דרוש כ"ג לראש השנה יום שני

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה (בראשית כב יד).

במדרש, והנה איל אחר (בראשית כב, יג). מהו אחר, אמר רבי יודן אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע (זכריה ט, יד). א"ר יהודה בר סימון אחר כל הדורות ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע. אמר רבי חנינא בר יצחק, כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובראש השנה הם נוטלין שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני הב"ה והוא מוחל להם, וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע ע"כ.

יסתיר הסתר ויקצוף האויב הרוצה להנקם משונאו, כדי שלא יוכל להנצל ממנו, כאשר כתוב בשופטים סי' י"ח. וישלחו בני דן ממשפחתם חמשה אנשים מקצותם אנשים בני חיל מצרעה ומאשתאול לרגל את הארץ ולחקרה ויאמרו אליהם לכו חקרו את הארץ ויבאו הר אפרים עד בית מיכה וילינו שם (ב). המה עם בית מיכה והמה הכירו את קול הנער הלוי ויסורו שם ויאמרו לו מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה (ג). ויאמר אליהם כזו וכזה עשה לי מיכה וכו' (ד). ויש לדקדק בפסוקים אלה למה אמר כל כך דברים, חמשה אנשים וכו', וחזר ואמר מקצותם אנשים בני חיל, וכיון שכתב וישלחו לרגל את הארץ ולחקרה. למה חזר ואמר לכו חקרו את הארץ. ועוד שתחלה אמר לרגל את הארץ ולחקרה ואח"כ אמר לכו חקרו ולא אמר ורגלו. ואם כבר כתב ויבאו עד בית מיכה וילינו שם (ב). מהו שחזר ואמר המה עם בית מיכה (ג). ומהו אריכות הדברים, מי הביאך הלום וכו'. אמנם בסוף פ' חקת כתוב, וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה (במדבר כא, לב). ופרש"י ז"ל המרגלים לכדוה. ואיתא שם בתנחומא, אותן מרגלים זריזים היו, אמרו בטוחים אנו בתפלתו של משה, וכבר שלח מלאכים מרגלים לשעבר והביאו תקלה, אבל אנו לא נעשה כן אלא נאמין בהב"ה ונעשה מלחמה, עשו כך והרגו את האמורי אשר בה ע"כ. והנה בני דן ראו מעשה וזכרו הלכה שבירך יעקב אבינו, יהי דן נחש עלי דרך (בראשית מט, יז). וכן משה רבינו ע"ה אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן (דברים לג, כב). ופרש"י ז"ל, שהיתה כוונתו על מה שלקחו את לשם הכתוב כאן. בעבור זה שלחו חמשה אנשים, א' לכל משפחה, והגיד הכתוב שהיו בהם אנשי חיל שכוחם יפה ללכוד את העיר, כי לכן הגיד שהיו מצרעה ומאשתאול, ארץ מגדלת גבורים, ששם התחיל שמשון להראות את גבורתו, כדכתיב ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול (שופטים יג, כה). וזאת היתה כוונת בני דן, לרגל את הארץ כמו ששלח משה לרגל את יעזר והמרגלים לכדוה, כן היתה כוונתם לרגל את הארץ וללכדה. ואם לא תעלה בידם ללכדה לפחות לחקרה, שיחקרו אותה למען יעלה עליה בעם רב. אך עליהם לא אמרו אלא לכו חקרו את הארץ, כי אם יכירו בעצמם ללכדה הרשות בידם, אך לפחות לכו חקרו את הארץ, וזהו ויאמרו אליהם. כי אף שכוונתם היתה לרגל את הארץ ולחקרה, לא גילו להם זה רק אמרו לכו חקרו את הארץ, ואם תעלה בידם ללכדה הרי טוב. והגיד הכתוב למה לא עלתה בידם ללכוד העיר, ולקיים מאמר הכתוב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו (יהושע א, ג). לפי שבאו עד בית מיכה וילינו שם, ונתקיים בהם בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך. ועבירה גוררת עבירה, ויבאו הר אפרים עד בית מיכה. ולא זו בלבד אלא וילינו שם. ומשם צץ הזדון, המה עם בית מיכה, כי בקרבם אל בית מיכה, שלא היה להם לילך שם, רק לקיים הרחק מעליה דרכך. להיות שם ע"א, ואל תקרב אל פתח ביתה (משלי ה, ח). אדרבא ויסורו שם, שהוא כמו סורו נא אל בית עבדכם (בראשית יט, ב). שפירש רש"י ז"ל עקמו את הדרך לצד ביתי, להורות שדרכם לא היתה לילך שם, רק שעקמו את הדרך לפי שהכירו את קול הנער הלוי, שאפשר שהיה מרנן לפני הפסל והכירו קולו, וזה גרם ויסורו שם. ומתחלה רצו להוכיחו, וכמ"ש בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קי.), אמרו לו לאו ממשה קאתית דכתיב ביה אל תקרב הלום (שמות ג, ה). לאו ממשה קאתית דכתיב ביה מה זה בידך (שמות ד, ב). לאו ממשה קאתית דכתיב ביה ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, לא). ועכשיו תעשה כומר לע"א. דקדקו רז"ל באלה השאלות, כי מה להם להרבות כל כך דברים. לכן פירשו שכוונתם להוכיחו על מה שנעשה כומר לע"א. ותחלה א"ל מי הביאך הלום, דאיתא בב"ר פ' נ"ה. משה אמר הנני הנני, הנני לכהונה, הנני למלכות, א"ל הב"ה אל תקרב הלום. ופירשו בזבחים פרק י"ב (קב.), דהיינו דוקא לזרעו, שלא היו מהם מלך וכהן. וא"כ למשה נאמר אל תקרב הלום, ואתה באת להיות כהן לע"א. וא"ת שאין זה נחשב לכהונה כיון שהיא ע"א, לכך חזרו ואמרו לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה מה זה בידך. ופירשו רז"ל מזה שבידך אתה עתיד ללקות, לפי שאמרת לשון הרע על ישראל, והן לא יאמינו לי (שמות ד, א). לפיכך לקה בצרעת, ואתה עובד ע"א ומכעיס לבוראך, שלכן עתיד אתה ללקות בצרעת, שכן פ' (ויקרא רבה פ' יז), כנגע נראה לי בבית (ויקרא יד, לה), זו טנופת ע"א. ואם תאמר שאתה עושה כן לפי שאתה אנוס, ואין אתה עושה אלא לפנים. לאו ממשה קאתית שכתוב בו ואתה פה עמוד עמדי, שפירש מאשתו, וגם אתה פרש מע"א. ויאמר אליה' כזו וכזה וכו'. הוא מ"ש שם בפרק יש נוחלין, שאמר להם כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לע"א ואל יצטרך לבריות. וזה לפע"ד הוא מה שאמרנו במכילתא פרשת יתרו, שהתנה יתרו עם משה שהבן הראשון שלו יהיה לע"א, וכבר פירשנוהו במקומו ע"ש (חלק ג', דרוש י"ג לפרשת שמות.). וזהו גרשון אביו, ולכן אמר מבית אבי אבא זה משה, שכיון שהתנה כך ליתרו כדי שישב בביתו וירעה צאנו, גם אני כמוהו. אך טעה טעות גדולה, כי כבר פירשנו שם שר"ל לעבודה שהיא זרה לו, לא ע"א ממש ח"ו. ז"ש כזו, שהיה רוצה משה לזכות לכהונה לבניו, עשה לי מיכה וישכרני ואהי לו לכהן (שופטים יח, ד). וכזה, שעשה משה להתנות עם יתרו, גם אני עשיתי זה בשביל שוישכירני ולא אצטרך לבריות. אמנם ואהי לו לכהן, כלומר אני נחשב אליו לכהן אבל כוונתי לשמים, והראיה ויאמרו לו שאל נא באלקים ונדעה התצליח דרכנו וכו' (ה). ויאמר להם הכהן לכו לשלום נוכח ה' דרככם אשר תלכו בה (ו). כלומר אל תאמינו בזה, כי אין בו ממש רק בטחו בה' כי הוא יצליח דרככם. וילכו חמשת האנשים ויבאו לישה (ז). היל"ל וילכו החמשה אנשים, אך לפי שתעו לילך לבית מיכה לכן תשש כחם כנקבה, וכתב חמשת האנשים. וכן כתוב שם ויראו את העם אשר בקרבה יושבת לבטח, היל"ל יושב לבטח דהדר לעם. אך ג"כ העיר ההיא יושבת לבטח, והעם אשר בקרבה גם הם תשש כחם כנקבה, לפי שלא היו מלומדי מלחמה, בעבור כי ואין מכלים דבר בארץ יורש עצר, שאין להם לא מלך ולא שר רק מתנהגים ע"י עצמם. ורחוקים המה מצדונים שיבאו לעזרתם. ודבר אין להם עם אדם שיהיו להם דין ודברים עמהם. ויבאו אל אחיהם צרעה ואשתאול (ח). להורות שהיו גבורים, ולא יכלו ללכוד העיר בעבור שבאו בית מיכה, ולכן ויאמרו להם אחיהם מה אתם, כלומר מה בידכם אם לכדתם העיר אם לאו, ויאמרו קומה ונעלה עליהם (ט). כי זכותא דרבים עדיף, והנה היה להם לומר קומו כי רבים המה, אך הכוונה כי צריך שנהיה בלב א' כאיש א', ובזה נעלה עליהם כי ראינו את הארץ והנה טובה מאד, ולכן צריך שנהיה לאחדים, והעיקר ואתם מחשים, כלומר צריך לכם להתנהג בשתיקה פן ידעו הדבר ויעמדו על הניצוח, גם אין צריך בשש רק אל תעצלו ללכת לבא, שתהיה הליכתכם כביאתכם, ותכף שתלכו שמה תירשו את הארץ. כי תכף ומיד כבואכם תבאו אל עם בוטח (י), לא אמר כאן שוקט כדלעיל, לפי שמי יודע שהרגישו בדבר, ולא ישבו כל כך בהשקט, רק הם בוטחים ולא שוקטים. והארץ רחבת ידים, ולכן כי נתנה אלקים בידכם, כי אין ראוי שעם נכרי ימשול בה רק אתם מישראל, מקום אשר אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ, היא ארץ ישראל שכתוב לא תחסר כל בה (דברים ח, ט). ועוד כי ככה הבטיח לכם משה רבינו ע"ה יזנק מן הבשן. ולכן כי נתנה אלקים בידכם. אך העיקר לעשות הדבר בהצנע, למען לא יהיו נשמרים מכם. כי השתיקה יפה בדברים האלה.

