דרוש ה' לפרשת לך לך והפטרה

כל אלה חברו אל עמק השידים הוא ים המלח (בראשית יד, ג).

במדרש (בראשית רבה פ׳ מ"ב), רבי פינחס בשם ר׳ איבו פתח והמה לא ידעו מחשבות ה׳ ולא הבינו עצתו כי קבצם כעמיר גורנה (מיכה ד, יב). למה כל אלה חברו אל עמק השידים כדי שיבאו ויפלו ביד אברהם, הה״ד ויהי בימי אמרפל וגו׳ (בראשית יד, א).

יבור האדם ויבחר הטוב לבניו אחריו הגם שיבאו לו ימי הרעה. הלא זה דברו של דוד המלך ע״ה, כאשר חכמים הגידו בפ׳ חלק (סנהדרין צה.), וישבי בנוב (שמואל ב׳ כא, טז.). אמר רב יהודה אמר רב איש שבא על עסקי נוב, א״ל הב״ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרג שאול ושלשת בניו. רצונך יכלה זרעך או תמסר ביד אויב, א״ל רבש״ע מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי וכו׳. הנה ידענו כי הגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין כאשר יושת עליו מן השמים, כמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ מטות (רש״י. במדבר ל, טז.). ולכן ראוי היה דוד להיות נענש מפני שגרם הריגתן של אנשי נוב כשברח מפני שאול ובא אל בית אחימלך הכהן ולחם נתן לו, וגם על ידי זה נהרג שאול ובניו ונטרד דואג האדומי, ולכן מדה כנגד מדה יכלה זרעך כשם שכלו כהני נוב וכן שאול ובניו וכן דואג. שכן אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קו:), א״ל קב״ה לדוד ליהוו ליה בנין לדואג, א״ל ושרשך מארץ חיים סלה (תהלים נב, ז.). או תמסר ביד אויב כשם שנמסרו הכהנים ביד שאול, וכן שאול ובניו ביד פלשתים, וגם דואג נמסר ביד יצרו הרע האויב לו ומבקש רעתו. אז אמר דוד רבש״ע מוטב אמסר ביד אויב כי אז יהיה ה׳ עמי ויצילני מאויבי עז ומשונאי כי אמצו ממני. כמו שעשה עמי חסד כמה פעמים. ולא כיון יפה שהרי אמרו בזהר פ׳ וישב דף קפ״ה א׳. יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגובא דנחשין ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאשתזבא. הרי שלא טוב הדבר הזה להמסר ביד אויב. ועוד כי לא יכלה זרעו לגמרי כי כשם שנמלט אביתר מבית אחימלך כך ימלט איש א׳ מזרעו. וכמ״ש שם בפ׳ חלק, התם אשתייר יואש והכא אשתייר אביתר. וכן מזרעו של שאול נותר מפיבושת. ולפי מ״ש דוד מוטב וכו׳. איתא עוד שם, יומא חד נפק לשכר בזאי, אתא שטן ואדמי ליה כטביא פתק ביה גירא ולא מטייה, משכיה עד דאתייה לארעא דפלשתאי. כי הנה כאשר ברח דוד מפני שאול שבת היה, כמ״ש שם שנתן לו לדוד לחם הפנים, לשום לחם חם כיום הלקחו (שמואל א׳ כא, ז.). ולטעם זה כתוב שם ויחרד אחימלך לקראת דוד (שם ב.). וגם זה לחטאת לדוד כי היה יכול להתחבא מפני שאול עד שיצא שבת ואח״כ ילך לדרכו. ולטעם זה בא שטן ונדמה לו לצבי עד שהמשיכו לארץ פלשתים, לקיים דברו שאמר אמסר ביד אויב. ושפיר נדמה לצבי, דאיתא בזהר פ׳ שמות י״ד א׳. אר״ש אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האילים, בזמן שהוא בורח הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו וכו׳. הרי זה לרמוז לדוד שכשברח משאול היה לו להסתכל לאחוריו שלא לגרום רעה לאחימלך משאול ואנשיו, ולא היה לו לילך אצלו וליקח ממנו לחם וחרב, שבזה גרם מיתתו. כד חזייה ישבי בנוב, אמר היינו דקטליה לגלית אחי, כפתיה קמטיה ואותביה תותי בי סדיא, אתעביד ליה ניסא מכא ליה ארעא מתותיה, הה״ד תרחיב צעדי תחתי (תהלים יח, לז.). גם זו מן ההוכחות שהוכח על עונו, כי כשם שהוא גרם מ״ש שם וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נושאי אפוד בד (שמואל א׳ כב, יח.). ופי׳ בירושלמי (סנהדרין דף נב:), מלמד שהיו כלם ראויים להיות כהנים גדולים. וכן תרגם יונתן דכשרין למלבש אפוד דבוץ. וגם כי הכהנים גדולים היו משוחין בשמן המשחה, ולכן הושיבו ישבי תחת הבד של זתים, ונעשה לו נס שנשפלה הארץ תחתיו כדי שלא ימות מיתה משונה כזו. ההוא יומא פניא דמעלי שבתא הוה. להורות כי היה לו לדוד לברוח קודם השבת וכדלעיל. אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבע גרבי דמיא, חזינהו כתמי דמא, ואיכא דאמרי אתאי יונה ואטריף קמיה, אמר אבישי כנסת ישראל כיונה אמתילא, שנ׳ כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח, יד.). ש״מ דוד מלך ישראל בצערא שרי, אתא לביתיה ולא אשכחיה. אבישי צדיק גמור היה והיה מטהר עצמו לכבוד שבת, ורצה הב״ה להציל את דוד על ידו, כי הוא יתגבר על ישבי, שכן אותיות אבישי הם אותיות ישבי רק שלהיותו צדיק נתוסף לו א׳. ולהורות כי חמה עזה יש בעולם, לכן היו טיפי דם במים. ובילקוט (ילקוט שמואל ב׳ כא, רמז קנ״ה.) גריס אתהפיך מיא והוו דמא, ואיכא דאמרי אתת פרדה ובכת קמיה. וזה יכון מאד עם מ״ש לקמן רכביה לפרדה. כי כיון שהפרדה אתת ובכת קמיה, סימן הוא כי היא היתה יודעת היכן דוד שרוי, ועל ידה ימצאהו שתוליכהו אל המקום אשר הוא חונה שם, וגם ידענו כי הפרד אינו מוליד בדומה (פסחים נד.). ולכן באה הפרדה לבכות על דוד שראוי להנצל כדי שלא יכלה זרעו, וגם לרמוז לדוד שלא היה רוצה שיכלה זרעו  והוא בצער. אתא שאיל בי מדרשא, תנן אין רוכבין על סוסו וכו׳. בשעת הסכנה מאי, אמרו ליה שפיר דמי, רכביה לפרדה וכו׳, כד חזייה ישבי בנוב, פתקיה לדוד לעילאי ודץ ליה לרומחיה, אמר ניפול עלה וניקטיל. גם זה מדה כנגד מדה, כמ״ש בשמואל א׳ ל״א. ויקח שאול את החרב ויפול עליה (שמואל א׳ לא, ד.). וכן עשו בניו ככתוב שם. אמר אבישי שם, אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא, א״ל מאי בעית הכא, א״ל הכי אמר לי קב״ה והכי אהדרי ליה. אמר ליה אפיך צלותך, בר ברך קירא לזבון ואת לא תצטער. פרש״י ז״ל בר ברך שעוה ימכור ואתה לא תצטער. ונלע״ד שהכוונה על רחבעם בן שלמה שבימיו נחלקה המלכות וניתנה לירבעם שהיה מזרעו של יוסף, שכתוב בו וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט (בראשית לז, כה.). ותרגם אונקלוס שעף דהיינו שעוה. וכ״כ בב״ר פ׳ צ״א. והנה יהודה קינא ליוסף על שחשב שרוצה ליטול המלכות שהיה ראוי ליהודה, ולכן אמר לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז, כז.). שהיו נושאין שעוה וכו׳ כדי שלא יצטער אותו צדיק בריח עטרן וכדומה (רש״י. בראשית לז, כה.). ורחבעם החזיר המלכות לירבעם. ועוד יפורש קירא מלשון סך קירי פלסתר, דפ״ק דע״א (דף יא:). שר״ל אדנות ושררה. וא״ל אבישי שטוב שזרעו ימכור השררה ולא ימסר ביד אויב. וא״ל דוד אי הכי סייע בהדן. כי כיון שיצא מפיו מוטב אמסר וכו׳. לאו כל כמיניה לחזור בו, לכן ויעזור לו אבישי בן צרויה. א״ר יהודה אמר רב שעזרו בתפלה.

כל הדברים הנז׳ נאמרו במזמור נ״ו. למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם באחוז אותו פלשתים בגת (תהלים נו, א.). חנני אלקים כי שאפני אנוש וכו׳ (שם ב.). הכונה שנצח דוד לישבי בנוב על ידי יונה תמה שנאלמה ובאה להגיד לאבישי על צערו של דוד ע״י דאטריף קמיה בכנפיה שהם המצות, כדאמרינן פי״ט דשבת (דף קל.), מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהם. זה רמזה היונה לאבישי שמצות שעשה דוד ראויות להגין עליו כשנתפס בארץ פלשתים שבא לשם ע״י הצבי, ששם נתלבש השטן כדי להרחיקו מא״י, ואמר לדוד מכתם. שעשה לו נס ומכא ליה ארעא מתותיה, וזהו מכתם. וזה היה באחוז אתו פלשתים בגת. ומסרוהו ביד ישבי להתנקם מדמי גלית אחיו. חנני אלקים וכו׳ כל היום. זה יום הששי שנכתב בה׳. אף כאן כל היום הידוע שהיה בצער בשביל שלוחם ילחצני. תחלה תחת בית הבד ואח״כ פתקיה לעילאי כדי שיפול על הרומח וימות. שאפו שוררי כל היום (תהלים נו, ג.). אלו שרים של מעלה. כי רבים לוחמים לי מרום. שהיו כמה מקטרגים לנגדו, כמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין צה.), על ידך נהרג נוב ושאול ובניו ונטרד דואג האדומי. ועכ״ז יום אירא אני אליך אבטח (תהלים נו, ד.). באלקים אהלל דברו. ששאל לי רצונך שיכלה זרעך וכו׳. יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו (שם ז.). אלו עונות שאדם דש בעקביו, ואינו כן שהרי דוד היה נזהר מהם, כמ״ש בזהר פ׳ מקץ דף קצ״ח א׳. דוד מלכא הוה אסתמר תדיר מחובין אלין וכו׳. וכ״כ בתנחומא פ׳ עקב (למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני (תהלים מט, ו). יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל, שיש בה תרי״ג מצות ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר: רבש״ע, איני מתירא מן מצות החמורות שבתורה שהן חמורות. ממה אני מתירא. מן המצות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהיתה קלה. ואתה אמרת: הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה. לכך אמר: למה אירא בימי רע וגו׳ (תהלים מט, ו).). ובסוף המזמור כי הצלת נפשי ממות (תהלים נו, יד.). תחת בית הבד. הלא רגלי מדחי. שלא קפצתי על החנית רק החזירו לאחור כנז׳.

