דרוש ח' לחג המצות

ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב, כב).

במדרש (מכילתא פ' בא): נמצינו למדים שלש מזבחות היו להם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ר' שמעון אומר ארבע היו, הסף והמשקוף ושתי המזוזות ע"כ.

ידי האדם ואצבעותיו הנם משונות מהבעלי חיים, שלכן ביחזקאל א' כתוב: וידי אדם מתחת כנפיהם וכו' (ח). דקשה שכיון שכתב למעלה דמות אדם להנה (ה). למה הוצרך לומר וידי אדם, היה די שיאמר וידיהם תחת כנפיהם, אך מהפסוק הקודם שאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל (ז). הוצרך לחזור ולומר וידי אדם מתחת כנפיהם, לאפוקי שלא היו כיד שאר בעלי חיים. ולפי שכתוב וידו, אמרו בפ' ערבי פסחים (פסחים קיט.), זה ידיו של הב"ה שפרושות תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין ע"כ. וזה לפי שידיו ית' נחשבים ליד א', כי אין שמאל למעלה. וכמ"ש ימינך ה' וכו'. לכן פירשו וידו של הב"ה שאינה אלא כאחת היא מתחת כנפיהם, ולמה כן כדי שלא יקטרגו המלאכים שלא יקבל החוטא בתשובה. ולכן כתוב בשיר השירים ה', ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש (יד). ויש לדקדק מה ענין גלילי זהב לידים. אך יובן עם מה שאמרנו שידיו של הב"ה מוכנות לקבל בעלי תשובה, וזה כי כשם שאופן עגלה מתגלגל ועולה ויורד תחתונים למעלה ועליונים למטה, כך בעלי תשובה מהפכים מעשיהם מרעה לטובה, ומי שהיה רחוק נעשה קרוב, כמ"ש שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט). זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב. ובמדרש חזית, ידיו גלילי זהב (שיר השירים ה, יד). אלו לוחות הברית, שנאמר והלוחות מעשה אלקים המה (שמות לב, טז). גלילי זהב אלו דברי תורה, הנחמדים מזהב (תהלים יט, יא), מעשה נסים היו ונגללים היו ע"כ. המשיל הלוחות לידים, כי כשם שהם שתי ידים ויש חמש אצבעות לכל יד, כך הלוחות היו שתים וחמש דברות על לוח זו וחמש על לוח זו, ולפי שהיו נגללות דרך נס לכן אמר ידיו גלילי זהב. ועוד לפי ששנינו (אבות ה, כח), הפוך בה והפוך בה דכלא בה. באופן זה שעולה ויורד ומתהפך ובזה מוליך העגלה, כך התורה שבע"פ שהיא בסוד תשר"ק כאשר הוכחנו במקומו (חלק ב', דרוש כ"א ליום שני של שבועות והפטרה.), היא הסובבת ומפרשת התורה שבכתב, וזהו ממולאים בתרשיש. והוא מ"ש שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל היה חקוק בלוחות, תרשיש אותיות תרי שש, דהיינו שש סדרי משנה ופירושם בגמרא, וכן איתא במדרש חזית (שיר השירים רבה פ ה), ממולאים בתרשיש, זה הש"ס שהוא כים הגדול שנקרא תרשישה (יונה א, ג). המד"א כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז). עוד יובן ידיו גלילי זהב עם ההקדמה הנוראה שכתב בעל מגלה עמוקות אופן קמ"ז על מאמר התנחומא סוף פרשת תבא (דברים כח, יג), ונתנך ה' אלקיך למעלה מד' אצבעות, ואם לאו למטה מד' אצבעות. ואמר שם כי ישראל הם סוד הגודל שהוא נפרש מד' אצבעות, שהם ד' מלכיות וזרת הוא הקטן מלכות רביעית, וכשישראל זוכים הם למעלה מכלם, וכשחוטאין היד נהפכת והזרת למעלה מכלם, לקיים אך בי ישוב יהפוך ידו (איכה ג, ג) ע"ש (במסכת שבת (קנ"ה:) על פסוק יודע צדיק דין דלים (משלי כט, ז). לית עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא. הענין שנים אלו הם כוחות של עשו, שיניקתו מן כלב כמ"ש לעיל (אופן קמ"ב). וגם נמשל לחזיר כמו שנאמר (תהלים פ, יד), יכרסמנה חזיר מיער. וכתב בכנפי יונה ח"ד, שסוד החזיר שהוא מפריס פרסה על שם ענין גדול, שזה סוד שנקרא עשו (עובדיה א, ב), בזוי אתה מאד. על הצינור שבוושט החזיר, שהיא בקליפה הצינור העליון לקביל צינור העליון שבקדושה, אשר עליו אומר שר שלנו שהוא מיכאל, אין כאל. לדעתי זה סוד (בראשית כה, לד), ויבז עשו את הבכורה. ומתרגמינן ושט. כי הבזיון הגדול של עשו הוא שנדמה לחזיר, ושם בוושט צינור העליון שלו היא סוד הבזיון הגדול, ולכן אמרינן בתענית (שולחן ערוך או"ח סי' תקע"ו, ג'). כשחזירים מתים מתריעין על הדבר, לפי שבני מעים שלו דומין לבני מעיים של אדם. כי באמת הוא אדם רע בליעל כחו של עשו איתמר בדניאל (ז, ח) על חיוה רביעאה, ואלו עינין כעיני אנשא. ואמר רבי יוחנן זו מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם (כדאיתא בב"ר פ' ע"ו). כי הוא רע עין, מטעם זה שר של עשו שהוא מלאך המות מלא עינים, לכן הרוצה להמית חזיר לכהיין לעיניו, כי חייו של חזיר תלוין בעינים והיא הקליפה יותר הקשה, וכן חזי"ר בגימטריא קליפ"ה, ולכן ע' של חזיר מיע"ר תלויה, וימנע מרשעים אורם ג"כ עי"ן תלויה, וחוזר ומפרש על מי רמז ע' תלויה, על עשו שמתחיל שמו בעי"ן, שתלוי בו ע' קליפות כדאיתא במדרש (בר"ר פ' ס"ג. פ' תולדות) שלכך נקרא עשו ע' שוא, הא שוא שבראתי בעולמי. שהוא כתנות עור בע' אחר שחטא אדם הראשון, שהיה מתחילה כתנות אור בא', אבל ע' של רשעים ימנעו אורם, שהוא בא'. ז'רוע ר'מה ת'שבר ראשי תיבות זר"ת, זה עשו שהוא הקטן שבאצבעות ביד, שהוא סוד יד, שהמרכבה נמשלה ליד, ישראל הם גודל שהוא נפרש מן ד' אצבעות, כן ישראל נפרדים מן ד' אצבעות שהם ד' מלכיות, וזר"ת הוא הקטן לקביל עשו, וזהו סוד ונתנך ה' אלהיך עליון, דרש במדרש עליון שהוא גדול בלשון יווני, שישראל הם גודל וכשחוטאין נהפכת היד ויבא עשו אצבע קטן למעלה, ונתקיים קרא (איכה ג, ג), אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. ובא הזרת למעלה, ולכן דרשו רז"ל על זרת שהוא מסבב את הר שעיר, זרת שהיתה זרת אדם ארכו, זרת דייקא, שכן עשו הוא הוא זרת, ולכן לעתיד לבא יקבלו מכולם קרבנות חוץ מן עשו שהוא זרת דייקא, ז' בח ר'שעים ת'ועבה, והנה כשאינו זובח הנשמה אזי היא באה בד' כוחות הטומאה שהם ג'מל ש'פן א'רנבת ח'זיר. וסוף דרגא הוא חזיר שהוא כחו של עשו, (משלי ל, ח), רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. רמז על תרין דרגין אלו של עשו