דרוש ט''ו לשמיני של פסח

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ה' ריקם (דברים טז, טז).

חגיגה פ"ק (דף ד:): רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי, אמר עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו, דכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי (ישעיה א, יב). רב הונא כי מטי להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם (דברים כז, ז). עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו, דכתיב למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' (ישעיה א, יא). ע"כ.

יושר השיר וינגן המנגן, לשמח לבות האנשים העצבים, שכן כתוב בספר מוסרי הפלוסופים שער א' פי"ט, כי מי שיהיה דואג ונעצב ישמע נגוני הנפש הנדיבה, כי הנפש כשתתעצב ותדאג ידעך אורה וכשתשמח יזהיר אורה ותראה זיוה. וכן אמר החכם במשלי כ"ה. מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע (משלי כה, כ.). כי כשם שהבגד מסיר הקרירות בימי החורף וגם החומץ מסיר הנתר, כך ושר בשירים על לב רע דהיינו הדואג מפני רעתו בשמעו קול השיר והנגון יסיר דאגתו, וכמו דאיתא בפ"ג דתעניות (דף כב.), בהנהו אינשי דאמרי אנשי בדיחי אנן, כי חזינן איניש דעציבא דעתיה מבדחינן ליה, ובזה זכו לחיי העה"ב ע"ש (רב ברוקא חוזאה הוה קאי בשוקא דבי לפט, הוה שכיח אליהו ז"ל גביה, אמר ליה מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי, אמר ליה ליכא, אדהכי והכי אתא ההוא גברא דהוה מסיים מסאני אוכמי (מהרש"א. היינו שגם הרצועות היו שחורות, שלא היו דרכן של ישראל בכך) ולא רמי חוטי דתכלתא בגלימיה, א"ל האי בר עלמא דאתי הוא, קרא ליה ולא אתא לגביה, אזל איהו אבתריה א"ל מאי עובדך, א"ל זיל האידנא ותא למחר, כי אתא למחר א"ל מאי עובדך, א"ל זנדוקא (רש"י. שומר של בית האסורים של מלך) אנא, ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד ובלילא רמינא פורייא בין גברי לנשי כי היכי דלא ליעבדו איסורא, וכי חזינא בת ישראל דיהבו עובדי כוכבים עינייהו עלה, מסרנא נפשאי ומצילנא לה, זימנא חדא איתרמי נערב מאורסה גבן ויהבו בה עובדי כוכבים עינייהו ובעו למינסה, אתאי דורדיא דחמרא ושדאי לה בשיפולא ואמינא להו דיסתנא היא. מאי טעמא סיימת מסאני אוכמי, אמר מתאבל אנא על ירושלים, מאי טעמא לא רמית חוטי, דאזילנא ביני עובדי כוכבים כי היכי דלא לידעו דיהודאי אנא, דכי הוה מילתא דצינעא ובעו למיגזר גזירתא מגלו לי ואמינא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לה. מאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך, אמרת לי זיל האידנא ותא למחר. א"ל דבההיא שעתא הוו גזרי גזירתא ואמינא איזיל ברישא ואשמעיה ואשלח להו לרבנן כי היכי דליבעו רחמי עלה דמלתא ויבטלונה, אדהכי והכי אתו תרי אחריני, א"ל הני נמי בני עלמא דאתי נינהו, אזל לגבייהו, א"ל מאי עובדייכו, א"ל אינשי בדיחי אנן, כי חזינן אינש דעציבא דעתיה, מבדחינן ליה. אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדי הדדי, טרחינן ועבדינן להו שלמא בהדי הדדי.). וז"ש בשמואל א' י"ו. ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה' (שמואל א' טז, יד.). וקשה שאין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ"ו. פ' בחקותי. רמז תרע"ג.), ואיך יאמר רוח רעה מאת ה'. אמנם ידוע לחכמי האמת כי בכל מקום שהיה משכן הקדושה והלכה לה, שם מתדבקת כח הטומאה בתוקף גדול, וכמ"ש בזהר פ' ויחי דף ר"כ א'. ישראל בשעתא דאיהו מית כל קדושי דמריה מתעברן מיניה ואשתאר גופא מסאבא ויכיל לסאבא לאחריני, בגין דכל קדישין נפקין מיניה ושרא עליה ס"א. ז"ש ורוח ה' סרה מעם שאול. ואז תכף ומיד ובעתתו רוח רעה, והיה זה מאת ה' כי כיון שנסתלקה הקדושה הניח מקום לס"א לחנות שם. ויאמרו עבדי שאול אליו הנה נא רוח אלקים רעה מבעתך (שמואל א' טז, טו.), יש לדקדק למה לא אמר ויאמרו עבדיו אל שאול ומאי נא. אך עבדי שאול ידעו כי נמשח דוד למלך ובעבור זה רוח ה' סרה מעם שאול. אמנם לא נכון לעשות כן להגיד אליו דבר המלוכה, ולכן ויאמרו עבדי שאול אליו, כלומר אליו דברו כן אך הם ידעו כי לא זה הטעם ואמרו הנה נא רוח אלקים רעה. כלומר דבר זה חדש הוא לא היה לך מקודם, ולא תאמר שבשביל שאמר לך שמואל וימאסך ממלך אירע לך כן שאם אמת הדבר הזה היה ראוי שמאותו זמן רוח רעה תבעתך. וכיון שהנה נא ולא קודם אין זה אלא דאגה שבלבך, וצריך לבקש תרופה למכתך. יאמר נא אדוננו עבדיך לפניך (שם טז.). כלומר עבדיך אנו ואתה מלכנו אדוננו, וכיון שיצא הדבר מפי המלך, עבדיך לפניך לעשות רצונך, יבקשו איש יודע מנגן בכנור, לא אמרו יודע לנגן בכנור כמו שהיה ראוי, כי הכונה איש יודע וחכם שהוא יהיה מנגן בכנור. ויובן היטב במ"ש שם בס' מוסרי הפלוסופים שער א' פ' כ'. כי מיתרי הכנור ארבעה כנגד הטבעים המורכבים באדם שהם ד', ירוקה אדומה שחורה לבנה וכו'. ועוד שם, צריך למשורר להראות ענין הנפש בשירו ע"ש (ואמר אחד צריך למשורר להראות ענין הנפש בשירו, וראוי לכינור להלבישו ניגון אשר יאות לו.). ז"ש איש יודע ובזה יהיה מנגן בַּכנור, ב' פתח רמז לכנור הידוע שהיא הנפש, אותיות כ"ו נ"ר, דהיינו נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז.), והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה כי לא כל העתים שוות, ונגן בידו דווקא, הוא מ"ש שם, כי האצבעות והיתרות אשר ישתנו בכל מיתרי הכנור מורים על תועלות משתנות בביטול התאוה והיגון ע"כ. ולכן אמר והיה שהוא לשון שמחה, שאם תעורר השמחה אז תלך הדאגה וטוב לך, ויאמר שאול אל עבדיו ראו נא לי איש מטיב לנגן והביאותם אלי (שמואל א' טז, יז.). הכיר שאול כי עבדיו היו נאמנים בבריתו, ולכן אמר 'ראו נא לי' ולא אמר 'בקשו' רק ראו בעין שכלכם או בהכרת הפרצוף, ע"ד ואתה תחזה וכו' (שמות יח, כא.). וכתוב בזהר פ' יתרו דף ע"ח א' ז"ל, תבחר לא כתיב אלא תחזה, לפום חיזו דעיינין בדיוקנא דב"נ וכו'. ואמר ראו נא בלי דיחוי ואיחור כי עצתכם נכונה. ואמר לי כלומר שיהא ראוי לעמוד לפני. איש מטיב לנגן, שיגרום בנגונו להסיר מעלי רוח רעה וטוב לי. ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו (שמואל א' טז, יח.). ועל זה איתא בפ' חלק (סנהדרין צג:), אמר רב יהודה אמר רב, כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע וכו'. וכן פירש"י על פסוק זה, כל עצמו נתכוון להכניס עין רעה על שאול בדוד שיתקנא בו ע"כ. כי זה היה דואג האדומי שכל עצמו לא כיון אלא לרעתו, ולכן פירשו ז"ל כי כלו בלשון הרע מדבר, שהרי נדרש ללא שאל שאול, כי לא אמר אלא איש מטיב לנגן, והוא אמר וגבור חיל ואיש מלחמה. דמה שייכות יש לזה עם יודע לנגן, אלא ודאי שאמר זה כדי שיקנא בו שאול ויהרגהו או יגרשהו מפניו. וזה כי תחלה אמר יודע נגן, והוא מה שאנו רואים בחוש כי מיתרי הכנור אינם במוצב א', כי זה מגביה הקול וזה משפילו, וכן הם העם, שזה מגביה עצמו ונוהג בגאוה וזה מתנהג בענוה ושפלות, והיודע לנגן מרים מיתרי הכנור ומנענעם לרצונו, ואז כלם כאחד משמיעים קול הגון וערב. כך המלך הוא העוצר בעמו ומשוה ביניהם למען ישבו בשלוה ולא ישתרר מי שאינו ראוי, והוא מ"ש שם בספר הנז' פי"ט, כי כשהיה רוצה אלכסנדרוס להלחם עם אויביו או לערוך לקראת צבא, יצוה להניף מיתרי הכנור, והיה אומר מצאתי תועלת בחכמת הנגון במרוצת הסוסים וערוך השלטים ולהוציא החיילים. ז"ש וגבור חיל ואיש מלחמה, כי בניגון היה לומד לערוך מלחמה נגד צורריו. עוד שם, תוצאות הנגון יעוררו העצה הרחוקה ויקריבו המחשבה הנודדת, וימצא ולא יטעה, ישלים ולא יאחר. ולפיכך אמר ונבון דבר. וכלפי מה שאמרנו שהנגון מעורר השמחה והשמחה תזהיר אור הנפש, וכתיב לב שמח ייטיב פנים. לכן אמר ואיש תאר. ועל הכל וה' עמו. כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (פסחים קיז.).

וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר שלחה אלי את דוד בנך אשר בצאן (שמואל א' טז, יט). לא אחר שאול לשלוח אל ישי שישלח לו את דוד, ואמר 'אשר בצאן' לרמוז כי היה ראוי למלוך, כדכתיב ויקחהו ממכלאות צאן (תהלים עח, ע). וישי מפחדו שמא יקנא בו שאול, או שמא הוגד לו כי נמשח למלך, לכן אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני. ויקח ישי חמור לחם ונאד יין וגדי עזים אחד (שמואל א' טז, כ). אין זו מנחה הגונה למלך, אך אפשר שכונת ישי לשלוח דברים אלה שיהיו למזון בנו ולא יצטרך לאכול על שלחן המלך, וישלח ביד דוד בנו אל שאול. ואפשר שבא לרמוז מ"ש ז"ל (יומא כב:), אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה אחריו. ואמרו עוד, מפני מה לא נמשכה מלכותו של שאול, מפני שלא היה בה דופי. ולכן שלח לו חמור לחם, לומר שבא מרות המואביה שבאה משדי מואב כששמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם. ואמר לה בועז גושי הלום ואכלת מן הלחם (רות ב, יד). ודרשו ברות רבתי (פ' ה'), זו לחמה של מלכות. ונאד יין רמז ליין שהשקו בנות לוט לאביהן, וכתיב (בראשית רבה פ' מא), מצאתי דוד עבדי (תהלים פט, כא). היכן מצאתיו בסדום. וגדי עזים שהבטיח יהודה לתמר, אנכי אשלח גדי עזים וכו' (בראשית לח, יז). ויבא דוד אל שאול וכו' (שמואל א' טז, כא). והיה בהיות רוח אלקים אל שאול (כג), כאן לא אמר רוח אלקים רעה, לפי שתכף שבא דוד לפניו נסתלק רוח הטומאה, ולא נשאר רק רוח אלקים במדת הדין. ולקח דוד את הכנור ונגן בידו דייקא כדלעיל. ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה (שמואל א' טז, כג). בכל מכל כל. הרי שתועלת הנגון הוא לשמח ולהסיר דאגת האנשים, וכן מצינו במלכים ב' ג', ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב' ג, טו). והיה זה לפי שבא לכלל כעס בראותו את מלך ישראל ככתוב שם. אשר על זה צריך לדקדק למה כעס אלישע ואמר, כי לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך (שם יד). והלא מצינו שצוה הב"ה למשה לחלוק כבוד למלכות, וכן לאליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב (מלכים א' יח, מו). האמנם נלע"ד שהטעם הוא לפי שכתוב שם, וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום (שם יב). ואיתא במדרש (ילקוט מלכים ב' ג), למה לא נאמר ביהושפט מלך, להודיע ענותנותו של אותו צדיק שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות אלא כהדיוט ע"כ. כי דקדקו בפסוק וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום, שביהושפט לבד לא כתיב מלך, כי לא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות, ולכן כעס על מלך ישראל כי להיותו ישראל היה לו להשפיל עצמו לפני הנביא, מה שאין כן במלך אדום שהיה מעם אחר. ולכן אמר כי לולי יהושפט וכו'. ואז אמר אלישע ועתה שכעסתי וסר ממני רוח הקדש, קחו לי לשמי איש יודע לנגן והיה כנגן המנגן. ש'והיה' לשון שמחה, ואז ותהי עליו יד ה', דהיינו הנבואה. ואמר כנגן המנגן כלפי מ"ש בעל העקדה שער י"ב דף ל"ב ב'. כי אמרו חכמי הנגון, שימצא בין שני כלי זמר שוים ונערכים על אורך א' ויחס א' לגמרי, כי בהניע טור מהא' יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם, וזהו והיה כנגן המנגן למטה, ותהי עליו יד ה' למעלה. וזה יכון מאד להשלים רצון שאול, שאמר ראו נא לי איש מיטיב לנגן, דהיינו שבנגונו למטה יעורר רוח קדושה מלמעלה ודוק. וז"ש בפ' ערבי פסחים (פסחים קיז.), לדוד מזמור. מלמד ששרתה עליו שכינה ואח"כ אמר שירה. מזמור לדוד. מלמד שאמר שירה ואח"כ שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה ע"כ. כי לפעמים היה דוד עצב, והוצרך לעורר השמחה כדי שתשרה עליו שכינה, כמ"ש מזמור לדוד בברחו וכו' (תהלים ג). וכ"כ בזהר פ' בשלח דף מ"ה א', זיני תשבחן הוו קמייהו דנביאי למשרי עלייהו רוח נבואה, כד"א ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל (שמואל א' י, ה) ע"כ.

ונבאר ע"ד זה מ' תמוה בבבא בתרא פ"ה (עג:), אמר רבא בר בר חנא, לדידי חזי לי ההוא אקרוקתא דהוה כי אקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוני כמה הוי שיתין בתי, אתא תנינא בלעה, אתא פושקנצא ובלעא לתנינא וסליק יתיב באילנא, תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא. א"ר פפא בר שמואל, אי לאו דהואי התם לא הימני עכ"ל. כבר הקדמנו בדרוש ליום ראשון והפט' ((חלק ב' - דרוש י' לפסח יום ראשון והפטרה). ואני הצעיר קבלתי ממורי הגדול המקובל האלקי וחכם הכולל, כמהר"ר משה זכות זצוק"ל, כי הפשט לא יופשט מהמאמרים האלה אף כי נראים זרים בעיני ההמון. שהרי ראינו בזבחים פי"ד (קיג:), שרצו להוכיח שלא ירד מבול לארץ ישראל מהא דאמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי האי אורזילא דימא בר יומיה וכו' ע"ש. ואילו לא היה זה אלא חידה ומשל אין מקום לקושיא זו. אלא ודאי שגדולים מעשה ה' והכל אמת. וכן פי' שם בפרק ה' דבבא בתרא ז"ל כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה'.) שקבלה בידינו שהפשט של מאמרים אלה במקומו עומד, ואף שנראים דברים תמוהים האמת אתם. אך להיות שהמפרשים דברו בהם ע"ד הרמז. אבחר דרכם ואענה גם אני חלקי. כי הנה בזהר פ' וארא דף כ"ט ב', ר"ש פתח ואמר, קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וכו' (ירמיהו לא, טו). כל זמנא דישראל אינון בגלותא, איהי מבכה עלייהו דאיהי אימא דלהון, ובג"כ קב"ה גרם לון קלא למצראי באינון עורדענין דרמאן קלון במעייהו והוו נפלין בשוקי כמתים. חדא הות ואולידת ואתמליא ארעא מינייהו, תא חזי כתיב ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך (שמות ז, כח). פרעה איהו אלקי קדמאה מכלהו ויתיר מכלהו. עוד שם דף ל' א', כד אתי צפרא, כלהו עלאי ותתאי אמרי שירתא, כגוונא דא לתתא, דכתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם (ישעיה סב, ו). בליליא כד אתפליג ליליא וכו', כד סליק צפרא מקדימין לבי כנשתא ומשבחין ליה לקב"ה, וכן בתר פלגות יומא, וכן בליליא כד אתחשך ובת שמשא, ועל דא אדכר לון קב"ה במצרים וסליק על פרעה אלין דלא משתככי יממא ולילי, ומאן אינון עורדעניא, ואי תימא היך לא יכלין לקטלא לון, אלא אי ארים בר נש חוטרא או אבנא לקטלא חדא, אתבקעת ונפקין שית מינה מגו מעהא, ואזלי וטרטשי בארעא עד דהוו מתמנעי למקרב בהו ע"כ. והנה כל השירות והתושבחות שישראל משבחים ומזמרים להב"ה, הם מזמורי תהלים שחבר דוד המלך ע"ה, שלכן אמר לפניו ית', יהיו לרצון אמרי פי וכו' (תהלים יט, טו). ואיתא בילקוט מזמור א' ומזמור י"ט, שאמר דוד יעשו לדורות ויחקקו לדורות, ואל יהיו קורין בהם כקורין בספרי מירס, אלא יהיו קורין בהן והוגין בהם ונוטלין שכר עליהן כנגעים ואהלות. א"ר ירמיה בשם ר' יוחנן, כתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים סא, ה). וכי תעלה על דעתך שדוד בקש דירת שני עולמים, הלא אמר יהו קורין ומזכירין אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כאילו אני קיים ע"כ. ובזהר חדש מדרש הנעלם פ' נח דף ל"ו ד', וישלח את העורב (בראשית ח, ז). זהו דוד שהיה קורא עמהן תמיד כעורב, ד"א שבא מיהודה שנקא עורב, שנאמר אנכי אערבנו (בראשית מג, ט). ערב כתיב בלא ו'. א"ר פינחס למה נקרא שמו עורב, שהיה הולך בהרים כעורב. ז"ש רבה בר בר חנא, לדידי חזי לי ההוא אקרוקתא, דהיינו הצפרדע שתמיד משמעת קול, ולכן נקראת אקרוקתא מלשון קריאה, והיינו אותה הצפרדע שעליה כתוב ותעל הצפרדע (שמות ח, ב). ואיתא בסנהדרין פ"ז (סז:), צפרדע אחת היתה, והשריצה ומלאה כל ארץ מצרים. וכמ"ש לעיל בשם הזהר. דהוה כי אקרא דהגרוניא, מדה כנגד מדה, ליסר המצרים שגרמו לישראל שהם קול קורא בגרון שלש פעמים ביום, ותמיד לא יחשו רוממות אל בגרונם, וזהו אקרא לשון קריאה, והגרוניא לשון גרון, שמרוב עבודה שהיו מעבידים אותם בפרך, לא היה להם פנאי לשבח לבוראם. ואקרא דהגרוניא כמה הוי שיתין בתי, הם ששים רבוא ישראל, שכל אשה היתה יולדת ששה בכרס א', ולכן הביא עליהם הצפרדע שכשהיו מכין אותה נפקין שית מינה, לפי שרצו למעט את ישראל מפריה ורביה, כמ"ש וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח, מה). אתא תנינא זה פרעה, כמ"ש בזהר פ' וארא כ"ט א', תא חזי פרעה הוה שולטניה במיא, דכתיב התנין הגדול וכו' (יחזקאל כט, ג). בלעה, שחשב להסיר הצפרדע מכח גבורתו, כי אע"פ שאמר העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים וכו' (שמות ח, ד). אח"כ כתוב וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו (שם יא). אתא פושקנצא זה העורב, דהיינו זכותו של דוד המלך ע"ה, בשביל שביטלו את ישראל מלשבח לבוראם, ולכן הביא עליהם את הערוב אותיות עורב, דאיתא שם בזהר דף ל' ב', דערבב לון זיני דחכמתא דלהון. וגם במכת הערוב היו העורבין, כדאיתא במדרש שוחר טוב מזמור ע"ח ז"ל, מלמעלה ראות ועורבין ועופות, מלמטן אריות ונמרים וזאבים. ועוד שם, ר' יאשיה אמר העריב עליהם את המאורות ע"כ. וזה בשביל שהחשיכו עיני ישראל המזכירים את ה' בלילות. וסליק ויתיב באלנא. ופרש"י על ענף א' כדרך העופות. להורות כחם של ישראל שהם קבלו את התורה שנקראת עץ חיים, והם נצר מטעיו יתברך. כי הנה אמרו ז"ל במדרש (שמות רבה פ' ח'), ושמתי פדות (שמות ח, יט). מלמד שהיו ישראל ראויים ללקות בזאת המכה ונתן פדיונם המצרים. וכבר פי' זה במקומו (חלק ג' - דרוש י"ד לפרשת וארא. אבות עולם - פרק ה' משנה ה.). ועכ"ז אמר הכתוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב (שמות ח, יח). כי יודע האלקים כי מקוצר רוח ומעבודה קשה נעשו רעים למקום, ולכן נתן פדיונם המצרים שגרמו להם כן. וכל זה להורות כי זכות ישראל בכלל וזכות דוד בפרט היא שעמדה להם שניצלו מהמכות ופרעה ומצרים נענשו. וא"ר פפא בר שמואל, אי לאו דהואי התם לא הימני. הרי זו ראיה ברורה שהפשט לא יופשט ודברי רבה אמת, רק שבא להורות באלו גדולתו ית' בדברים גדולים כמו אלו, ויש בהם רמז נכון כל א' לפי ענינו.