אבותינו הקדושים כל מגמתם היתה להקל מבניהם צער השעבוד ולהתפלל עליהם על כל צרה שלא תבא, ולכן איתא בב״ר סוף פ׳ מ׳. ר׳ פנחס בשם ר׳ הושעיא רבה אמר, אמר הב״ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך. וקשה היכן מצינו שא״ל הב״ה לאברהם כן. אדרבה איתא בזהר פ׳ זו דף פ״א ב׳. א״ר יהודה ת״ח כיון דנחת אברם למצרים בלא רשו אישתעבידו בנוי במצרים ארבע מאה שנין, דהא כתיב וירד אברם מצרימה (בראשית יב, י.). ולא כתיב רד מצרימה, ואצטער כל ההוא ליליא בגינה דשרה ע״כ. ולהבין זה צריך להקדים מ״ש בסדר עולם, הובא בילקוט פ׳ זו על פסוק ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן (שם ד.). וז״ל, אבינו אברהם היה בשעה שדבר עמו הב״ה בין הבתרים בן שבעים שנה, וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שכן הוא אומר ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן (שם.). אותה שנה שיצא אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב, וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים, בא וישב לו בחברון, היא השנה שכבש את המלכים ע״כ. והנה אעפ״י שמראת בין הבתרים כתובה אחר מלחמת המלכים, כבר כתבו התוס׳ פ״ק דברכות (דף ז:) על מאמרם ז״ל, מיום שברא הב״ה את העולם לא היה אדם שקראו להב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ויאמר אד׳ אלקים במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח.). וז״ל התוס׳ וא״ת אמאי לא מייתי קרא אד׳ אלקים מה תתן לי (שם ב.). שהוא כתוב קודם. וי״ל שהפרשיות לא נאמרו כסדרן ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן, וכן צ״ל ע״כ. שהרי אברהם (היה) בן ע׳ שנה בברית בין הבתרים, ואותה פרשה קודמת לפ׳ אחר הדברים (שם א.). ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה (שם ו.). ומזה מיישב רשב״ם דבמקום א׳ משמע שהיה לילה, דכתיב וספור הככבים (שם ה.). ובתר הכי כתיב ויהי השמש לבוא (שם יב.). משמע שהוא יום, אלא ודאי לאו בבת אחת נאמרו ואין מוקדם ומאוחר בתורה ע״כ. ועם זה אתי שפיר כי הגיד הכתוב שבבשורת הזרע האמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. מה שאין כן בפעם ראשונה שא״ל אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה (שם ז.). ולא האמין ושאל אות במה אדע כי אירשנה (שם ח.). ואז א״ל קחה לי עגלה משולשת וכו׳ (שם ט.). וכרת אתו ברית בין הבתרים. ועל פי הדברים האלה ניחא לי מה שקשה בראש הפרשה שכתוב ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וכו׳ אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.). ולא גילה לו מה היא, כמ״ש בב״ר (בראשית רבה פ׳ ל״ט.). ואח״כ כתוב ויצאו ללכת ארצה כנען (בראשית יב, ה.). שנראה שהיה יודע היכן ילך. ועוד קשה שכתוב וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳ וילך אתו לוט (שם ד.). וכתיב בתריה ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו (שם ה.). שמלבד שהוא כפל הדברים, עוד קשה שבתחלה לא הזכיר את שרי אשתו רק וילך אתו לוט, ועוד בראשון כתוב וילך אברם (שם ד.). וכאן כתוב ויצאו (שם ה.). אמנם במה שכתבנו הכל עולה יפה כי הנה ב׳ פעמים יצא מחרן, הראשונה במראת בין הבתרים שא״ל לך לך מארצך (שם א.), כי ראה את אברהם מסופק ושוקל בדעתו מי ברא אלה ומי הוא בעל הבירה, ככתוב אצלנו בפי׳ מ׳ (ב״ר ריש פ׳ ל״ט. ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך. ר׳ יצחק פתח שמעי בת וראי וכו׳ (תהלים מה, יא). א״ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה א״ל אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעה״ז בלא מנהיג, הציץ עליו הב״ה וא״ל אני הוא בעל העולם ע״כ.), משל לא׳ שהיה מהלך ממקום למקום, בדרוש לפ׳ וירא יע״ש (‏חלק ג׳, דרוש ד׳ לפ׳ וירא.). ואז נגלה עליו הב״ה וא״ל לך לך יחידי בלא אשה אל הארץ אשר אראך. ר״ל ששם אבא אליך במראית הנבואה שהיא היתה מראת בין הבתרים. ולפי שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, כמ״ש בפ״ד דנדרים (דף לח.). לכן הבטיחו ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב.). דקשה מאי ואעשך. וכזאת הרגישו בב״ר פ׳ ל״ט. א״ר ברכיה אתנך ואשימך אין כתוב כאן אלא ואעשך, משאני עושה אותך בריה חדשה את פרה ורבה. דהיינו שפירשו ואעשך לשון תקון, כמו ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב.). אף אנו נאמר שזה רומז על הגבורה שיעשהו גבור וחזק להכניע אויביו כאילו הם גוי גדול, שכן ראינו במלחמת המלכים שהוא לבדו נצח לכלם כי רק אליעזר היה עמו כדבריהם ז״ל (רש״י. בראשית יד, יד.). ואברכך בעושר, ואגדלה שמך ע״י החכמה, כמ״ש בשלמה במלכים א׳ ה׳. ויחכם מכל האדם וכו׳ ויהי שמו בכל הגוים סביב (מלכים א׳ ה, יא.). ולפי שלא היה לו ממי ללמוד אמר והיה ברכה. שפי׳ בב״ר פ׳ ל״ט. והיה ברכה (בראשית יב, ב.). קרי ביה בריכה. משום דקשה כיון שאמר ואברכך למה חזר ואמר והיה ברכה, אלא ודאי שעל החכמה נאמר שנעשה כמו בריכת מים שנובעת מעצמה, וכמ״ש (בראשית רבה פ׳ צ״ה.) נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה.

ובב״ר פ׳ ל״ט. א״ר חייא לפי שהדרך מגרמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה וממעטת את היציאה וממעטת את השם. ממעטת פריה ורביה, ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב.). ממעטת את היציאה, ואברכך. ממעטת את השם, ואגדלה שמך. ולפום דאמרי אינשי מבית לבית חלוק, מאתר לאתר נפש. ברם את לא נפש את חסר ולא ממון. וקשה במ׳ זה שהרי אברהם עדין לא היו לו בנים, ואיך יאמר ממעטת פריה ורביה. ועוד קשה שהרי שם בב״ר מביא, א״ר ברכיה למה היה אברהם אבינו דומה, לצלוחית וכו׳ (של אפופילסימון מקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחו נודף, כיון שהיתה מטלטלת היה ריחו נודף.), כך אמר הב״ה לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם ע״כ. וא״כ למה אמר שהדרך ממעטת את השם. עוד מה זה שחזר ואמר ולפום דאמרי אינשי וכו׳, והלא כבר הבטיחו ואעשך לגוי גדול וכו׳. וזה נראה כפל ענין במלות שונות. אך קשה לר׳ חייא כי נראה מהכתוב שהבטיח הבטחות אלה לאברהם לשלם שכרו על מה שצוהו לך לך מארצך. ואין זאת כונת אברהם שהיה עובד מאהבה ולא לקבל פרס, כמ״ש זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח.). לכן פי׳ ר׳ חייא שאין זה לתת לו שכר פעולתו רק לפי שטבע העולם שהדרך ממעטת שלשה דברים, לכך הוזקק לג׳ ברכות הללו, כמ״ש רש״י ז״ל בפי׳ התורה (רש״י. בראשית יב, ב.). והוא מ״ש במזמור ק״ב. עינה בדרך כחי קיצר ימי (תהלים קב, כד.). כי כנגד פריה ורביה אמר עינה בדרך כחי. כדכתיב כחי וראשית אוני (בראשית מט, ג.). כי רוב הליכה בדרכים מחליש כח האדם ובזה ממעט כוחו ואונו לחיות זרע על פני כל הארץ. וגם הממון נק׳ כח, כדכתיב כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז.). פן ישבעו זרים כחך (משלי ה, י.). וזהו ממעטת את היציאה, שמכלה ממונו ואין לו עוד כח לעשות חיל. וכנגד ממעטת את השם אמר קיצר ימי. כי המאריך ימים קונה שם גדול, כמ״ש בישישים חכמה ואורך ימים תבונה (איוב יב, יב.). ובזה גדול שמו בעולם. אך המרבה הליכתו בדרכים ממעט את שמו, כמ״ש (ברכות נא:), ממהדורי מילי (רש״י שם, ממחזירי בעיירות ירבו תמיד דברים.). ורש״י שם בב״ר (רש״י בראשית רבה פ׳ ל״ט.) פי׳ ממעטת את השם. שאין אדם יכול לעסוק במצות בדרך כאדם שיושב בשלוה בביתו ע״כ. וזהו בכיוון קצר ימי, שכשם שע״י המצות כתוב למען ירבו ימיכם (דברים יא, כא.). וכתוב למען יאריכון ימיך (דברים ה, טז.). כן בזמן שאינו שומר המצות מקצר מדת ימיו. וסימן לג׳ אלה וילך שפ״י (במדבר כג, ג.). ש׳ם פ׳ריה י׳ציאה, כי ע״י ההליכה הולכים ג״כ ומסתלקים אלו הג׳ דברים שסימנם שפ״י, ולכן כתוב בירמיה מ״ח. שאנן מואב מנעוריו וכו׳ ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו (ירמיה מח, יא.). היא פריה ורביה שלא תשש כחו, וגם עמד טעמו בו הוא העושר שהוא הנותן טעם לאדם. וריחו לא נמר הוא השם. ואלה הם הג׳ דברים הצריכים לאדם, בני חיי ומזוני. כי כנגד הבנים ממעטת פריה ורביה. וכנגד המזונות ממעטת את היציאה. וכנגד החיים ממעטת את השם כמו שפירשנו. והנה בהיות שלא היו לו בנים לאברהם אפשר שבאורך הזמן יהיו לו בנים, אך במה שצוהו לך לך וכו׳. אפשר שיוליכהו לדרך רחוקה ויחלש כחו בענין שלא יהיו לו בנים. וגם שברוב הטרחות והרפתקי דיעדו עליה בהליכת הדרכים יתמעטו ימיו ולא יצא שמו וטבעו בעולם. לכך הוזקק לברכות הללו. ומלבד זה מנהגו של עולם מבית לבית חלוק, כי בטלטול כלי תשמישו אפילו מבית לבית אי אפשר שלא יאבד איזה דבר. וכן בהליכתו ממקום למקום בשינוי האויר או מטורח הדרך לחורב ביום ולקרח בלילה, אפשר שימות נפש אחת מבני ביתו, לכן אחרי כל הג׳ דברים האלה אמר לו והיה ברכה, שר״ל שבחזרתו לביתו ימצא ברכה בנכסיו, שלא בלבד לא יאבד כלום אלא שגם תהיה ברכת ה׳ בכל אשר לו. וכל בני ביתו איש על מקומו יבא בשלום.

