דרוש מ"ה

על מות אדם גדול. מעוז ומגדול. כמהר"ר אלחנן דוד קרמי זצוק"ל,
ונקבר פה ריג'ייו יום שני ח' כסלו תנ"ג, דרשתי להספדו פ' וישלח.

ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר (בראשית לג, יח).

שבת פרק במה מדליקין (לג:): ויבא יעקב שלם. אמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. ויחן את פני העיר. אמר רב מטבע תיקן להם. ושמואל אמר שווקים תיקן להם. ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם ע"כ.

יקר המות ופטירת האדם מן העולם ואין בן חורין ליפטר הימנה, ולפיכך לא היה ראוי לבכות ולהתאונן ולהתאבל על מת באשר הוא סוף כל האדם. זאת היתה לו לדהע"ה כשמת לו הילד שילדה לו בת שבע אשתו. ונתחיל לבאר אותם הפסוקים מראשיתם שכתוב בשמואל ב' י"ב. ויבקש דוד את האלקים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה. וקשה מה לו כי יזעק והרי כבר יצאה הגזרה מאת ה' כאשר א"ל נתן הנביא, גם הבן הילוד לך מות ימות (ש"ב יב, יד). וכבר הרגיש הרד"ק זלה"ה זאת הקושיא, שכן כתב ואע"פ שהנביא א"ל מות ימות התפלל בעדו, כמו שאמר הוא מי יודע וחנני ה' וחי הילד (שם כב). ע"כ. ואעפ"י שהאמת כן הוא, שהרי כל דבר שיצא מפי הב"ה לטובה לא חזר בו, אך לרעה חוזר ((תנחומא פ וירא): ומהו לא איש אל ויכזב, כשהוא אומר לעשות טובה. כיצד? מלך בשר ודם אוצר לתן מתנה לבנו, כיון שהכעיסו חוזר במתנתו. והקדוש ברוך הוא אומר לעשות טובה, ואף על פי שחוטאין אינו חוזר בו, שנאמר: ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו. למה? בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו (תהלים קה, מד-מה). ואף על פי שלא שמרו חקיו ולא נצרו תורותיו, נתן להם וכן אתה מוצא אחר שעשו ישראל את העגל ובקש עליהן משה רחמים, מה הקדוש ברוך הוא אמר לו: וידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית ממצרים (שמות לג, א). אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, איני כבשר ודם שאומר לתן מתנה וחוזר בו. הוי, לא איש אל ויכזב (במדבר כג, יט). מהו ההוא אמר ולא יעשה. אם אמר בשעת כעסו להביא רעה, חוזר בו. שכן אמר למשה, הרף ממני ואשמידם ואמחה וגו' (דברים ט, יד), ולא עשה, אלא וינחם ה' על הרעה (שמות לב, יד). וכן עתה הניחה לי ויחר אפי בהם (שמות לב, י), ולא עשה, אלא ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר יד, כ). אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני כבשר ודם שאומר לעשות רעה ומתגאה לעשותה.). עדין אפשר לי לומר בתרוץ הקושיא כי כונת דוד היתה לבקש מאת ה' שלא ימות עתה כדי שלא תגלה חרפתו בקהל, כי יאמרו שבת שבע אסורה לו וממזרא לא חיי (יבמות עח:). כי לאו כולי עלמא דינא גמירי שהיוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו (כתובות ט:). ולכן בקש את פני ה' שיאריך לו זמן עד שישתקע הדבר ולא ידברו עליו תועה. ולפיכך ויצם דוד צום, ובא ולן בלי אכילה, כמו ובת טוות (דניאל ו, יט). ושכב ארצה לכפר על מה ששכב עם בת שבע. ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ (ש"ב יב, יז). כי אמרו לא נאה למלך לעשות כן, ולא אבה ולא ברה אתם לחם. פי' הרב בעל כלי יקר אתם לא ברה אבל לעצמו יחידי ברה. משום דק"ל ויהי ביום השביעי (שם יח). שנראה שצם ז' ימים, וזה א"א כנודע. אך הרד"ק ז"ל כתב ולא אכל אפי' אכילה מועטת, כי הבריה אכילה מועטת, כמו ואברה מידה (ש"ב יג, ו). עכ"ל. ואפשר שבליל ראשונה בת טוות, אבל שאר לילות היה אוכל, ויהי ביום השביעי וימות הילד. פי' הרד"ק ז"ל שביעי ללידתו, כי אם נפרש לחליו רחוק הוא שצם דוד ז' ימים ושכב ארצה, ולא היה חייב באבילות. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בריש הל' אבל ז"ל. מאימתי יתחייב אדם באבל, משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר. ועיין בב"י טי"ד סוף סי' שמ"א ((טור יו"ד סי' שמ"א): כתב הרמב"ם שכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהן, כ"כ בפרק א'. וכתב שמטעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שנקבר. וכ"כ הרי"ץ גיאת שאונן מותר בין מיתה לקבורה בתכבוסת וכולי, כ"כ הרמב"ן בשמו בספר ת"ה, והביא ראיה מפ"ק דכתובות (ד:), והרמב"ן דחה ראייתו וכתב על דבריו דודאי דברי שגגה הן, דהא ת"ק אסר בתשמיש המטה אפילו בשבת, אלמא בחול לית דינא ולית דיינא דאסור, ותמה על עצמך בבשר ויין אסרוהו ק"ו בתשמיש המטה שאפי' קל שבקלים אינו עושה כן, וכ"ד רבינו הגדול ז"ל עכ"ל. והמרדכי כתב במ"ק דבפ"ק דכתובות משמע דאונן מותר בתשמיש המטה, ויש שחמירין וכן עמא דבר עכ"ל. והכי נקיטינן להחמיר.). ונלע"ד אם ייטב בעיני ה' שיום השביעי הנאמר כאן היה שבת, כמו שפי' רש"י ויהי ביום השביעי, דיריחו (יהושע ו, טו). ודאשת שמשון (שופטים יד, טו). וגם ביום השביעי דאחשורוש (אסתר א, י). שכלם היו שבת, אף כאן ויהי ביום השביעי וימת הילד. שנכנס השבת וודאי שיצא מכלל נפל, שהרי חז"ל למדו מכאן (מ"ק טו:), שאבל אסור בתשמיש המטה, ממאי דכתיב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה (ש"ב יב, כד). מכלל דמעיקרא אסור. ודוד חייב באבלות ולהיותו שבת שעדין לא נקבר, גם דין אנינות לא נהג בו, ולכבוד השבת ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו (שם כ). ועל כל זה וייראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו וכו' ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה (שם יח). כי מחמת הדאגה אפשר שיעשה דבר האסור בשבת, כי אין אדם נתפס על צערו (רש"י ב"ב טו.). וזהו בכיוון ועשה רעה. א"נ כמ"ש (מ"ק כז:), כל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה. וזהו ועשה רעה. והוא לא כן ידמה כי כשהבין שמת הילד, וישאל וישימו לו לחם לאכול (ש"ב יב, כ). ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשית בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם (שם כא). הנה לא תמהו עבדיו על שאכל ושתה ורחץ, כי זה מותר בשבת ואין להתאונן ולא להתאבל בשבת, רק תמיהתם היתה על מה שעשה בהיות הילד חי, שנרא' כמצטער בהיותו חי, וזהו דיוק הכתוב בעבור הילד חי צמת ותבך, כנראה שקצת בחייו, והמורה על זה הוא שכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ואין זה מן המתמיהין רק התימה מה שצמת ותבך בהיותו חי. ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה (שם כב). וקשה דהיל"ל צמתי ובכיתי. אך כונת דוד להורות לעבדיו כי לא צם ובכה בעבור הילד רק לעשות תשובה לכפר עונו, וזהו צמתי כדי שאבכה על עוני ואעביר רושם החטא, כמ"ש כי בדמעות שאדם בוכה על עונו, ובהם רוחץ את מצחו, מעביר רושם החטא החקוק במצחו. כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד. וכתיב יחנני, דהיינו שאע"פ שנגזרה גזרה, גם הבן הילוד לך מות ימות, אפשר שבתשובה אעביר רוע הגזרה והב"ה יחון עלי ויכפר לעוני ובזה וחי הילד. ועתה מת למה אני צם, כלומר למה ביום זה שהוא שבת אני צם. שהרי כבר נשלמה הגזרה. אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי (שם כג). הכונה שאם אני מתקשה יותר מדאי יגרום שאני הולך אליו, כההוא עובדא שמתה האשה ובניה בעבור שלא קבלו תנחומין. והוא לא ישוב אלי. ולכן אין להתקשות יותר מדאי רק להצדיק את הדין, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.