ולמדנו בזה כמה גדול כחם של מספרים תהלות ה'. ואיתא בחולין פ"ז (צא:), חביבין ישראל לפני הב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם א' בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחדש. ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע. ואמרי לה פ"א ביובל, ואמרי לה פ"א בעולם. וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו' (דברים ו, ד). ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיה ו, ג). ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים (איוב לח, ז) ע"כ. התחיל ואמר שמלאכי השרת אומרים שירה פעם אחת ביום וכו'. על פי מ"ש בחגיגה פ"ב (יד.), כל יום ויום נבראים מלאכי השרת מנהר דינור ואומרים שירה ובטלים, שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג, כג). וכתוב שם בתוס', שעל זה נאמר יוצר משרתים ואשר משרתיו. יוצר משרתים שבורא אותם, ומיד אומרים שירה ונטרדים. ואשר משרתיו כלם עומדים ברום עולם, אלו הם הקבועים ועומדים לעד ע"כ. ומצאתי בבחיי פ' ויצא דף מ"ו ג', כי יש מלאכים קיימים נצחיים לעד, והם אותם שנבראו בשני, ויש מהם בטלים, והם אותם שנבראו בחמישי. ובמחילה מכבודו נכתב בזהר להפך, שכן בפ' בראשית דף י"ז ב' איתא ז"ל, ולעולם הבדלה בשני ואתברי ביה גהינם, כדין אתבריאו כל אינון מלאכין דקטרגי למריהון לעילא, ואכיל לון נורא ואתקודו, וכן כל שאר אינון דמתבטלי ולית לון קיומא ואתכלו בנורא וכו'. ובדף י"ח ב', וחציר דא אינון מלאכין שליטין לפום שעתא דאתבריאו בשני וכו'. ובדף מ"ו ב', ביום חמישי אמר ועוף דא מיכאל, יעופף דא גבריאל וכו'. הנה כי כן אותם שאומרים שירה פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת וכו'. הם אותם הקיימים לעד לעולם, שחק וזמן נתן להם לומר שירה בזמנים הנזכרים שם. אך אותם שאומרים שירה פעם אחת בעולם, הם אותם שאומרים שירה ובטלים, והנה ג' מעלות יש לישראל יותר ממלאכי השרת. הא' שישראל נקראים בנים ומלאכי השרת נקראים עבדים, כמ"ש בזהר פ' בהר סיני דף קי"א ב' ז"ל, תרין דרגין אינון לעילא, חד רזא דעבד וכו'. שכבר נודע ליודעי חן שזה הוא מטט' שר על כל המלאכים. בן, כמה דאוקימנא בני בכורי ישראל וכו' (שמות ד, כב). ולטעם זה אומרים שירה בכל עת שירצו, כבן דעייל בלא בר. אך המלאכים הם כעבד דלית ליה רשו לחפשא בגניזוי וע"ש. השני כי ישראל קבלו התורה שבכתב ושבע"פ שכלה שמותיו של הב"ה, ולכן יש להם רשות להזכיר שמו ית' אחר שתי תיבות. ועוד שהמלאכים הם חוץ למחנה ישראל, שכן כתוב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג). והם חוץ לג' מחנות ולכן מזכירים את השם אחר ג' תיבות, אך ישראל שהם חוץ לב' מחנות לבד, דהיינו מחנה שכינה ולוייה, מזכירי' את השם אחר שתי תיבות, ולפי שהאדם הוא תכלית הבריאה, והתכלית הוא העיקר שקודם במחשבה והוא סוף המעשה, שלכן המלאכים נבראו קודם, ואחרי ככלות הכל ברא האדם. לכן אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה ע"כ.

ובזה יפורש מ' ז"ל בב"ר פ' ע"ח ז"ל. ר"מ ור' יהודה ורבי שמעון, רמ"א מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך (תהלים צא, יא). הוי אומר הנשמר גדול מהשומר. הוא הטעם להיותם במדרגת בנים, שהמלך מצוה לשמרם והמלאכים השומרים הם כעבדים. רבי יהודה אומר מי גדול הנושא או הנישא, מן מה דכתיב על כפים ישאונך (יב). הוי הנישא גדול מן הנושא. כי להיות שקבלו את התורה נאמר עליהם ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (שמות יט, ד). לקבל את התורה, ועיין בפ"ז דבב"מ. רבי שמעון אמר מי גדול המשלח או המשתלח, מן מה דכתיב ויאמר שלחני. הוי המשלח גדול מן המשתלח. זהו מ"ש שאין מלאכי השרת אומרים שירה עד שיאמרו ישראל, ולכן אמר שלחני שהגיע זמני לומר שירה, ולא הורשה עד שיעקב שלחו. על אלה הג' מדרגות שהמלאכים גדולים מישראל אמר הכתוב במזמור קי"ג. הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. דייק 'את שם' שהם שתי תיבות קודם הזכרת השם, שישראל מזכירין שמו ית' אחר שתי תיבות, וכיון שאתם אומרים שירה למטה, יהי שם ה' מבורך מן המלאכים. מעתה ועד עולם, ולא כמלאכים שאומרים שירה פ"א בעולם, רק ישראל יאמרו מעתה ועד עולם. ולא עוד אלא ממזרח שמש עד מבואו, שישראל אומרים שירה בכל עת שירצו. וכן במזמור ל"ד. אברכה את ה' בכל עת. כי לי דוקא ניתן רשות לומר שירה בכל עת, ולא כמלאכים שאין אומרים שירה אלא פעם אחת בעולם. תמיד תהלתו בפי ולא כאותם שאין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום. וזה בשביל בה' תתהלל נפשי, שנפשות ישראל הם חלק אלוק ממעל, וכשישראל מקדימים לומר שירה אז ישמעו ענוים וישמחו, שגם הם יאמרו שירה אחריהם, גדלו לה' אתי וכולי, כלפי אותם שאומרים שירה פעם א' בעולם. ונרוממה שמו יחדיו, על האומרים כמה פעמים. וכן במזמור ע"ט. ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם. ולא כמלאכים שאין אומרים שירה אלא בזמן קבוע. ואנחנו לדור ודור נספר תהלתך. וזהו ג"כ למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך. כלומר כדי שהמלאכים ישירו שירה ויספרו בכבודך צריך שתחלה אני אודך, כי אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה. ובפרק חלק (סנהדרין צב:), א"ר יוחנן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שנאמר עני ואמר הא אנא חזי גוברין ארבעה שרין מהלכין בגו נורא וחבל לא איתי בהון וריויה די רביעאה דמי לבר אלקין (דניאל ג, כה). וקשה דהיה די שיאמר גדולים צדיקים ממלאכי השרת, מאי 'יותר'. אך הכונה כי בשני בחינות גדולים הצדיקים. הא' שהזכיר תחלה 'גוברין ארבעה' שכלל את המלאך עמהם. ועוד שהזכיר את המלאך לבסוף 'וריויה די רביעאה'. ואיתא בילקוט דניאל ג', 'וריויה די קדמאה' לא נאמר אלא 'וריויה די רביעאה', זה גבריאל שהיה מהלך אחריהם כתלמיד אחר הרב, ללמדך שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת ע"כ. והוא מ"ש לעיל כי מחיצתם של צדיקים היא לפנים ממלאכי השרת.