עוד יפורש והיה ברכה עם מ״ש במ׳ חקור דין ח״ב פרק י״ד וז״ל, והוא טעם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג״ע (חגיגה טו.). ונוטל שכרו והוא נעשה צינור לשכר המגיע לחבירו, ע״ד הנמנה מעשרה ראשונים שנוטל שכר כל הבאים אחריו, לא לגרוע חלקם אלא שכלם זוכים על ידו נמצא הוא נוטל שכר כלם ונותנו להם ונשאר לו כנגד כלם, כי האחרים נוטלים ממנו והוא אינו חסר עכ״ל. ז״ש והיה ברכה. ואמרו בב״ר פ׳ ל״ט. א״ר ברכיה כבר כתיב ואברכך. מה ת״ל והיה ברכה. אלא א״ל עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי, מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך, למאן דחזי לך למברכא בריך ע״כ. הרי שמתחלה א״ל ואברכך דהיינו לעצמו. ואח״כ א״ל והיה ברכה, שהרשות נתונה לו לברך אחרים. ובזה ישארו לו ג״כ כל ברכות אחרים, כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום, והוא מ״ש ג״כ שם קרי ביה בריכה. שהוא נעשה צנור להשפיע לאחרים, כי ר׳ של ׳ברָכה׳ נקודה קמץ שמורה על א׳ שאחריה, ובבריכה יש ה״י והיא מתחלפת בי׳ באותיות יהו״א, כמ״ש הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה אל תסג גבול עולים, מסכת פאה פ״ה משנה ו׳ (ומה שאמר עולים והפסוק אומר עולם, לא יקשה בעיניך שזה נאמר על דרך דרש ומעיקרי לשון הקדש, כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם, והם נופלות מן הכתיבה להקל.). עוד שם בב״ר פ׳ ל״ט. מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף אתה מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ וירא דף ק״ב ב׳. מעיינא דמיא הוה תחות ההוא אילנא, ומאן דצריך טבילה מיד מיין סלקין לגביה ע״כ.

ואברכה מברכיך ומקללך אאור (בראשית יב, ג.). קשה דמברכיך לשון רבים ומקללך בלשון יחיד. ועוד שכשם שהתחיל ואברכה מברכיך כך היה לו לומר ואאור מקלליך. אך בילקוט פ׳ בלק (ילקוט במדבר כ״ג, רמז תשס״ו.) ע״פ מן ארם ינחני בלק מלך מואב (במדבר כג, ז.). איתא ז״ל, אמרו רבותינו כל נביאי א״ה מן מלכה עמדו, שנאמר את עוץ בכורו (בראשית כב, כא.). זה איוב. ואת בוז זה אליהוא. ואת קמואל זה בלעם, שקם כנגד אומתו של אל ע״כ. ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קה:), מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללן. ובתנחומא פ׳ בלק, כי מראש צורים אראנו (במדבר כג, ט.). אמר אותו רשע מה אני מקלל לכל שבט ושבט, הרי אני הולך לשרשיהם וקוצץ. כי מראש צורים אראנו אלו האבות. ועוד יש במדרש, ואנכי אקרה כה (שם טו.). מה שנתברך אברהם כה יהיה זרעך (בראשית טו, ה.). ע״כ. הנה כי כן א״ל הב״ה ואברכה מברכיך. ולפי שלא יעלה על הדעת שגם בלעם בכלל זה כיון שגם הוא בירך את ישראל. לכן אמר ומקללך אאור להורות על בלעם שהיה יחיד, שאעפ״י שנראים ברכות יודע האלקים מצפוני לבו שהיה לקללן, ולכן אמר אאור מוסב אל האלקים כי רק אליו נגלו תעלומות לבו של אותו רשע, שברכותיו כלן היו קללות ולכן התחיל ומקללך, להוציאו מכלל מברכיך שהזכיר ודוק.

ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית יב, ג.). יש לדקדק שבאברהם כתוב כן. וביצחק נאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כו, ד.). וביעקב כתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית כח, יד.). ויובן עם מ״ש ביבמות פ״ו (דף סג.), אמר הב״ה לאברהם שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית ע״כ. בעבור זה אמר לאברהם ונברכו בך, שכמה גרים יצאו ממנו לפי שלקח את הגר וקטורה. וכן יעקב אף שמטתו שלימה נאמר בו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, שכשם שלא הגלה הב״ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז:). שזהו ובזרעך. כך יעקב גלה לחרן לקבץ נדחי ישראל. וכמ״ש בילקוט ראובני פ׳ ויצא ע״פ אעבור בכל צאנך היום (בראשית ל, לב.). ז״ל, תתקע״ד דורות היו מגולגלים בצאן לבן ואח״כ הוליכם יעקב למצרים, ומשם זכו להתגלגל במין אנושי וכו׳. ועיין בזהר פ׳ ויצא בענין המקלות ע״ד זה. אך ביצחק שהיה עולה תמימה ושפחה לא רצה לישא, לא אמר ונברכו רק והתברכו בזרעך (בראשית כו, ד.), ודוק.

ואחרי שהארכנו כל כך נחזור לעניננו, שאחרי שהגיד הכתוב וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳ (בראשית יב, ד.). דהיינו בפעם ראשונה שיצא מחרן לברית בין הבתרים, ואז וילך אתו לוט מעצמו. לפי שנתבשר אברהם ששתי פרידות טובות ראויים לצאת ממנו, רות המואביה ונעמה העמונית, שתכף שאמר ונברכו בך וכו׳ (שם ג.). כתוב וילך אברם וגו׳ וילך אתו לוט. ותכף שהגיע שם הראהו מראית בין הבתרים, והוא מ״ש ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת (בראשית טו, ז.). מה שלא גילה לו תחלה רק א״ל אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.). ואח״כ החזירו לחרן וישב שם חמש שנים, וז״ש ואברם בן ע״ה שנה בצאתו מחרן (שם ד.). ר״ל בצאתו מכל וכל בפעם שנייה, מה שאין כן בראשונה שלא נאמר אלא וילך כי היתה הליכה על מנת לחזור, אך בהיותו בן ע״ה שנה יצא לגמרי, ואז ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וגו׳ ויצאו ללכת ארצה כנען (שם ה.). כי אז כבר גלוי לו לאן היה הולך ויצאו בהחלט, וזה מבואר בב״ר פ׳ ל״ט. ר׳ נחמיה אמר לך לך שתי פעמים, א׳ מארם נהרים ומארם נחור, וא׳ שהפריחו מבין הבתרים והביאו לחרן. והוא מובן יפה עם מ׳ דסדר עולם כדלעיל.

ובזה נבא לביאור המ׳ (בראשית רבה פ׳ מ׳.), שא״ל הב״ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך. שהיה זה במראת בין הבתרים שאמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו, יג.). ולא שאמר לו בפירוש שילך למצרים רק רמז רמז לו ידוע תדע, אתה בעצמך תדע ממה שיארע לך שזהו כפל הידיעה מה שיארע לבניך, וכמ״ש בזהר פ״ב א׳. ת״ח אלמלא דאתנסיבת שרי לגבי פרעה לא אלקי הוא, ואלקאותא דא גרים לבתר כן דילקון מצראי בנגעים גדולים. וכן שם עמוד ב׳. ת״ח כל ההוא ליליא דהות שרי לגביה פרעה אתו מלאכי עלאי לזמרא ליה לקב״ה (בשירין ותושבחן), אמר להון כלכו זילו ועבידו מכתשין רברבין במצרים, רשימו למאן דאנא זמין למעבד לבתר וכו׳. את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב ויהי רעב בארץ (בראשית יב, י.), בישראל כתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ (בראשית מה, ו.). כי כשם שאברהם ירד למצרים מפני הרעב כך ירדו אבותינו מצרימה מפני הרעב. באברהם כתיב וירד אברם מצרימה לגור שם. שירידה היתה לו ללכת מצרימה עיר הטומאה מלאה גלולים בתי ע״א, וגם בישראל כתיב וירדו אבותינו מצרימה (במדבר כ, טו.). כי ירידה היתה להם. באברהם כתיב לגור שם. שלא ירד להשתקע ח״ו אלא לגרות בעלמא, וגם בישראל כתיב לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד.). שגם הם לא כיונו להשתקע שם רק בדרך גרות לבד. באברהם כתיב כי כבד הרעב בארץ (בראשית יב, י.). היינו מ״ש בפ״ה דב״ב (דף צא.), ת״ר אין יוצאין מהארץ לחוצה לארץ אא״כ היו סאתים בסלע, אר״ש שמעתי בפירוש אימתי בזמן שאין מצויין ליקח, אבל בזמן שמצויין ליקח אפי׳ סאה בסלע אין יוצא. וכן היה רשב״י אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מהארץ לח״ל. א״ר יהושע ח״ו שאפי׳ מצאו סובין לא יצאו. ז״ש כי כבד הרעב בארץ. שכיון שאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם די בזה. ולמה חזר ואמר כי כבד הרעב בארץ. אלא להודיענו בא שאם היה מוצא אברהם מה לאכול לא היה יוצא מהארץ לח״ל. וכן כתוב בישראל והרעב כבד בארץ. שלכן שלח בנימין את אחיו, דאל״כ לא היה שולחו והיה שולח ממון רב לפדות את שמעון, וכמ״ש יהודה לאחיו הניחו לזקן זה עד שתכלה פת מן הבית (ילקוט בראשית מ״ב פ׳ מקץ, רמז קמ״ח.). באברהם כתיב ויהי כאשר הקריב (בראשית יב, יא.). בישראל כתיב ופרעה הקריב (שמות יד, י.). וקשה דבישראל לא כתיב הקריב רק ופרעה הקריב. אמנם בזהר פ׳ זו דף פ״א ב׳. אר״א כאשר קרב מבעי ליה מאי הקריב, אלא כדכתיב ופרעה הקריב. דאיהו אקריב להו לישראל לתיובתא. אוף הכא הקריב, דאקריב גרמיה לקב״ה כדקא יאות. הרי זה דומה בדומה, שכשם שיצרו הטוב של אברהם הקריבו לתשובה כך פרעה הקריב את ישראל לתשובה. באברהם כתיב והרגו אותי ואותך יחיו (בראשית יב, יב.), ובישראל כתיב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב.). כי המצרים שטופי זמה הם, ויהרגו את אברהם כדי ליקח את אשתו. ובשמות רבה פ׳ א׳. מה צורך לפרעה לקיים הנקבות, אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזימה. וזהו בכיוון כל הבן הילוד וכו׳. כנגד מ״ש באברהם והרגו אותי ואותך יחיו (בראשית יב, יב.). באברהם כתיב אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך (שם יג.). ובישראל כתיב וייטב אלקים למילדות (שמות א, כ.). וקשה מה ענין זה לזה. אך יובן במ״ש בשמות רבה פ׳ א׳. ותחיין את הילדים (שמות א, יז-יח.). לא דיין שלא קיימו את דבריו אלא עוד הוסיפו לעשות עמהן טובות, יש מהן שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות ומחיות את בניהן. ועוד שם, קשטו עצמן למעשה זקנן אברהם שהיה זן את העוברים ושבים, בני אדם ערלים, ואנו נחיה אותן. הנה כי כן כשם שאברהם אמר לשרה למען ייטב לי בעבורך. ופירשו רז״ל (רש״י. בראשית יב, יג.), יתנו לי מתנות. שפירשנו כי כונתו להטיב לבניו שבבואם למצרים ימצאו מנוח לרגלם, שלכן נתן לשרה את ארץ גושן לאחוזה ושם ישבו ישראל. כן ע״י המילדות היטיב הב״ה לישראל, כמו שאמרנו ותחיין את הילדים. שהיו מספקות להן מזון וכסות. באברהם כתיב ויהי כבוא אברם מצרימה (בראשית יב, יד.). ובישראל כתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה (בראשית מו, ח. שמות א, א.). קשה שהרי כבר דרש וירד אברם מצרימה, אך יובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו פ״א ב׳. ד״א הנה נא ידעתי (בראשית יב, יא.). דחמא עמה שכינתא. ועוד שם פ״ב א׳. כי יפה היא מאד (שם יד.). מאי מאד, אלא דחמו בתיבה דיוקנא אחרא וכו׳. ונלע״ד שז״ש ויראו המצרים את האשה. לרבות השכינה שהיתה עמה. וכן ברדת ישראל מצרימה. איתא בזהר שמות ב׳ ב׳. ואלה שמות בני ישראל (שמות א, א.). אינון רתיכין ומשריין עלאין דנחתו עם יעקב, בהדי שכינתא בגלותא דמצרים. באברהם כתיב ואברם כבד מאד וכו׳ (בראשית יג, ב.). ובישראל כתיב ויוציאם בכסף וזהב (תהלים קה, לז.). שכשם שבצאת אברם ממצרים הביא עמו ממון הרבה שנתן לו פרעה, כך הבטיח הב״ה אליו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד.). וקיים דברו וה׳ נתן את חן העם וכו׳ (שמות יב, לו.). באברם כתיב ויצו עליו פרעה אנשים וכו׳ (בראשית יב, כ.). ובישראל כתיב ותחזק מצרים על העם (שמות יב, לג.). וקשה שהרי פסוק ויצו עליו וכו׳ (בראשית יב, כ.). הוא כתוב קודם ואברם כבד מאד (בראשית יג, ב.). אלא כתוב בזהר פ׳ זו פ״ב ב׳. ויצו עליו פרעה אנשים. למה בגין דלא יקרב בר נש בהו לאבאשא לון. כי להיות שאברם כבד מאד במקנה בכסף וזהב קרוב הדבר שיבאו לסטים ליקח ממונו, לכן הוצרך פרעה לשלוח עמו אנשים לשומרו מכל פגע רע בדרך. ובשביל זה הקדים להביא פ׳ ואברם כבד מאד. שלטעם זה הוצרך לכתוב ויצו עליו פרעה אנשים. ולא רצה שישב שם זמן הרבה, לפי שהמצרים שטופי זמה, וכמ״ש רש״י ז״ל שם. וכן עשו המצרים בראותם מכת בכורות שפחדו פן ימותו כלם, ולפיכך ותחזק מצרים על העם וכו׳ (שמות יב, לג.). באברם כתיב וילך למסעיו (בראשית יג, ג.). ובישראל כתיב אלה מסעי בני ישראל (במדבר לג, א.). שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו פ״ג ב׳. וילך למסעיו. דרגא בתר דרגא לאתקנא אתריה. כך ישראל נסעו כמה מסעות כדי לילך לא״י, וכמ״ש מעט מעט אגרשנו מפניך (שמות כג, ל.). ואחרי שהראה לו במראת בין הבתרים, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו (בראשית טו, יב.). שפירשוהו על ד׳ מלכיות, הראה לו בפועל ובא מעשה לידו, והוא מש״ה ויהי בימי אמרפל מלך שנער וכו׳ (בראשית יד, א.). ואמנם קודם שנבאר הפסוקים נבאר ההפט׳, הלא היא כתובה בישעיה מ׳.

למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ וכו׳ (ישעיה מ, כז.). וכל הפסוקים הנמשכים שיש בהם כפל ענין במלות שונות. אמנם נבא אל הביאור מבלי שנאריך בקושיות. כי הנה ידענו שאמירה לשון רכה ודיבור לשון קשה. וגם יעקב נקראים הבלתי כשרים, וישראל הם הצדיקים. לזה אמר למה תאמר יעקב שבראותם אורך הגלות אומרים נסתרה דרכי מה׳, שאין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות כי ברחמיו יגאלנו הגם שאין אנו כדאים. ותדבר ישראל לשון קשה שיש להם לתלות בזכות הדור הטובים שבהם, לכן אומרים ומאלקי משפטי יעבור, שאף שבדין יש לו לגאלנו מפני כבוד שמו המחולל בגוים, עכ״ז משפטי יעבור אינו עושה דין במכעיסיו. משיבה רוח הקדש הלוא ידעת, אתם שיש לכם ידיעה בתורה, כלפי ישראל הצדיקים עוסקי תורה ומקיימי מצות. אם לא שמעת כלפי המכונים בשם יעקב, שאעפ״י שאין אתם יודעים מעצמכם, עכ״ז אי אפשר שלא שמעתם ולא קבלתם מאבותיכם, אלקי עולם ה׳ בורא קצות הארץ (שם כח.). שהם המלכיות הנתונים בד׳ קצות העולם, כמ״ש בפ׳ ואתחנן, שא נא עיניך ימה וצפונה וכו׳ (דברים ג, כז.). שהם ד׳ מלכיות ע״ש (חלק א׳‏, דרוש מ״ג לפ׳ ואתחנן והפטרה.). לא ייעף ולא ייגע, שכשם שעשה נסים במצרים ובמדבר כן יתמיד לעשות, ואין חקר לתבונתו כי הוא ידע מתי תבא הגאולה. ולכן נותן ליעף כח לסבול עול גלות. ולאין אונים עצמה ירבה לעתיד, והוא מ״ש בזהר פ׳ בלק קצ״ט ב׳ (ויסרתיך למשפט. האי קרא הכי מבעי ליה ויסרתיך במשפט, דהא אימתי ייסורי בשעתא דדינא. והכא לאו הכי, אלא ויסרתיך למשפט. אבל כתיב (ישעיה ג) ה׳ במשפט יבא עם זקני עמו. וההוא יומא אקדים קודשא בריך הוא אסוותא לישראל, עד לא ייעלון לדינא, בגין דייכלון לקיימא ביה. ומאי אסוותא היא, (ד)בכל שעתא ושעתא, קודשא בריך הוא יהיב יסורין לישראל זעיר זעיר, בכל זמנא וזמנא, ובכל דרא ודרא, בגין דכד ייעלון ליומא דדינא רבא דייחון מתייא, ולא ישלוט עלייהו דינא. ונקה לא אנקך. מהו, אלא כד ישראל בלחודייהו ולא עאלין לדינא עם שאר עמין (עכו״ם), קודשא בריך הוא עביד לון לגו משורת הדין, והוא מכפר עלייהו. ובזמנא דעאלין לדינא בשאר עמין, מה עבד, ידע קודשא בריך הוא, דהא סמא״ל אפטרופוסא דלהון (דעשו), ייתי לאדכרא חוביהון דישראל, וכניש כלהו לגביה ליומא דדינא, (והא קודשא בריך הוא) אקדים להו אסוותא, ועל כל חובא וחובא לקי (ונקה) להו ביסורין זעיר זעיר. ודא הוא ונקה, ביסורין. ובגין כך בדינא דקשוט, לא אנקך מעלמא (בדינא), בתר דסבלת יסורין זעיר זעיר. ותו לא אנקך. אף על גב דאתון בני, לא אשבוק חוביכון, אלא אתפרע מנכון זעיר זעיר, בגין דתהוון זכאין ליומא דדינא רבא. כך אתאן לדינא, אתא סמא״ל בכמה פתקין עלייהו, וקודשא בריך הוא אפיק פתקין דיסורין דסבלו ישראל על כל חובא וחובא ונמוחו כל חובין, ולא עבד לון וותרנותא כלל. כדין תשש כחיה וחיליה (דסמאל) ולא יכיל לון, (ויתעבר מעלמא הוא וכל סטרוי וכל עמין. הדא הוא דכתיב, ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו׳. בגין כך ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך).), שהמקטרג בא ליום הדין לקטרג על ישראל על עונות שעשו, והב״ה מוציא כמה צרות שעברו עליהם שבהם נתכפרו עונותיהם. וזהו ולאין אונים שאין להם זכיות. עצמה ירבה מרוב הצרות שסבלו. ולהפך מזה ויעפו נערים אלו המנוערים מן המצות שהם א״ה. ובחורים שאמרו שבהם בחר אל שאומרים שהם ישראל, כשול לשעבר יכשלו לעתיד, שכלם יורדים לגהינם, כמ״ש בילקוט ישעיה ס׳ ע״ש (שאי סביב עיניך וראי. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהן ומקליהן בידיהם, ונקבצים כל ישראל לפניהם, ושכינה לפניהם ונביאים מאחריהם, ותורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכים אותם אל עמק יהושפט ונקבצין כל הגוים שם, שנאמ׳ וקבצתי את כל הגוים. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אלילי הנכרי׳ ונותן בהם רוח ונשמה ואו׳ יעברו על גשר גיהנם ועוברים, וכיון שמגיעים שם יהיה לפניהם כחוט ונופלי׳ לגיהנם, ומיד ישראל מתיראין, אומר לפניו רבונו של עולם, תאמר כאשר עשית עם אלו תעשה עמנו, אומר להם מי אתם, אומרים לו אנחנו עמך ונחלתך ישראל, אומר להם מי מעיד, אומרים לו אברהם, קורא לאברהם, אומרי׳ לו מי מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יצחק, קורא ליצחק אומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם, לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יעקב, קורא ליעקב אומר לו מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו, רבונו של עולם לא כך אמרת להם, לא יהיה לך. והם אמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, באותה שעה עובר הקדוש ברוך הוא לפניהם והם אחריו, שנא׳ ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא תורה ומניחה בחיקו, ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם רצונך יבאו האומות ויראו בטובתן של ישראל, ואומר להם אל יראו, וכן אומר ישעיהו, ה׳ רמה ידך בל יחזיון. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו, שנאמר יחזו ויבושו קנאת עם (ישעיה כו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו ויבושו, שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה. באותה שעה נפתח׳ גיהנם ויוצאי׳ כל האומות ורואים בטובתם של ישראל ונופלים על פניהם ואומרים כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו, שאהב אותם ביותר, אשרי העם שככה לו, פרעה או׳ לפניו, רבונו של עולם, כמה נשתנה אומה זה שאהבת אותם ביותר, אומר להם אתם שוטים שבעולם, אתם ידעתם אותי והנחתם אותי לע״ז ולא בטחתם בי, אבל ישראל קדשו שמי פעמים בכל יום ובטחו בי, ואני אתן להם שכר טוב. מיד מתביישים ושבים בגהינם, שנא׳ ישובו רשעים לשאולה. וצדיקים יושבים בתוך גן עדן, ויושב הקב״ה בראשם ומביא את האור שגנז לצדיקים ומוסיף אורו שמ״ח פעמים, אומרים לפניו, רבש״ע היינו מצפין לאור זה, שנ׳ צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו׳. א״ל עכשו ראיתם פני, אומר לפניו רבש״ע חשך זה מהו, או׳ להם לבני עשו ולבני ישמעאל, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וגו׳.). ולהפך וקויי ה׳ יחליפו כח אלו ישראל. ואמר ד׳ דברים כנגד מה ששנינו באבות פ״ה (אבות פרק ה, משנה כו.), יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר וכו׳. כי כנגד הוי עז כנמר אמר וקויי ה׳ יחליפו כח, שעד עתה היו ישראל נבזים ושפלים בעיני האומות ועתה יחליפו כח לעמוד כנגדם, וכמ״ש ז״ל (י״ט כה:), שלשה עזים הם ישראל באומות. יעלו אבר כנשרים כנגד קל כנשר. ירוצו ולא ייגעו כנגד רץ כצבי. וכנגד גבור כארי ילכו ולא ייעפו. ועיין בס׳ אבות עולם שלנו בפי׳ משנה זו (אבות עולם פרק ה׳, משנה כ״ו.). ועתה הופך פניו כלפי האומות, החרישו אלי איים וכו׳ (ישעיה מא, א.). כי בריש מס׳ ע״א (דף ב.) איתא לעתיד לבא מביא הב״ה ס״ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו, ומתקבצים ובאים א״ה בערבוביא, שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו וכו׳ (ישעיה מג, ט.). ואומר להם הב״ה אל תכנסו לפני בערבוביא אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנ׳ ויאספו לאומים וכו׳ (שם.). ומי איכא ערבוביא קמי שמיא, אלא כי היכי דלא לערבבו אינהו בהדי הדדי דלשמעו מאי דאמר להו. ושם נאמר שנכנסים תחלה שתי מלכיות ויוצאות בפחי נפש וכן כל אומה ואומה. וכי מאחר דעיילי תרתי ולא אהנו מידי מ״ט עיילי אחריני, אמרי אינהו אשתעבידו בישראל אנן לא אישתעבדינן בהו ע״כ. ובמדרש ש״ט מזמור קי״ו, הללו את ה׳ כל גוים (תהלים קיז, א.), אלו ששעבדו בישראל, שבחוהו כל האמים, אלו שלא נשתעבדו בהם. וז״ש החרישו אלי איים אלו השתים ששעבדו בישראל, והכנסו שלא בערבוביא ובדממה דקה כדי שתשמעו דברי, ולאמים יחליפו כח שסוברים שכחם יפה בשביל שלא שעבדו בישראל. יגשו אז ידברו שאחרי שסדרו טענותיהם ככתוב שם, אומרים כלום כפית עלינו ההר כגיגית כדרך שכפית על ישראל, וזהו אז ידברו לשון קשה, וכשאומר להם שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, חוזרים ואומרים רבש״ע ישראל שקבלוה היכן קיימוה, וז״ש יחדיו למשפט נקרבה, ר״ל יחדיו עם ישראל, ולמה אתה קורא אותנו למשפט ולא לישראל. והב״ה משיבם יבאו מכם ויעידו בישראל שקיימו את התורה כלה, יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע״א. ז״ש מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מא, ב.), וכבר פי׳ זה בדרוש לפ׳ וירא ע״ש (‏חלק ג׳‏ - דרוש ד׳ לפרשת וירא.). יתן לפניו גוים אלה הד׳ מלכים הכתובים בתורה, ויהי בימי אמרפל וכו׳ (בראשית יד, א.). ומלכים ירד, אלו שרים של מעלה שהורידם לפני אברהם. א״נ יתן לפניו גוים, כי כדי שיבאו ד׳ מלכים אלה ויפלו ביד אברהם, ומלכים ירד, שהוריד מגדולתם חמשה מלכים שיפלו ביד נמרוד וחביריו ואח״כ נתנם ביד אברהם. יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו (ישעיה מא, ב.), בב״ר פ׳ מ״ג איתא, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. רי״א אברהם היה משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות, קש ונעשה חיצים. ורנ״א יתן עפר לא נאמר אלא כעפר, הן היו משליכין חרבות על אברהם ונעשים עפר, חצים והן נעשות קש ע״כ. ולהבין מאי בינייהו דר״י ור״נ, נקדים מ״ש בפ״ג דתעניות (דף כא.), בענין נחום איש גם זו דשדרו בידיה דורון לקיסר, ועמדו עליו אנשי רשע ולקחו אותו ומילאו אמתחותיו עפר אמר גם זו לטובה. כי מטא התם בעא מלכא למקטלינהו אמר קא מחייכו בי יהודאי, אתא אליהו א״ל דילמא האי עפרא מעפרא דאברהם אבוהון דכי הוה שדי עפרא הוו סייפי גילי הוו גירי, דכתיב יתן כעפר חרבו וכו׳ (ישעיה מא, ב.). ע״ש (אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו, אמר להם דילמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה, גילי הוו גירי, דכתיב (ישעיה מא, ב): יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה וכבשוה, עיילו לבי גנזיה ומילוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה, כי אתו ביתו בההוא דיורא, אמרו ליה מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי, אמר להו מאי דשקלי מהכא אמטי להתם, סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא, אמרו ליה האי עפרא דאייתי הכא מדידן הוא, בדקוה ולא אשכחוה וקטלינהו להנך דיוראי.) כל הענין. וזה כי נחום איש גם זו מלומד בניסים היה והלך אל הקיסר עם אותו העפר להראות שפלותן של ישראל המשולים לעפר, ושמתי את זרעך כעפר הארץ (בראשית יג, טז.), ומשם יצמח עלייתן, כמ״ש כי שחה לעפר נפשנו וכו׳ אז קומה עזרתה לנו (תהלים מד, כו.). וכמ״ש בב״ר פ׳ מ״א ופ׳ ס״ט. מה עפר מבלה את כלי מתכות והוא קיים לעולם כך ישראל כל א״ה בטלים והם קיימים. על דרך זה א״ר יהודה שאברהם היה משליך עליהם עפר, להורות שהיה שפל בעיניו והחזיק עצמו כעפר הארץ. ועוד שירד לכבשן האש ומסר עצמו כקש לפני אש לקדש שמו ברבים, ובזה היה משליך על אויביו מאותו עפר, דהיינו שזוכר להם זכותו שמחזיק עצמו לעפר ועם זה היה נוצחם, וכן בזכות שמסר עצמו לכבשן האש הקש נעשה חצים, ועמהם חציו לדולקים יפעל. אך ר״נ אמר שאינו מן הראוי שאברהם יסמוך על זכותו ויעשה מעשה בעצמו להזכיר מעשיו. ולכן פי׳ שהאויבים היו משליכין עליו חרבות וחצים כדרך כל הארץ ונהפכים לעפר וקש, וזהו יתן כעפר חרבו, שבזה מדוייק הפסוק דקאי על הגוים והמלכים שהזכיר שהורידם בפני אברהם בעבור כי חרבותם נהפכים לעפר וקשתותם לקש. ואעפ״י שהיו ד׳ מלכים ועמהם כמה אומות, עכ״ז אמר חרבו וקשתו כי העיקר היה אמרפל שא״ל פול לכבשן האש (עירובין נג.), והוא בעל הקורה שהכניס עצמו לתגר זו נגד אברהם, כי כל המלחמה היתה בשבילו כמו שנזכיר, לפי שנמרוד עשה עצמו אלוק ואברהם היה מודיע לכל כי אין בו ממש רק ה׳ הוא האלקים. ירדפם יעבור שלום וכו׳ (ישעיה מא, ג.). הנה בילקוט שמואל ב׳ כ״ב. ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וכו׳ (תהלים יח, לח.). אסא אמר אני רודף ואתה מכה. יהושפט אמר אני אומר שירה וכו׳. לכן אמר כי אברהם היה כחו יפה, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם וכו׳ (בראשית יד, טו.). ולכן יתן כעפר חרבו להכותם. וגם ירדפם ומכלם יצילנו ה׳ יעבור שלום. ויש כאן מקום דקדוק דבב״ר פ׳ מ״ג איתא, שמנה עשר ושלש מאות. ריש לקיש בשם בר קפרא אליעזר לבדו היה מנין שמו. וכן פי׳ רש״י, וירק את חניכיו (בראשית יד, יד.), חנכו כתיב, זה אליעזר שחנכו למצות. וא״כ למה כתיב ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ל׳ רבים. אמנם יש שם בב״ר. וירק את חניכיו. בפ׳ שוטרים הריקן, דכתיב מי האיש הירא ורך הלבב (דברים כ, ח.). ובתנחומא מלמד שהריקן בדברים, א״ל מי האיש הירא ורך הלבב מן המעשים הרעים שעשה ילך וישוב לביתו, כיון שאמר להם כך הריקן א׳ א׳ ולא נשתייר עמו אלא אליעזר. מה כתיב אחריו וירדוף (בראשית יד, יד.) ולא כתיב וירדפו ע״כ. אף אנו נאמר שכשראוהו נוצח במלחמה שלא כדרך העולם חזרו כלם אצלו, וז״ש ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, אך לא נאמר ויכום וירדפום רק ויכם כי הוא לבדו היה הורג ורודף אך הלכו כלם עמו. אך עדין נאמר עם מאי דאיתא בפר״א פ׳ כ״ז. לקח אברהם את ג׳ תלמידיו ואת אליעזר עבדו עמו ורדף אחריהם עד דן, שנאמר וירדוף עד דן (שם.), ושם נתעכב הצדיק, ששם נאמר לו תהא יודע שבני בניך עתידים לעבוד ע״א, שנאמר ואת האחד נתן בדן (מלכים א׳ יב, כט.). ושם הניח תלמידיו ולקח אליעזר עבדו עמו, וירק את חניכיו ילידי ביתו ורדף אחריהם עד משמאל לדמשק, שנ׳ ויחלק עליהם לילה ע״כ. שמכאן נראה שתחלה רדף עד דן עם ג׳ תלמידיו שהם ענר אשכול וממרא, ואח״כ הניחם ולקח אליעזר עבדו עמו וחזר ורדף אחריהם עד משמאל לדמשק, והראיה שכתב אח״כ ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם (בראשית יד, כד.), שאעפ״י שלא הלכו אלא עד דן גם הם יקחו חלקם. וזהו ירדפם יעבור שלום וכו׳. מי פעל ועשה (ישעיה מא, ד.), יובן הכפל עם מ״ש כל מה שאירע לאבות סימן לבנים (תנחומא פ׳ לך לך אות ט׳. אמר רבי יהושע דסכנין סימן נתן לו הקב״ה לאברהם שכל מה שארע לו ארע לבניו.). זהו מי פעל לאבות הראשונים ועשה לבניהם. קורא הדורות מראש, כי מראשית כזאת הודיע מה שיארע לבניהם אחריהם. אני ה׳ ראשון שעשה ניסים לאבותינו. ואת אחרונים אני הוא. כי גם בניהם אחריהם יראו את מעשה ה׳ אשר יעשה עמהם ג״כ.