ובדברים רבה פ' וילך, מי גבר יחיה ולא יראה מות (תהלים פט, מט). מהו מי גבר יחיה, אמר ר' תנחומא מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש וניצל, ואח"כ ויגוע וימת אברהם (בראשית כה, ח). מי גבר כיצחק שפשט צוארו ע"ג המזבח, ואח"כ אמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי (בראשית כז, ב). מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך, ואח"כ ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז, כט). מי גבר כמשה שדבר עם בוראו פנים בפנים. ואח"כ הן קרבו ימיך למות (דברים לא, יד). ע"כ. וקשה למה נקט ד' אלו ולא שאר צדיקים שמסרו עצמם למיתה ונצולו, כחמו"ע שירדו לכבשן האש, ודניאל לגוב אריות, ויונה שהטילוהו לים ודומיהם, ואח"כ מתו מיתת כל אדם. ועוד קשה שכשם שהביא מאברהם ויגוע וימת, כך היה לו להביא מיצחק שכתוב בו ג"כ ויגוע יצחק וימת (בראשית לה, כט). וכן ביעקב ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מט, לג). ובמשה וימת שם משה עבד ה' (דברים לד, ה). ולמה הביא פסוקים אחרים. ויקשה בכלם כי למה לא ימות אעפ"י שנצולו מן הכבשן, ויצחק מן העקדה, וכן כלם. אמנם הרגיש ר' תנחומא דהיל"ל מי איש יחיה, מאי גבר. ועוד היל"ל מי גבר לא יראה מות, דפשיט' שאם יראה מות חיה תחלה. וז"ש מהו מי גבר יחיה. ותירץ כי כונת הכתוב להורות כי הגם שאלו היו גבורים לעמוד בפרץ, כיון שנצולו מן המיתה בגבורתם, דהיינו מכח מעשיהם. והיה ראוי שלא ישלוט עליהם מלאך המות ולא ימותו מיתה טבעית, עכ"ז גם עליהם עבר כוס מר המות. וז"ש מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש. דוק שלא אמר שהורידוהו רק שירד, כי מעצמו ירד לכבשן האש, שהיה משמיע לכל כי ה' הוא האלקים, ולא נשמר מנמרוד שעשה עצמו אלוק, ולכן אמר שירד לכבשן האש וניצל. ועכ"ז נאמר בו ויגוע וימת אברהם. כי לא ניצל ממיתה עצמה. מי גבר כיצחק שפשט צוארו ע"ג המזבח, כי כיון שא"ל אברהם השה לעולה בני (בראשית כב, ח). שם נפשו בכפו להשחט על קדושת שמו ית', והכין עצמו בשמחה ובטוב לבב. ואיתא בזהר פ' נח ס' א', דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא, נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי וכו'. וכ"כ בפר"א פ' ל"א. וא"כ לא היה ראוי למות כיון שכבר יצאה נשמתו ונכנסה בו נשמתו של העה"ב. ועכ"ז פיו ענה בו, הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. כי ידע שאין אדם בן חורין ליפטר הימנה. מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך, ששם בדברים רבה איתא ז"ל, אין אדם שליט ברוח. אין אדם שליט במלאך המות לכלות אותו ממנו, ואין רוח אלא מלאך, שנא' עושה מלאכיו רוחות (תהלים קד, ד). וא"כ כיון שיעקב נתגבר על ס"מ, שרו של עשו שהוא מלאך המות ושלט עליו. ודאי שלא היה לו לירא ממנו בעת מיתתו, ועכ"ז ויקרבו ימי ישראל למות, שהימים שלו קרבו למות כדי לילך למנוחתו בג"ע. מי גבר כמשה שדבר עם בוראו פנים בפנים, וכתיב כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ). ועכ"ז