ובשמות רבה פ' כ"ג. ד"א אז ישיר משה. הה"ד קדמו שרים אחר נוגנים (תהלים סח, כו). א"ר יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני הב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחם הב"ה. אמר להם לגיונותי נתונים בצרה ואתם אומרים לפני שירה, הה"ד ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות יד, כ). כמא דתימא וקרא זה אל זה ואמר (ישעיה ו, ג). וכיון שיצאו ישראל מן הים, באו המלאכים להקדים שירה לפני הב"ה, א"ל הב"ה יקדמו בני תחלה, הה"ד אז ישיר משה, אז שר לא נאמר אלא אז ישיר, שהב"ה אמר ישיר משה ובני ישראל תחלה. וכן דוד הוא אומר, קדמו שרים אלו ישראל, אחר נוגנים אלו המלאכים, למה כך, אמר הב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו בני תחלה, אלא מפני שבשר ודם יאמרו תחלה עד שלא ימות א' מהם, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים. משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו, והלכו בני הפלטין מבקשי' לקלס למלך ובנו מבקש לקלסו, אמרו לו אדוננו מי יקלסך תחלה, א"ל בני, מכאן ואילך מי שרוצה לקלסני יקלסני. כך כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הב"ה את הים, והיו המלאכים מבקשים לומר שירה, א"ל הב"ה אז ישיר משה ובני ישראל תחלה ואח"כ אתם. הוי קדמו שרים אלו ישראל. אחר נוגנים אלו המלאכים, בתוך עלמות תופפות, אלו הנשים שהם קלסו באמצע, כדכתיב ותקח מרים הנביאה ע"כ. כמה קושיות יש במ' זה, ולאהבת הקיצור נעורר על קצתם לבד. הא' שכיון שלמדנו ממאמר דחולין הנז' שאין מלאכי השרת אומרים שירה עד שיאמרו ישראל תחלה, למה היום הזה באו המלאכים להקדים, שכל שכן שביום הזה שעשה הב"ה נסים לישראל היה להם דין קדימה למלאכים. עוד כיון שלמד מפ' אז ישיר שישראל יקדמו חחלה. למה הוצרך להביא מדוד. ולמה הוצרך למשל, וכל שכן שאינו דומה לנמשל, שבמשל אומר שלהיותו בנו יקלס הוא תחלה. ובנמשל נתן טעם אחר שבשר ודם יאמרו תחלה עד שלא ימות א' מהם. עוד קשה שכיון שהנשים קלסו באמצע, היה לו להקדימן למלאכים ולומר קדמו שרים בתוך עלמות אחר נוגנים כסדר הדברים. אמנם המה ראו כן תמהו בפ' אז ישיר משה, ש'אז' הוא עבר, ו'ישיר' הוא עתיד, שני הפכים בנושא אחד, ולכן דרשו פסוק אחר הדומה לזה, שגם בו יקשה מ"ש קדמו שרים אחר נוגנים, שפשט הכתוב מורה שהשרים באו אחר נוגנים, וא"כ איך ייחס להם הקדימה. על אלה פקחו עיניהם ותירצו במאי דתנן בפ' י' דזבחים (א' ב'), כל התדיר מחבירו, קודם את חבירו. וכל המקודש מחבירו, קודם את חבירו. ובגמרא (זבחים צ:), אבעיא להו, תדיר ומקודש איזה מהם קודם, ולא אפשיטא. ולכן פסק הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות תמידין ומוספין, היה לפניו תדיר ומקודש, יקדים איזה מהם ירצה ע"ש. והנה בלשון המאמר יש לדקדק, שתחלה אמר בקשו המלאכים לומר שירה לפני הב"ה. ואח"כ אמר באו המלאכים להקדים. ולכן לפע"ד שזאת היא שירה חדשה שבקשו המלאכי' לומר על הנסים שעשה הב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים. לא השירה התדירה בכל לילה, שזאת בלי ספק גם הם ידעו שישראל יאמרו תחלה. אך להיות ששירה חדשה זו על הצלת ישראל, מן הראוי שהמלאכים יאמרו אותה. א"ל הב"ה לגיונותי נתונים בצרה, שהיו ישראל על הים בסכנה מפני הקטרוג כנז' בדרושים אחרי' ע"פ והמים להם חומה. חמה כתיב ע"ש (חלק א' - דרוש מ"ד לפרשת עקב והפטרה.). וכיון שיצאו ישראל מן הים, שכבר ראו את מצרים שר שלהם מת על שפת הים ובטל הקטרוג, באו המלאכים להקדים שירה לפני הב"ה, כי זאת השירה שהיא לשבחן של ישראל שעשה עמהם נסים, יש להם להקדים לישראל. ועוד מטעם אחר כי כבר באו בלילה לומר שירה ולא הניחם מטעם לגיונותי נתוני' בצרה. הנה בסור הסבה יסור המסובב. עוד ידענו כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם הוא דוקא כשיש מקום לשניהם, אך כשאין מקום אלא לא', ידחה התדיר ממי שאינו תדיר, כאשר ראינו בהפטרות שמפטירין במה שאינו תדיר ודוחים התדיר. עוד במה שאמרנו לעיל שתדיר ומקודש איזה מהם שירצה יקדים, המלאכים הם קדושים ויקדימו לישראל. א"ל הב"ה יקדמו בני תחלה. הרי אלה שתי קדימות 'יקדמו' ו'תחלה'. כי משני טעמים הנז' יש להם לישראל להקדים, אם מטעם תדיר שישראל הם אומרים שירה בכל עת שירצו, והמלאכים יש להם זמן קבוע, כל אחד לפי מה שהוא כדלעיל במ' דחולין פ"ז. ואם מטעם מקודש, שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת כדלעיל, ואיתא בויקרא רבה פ' כ"ד. שהעליונים אין להם אלא קדושה אחת, ובישראל נאמר והתקדשתם והייתם קדושים. ועדין אני אומר שאין זה אלא כלפי האנשים. אך הנשים לא שמענו שתקדמנה למלאכים. לכן אמר וכן דוד הוא אומר קדמו שרים אלו ישראל, קרא לישראל שרים לפי שעיקר השירה היא להם, שאין מלאכי השרת אומרים שירה עד שיאמרו ישראל תחלה. ועוד לפי שהם אומרים שירה כל זמן שירצו, מה שאין כן המלאכים שקראם נוגנים, דהיינו לנגן בכלי זמר שבא אחרי השירה לבסם הקול, ולמה אמר קדמו שרים אחר נוגנים. דנראה שהיו השרים אחר הנוגנים, והיה לו לומר קדמו שרים ואחר נוגנים. הטעם הוא להודיע שבחן של המלאכים שנתעוררו תחלה לשיר, ולכן רצה הב"ה להחזיק להם טובה, וזהו קדמו שרים אלו ישראל, אך זה היה אחר נוגנים, דהיינו המלאכים שנתעוררו תחלה. ובזה יש מקום שאלה, שאם המלאכים נתעוררו תחלה, למה אמר הב"ה יקדמו בני תחלה. ולפיכך אמר ולמה כך. והשיב אמר הב"ה למלאכים, לא מפני שאני משפיל אתכם וכו'. דייק בדבריו אמר הב"ה למלאכים, כלומר הנה האמת כן הוא שמפני גדולתם של ישראל שהם במדרגת בנים צריך שיקדמו תחלה. אך להפיס דעתם של המלאכים שלא יקנאו ויקטרגו על ישראל אמר להם טעם אחר. לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו בני תחלה, אלא מפני שבשר ודם יאמרו תחלה עד שלא ימות א' מהם. וזש"ה מזמור ק"ד. אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי. כלומר אני אקדים לומר שירה לפי שאני בשר ודם ואומר שירה בחיי קודם שאמות, ולא כמלאכים שכל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים, וזהו אזמרה לאלקי בעודי קיים. כך הוא הטעם שנתן הב"ה למלאכים. אך האמת כן הוא, יערב עליו שיחי. שערבים עליו שירות ישראל יותר מהמלאכים, אנכי אשמח בה'. ויובן עם מ"ש בזהר שיר השירים דף י"ז א' ז"ל, לאינון דלבר דלא ידעי בקישוטהא, אמרת דאיהי שחורה מסטרא דתתאי, בגין דלא ישגחון בעינא בישא לקטרגא לתתאי, דהא לית לון קנאה אלא בתתאי, כד תתאי אינון בעלויא אינון מקנאין לון יתיר מכלא. ואי תימא דלית בהו קנאה, בינייהו לית קנאה אבל על אחרנין אית קנאה וכו' (ובגין דאיהי כאימא על בנהא על ישראל, ההוא תיקונא שפירא ויאה מכולא, דאיהו מסטרא דכלילו דלתתא, דבגיניה סלקא לעילא, מחכדא ליה לגבי אוכלוסהא דלבר, בגין דלא יקנאון ולא יקטרגו עלייהו דישראל. ובגין כך, אל תראוני שאני שחרחורת, לא תסתכלון בהאי תיקונא, בגין שאני שחרחורת.).

ובזה איתא בויקרא רבה פ' כ"ד. ר' אבון אמר תרתי, ר' אבון אמר משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהם נזירים ומהם שכורים, בא ליתן שכרם, נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק א'. אמרו לו אדוננו המלך, לא כלנו שמרנו כא', מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד, א"ל המלך אלו שכורים הם ודרכן לשתות יין, לפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולכם חלק א'. כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת, שנאמר ומאמר קדישין שאלתא (דניאל ד, יד). אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמודו, הה"ד קדושים תהיו. וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. ר' אבון אמר אוחרי, משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשן של בניו, כך בכל יום ויום העליונים מכתירים להב"ה שלש קדושות, מה הב"ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל ע"כ. והמ' האלה סותרים זה את זה, כי הראשון גורע בכבודן של ישראל שיצה"ר שולט בהם. והב' מוסיף כבודן. אבל עם שאמרנו שניהם כא' טובים. כי כשמדבר עם המלאכים, ששאלוהו מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק א'. כדי שלא יקנאו בישראל הוא משיבן כי הם גרועים מן המלאכים שיצה"ר שולט בהם, ולפיכך צריכין שתי קדושות. אך האמת כן הוא שישראל קדושים הם ממלאכי השרת, ולכן נותן שתי קדושות בראשן של ישראל, כי התחתונים יש להם גוף ונפש, וכשמקדשים גופם ג"כ לעבודתו ית' הרי אלו שתי קדושות. אך העליונים הם רוחניים לבד ואין להם אלא קדושה אחת. נחזור אל המ' שאמר הב"ה למלאכים, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים. דאיתא בתוס' פ"ב דחגיגה על המ' הנ"ל (יד.), כל יום ויום נבראים מלאכי השרת מנהר דינור ואומרים שירה ובטלים וכו'. ז"ל לפי שהמלאכים הקבועים ממתינים זה את זה לומר שירה כא', כדכתיב וקרא זה אל זה ואמר. וזהו שתקנו ביוצר של שחרית, ומשמיעים ביראה יחד בקול, ונותנים רשות זה לזה כלם כא' עונים, אבל אלו חדשים שנבראים בכל יום, אין אומרים קדושה על הסדר נטרדין מיד ע"כ. לכן שפיר קאמר כל זמן שאתם מבקשים, דהיינו שאומרים כלם כא', אין מקדים ואין מאחר, הרי אתם חיים וקיימים. והשתא דאתינן להכי נתרץ הקושיא שהקשינו שאין המשל דומה לנמשל, שלמלאכים אומר לא מפני שאני משפיל אתכם וכו'. ובמשל אומר בני יקלסני תחלה. כי מלבד הטעם שאמרנו שלמלאכים אמר כן כדי שלא יקנאו בישראל, אך האמת כן הוא שישראל קודמים לפי שהם בנים לה', יש עוד טעם אחר בזה, כי למלאכים שהם חיים וקיימים, להם יכון לומר שבשר ודם יאמרו תחלה עד שלא ימות א' מהם, אבל אתם וכו'. אך למלאכים שגם הם נטרדים ובטלים תכף שאמרו שירה, אין שייך טעם זה רק יקדמו בני תחלה. וחזר ואמר כך כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הב"ה את הים, שהם שני ניסים גדולים, כי יציאת מצרים היה דרך נס לפי שאין עבד יוצא משם לעולם. וגם קרע להם את הים והטביע את המצריים, שני הפכים בנושא א'. והיו המלאכים מבקשים לומר שירה, דהיינו שירה חדשה כדלעיל. א"ל הב"ה אז באותה שעה. ישיר משה ובני ישראל תחלה, כלומר גם בפעם הזאת יקדמו ישראל ואח"כ אתם. הוי קדמו שרים וכו'. וזה יובן היטב עם מ"ש בילקוט פ' בשלח, וגם בתהלים מזמור ס"ח ז"ל, נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדים, מי יקלס תחלה. א"ר חייא בר אבא, השלום עשה שלום ביניהם, שנאמר קדמו שרים אלו ישראל, ואח"כ נוגנים אלו המלאכים, בתוך עלמות תופפות אלו הנשים. א"ר לוי השמים, לא אקבל דבר זה אלא הנשים קלסו תחלה, דכתיב בתוך עלמות תופפות. העלמות בתוך ע"כ. וקשה לר' חייא דאמר רב השלום עשה שלום ביניהם, שאם יקדמו המלאכים נשאר התרעומת לנשים. ואם הנשים יקדמו המלאכים יתרעמו. ועוד אם קדמו המלאכים לנשים, מאי בתוך, דהרי הנשים היו אחר הכל. אך במה שאמרנו שהם שני מיני מלאכים, אותם שהם קיימים ואותם שהם בטלים לשעתן. ואפשר שזוהי כונת המשורר עושה מלאכיו רוחות, הם אותם שבטלים מיד. משרתיו הם הקיימים כדברי התוס' שהזכרנו לעיל, אש לוהט שיש להם קיום יותר מהרוח. הנה כי כן רב השלום, דהיינו הב"ה ששמו שלום לפי שאוהב שלום, עשה שלום ביניהם, דהיינו שהמלאכים שאינן קיימים יקדימו לנשים, לפי שגם בהם שייך טעם עד שלא ימות א' מהם. והנשים תקדמנה למלאכים הקיימים, ובזה אתי שפיר קדמו שרים אלו ישראל, אחר נוגנים אלו המלאכים הבטלים. אך הקיימים נתאחרו לכל. ובתוך עלמות תופפות, שהנשים היו בתוך הנוגנים, דהיינו בין המלאכים הקיימים והבטלים. אך ר' לוי לא שוה לו בזה לפי שגם הנשים מתות, ולכן גם הנה קדמו למלאכים בכל מכל כל, והיו בתוך ישראל והמלאכים. והטעם לזה לפי שדייק בכתוב בתוך עלמות תופפות. מהו זה תופפות. אך יובן במ"ש ותקח מרים הנביאה את התוף בידה. ואיתא בשמות רבה פ' א', שהיתה מרים מתנבאת ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ואיתא במכילתא פרשת בשלח, מובטחות היו צדקניות שבדור שהב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים. ועיין בפ' בשלח והפט' (חלק א' - דרוש י"ח לפרשת בשלח והפטרה.) מה שפי' בזה. וא"כ כיון שהנשים היו נביאות, שנצנצה בהן רה"ק והוציאו תופים ממצרים, לכן ראוי שתקדמנה גם הן למלאכים לומר שירה, וזהו שהגיד הכתוב בתוך עלמות תופפות. שזכות התופים עמדה להן להקדים שירתן למלאכים. וזהו שסיים המ' בתוך עלמות תופפות אלו הנשים, שהן קלסו באמצע, כדכתיב ותקח מרים הנביאה ע"כ. כלומר לפיכך זכו הנשים לקלס באמצע, בעבור כי מרים היתה נביאה, וגם שאר הנשים נצנצה בהן רוח הקדש ודוק.