שהם כלב וחזיר, שעליהם התפלל דוד (תהלים כב, כא), הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ועל זה אמר רש ועושר אל תתן לי. על אלו השנים התפלל, שיציל נפשי מיד כלב, דהיינו כשתצא נשמתו מזה העולם יציל נפשו מחרב שלא יהיה מיתתו ע"י כלב, שהוא עני דלית עניא מכלבא, עליו קאמר רש, ואח"כ כשתצא נפשו יבא להתגלגל בתוך ד' חיות הטומאה שסופן חזיר, עליו קאמר ועושר דלית עתיר מחזירא, והכוונה שהתפלל על יציאת נשמתו מן העה"ז ועלייתו אח"כ, ועל שניהם אמר רש ועושר אל תתן לי. לבא אל תרין דרגין אילין, שהן דרגא של עשו, ובמ' ישמור את עצמו שלא יבא לידי כך, לזה אמר הטריפני לחם חקי. והנה רצה משה להעביר כוחו של עשו, ועל זה התחיל להתפלל, מאחר שאתה החילות להראות לי את גדלך, הוא סוד מרכבה העליונה בקדושה שהוא מסטרא דימינא, ואת ידך החזקה שהראה לו הקב"ה למשה את המרכבה בדמות יד, ולפי שישראל הם סוד גודל עליהם אמר את גדלך שהם חלק אלוה ממעל, גדלך דייקא. (במדבר יד ,יט), סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך. קרי ביה כגודל, ומאחר שבקדושה הצינור העליון הגדול הנרמז במילת מיכא"ל שהוא סוד ך' המחבר אותיות מ"י לאותיות א"ל, על זה אמר אשר מ"י א"ל בשמים ובארץ, רמז על מיכאל שר הגדול שבקדושה. אשר יעשה כמעשיך כנגד מיכאל שהוא שר הגדול שהוא מימין, אשר עליו אמר את גדלך, ועל סמא"ל שהוא שר של עשו אמר את ידך החזקה, שהוא עומד מצד המרכבה בשמאל והוא שר של עשו שנקרא קטן, כמ"ש (עובדיה א, ב), הנה קטן נתתיך בגוים. וכן יד החזקה בגימטריא קט"ן, אילין תרין סטרין הם סוד (בראשית כה, כג), שני גיים בבטנך. שבאותו פרק שבא סמא"ל ורצה להרוג את יעקב, כמ"ש (הושע יב, ד), בבטן עקב את אחיו. עד שבא מיכאל והציל את יעקב, זהו-סוד דאיתא במדרש (דברים רבה פ"ד, פ' ראה), הסייף והספר ירדו כרוכין מן השמים. מיכאל הוא ספר, סמא"ל הוא סייף, ועל כח של סמא"ל שהוא שר של עשו, שיש לו תרין דרגין וסימנם כ"ח ר"ע, ר"ל כ'לב ח'זיר, על תרוייהו התפלל משה במילת אעבר"ה נא, עבר"ה בגימטריא כל"ב חזי"ר, וזהו-סוד עבר"ה שאנו מתפללין אל תביאני לא לידי חטא זה סמא"ל איהו חטא, ובת זוגו חטאה, כמ"ש (ישעיה ה, יח), וכעבות העגלה חטאה. ועלייהו אמר משה (שמות לב, לא), אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. דהיינו לקביל זכר אמר חטא ולקביל נוקבא אמר חטאה, שבשעת העגל התעורר זכר ונוקבא בבת אחת, בסוד אלה אלהיך ישראל, אלה דייקא כדאיתא בזוהר פ' פקודי, הרי כשאנו מתפללין אל תביאנו לא לידי חטא, הכוונה על המקטרג הגדול שהוא סמא"ל, ולא לידי עבירה הם תרין דרגין דיליה, שכן עביר"ה בגימטריא כל"ב חזי"ר, שהם כ"ח דיליה, שמשתי כוחות אלו בא הנפש עשו שנקראת אדום, הוא עשו אבי אדום. וזה נרמז במלת נ"א נוטריקון נ'פש א'דום, שנתכווין משה במילת אעברה נא, רוצה אני להעביר נפש אדום שבא מן עבר"ה, וזה שאמר (צפניה א, טו), יום עברה היום ההוא. נקרא יום המיתה עברה, כמ"ש (משלי יא, ד), לא יועיל הון ביום עברה. לפי שבמילת עברה נרמזין תרין כוחות דיליה, שהם בגימטריא עבר"ה, וכן בהיפוך אתוון אעבר"ה בא' הר"ע, שהוא כ"ח הר"ע שאמרנו על אדם רע בליעל, שכוחותיו רש ועושר שהוא כלב חזיר, וזה יוכל אני לעשות כשאראה את הארץ ומשם אעביר ממשלת זדון מן הארץ דייקא, לפי שלה' הארץ ומלואה, ר"ל שאף המילוי של ארץ ישראל שהוא החלל והאויר שבה, הוא ג"כ לה' כי נפל גורלו של הקב"ה, שהפיל גורל עם ע' שרים של מעלה ונפל גורל של הקב"ה על ארץ ישראל, ולכן נקראת הארץ הטוב"ה דייקא, שאין כח לשום רע ליכנס לשם, לכן אמר ההר הטוב הזה, והטעם שהוא טוב הלבנון, שהוא מקום מקדש שלמעלה שער השמים, השיב הקב"ה רב לך, בשבילך נקראו ישראל רב והוא הצעיר, ושר של ישראל מיכאל שהוא רב על כל השרים, ומה שאתה רוצה להעביר רע מן העולם, אין זה עתה רק לעתיד לבא כשיהיה קרית מלך רב, אז נעלה אלקים בארמנותיה נודע למשג"ב. שהיא בהיפוך אתוון בשג"ם שהוא משה, שאז יתקיים (תהלים לא, כ), מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. זה משה שהוא מוכן ומזומן לעתיד להעביר הרע מן העולם, ויתא ר"אשי ע"ם. ראשי תיבות ר"ע, אבל לעת הזאת אל תוסף.). וכבר פירשנו בזה כמה פסוקים וכמה מאמרים יע"ש (חלק א', דרוש ה' לפרשת לך לך והפטרה. דרוש ל"ט לפרשת בלק והפטרה. דרוש מ"ב לפרשת דברים והפטרה. חלק ג', דרוש י' לפרשת מקץ. אלון בכות, איכה א', יז.). וזהו שאמר הכתוב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. דאיתא במכילתא, כשישראל עושים רצונו של מקום הן עושין את השמאל ימין, שנאמר ימינך ה' ימינך ה' ב' פעמים. וכשאין ישראל עושין רצונו, כביכול הן עושין את הימין שמאל, שנאמר השיב אחור ימינו (איכה ב, ג). דוק כי בראשונה לא אמר כביכול, לפי שזה דרכו ית' לעשות את השמאל ימין, רב חסד מטה כלפי חסד. אך כשאין עושים רצונו, כביכול משנים מדתו ית' לעשות הימין שמאל. ולכן אמר הכתוב ימינך ה' נאדרי בכח. שהי' נוספת לרמוז שכל הי' אצבעות הם פועלים בימין, ואז זה כחו להכניע אויביהם של ישראל, וימינך ה' תרעץ אויב. והוא מ"ש המשורר בסי' ע"ז. ואומר חלותי היא שנות ימין עליון, כי יאמר נא ישראל עונותי הטו אלה, וזהו חולי שלי לשנות ימין עליון שתשוב להיות שמאל, ומה שהגודל היה עליון שישוב להיות תחתון, כי במקום ב"ה אין שינוי שלעולם השמאל נעשית ימין, אך כשישראל חוטאים אז גורם שינוי בימינו ית' להיות שמאל. וכ"כ בסי' פ"א. לו עמי שומע לי הם הע"ה, ישראל בדרכי יהלכו. כמעט אויביהם אכניע. כי מעט אשר היה לפני להכניע אויביהם כי זה דרכי ועל צריהם אשיב ידי, להיות השמאל נעשית ימין והגודל ישוב להיות למעלה מכלם, וזרוע רמה תשבר הוא הזרת הקטן ככתוב שם בספר מגלה עמוקות. וגם במזמור פ"ט רמז זה באמרו, לך זרוע עם גבורה, שבידך כח וגבורה להכניע אויבי ישראל, וזה יהיה כשתעוז ידך היא השמאלית, תרום ימינך שהשמאל נעשית ימין.