ראה אותו וחיה, וכתיב באור פני מלך חיים (משלי טז, טו). ולפיכך לא היה ראוי למות, ואעפ"כ א"ל הב"ה הן קרבו ימיך למות. ופי' שם היום קובל עליך וכו'. שכבר פרשנוהו במקומו ע"ש (חלק א', דרוש י"ד לפרשת ויחי והפטרה.). לכן הזכיר ד' אלו, כי בעבור שנצולו בגבורתם מן המיתה לא היו ראויים עוד למות. ועכ"ז כתוב בכלם יום המיתה. עוד י"ל כי המיתה לאדם היא לד' סבות. הא' כדי לעכל זוהמת הנחש כאשר פירשנו בדרוש הקודם (חלק ב', דרוש מ"ד.), שבתחיית המתים יצאו נקיים מטומאת הנחש. וז"ש לנחש הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו). שר"ל בסוף חיי האדם, שהנחש הוא סמ' ימיתנו, כמ"ש בזהר פ' וירא דף קי"ד א'. מן ההוא יומא דההוא חויא בישא שליט על אדם לא יכיל לנפקא מענשיה, עד דייתי מלכא משיחא ויוקים קב"ה לדמיכי עפרא, ואיהו קאים על עלמא דא למיטל נשמתין דכל בני נשא וכו'. כנגד זה אמר מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש, ובזה נתעכלה ממנו זוהמת הנחש. ועכ"ז הוצרך למות. הב' כי המיתה צריכה לאדם כדי להתפשט מן החומר של העה"ז ולהתלבש בלבוש קדוש של הקדושה, הוא לבוש הנשמה הנעשה ע"י המצות ומע"ט. וכן הוא בזהר פ' תרומה דף ק"ן א' ז"ל, וכד מטי זמניה למיהך ולנפקא מהאי עלמא, לא נפיק עד דהאי מלאך המות אפשיט ליה לבושא דגופא דא, ואזלא ומתלבשא בההוא גופא אחרא דבגנתא דעדן דאתפשט כד אתי להאי עלמא, ולית חדו לרוחא בר בההוא גופא דתמן, וביה יתיב ואזיל ואסתכל למנדע ברזין עלאין מה דלא יכיל למידע ולאסתכלא בהאי עלמא בגופא דא ע"כ. כנגד זה אמר מי גבר כיצחק שפשט וכו', שאז יצתה נשמתו של העה"ז ובאה לו של העה"ב, וסד"א שלא הוצרך למיתה, לכן גם הוא כתיב בו לא ידעתי יום מותי. הג' הוא מ"ש בב"ר פ"ט. מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקי', אלא כל זמן שהצדיקים חיים, הם נלחמים עם יצרם, כיון שהם מתים הם נחים, הה"ד ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג, יז). לזה אמר מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך, שהיה שרו של עשו, הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, ויעקב נצחו, וא"כ לא היה צריך למות כדי לנוח מיצה"ר כיון שכבר נתפגש בו והכניעו. ועכ"ז הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו). ויקרבו ימי ישראל למות. שהימים עצמם קרבו כדי שימות כשהוא בצדקו ולא ישלוט עליו יצה"ר. הד' מ"ש כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ). ופרשו רז"ל (ספרא ויקרא, פ"ב י"ב), בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים. ובפרט הצדיקים שבאה השכינה לקבל נשמתם, כדאיתא בזהר פ' ויחי רמ"ה ב'. על זה אמר מי גבר כמשה שדבר עם בוראו פנים בפנים. וא"כ כיון שבחייו ראה ודבר עם השכינה, כמ"ש אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד, י). למה לו למות, ועכ"ז הן קרבו ימיך למות, כי לא זכה בחייו כל כך, שהרי כתיב ותמונת ה' יביט (במדבר יב, ח). ואמרו ז"ל (ספרי), זה מראה אחוריים.