וזוהי כונת הכתוב, אז ישיר משה ובני ישראל וכו'. ואחריהם המלאכים, וזהו ויאמרו לאמר. שישראל אמרו שירה ואח"כ לאמר למלאכים שישירו גם הם, אי נמי ויאמרו האנשים לאמר לנשים, עוד יובן ויאמרו לאמר, כלפי מ"ש כל האומר שירה זה בעה"ז, זוכה לאמרה לעה"ב. אף כאן ויאמרו אז לאמר לעתיד. ולענין השירה נבאר מ' ז"ל בתנחומא פ' אחרי מות, זש"ה ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. משעה שהשמש זורח עד שהוא שוקע מקלס להב"ה. וכן אתה מוצא בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתק את החמה, לא אמר שמש בגבעון עמוד אלא שמש בגבעון דום. אלא כל שעה שהוא מהלך הוא מקלס להב"ה, וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח להלוך, לכך א"ל יהושע דום. א"ל השמש אתה אומר לי דום, יש קטן פותח פיו ואומר לגדול הימנו דום, אני נבראתי ברביעי ואתה נבראת בששי ואתה אומר לי דום, א"ל יהושע, בן חורין קטן שיש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק, לא קנה אברהם אבינו השמים וכל מה שבתוכו, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ולא זו בלבד אלא שנשתחוית כעבד לפני יוסף, שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי. א"ל השמש, אתה אומר שאדום ומי אומר קלוסו של הב"ה, א"ל שתוק ואני אומר, שנאמר אז ידבר יהושע. ואין אז אלא שירה, שנאמר אז ישיר משה ע"כ. וקשה שהרי כל עצמו בא ללמד שע"י קלוס השמש יש בו כח להלך. והכתוב אינו מדבר אלא על הקלוס, מהולל שם ה'. ועוד מה היא טענתו אני נבראתי בד' ואתה נבראת בששי, דאדרבא כל המאוחר בבריאה הוא גדול מחבירו, כאשר ראינו שהאדם שהוא תכלית הבריאה ועיקר הכל נברא באחרונה. ועוד כיון שאמר לא קנה אברהם אבינו וכו', למה הוצרך לטעם אחר 'ולא זו בלבד אלא שנשתחוית כעבד לפני יוסף'. אמנם כתוב ביהושע י'. אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד וכו'. וקשה בפסוקים אלה. 'אז ידבר' הם שני הפכים, כי 'אז' הוא עבר, 'וידבר' הוא עתיד. ועוד מה דבר יהושע לה'. שהרי חזר ואמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום, ומהו 'אז ידבר' שלא נזכר דבורו. ולמה חזר ואמר ביום תת ה' את האמורי וכו'. שהרי כבר אמר ויהומם ה' לפני ישראל, ובאמרו אז ידבר יהושע לה'. נודע שביום ההוא היה, ועוד מאי 'שמש בגבעון דום' וכן 'וידום השמש', דהיל"ל עמוד וכן ויעמוד השמש, כ"ש שאמר 'וירח עמד'. ולמה בשמש 'דום' ובירח 'עמד'. ולתרץ הכל התחיל בפ' ממזרח שמש עד מבואו וכו'. וגם פה יקשה, שכיון שאמר 'יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם' כולל הכל. ועוד למה הזכיר היום ולא הלילה, שאמר 'ממזרח שמש עד מבואו' שאין הלילה בכלל. לפיכך אמר משעה שהשמש זורח עד שהוא שוקע מקלס להב"ה. וזה כי השמש הוא המאור הגדול, והוא גדול מכל ז' כוכבי לכת, והוא מאיר לעולם ומגדל צמחים ופירות, כדכתיב וממגד תבואות שמש. ולכן טעו בו לעובדו לאלוק, והוא הבעל שעבדוהו הרבה כנז' בזהר פ' בראשית דף מ"ט א'. ולפי זה השמש מקלס להב"ה להודיע לכל כי אינו אלוק רק הוא מצווה ועושה, שכן שמש הוא לשון שמוש, כי הוא משמש להב"ה, וז"ש יהי שם ה' מבורך וכו'. וא"ת והלא שמש וירח טועים בני האדם לעבדם. לכן אמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', כי להוציא מלב הכופרים שאינו אלוק, לכן מקלס להב"ה.

והנה איתא בפרקי ר"א פ' נ"ב ז"ל, מופת ששי, מיום שנבראו שמים וארץ, השמש והירח וככבים ומזלות עולין להאיר על הארץ, עד שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל, וערב שבת היתה וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת, ועוד שראה חרטומי גוים כובשין במזלות באים על ישראל, מה עשה יהושע, פשט ידו לאור השמש ולאור הירח ולאור הככבים והזכיר עליהם את השם, ועמדו כל א' וא' ל"ו שעות עד מוצאי שבת, שנאמר וידום השמש וירח עמד וכו'. הוצרך לשני טעמים, הא' שערב שבת היתה. ולפי שאין זה מספיק, שכיון שהתחיל קודם השבת, איתא בספרי פ' שופטים, עד רדתה (דברים כ, כ). ואפילו בשבת. ועיין בהרמב"ם ז"ל סוף פ"ב מהלכות שבת ובפ"ו מהלכות מלכים. לכן בא בטעם אחר, ועוד שראה חרטומי גוים וכו'. וזה כמו שמצינו בעמלק שהעמיד את השעות בכשופיו כמובא בילקוט פ' בשלח. לזה אמר בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתק את החמה. לא אמר להעמיד רק לשתק, לפי שע"י השירה הוא מהלך, וזהו ביאור הכתוב ממזרח שמש עד מבואו. דהיינו הלוכו שבכל יום, מהולל שם ה', שעל ידי הקלוס הזה הוא מהלך, לפי שאם לא היה מקלס לא היה הולך, כדי שלא יטעו הבריות לומר שהוא אלוק. והראיה מיהושע שלא אמר שמש בגבעון עמוד רק אמר דום, לפי שכל שעה שהוא מהלך הוא מקלס להב"ה, וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח להלוך, דאם לא היה מקלס לא היה לו כח להלוך מהטעם הנז', וכשרצה יהושע להעמידו צוה שישתוק מלומר שירה כי בזה יעמוד ממילא. א"ל השמש אתה אומר לי דום, כלומר מי אתה שאתה אומר לי דום מלומר שירה. יש קטן וכו'. איתא בבחיי פ' ויקהל ז"ל, וידוע כי חלקי הנבראים השפלים ד' הם, זה למעלה מזה, והם הדומם והצומח והחי והמדבר, וכן תמצא סדר הוייתם בבריאתם במעשה בראשית, הדומם הוא שכתוב ותראה היבשה. הצומח הוא שכתוב אחריו תדשא הארץ דשא. החי הוא שכתוב ביום חמישי ישרצו המים. המדבר הוא שכתוב ביום ששי נעשה אדם, כי הנבראים השפלים תמצא אחרון אחרון משובח, בהפך מן הנבראים העליונים שהם ראשון ראשון משובח. האור ביום ראשון, הרקיע ביום שני שהוא למטה מן האור, והמאורות בד' שהם למטה מן הרקיע וכו' ע"ש. הנה כי כן האדם מצד גופו הוא מעולה משאר הנבראי' התחתוני', אך מצד הנפש הוא מן העליוני', והוא פחות מכלם לפי דברי הבחיי הנ"ל, וז"ש לו השמש יש קטן וכו', אני נבראתי בד' ואתה בששי, ובעליונים הראשון משובח, וא"ל יהושע, בן חורין קטן שיש לו עבד זקן, אינו אומר לו שתוק. הכונה כי האדם הוא בעל בחירה, מה שאין כן שאר הנבראים שהם מוכרחים במעשיהם, ואפילו צבא השמים, חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. וא"כ מצד הגוף אני גדול ממך, שאני בעל בחירה ואתה עבד מוכרח במעשיך. גם מצד הנפש, גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, והגם שנבראתי בששי, הנפש שלי קדמה לכל, שהרי בנפשותם של צדיקים נמלך וברא את העולם, וכתיב בראשית ברא אלקים. בשביל ישראל שנקראו ראשית. והראיה שהרי כתיב באברהם שקנה השמים והארץ וכל מה שבתוכן, ואני בנו של אברהם ואתה עבד שלי. ולא עוד אלא שנשתחוית כעבד לפני יוסף. והרי אלה שלש טעמים ובתלתא הויא חזקה. אז הודה לו השמש שמוכרח לעמוד מפניו. אך עדין קשה לי שאתה אומר שאדום, ומי אומר קלוסו של הב"ה להראות שאיני אלוק וזה צורך גבוה. א"ל שתוק ואני אומר, שערב לו ית' קלוסי מקלוסך, שהרי אין מלאכי השרת אומרים שירה עד שיאמרו ישראל. שנאמר אז ידבר יהושע. כי זהו כונת הכתובים ויהי בנוסם מפני ישראל וה' השליך עליהם אבנים גדולות (יהושע י, יא). אז ראה יהושע שהשעה עומדת לו, שהב"ה עושה להם נסים. ולכן אז ידבר יהושע, דהיינו שהוא ידבר קלוסו של הב"ה והשמש ישתוק ויעמוד, וזה לא גילה הכתוב כי אינו אלא קילוסו של הב"ה במקום השמש. וזה לפי שהשעה דחוקה, ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל, ולכן אין ראוי להעביר השעה. ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום, זה אמר לעיני ישראל. אך הדבור הראשון שהוא הקלוס שדבר במקום השמש, זה לא היה לעיני ישראל רק בינו לבינו.