ובזה נבא אל הביאור מאמר תמוה בפרקי רבי אליעזר פ' מ"ח. ר' ישמעאל אומר חמש אצבעות של ימינו של הב"ה כלן יסוד גאולות. אצבע קטנה בה הראה לנח מה לעשות בתיבה, שנאמר וזה אשר תעשה אותה. אצבע שנייה לקטנה בה הכה את המצרים, שנאמר אצבע אלקים היא. אצבע שלישית לקטנה בה כתב את הלוחות, שנאמר לוחות אבן כתובים באצבע אלקים. אצבע רביעית שהיא שנייה לבהן הראה הקדוש ברוך הוא למשה מה יתנו ישראל בפדיון נפשם, שנאמר זה יתנו. הבהן וכל היד בה עתיד הב"ה להשמיד לבני עשו שהן צרין לבני ישראל וכן לבני ישמעאל שהם אויביו, שנאמר תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו ע"כ. וקשה שאמר שכלן יסוד גאולות. ואיך שייך זה בנח ובתיבה ובלוחות ושקלים, כי מה גאולה שייך בהן. ועוד היכא רמיזא שלנח הראה באצבע קטנה וכן כלם. ועוד למה שינה לשונו ברביעית לומר שהיא שנייה לבהן, ולא אמר רביעית לקטנה כמו שאמר בקודמים. אמנם כתב בעל שבילי אמונה דף ס"ד ב', כי היד נחלקת לה' אצבעות כנגד חמשה חושים שבאדם, וכל א' מהאצבעות הוא משרת לחוש א', לפי שיש לו שכונת טבע בינו לבינו, ולכן בלא כוונה הולך כל אצבע ואצבע לטבע שלו ע"כ. 

והנה כבר אמרנו שהאצבע קטנה היא מלכות רביעית, הנה קטון נתתיך בגוים. ואיתא בזהר פרשת בראשית דף כ"ה א' ז"ל, ומשה בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפוי דשכינתא, גרמו ליה ירידה ואלין אינון דלא בעא נח רחמי עלייהו, ואתמר בהון וימחו מן הארץ. ומאילין דאשתארו מנהון בגלותא רביעאה אינון קיימין על ישראל, ועלייהו אתמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ועוד שם עמוד ב', מיד דייתי אור דאיהו קב"ה ימחון מן עלמא ויתאבדון, בההוא זמנא יהא קב"ה עם שכינתיה ויתחדש עלמא. והתיבה היא השכינה כמ"ש בתקוני הזהר דף מ"ו ב' שבה יצאו ישראל מהגלות, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.). ולכן באותה שעה שבא המבול וימחו מן הארץ, מאז נודע מה יהיה בגלות האחרון, שגם בעת הגאולה ימחו אותם שנשארו, וזה הראה הב"ה לנח בבנין התיבה שכשם שנצול הוא וביתו בתיבה מפני מי המבול, כך לעתיד ינצלו ישראל לעתיד עם השכינה כמ"ש ושב ה' אלקיך את שבותך. ודרשו רז"ל שישובו עם השכינה, וכתב בעל שבילי אמונה שבאצבע קטנה מנקה תוך האזן שהוא חוש השמע, שאז ישמעו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ והיתה לה' המלוכה. אצבע שנייה לקטנה וכו' כיון שהתחיל ממטה למעלה, כך דורש ג"כ באצבע שנייה שהיא רמז למלכות יון, כסדר הנדרש בב"ר פ' מ"ד ז"ל, ויש שמחלפין נופלת עליו זו בבל, גדולה זו מדי, חשיכה זו יון, אימה זו אדום. ויובן במ"ש בעל שבילי אמונה שבקמיצה מקנח העין שהוא חוש הראות, שממנו יוצא מותר המרה השחורה בדמעות הנוזלות מעיניו, ולכן יון נקראת חשיכה שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה לבטל מהם תורה ומצות. והנה במכת הכנים נאמר אצבע אלקים היא. ואיתא בנדרים פ"ט (פא.), אמר שמואל ערבוביתא דרישא מייתי לידי עוירא. ופירש רש"י כשאינו מסרק את ראשו תמיד, ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישיה מביאו לידי סימוי עינים. ולכן המצריים שהחשיכו עיני ישראל בשעבודם, לכן הביא עליהם הכנים שמביאים לידי סימוי עינים. ונאמר בהם אצבע אלקים היא, שע"י האצבע מנקה העין מן המותרות, וכן ע"י האצבע של המכות שהביא על המצריים היה מנקה מישראל הדמעות שהיו נוזלים מעיניהם בצרת השעבוד. אצבע שלישית לקטנה בה כתב את הלוחות וכו'. הרי זה כנגד מדי ופרס שעמד המן הרשע וגזר על ישראל שלא יעסקו בתורה, ואז יצתה התורה בבגדי אלמנות לחלות פניו ית', להעביר את מחשבת המן ולהליץ בעד בית ישראל, ואז ליהודים היתה אורה זו תורה. וזהו זכות הלוחות שעמדה על ישראל להצילם מרעתם. ולדרך בעל שבילי אמונה, אמה משמש לחוש המשוש, שכן ע"י התורה האדם זהיר במעשה המצות כמ"ש לעבדה ולשמרה. אצבע רביעית שהיא שנייה לבהן, בה הראה למשה זה יתנו. הנה זה כנגד גלות בבל שהוא הגלות הראשון שגלו ישראל מעל אדמתם אחרי שהיו בגדולה, ולכן אמר שהיא שנייה לבהן שמלכו אחר ישראל המשולים לבהן. ועוד רומז שהיא שנייה לבהן שכן נבוכדנאצר בא משלמה, שלכן נקרא נבוכדנצר עבדי (ירמיה מג, י) כמ"ש במ"א. והאמנם האצבע בה מקנח החוטם שהוא חוש הריח, שכן הקרבנות כתוב בהם אשה ריח ניחוח לה'. ואעפ"י שנחרב הבית ובטלו הקרבנות, זכות השקלים עמדה לישראל, כמ"ש בפרק ט' דברכות (סב:), וכהשחית ראה ה' (ד"ה א' כא, טו). מה ראה כסף כפורים ראה, שעל ידי זה יבנה בית המקדש שני כמו שהיה אחרי גלות בבל. הבהן וכל היד בה עתיד הב"ה להשמיד לבני עשו שהם צריו וכן לבני ישמעאל שהם אויביו, שנאמר תרום ידך על צריך וכו'. כי כבר ביארנו שכשהיד למקומה אז הגודל למעלה מכל האצבעות, ונתנך ה' אלקיך עליון. וזה יהיה בימות המשיח שיכרית כל אויבי ישראל, וקרא לבני עשו צריו לפי שהחריבו בית המקדש ולבני ישמעאל אויביו שעברתם שמרה נצח, ואז יתקיים ימין ה' רוממה. כי ביציאת מצרים נאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה. אך לעתיד נאמר ימין ה' רוממה בשני ממין שתהיה גאולה עולמית. והגודל הוא מקנח הפה שהוא חוש הטעם, שישראל יגדלו על כל האומות בזכות ששמרו פיהם מלהתגאל במאכלות אסורות. הרי אלה יסודי גאולה על כל גלות שגלו ישראל משם נגאלו ועתידין ליגאל. 