ראו איים וייראו וכו׳ (ישעיה מא, ה.). כבר דרשו פסוקים אלה בב״ר פ׳ מ״ד. על שם ואברהם, כמ״ש ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד, יח.). ע״ש (אל תירא אברם (בראשית טו, א). ממי נתיירא. רבי ברכיה אמר משם נתירא, הה״ד ראו איים ויראו קצות הארץ יחרדו וגו׳ (ישעיה מא, ה). מה איים הללו מסויימים בים, כך היו אברהם ושם מסויימים בעולם. ויראו, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה, זה נתיירא מזה לומר שמא תאמר שם שיש בלבו עלי שהרגתי את בניו, וזה נתיירא מזה לומר שמא תאמר אברהם שיש בלבו עלי שהעמדתי רשעים. קצות הארץ, זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם. קרבו ויאתיון (שם). זה קרב אצל זה וזה קרב אצל זה. איש את רעהו יעזורו (שם ו). זה עוזר לזה בברכות וזה עוזר לזה במתנות, זה עוזר לזה בברכות, ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו׳ (בראשית יד, יט). וזה עוזר לזה במתנות, ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד, כ). ויחזק חרש (ישעיה מא, ז). זה שם שעשה את התבה. את צורף, זה אברהם שצרפו הקדוש ברוך הוא בכבשן האש. מחליק פטיש את הולם פעם, שהחליק פטישו והלם את כל באי עולם בדרך אחת למקום, אמר לדבק טוב הוא, אלו אומות העולם שהן אומרין מוטב להידבק באלוה של אברהם ולא נידבק בעבודת כוכבים של נמרוד. ויחזקהו במסמרים, החזיק אברהם את שם במצוות ומעשים טובים. ולא ימוט אברהם.) ואין כאן מקום להאריך. ובסוף כתוב אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל (ישעיה מא, יד.) חוזר על הראשונות, שפי׳ למה תאמר יעקב (ישעיה מ, כז.) על אותם הבלתי כשרים, ותדבר ישראל על הצדיקים, ועמהם מדבר אחרי שפי׳ מה עשה לאברהם שהכניע את המלכים והיה שמו בכל מקום שהלך, אף כאן אל תיראי תולעת יעקב אלו הבינוניים, מתי ישראל הם הצדיקים. אני עזרתיך לשעבר, וגואלך קדוש ישראל לעתיד. הנה שמתיך וכו׳ (ישעיה מא, טו.). בב״ר פ׳ פ״ג איתא ז״ל, התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שיבא הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, בא לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו לארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטי׳ ועשה אותם כרי. כך האומות הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, א״ל ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה״ד כי הנה היום בא בוער כתנור וכו׳ (מלאכי ג, יט.). ועליהם הוא אומר תזרם ורוח תשאם וכו׳ (ישעיה מא, טז.), אבל ישראל ואתה תגיל בה׳ וכו׳ (שם.). כי הנה ג׳ מיני אומות יש, כי יש מהם ששעבדו בישראל ועשו עמהם כמה רעות, ויש שלא שעבדום ועשו עמהם כמה טובות. ויש שלא עשו עמהם לא רעה ולא טובה, וכנגד אלו בא המשל. כי הנה כתבו התוס׳ בריש פ״ט דב״מ (דף קג.), הביאו בעל תי״ט שם ז״ל, אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן, והנשאר בארץ קרוי קש שקורין אישטובל״א, ואין נותנין אותו לבהמות לאכול וכו׳. הנה כי כן התבן הם אותם שעשו טובה לישראל, ולכן נקצץ עם השבולת שהם ישראל, ויש הנאה ממנו שאחרי שהוסרו החטים מאכילין אותו לבהמות, ולכן אמר נטל את התבן והשליכו על הארץ, כי ירדו מגדולתם ועליהם נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו׳ (ישעיה סא, ה.). אבל לא ילכו לאיבוד. ואותם ששעבדו בהם ועשו עמהם רעה נמשלו לקש שישרפו, כמ״ש והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו וגו׳ (עובדיה א, יח.). אך אותם שלא עשו עמהם לא טוב ולא רע הם משולים למוץ אשר תדפנו רוח, שאין הנאה כלל ממנו וגם אינו נשרף. אך החטין נעשה מהן כרי שהוא עיקר המאכל, וז״ש במדבר רבה פ׳ ח׳. ישובו יושבי בצלו (הושע יד, ח.) אלו הגרים, יחיו דגן יעשו עיקר כישראל. המשולים לחטים, שבשבילם נזרע השדה, דהיינו שבשבילם נברא העולם, וזהו יעשו עיקר כמ״ש במדרש (ב״ר פ׳ פ״ג.), אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם. זש״ה הנה שמתיך למורג חרוץ חדש, שבו חותכין ודשין התבן, וזהו תדוש הרים ותדוק, דהיינו האומות המשולים להרים בעבור ששלטו בעה״ז כהרים גבוהים, ולעתיד יודשו ויודקו, כי כנגד הקש הנשאר בארץ שנדוך ברגל אמר תדוש הרים, וכנגד התבן ותדוק שמחתכין אותו דק דק להיות מאכל לבהמות. וגבעות כמוץ תשים תזרם ורוח תשאם וכו׳ ואתה תגיל בה׳, שאמר במשל נטל את החטים ועשה אותם כרי, וכל מי שרואה אותן מנשקן, כד״א נשקו בר (תהלים ב, יב.). שהוא מש״ה והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳ וכו׳ (ישעיה סו, כ.). וכתוב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך (ישעיה מט, כג.). וזהו תזרם על המוץ ורוח תשאם כמוץ אשר תדפנו רוח. וגם רומז על הקש שנשרף באש, ויהיה תשאם מלשון וישאם דוד ואנשיו במלכים ב׳ ה׳ (מלכים ב׳ ה, כא.). שר״ל וישרפם. ואתה תגיל בה׳ וכו׳ (ישעיה מא, טז.). כדלעיל.