עוד יובן אז ידבר וכו'. עם מאי דאיתא בילקוט פ' בשלח, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות יז, יב). וכי עד אותו יום לא בא השמש, אלא מכאן שעמדה לו השמש ע"כ. וזה משום דהיל"ל ויהי ידיו אמונה כל היום. מאי עד בא השמש. אלא ודאי שנתארך היום, ולזה אמר עד בא השמש של אותו יום שנתארך, ועוד שם בילקוט, זהו שאמר הכתוב יום ליום יביע אומר (תהלים יט, ג). זה יומו של משה שבישר יומו של יהושע, אמר יהי רצון שתעמוד לך חמה כשם שעמדה לי, לכך נאמר ושים באזני יהושע ע"כ. ז"ש אז ידבר יהושע. שמאז בימי משה נאמר לו שידבר להעמיד השמש. שנא' אז ידבר יהושע. ואין אז אלא שירה, שנאמר אז ישיר משה. כי כשם שבהיות ישראל על הים, באו מלאכי השרת לומר שירה ולא הניחם הב"ה, שאמר יקדמו בני תחלה, כך עכשיו אז ידבר יהושע כדי שישתוק השמש, וזהו וידום השמש וירח עמד. שגם זה לשון שתיקה, כמ"ש בזהר פ' שלח דף קע"ג א', עמידה אמאי קרו ליה שתיקה, אלא בדבורא אית שבעה שייפין דמתנענען בהדיה, לבא, ריאה, קנה, לשון, שיניים, שפוון, בשר קיימי בקיומייהו בלי נענועא, ועל דא איהו עמידה ע"כ. כי הקול בא מן הלב, ולכן הלשון שליח הלב, וגם מן הגרון בא הקול והם חמשה מוצאות, קנה הוא הגרון, לשון, שניים, שפוון הם ד', ובשר הוא החיך, הרי אלה חמש מוצאות, שבשתיקה כלם עומדים ואינם מתנועעים, ולכן באמור דום הרי הוא כמו עמודו, כי אין עמידה אלא שתיקה, וזוהי כוונת הכתוב בקדושים, לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט, טז). שהוקשה לרש"י ז"ל, מאי לשון הליכה ותירץ בדוחק. אך לדרך זה אתי שפיר, כי הדיבור הוא הליכה בהתנועע כל הה' מוצאות.

עוד לענין השיר, כתוב בספר ערוגת הבשם דף קי"ח ע"א ז"ל. אמרו המושלים כי השיר היא מלאכת המוסיק"א, תיבחן בתנועת סיבוב גלגלי רום כפי דברי רז"ל. ויובל אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ד, כא). הביאה לדורותיו ומת במבול ונשארה בשחקים, עד שהרגיש בה פיטאגורה מתוך הקשת הקורנס ומקבות בעלי משקלים מיוחסים. ודוד נעים זמירות ישראל הבין דרכה וכו'. ובזה נבא לביאור הפסוקים בפ' בראשית. ותלד עדה את יובל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה (בראשית ד, כ). ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב (כא). וצלה גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה (כב). קשה למה לנו לידע אומנות שלש אחים אלה, ולמה האריכה בהם התורה מה שלא כתבה כן באחרים. אמנם בב"ר פ' כ"ג ז"ל, ותלד עדה את יבל (בראשית ד, כ). לשעבר היו מקנין להב"ה במטמוניות, חזרו להיות מקנין אותו בפרהסיא, הה"ד אשד שם מושב סמל הקנאה המקנה וכו' (יחזקאל ח, ג). וצלה גם היא ילדה את תובל קין, זה תבל עבירתו של קין, קין הרג ולא היה לו במה להרוג, אבל זה לוטש כל חורש נחשת וברזל, ואחות תובל קין נעמה, שהיתה מנעמת בתוף לע"א. ובילקוט שם ז"ל, אנוש בן שת, בימיו התחילו הבריות להכעיס ליוצרם, והוא היה הדור הג', והכעיסו בג' עבירות, שנאמר אבי יושב אהל ומקנה בסתר. חזרו להכעיס בגלוי משמיעין קולם, שנאמר אבי כל תופש כנור ועוגב. חזרו להיות עושים צלמים וקורין אותן בשם בוראן, שנאמר אז הוחל וכו'. חזרו מתבלין בכל פעם, שנאמר תובל קין. ואחות תובל קין נעמה. שחזרו להתבל בזנות, כענין שנאמר תבל עשו (ויקרא כ, יב). ונגזר עליהם ג' גזרות כנגד הכעס שהכעיסו. אחת שנקרא אוקינוס והציף שליש היבשה. וא' שהיה כל העולם כלו מישור וערבה ונעשה הרים וטרשים וגומות, ועתיד לעתיד לבא לחזור למישור. וא' שנתמעטה קומתן ע"כ. הוקשה לרז"ל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה, שהרי כבר כתוב ויהי הבל רועה צאן. וא"כ לא היה זה ראשון ליושב אהל ומקנה. ולכן דרשו לגנאי כיון שהיו רשעים. תחלה ותלד עדה את יבל, מלשון עד דיבון (יהושע יג, ט). שסרה מאחרי ה' להוליד בן לע"א, ותחלה היה במטמוניות, כי לא ערב אל לבו לעבוד ע"א בפרהסיא, פן יפגעוהו בדבר או בחרב, וזהו יושב אהל. שהיה בביתו במקום נסתר להיות מקנא להב"ה, כי ה' אלקיך אל קנא. ואיתא בפ"ד דע"א (נה.), שאל אגריפס את רבן גמליאל, כתוב בתורה כי ה' אלקיך אל קנא (דברים ד, כד). כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור, עשיר בעשיר. א"ל אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה אין מתקנא בה, פחותה ממנה מתקנא בה ע"כ. זהו שאמר אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה (יחזקאל ח, ג). לפי שהניחו מקור חיים ית' שמו, לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. ולפי שזה היה ראשון שעבד ע"א, לכן אמר הוא היה אבי יושב אהל ומקנה, דהיינו לעבוד ע"א. ואחרי כן יצא אחיו להכעיס בגלוי ולהשמיע קול בכנור ועוגב לע"א, ולכן לא אמר ותלד עוד את יובל, רק ושם אחיו יובל, כי הוא אחיו בע"א אבל הוסיף עליו לעשות מעשהו בפרהסיא. וצלה גם היא ילדה את תובל קין, כי גם היא הולידה רשע, לתבל אומנותו של קין לשפוך דם חנם, לוטש כל חורש נחשת וברזל. ואחות תובל קין נעמה. שפי' בילקוט, שהתחילה בזנות. הרי שג' אחים ואחות אלו מהם התחילה העבירה תחלה בג' עבירות חמורות ע"א ש"ד ג"ע. ולכן הזכירה התורה אומנותם של אלו, וכנגדם גזר עליהם שלש גזרות, כי כנגד ע"א ששליט ביבשה ולא בים, בא אוקינוס והציף שליש העולם, וכנגד ג"ע נעשה העולם הרים וטרשים שקשים לזריעה. לפי שהשחיתו זרעם ונתערבו מין שלא במינו. וכנגד ש"ד נתמעטה קומתן, מדה כנגד מדה, הם רצו להמעיט המין האנושי בשפוך דמן, כך נתמעטה קומתן, ואלקי משפט ה' גרם שנהרג תובל קין עם קין זקנו ע"י אביו כנודע.

