריהם. להכות אלקיהם תחלה. ונוזליהם בל ישתיון. שכל מקום שהיה שם מים נוזלים היה נהפך לדם. ישלח בהם ערוב ויאכלם (תהלים עח, מה.). הקדים ערוב לצפרדעים להודיע כי ודאי היה יכול לשלוח עליהם מכות גדולות מתחלה, אלא שרצה ליסרם מדה כנגד מדה מה שעשו לישראל. וז״ש ישלח בהם ערוב. כלומר היה לו לשלוח תחלה הערוב שתאכלם חית השדה, אך רצה לשלוח תחלה הצפרדע כדי שתשחיתם, כנגד מה שרצו לבטל מישראל פריה ורביה, וכנגד זה היתה משחתת זרעם ומסרסתן כדבריהם ז״ל (שמות רבה פ׳ י׳: חזקיה ברבי אמר אם כשיטה הזו לא לקו בתיהם של גדולים שהיו עשויין בשיש ובפסיפס, אלא מלמד שהיה הצפרדע עולה מן התהום ואומרת לשיש עשה לי מקום שאעלה ואעשה רצון בוראי, והיה נבקע השיש ועולה ונוטלת בית הסתרים שלהם ומסרסן, שנאמר וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח, מה). כדא כי משחתם בהם (ויקרא כב, כה).). וכן ויתן לחסיל יבולם. ועכ״ז יהרוג בברד גפנם תחלה, ולא הזכיר כנים שחין וחשך שהיו בלא התראה, לפי שבכלם כתיב ישלח דהיינו שהתרה בהם, חוץ מג׳ אלו, ולכן לא הזכירם.

נחזור למכת החשך שכתוב תחלה, נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים (שמות י, כא.). ואח״כ כתוב ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים (שם כב.). מה שלא הזכיר בתחלה. ועוד ולכל בני ישראל היה אור במושבתם (שם כג.). למה הוצרך לומר זה שהרי כתב כמה פעמים שלא לקו ישראל באותם המכות. אך בשמות רבה פ׳ י״ג. ויהי חשך אפלה (שמות י, כב.). מהיכן היה החשך ההוא, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. רי״א מחשך של מעלה, שנאמר ישת חשך סתרו (תהלים יח, יב.). רנ״א מחשך של גהינם, שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל (איוב י, כב.). הנה כי כן בשלשה ימים הראשונים לא היה אלא חשך סתם, שלא ראו איש את אחיו, כמו שכבר פירשנו שיקברו רשעי ישראל ולא יראו המצרים במפלתם, ולכן היה מחשך של מעלה, שאינו אלא להסתיר כבודו ית׳ שלא יראהו האדם וחי, וזהו ישת חשך סתרו (תהלים יח, יב.). אמנם אח״כ וימש חשך (שמות י, כא.). דהיינו שיהיה בו ממשות שלא קמו איש מתחתיו שלשת ימים האחרונים, כדי שיחפשו ישראל בבתיהם ולא יוכלו המצרים לזוז ממקומם, ועל זה אמר ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים (שם כב.). שנק׳ אפלה להיותו כפול ומכופל, והוא מחשך של גהינם שנק׳ ארץ עיפתה, כמו רבוע יהיה כפול (שמות כח, טז.). שתרגומו עיף. והשתא אתי שפיר שכתוב ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים (שמות י, כב.). אך בג׳ ימים ראשונים לא ראו איש את אחיו. ועוד ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים הן האחרונים, ומה שלא אמר תחלה לא ראו איש את אחיו שלשת ימים, הוא כדי לסמוך אותו אל ולא קמו וכו׳. שלא נאמר כי בג׳ האחרונים לא קמו איש מתחתיו אבל היו רואים זה את זה, לכן אמר לא ראו איש את אחיו ולא קמו אף ג׳ ימים אחרונים. והשתא לא ראו איש את אחיו שייך למעלה, ויהי חושך אפלה שלשת ימים לא ראו וכו׳ ולא קמו ג״כ שלשת ימים וגם לא ראו איש את אחיו, אך יקשה שאם כן איך ראו ישראל בבתי המצרים אם לא ראו איש את אחיו, דבשלמא בארץ גשן לא היה חשך, אך בבתי מצרים היה שם חשך אפלה. לזה אמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, דהיינו במושבותם של מצרים. וכן כתוב בשמות רבה פ׳ י״ד. בארץ גושן לא נאמר אלא במושבותם, שכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות ע״כ. וזה היה האור הראשון, שלכן אמר היה אור, דאל״כ היה לו לומר ולכל בני ישראל האיר וכמ״ש במ״א. ובתרגום יונתן איתא ז״ל, ולכל בני ישראל הות נהורא למקבר רשיעיא דביניהון דמיתן, וזכאיא למעסק במצותא במותבניהון. וזה יובן עם מה שמצאתי בספר שלשלת הקבלה דף י״ג ב׳. שבמצרים מלו בג׳ ימי אפלה למען לא יהיו חלשים ביציאתם. וזה ודאי היה בג׳ ימים הראשונים כדי שיתרפאו ויוכלו לילך בג׳ ימים אחרונים לחפש בבתי המצרים ובאוצרותיהם ע״י האור הראשון שבו האדם מסתכל ומציץ בין החרכים. וזה רמוז בפ׳ ולכל בני ישראל היה אור. דהיינו המילה שנק׳ אור ונר, כנודע במקומו.

וזה יצא ראשונה במאמרם בשמות רבה ריש פ׳ י״ד. וקשה והלא כל המכות באו על המצריים על שלא קבלו דברו של הב״ה לשלח את ישראל, וא״כ מה נשתנה מכלם החשך לכתוב בו כן. ועוד למה הוצרך במכה זו לשאול למלאכים אם ראויים המצריים ללקות בזאת המכה. ומאי הסכימו כלם ולא המרו, וכי ס״ד שימרו את דברו ית׳. אך כבר כתבנו לעיל כי החשך בא בשביל ישראל שיקברו מיתיהם ויחפשו בבתי מצרים, זש״ה שלח חשך ויחשיך, דהיינו תחלה חשך סתם שלא ראו איש את אחיו בג׳ ימים הראשונים, ואח״כ בג׳ האחרונים ויחשיך, שהיה כפול ומכופל ולא קמו איש מתחתיו, כל זה היה בשביל ישראל הרשעים על שלא קבלו וכו׳. והוא מ״ש בשמות רבה פ׳ י״ד. שהיו פושעים בישראל שהיה להם פטרונין מן המצרים והיה להם שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת ולכך מתו בג׳ ימי אפלה. ובזה אתי שפיר על שלא קבלו במרות דברו של הב״ה עליהם, כלפי ישראל הרשעים מדבר, ולא על המצרים. וגם לא מרו את דברו שהבטיח לאאע״ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד.). ולכן הוצרך לשאול למלאכים הם כל השרים של מעלה, ראויים המצריים ללקות בחשך, כיון שהיה בשביל ישראל א״כ נראה שלא היו ראויים המצריים ללקות בזאת המכה. מיד הסכימו כלם ולא המרו כי אמרו כך הדין נותן לפי שהיו משעבדים את ישראל בפרך והיו מכים אותם כדי להשלים מלאכתם וגם בלילה לא הניחום לשכב על מטתם, כי היו מעמידים אותם למלאכתם. לכן גם בזה ראויים המצריים ללקות. ומשפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו. הן הן שלוחיו הן הן עדיו. כי הכל מעשה ידיו. הוא ברחמיו יגמול עמנו כרחמיו וכרוב חסדיו. ב״ב אמן. בילא״ו.