עוד בפרקי רבי אליעזר פ' מ"ח, רא"א חמש אותיות שכפלו בתורה באותיות כלם יסוד גאולה. כ"ך בו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים שנאמר לך לך מארצך. מ"ם בו נגאל יצחק אבינו מיד פלשתים, שנאמר לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. נ"ן בו נגאל יעקב אבינו מיד עשו, שנאמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו. פ"ף בו עתיד הב"ה לגאול את ישראל בסוף ארבע מלכיות ולומר להם צמח צמחתי לכם, שנאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה' ע"כ. להבין המ' הזה צריך שנקדים מ"ש בפרק הבונה (שבת קד.), מנצפ"ך צופים אמרום. ואיתא בזהר חדש דשיר השירים י"ב ב' ז"ל, אלין מישרים אינון אתוון טמירין והוה ידע לון אדם. בתר דחטא אדם אתגניזו כמלקדמין, עד דאתא אברהם וידע לון ברוח קודשא דשראת עליה, לבתר אורית לון ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ליוסף, כיון דמית יוסף אתגניזו אתוון עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, והוה יודע לון משה ויהושע ושבעים זקנים וכו'. וכן אמר שם בפר"א ולא נמסרו האותיות אלא לאברהם אבינו, ואברהם מסרן ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב מסרן ליוסף ע"כ. ולפי שהגאולות נמסרו לו ית', לכן היו האותיות האלו נסתרות ולא נמסרו אלא ליחידי סגולה. והנה אמרו ז"ל כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ואיתא בב"ר פ' מ"ב. ויהי בימי אמרפל מלך שנער זה בבל וכו'. שהראה הב"ה לאברהם תחלה במראת בין הבתרים כל הד' מלכיות, ואח"כ בפועל מלחמת המלכים. כדי שיהיה סימן לבנים שיגלו בד' מלכיות ויצילם ה'. ולפי שהעיקר היה נמרוד, הוא אמרפל שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש לפי שלא רצה להשתחוות לו ולקבלו עליו לאלוק כנודע. כך נבוכדנאצר הרשע הפיל לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש על שלא רצו להשתחוות לצלם אנדרטי שלו. וכשם שהציל הב"ה את אברהם, כך שלח לגבריאל להציל לחמו"ע, ולכן א"ל לאברהם לך לך, הם שני כיפין לרמוז שהצילו מאור כשדים לתת לו את א"י, וכן עשה לבניו שהצילם מגלות כשדים, וראויה היתה ביאה שנייה להיות כראשונה אלא שגרם החטא, ולכן נכפלה הכ' שהרמז לכבשן כשדים. כי מה שאירע לאברהם היה סימן לבניו. מ"ם בו נגאל יצחק אבינו מיד פלשתים, כי כן כתוב ויקנאו אותו פלשתים. ואמרו לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ואח"כ הוצרכו לילך אצלו, ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך. וזה היה סימן לבניו שגלו למדי, היא המ' ושם נגזר עליהם כליון חרוץ, והעמיד עליהם מרדכי הצדיק היא המ' שנכפלה להורות כי כשם שלבסוף הוצרכו ליצחק. כך ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. וכשם שנלקחה אסתר אל בית המלך, כך וישאלו אנשי המקום לאשתו, ומכלם הצילו ה'. נו"ן בו נגאל יעקב אבינו מיד עשו, שנאמר הצילני נא וכו'. כי הנה פחד יעקב מעשו על הבכורה שלקח ממנו כדי שלא יהא עומד ומקריב, ושמא יעמוד עליו ויהרגהו, וכן פחדו ישראל מיון על שגזרו עליהם לבטל תורה ומצות, וזהו הצילני נ"א, ר"ת נ'קנור א'נטיוכוס, הם שעמדו כנגד ישראל וגזרו עליהם כמה גזרות, ומשם גלו לאדום, וזהו הצילני נא מיד אחי מיד עשו. פן יבא והכני אם על בנים. שכן אירע לישראל בימי יון הרשעה באשה שמלה את בנה ותלו אותם על העץ. וכן בחנה ושבעה בניה, שכלם נהרגו על שלא רצו לעבוד ע"א, ובא הרמז בנו"ן, היא נו"ן של יון, וגם הנו"ן של נגה כנזכר אצלנו בדרוש לחנוכה, שהיתה קליפה רביעית נגה ע"ש דברים נאים. וכשם שאירע ליעקב שניצל מעשו, כך אירע לבניו שנצחו מועטים את המרובים. פ"ף בו נגאלו אבותינו ממצרים, ששם היתה גאולה שלימה על ידו ית', פקוד פקדתי אתכם. וזה סימן לבניו שיגאלו לגמרי מכל הגליות באחרית הימים, ותהיה פקידה שלימה בכל העולם, כי כימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות, ואז נגאלו ממצרים ע"י משה שהיה בן שמונים שנה, וכן לעתיד ויתא ראשי עם. שיבא עם מתי מדבר לא"י. ואז יצילו אותיות צ"ץ צמח צדיק, הוא משיח צדקנו, וכפל הצ' כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואז והיה ה' למלך. כי כן מל"ך גימטריא צ'. ולכן בחג המצות הזה צונו הב"ה לבער החמץ ולאכול מצה, והצ' כפופה היא במצה, שכן מצה על שם שנגאלו אבותינו ממצרים, ובחמץ יש צד"י ארוכה לגאולה העתידה, שאז נעקר יצה"ר מן העולם מכל וכל, והחמץ יהיה צמח, שבביטול היצה"ר שיש בו ג' דברים, יורד ומסטין, עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה. הוא יצה"ר להחטיא את האדם. הוא שטן שעולה ומקטרג. הוא מלאך המות יורד ונוטל נשמה. ולכן חמץ גימטריא ג' יותר ממצה, שהוא היצה"ט שאין בו ג' דברים הללו. לעתיד יחזור כלו טוב ומתחתיו יצמח. עוד יש ג' בחמץ יותר מבמצה, כי המצה רמז לשפלות וענוה. והחמץ הוא רומז לגאוה, שהאדם מתגאה בשביל ג' דברים חכמה גבורה עושר, שהם ר"ת חמץ, חכמה ממון והצ' צבא דהיינו גבורה למלחמה, שנים עשר אלף חלוצי צבא. עוד המ' של חמץ שהיא מ' של מות, היא בין הח' ובין הצ' שהם אותיות חץ, ולכן כל מחמצת לא תאכלו אותיות חמ"ץ מ"ת, אך לעתיד תהיה המ' בין הצ' והח' שהם אותיות צ"ח, שהדין יתהפך לרחמים, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, והם אותיות צמ"ח, ואז בלע המות לנצח, שהנ' יותר מהמ' עשרה, רמז לעשרה דברים שיתחדשו לעתיד לבא הכתובים בשמות רבה פ' ט"ו ופירשנום במקומו. ועיין בזהר פרשת פנחס רנ"ב א'.