ככה יעשה לאיש אשר היום כאן ומחר בקבר, ואם לא נקום ינקם משונאו עודנו באיבו. אפשר שלא יבא לידו. לא כן מלך מלכי המלכים הב"ה, אשר הוא חי וקיים לעד ובידו נפש כל חי, כי אין נסתר מחמתו, וכי ירבה לשלוח פורענות לאדם אין מי שיעמוד נגדו. ולכן מגיד מראשית אחרית. וכן כתוב בישעיה מ"ו. מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה. שיובן עם מ"ש בשמות רבה פ' ט'. בנוהג שבעולם בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו, פתאום הוא מביא עליו עד שלא ירגיש, והב"ה מתרה לפרעה על כל מכה ומכה כדי שישוב בו. וכן הוא בזהר פ' בראשית דף נ"ח א', ת"ח כד ב"נ בעי לנקמא מאחרא, שתיק ולא אמר מידי, דאילו אודעיה יסתמר ולא יכיל ליה, אבל הב"ה לא עביד דינא בעלמא עד דאכריז ואודע להו, זמנא ותרין ותלתא, בגין דלא איתי דימחי בידיה, דיימא ליה מה עבדת, ולא יסתמר מיניה ולא יכיל לקיימא קמיה ע"כ. ז"ש מגיד מראשית אחרית. כי הגיד לפרעה מתחלה, הנני הורג את בנך בכורך, שהיא המכה האחרונה. וכן ומקדם אשר לא נעשה, שהראה לאברהם בין הבתרים כל הד' מלכיות קודם שיבואו לעולם. יען כי אומר עצתי תקום. כנגד שעבוד מלכיות, שאברהם אבינו היה יושב ותוהא ולא ידע לברור אם גהינם אם מלכיות, וא"ל הב"ה שיברור המלכיות, כמ"ש אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. וזהו עצתי תקום. ואל פרעה לא נמנע מלהגיד לו, כי לא יוכל להסתר ממנו, אם לא ישוב חרבו ילטוש נגדו וכל חפצי אעשה. ולכן כתוב ביואל ב' וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מאד מחנהו וכו'. כי מלך בשר ודם עושה מעשהו בהצנע כדי שאויבו לא יאסוף חיל לרוב מאד להלחם נגדו, לא כן הב"ה כי רב מאד מחנהו ואין מי שיוכל לאסוף חיל יותר ממנו, כי בעונות האדם נבראים מקטרגים רבים, הם הם הלוחמים נגדו, ולכן וה' נתן קולו לפני חילו. שמודיע לבני אדם גבורותיו כדי שיעשו תשובה ויסתרו מחמת המציק. עוד מלך בשר ודם מחזיק את עיר מבצרו כחומות נשגבות, ומכין לו כלי מלחמה להנצל מאויבו, ולכן עושה הכל בסוד למען לא יודע לשונאו, ובתחבולות יעשה מלחמה. והב"ה אינו כן אלא מודיע תחלה כי עצום עושה דברו, כמ"ש על הצפרדעים שהיו בוקעים אבני שיש ורצפת אבנים שבחדריהם לעשות רצון קונם. ועל הכל כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו, ולכן וה' נתן קולו לפני חילו. שאין הב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. וכבר פירשנו מאמרם ז"ל ע"פ זה בדרוש הקודם ע"ש.

הן הנה דברי יחזקאל סי' ג', בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני. ופירש רש"י ז"ל למה אתה שותק, הלא כצופה שמעמידים על המגדלים לראות אם יבאו גייסות לעיר, יתקע בשופר להזהיר את העם, כן נתתיך להזהירם להשמר מן הפורענות, שלא אביאנו עליה' ע"כ. ולפי שאמרו ז"ל הראה הב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו וכו'. לכן אמר נתתיך לשון עבר, שמאז נתקן לדבר הזה, ולכן קראו בן אדם. ושמעת מפי דבר הפורענות העתיד לבא עליהם. והזהרת אותם ממני, כי זה כל ישעי שידעו להזהר עוד ולשמור עצמם ממני. אי נמי ממני, כלומר משמי תאמר להם שיזהרו, פן תצא כאש חימה ליפרע מהם. באמרו לרשע מות תמות וכו'. יש בפסוקים אלה כפל ענין במלות שונות, אך הכוונה כי כבר כתוב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ופירשנו במקומו כי כדי שלא יתבייש צריך להוכיח אדם אחר בפניו, כדי שיתן אל לבו שגם הוא חטא בזה, וישוב מחטאתו. ז"ש ולא הזהרתו דהיינו אליו עצמו. ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה, דהיינו שלא דברת בפניו להזהיר רשע אחר מדרכו הרשעה. הוא רשע בעונו ימות, כי לא שב מחטאתו ודמו מידך אבקש, שלא קיימת הוכיח תוכיח את עמיתך. ואתה כי הזהרת רשע שעשית חיובך להוכיחו. ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה, הוא מ"ש רז"ל כל העושה דבר עבירה ומתחרט בה, מוחלין לו על כל עונותיו. ר"ל שבלכתו לעבור עבירה מתחרט ונמנע מלעשותה. וזהו לא שב מרשעו. וגם לא עזב דרכו. הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת אע"פ שזה נשמע מהקודם, עכ"ז הרי זה בא ללמד שאע"פ שכל ישראל ערבין זה לזה, כיון שהזהרתו יצאת מיד ערבותך. ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול, דהיינו כשתוהא על הראשונות אז ונתתי מכשול לפניו, שיבא לידי עבירה מפורסמת כדי שיקבל ענשו, ולכן הוא ימות כי לא הזהרתו בחטאתו ימות, כי כיון שבא לחטוא אתה חייב להוכיחו, וזה כי כבר אמרו אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום. וא"כ גם אתה תתן בידך התנצלות לומר מה לי להרהר אחר מדותיו אם הוא צדיק. לפיכך ונתתי מכשול לפניו, ובזה תראה כי לא שב רק עימו מחזיק בטומאתו, ויש לך להוכיחו, ואם לא הזהרתו בחטאו ימות ודמו מידך אבקש. ואתה כי הזהרתו צדיק לבלתי חטוא צדיק והוא לא חטא. כמה דברים מיותרים איכא הכא. והכוונה כי צריך שתזהירנו בעודו צדיק, וזה אופן האזהרה כדי שלא תשא עליו חטא. שתאמר לו איך צדיק שכמותך יעבור עבירה, כי אפשר שבדברים האלה והוא לא חטא, שישמור עצמו מלחטוא בעבור כבודו. חיו יחיה כי נזהר, הכפל חיו יחיה, ללמדנו כי כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ואתה את נפשך הצלת, כי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