הנה כי כן יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי בזאת יכופר עון יעקב, וממנו יראו וכן יעשו תשובה, באמרם אם ככה לחסידיו ק"ו לעוברי רצונו, והוא מ"ש בקהלת ז'. יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. שיובן עם מ"ש בסנהדרין פ"ד (לז.), הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי זירא, אמרו עד האידנא הוה קטינא חריך שקי דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי, הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה ע"כ. ז"ש יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז, טו). לפי שיש רשע מאריך ברעתו, שסומך על הצדיק שיתפלל בעדו, וכדי שלא יאריך עוד ברעתו הב"ה מסלק הצדיק מן העולם, ואז הרשע נותן אל לבו ועושה תשובה. ובזה יובן ג"כ (חולין ז:), גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. שבחייהם הרשעים סומכים עליהם ומחזיקים ברשעתם ובמיתתם עושים תשובה. וז"ש בתהלים נ"א. אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו הצילני מדמים אלקים וכו'. כלומר הנה יש לי נחת רוח שילמדו ממני הרשעים לעשות תשובה, אך לא הייתי רוצה שתגזור עלי מיתה בעבור זה רק שילמדו דרכי ויעשו תשובה בחיים חייתי. וכן תרגומו פצי יתי מדין קטול. כי כשאני בחיים ואתה אלקי תשועתי. תרנן לשוני צדקתך, שיש לי חיים להללך ולשבחך ולספר תהלתך, מש"כ אחרי מותי כי במתים חפשי (תהלים פח, ו). ובתהלים ק"ד. הכפירים שואגים לטרף וכו' יצא אדם לפעלו וכו'. דתנן בקדושין פ"ד (פב.), אר"ש ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והם מתפרנסים שלא בצער וכו'. כי אדם לעמל יולד. וז"ש הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, ואין להם צער להתפרנס במלאכתם ואומנותם. אך האדם יצא לפעלו וכו'. שיובן הכפל עם מ"ש בב"ר פ' ע'. הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וכו' (בראשית כט, ז). אמר להם אם שומרי שכר אתם הן עוד היום גדול, ואם שלכם אתם רועים לא עת האסף המקנה ע"כ. משום דקשיא להו דהיה די שיאמר לא עת האסף המקנה, מאי הן עוד היום גדול. אלא ודאי שתים הנה קוראותיו של יעקב כמו שפירש. וזאת היתה כונת המשורר יצא אדם לפעלו, אם שלו הוא רועה או עושה מלאכה. ולעבודתו אם הוא עבד או שכיר יום עדי ערב. שניהם ראויים להשלים פעולתם. מה רבו מעשיך ה' וכו'. והפסוקים הנמשכים פירשנום במקום אחר ע"ש. ועוד יפורשו לענין מיתת הצדיקים, זה הים גדול ורחב ידים, הוא העה"ז הנמשל לים, כדברי המליץ בס' בחינת עולם ((בחינת עולם ח"ב פ"א): העולם ים זועף, רב מצולה, רחבידים, והזמן גשר רעוע בנוי עליו, ראשו אחוז בחבלי ההעדר הקודם להוייתו, ותכליתו לראות בנועם מתמיד לאור באור פני המלך, רוחב הגשר כאמת איש וגם אפסו המסגרות, וכו'.). שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות, הם האומות שנמשלו לחיות השדה בדברי דניאל, קדמיתא כאריה (דניאל ז, ד). תנינא כדוב וכו' (שם ה). והקטנות הם אותם שלא נזכרו, והגדולות הם הד' שנזכרו בס' דניאל. שם אניות יהלכון הם האנשים, שכן הגוף נמשל לאניה כנז' בזהר פ' ויקהל (זהר פ' ויקהל קצ"ט א', יונה דנחתא לספינה, דא היא נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש, וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבה דחשיבת לאתברא, כמה דאת אמר והאניה חשבה להשבר, ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי וחשיב דערק מקמי מריה, ולא אשגח בהאי עלמא, וכדין אטיל קב"ה רוח סערה תקיפא, דא היא גזרת דינא דקיימא תדיר קמי קב"ה.), ופירשנוהו בדרוש לשבת שובה ונבואת יונה ע"ש (חלק ב', דרוש כ"ט להפטרת מנחת יום כיפור.). וכלם הולכים בזכות הצדיק שנק' לויתן, כאשר פי' למעלה בדרושים הקודמים (חלק ב', דרוש מ"ב.). וזהו לויתן זה יצרת לשחק בו (תהלים קד, כו). שהב"ה משתעשע עם הצדיקים בתורתם ומעשיהם. כלם אליך ישברון. שייך אל האניות הנזכרות, שכלם נזונים בזכות הצדיק, וכמ"ש (תענית כד:), כל העולם ניזון בזכות חנינא בני, והוא די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. וזהו תתן להם, היינו לצדיקים, ילקוטון מעט, תפתח ידך לאחרים, בזכותם ישבעון טוב. תסתיר פניך להביא פורענות לעולם, כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ"ו. פ' בחקותי. רמז תרע"ג.). יבהלון הצדיקים, כי יודעים הם שהפורענות מתחלת בצדיקים תחלה. תוסף רוחם יגועון. שכתב בעל ספר מעגל יבק דף ט' ב' בהקדמה ז"ל. והיציאה מרחם לצדיק היום ההוא לו הוא לידת הגוף, וביום מיתתו אז הוא לידת הנפש ע"כ. ואל עפרם ישובון. דהיל"ל ואל עפר ישובון כדכתיב ואל עפר תשוב, מאי עפרם. אך יובן עם מ"ש בפר"א פ' י"א ז"ל, ולמה כינס את עפרו מד' פינות העולם, שכל מקום שילך אדם ובא קצו להפטר מהעולם, משם הוא עפר גופו ולשם הוא חוזר וכו'. לכן אמר ואל עפרם דוקא הראוי להם ישובון. ובזה תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה, שהרשעים יעשו תשובה והצדיקים ילכו למנוחה, ורוכב ערבות שמח בהם ככלה חדשה.