ובירושלמי פרק ערבי פסחים, מנין לארבע כוסות, ר' יוחנן בשם ר' בניה כנגד ארבע גאולות, לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ריב"ל א' כנגד ד' כוסות של פרעה, וכוס פרעה בידי, ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן הכוס על יד פרעה. ונתת כוס פרעה בידו וגו'. ר' לוי אמר כנגד ארבע מלכיות. ורבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורענות שהב"ה עתיד להשקות את אומות העולם, כי כה אמר ה' אלקי ישראל אלי קח את כוס היין החימה וגו' (ירמיה כה, טו). כוס זהב בבל ביד ה' (ירמיה נא, ז). כי כוס ביד ה' (תהלים עה, ט). ימטר על רשעים פחים וכו' מנת כוסם (תהלים יא, ו). וכנגדן עתיד הב"ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות, ה' מנת חלקי וכוסי. דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. והדין כוס ישועות אשא, תרין ע"כ. ויש לדקדק מאי בינייהו ולמה לא הקדים כנגד ד' כוסות של פרעה שהם כוסות מכוסות והקדים כנגד ארבע גאולות. ועוד קשה לר' לוי שאמר כנגד ארבע מלכיות, שהרי כונתינו לעשות ארבע כוסות של חירות ולא להזכיר ד' גליות, אמנם בזהר פ' ויקהל דף רי"ו איתא ז"ל, רזא לאדכרא יציאת מצרים, בגין דבעי לאחזאה פורקנא דאית בה ד' גאולות לקבל ד' גליות, בגין דתהא בת חורין, לאחזאה ההיא גאולת מצרים דאית בה ד' גאולות וכו', דאילו לא אשתכחו אינון ד' גאולות בההיא יציאת מצרים, כל זמנא דלהוי גלותא לא אתחברת בתקונהא לאתיחדא שמא קדישא, וע"ד אית לאדכרא גאולה דמצרים תדיר בכל קדושין דקב"ה. ולכן כתבנו במ"א כי לכן הראה הב"ה לאברהם אבינו בין הבתרים ד' מלכיות, והנה אימה חשיכה וכו'. ואח"כ א"ל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו'. כדי להודיעם שאם ישבו במצרים ת' שנה היו נגאלים מכל ד' מלכיות, ולפיכך אמרו בפ"ק דברכות (יב:), שלעתיד ג"כ לא תעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שיהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפלה. לפי שאלולי ד' גאולות שהיו ביציאת מצרים לא נגאלו משעבוד מלכיות. ואיתא בשמות רבה פ' ו', ד' גאולות יש כאן והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, כנגד ד' גזרות שגזר עליהם פרעה, וכנגדן תקנו חכמים ד' כוסות בליל פסח, לקיים מה שנאמר כוס ישועות אשא וגו'. ועיין בזהר פרשת וארא דף כ"ה א'. ואפשר לומר לפע"ד כי תחלה אמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ועדין נוכל לומר שאף שיוציאם אפשר שיחזרו לשם, לכן אמר והצלתי אתכם מעבודתם מכל וכל, וכמ"ש כי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ולפי שעדין עתידים להשתעבד בד' מלכיות, לכן אמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, שיגאלו מכל ד' מלכיות. ובאחרית הימים ולקחתי אתכם לי לעם, שאז יהיו ישראל לו לגוי א' בארץ. אלה איפוא הם ד' גאולות שהיו במצרים, ולפי שלא היו אלא לשעה, לכן אנו עושים ד' כוסות, שהכוס נקל להשבר, וגם כוס הוא מלשון שלא אכלתי מבשר כוס כוס (חולין מד:). שפי' בערוך ערך כס, מהר שחוט אותה קודם שתמות והיינו מסוכנת. וזהו החפזון שיצאו ממצרים קודם הזמן שהוצרכו לילך בד' מלכיות. אך עדין צריכין אנו למודעי למה בכוסות, שגם בכלי חרס היה די לרמוז זה, לכן ריב"ל אומר כנגד ד' כוסות של פרעה. וזה כלפי מ"ש שר המשקים, וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה. שכתב כמה כוסות ללא צורך, והיה די שיאמר וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט לתוכו ואתנהו על כף פרעה, לכן פירש ריב"ל דכלהו לדרשא קאתו. כי הנה בב"ר פ' פ"ח, כי כל חלום שר המשקים על גאולתן של ישראל, הפריחה גאולתן של ישראל וכו'. כי עיקרו היה על גאולת מצרים, ואגב ארחיה קמל"ן כל הד' גאולות, לפי שמכח גאולת מצרים נגאלו משאר מלכיות, ויש לדקדק כי במ' לא נזכרו רק ד' כוסות ואנו מוצאים שם עוד כוס חמישי, ויתן הכוס על כף פרעה. ונלע"ד שז"ש הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות חמץ ומצה וז"ל, ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, וכוס זה אינו חובה כמו ד' כוסות. ועיין בטור או"ח סי' תפ"א ובב"י שם. והטעם לפע"ד הוא מ"ש שם כוס ישועות אשא, כוס ישועה אין כתוב כאן אלא כוס ישועות, א' לימות המשיח וא' לימות גוג ומגוג. וזה כי הגאולה העתידה תהיה ע"י משיח בן יוסף שיבא תחלה ואח"כ ע"י משיח בן דוד, כי תחלה יבא משיח בן יוסף לקבץ נדחי ישראל, ויעלו עליהם גוג ומגוג ויגלו אותם למדבר העמים כמ"ש בפסיקתא זוטרתי פרשת בלק, ושם יתגלה משיח בן דוד ויגאלם עולמית, ולכן כוס רביעי רמז לגאולה ראשונה, ואח"כ כוס חמישי אומרים עליו הלל הגדול שהיא גאולה עולמית. ויש שם מי שאומר שאומרים על כוס חמישי ה' רועי לא אחסר, שכלו יפורש על אותו זמן שיגלו למדבר העמים עד דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, שמשם יצמח דוד המלך ע"ה שנותנין לו כוס של ברכה לברך. ומסיים ושבתי בבית ה' לאורך ימים, שהוא הבית השלישי שנקרא בית, שיבא בנוי ומשוכלל מלמעלה, וזה יהיה לאורך ימים שלא יחרב עוד. וכל זה רמוז באמרו ויתן הכוס, דהיינו ה' כוס על כף פרעה. ובין כלם הם ה' כוסות, ולפי שאינו חובה כמו הד' לכן לא הזכירו ריב"ל, והטעם כי עיקר הגאולה הוא קבוץ גליות ובנין בית המקדש. והשאר אינו אלא זכר בעלמא ודוק.