והנה טוב מאד להיות מותרה ועומד להנצל מן הפורענות, ולכן לא טוב עשה גדליה בן אחיקם שלא שם לבו לדברי יוחנן בן קרח, שכתוב בירמיה מ' ויוחנן בן קרח וכל שרי החילים אשר בשדה באו אל גדליה המצפתה ויאמרו אליו הידוע תדע כי בעלים מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להכותך נפש. דברים אלה אמר יוחנן, להודיע כי שנאה כבושה יש למואב ובני עמון עם ישראל, כמ"ש ז"ל עמון ומואב שבבי בישי דישראל הוו. וזהו הידוע תדע, כי ידעת לשעבר ועכשיו ביותר כי מלך בני עמון צר לו, לראות כי לא נכבית נר ישראל לגמרי ועדין יש תקוה, שכן נשאר גדליהו ודעימיה. ולא האמין להם גדליהו בן אחיקם ועשה הרע בעיני ה'. שכן אמרו בפרק ט' דנדה כתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן ע"כ. ולכן כתוב שם ויוחנן בן קרח אמר אל גדליהו אלכה נא ואכה את ישמעאל בן נתניה, למה יככה נפש ונפוצו כל יהודה הנקבצים אליך ואבדה שארית יהודה. כי מכאן נראה כוונת ישמעאל לאבד שארית יהודה, והבא להרגך השכם להורגו. ויאמר גדליהו אל תעשה את הדבר הזה, כי שקר אתה דובר אל ישמעאל. ובשביל שחשד ליוחנן שמדבר שקר, לכן לקה בגופו שנהרג הוא וכל שארית יהודה. הרי מזה שטוב לאדם להיות נשמר מאויבו כשהוגד הוגד לו, כי הוא חורש רע עליו. ולכן טוב ה' לכל, להגיד לאדם שישמר מן הפורענות. ועל זה חכמים הגידו בפרק ג' דהוריות (יב, ע"א), א"ר אמי, האי מאן דבעי למודע אי מסיק ליה אי לא וכו'. וכבר קידמנו בעל חדושי אגדות בדברים ניכוחים למבין יע"ש (אמר רבי אמי, האי מאן דבעי למידע אי מסיק ליה שתא אי לא, ליתלי שרגא בהדי עשרה יומי דבין ריש שתא ליומא דכפורא בביתא דלא נשיב זיקא בגויה, אי משיך נהוריה לידע דמסיק ליה שתא. מאן דבעי למעבד עסקא ובעי למידע (עסקיה) אי מצלח אי לא, לירבי תרנגולא אי שמין ושפיר לידע דמצלח עסקיה. האי מאן דמפיק לאורחא ובעי לידע אי הדר לביתו אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה, נידע דהדר (ואי לא חזי בבואה דבבואה, נידע דלא הדר לביתיה) ולאו מילתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל איניש (למחזי) [למיכל] ברישא דשתא קרא רוביא כרתי סילקא ותמרי, אמר להו רב משרשיא לבריה, כי בעיתו מיעל ומיגמרי קמיה דרבייכו, גרסו מתניתין [ועלו] קמיה דרבייכו, וכי יתביתו קמיה, חזיתו לפומיה, דכתיב (ישעיה ל) והיו עיניך רואות את מוריך. וכי גרסיתו, גרסו על נהרא, כי היכי דמשן מיא משכן שמעתתייכו אקיקלא דמתא מחסיא תיבו, ולא תיבו על אפדני דפומבדיתא, טב גילדני סריא דמתא מחסיא למיכל מכותחא דרמי כיפי (ש"א ב') רמה קרני בה' רמה קרני ולא רמה פכי, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן. (מהרש"א), מאי דבעי למידע אי מסיק שתא כו'. יש לדקדק בדברי המאמר הזה, מעיקרא אמר "האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא או לא כו'". ובעשיה לא קאמר רק חלוקה הראשונה, דהיינו "אי משך נהוריה, נידע דמסיק שתא", ולא קאמר חלוקה השניה, "דאי לא משיך נהוריה, לא מסיק שתא", וכן ב-"בעי למידע אי מצלח אי לא, לירבי כו'", לא קאמר אלא "אי שמין ושפיר מצלח" ולא קאמר "אי לא שמין ושפיר לא מצלח", וכן ב-"בעי למידע אי חזר ואתי לביתיה כו'", לא קאמר "אי לא חזי בבואה דבבואה, דלא אתי לביתיה", ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו, ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי, מקלי נפלה מידי, צבי כו', כדאמרינן פרק ד' מיתות, וכבר נדחקו המפרשים בכל זה, ואענה חלקי גם אני, מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב"ה, אבל הרע אינו יורד מן השמים, אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה מעצמו, כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם, ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט, כמ"ש לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה וכו', אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה, כמ"ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה, שנאמר אין עוד מלבדו, ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה, אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה, אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה, בהפך זה ולרע לו, הרי זה ניחוש, שתולה שיבא הדבר בהחלט, ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה, וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות דהוי ניחוש, כגון פתי נפלה מפי וכו', הן ניחוש לרעה לו, ולזה אמר "האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו'", לא בעי למימר אי לא מסיק שתא, אלא דהכי קאמר "אי לא" דהיינו דאי נמי לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא, וכאילו לא עשה כלום, דלא יסמוך בניחוש לרעה, ולזה בעשייה לא קאמר אלא "דאי משיך נהוריה מסיק שתא", וזה שנותן סימן לטובה, דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט, אבל לא קאמר "אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא", דזה הוה ניחוש (דא"כ) [דאי נמי] לא משיך נהוריה, אפשר דמסיק שתא, דלרעה לא באה ממנו יתברך ב"ה, ואפשר שישתנה בשום זכות, וכן באי מצלח אי לא, היינו לידע דמצלח בהחלט ואי לא היינו דלא ידע, כאילו לא עשה כלום, ולכך בעשיה לא נקט אלא "אי שמין ושפיר מצלח", אבל אי לא שמין אפשר דמצלח ואפשר דלא מצלח ולא ידע כלום, וכן יש לפרש באי חזר לביתיה אי לא, דהיינו אי לא ידע, ולכך לא נקט אלא "אי חזי בבואה וכו'", אבל אי לא חזי בבואה דבבואה לא ידע כלום, והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות, מי יעשר ומי יעני, מי ינוח ומי ינוע, ומי ישקט וכו', ולזה כי הנר הוא נשמת אדם, ואם יראה דמשיך נהוריה, יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא, וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב דמצלח בעסקיו ויתעשר, וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו', כי האל יתברך ב"ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו, כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך וגו'. והן הן צלו של אדם, וז"ש כלב (במדבר יד, ט), סר צלם מעליהם וה' אתנו. אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים, שהוא מגינם וצלם, וכבר סר הקב"ה אותם מעליהם, דאין הקב"ה מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם, ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר, כי אין מזל לישראל, הנה וה' אתנו, כמ"ש בצל שדי יתלונן, דעולם ומלואו שלו, לצוות את מלאכיו לשמרנו, ולזה "אי חזי בבואה וכו'", שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך, כמ"ש "הדר ואתי לביתיה" בלי שום פגיעה רעה, אבל בהפך לא קאמר, דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה, וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו, וגם אם לא חזי בבואה וכו', אפשר דהדר ואתי לביתיה, דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים, יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו"ק, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא וכו'. ר'ל דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב, מלתא היא, ואין בו משום ניחוש.). ועוד שם, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל איניש למחזי ברישא דשתא קרא רוביא כרתי סלקא ותמרי. ובטור או"ח סי' תקפ"ג איתא ז"ל, ובנ"א יהא רגיל איניש למיכל בריש שתא, אתרוגא, קרא, רוביא, כרתי, סלקא ותמרי. רוביא ירבו זכיותינו. כרתי יכרתו שונאינו. סלקא יסתלקו אויבינו, תמרי יתמו שונאינו. ושם בבית יוסף כתב שיש אומרים בלשון תפלה, יהי רצון מלפניך ד' או"א שיקראו לפניך זכיותנו ושיקרע גזר דיננו וע"ש. וק"ל על מ"ש בעל הטורים ירבו זכיותינו, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכן יקשה בנוסח אבינו מלכנו שבקצת קהלות אומרים כתבנו בספר זכיות, שאם יש לו זכיות למה לא יכתבו, וכן קשה לבית יוסף שאמר יקראו לפניך זכיותנו, וכי סלקא דעתין שלא יקראו לפניו ית', כי הרי הכל צפוי והרשות נתונה. ואם יהיו לו לאדם זכיות, אל יליזו מעיניו ית'. אמנם איתא בפרק ח' דיומא (פו, ע"ב), אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כשגגות, איני והא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. והנה תחלה אנו מתפללים באבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך, דהיינו תשובה מאהבה שהיא תשובה שלימה, כי מיראה אינה שלימה, שהרי אם הוא שב מיראת העונש, אם תבא פורענות עליו תוהא על תשובתו. אך מאהבה כל שכן שבבוא עליו יסורין מודה ומשבח. ולכן אחרי שהתפללנו שתהא תשובתנו מאהבה ולא מיראה, אז אנו מתפללין כתבנו בספר זכיות, שכל זדונותינו יהפכו לזכיות, שזה תלוי ברצונו ית' שהוא חסד גדול, וכן לשוב בתשובה שלימה לפניו, שיעשה לנו חסד לקבל תשובתנו, לפי שמן הדין לא היה לו לקבלה כנודע, ומלבד זה צריך להתפלל החזירנו בתשובה שלימה לפניך, לפי שאמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הב"ה עוזרו אין אדם יכול לו. ע"ד זה אנו מתפללים בראש השנה ירבו זכיותנו, ובזה יכרתו שונאינו, כי כיון שהעונות נעשו זכיות יכרתו המקטרגים שנעשו בעונותינו. ורש"י ז"ל רוח ה' דיבר בו, שפירש שם בפרק ח' דיומא, השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו. שזהו יכרתו שונאינו. ובתשובה מיראה כתיב ארפא. דהיינו יסתלקו אויבינו, והוא מה שזדונות יחזרו שגגות, וזה כלפי מ"ש בזהר פרשת קדושים דף פ"ג ב', עבר עבירה, ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלניא וכו' תב בתשובה מה כתיב גם ה' העביר חטאתך לא תמות, דאעבר ההוא חובה מקמיה. זהו בכיוון יסתלקו אויבינו. ויש לדקדק שתחלה אמר יכרתו שונאינו ואח"כ יסתלקו אויבינו, וידענו כי שונא הוא בגלוי כמ"ש באחי יוסף וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, וזהו יכרתו שונאינו, שהזדונות הגלויים יחזרו לשגגות. ואז נק' אויבינו, שהשגגה אינה נגלית לכל, ובתשובה מאהבה יסתלקו אויבינו, שגם השגגות יסתלקו ויחזרו לזכיות. וחזר ואמר יתמו שונאינו, שכבר פירשנו במקומו יעשו תמימים, דהיינו שיחזרו לזכיות. ואתי שפיר, שתחילה יסתלקו אויבינו דהיינו שגם השגגות יסתלקו, ולא זו בלבד אלא שיחזרו לזכיות ויעשו תמימים, וגם בזה אמר שונאינו שהזדונות ממש שהם שונאינו יתמו ויחזרו לזכיות. אי נמי יכרתו שונאינו של מעלה, ואח"כ יתמו שונאינו למטה ע"ד יפקוד ה' על צבא המרום במרום. ואח"כ על מלכי האדמה על האדמה. ולענין הנ"ל יובנו שני מאמרים שם בפרק ח' דיומא. אמר רבי יוסי הגלילי, גדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם וכו'. אמר רבי יונתן גדולה תשובה שמקרבת גאולה לעולם וכו'. כי כבר ידענו מ"ש בפרק חלק, אין ישראל נגאלים אלא בתשובה ומעשים טובים. ולפי שיש שני מיני תשובה, מיראה ומאהבה. לכן רבי יוסי הגלילי אמר גדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם דהיינו בזמנו, לפי שגם התשובה אינה אלא מיראה, ומביא ראיה מהכתוב ובא לציון גואל ולשבי פשע. דהיינו תשובה מיראה, דבזה לא תבא הגאולה אלא לציון לא בשביל ישראל, וזה בעבור כי אינן עושין תשובה מאהבה אלא מיראה, שבזה ולשבי פשע, שאינן שבים אלא מהפשע שישוב לשוגג, ולכן אמר ביעקב, שכשאין זוכים כל כך נקראים בשם יעקב. אך אם יעשו תשובה מאהבה, א"ר יונתן גדולה תשובה שמקרבת גאולה לעולם, דהיינו אחישנה. ומביא ראיה מהכתוב כי קרובה ישועתי לבא, דהיינו קודם זמנה ודוק.