ובפ' היום כתוב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות (שמות טו, כ). וכבר פי' פסוקים אלה בדרוש לפ' בשלח והפט' ע"ש (חלק א' - דרוש י"ח לפרשת בשלח והפטרה.). ועתה נוסיף כי הנה כתוב בתהלים קמ"ז. מונה מספר לככבים לכלם שמות יקרא. וקשה דהיה די שיאמר 'מונה הככבים' מאי 'מספר', ועוד מאי 'לכלם', דהיל"ל 'ובשמותם יקרא'. אמנם איתא בסנהדרין פרק ד' (סנהדרין לט.), אמר ליה קיסר לרבן גמליאל, כתיב מונה מספר לככבים (תהלים קמז, ד). מאי רבותיה, אנא מצינא לממני כוכבי, אייתי חבושי שדינהו בארבלא וקא מהדר להו, אמר ליה מנינהו, אמר ליה אוקמינהו, אמר ליה רקיעא נמי הכי הדרא. איכא דאמרי הכי אמר ליה קיסר, מנו לי כוכבי, אמר ליה רבן גמליאל, אימא לי ככיך ושיניך כמה הוו, שדא ידיה לפומיה וקא מני להו, אמר ליה דאיכא בפומך לא ידעת, דאיכא ברקיעא ידעת ע"כ. וזהו שכתוב הבט נא השמימה וספור הככבים אם תוכל לספור אותם (בראשית טו, ה). כי מרוב מנינם וגם מחמת גלגולם אי אפשר למנותם. ולכן להגיד שבחו ית' אמר 'מונה מספר לככבים', דהיינו שיכול למנותם אף שמתגלגלים, וגם יודע מספרם ואף שרבו מספר, לכלם שמות יקרא, כי השם הוא גדר הדבר ומהותו. וכל זה לפי שגדול אדוננו ורב כח להעמיד הככבים, שהרי א' ממשרתיו העמיד חמה ולבנה והככבים, כל שכן הוא ית'. ואיתא בבחיי פ' תשא, על פסוק וירא את העגל ומחולות (שמות לב, יט). ז"ל, תמצא בכתוב ז' מיני זמר, שהם כנגד ז' כוכבי לכת. כינור כנגד שבתאי. תוף כנגד צדק. מחול כנגד מאדים. מינים כנגד חמה. עוגב כנגד נוגה. צלצלי שמע כנגד כוכב. תרועה כנגד לבנה וכו' ע"ש. ועוד כתב שם, ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות. כי היו שם נשים שלא היתה כוונתן לשמים, והתוף כנגד כוכב צדק, וזהו ותקח מרים את התוף בידה וכו'. וגם בפרשת בשלח פירשו ז"ל, והיו מהן שהיתה כוונתן לשמים, ומהן שהיתה כוונתן רעה, לכך היו יוצאות במחולות, כי המחול כנגד מאדים וכו'. ואני הצעיר אומר שהנשים ההנה היו צדקניות ואין לדרוש עליהן לגנאי, שכן כתוב ותצאן כל הנשים אחריה, כי כשם שכוונת מרים היתה לשמים, כך היו גם כן הנשים צדקניות, ומה שהוסיפו המחולות, להורות כי כוחן יפה להכניע רעת מאדים, שבלי י' גימטריא מיל"ה, שבזכות זה נגאלו אבותינו ממצרים. ויותר מכוון לנשים ששמרו נידתן ולא שמשו רק בטהרתן במקוה, וכמ"ש על פסוק במראות הצובאות (שמות לח, ח). ע"ש פירוש רש"י (בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה.), וזה שנאמר במראות הצובאות ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה.). ומצאתי בספר אור עינים דף ג' א' וד' ב', כי שמירת דם נידה היא כנגד מאדים ע"ש (ובהיות השלשה כוכבים מחויבים על הרעות ועל כל מיני פורעניות הבאים לעולם, כי דרכם לעשות רק רע  כל היום, נתן לנו לכל כלל ישראל השם שלש מצות גדולות, כנגדם כדי שיהיו מגינים על ישראל מרעת ג' הכוכבים המשחיתים, ואלו הן שבת כנגד שבתאי, וברית מילה כנגד מאדים, וראש חדש כנגד לבנה, וכן תמצא כי כמו שהיוונים היו חכמי' גדולים מכל הגוים שהיו לפניהם וגם אחריהם לא קמו כמוהם, ראו וחקרו על כל זה, כי חשבו להכחיד ישראל מגוי ושלא יזכר עוד. ועל כן נתנו לבם להסיר שלשת המצות האלה מישראל, והם ירחא, שבתא, ומהילותא. בעבור שהם ידעו האמת, ובזמן ההוא נגלה להם הסוד הגדול הזה מצד חקירתם עליו, כי לא מצאו בכל הכחות השמימיות לא כוכב ולא מזל שיהיה לישראל לעזרה, וכל מלאכת השמים אין בה הצלחה לישראל לא לעזר ולא להועיל, באמרם (שבת קנו). אין מזל לישראל. דעתי בזה שאין לישראל שום מזל טוב מועיל להיות כנגד המנגד כשאר כל העמים שהצלחתם תלויה בכוכבים, כמו שאמר (דברים ד) אשר חלק יי' לכל העמים תחת כל השמים. ולכל העמים חלק אבל לישראל לא חלק. אבל לקח אותם לו לחלק, שנאמר (דברים לב) כי חלק יי' עמו וגומר. ונתן אלו המצות להיות לישראל מגן וצנה כנגד הכוכבים המשרתים, וכשידעו היוונים שהצלחת ישראל תלויה במצות, נתנו לבם להעביר שלשת המצות האלו מישראל כדי שישארו תחת יד המערכה ויעלה אותם מן הארץ, והצדיקים שהיו בישראל בדור ההוא ראו כי חשבו היוונים עליהם רעה להסיר אותם מתחת יד השם לתת אותם ביד מערכת הכוכבים להשמידם, ועל כן לא רצו לקבל הגזרה ההיא עליהם, ובעבור שעשו כן לתת לבם על המצות האלו ובטחו ביי' לבד והאמינו למצותיו, כן השם הציל אותם מיד אויביהם והיו שובים את שוביהם ובוזים את בוזזיהם, כמו שמפורש במגילת אנטיוכוס. ראו כי יי' נתן לנו את שלשת המצות האלו להציל אותנו מחיוב שלשת הכוכבים האלו, ובאמצעות אלו המצות היינו ניצלים מיד האומות כמה פעמים שעמדו עלינו  לכלותינו, ברוך יי' שלא נתננו טרף לשיניהם. ועוד צוה אלהינו בה מצות גדולות לכל בר ישראל, והם שבעה כנגד שבעת הכוכבים, והעושה אותם בכל יום הוא ניצול מן המקרה, והמונע עצמו מעשותם דמו בראשו, והשלשה מהם נקראים אותות, כדי להציל האדם מרעת שלשת הכוכבים המורים על כל דבר רע המשחית לא יוכל לחבל בעבור האותות הנתונות מפי השם ב"ה לאוהביו ולחושבי שמו, כדרך אלו שהולכים בקרב להלחם עם אויביהם, וכשרואין האות או הנס הנתונה בדגליהם אינם עושים שום רע לבעלי האות ההיא, כן השם ב"ה העטירנו ונתן לנו ולכל אחד ממנו מצות שהן קרויין אותו, כדי שנהיה נכרים באותתינו ולא יהיה שום מזיק לעושים שלשת המצות האלו בכל יום בכונה טובה ושלימה לעבוד את השם הנכבד והנורא, והאחת מהן היא המילה שהיא חתומה ורשומה בבשרנו מיום השמיני למולדתינו, ואם היא נמנית עם השלשה הראשונות אשר אמרתי שב"ד מחוייבים עליהם, גם היא צריכה למנות על הפרט כשהיא חיוב גם כן על כל בר ישראל למול את עצמו כאמרם רז"ל (קדושין פ"ק דף כ"ט). חייב אדם למול את עצמו אם לא מלו אותו אביו או בית דין. ועוד שהמכוין במצוה הזאת ושמח בה ופורש עצמו מן העבירות היא נעלה לפני המקום ב"ה, וכן למדנו מדוד ע"ה שאמר (תמניא אפי) שש אנכי על אמרתך וגומר. ודרשו (בפ' ר"א דמילה) אותו פסוק על המילה, והיא אות להציל מיד הכוכב הנקרא מאדים שנאמר בואתה תצוה (לך לך) והיתה לאות ברית בני וביניכם וגומר. והשנים הנשארות הן התפילין, תפלה של ראש כנגד כוכב שבתאי שהוא הכוכב העליון על שאר הכוכבים, ועל כן צוה לנו השם ב"ה לתת האות ההיא בראש שהוא העיון על כל האיברי' שבגוף, ותפלה של יד הוא כנגד כוכב לבנה שהיא התחתונה מכל הכוכבים, ועל כן צונו אלהינו לתת האות ההיא על היד שהיא מן האיברים התחתונים, ועל כן צוה (ואתחנן) וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך. ולדעתי זה סוד שין של תפילין שאמרו רז"ל (הקומץ רבה לה' שבת פ"ב כ"א ופ"ו מ"ב) הלכה למשה מסיני, וכן צוו לעשות מצד אחד שין של ג' בדים ומצד אחר שין של ארבעה בדים, והפרשיות באמצע הן הם רמז לשבעת הכוכבים שכולם תחת הכח האלהי ב"ה, ובמאמרו הם עושים, וכשאנו מייחדים שמו ית' בכל האותות האלו, מם מרגיזין לפניו ואין בהם כח לשלוט בנו כלל, וזה אמרם רז"ל (הקומץ רבה ל"ו ברכות פ"ק ו') וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש. דעתי בזה כי בהיות כל עמי הארץ תחת יד הכוכבים כמו שהקדמתי בפסוק אשר חלק יי' אלהיך לכל העמים, ועוד שאמר הנביא (ירמיה ח) כי יחתו הגוים מהמה. וכשישראל נצלים באמצעות המצות והגוים רואין כל זה, הם יראים מן השם ומשומרי מצותיו, וכן מצינו במגלת אחשורוש, שאמרו חכמי המן אם מזרע היהודי' מרדכי אשר החלות לנפול לפניו וגומר. רצו בזה שעם כל זה שהמערכה מחייבת הגזרה ההיא כמו שהמן מצא בענין הגורל שהפיל בראשונה, שכל מה שמצא בחכמתו הוא אמת כמשפט הכוכבים, אבל אמרו לו שיש ליהודים מצות גדולות כנגד הגזרה היא, ולא די שהמצות ההם יצילו אותם אלא שאויביהם נתונים תחתם, כדי שהמערכה לא תשחת והגזרה תתקיים, וזה שאמרו נפול תפול לפניו, ולזה הדעת נטה שלמה ע"ה באמרו (משלי ה) צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו. הגיע לנו בזה תועלת גדול שהמכוין לדעת אלו המצות בכל יום אפי' מזלו רע מאד, אינו יכול לשלוט בו כלל כי המצות כופר לנפשותינו להציל נפשנו ממות, ורגלים מדחי להתהלך לפני יי' באור החיים. ועוד צוה עלינו אלהינו ברוך הוא לעשות בכל יום מצות אחת גדולה מאד, אשרי העושה אותה ויודע סודותיה, והיא נחלקת לארבעה, והיא ארבעה ציציות בכנפים שהם כנגד הארבעה כוכבים הנשארי' המורים והמחייבי' על כל הטובות וההצלחות המדומות, ואשר כח בהם לגדל ולחזק לכל, כי כן נתן להם השם ברוך הוא, ועל כן היו בוטחים בהם שאר העמים ועובדים אותם, ובימים קדמונים היתה העבודה הזרת פושטת בכל העולם, ואנחנו בני בריתו שלקח אותנו לו לחלקו ולעם סגולה, צוה עלינו לעשות ארבע ציציות בכנפים, כדי להטות לבבינו אליו ושלא יטה לבנו אחר הצלחת הככבים הארבעה האלו, ובעבור שנזכור שכל אלו הכחות הם תחת ידו יתעלה, וכי אין לנו לעבוד אותם ולא לירא מהם ולא להיות מייחלים לטובתם ולהצלחתם, להודיענו כי אין לנו אלוה מבלעדיו, וכי הצלחתינו תלויה בעשיית המצות, ועל כן צוה וראיתם ועשיתם, ועוד אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. רצה בזה להזהיר אותנו שלא נלך אחרי שרירות לבנו לזנות אחר הצלחת הכוכבים כשאר כל הגוים אשר תחת כל השמים, ונתן לנו רמז גדול בעניין המצוה הזאת, באומרו ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. בתתנו בכל כנף שבעה חוטין לבנים וכלם נקשרים באחד של תכלת הוא רמז לשבעת הכחות האלה שהם נקשרים כלם ונתנים תחת אחדותו מרומם ויתעלה, וכי אין בהם כח אלא המושפע מכבודו עליהם וברצונו הם עושים כעבד הנקשר והנאסר תחת יד אדוניו, ובהיות המצות האלו התפילין והציצית רמזים גדולים להכיר אמונתו וגדלו, נכללו כלם בקרית שמע להסיר מלבנו האמונות הנפסדות ולהאמין אחדות אלהותו ית' ברוך שם כבודו לעולם ועד. וגם רז"ל בראותם רעת שלשת הככבים לפי חיובם הרעה, הזהירו את הנשים בשלשה מצות כנגדן, והם הנדה והחלה והדלקת הנר, הנדה היא כנגד כוכב מאדים בשמירת דם הנדות האשה נצלת מחיוב הכוכב המורה דם ורעה רבה, ויש סמיכות לדברי בפסוק (מצורע) וספרה לה ז' ימים וגו'. כשהיא סופרת ז' ימים כנגד הכחות האלו במצות השם ב"ה, וכשהי' מטהרת לאחר שבעה אין כח בכל אחד מן הכוכבי' לחייב עליה שום נזק בשמירת המצוה הזאת, והחלה היא כנגד כוכב לבנה, כי כמו שהחלה הוא ראשית העיסה כן הלבנה היא ראשית הכוכבים הראשונה והקרובה אצלנו מכל שאר הכוכבים, והאשה ניצלת מרע הכוכב הההוא בנתינת החלה, ויש סמיכות מפסוק (יחזקאל ל"ג) ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. ואין בית אלא אשה, אם כן יש לומר שהמתנה היא כדי להציל את האשה מחיוב הלבנה כשהיא נזהרת לתת אותה לכהן. והדלקת הנר היא כנגד כוכב שבתאי, כי כשהאשה נזהרת בהדליק הנר לכבוד שבת, והשבת היא מצוה גדולה ואות כנגד הכוכב ההוא, גם כן האשה נצלת מחיוב הכוכב ההוא בעשותה המצוה הזאת, ובהיות הנשים בעת לדתן עומדות בסכנה גדולה אם לא קדמו לעשות המצות האלו, השטן מקטרג בשעת הסכנה, ואם הן נזהרות בעשיית אלו המצות הן ניצלות מרעת הכוכבים באמצעות שלשת המצות האלו, ועל כן הזהירו אותן על זה, הגיע לנו בזה תועלת גדול לדעת כי כל מי שמכוין לבו לטוב בין אנשים בין נשים בעשיית המצות יחיו בהם שנאמר (אחרי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.). וזהו שכתוב ותען להם מרים (שמות טו, כא). כלומר שבזכות נשים צדקניות יצאו ממצרים. וכמו שפירשו בדרוש הנ"ל, וכתוב בשיר השירים ו', ששים המה מלכות וכו' (ח). אחת היא יונתי תמתי וכו' (ט). כי כל האומות נתונים תחת ממשלת הככבים, כי כל אומה יש כוכב ממונה עליה, וכמ"ש אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים (דברים ד, יט). אך ישראל הנה הנם תחת ממשלתו ית', כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). וכתיב ואתכם לקח ה' (דברים ד, כ). לכן ישראל נקראים גוי א' בארץ. וצריך טעם למה. אמנם תנן בפרק שלשה שאכלו (ברכות פרק ז'), שלשה שאכלו כא' אינן רשאים ליחלק, ששה נחלקים עד עשרה, ועשרה אינן נחלקים עד שיהיו עשרים. וזה כי הג' הם זימון א', והו' הם ב' זימונים, והי' הם העשרה המזמנים בשם. שמכאן נראה אחדותן של ישראל שהם גוי א' בארץ ואפילו באכילתן יהיו לאחדים לברך את שם ה'. עוד נרמז במילת 'גוי' העולים לקרות בתורה, כי בשני ובחמישי קורין שלשה הרי ג', וביום הכפורים ששה ו', ובשבת שחרית שבעה וג' במנחה הרי י'. עוד 'גוי' גימטריא י"ט, הם ג' בשני וחמישי ושבת במנחה, וד' בראש חדש ובחול המועד הרי ז', וביום טוב חמשה הרי י"ב, ובשבת שבעה הרי י"ט, ויום הכפורים בכלל שבת הרי גוי. ואמר אחת היא יונתי תמתי. משעה שהכיר אברהם את בוראו, ויעקב שנקרא איש תם, מאז היתה לגוי העם בחר לנחלה לו, אחת היא לאמה, בשעה שנתן תורה לעמו ישראל, שאז קראם אמי, ולאמי אלי האזינו (ישעיה נא, ד). ברה היא ליולדתה. כיון שהוקם המשכן, שאז נאמר ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). וכן כתוב שם במדרש חזית (שיר השירים רבה. פ' ו'), שהניח הב"ה השמים והמלאכים ובא להשרות שכינה בישראל. ראוה בנות אלו אומות העולם. ויאשרוה וכו', ע"ש.