ובפרק ערבי פסחים איתא ז"ל, שתאן בבת אחת, רב אמר ידי יין יצא, ידי ד' כוסות לא יצא. ופרש"י ז"ל בבת אחת, עירה ארבעתן לתוך כוס א'. וכתב הרשב"ם ולא נהירא דאפילו שתאן בכוס א' לא חשיב אלא כוס א', ונ"ל דה"פ בבת אחת שלא על סדר משנתנו אלא שתאן רצופין, וכ"כ התוספות שם. והנה לר' יוחנן שאמר כנגד ד' גאולות שהיו במצרים, היה נראה דסגי לערות ארבעתן לתוך כוס א'. לכן בא ריב"ל ואמר כנגד ד' כוסות של פרעה, להורות שיהיו דוקא בד' כוסות. ועדין אני אומר דדי שישתה אותן זה אחר זה, ולא כמו שנסדרו במשנה. לכן בא ר' לוי ואמר כנגד ד' מלכיות, כי במצרים היה סימן גאולה לארבעתן. כי והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, כך נאמר עול מלך בבל, כי כשם שחשב פרעה שיהיו ישראל תחת ידו עולמית, כך נבוכדנאצר אסיריו לא פתח ביתה, ולכך הקים צלם זהב למען ישארו ישראל וכל האומות תחת שעבודו לעולם, כי הוא רישיה דדהב טב האמור בחלום שלו. ובגלות מדי שאז עמד המן הרשע וביקש להשמידם, דהיינו להעבירם על דת, לכן נאמר והצלתי אתכם מעבודתם, וכיון שעבדו בם בקושי ובאו הכהנים בני חשמונאי והצילום, נאמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ועל הגאולה העתידה שתהיה עולמית, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים. הרי שבד' זמנים היו הגאולות, ולכן צריך לשתות הד' כוסות כסדר האמור במשנה פרק ערבי פסחים, מזגו לו כוס ראשון ואומר עליו קדוש היום, שכן בבבל נתקדש שמו ית' ע"י חנניה מישאל ועזריה ודניאל. ובכוס שני מתחיל בגנות, דהיינו במדי, שמתחלה הלכו למשתה אחשורוש ואכלו ושתו וקלקלו, ומסיים בשבח שעשו תשובה ונתקבלו, וכשם שאומרים ההגדה כך קוראים מגלת אסתר שקריאתה זו היללה, וקיימו וקבלו היהודים וכו'. כוס שלישי מברך על מזונו, כנגד גלות יון שמסרו עצמם על קדושת ה' ובירכו את ה' על הנסים שעשה להם. רביעי גומר עליו את ההלל, היא הגאולה העתידה שהיא גמר כל הנסים והנפלאות שיעשה ה' לעתיד. ועד עתה נתן טעם למה בכוסות, ועדין צריך לתת טעם למה ביין ולא בשאר משקים, דתנן ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין. לזה רבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורענות שעתיד הב"ה להשקות את א"ה, היינו הד' מלכיות ששעבדו בישראל. תחלה בירמיה כ"ה כתוב, קח את כוס היין החימה הזאת מידי והשקיתה אותו את כל הגוים ומלך ששך ישתה אחריהם. כי ששך הוא בבל בא"ת ב"ש, כי הוא הראשון שעליו תעבור כוס התרעלה לכלותם מעל פני האדמה. כי בישראל כתוב חצי אכלה בם. ודרשו רז"ל חצי כלים והם אינן כלים, כי יסורין הבאין עליהם ממרקין עונותיהם, אך לא"ה נאמר כי אני ה' לא שניתי, מעולם לא הכיתי לאומה ושניתי לה. וכ"כ שם (ירמיה כה, כז), שתו ושכרו וקיו ונפלו ולא תקומו. השני בירמיה נ"א, כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ. זה מדי שאחרי שנהרג בלשצר ע"י דריוש, ודריוש מדאה קביל מלכותא, וכתוב שם פתאום נפלה בבל וכו'. אז נמסר המלכות למדי ופרס. כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך, זה יון כמו שכבר פירשנו בדרוש לחנוכה. ימטר על רשעים פחים וכו'. זוהי מלכות רביעית, ששם כתוב ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן. וכנגדן עתיד הב"ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות. זה יהיה באחרית הימים כמ"ש בזהר פרשת בשלח נ"ח ב', אר"ש זמין קב"ה לאתיא לכל אינון מלכין שצרו על ישראל ועל ירושלים, לנבוכדנאצר ולסנחריב ולכל שאר מלכי עמין דחריבו ביתיה ולשלטאה לון כקדמיתא, וזמין קב"ה לאתפרע מינייהו באתגליא סחרני ירושלים וכו'. ואלו הן ד' כוסות של נחמות שיהיו לישראל. ה' מנת חלקי וכוסי להפרע מנבוכדנאצר ומבבל שהחריבו בית המקדש והגלו את ישראל. תערוך לפני שלחן נגד צוררי. שקבע להם יום משתה ושמחה ביום הפורים אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ואז כוסי רויה, שעיקר שמחת פורים הוא ביין, ועוד תערוך לפני שלחן הוא משתה אסתר שעשתה לאחשורוש והמן, שלכן אמר צוררי לשון רבים, כוס ישועות אשא תרין, הם יון ואדום שלא היה ביניהם ריוח, כי מיון גלו תחת יד אדום כנודע. וזהו ששנינו בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה. שר"ל בין השנים הראשונים לאחרונים היה ריוח ביניהם, שכן נבנה בית שני, ועד שנת רי"ג לבנינו לא קמה מלכות יון על ישראל. אך בין שלישי לרביעי לא ישתה, שלא היה ריוח בניהם כנזכר.

עוד נלע"ד כי הנה כתבנו בדרוש אחר ליום הקדוש הזה, כי בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ע"ש. וכנגדן ד' כוסות. כי הנה כוס ראשון אומרים עליו קדוש היום, להזכיר זכות שרה אמנו שקדשה שמו ברבים, הניקה בנים שרה ביום הגמל את יצחק. וגם כשנלקחה לבית פרעה ואבימלך שלא רצתה להשמע להם רק עמדה בנסיון. וכן כשבא סמ' לומר לה על עקידת יצחק, אמרה הב"ה יעשה רצונו מבני, כמ"ש בילקוט פרשת וירא ופירשנוהו. כוס שני אומרים עליו ההגדה, ושם מתחיל בגנות, כנגד רבקה שהולידה תחלה לעשו הרשע, ומסיים בשבח שהולידה את יעקב. ומתחיל אובד אבי. שכן פירשנוהו על פסוק ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה. שכונתם שתוליד את עשו דומה ללבן הרשע ולא ליעקב הצדיק ע"ש. שלישי מברך על מזונו, זו היא לאה שאמרו עליה בפ"ק דברכות (ז:), מיום שברא הב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להב"ה עד שבאת לאה והודתו ע"ש (ואמר ר"י משום ר"ש בן יוחי, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה' (בראשית כט, לה).). רביעי גומר עליו את ההלל, כנגד רחל שעליה נאמר מנעי קולך מבכי וכו'. כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה. אך בין שלישי לרביעי, לפי שלאה ורחל שתיהן נשי יעקב היו ונישאו לו ביחד. ובזה ניתן רמז גם כן לשלשה מצות כנגד השלשה אבות. כי על הראשונה אנו מברכין המוציא כנגד אברהם, שבזכותו ירד לישראל מן כמ"ש בבבא מציעא פ"ז (פו:). והשנית אנו פורסין אותה, לפי שיצאו מרבקה עשו ויעקב, וצריך קודם שיתחיל ההגדה לפרוס אותה, כי ביצחק יקרא לך זרע. ולא כל יצחק. וחציה מברכין עליה על אכילת מצה, רמז ליעקב הצדיק שהיה בנו של יצחק, שממנו התחילה גזרת בין הבתרים. אך חציה מצניעין אותה לאפיקומן, כי גם עשו יתוקן באחרית הימים, דרישיה דעשו קבור בעטפיה דיצחק. והשלישית כורך עליה מרור ואוכלה, לרמוז ליעקב שכל ימיו היו בצער.