נחזור לענין הפרשה שרצה הב״ה להודיע לאברהם מה שיעשה לבניו, וגם כדי שלא יאמרו הגוים ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת, והוא מ״ש בפ׳ האזינו, אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם (דברים לב, כו.). לולי כעס אויב אגור וכו׳ (שם כז.). דקשה מאי אגור, וכי יש מורא למעלה. אמנם פי׳ רש״י ז״ל, אמרתי אפאיהם, אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר. והכונה שישליכם לארץ אחרת לד׳ כנפות הארץ, וכמו שעשה לעשרת השבטים, אך לא אעשה כן לפי שכעס אויב אגור. ויובן אצלי כמו שתרגם אונקלוס, אלולפון רוגזא דשנאה כניש. וכן פי׳ רש״י ז״ל, אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית. הרי שפי׳ אגור מלשון אוגר בקיץ (משלי י, ה.), ואני לדרך זו אלך להבין הכתוב עם מאי דאיתא בפסחים פ״ח (דף פז:), צדקת פרזונו בישראל (שופטים ה, יא.), צדקה עשה הב״ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות. שאם ח״ו היו תחת ממשלת מלך א׳ היה עושה בהם כלה, מש״כ בהיותם תחת יד שרים הרבה שכל א׳ מהם מניחם דלא לקרו להו מלכותא קטיעא כנז׳ שם. ז״ש אשביתה מאנוש זכרם (דברים לב, כו.), לעשות בהם כלה, אם לא שכעס אויב אגור, שאם יהיו כלם תחתיו יאמרו ידינו רמה וכו׳. כי גוי אובד עצות המה (שם כח.), שלא ידעו העצה שיעץ הב״ה לאברהם לברור את המלכיות, ואין בהם תבונה להבין דבר מתוך דבר שעשה לאברהם, איכה ירדוף א׳ אלף ושנים יניסו רבבה (שם ל.), כי כלם נמסרו ביד אברהם ואליעזר עבדו כדלעיל. וז״ש במזמור ס״ו. מושל בגבורתו עולם עיניו בגוים תצפינה (תהלים סו, ז.), דהיינו שזימן ד׳ מלכיות לשעבד בישראל כדי למרק עונותיהם. ולכן הסוררים אל ירומו למו סלה, לומר ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת, רק ברכו עמים אלקינו (שם ח.), שעשה עמנו דין לפקוד עלינו את כל עונותינו והשמיעו קול תהלתו, כי בזה השם נפשנו בחיים (שם ט.), הם חיי העה״ב, שלכן אמר ׳בַּחיים׳ ב׳ פתח כמו בהחיים, דהיינו החיים הנודעים הנצחיים, ולא נתן למוט רגלנו לילך לגהינם כשאר העמים. כי בחנתנו אלקים (שם י.), הם הד׳ מלכיות כמו שפירשנו במקומו, יע״ש (חלק ב׳‏ - דרוש ג׳ לפרשת מקץ וחנוכה והפטרה.).

ויהי בימי אמרפל מלך שנער וכו׳ (בראשית יד, א.). כשנדקדק באלה הפסוקים נמצאו מיותרים לגמרי, שהיה די שיאמר שתים עשרה שנה עבדו מלך סדום ועמורה וכו׳ את כדרלעומר וכו׳. וכל המשך הענין. מבלי שיקדים ויהי בימי אמרפל וכו׳ שהוא יתור נפיש. ועוד מאי ויהי לשון צרה (מגלה י:), שלכן פי׳ שם בב״ר על שבאו להזדווג לאברהם. ולפי זה יקשה מה צרה היתה שם שהרי אברהם נצחם וא״כ הוה ליה שמחה. ובזה נבאר מ״ש שם בב״ר פ׳ מ״ב. ר״ש בר אבא משם ר׳ יוחנן בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה, אם צרה אין צרה כיוצא בה, ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה. וקשה איך ידרשו במלה אחת דבר והפכו. אך ידענו כי אין שמחה שלמה בעה״ז, כדכתיב ואחריתה שמחה תוגה (משלי יד, יג.), ומלת ויהי ר״ל ויהי אז הדבר הזה אבל לא התמיד כך, וא״כ אם נאמר ויהי בדבר טוב רומז שאחריה רעה. וכשאומר ויהי בדבר רע רומז שיש אחריה טובה. ולכן ויהי בימי אמרפל שעשו מלחמה ובאו להזדווג לאברהם, היה אחריה טובה שאברהם רדף אחריהם ויכם וע״י זה הושוו כל האומות והמליכוהו עליהם. ומלכי צדק מלך שלם וכו׳ (בראשית יד, יח.). וכל הענין נשלם בטובה. אמנם לפי שאמרו שם בב״ר פ׳ מ״ב. זה המדרש עלה בידינו מהגולה, בכל מקום שנאמר ויהי בימי צרה. הטעם הוא לפי מ״ש שם, א״ר אבון כשם שפתח בד׳ מלכיות כך אינו חותם אלא בד׳ מלכיות. ועוד שם, ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל. אריוך מלך אלסר זה יון. כדרלעומר מלך עילם זו מדי. ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום שהיא מכתבת טרוניא מכל א״ה ע״כ. הרי זו צרה גדולה, שבמלחמה זו נודע לאברהם צערן של ישראל בד׳ גליות, כי כשם שאמרפל הוא שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש, והוא מלך שנער זו בבל שהי׳ ששך בא״ת ב״ש, ושנע״ר גי׳ שש״ך וגי׳ כת״ר, שהו׳ הראש לד׳ מלכיות, ונרמז בראש רישיה די דהב טב (דניאל ב, לב.). כך נבוכדנאצר מלך בבל הפיל את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש. אריוך מלך אלסר זה יון, הקדימו למלכות מדי לפי שגלות יון היה קשה כגלות בבל, וקראו מלך אלסר שאסרו לישראל לעסוק בתורה ובמצות. כדרלעומר מלך עילם זה מדי, שכן עילם הוא במדי, ולפי שזכות העומר עמדה להם כנז׳ באסתר רבתי (אסתר רבה פ׳ י׳.) ע״פ קח את הלבוש ואת הסוס (אסתר ו, י.). ע״ש (מהר קח את הלבוש ואת הסוס וגו׳ (אסתר ו, י). ויקח המן את הלבוש ואת הסוס (יא). הלך לו אצל מרדכי, כיון שהגידו למרדכי שהוא בא, נתיירא עד מאד והיה יושב ותלמידיו לפניו. אמר להם לתלמידיו בני, רוצו והיבדלו מכאן שלא תיכוו בגחלתי, שהרי המן הרשע בא להרגני. אמרו אם תמות נמות עמך. אמר להם א״כ נעמוד בתפילה וניפטר מתוך התפילה, וחסלון צלותהון יתבון ועסקין בהלכות מצות העומר, שהרי אותו היום ט״ז בניסן היה, ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שבית המקדש קיים. אתא המן לגביהון אמר לון במה אתון עסקין, אמרו לו במצות העומר, הדא הוא דכתיב (ויקרא ב, יד): ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ וגו׳. תמן אמרי הלכות קמיצה אחוו ליה ודבר אחד שהיו קומצין מן העומר. אמר לון והדין עומרא מהו דדהב או דכסף, אמרי ליה לא דדהב ולא דכסף ולא דחיטין אלא דשעורין. אמר לון בכמה הוא טימיה דידיה הוה בעשרה קנטרין, אמרין ליה סגין בעשרה מנין. אמר לון קומו דנצחון עשרה מנכון לעשרה אלפי קנטרין דכסף דילי. כיון דחסל ממצלי, אמר ליה המן למרדכי לבוש הדין לבושא דמלכא, אמר לו מה את מבזה מלכות, אית בר נש לביש לבושא דמלכותא ולא סח. אזל בעא בלנא ולא אשכח, מה עבד אסר חרציה ועאל ואסחי, כיון דנפק אמר לו סב לביש הדין כלילא. אמר ליה מה את מבזה מלכותא, אית בר נש לביש כלילא דמלכותא ולא מספר. אזל בעי ספר ולא אשכח, מה עביד אזיל לביתיה ואייתי ספרא ויתיב וקא מספר ליה, שרי ומתנח אמר ליה מה לך מתנח, אמר ליה ווי לאבוה דההוא גברא מעביר דומין פנטון קומין קלטו עביד בלן ספר. אמר ליה ובההיא שאילית לך לית אנא חכים לאבוי דההוא גברא בלן וספר בכפר קריינוס ואת משכחת מאני ספרא דידיה. אמר ליה קום רכוב על הדין סוסיא, אמר ליה לית בי כח דאנא סב. אמר ליה ולית אנא גבר סב, אמר לו ולא את הוא דגרמת לנפשך. אמר ליה קום דאנא סמיך קדלי ואת דריס עלוי, וסליק ורכב למקיימה לכון מה דאמר כתבא (דברים לג, כט): ואתה על במותימו תדרך.). לכן נק׳ כדרלעומר. ותדעל מלך גוים זו מלכות רביעית שכתוב בו ומילין לצד עילאה ימלל (דניאל ז, כה.). וזהו תדעל, ומלך גוים על שם שכמה גוים כפופים לאומה זו.