ולכבודו של הצדיק הזה נפרש הפסוקים של פ' וישלח, ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך (בראשית לב, י). הצדיק הזה שאנו מספידין עליו היה כיעקב איש תם יושב אוהלים, ממית עצמו באהלי תורה, לא פסיק פומיה מגרסיה כולי יומא, וחידש חדושים על הש"ע כנודע בשערים. והוא האומר אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק. שכל א' מהם דבר על יום המיתה כי לא נעלמה מהם כדאמרן. וזהו ה' האומר אלי שוב לארצך. כמו שפי' ואל עפרם ישובון. ולמולדתך דהיינו המקום שממנו חוצבה נשמתו הקדושה. ואיטיבה עמך. כי הנה שכרך הרבה מאד, כדפי' בדרוש הקודם (חלק ב', דרוש מ"ג.). והנשמה אומרת קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. שמא קבלתי שכרי בעולם הזה. א"נ שצריך לעבוד שלא על מנת לקבל פרס (אבות א, ג). כי במקלי עברתי את הירדן הזה. כלומר כשבאתי לזה העולם, כי ירידה היה לי לרדת מעולם העליון מדור הנשמות אל העה"ז ליכנס בגוף הנגוף אשר יצה"ר שולט בו, ובמקלי הוא זכות אבות, כי סופי תיבות האבות, מ' של אברהם, ק' של יצחק, ל' של ישראל ס"ת מק"ל, וגם הב' של יעקב הרי במק"ל, ובזכותם עברתי את הירדן הזה הוא העולם הזה. א"נ על נהר די נור מדבר, שכן ירד"ן אותיות ד"י נ"ר והה' עם הכולל הרי ד"י נו"ר. ועתה הייתי לשני מחנות, הם המלאכים העומדים בימינו ושמאלו של הצדיק. ולכן הצילני נא מיד אחי מיד עשו, הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות, כי ירא אנכי אותו וכו'. עוד כתוב בפ' וישלח, ויבא יעקב שלם עיר שכם וכו' (בראשית לג, יח). ואיתא בפ' במה מדליקין (לג:), אמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. ופרש"י שלם בגופו שנתרפא מצלעתו. ויובן עם מ"ש הר"ם אלשיך ע"פ וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו). שמצא מקום לקטרג על שנשא שתי אחיות המתיחסות אל הירך ע"כ. ואמנם כאשר הודה לו על הברכות כתוב ויזרח לו השמש (שם לב). ואז נתרפא מצלעתו, כי ידענו שאין אבות לגוי (יבמות צח.), ואף שהיו אחיות יכול לקחתם. ועוד כי כבר אמרו שלאה ורחל היו בנות לבן משתי נשים, וכ"כ בילקוט ראובני ע"פ מה הנה שבע כבשות האלה (בראשית כא, כט). בפ' וירא ע"ש ((ילקוט ראובני פ' וירא): בא יעקב ונכלל בשבע ונרמז גם הוא במה שאמר ללבן אעבדך שבע שנים ברחל בתך, והוא ענה לו ולא הבין זה, ומה השיב לו טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, כלומר ראויה היא לך, וכן היה האמת שהיתה ראויה לו מששת ימי בראשית להיות בן זוגו, כי היתה מכיתות הפנימיות. ויעקב היה יודע מה שהיה שואל ולבן לא היה יודע מה שהשיב לו. ולאה היתה מכיתות החיצונים שלא היו מאם אחת.). וז"ש ויבא יעקב שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו היא האשה, ויבן ה' אלקים את הצלע (בראשית ב, כב).