והנה דרך הבעלי תשובה היא מש"ה סור מרע ועשה טוב. כן הדבר הזה אנו עוסקין תחלה להשבית החמץ ואח"כ לאכול מצה. ואמרו ביומא פ"ח (פו.), עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו וכו'. ונלע"ד שזש"ה במזמור ע"ח. והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וגו'. כי כנגד מ"ע, והוא רחום יכפר עון. שלא זז משם עד שמוחלין לו. ולא ישחית. למי שעבר על ל"ת שעושה תשובה ויה"כ מכפר. והרבה להשיב אפו. על כריתות ומיתות ב"ד, שכלן תולין ויסורין ממרקין. ועכ"ז רב חסד. לא ישלח יסורין קשים רק שיוכל לסבול. ואף בחילול ה' שהוא במיתה, לא יעיר כל חמתו, לפי שממיתו בעה"ז להצילו מדינה של גהינם. ולדרך זה נלע"ד לתת רמז נכון למ"ש בש"ע א"ח סי' תנ"א, כי כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, ואין לו תקנה אלא בשבירה או בהחזרת כבשונות שמצרפין בהם כלי חרס חדשים. וכלי עץ וכלי אבן וכלי מתכות צריכין הגעלה במים חמין, וכפי תשמישן כך הכשרן וכו', וכלי שנשתמש בו ע"י האור, כגון שפודין ואסכלאות צריכין ליבון. וכלי זכוכית אינן צריכין שום הכשר ובשטיפה בעלמא סגי להו, וכל כלי שרוב תשמישו בצונן די בשטיפה. ועל כל הדברים האלה יש רמז נכון, כי הנה גוף האדם הוא הכלי הצריך הכשר, שאם חטא ישוב וימחול לו, ולכן אם חטא במ"ע שנתעצל מלקיים מצות עשה, זהו הכלי שתשמישו בצונן דהיינו רמז לעצלות ודיו בשטיפה, דהיינו התשובה שעיקרה הבכיה, וגם ליטהר במי מקוה ושב ורפא לו. וכן כלי זכוכית שהם הת"ח שנמשלו לכלי זכוכית, כדאמרינן בחגיגה פ"ב (טו.), מה כלי זכוכית יש להם תקנה אע"פ שנשברו, גם הת"ח שסרח יש לו תקנה. שכן אמרו אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום דודאי עשה תשובה. ושאר העם שנמשלו לכלי עץ ומתכות, אם נשתמש בהן בחמין, דהיינו שעבר על מצות לא תעשה שבאים מחמימות היצר, תשובה תולה ויה"כ מכפר, יום ענות אדם נפשו, שהתענית מרתיח חלבו ודמו ומכפר עונו. ואם נשתמש בהם בכלי ראשון, דהיינו שחטא בבחרותו שאז מרתיח דמו באש היצר, צריך ג"כ שיעשה תשובה בבחרותו ולא ימתין לימי הזקנה, שלא יאמרו חסריה לגנבא וכו'. ואם תשמישו בכלי שני דהיינו שחטא בזקנותו, צריך שיעשה תשובה גם באותו זמן ולא יאמר הנה זקנתי ושבתי וכחותי חלושות, ואז נאמר עליו אשרי שעושה תשובה כאיש. ועירוי הוי ככלי ראשון שמערה על אבן רותחת, הוא היצה"ר אבן נגף וצור מכשול, ובכח התורה שהיא אש מעביר ממנו יצה"ר, וכלים שנשתמש בהם ע"י האור, שהם כריתות ומיתות ב"ד, שהבעיר גופו לעבור על העריות, שבהם יש כריתות ומיתות ב"ד. צריך ליבון ע"י האור, הם היסורין שבאים על גופו קדחת ודלקת. עד שיהיו נצוצות ניתזות ממנו, דהיינו שהגוף יתלבן וישוב לימי עלומיו. אמנם מי שחלל את השם אין לו תקנה אלא במיתה, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ובא הרמז בכלי חרש, כמ"ש הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה (ישעיה מה, ט). ואין לו תקנה אלא בהחזרת כבשונות, למסור עצמו למיתה, כאברהם אבינו ע"ה שהשליכוהו לכבשן האש וכחמו"ע. או במיתה דהיינו שבירתן היא טהרתן.

עוד שם, כלי שיש בו טלאי, אם קדם הטלאי לבליעת האיסור, אין צריך להסירו דכבולעו כך פולטו, ואם קדמה בליעת האיסור לטלאי, צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה, או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור ואח"כ מגעיל כל הכלי ע"כ. הכונה כי טלא"י גי' חמשים, שאז מתחיל כח האדם להחליש, ולפי זה אם קדם הטלאי לבליעת האיסור, דהיינו שכבר הזקין וחטא, אז בנקל יתוקן כי כבולעו שחטא בזקנותו כך פולטו, שיעשה תשובה בזקנותו, כי כיון שהזקין אין כח ליצה"ר להעבירו כל כך כמו בבחרותו שאז גדול כחו של יצה"ר. אך אם חטא בבחרותו דהיינו שקדם בליעת האיסור לטלאי כדלעיל, ולא עשה תשובה עד שהגיע לימי הזקנה, אז צריך להסיר הטלאי, דהיינו שיחזק בתשובה כמו שהיה בבחרותו. ואם אינו יכול להתענות ולסגף עצמו לפי שקפצה עליו זקנה ואין כחו שלם, ישים גחלים על מקום הטלאי, דהיינו שיעסוק בתורה שבזה ישרף יצרו שהוא גוף האיסור, וכמ"ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. ואם הוא של עץ, דהיינו שהוא ע"ה עץ יבש שאינו יודע בתורה, אין לו תקנה. אח"כ ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא מה שבתוכו. דהיינו מעשים טובים כנגד העבירות שעשה, והעיקר שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, ובראש סימן תנ"ב כתב יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית, דהיינו שיעשה תשובה כשהוא איש קודם שיכנס לשנת החמשים, כדי שיהא כחו יפה לעשות תשובה בלא מונע ומעכב. ואחרי כתבי כל זה מצאתי שמץ מנהו בס' זבח פסח בסופו. אך לא מנעתי מלכתוב מפני דברים רבים שנתוספו כאן.