עשו מלחמה את ברע מלך סדום (בראשית יד, ב.). לדרך הנז׳ אפרש ג״כ פ׳ זה, כי ישראל בימי עשרת השבטים עשו הרע בעיניו ית׳, וזהו את ברע מלך סדום אלו ישראל שעשו מעשה סדום, כמ״ש בישעיה כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו (ישעיה א, ט.). ובב״ר פ׳ מ״ב. ברע שהיה בן רע. שלהיות שישראל נקראו בנים למקום, ואף שאינם עושים רצונו של מקום נקראים בנים (קדושין לו.), שנאמר בנים משחיתים (ישעיה א, ד.). לכן אמר ברע בן רע. שעשו מעשה סדום, זרע מרעים בנים משחיתים. ברשע מלך עמורה. אמר שם, בן רשע, זה נאמר על יהודה ובנימין שתחלה היו צדיקים ואח״כ החמיצו, ונקראו עם עמורה (שם י.), וזה היה בגלות בבל שהושיבו נשים נכריות והולידו בנים רשעים, כי הולד הולך אחר הפגום. שנאב ר״ל שונא אב, זה היה בגלות מדי שנהנו מסעודתו של אחשורוש ואכלו ושתו וקלקלו, כמ״ש באסתר רבתי (אסתר רבה פ׳ ז׳.), וזה ע״ד אלקיהם של אלו שונא זמה הוא (סנהדרין קו.), וזהו שנאב מה ששונא אבינו שבשמים. שמאבר שם אבר, ששם נזכר עונם שחטאו באבר הקדוש. וגם שם אמרו עליהם היונים אין לכם חלק באלקי ישראל, דומה לעון דור הפלגה שאמרו נעלה לשמים ונעשה עמו מלחמה, וזהו שם אבר לעוף למרום. ומלך בלע היא צוער, שרוצים לבלוע לישראל מהיות להם תקומה ומצערין אותם באמור להם כל היום איה אלקיך. ועוד צוער מלשון הלא מצער היא (בראשית יט, כ.), כמ״ש הנה קטון נתתיך בגוים (עובדיה א, ב.). שכן כתוב במגלה עמוקות אופן קמ״ז, שאומה זו נמשלה לזרת הקטן מכל האצבעות, ור״ת ז׳רוע ר׳מה ת׳שבר, ע״ש (במסכת שבת (קנה:) על פסוק יודע צדיק דין דלים (משלי כט). דלית עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא. הענין שנים אלו הם כחות של עשו שיניקתו מן כלב, כמ״ש לעיל (אופן קמ״ב). וגם נמשל לחזיר, כמו שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ). וכתב בכנפי יונה ח״ד, שסוד החזיר שהוא מפריס פרסה, על שם ענין גדול, שזה סוד שנקרא עשו, ׳בזוי אתה מאוד׳ (עובדיה א). על הצינור שבוושט החזיר, שהיא בקליפה הצינור העליון, לקביל צנור העליון שבקדושה, אשר עליו אומר שר שלנו שהוא מיכאל, אין כאל (דברים לג). לדעתי זה סוד, ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה). ומתרגמינן ושט, כי הבזיון הגדול של עשו הוא שנדמה לחזיר, ושם בוושט, צינור העליון שלו הוא סוד הבזיון הגדול, ולכן אמרינן בתענית (שולחן ערוך או״ח סי׳ תקע״ו, ג׳). כשחזירים מתים מתריעין על הדבר, לפי שבני מעים שלו דומין לבני מעים של אדם. כי באמת הוא אדם רע בליעל, כחו של עשו, איתמר בדניאל על חיוה רביעאה, ואלו עינין כעיני אנשא (דניאל ז, ח). ואמר רבי יוחנן זו מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם (כדאיתא בב״ר פ׳ ע״ו). כי הוא רע עין, מטעם זה שר של עשו שהוא מלאך המות מלא עינים, לכן הרוצה להמית חזיר לכהיין לעיניו, כי חייו של חזיר תלוין בעינים, והיא הקליפה יותר הקשה, וכן חזי״ר בגימטריא קליפ״ה, ולכן ע׳ של חזיר מיע״ר תלויה, וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). גם כן עי״ן תלויה, וחוזר ומפרש על מי רמז ע׳ תלויה, על עשו שמתחיל שמו בעי״ן, שתלוי בו ע׳ קליפות כדאיתא במדרש (בראשית רבה פ׳ ס״ג. פ׳ תולדות) שלכך נקרא עשו ע׳ שוא, הא שוא שבראתי בעולמי. שהוא כתנות עור בע׳, אחר שחטא אדם הראשון, שהיה מתחילה כתנות אור בא׳, אבל ע׳ של רשעים ימנעו אורם, שהוא בא׳. ז׳רוע ר׳מה ת׳שבר ראשי תיבות זר״ת, זה עשו שהוא הקטן שבאצבעות היד, שהוא סוד יד, שהמרכבה נמשלה ליד, ישראל הם גודל שהוא נפרש מן ד׳ אצבעות, כן ישראל נפרדים מן ד׳ אצבעות שהם ד׳ מלכיות, וזר״ת הוא הקטן לקביל עשו, וזהו סוד ונתנך ה׳ אלהיך עליון (דברים כח, א), דרש במדרש, עליון שהוא גדול בלשון יווני, שישראל הם גודל, וכשחוטאין נהפכת היד ויבא עשו אצבע קטן למעלה, ונתקיים קרא, אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום (איכה ג, ג). ובא הזרת למעלה, ולכן דרשו רז״ל על זרת שהוא מסבב את הר שעיר, זרת שהיתה זרת אדם ארכו, זרת דייקא, שכן עשו הוא הוא זרת, ולכן לעתיד לבא יקבלו מכולם קרבנות חוץ מן עשו שהוא זרת דייקא, ז׳בח ר׳שעים ת׳ועבה (משלי כא, כז). והנה כשאינו זובח הנשמה, אזי היא באה בד׳ כוחות הטומאה, שהם ג׳מל ש׳פן א׳רנבת ח׳זיר. וסוף דרגא הוא חזיר שהוא כחו של עשו, רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי (משלי ל). רמז על תרין דרגין אלו של עשו, שהם כלב וחזיר, שעליהם התפלל דוד, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב). ועל זה אמר, רש ועושר אל תתן לי. על אלו השנים התפלל, שיציל נפשי מיד כלב, דהיינו כשתצא נשמתו מזה העולם, יציל נפשו מחרב, שלא יהיה מיתתו על ידי כלב, שהוא עני דלית עניא מכלבא, עליו קאמר רש, ואחר כך כשתצא נפשו, יבא להתגלגל בתוך ד׳ חיות הטומאה שסופן חזיר, עליו קאמר ועושר, דלית עתיר מחזירא, והכונה שהתפלל על יציאת נשמתו מן העה״ז ועלייתו אח״כ, ועל שניהם אמר רש ועושר אל תתן לי. לבא אל תרין דרגין אלין, שהן דרגא של עשו, ובמה ישמור את עצמו שלא יבא לידי כך, לזה אמר הטריפני לחם חקי. והנה רצה משה להעביר כוחו של עשו, ועל זה התחיל להתפלל, מאחר שאתה החלות להראות לי את גדלך, הוא סוד מרכבה העליונה בקדושה שהוא מסטרא דימינא, ואת ידך החזקה, שהראה לו הקב״ה למשה את המרכבה בדמות יד, ולפי שישראל הם סוד גודל, עליהם אמר את גדלך, שהם חלק אלוה ממעל, גדלך דייקא. סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך (במדבר יד, יט). קרי ביה כגודל, ומאחר שבקדושה הצינור העליון הגדול הנרמז במילת מיכא״ל, שהוא סוד ך׳ המחבר אותיות מ״י לאותיות א״ל, על זה אמר אשר מ״י א״ל בשמים ובארץ (דברים ג, כד). רמז על מיכאל שר הגדול שבקדושה. אשר יעשה כמעשיך, כנגד מיכאל שהוא שר הגדול שהוא מימין, אשר עליו אמר את גדלך, ועל סמא״ל שהוא שר של עשו אמר את ידך החזקה, שהוא עומד מצד המרכבה בשמאל, והוא שר של עשו שנקרא קטן, כמ״ש הנה קטן נתתיך בגוים (עובדיה א). וכן יד החזקה בגימטריא קט״ן, אילין תרין סטרין הם סוד, שני גיים בבטנך (בראשית כה). שבאותו פרק שבא סמא״ל ורצה להרוג את יעקב, כמ״ש בבטן עקב את אחיו (הושע יב). עד שבא מיכאל והציל את יעקב, זהו סוד דאיתא במדרש (דברים רבה פ״ד, פ׳ ראה), הסייף והספר ירדו כרוכין מן השמים. מיכאל הוא ספר, סמא״ל הוא סייף, ועל כח של סמא״ל שהוא שר של עשו, שיש לו תרין דרגין, וסימנם כ״ח ר״ע, רוצה לומר כ׳לב ח׳זיר, על תרוייהו התפלל משה במלת אעבר״ה נא, עבר״ה בגימטריא כל״ב חזי״ר, וזהו סוד עבר״ה שאנו מתפללין אל תביאני לא לידי חטא, זה סמא״ל איהו חטא, ובת זוגו חטאה, כמ״ש וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה). ועלייהו אמר משה, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב). דהיינו לקביל זכר אמר חטא, ולקביל נוקבא אמר חטאה, שבשעת העגל התעורר זכר ונוקבא בבת אחת, בסוד אלה אלהיך ישראל, אלה דייקא כדאיתא בזוהר פ׳ פקודי, הרי כשאנו מתפללין אל תביאנו לא לידי חטא, הכוונה על המקטרג הגדול שהוא סמא״ל, ולא לידי עבירה הם תרין דרגין דיליה, שכן עביר״ה בגימטריא כל״ב חזי״ר, שהם כ״ח דיליה, שמשתי כוחות אלו בא הנפש עשו שנקראת אדום, הוא עשו אבי אדום (בראשית לו). וזה נרמז במלת נ״א, נוטריקון נ׳פש א׳דום, שנתכווין משה במילת אעברה נא, רוצה אני להעביר נפש אדום שבא מן עבר״ה, וזה שאמר ׳יום עברה היום ההוא׳ (צפניה א). נקרא יום המיתה עברה, כמ״ש ׳לא יועיל הון ביום עברה׳ (משלי יא, ד). לפי שבמילת עברה נרמזין תרין כוחות דיליה, שהם בגימטריא עבר״ה, וכן בהיפוך אתוון אעבר״ה בא׳ הר״ע, שהוא כ״ח הר״ע שאמרנו על אדם רע בליעל, שכוחותיו רש ועושר, שהוא כלב חזיר, וזה יוכל אני לעשות כשאראה את הארץ, ומשם אעביר ממשלת זדון, מן הארץ דייקא, לפי שלה׳ הארץ ומלואה, רוצה לומר שאף המילוי של ארץ ישראל שהוא החלל והאויר שבה, הוא גם כן לה׳, כי נפל גורלו של הקב״ה, שהפיל גורל עם ע׳ שרים של מעלה, ונפל גורל של הקב״ה על ארץ ישראל, ולכן נקראת הארץ הטוב״ה דייקא, שאין כח לשום רע ליכנס לשם, לכן אמר ההר הטוב הזה, והטעם שהוא טוב הלבנון, שהוא מקום מקדש שלמעלה שער השמים, השיב הקב״ה רב לך, בשבילך נקראו ישראל רב, והוא הצעיר, ושר של ישראל מיכאל, שהוא רב על כל השרים, ומה שאתה רוצה להעביר רע מן העולם, אין זה עתה רק לעתיד לבא, כשיהיה קרית מלך רב, אז נעלה אלקים בארמנותיה נודע למשג״ב. שהיא בהיפוך אתוון בשג״ם שהוא משה, שאז יתקיים מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ). זה משה שהוא מוכן ומזומן לעתיד, להעביר הרע מן העולם, ויתא ר״אשי ע״ם. ראשי תיבות ר״ע, אבל לעת הזאת אל תוסף.). כל אלה חברו אל עמק השידים היא א״י, שכן אמרו בתנחומא, שהיתה מניקה אותן כשדים המניקים את התינוק. הוא ים המלח, שכן כתוב ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה (תהלים קז, לד.). הרי בזה נרמזו ג״כ כל הד׳ מלכיות ושעבודן על ישראל.