ובחגיגה פ"א (ג.), דרש רבא, מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שיר השירים ז, ב). כמה יפין רגליהם של ישראל בנעלים בשעה שעולין לרגל. בת נדיב, בתו של אברהם שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם (תהלים מז, י). וכי אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב, אלא אלקי אברהם שהיה תחילה לגרים ע"כ. וקשה למה הזכיר לאברהם יותר משאר האבות, ועוד מאי שייטייהו דגרים ברגלים, שנתן טעם שהיה תחלה לגרים. אמנם איתא בתנחומא פרשת וירא, וירא וירץ לקראתם (בראשית יח, ב). אמר לו הב"ה, בשכר שלש ריצות שרצת, אני ארוץ לפני בניך שלש ריצות בשעת מתן תורה, ואלה הן ג' ריצות של אברהם, וירץ לקראתם (בראשית יח, ב). ואל הבקר רץ אברהם (ז). וימהר לעשות אותו. מה פרע לבניו בסיני, ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג, ב). אתה אמרת יוקח נא מעט מים (בראשית יח, ד). אני נותן להם מצות פסח שני, ויקחו להם איש שה לבית אבות (שמות יב, ג). אתה אמרת והשענו תחת העץ. אני נותן להם מצות סכה ע"כ. הכוונה כי הגם שאברהם היה חולה מן המילה, כי יום שלישי למילתו היה, אזר כגבר חלציו וירץ לקראת המלאכים להכניסם לביתו, ומדה כנגד מדה, ה' מסיני בא. שהיל"ל לסיני בא, ולזה דרשו רז"ל, שיצא לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה, וכנגד ואל הבקר רץ אברהם. שעל ידי זה רץ אל מערת המכפלה ככתוב אצלנו במקומו, ונתגלו לו קברות המערה ששם פתחה של גן עדן. גם פה מדה כנגד מדה, וזרח משעיר למו. שכשם שהמערה לעפרון היתה נעלמת, שלא היה רואה אלא חשך ואפלה כנזכר במקומו, וכיון שבאת ליד אברהם נתגלו לו קברי אדם וחוה והאירה לנגד פניו. כך התורה לאומות העולם נדמית לחשך, ששאלו מה כתיב בה ומתוך כך לא רצו לקבלה. ועיין מ"ש בפ' זה במקומו. וכנגד שאמרו ז"ל ויתן אל הנער (בראשית יח, ז). זה ישמעאל לחנכו במצות, אך כדי שלא יתעצל במצוה וימהר לעשות אותו. דשייך לאברהם. כך הופיע מהר פארן זה ישמעאל, שגם הוא לא רצה בתורה וניתנה לישראל. הרי בזה נזכר חג השבועות יום מתן תורתנו. ולפי שאמר יוקח נא מעט מים ע"י שליח, ופי' במקומו כי להיות שחשדם לערביים שמשתחוים לאבק רגליהם, לא רצה ליקח מים מעצמו כדי שלא להטפל בע"א, כנגד זה צוה לבניו מצות הפסח, ויקחו להם איש שה לבית אבות, שדרשו רז"ל הפ' משכו וקחו לכם. משכו ידיכם מע"א וקחו לכם צאן של מצוה, כי השה היה אלוק וע"ז של מצרים. והרבה מישראל טעו אחריו, ובזכותו של אברהם נצולו מן ההפכה, בתת להם דם פסח ודם מילה. וכנגד שאמר והשענו תחת העץ, ואיתא בזהר פ' וירא דף ק"ב ב', תא חזי אלנא נטע אברהם בכל אתר דדיוריה תמן, ובההוא אלנא היה ידע מאן דאתאחיד ביה בקב"ה וכו', ומאן דאתאחיד בע"א ההוא אלנא הוה אסתלק וכו', תא חזי בשעתא דאזמין לון למלאכין, אמר לון והשענו תחת העץ, בגין למחמי ולמבדק בהו, ורזא לקבל קב"ה קאמר, דאיהו אלנא דחיי לכלא, ובגין כך והשענו תחת העץ, ולא תחת ע"ז ע"כ. וכנגד זה נתן להם מצות סכה, דאיתא בזהר פ' אמור דף ק"ג א', בסכות תשבו שבעת ימים, מאי קא מיירי, בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי, ובעי בר נש לאתחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. ועוד שם, כל האזרח בישראל ישבו בסכות. כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות, תחות צלא דמהימניתא ע"כ. מכל אלה למדנו שבזכות אברהם זכו לשלש רגלים, ולכן שפיר קאמר בת נדיב, בתו של אברהם שנקרא נדיב, שבזכות נדיבותו של אברהם שעשה עם המלאכים כמה טובות, זכו בניו לג' רגלים. ואיתא בזהר פ' משפטים דף קכ"ד א', יראה כל זכורך. מכאן תנינן כל בר ישראל דאתגזר, בעי לאתחזאה קמי מלכא קדישא וכו', זמנא חדא סליקו ישראל למחג חגא ואתערבו גוים בהדייהו, וההיא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא וכו'. והנה מצינו בפ' כ"ד דשבת, מנין שאין מזל לישראל, שנאמר ויוצא אותו החוצה. א"ל צא מאצטגנינות שלך וכו'. ובב"ר פ' מ"ד. העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, וא"ל עד דסנדלך ברגלך דרוך ככביא, כל מי שהוא נתון למטה מהם הוא מתירא מהם, אבל אתה נתון למעלה מהם, דיישם וכו'. ז"ש מה יפו פעמיך בנעלים. הם ישראל שעולין לרגל להראות שהב"ה חפץ בהם והם עמו וצאן מרעיתו, ובזה בנעלים שלהם נתונים למעלה מן הככבים, ולכן נקראו רגלים לרמוז על זה דרוך ככביא, ולפי שנאמר יראה כל זכורך דוקא, דהיינו מי שהוא חתום באות ברית קדש שהוא תחת צלו ית', לכן אמר עם אלקי אברהם. שהיה תחלה לגרים, שהיה מכניסם תחת כנפי השכינה ומל עצמו לשמור מצותו ית', וגם מל לכמה גרים שבאו להתגייר, ובזכיות זה נדיבי עמים נאספו. שלכן בג' רגלים אלה, זמן חירותינו מתן תורתנו וזמן שמחתנו, שהם ראשי תיבות שמ"ח, ש'מחתנו, מ'תן תורתנו, ח'ירותינו. אנו צריכין להיות נדיבים ולעשות צדקה לעניים, ולכן צוה ה' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וכו'.

והמ' שהקדמנו איתא בחגיגה פ"א (ד:). וקשה למה לא שמר סדר הפסוקים של ישעיה, דכתיב למה לי רוב זבחיכם, קודם הפ' כי תבאו לראות פני, כי זה עיקר הבכיה שלו, אמנם איתא שם, ושאינו יכול לעלות ברגליו, לאתויי מאי, אמר רבא לאיתויי מפנקי, דכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ופרש"י מפנקי שאין הולכין בלא מנעל, דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו, דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. הנה כי כן דייק רב הונא בכתוב, כי תבאו ליראות פני, שהיו עולים לרגל, אך לא היה מקבלם לפי שלא היו עולים בדרך הראוי כי היו נועלי' מנעלי' או דבר אחר המעכב, לכן אמר רב הונא יראה יראה, לפי דאיתא שם, יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה, סומא בא' מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו. ופרש"י ז"ל יראה כתיב וקרי יראה, יראה כל זכורך את פני האדון, משמע שהאדם רואה את השכינה, יראה כל זכורך את פני האדון, משמע שהאדון בא לראותך, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו, כדרך שבא לראותך כך הוא בא ליראות ממך. מה לראותך בשתי עיניו אף כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם ע"כ. ז"ש רב הונא כי כיון שהכתוב מקפיד שיראה בשתי עיניו, שלא יהיה בו מום. לכן אין ראוי שיתרחק ממנו בלכתו שלא כסדר הראוי, ששנינו לא יכנס להר הבית במנעלו וכו'. ולכן כתוב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ואיתא עוד שם, טמא פטור מן הראייה, דכתי' ובאת שמה והבאתם שמה, כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, וכל שאינו בביאה אינו בהבאה. ופרש"י טמא אינו חייב בביאה, שאינו יכול ליכנס במקדש טמא, לכן כי מטי להאי קרא וזבחת שלמים ואכלת שם. היה בוכה ואומר, עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו וכו'. כי כבר למד מיראה יראה שאינו בביאה, ומי שאינו בביאה אינו בהבאה, ולכן צריך לאמר וזבחת שלמים, כי מכיון שאינו בביאה מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי, אינו בהבאה להביא קרבנות למקדש, שעליהם אמר למה לי רוב זבחיכם. שמי שאינו בביאה אינו בהבאה. ודוק כי נלע"ד שהוא דרך ישר. ולפני ה' יכשר. ותומכיה מאושר. כן יהי רצון מלפניו לקרב גאולתנו ויבא כל בשר. להשתחוות לפניו כמלך ושר. ב"ב אמן. בילא"ו.