הנה כי כן אחרי שקיימנו הסור מרע בהכשר הכלים והשבתת החמץ, צריכין אנו לקיים ועשה טוב, וזה במצות המצה, שנקראת כן על שם מאי דאיתא בברכות פ"א (ה.), א"ר לוי בר נחמני אר"ל, לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אי אזיל מוטב ואי לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם. אי אזיל מוטב ואי לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם. אי אזיל מוטב ואי לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ורומו סלה ע"כ. הרי אלה ד' חלוקי כפרה הנזכרים לעיל, כי כנגד שמירת מ"ע אמר לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, ודייק לעולם כלפי מ"ש בפ"ג דמנחות (מא.), בעידן רתחא ענשינן אעשה. ולכן אמר שאף שלא ידע שהוא עידן רתחא, עכ"ז לעולם ירגיז אדם יצ"ט לעשות מ"ע, על יצה"ר שלא יסיתהו להתעצל בקיומם. אי אזיל לגמרי מוטב, ואם לא שיסיתהו לעבור ג"כ על מצות ל"ת, יעסוק בתורה שהיא נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, הוא היצה"ר כההוא עובדא דר' חייא בר אשי בקדושין פ"ד (פא:) ופירשנוהו (חלק ג', דרוש נ"ט לחג השבועות ורות.). והוא ג"כ מ"ש בסוטה פ"ג (כא.), תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. ופרש"י ומצלא מיצה"ר שלא יכשילנו לחטוא ע"כ. והוא באזהרת ל"ת. אי אזיל מוטב ואי לאו, שיבא להכשילו בכריתות ומיתות ב"ד, יקרא ק"ש דכתיב ביה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שהם העריות שיש בהם כריתות ומיתות ב"ד. אי אזיל מוטב ואי לאו, שבא להחטיאו בחלול ה', יזכור לו יום המיתה שהיא על חלול ה', שאין לו כפרה אלא במיתה, כמ"ש ונגלה באזני וכו'. ועל אלה אמר המשורר מזמור ל"ז, פי צדיק יהגה חכמה. כשיבא יצה"ר להחטיאו יקרא ק"ש שצריך להוציא בשפתיו. ולשונו תדבר משפט, יזכור לו יום המיתה. תורת אלקיו בלבו יעסוק בתורה. לא תמעד אשוריו להחטיאו גם במצות עשה, כי צריך להרגיז יצ"ט על יצה"ר. ובזה אעפ"י שצופה רשע שהוא היצה"ר, לצדיק זה יצה"ט ומבקש להמיתו, שמבקש להכניע היצה"ט כדי להחטיא לצדיק, ה' לא יעזבנו בידו וכו'. ואע"פ דלא נקט הדברים כסדר המ'. התחיל בחמורות כי בזה יהא נקל לאדם להשמר מן הקלות.

הנה כי כן הפסח הוא מצות עשה, שבזמן המקדש היו שוחטים את הפסח בי"ד והיו אוכלין אותו בערב על השבע, רמז שלא ישבע אדם מן המצות, כי לעולם יהא רעב לעשות המצות. ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שפי' הר"ב ז"ל שם בפרק ערבי פסחים, שלא יאמר אפיקו מיני מתיקה, כלומר שאין לעשות המצות על מנת לקבל פרס, ואינו נאכל אלא צלי למען יהא ריחו נודף, וכן המצות נודפים ריחו של אדם, וצולין אותו בשפוד של רימון, לרמוז שאפי' ריקנין שבישראל מליאים מצות כרימון, והמצות הם כנגד ל"ת שהם ג' מינים, מצות ומשפטים וחקים, ויש לאו שיש בו מעשה ושאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה. ואיתא בפ"ב דפסחים (לה.), ארשב"ל אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהן ידי חובת מצה. וירמוז למ"ש בתורת כהנים פ' קדושים, מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר, אי אפשי לבא על הערוה, אבל יאמר אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי וכו'. שצריך לפרוש מהעבירה מפני תאותו אליה, לא בשביל שנפשו קץ בה. ועיקר המצה להיות מרגיז יצ"ט על יצה"ר, מלשון מצה וריב, וכנגד כריתות ומיתות ב"ד הם הד' כוסות, שכן להרוגי ב"ד היו משקין אותן של יין וקורט לבונה בתוכו כדי שתטרף דעתו עליו ולא ירגיש בצער המיתה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות סנהדרין. ונלע"ד לתת טעם נכון לזה עם מ"ש פ' פקודי רס"ד א' ז"ל, ת"ח כל אינון קטולי בית דין כלהו אתעקרו מאילן סטרין מסאבין, ולא אית להון חולקא בהון ובהאי ממנא דאקרי כוס התרעלה, בגין דכל אינון דלא שתו ההוא כוס דב"ד לאתעקרא מהאי כוס התרעלה, לבתר כד נפיק נשמתיה מהאי עלמא, האי ממנא וכל אינון דעמיה אחידן ביה, ודא איהו יום המר וכו'. וכבר אמרו ז"ל, אע"פ שארבע מיתות בטלו, דין ד' מיתות לא בטלו. ומי שעבר על כריתות ומיתות ב"ד נדון ביסורין קשים הממרקים, שהוא כוס התרעלה שמשקין אותו בעה"ז כדי שיזכה לעה"ב. ולכן הארבע כוסות הם זכר לד' מלכיות, ששתו ישראל כוס התרעלה בד' גליות לנקותן לעה"ב. וכנגד ד' מיתות ב"ד, כי בבבל נידונו בשריפה כחמו"ע שהושלכו לכבשן האש לכפר בעד בית ישראל. ובמדי נגזר עליהם להשמיד להרג ולאבד. וביון תלו על העץ מי שמל את בנו והיא מיתת חנק, וכתיב טבעתי ביון מצולה. שמי שנתחייב חנק נופל בנהר ונטבע. והרביעית כתוב בדניאל ז', אכלה ומרקא ושארא ברגלה רפסא. שמי שנתחייב סקילה חיה דורסתו, וכתיב יכרסמנה חזיר מיער. וכנגד חלול ה' הוא המרור שהוא גימטריא מו"ת, שאין לו כפרה אלא במיתה, וכתיב ואחריתה כיום מר. הוא יום המות שהמלאך המות משקה אותו טפה של מרה שממנה מת וכו'. הרי אלה ד' מצות שאנו עושים בלילה הזה.

ובמכילתא פרשת בא איתא המ' שהקדמנו, וקשה מאי בינייהו ומהיכן למדו לומר כן. אמנם כבר כתבנו בדרוש ליום זה הטעם למה בצווי לישראל אמר ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. ואח"כ ויקרא משה אל זקני ישראל וכו'. ושם נאמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות ע"ש. ואמרנו כי הם ג' אבות על פי מדרשי רז"ל, כי כן דם מילה הוא זכר לאברהם אבינו שקיים מצוה זו ראשונה. ושתי המזוזות הם יצחק ויעקב, ששניהם קיימו מצות הפסח ע"ש בארוכה. והרי הם שלש מזבחות כנזכר שם, ור"ש דקדק בפסוק וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף, דסף זה מיותר, דדי שיאמר והגעתם ממנו אל המשקוף ואל שתי המזוזות, אלא ודאי שבא להשמיענו שמצוה להיותו בסף כדי שיהיו ד' מזבחות, והם כנגד ד' אותיות השם, והם ד' דמים דם פסח ודם מילה, כי המילה היא לאברהם אבינו והפסח ליצחק ויעקב כדלעיל, והכל ע"י מרע"ה שמל אותם כנזכר במדרש, והוא הדם הרביעי אשר בסף, כי על ידו נעשה הכל. וזכותם הגין על ישראל במצרים. כן יגן עלינו בבנין ירשלים. כי שם נשמח בכפלים. ב"ב אמן. בילא"ו.