והנה כשם שהב"ה עושה עמנו חסד, ומגיד לאדם מה שיחו כדי שיחזור בתשובה שלימה לפניו, כך יש לאדם לשוב אל קונו וישמע לקול מוסר. והוא מ"ש בילקוט ירמיהו סי' ב' שמעו דבר ה' בית יעקב. אמר רבי לוי, משל למטרונא שהכניסה למלך שני הדסים, ואבדה א' מהם והיתה מצירה עליו, אמר לה המלך שמרי את זה כאילו שמרת את שניהם. כך כיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אבדו את נעשה, עשו להם עגל מסכה, אמר להם הב"ה שמרו את נשמע כאילו שמרתם את שניהם. וכיון שלא שמעו, אמר הב"ה שמעו דבר עד שלא תשמעו דבר. שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואה, שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו דברי תוכחות. שמעו דברי תוכחות עד שלא תשמעו דברי קנתורין. שמעו דברי קנתורין עד שלא תשמעו קל קרנא משרוקיתא. שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחוצה לארץ. שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים. ישמעו אודניכון עד שלא ישמעו גופיכון. ישמעו גופיכון עד שלא ישמעו גרמיכון (יחזקאל לז, ד), העצמות היבשות שמעו דבר ה' ע"כ. וקשה דבשלמא בנעשה שייך שמירה, אך בנשמע איך שייך שמירה. ולמה בשמירת הנשמע מעלה עליהם כאילו שמרו שניהם. עוד קשה וכיון שלא שמעו אמר הב"ה שמעו דבר וכו'. שכיון שלא שמעו איו שייך לומר שמעו, ועוד מאי כולי האי שמעו דבר זה עד שלא תשמעו זה. ובפרט שמעו דברי תוכחות וכו'. דנראה דתוכחות וקנתורין דבר א' הם. ומאי ישמעון אודניכון וכו', והלא בכלל גופיכון יש האזנים. אמנם כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות אישות ז"ל, אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך, ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת, שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה, ובהנאה זו הקנת עצמה לו ע"כ. זהו המשל למטרונא שהכניסה למלך שני הדסים, דהיינו שנתקדשה לו במה שקיבל ממנה מתנה שני הדסים, כי להיותו מלך שהוא אדם חשוב, נהנית האשה במה שקיבל ממנה מתנה זו. ואפשר ג"כ שהכניסתה לו לנדוניתה כמ"ש שם, משל למלך שארש אשה בת טובים, ואמר לשושבינה מה מכנסת לי וכו'. וכבר ידענו שההדס רומז לבעלי מצות, כמ"ש בויקרא רבה פ' ל', וכן אמרו (סנהדרין צג.), אין הדסים אלא צדיקים. ולכן כשם שההדס משולש, כך יש בתורה ג' מיני מצות חקים מצות ומשפטים. וגם בתורה יש מקרא משנה ואגדה. ותורה נביאים וכתובים. לכן אבדה את נעשה בעשות העגל, א"ל שמרו את נשמע. לפי שגם בנשמע שייך שמירה, כי כבר נצטוו והגית בו יומם ולילה. ואיתא בקדושין תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ופירש רש"י ז"ל נמצאו שניהם בידו. וכבר פירשנו במקומו כי כשלומד על מנת לעשות, אז מעלין עליו כאילו הוא עושה. וזהו שאמר כאילו שמרתם את שניהם. וכיון שלא שמעו, שכן כתוב בירמיה י' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. שהיא תורה שבע"פ שניתנה לישראל בלבד כנודע. אמר הב"ה שמעו דבר עד שלא תשמעו דבר. שאמרו באבות פרק ג' כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, וע"ש באבות עולם שלנו. וכן אמרו בפרק ד' דאבות כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. ז"ש שמעו דבר, דהיינו דבר תורה עד שלא תשמעו דבר עול מלכות ועול דרך ארץ. ואיתא בספר חובת הלבבות שער התשובה פרק ו' ז"ל, אופן ההערה יהיה לא' מד' דברים. הא' מחוזק הכרת האדם את אלקיו ובחינתו בהתמדת טובתו עליו, והוא כעבד הבורח מאדוניו כשהוא חושב בטוב אשר גמלו ישוב אליו לרצונו. והשני בעת שתבואהו תוכחת הבורא ית' והכלמתו על רוע מעשיו בין ע"י נביא או מפי מורה לעבודת האלקים. וזה כעבד שברח מאדוניו ופגע עבד נאמן לאדוניו והוכיחו על ברחו מאדוניו, ויעץ אותו לשוב אליו והבטיחו שימחול לו. והג' כשהוא רואה נסיון הבורא וחוזק ענשו למי שהלך בדרכו לצאת מעבודתו יוסר בו וישוב אל ה' מיראתו וענשו ונקמתו, והוא כעבד הבורח מאדונו כשישמע מה שהיה מענשו למי שברח ממנו כמוהו ויוסר בו וישוב לאדוניו למחול לו קודם שיבואוהו העונש. והד' בבא עונש הבורא עליו במין ממיני הצרות וכיון שהרגיש בו נעור והקיץ משנתו ושב אל האלקים מחטאו, והוא כעבד הבורח מרבו אשר שלח אליו מי שייסרנו ויעננו על כרחו וכאשר הגיע אליו ברח אל אדוניו מתודה בחטאיו ומבקש סליחתו ומחילתו ע"כ. כנגד ד' דברים הנ"ל אמר שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואה, היינו הדבר הראשון שיכיר אדם את בוראו מכח דברי התורה שיש בה כל כך יעודים לשומרי תורתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ובה כתובים כמה מעלות טובות וחסדי המקום על ישראל עם סגולתו, ואמר עד שלא תשמעו דברי נבואה, שכן אמרו בנדרים פרק ג' אמר רבי אחא בר חנינא, אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע. ופירש רש"י ז"ל, שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח את ישראל על עבירות שבידם, ואלמלא לא חטאו לא הוצרכו לתוכחת ע"כ. וכיון שחטאו אמר שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו דברי תוכחות, הוא הדבר השני שלא שב מעצמו עד שהוכח ע"י נביא. ואעפ"י שאינו משובח כמו הראשון עכ"ז טוב לשמוע גערת חכם או נביא השלוח מאתו ית', שכן כתוב אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. שמעו דברי תוכחות וכו' הרי זה הדבר השלישי שרואה ושומע מה שאירע לאחר ע"ד מ"ש ע"פ הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי אותי תקחו מוסר. ופירשו על זה היוסר גוים הלא יוכיח וכו'. ולכן אמר עד שלא תשמעו דברי קנטורין שהם יסורין הבאים עליהם, ואיתא בילקוט ריש ירמיה שלשה נביאים ע"י שהיתה נבואתם דברי קנטורין נתלית נבואתן בעצמן, ואלו הן דברי קהלת דברי עמוס דברי ירמיהו. והכוונה כי אין הב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר פ' ג'.) אלא על הטובה, ולכן אלו הנביאים שכולן דברי תוכחות על הרעה הבאה על ישראל, לכן לא נזכר שמו של הב"ה לומר דבר ה' אשר היה אל עמוס וכן לירמיהו, רק דברי עמוס דברי ירמיהו, ואף קהלת כולו דברי קנטורין. שמעו דברי קנטורין עד שלא תשמעו קל קרנא משרוקיתא. הוא הדבר הרביעי בבוא עונש הבורא עליו כמו שאמרנו, ולכן טוב לו שירגיש בו ויקיץ משנתו וישוב אל אלקיו וירחמהו. ולא ישמע לקול מלחשים לעשות מעשהו זר מעשהו כמו שציוה נבוכדנצאר להשתחות לצלם, כי כל הפורק ממנו עול מלכות שמים יתנו עליו עול מלכות שיכריח לעבור על דת. עד כאן דבר המאמר להורות שישמעו דברי תורה ויטו אזן לדבריה. ועתה דיבר בשמירת המצות, וז"ש שמעו בארץ עד שלא תשמעו ח"ל, דאיתא בזהר פ' האזינו רפ"ו א', דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין, דכתיב לעשותכם בארץ. ואיתא במדרש חזית פסוק אל תראוני שאני שחרחורת. אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה על שלא שמרתי יו"ט א' כתיקונו בארץ ישראל, הריני משמרת שני ימים טובים של גליות, סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהם ואיני מקבלת שכר אלא על א' ע"כ. והרי זה כנגד מצות עשה שאינן יכולין להתקיים בחוצה לארץ כמעשה הקרבנות ודומיהם. וכנגד מצות לא תעשה אמר שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים. ויובן עם מ"ש במדרש הובא בילקוט משלי ד', שס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה, שבכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה ע"כ. ולכן אמר שמעו חיים בשמירת מצות לא תעשה עד שלא תשמעו מתים שתכריעו עצמכם לכף חובה ותגרמו לכם מיתה ולכל העולם. ישמעון אודניכון עד שלא ישמעו גופיכון, אלו כריתות ומיתות בית דין שיסורין ממרקין, וזהו גופיכון שמי שלא ישמור המצות יבואו יסורין על גופו למרק העונות החמורים ההם. ישמעון גופיכון עד דלא ישמעון גרמיכון, זהו כנגד חילול ה' שמיתה ממרקת מנפש ועד בשר תכלה ולא ישארו רק העצמות היבשות, וכמ"ש רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו. וכנגד ד' חלוקי כפרה אלו אמר איוב סי' י' אם חטאתי ושמרתני אלו מצות עשה שהם קלות, לכן אמר חטאתי ואז ושמרתני שכשעושה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו. ומעוני לא תנקני אלו מצות לא תעשה שתשובה תולה עד שיבוא יום הכפורים ויכפר. אם רשעתי בכריתות ומיתות בית דין אללי לי שצריך למרק ביסורין וחלאים רעים, ואע"פ שיש בידי מעשים טובים עכ"ז וצדקתי לא אשא ראשי שבע קלון יראה עניי בחולי ויסורין. ויגאה כשחל תצורני, ר"ל כשירבה ויגדל עוני בחילול ה', אז כשחל תצורני. הוא מה ששנינו בפרק ה' דאבות חיה רעה באה לעולם על חילול ה'. וכן אמרו בפרק ב' דשבת על עון חילול ה' חיה רעה משכלת. וזה לפי שאין חיה רעה שולטת באדם אלא א"כ נדמה לו כבהמה. ובעון חילול ה' אבד צלם אלקים ונדמה כבהמה. ותשוב תתפלא בי, תחדש עידיך נגדי וכו'. ודוק.