ובזה יובנו הכתובים תהלים סי' ל"ד. רבות רעות צדיק, זה יעקב דכמה הרפתקי עדו עלויה, ומכלם יצילנו ה'. שומר כל עצמותיו בזמן שויאבק איש עמו, שאע"פ שותקע כף ירך יעקב, עכ"ז אחת מהנה לא נשברה. שנתקעקעה ממקומה אבל לא נשברה. שלם בממונו. יובן עם מה שפירשנו בדרוש לפ' וישלח (חלק ג', דרוש ח' לפרשת וישלח.), כי בעבור שעשה יעקב מעשה המקלות, אע"פ שמותר לו להנצל מרמאותו של לבן ותחבולותיו, כדכתיב ותחלף את משכורתי עשרת מונים (בראשית לא, מא). עכ"ז נענש שבא עשו לקראתו והוצרך לתת לו כל אותו דורון, וזהו ויקח מן הבא בידו (בראשית לב, יד). ר"ל ע"י תחבולותיו. והיה זה כדי שלא ישאר בידו שמץ דופי, והממון הנשאר לו יהיה נקי בלי שום פגם. ולכן הגיד הכתוב ויבא יעקב שלם בממונו. וז"ש רש"י ז"ל שלא חסר כלום מכל אותו דורון, לפי שלא מממונו היה אותו הדורון רק ממה שלקח מלבן ע"י תחבולות המקלות. שלם בתורתו שאע"פ שהלך בגלות והיה רועה את צאן לבן. לא שכח תלמודו שלמד משם ועבר, ובפרט בהגיעו לא"י, שאין תורה כתורת א"י כנודע (ויק"ר פ' יג). ויחן את פני העיר. קשה למה לא נכנס תוך העיר, לכן אמר רב מטבע תיקן להם. ופירש"י ז"ל עשה להם דבר של חן וחנינה. ונלע"ד לדרך זה שפני העיר הם העשירים, כמ"ש בב"ר פ' צ"א. והביאו רש"י ז"ל פ' מקץ, והרעב היה על כל פני הארץ (בראשית מא, נו). מי הם פני הארץ, אלו העשירים. שלהם יאתה המטבע. ודברים אלו הם מכוונים למאי דגרסי' בע"א פ"א (ב:), אומר להם הב"ה לאומות במה עסקתם בעה"ז, אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו וכו' ע"ש (אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות (חגי ב, ח). כלום יש בכם מגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר וזאת התורה אשר שם משה (דברים ד, מד). מיד יצאו בפחי נפש.). ז"ש מטבע תיקן להם, זה כסף וזהב. ושמואל אמר שווקים תקן להם, הרבה שווקים תקננו. ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. הרבה מרחצאות עשינו. והם כנגד ג' אהבות, אהבת הערב מטבע תיקן להם, כי ערב לאיש כסף וזהב. וכנגד המועיל שווקים תיקן להם, כדי לישא וליתן ביום השוק וכדומה לתועלת האנשים. מרחצאות תיקן להם כנגד הטוב, שכן אז"ל (ילקוט איכה סי' תתרלח), נשיתי טובה (איכה ג, יז). זה בית המרחץ. ואחרי שפירשנו הפסוקים והמ' כפשוטם, נפרשם על הצדיק הזה, ויבא יעקב הוא הצדיק הזה כדלעיל, שבא שלם בגופו ששמר המצות כתקונם, שהם כנגד שלימות הגוף, כי יש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים כנגד מצות עשה ול"ת כנודע. שלם בממונו שלא נהנה בעה"ז מפירות מצותיו, רק הכל שמור וגנוז לעתיד לבא כדי להרבות שכרו משלם. כי נודע בשערים שהיה מסתפק בהכרחי. שלם בתורתו דלא פסיק פומיה מגרסיה כולי יומא. ועליו נאמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ.). שכתב כל החדושים שלו למען יפוצו מעינותיו חוצה ויהנו מפרי דרכו. ויחן את פני העיר, שגמל טוב לעמו, ותנוח נפשו במשכבו בשלום. ובזכותו ירחם אל עילום. על צאן מרעיתו החיים והשלום. במהרה בימינו אמן. בילא"ו.