ובב״ר פ׳ מ״ב. חרב פתחו רשעים (תהלים לז, יד.), זה אמרפל וחבריו. להפיל עני ואביון זה לוט. לטבוח ישרי דרך זה אברהם. חרבם תבא בלבם, ויחלק עליהם לילה (בראשית יד, טו.). הוקשה לו מאי פתחו, דהיל״ל חרב שלפו רשעים, ולמה עשה שני חלוקות להפיל ולטבוח, היל״ל להפיל עני ואביון או לטבוח עני ואביון וישרי דרך. ולכן פי׳ זה על אמרפל וחביריו. אך לבעל המ׳ יקשה איך ידרוש להפיל עני ואביון על לוט לבדו. וכן ישרי דרך שהוא לשון רבים על אברהם שהוא יחיד. וכן חרבם תבא בלבם, ויחלק עליהם לילה, מה ענין זה לזה. אמנם בתנחומא פ׳ זו איתא, ז״ל, חרב פתחו רשעים. אלו אמרפל וחבריו, שעדין לא היתה מלחמה בעולם, באו אלו ופתחו בחרב ועשו מלחמה ע״כ. הרי בכיוון פתחו רשעים, שהם היו ראשונים לעשות מלחמה בגוים. והנה עיקר מלחמה זו היתה להזדווג לאברהם, כמ״ש בב״ר פ׳ מ״ב. וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש (בראשית יד, ז.). א״ר אחא לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם, עין שעשתה מדת הדין בעולם הם מבקשים לסמותה, היא קדש הוא שקדש שמו של הב״ה בכבשן האש ע״כ. וכבר פי׳ מ׳ זה בדרוש לפ׳ קרח יע״ש (חלק ג׳‏ - ‏דרוש ל״ד לפרשת קרח.). וזה כי כל כונתם היתה נגד אברהם בשביל מה שהיה מקריא שמו של מקום בפה כל בריה ומסר עצמו על קדוש ה׳ בשעה שהפילו נמרוד לכבשן האש, ובזה היתה לו שנאה כבושה עם אברהם, והוא מ״ש להפיל עני ואביון זה לוט, שנאמר ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברהם (בראשית יד, יב.). שאמר כן להורות כי באו על לוט להיותו בן אחי אברם, וידעו שיבא אברם להצילו ובזה יקחו נקמתם מאברהם שיהרגוהו, וזהו לטבוח ישרי דרך, אך בלוט לא נאמר אלא להפיל כי לא רצו להרוג את לוט רק להפילו ברשתם כדי שבזה יוכלו לטבוח לאברהם, ואמר ישרי דרך ל׳ רבים, לרבות גם לאליעזר שגם הוא הלך עם אברהם כדלעיל, ושניהם היו ישרי דרך שהיו מדריכים את בני אדם לדרך טובה, וגם שהיו ישרים בדרכיהם, כי גם אליעזר היה ישר דרך כשהלך להביא את רבקה, כי הישיר ה׳ את דרכו כאברהם. והשתא אתי שפיר חרבם תבא בלבם עם מ״ש בתרגום יונתן בן עוזיאל, וישמע אברם וכו׳ (שם יד.), ובחר מנהון ית אליעזר בר נמרוד דהוה מתיל בגבורתא ככלהון תלת מאה ותמניסר וכו׳. לכן אתי שפיר לומר חרבם תבא בלבם, כי אליעזר שהוא בן נמרוד שהוא אמרפל עשה עמו מלחמה, וזהו חרבם דייקא תבא בלבם, וקשתותם תשברנה.

אלה הם דברי המשורר מזמור ל״ג. אין המלך נושע ברב חיל (תהלים לג, טז.). אלה הם חמשה מלכים, שאע״פ שהיו חמשה ואויביהם לא היו אלא ד׳ עכ״ז נצחו המועטים, וזהו אין המלך. כמו ה׳ מלך שהיו ה׳ מלכים ועכ״ז לא נושעו מאויביהם כי נפלו בידם. וגם גבור שהוא נמרוד, הוא היה גבור ציד לפני ה׳ (בראשית י, ט.). לא ינצל ברב כח שהרגו אברהם. שקר הסוס לתשועה וכו׳ (תהלים לג, יז.). כי הנה עין ה׳ אל יראיו (שם יח.). שאמרו על זה בב״ר פ׳ מ׳. הנה עין ה׳ אל יראיו זה אברהם, שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב.). למיחלים לחסדו, שנאמר חסד לאברהם (מיכה ז, כ.). להציל ממות נפשם, ממיתתו של נמרוד. ולחיותם ברעב, ויהי רעב בארץ (בראשית יב, י.) ע״כ. גם במ׳ זה יקשה איך ידרוש יריאיו ל׳ רבים על אברהם. אך כבר אמרנו שכונתו גם על אליעזר, שכן אמרו (בראשית רבה פ׳ נ״ט.), המושל בכל אשר לו (בראשית כד, ב.). שהיה שולט ביצרו כמותו ושהיה זיו אקונין שלו דומה לו. ולכן כל זה נדרש על אברהם ואליעזר שהיה עין ה׳ משגיח עליהם בהשגחה פרטית להפיל אויביהם לפניהם. וכן למיחלים לחסדו שהיא מדתו של אברהם שעשה חסד בעולם, ולכן גבר חסדו ית׳ על יריאיו. להציל ממות נפשם, ממיתתו של נמרוד שכבר נצול אברהם מכבשן האש שהפילו נמרוד, וגם עתה שרצה להרגו, ולכן לא אמר מחרב רק ממות, בין על הראשונה שרצה לשרפו באש, בין על של עתה שרצה להרגו בחרב, וכן אליעזר גם הוא נצול ממיתתו של נמרוד, שאפשר שהיה בלבו עליו על שנדבק לאברהם ונתגייר. אך קשה אמרו ולחיותם ברעב שהיה תחלה, והיל״ל לחיותם ברעב ולהציל ממות נפשם. אך יובן עם מאי דאיתא בתעניות פ״א (דף ח:), בימי ר״ש בר נחמני הוה כפנא ומותנא, אמרי היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר, אמר להו רשב״ן נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שבעא לחיי הוא דיהיב. ופרש״י שאינו מביא שובע כדי להמית בני אדם אלא שיחיו ע״כ. זהו בכיוון להציל ממות נפשם, ובזה ולחיותם ברעב, דכי יהיב רחמנא שבעא לחיי הוא דיהיב. אף כאן הצילם מחרבו של נמרוד לפי שכבר החיה אותם ברעב, ויהי רעב בארץ. ומשם נראה שנגזר עליהם חיים, דכי יהיב רחמנא שבעא לחיי הוא דיהיב.

למדנו מכל אלה שמה שאירע לאבות סימן לבנים לחזק את לבם שיבא טוב לבניהם אחריהם. ולכן הראה ה׳ לאברהם כל מה שיארע לבניו והביא מעשה לידו כנגד ד׳ מלכיות. והוא מ״ש בב״ר פ׳ מ״ב במ׳ הקודם רבי פינחס וכו׳. וקשה מה חידש ר׳ פנחס בפי׳ פסוק זה שהוא במיכה ד׳. אמנם שם נאמר ועתה נאספו עליך גוים רבים האומרים תחנף ותחז בציון עינינו (מיכה ד, יא.). והמה לא ידעו וכו׳ (שם יב.). וזה כי כבר כתבנו במקומו כי לעתיד יאספו כל הגוים במלחמת גוג ומגוג לבא להלחם עם ישראל, והיה זה כדי שיטלו ענשם על מה שהרעו לישראל והחריבו את בית המקדש, כמ״ש בזהר פ׳ בשלח דף נ״ח ב׳. אר״ש זמין קב״ה לאתיא לכל אינון מלכין שצרו על ישראל ועל ירושלים דחריבו ביתיה ולשלטאה לון כקדמיתא, ויתכנשון עמהון שאר עמין וזמין קב״ה לאתפרעא מינייהו באתגליא סחרני ירושלי׳, הה״ד וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ את כל העמים אשר צבאו על ירושלים (זכריה יד, יב.). אשר יצבאו לא כתיב אלא אשר צבאו ע״כ. וז״ש והמה לא ידעו מחשבות ה׳. שחשב להפרע מהם על אשר לא הבינו עצתו שיעץ עם אברהם על שעבוד מלכיות, ואמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת. כי קבצם כעמיר גרנה. הוא מ״ש לעיל ע״פ תזרם ורוח תשאם (ישעיה מא, טז.). שישראל הם החטים והאומות הם התבן והקש והמוץ. כדי שיכירו הכל כי לא נברא העולם אלא בשביל ישראל והשאר רוח סערה תפיץ אותם. ולפי שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים כן ויהי בימי אמרפל וכו׳. כל אלה חברו אל עמק השידים כדי שיבאו ויפלו ביד אברהם, וכן יהיה לבניו באחרית וכל האומות סופם להכרית. וישאר לישראל שם ושארית. בעבור אשר כרת עמם ברית. ויבא הנסתר בנחל כרית. ויבשר גאולת ישראל ב״ב אמן. בילא״ו.