ובזהר פ' פינחס רל"א א', ויבאו בני האלקים להתיצב על ה'. וכי על ה' קיימי אלא בשעתא דאילין קיימי על דינא, דינא קדמאה דכלא ביה, מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ועבדוהי. אוף הכי מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא דלא יתחלל בארעא, מאן הוא דלא חייש ליקריה, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא דא עכ"ל. ויש לדקדק מה הוא זה שיש כאן ענין כפול ומכופל כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים. אך יובן הכל עם מ"ש ביומא פרק ח', היכי דמי חילול ה'. אביי אמר כדתניא ואהבת את ה' אלקיך. שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי פלוני שלמד תורה וכו'. עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה וכו'. ובזמן שאדם קורא ושונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות ואין מתנו ומקחו נאה בשוק ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו, אוי לו לרבו וכו'. עליו הכתוב אומר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ופירש רש"י ז"ל את זו קרא הכתוב חילול ה', כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליהם וכו'. ז"ש מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקב"ה, דהיינו בלימוד התורה ושמירת מצותיה. ודלא יוקיר לאורייתא ועבדוהי, כמ"ש כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי רבנן. הרי זו אזהרה לעמי הארץ לכבד התורה ולומדיה. ואח"כ הזהיר התלמידי חכמים עצמן, שלא יתחלל שם שמים על ידן. ולכן אמר אוף הכי מאן דלא חייש על יקרא דשמא קדישא וכו'. דוק שלא אמר כאן מאן הוא דלא יוקיר רק דלא חייש, כלומר שעושה מעשים ששם שמים יתחלל על ידו, וזה שיהא דבורו בנחת עם הבריות וישא ויתן באמונה, ולא יגרום שיאמרו אוי לו למי שלמד תורה, והוסיף מאן הוא דלא חייש ליקריה. שאין זה על יקרו ית', שהרי כבר אמר דלא חייש על יקרא דשמא קדישא. אך הכונה לפע"ד דלא חייש ליקריה של הת"ח עצמו, ואתיא הא כמו שאמרו בפ' כיצד מברכין, ת"ר ששה דברים גנאי לו לת"ח, אל יצא כשהוא מבושם לשוק וכו' ע"ש. ובפט"ו דשבת כל ת"ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, שנאמר כל משנאי אהבו מות. אל תקרי משנאי אלא משניאי. ופרש"י ז"ל חייב מיתה, שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו. משניאי שממאיסין עצמן בעיני הבריות ואומרים אוי להם ללומדי תורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה עכ"ל. לפי שדקדקו בכתוב שהיל"ל כל שונאי מאי משניאי. לכן פירשו על הת"ח, כי לעיל דבר בענין התורה, אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. אלו הת"ח שהולכים לבית המדרש ללמוד תורה, ועליהם אמר כי מוצאי מצא חיים. ולהפך וחוטאי חומס נפשו. ומהו זה כל משנאי, שהם משניאים את התורה וגורמים לחלול ה' כנזכר, אהבו מות, שאין חלול ה' מתכפר אלא במיתה, אם יכופר עון הזה לכם עד תמותון. ואיתא באבות דר' נתן פ' כ"ח. איסי בן יהודה אומר, מפני מה ת"ח מתים בלא זמנן, לא מפני שמנאפין ולא מפני שגוזלין אלא מפני שהן בוזין בעצמן. הרי דשפיר קאמר מאן הוא דלא חייש ליקריה, דהיינו שהת"ח עצמו לא חייש ליקריה שבזה ש"ש מתחלל על ידו. מאן הוא דלא שוי יקר לשמא דא, דלאו דוקא צריך לת"ח שיחוש ליקרו, שלא יתחלל בו ש"ש. אלא אף גם זאת שיתאהב על ידו, שיהא משאו ומתנו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, כדי שיהא שם שמים מתאהב על ידו ודוק. ולענין חלול ה' איתא בזהר פ' תרומה דף קלא ב' ז"ל, ומאן דאשתעי בבי כנישתא, ווי ליה דאחזי פרודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלקא דישראל. ונלע"ד שאלה הם ג' מקומות שאסור להפסיק בדבור. הא' הוא מ"ש בש"ע טא"ח סי' נ"א. צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י"ח, ואפי' לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח, וכבר אמרו עבירה גדולה היא וחוזר עליה מעורכי המלחמה, כנגד זה אמר ווי ליה דאחזי פרודא, שמפריד בין הדבקים. הב' שם בסי' קמ"ו ז"ל, כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת, אסור לספר אפי' בדברי תורה, אפי' בין גברא לגברא וכו'. וכ"כ בזהר פ' ויקהל דף ר"ו א', כד סליק ס"ת לתיבה, כדין בעאן כל עמא לסהדא גרמייהו באימתא בדחילו ברתת בזיע ולכוונא לבייהו וכו', ולית רשו לעמא ולא לאחרא למפתח פומיה באוריתא וכ"ש במלה אחרא, אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא, דכתיב וכפתחו עמדו כל העם. וכתיב ואזני כל העם אל ספר התורה. כנגד זה אמר ווי ליה דגרע מהימנותא. שכיון שאינו נותן לב אל דברי התורה כנתינתן מסיני, מורה בעצמו שאינו מאמין בה. הג' הוא מ"ש שם סי' ש"ז. ודבר דבר. שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. ואיתא בזהר ויקהל ר"ה ב', כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנשתא, אסור לאשתדלא אפי' בצורך בי כנשתא אלא במילי תושבחן וצלותא ואוריתא, ומאן דאשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא, דא איהו ב"נ דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל, תרין מלאכין ממנן על דא, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי, ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקב"ה. הרי שפיר מ"ש ווי ליה דלית ליה חולקא באלקא דישראל ח"ו. והוא מ"ש בפ' בהר סיני. את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'. שכבר אז"ל מה הוא שבת מדבור אף אתה שבות מדבור. כי בדבר ה' שמים נעשו. וביום השביעי שבת. אף אתה לא ישמע על פיך דבור חול, וגם בב"ה שנקרא מקדש מעט אסור לספר בדברי חול כנז'. וכן ג"כ בפ' קדושים, דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו. דהיינו בכל מקום אשר ימצאו שם עדה קדושה דהיינו בבית הכנסת, אלקים נצב בעדת אל. קדושים תהיו. תהיו פרושים מדברי חול. ואיתא בזהר פ' בראשית דף ל"ג א', והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור, דבור החול אסור בשבת, וכך הוה עביד רבי שמעון, כד חמי לאמיה דהות משתעיא, הוה אמר לה אמא שתוקי שבת הוא ואסיר, בגין דדבור דא בעיא לשלטאה ולא אחרא ע"כ. ולכן סמך לזה איש אמו ואביו תיראו. דהיינו שלא יסתור דבריהם אך בתנאי ואת שבתותי תשמורו, וכר"ש וכמו שהובא ג"כ בתנחומא ריש פ' בראשית. ודבר דבר. כי האי דאימיה דרשב"י כד הויא משתעיא מילי סגי בשבת, אמר לה לאו יומא דשבתא היא והיא שתקה. א"ר חנינא מדוחק התירו שאלת שלום בשבת. ובזה מתורץ ג"כ מה שקשה על רש"י ז"ל שם בפ' קדושים, שפי' ז"ל אני ה' אלקיכם. אתה ואביך חייבים בכבודי וכו', אי זהו מורא, לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו. וקשה למה לא כתב זה בדבור הקודם, איש אמו ואביו תיראו. אך לדרכנו מתורץ יפה שרצה לתת טעם למה סמך למורא אב ואם, ואת שבתותי תשמורו. והוא לטעם זה שאע"פ שלא יסתור דבריהם עכ"ז לשמירת שבת צריך לסתור דבריהם, כגון רשב"י שאמר לאמו שתוקי שבת הוא. וראיתי כתוב בבעל הטורים פרשת תבא ע"פ ולתתך עליון ז"ל, לתהלה ולשם ולתפארת. כלומר מה שישראל משבחי' ומהללים לשם הוא לו לתפארת, אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת מקיפים לו כל גופו בקוצים ע"כ. ונלע"ד שיובן עם מ"ש בקהלת ז' במדרש רבתי ז"ל, כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל. כל העצים כשהן דולקין אין קולן הולך, ברם אלין סרייתא כד אינון דלקין קולן הולך מימר אוף אנן קיסין. והביאו רש"י ז"ל שם, הנה כי כן מי שמדבר בב"ה כקוצים המשמיעי' קולן מכ"מ מקיפים כל גופו בקוצים ואשו של גהינם תוקד בהם ומשמיעין קולן. ודוק.

עוד לענין חלול ה' יפורשו שני מזמורים שנראים כפולים, הא' בסימן י"ד והשני בסי' נ"ג. כי בסי' י"ד אמר למנצח לדוד אמר נבל בלבו אין אלקים וכו'. וכתב שם רש"י ז"ל שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א', הא' על נבוכדנאצר והשני על טיטוס הרשע. ולדרך זה נלך בהבנת המזמורים הנ"ל, כי בא' אומר למנצח דהיינו נ"נ הרשע שהחריב בה"מ, וכמ"ש בפתיחתא דאיכה רבתי. י"ח שנים היתה בת קול יוצאה בפלטין של נ"נ ואומרת עבדא בישא זיל חריב ביתיה דמרך דבניה לא שמעין ליה וכו'. ועוד שם כיון שא"ל הב"ה לך והחרב בה"מ, אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי, מעבד לי כמה דעבד לסבי, מה עשה בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים ע"כ. הרי שמתחלה היה ירא שהב"ה יעשה בו דין, ואח"כ כשראה בנצחונו והחריב ירושלים ובה"מ, אמר נבל בלבו אין אלקי'. דאיתא שם בילקוט, הוא נבל הוא לבן, מה לבן הוא רמאי אף נבל הוא רמאי, ועליהם אמר שלמה מרמה בלב חורשי רע ע"כ. כי זהו רמאותו של נ"נ שמתחלה א"ל הב"ה שילך להחריב בה"מ מפני עונות ישראל, והוא לא כן ידמה רק כשראה כן אמר אין אלקים, שסילק השגחתו מן העולם יען כי ישראל השחיתו דרכם בע"א, פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וכו'. ועי"ז התעיבו עלילה. שלא עבדו ישראל ע"א אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. אין עושה טוב לעסוק בתורה, שנק' לקח טוב. שאילו עסקו בה שאור שבה מחזירן למוטב, ולכן על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. וכמ"ש זנח ישראל טוב אויב ירדפו. ה' משמים השקיף על בני אדם. שלא סילק השגחתו ח"ו אדרבא השקיף על בני אדם לראות היש משכיל וכו'. כדכתיב שוטטו בחוצות ירושלים וכו' אם יש עושה משפט וכו'. וזהו דורש את אלקים. אין אלקים אלא דיין, כי המשפט הוא א' מרגלי העולם שהעולם מתקיים עליו. האמנם הכל סר יחדו נאלחו. כי אחרי שגלו החרש והמסגר בגלות יהויכין לא נשאר עוד בירושלים, אין עושה טוב מי שיעסוק בתורה ובמשפטיה, ולכן אין גם אחד, שהב"ה שהוא אחד סילק שכינתו ונתן מקום לנ"נ להחריב ביתו. וזאת היתה לו לנ"נ, כמ"ש בפ' חלק אמר עולא עמון ומואב וכו', שלחו ליה לנ"נ פוק ותא, אמר מסתפינא וכו', שלחו ליה כי אין האיש בביתו וכו'. זה שאמר הלא ידעו פועלי און אלו עמון ומואב שהיו כפויי טובה, שלא זכרו את החסד שעשה אברהם אבינו ללוט וביתו, אוכלי עמי אכלו לחם. דאיתא באיכה רבתי ע"פ ידו פרש צר. שהיו נפנים על התורה כדי לעקור משם לא יבא עמוני ומואבי. והתורה נק' לחם. לכו לחמו בלחמי ובזה ה' לא קראו. ואיתא שם בפ' חלק שלח להו אית בהו צדיקי דבעו רחמי ומייתו ליה, שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו וכו'. ז"ש שם פחדו פחד. שעדין היה נ"נ מפחד כי אלקים בדור צדיק. אית בהו צדיקי וכו' והרשעים ההם חיזקו ידו, וזהו עצת עני תבישו. אמנם כי ה' מחסהו כי סוף סוף מי יתן מציון ישועת ישראל שיבא ויגאלם. אח"כ במזמור נ"ג דבר על טיטוס הרשע אמר נבל בלבו אין אלקים שכתבו עליו בפ"ה דגיטין (נו:), ואמר אי אלקימו (דברים לב, לז). זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. השחיתו והתעיבו עול, שכל חטאם בבית שני היה בשנאת חנם, ולכן לא אמר עלילה אלא עול שהוא בין אדם לחבירו, וגם שם, אין עושה טוב, שלא גלו אלא בשביל ביטול תורה. וכן כתוב בזהר חדש פ' בראשית דף י"ג א' ע"ש. זהו אין עושה טוב. ולכן אלקים משמים, שבא עליה' בדין גמור, לפי שלא היה שלו' ביניהם והפורענות שולטת עליהם, השקיף על בני אדם וכו'. כלו סג לשון סגים, לפי שלא בלבד חטאו במה שבין אדם למקום אלא גם במה שבין אדם לחבירו. הלא ידעו כל פועלי און, זה טיטוס וחביריו, אוכלי עמי וכו' כדלעיל. וכאן אמר אלקים לא קראו, שבא עליהם בדין ולא הרגישו לשוב בתשובה. שם פחדו פחד, היינו בחרבן ראשון ע"י נ"נ כדלעיל, שאז פחד מפני העונש, אבל כאן בחרבן שני לא היה פחד, כמ"ש ואמר אי אלקימו. האמנם נטל הב"ה נקמתו ממנו. כי אלקים פזר עצמות חונך. דאיתא שם בגיטין פ"ה (נו:), כי קא הוה מיית אמר להו, לקליוה לההוא גברא ובדרו לקטמיה אשב ימי, דלא לשכחיה אלקא דיהודאי ולוקמיה בדינא. וזאת היתה לו מאת ה' ובית דינו, כמ"ש שם ששאלו אנקלוס, דיניה דההוא גבר' במאי, א"ל במאי דפסיק אנפשיה. וז"ש כי אלקים פזר עצמות חונך, שנשרפו עצמותיו ופזר אפרו אשב יומי כמו שפסק עליו, חונך ר"ל אותו שחנה על ירושלים סביב. ובזה הבישות כי אלקים מאסם, יראו שונאי ויבושו, כי אלקים מאסם ליטול נקמתו מהם. מי יתן מציון ישועות ישראל. כבר פי' פ' זה ואותו של מזמור י"ד במ"א יע"ש.

ועתה נפרש המזמור כפשוטו, אמר נבל ממש, וכן דרשו במדרש ש"ט מזמור נ"ג כלו על נבל ואביגיל. ולפי שאמרו ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל. אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ, שהמתין לו הב"ה שיעשה תשובה, וזהו על מחלת, שהימים הללו הם מחילה וכפרה, ולכן היה רוצה דוד לזכותו שישוב בתשובה, שהוא היה קרובו, והוא כליבי. ממשפחתו של כלב שבא מיהודה. אמנם אמר נבל בלבו אין אלקים, דאיתא במדרש שמואל פרשה כ"ג. וימת שמואל. וסמיך ליה ואיש במעון. אמר הב"ה הכל סופדין וטופחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזיחין, ללמדך שכל הכופר בג"ח ככופר בעיקר. וז"ש בשמואל א' כ"ה. ואיש במעון וכו' ויהי בגזוז צאנו בכרמל. כי כל ויהי לשון צרה, שהיתה עת צרה ליעקב במיתתו של שמואל, וזה הרשע גוזז את צאנו ועושה משתה, ולכן וישמע דוד וכו' וישלח דוד עשרה נערים. כדי לזכותו, שבצדקה יציל עצמו מן המות, והוכיח על פניו מומו באמרו ועתה שמעתי כי גוזזים לך. כלומר ועתה שכל ישראל שרויים בצער מפני מיתתו של שמואל, ואתה עושה משתאות, לכן לכפרת עון זה, תנה את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד, כי זכות זה יכפר עונך. וכאשר פירשנו ע"פ ואמרתם כה לחי וכו' יע"ש. ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל כדברים האלה. דהיינו דברי תוכחה. והרשע אמר מי דוד ומי בן ישי, שאמרו שם במדרש שמואל, כלום הוא בטוח על שני טיפין שמשחו שמואל, איכן הוא שמואל ואיכן הם טיפיו. שמן הדברים האלה נראה שהוכיח דוד על שעשה משתה במיתתו של שמואל. והרשע אמר איכן הוא שמואל, שמת בקוצר שנים, בן נ"ב שנה כנודע, והיכן טיפיו, שויתר על דברי נביא וחייב מיתה, ואמר היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו. שיובן עם מ"ש בס' כלי יקר בשמואל א' י"ו, עוד שאר הקטן. שישי היתה לו שפחה, ותבע לה והיא היתה נאמנת לגברתה אשת ישי, וספרה לה והכינה עצמה ונבעלה לישי ויצא משם דוד, ולכן החשיבו ישי לבן תמורה, וגם אחיו לא החשיבוהו לבן ישי. ז"ש נבל מי דוד שבא מרות המואביה, ומי בן ישי שאינו בן ישי מאשתו רק בן שפחתו, והולד כמותה ונק' עבד, ז"ש היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו, שמרד בשאול וקם עליו להרגו, תחת עבד כי ימלוך, וא"ת שמשחו שמואל, הנה היום מת שמואל ואיכן הוא ואיכן טיפיו. ועל ענין זה כתוב במזמור ס"ט. מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי, שהיו מחשיבים אותו לזר שלא נולד מאמם אשת ישי רק מן השפחה. ונכרי לבני אמי, שאף שנאמר שבא מאשתו, עכ"ז הוא בן תמורה ואינו ראוי להיות אחינו. ועל זה שאמר נבל, היום רבו עבדי', ויתר על דברי נביא, היה רוצה דוד לעמוד עליו ולדונו בדין סנהדרין, שכן אמרו בפ"ד דסנהדרין (לו.), שנו רבותינו, דיני נפשות מתחילין מן הצד, מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וכו'. ואמרה לו אביגיל שהיה חייב מיתה בידי שמי' לא בידי אדם שנא' אנכי אדרש מעמו כדתנינן בפי"א דסנהדרין. ואף שלא רצה ליתן לאנשי דוד לא היה חייב מיתה על זה שכן אמרה לו אביגיל אם יבא הדין הזה לפניך מה אתה עושה ילך העני ויאמר לבעל הבית עשה עמי צדקה ואינו נזקק לו והעני נופל עליו והורגו וכו' וזהו שאמרה לו ועתה אדוני חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבא בדמים והושע ידך לך כלומר אינו ראוי שאתה תעשה הדין בידיך רק יהיו כנבל אויביך כי ה' יגפנו ולכן שפיר קאמר אמר נבל בלבו אין אלקים השחיתו והתעיבו עול לומר כנגד שמואל תועה אין עושה טוב שהיא הצדקה בטח בה' ועשה טוב כדאיתא בזהר פ' בהר סיני ק"י ב'. ולכן אלקים משמים השקיף על בני אדם בימים שבין ר"ה ליה"כ שהעולם תלוי בדין ובהם נדונין הבינוניים. לראות היש משכיל כדכתיב אשרי משכיל אל דל. דורש את אלקים בימים האלה שנא' דרשו ה' בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ. כלו סג וכו' זה נבל שכפר בעיקר יחדיו נאלחו שפי' רש"י ז"ל נהפכו לקלקול אין עושה טוב אין גם אחד. ובזה הלא ידעו פועלי און שהם כפויי טובה. שם פחדו פחד שפחד דוד מבוא בדמים לא היה פחד לפי שאלקים פזר עצמות חונך שהמית אותו במגפה ויגוף ה' את נבל וימות שבזה פזר עצמותיו על שהיה כפוי טובה ממה שחנה אתך כמ"ש דוד עתה הרועים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום וכו' מי יתן מציון ישועות ישראל כי כשם שעשה נסים לך להראותך נקמת נבל כן יעשה לך ה' לעתיד בימי המשיח הוא דוד בעצמו בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. הנה כי כן צריך האדם לירא מקונו ולקדש שמו ברבים וזה יהיה בשיתו שומו לנגד עיניו כי ה' הוא האלקים ולא להרחיקו מפניו כמ"ש בירמיה ה' כי בגוד בגדו בי בית ישראל ובית יהודה נאם ה' כיחשו בה' ויאמרו לוא הוא וכו' הכונה כי תחילה בגדו בי שלא לשמור תורתי ומצות ואח"כ כפרו בעיקר ויאמרו לוא הוא. שיובן עם מ"ש בילקוט פ' בשלח ע"פ היש ה' בקרבנו אם אין למה היו ישראל דומין לא' שהיה לו בן והרכיבו על כתיפיו והיה מוליכו לשוק והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו קח לי והוא לוקח לו פעם אחת ושנייה ושלישית ראה בן אדם א' א"ל ראית את אבא א"ל שוטה אתה רוכב על כתיפי וכל מה שאתה מבקש אני לוקח לך ואתה אומר לזה ראית את אבי מה עשה אביו השליכו מעל כתיפו בא כלב ונשכו כך כשיצאו ישראל ממצרים והסיבן הב"ה בז' ענני כבוד בקשו מן נתן להם שליו נתן להם כיון שנתן להם כל צרכיהם התחילו מהרהרי' ואומרים היש ה' בקרבנו אם אין א"ל הב"ה הרהרתם עלי חייכם שאני מודיע לכם הרי הכלב בא ונושך אתכם ואיזה זה עמלק שנאמר ויבא עמלק ע"כ. ז"ש כחשו בה' ויאמרו לוא הוא כי היה עמהם ונותן להם כל צרכם וזהו לו בוא"ו והם אמרו שאינו עמהם וזהו לא בא' וליודעי חן מובן היטב עם מ"ש בזהר פ' נשא קכ"ט א' ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין בין ז"א דאקרי ה' ובין א"א דאקרי אין דז"א איהו ו' וא"א הוא א' ולכן כתוב לוא בו' וא'.

ובירמיה ד' כי אויל עמי אותי לא ידעו ובילקוט שם כי אויל עמי אותי לא ידעו אר"י בר סימון ולא הוו ידעין אלא שדשו בעקב ודכוותה ידע שור קונהו וכו' ישראל לא ידע ולא הוו ידעין אלא שדשו בעקב. ודכוותה והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה ולא הות ידעא אלא שדשה בעקב, יובנו דברים אלה עם מ"ש בעל העקרים מאמר ג' פ' כ"ד כי השם ב"ה יש לו החכמה והרצון והיכולת ושלשתם בפסוק א' נאמרו גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר. כי גדול אדוננו נאמר על הרצון כי הוא יכול לעשות מה שירצה ואין מי שיעכב על ידו. ורב כח הוא יכלתו ולתבונתו אין מספר היא חכמתו. וכבר פירשנו דברים אלה בדרוש לחש"מ של פסח והפט' יע"ש. כנגד אלו אמר ירמיהו בשמו ית' כי אויל עמי אותי לא ידעו שרצוני להיטיב עמהם כאשר עשיתי במצרים ובמדבר בנים סכלים המה שלא ידעו שהיכולת בידי לעשות כרצוני ואין מידי מציל וזהו ולא נבונים המה להבין דבר מתוך דבר ממה שעשיתי לשעבר. חכמים המה להרע כנגד החכמה שלא ידעו ולא הבינו כי החכמה בידי ואני ה' חוקר לב ולהיטיב לא ידעו כי כבר נענשו באמרם היש ה' בקרבנו אם אין. וזוהי כונת המ' כי אויל עמי וכו' ולא הוו ידעין וכי ס"ד שלא ידעו שרצונו ית' להיטיב כמ"ש טוב ה' לכל אלא שדשו בעקב שלא נתנו לב על הדבר. ודכוותה ידע שור קונהו וכו' ישראל לא ידע שהיכולת בידי לשדד המערכות כאשר עשיתי להם בקריעת ים סוף וזה א"א שלא ידעו כי הוא דבר מפורסם וידוע לכל אלא שדשו בעקב. ודכוותה והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה כו' כי היא חכמתו ית' להוציא לחם מן הארץ והם מן הדברים שלא נמסרו ליד שליח מפתח של פרנסה. וכנגד שלשה אלה אמר הנביא ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו כנגד הרצון שכשרוצה להיטיב הוא עושה וגם להחזיר העולם תהו ובהו ואין מעכב על ידו. ראיתי ההרים והנה רועשים שמראה יכלתו בחלמיש שלח ידו והפכם באפו לסדום ועמורה ודומיהם. ראיתי והנה אין האדם כי אין חכמה כחכמתו ית' יען כי כל האדם כוזב. והוא בחכמתו יהב חכמתא לחכימין כי ה' יתן חכמה.

ולענין היום כתוב בתורה ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע ואיתא בילקוט ירמיה ב' ז"ל ארבעה שומעים הם יש שומע והפסיד זה אדם הראשון ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך מה הפסיד ואל עפר תשוב. שומע ונשכר זה אברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. לא שומע ונשכר זה יוסף ולא שמע אליה לשכב אצלה. לא שומע ונפסד אלו ישראל ולא שמעו ולא הטו את אזנם מה הפסידו אשר למות למות. וקשה דאברהם ויוסף לא נזכר מה שנשכרו. אך נלע"ד כי אלה הם ד' חלוקי כפרה הנזכרי' בדברי רז"ל. כי כנגד מצות לא תעשה הביא מאדה"ר שעבר על מצות לא תעשה שצוהו הב"ה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ושמע לאשתו שאמר' לו מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחר' נבראת לך אין כל חדש תחת השמש וכו' לקול אשתך לדברי אשתך אין כתיב כאן אלא לקול אשתך התחילה מיללת עליו בקולה ע"כ בב"ר. ולכן נפסד שנאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב שאילו לא שמע לחוה היתה מיתתו כחנוך ואליהו. ועכשיו יחזור לעפר. ואברהם שמר מצות עשה שכבר כתוב בפ' לך לך וישמע אברם לקול שרי שהיה די שיאמר לשרי ואמר לקול שרי ופירשו ז"ל לרוח הקדש שבה ולכן צוהו הב"ה ג"כ כאן כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. והוצרך לזה לפי שכתוב וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. וזה לפי מ"ש בב"ר פ' נ"ד אלקים עמך לפי שהיו א"ה אומרי' אילו היה צדיק לא היה שומע לקול אשתו וכיון שא"ל כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה א"ל אלקים עמך ואילו היה צדיק לא היה דוחה את בנו בכורו כיון שראו את מעשיו א"ל אלקים עמך בכל אשר אתה עושה ע"כ. הרי שאם לא צוהו ה' לא היה אברהם שומע בקול אשתו לפי שהרע לו שיהיו אומרים עליו שהוא היה מגייר גרים ומכניסם לתחת כנפי השכינה ולבנו בכורו דוחה בשתי ידים וכיון שראו מעשיו וישב במדב' וכו' הודו למפרע שלכך גירשו כי הרע את מעשיו ומהו שנשכר כי ביצחק יקרא לך זרע שפי' בב"ר פ' נ"ג יצחק אין כתיב כאן אלא ביצחק במי שהוא מודה בשני עולמות ע"כ. ויובן זה עם מאי דאיתא בפר"א פ' ל' אמרה שרה לאברהם כתיב גט גרושין ושלח את האמה הזאת ובנה מעלי ומעל בני מן העה"ז ומן העה"ב ע"כ ולפי שהוא נזכר בכתוב לא הוצרך במאמר לפרש מהו שנשכר. לא שומע ונשכר זה יוסף כנגד כריתות ומיתות ב"ד שהבא על הנכרית יש בו כרת מדברי קבלה וכרת ה' לאיש וכו'. ומהו שנשכר מן הכתוב עצמו לשכב אצלה להיות עמה שפי' ז"ל לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה בעה"ב כי הבועל ארמית קשורה בו ככלב, ונשכר בעה"ז שזכה למלכות וגם לעה"ב. ובילקוט בראשית שיש שם ג"כ מ' זה אמר באברהם ונשכר כי ביצחק וכו' וביוסף ונשכר ויוסף הוא השליט. וישראל חטאו בחלול ה' כנז' לעיל וזהו ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם ולכן הפסידו אשר למות למות כי בחלול ה' כלן תולין ומיתה ממרקת ודוק.

ובמס' פרשת משפטים, ונשמע ג', חד קמץ ותרין פתחין, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע קמץ. ונשמע קולו בבואו אל הקדש, ונשמע פתגם המלך. הנה אמרו בפ' רבי עקיבא, ויתיצבו בתחתית ההר. מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו', א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאוריתא, אמר רבא הדור קבלוה בימי אחשורוש. וכבר פי' מ' זה במקומו. ז"ש כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, שישראל קבלו התורה, האמנם זה קמץ, רמז שנקמצו תחת ההר כדי שיקבלו התורה שבע"פ כנז' אצלנו, וא"כ אנוסים היו ובמסירת מודעא בטל המקח. לכן ונשמע קולו בבואו אל הקדש, שמעצמם חזרו וקבלוה ופתחו פיהם ולא באונס. ואימתי היה זה, כשנשמע פתגם המלך, בימי המן הרשע שנעשו להם נס, ואז קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר, כי המן גזר שלא יעסקו בתורה ולבסוף ליהודים היתה אורה זו תורה. גם בפ' וילך, וקראת ד' רפין. וקראת שמו ישמעאל. וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. וקראת שמו עמנואל. וקראת ישועה חומותיך. כי בזהר פ' וארא דף ל"ב א' איתא ז"ל, ותהי שרי עקרה. ווי לההוא זמנא, דבגין דשרה אתעכבת כתיב בא נא אל שפחתך וכו' וע"ש אריכות הענין. ז"ש בשביל ישמעאל שנולד ונימול, וקראת שמו ישמעאל. והיה שרו מקטרג לומר שבזכות המילה יהיה לו חלק בא"י. ולא רצה הב"ה. אלא גזר שישלוט עליה כשהיא חריבה, לכן וקראת אתכם הרעה. שהוצרכו להיות בגלות עד תום זכותו של ישמעאל, וכשיבא משיחנו וקראת שמו עמנואל, אז וקראת ישועה חומותיך, שלא יהיה עוד גלות, והם רפין כי רפו ידיהם של ישראל בגלות ישמעאל, וגם הגאולה העתידה לא נודע קיצה עד ירחמנו עושנו.

והנה כתוב בפרשת היום, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. וקשה מאי וישא אברהם את עיניו, כי לא פורש מה גרם שישא אברהם את עיניו, ועוד מי הגיד לו לאברהם שיקח את האיל ויעלהו לעולה, ומאי תחת בנו שהרי ודאי הועלה האיל לעולה תחת בנו, כיון שיצחק נשאר חי וקרב האיל תחתיו. אמנם בתנחומא סוף פרשת וירא איתא ז"ל, עם כשהוא שוחט, ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם, למה ב' פעמים, שהיה ממהר והולך לשוחטו, א"ל מי אתה, א"ל מלאך, א"ל כשאמר לי קח נא את בנך הב"ה בעצמו אמר לי, ועכשיו אם הוא מבקש הוא יאמר לי, מיד ויקר' מלאך ה' אל אברהם שנית. שלא רצה לקבל מן הראשון. מיד פתח הב"ה את הרקיע ואת הערפל, ויאמר בי נשבעתי נאם ה' וכו'. א"ל הב"ה עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה, אלא אם מבקשין שאחפש להם זכות ואזכור להם עקידת יצחק, יהיו תוקעין לפני כשופר של זה. א"ל ומהו השופר, א"ל חזור לאחוריך, מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וכו'. בזה יתורצו הקושיות הנ"ל, כי אברהם לא רצה לשמוע אל המלאך שא"ל אל תשלח ידך אל הנער, כי צר לו למה מתחלה צוהו והעלהו שם לעולה, ואפשר א"כ שלא רצה לקבל קרבנו, ועל כן א"ל אם הוא מבקש הוא יאמר לי, ואז פתח הב"ה את הרקיע, כדי שיראהו בעצמו שמצוה אותו שלא ישחוט ליצחק. ואמנם כדי שלא יצטער אברהם שלא נתקבל קרבנו, א"ל שיחזור לאחריו, ואז שפיר קאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וכו'.

והמ' שהקדמנו שהיא בב"ר פ' נ"ו. קשה להולמו, וצריך להבין מה מוסיף כל א' מהשלימים הנ"ל על דברי חבירו, שנראה מהלשון דלא פליגי. ועוד מאי אחר כל המעשים. אך הוקשה להם מאי אחר, דהיל"ל והנה איל נאחז וכו'. לכן פי' ר' יודן שזה בא להגיד שהב"ה מקדים לישראל רפואה למכה, וזהו אחר כל המעשים שעשה אברהם עם יצחק, ויעקוד את יצחק בנו ובא לשוחטו, הראה לו הב"ה שישראל עתידים ליאחז בעבירות, דהיינו נאחזים מהמקטרגים שנעשים ע"י העבירות, וזה גורם שמסתבכין בצרות לכפר עונותיהם, שלכן אברהם בירר לו את המלכיות. וסופן ליגאל בקרניו של איל, שיזכור להם עקדת יצחק כדברי התנחומא, שנ' וה' אלקים בשופר יתקע. שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו (ב"ר פ' נ"א.). שאחר שקבלו ישראל את הדין ונסתבכו בצרות, דהיינו שיהיו תכופות זו לזו, ומשם תצמח גאולתם, כדכתיב ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. והוסיף ריב"ם כי להיות שעל מלת אחר יש טעם זקף גדול שמורה על הריחוק. הכונה היא אחר כל הדורות, דהיינו באחרית הימים שהוא זמן הגאולה, אז יגאלו בקרניו של איל. ור' חנינא בר יצחק אמר שזה וזה יתקיים אחר סמוך, והטעם מופלג להורות שבכל שנה מוחל עונותיהם, וזהו אחר סמוך, ועוד מורה על הריחוק שסופן ליגאל בקרניו של איל. ובב"ר פ' נ"ו איתא ז"ל, ויעלהו לעולה תחת בנו. ר' פנחס אמר. אמר לפניו, רבון העולמים הוי רואה כאילו הקרבתי את יצחק בני תחלה, ואח"כ הקרבתי את האיל הזה תחתיו, המד"א וימלוך יותם בנו תחתיו. הכונה כי בפר"א פ' ל"א. ר' יהודה אומר כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק וכו'. ואיתא במ' חקור דין ח"ב פ' ח' ז"ל, ודע כי מפריחת נשמתו של יצחק נגלם האיל שנברא בכח בלבד ערב שבת בין השמשות, וחזר ביצחק ההוא רוחא מעלמא דאתי הכתוב בזהר ריש פ' נח, עכ"ל. וזהו לפע"ד מ"ש ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק, שהכפל מורה על זה כי נולד יצחק שני פעמים, הא' בעת לידתו והב' בשעת העקדה, וזהו הנולד לו, דהיינו בנסיון העקדה שהיה נסיון עשירי לאברהם אשר ילדה לו שרה מתחלה. הנה כי כן שפיר קאמר ויעלהו לעולה תחת בנו, שכיון שהאיל הוא יצחק בעצמו הוי רואה כאילו הקרבתי אותו תחלה, ואח"כ בצוויך שנגלם באיל זה הקרבתיו תחתיו, כלומר הוא בעצמו, ולכן הביא ראיה מפ' וימלוך יותם בנו תחתיו, שכיון שמלך בחיי אביו היו שניהם מלכים וכן האיל שהיה נשמתו של יצחק, הרי שקרבו שניהם ודוק. ולכן על כל עבודה שהיה עושה באיל היה אומר כאילו בני שחוט כאילו דמו זרוק, כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ זה. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה וכו'. שם בפר"א פ' ל"ח, ר"ח בן דוסא אומר אותו האיל לא יצא ממנו דבר לבטלה, אפרו של איל הוא יסוד שעל גבי מזבח הפנימי, שנאמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. גידיו של איל הם עשרה כנגד עשרה כבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם. כך נלע"ד אע"פ שכתוב נבלים. והכונה כי מזבח הפנימי היה נעשה בשביל הקטרת, שכתוב לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה, וא"כ לא היה שם אפר אלא של הקטרת שהיה נקטר בבקר ובערב, ושנינו בפ"ד דמנחות, אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת סמים של בין הערבי', שאז היתה עקדתו של יצחק. וגם מ"ש הוא יסוד שע"ג מזבח הפנימי, גם זה טעות סופר', לפי שלא היה שם יסוד רק היה המזבח רבוע ככתוב בפ' תצוה, ואפשר שגם זה צ"ל הוא אפר שע"ג מזבח הפנימי, זש"ה ה' יראה. שבראותו את מזבח הקטרת יראה אפרו של יצחק ויכפר על ישראל. וכמו כן שתי קרניו של איל של שמאל תקע בו הב"ה על הר סיני, וקרן ימין עתיד לתקוע בו לעתיד לבא בקבוץ גליות, וזהו בהר ה' יראה. זכותו ועקדתו. ונגילה ונשמחה בישועתו ב"ב אמן. בילא"ו.