דרוש מ''ד לפרשת עקב והפטרה

ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים יא, יב).

במדרש (דברים רבה פ׳ ג׳.), אמר הב״ה בעולם הזה היו הכל מתאוין לא״י ועל ידי עונות גליתם ממנה, אבל לעתיד לבא שאין לכם לא חטא ולא עון אני אטע אתכם בתוכה נטיעות שלוה, מנין שנאמר ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם (עמוס ט, טו.) ע״כ.

ינהג האלקים ובורא העולם בשתי הנהגות, הנהגת הטבע והנהגת המופתי׳, אך תתעלה הנהגת המופתים לפי שלא כל אדם יכול להשיג חכמת הטבע ולידע שבילי דשמיא ושבילי דנהר דיעה כי לאו כל מוחא סביל דא, מלבד שבה טועים הכופרים ואומרים שהעולם קדמון. מה שאין כן בהנהגת המופתים שהחוש לא יוכחש ועיני כל אליה ישברו. בזה יובנו פסוקי המשורר מזמור קמ״ד. דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו (תהלים קמה, ד.). כי הנה שני דורות היו בעולם שהכירו אותו ואלקותו, שעדין לא היתה ע״א בעולם, והם דורו של אדם ודורו של שת, כי בימי אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה׳, שהיו קורין שמות לע״א כמ״ש רש״י ז״ל (רש״י בראשית ד, כו). אז הוחל. לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב״ה לעשותן אלילים ולקרותן אלהות.). והנה דור לדור ישבח מעשיך שהיו מכירים בחכמת הטבע. וגבורתיך יגידו, אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). שצריך עיון להשיג חכמת הטבע על אמיתתה. אך יותר יתעלה הדרך בהנהגת המופתים, וזהו הדר כבוד הודך כשדברי נפלאותיך אשיחה, שאין צריך שום חכמה במה שהעין רואה בחוש ואין להכחישו, וזהו אשיחה בשיחה בעלמא. ובנחמיה ט׳ כתוב קומו ברכו את ה׳ אלקיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה (נחמיה ט, ה.). הרי זו הקדמה למה שיאמר כי הנהגת המופתים היא בשם המיוחד, והנהגת הטבע היא בשם אלקים, שכן הט״בע גי׳ אלקי״ם, ולכן אמר כנגד שניהם, קומו ברכו את ה׳ אלקיכם, ואמר מן העולם עד העולם כלפי הב׳ הנהגות הנ״ל, ועל כלם ויברכו שם כבודך וכו׳. כי כנגד הנהגת הטבע אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים וכו׳. וכבר פירשנו פסוקים אלה במ״א יע״ש (חלק ב׳‏ - דרוש י״ב לשבת וחול המועד של פסח והפטרה.). וכנגד הנהגת המופתים אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים בנס נגלה, ותתן אותות ומופתים בפרעה וכו׳. ובמזמור ע״ז. אזכור מעללי יה (תהלים עז, יב.). כי בי״ה ה׳ צור עולמים (ישעיה כו, ד.). כי הטבע הוא כנגד העה״ז והמופתים לעה״ב, וזהו כי אזכרה מקדם פלאך. שהיא ההנהגה הקודמת במעלה, והגיתי בכל פעליך, הנהגת הטבע שצריכה תלמוד, וזהו והגיתי וכו׳.

ובילקוט ריש פ׳ בשלח (ילקוט שמעוני פ׳ בשלח, רמז רכ״ה.), אמרו לאלקים מה נורא מעשיך (תהלים סו, ג.). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אמרו לפועלא טבא יישר. מה נורא מעשיך, מה דחילין אינון מנגניא דילך, הנהרגין הורגין את הורגיהן, והנצלבים צולבים את צולביהן, והנשקעים בים שוקעין את שוקעיהן. ברוב עוזך יכחשו לך אויביך. ישקרו ויעשו אויביך כחשים. נבוכדנאצר אמר בריך אלקיהון דשדרך מישך ועבד נגו (דניאל ג, כח.). פרעה אמר לא ידעתי את ה׳ (שמות ה, ב.). נעשה כחשן אמר ה׳ הצדיק (שמות ט, כז.). הוא אמר גם את ישראל לא אשלח הוא בעצמו שלחן, שנאמר ויהי בשלח פרעה (שמות יג, יז.) ע״כ. הוקשה לו בכתוב דהיל״ל מה נוראים מעשיך. ומאי אמרו לאלקים, ואם הם נוראים למה יכחשו אויביך לך. לכן פירש הפ׳ כנגד השתי הנהגות הנ״ל, אמרו לאלקים היינו הנהגת הטבע שגי׳ אלקים, ולז״א אמרו לפועלא טבא יישר, מה רבו מעשיך ה׳ (תהלים קד, כד.). וכבר אמרו שהאל נודע מצד פעולותיו כי א״א להשיגו אם לא מצדם. לז״א אמרו לאלקים מה נורא שהוא נורא מבריותיו, וזהו מעשיך כלומר מצד מעשיך שמהם נדע שאתה נורא. אמנם אין זה אלא לישראל מאמינים בני מאמינים, אך לא״ה מה דחילין אינון מנגניא דילך. ויובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ י״ח. אזכרה נגינתי בלילה (תהלים עז, ז.). אמרה כ״י נזכרת אני את השברים שהיית שובר את המלכיות בעבורי בלילה, ואין נגינתי אלא לשון שבר, כד״א אני מנגינתם (איכה ג, סג.) ע״כ. הרי שע״י הנסים שעושה לישראל להכניע האומות הרוצים להרע להם ניכרת גדולתו ית׳. הנהרגין הורגין את הורגיהן, שכן בימי המן הרשע נגזר עליהן ליהרג ונהפוך הוא שהמה הרגו להורגיהן. וכן הנצלבין זה מרדכי שרצה המן לתלותו, שלכן קם בעוד לילה לילך אצל אחשורוש לאמר למלך לתלות את מרדכי ונהפוך הוא שנתלה המן על העץ אשר הכין למרדכי. וכן הנשקעים בים, שכשעברו ישראל את הים כתוב והמים להם חומה (שמות יד, כב.). ופי׳ ז״ל (ילקוט פ׳ בשלח, רמז רל״ח.) כתוב חמה, שהיה המקטרג מקטרג שעבדו ע״א. וכתוב האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז, לב.). והבא על אשת איש מיתתו בחנק, וכן הנטבע בים היא מיתת חנק. וא״כ היו ישראל נשקעי׳ בים מפני הקטרוג ועשה הב״ה עמהם נסים ששקעו את שוקעיהם שהיו מטילים זכוריהם ליאור. ובזה נעשו אויביך כחשים כמו שמפרש והולך. ואמנם הנהגת הטבע היא לא״ה, והנהגת המופתים לישראל לבדם, וז״ש במזמור ל״ג. ייראו מה׳ כל הארץ (תהלים לג, ח.). הם ישראל שיש להם יראת הרוממות, וכל יראתם היא מה׳ להיותו בעל היכולת וכולי עלמא דיליה, הוא היוצר הוא הבורא. אך האומות ממנו יגורו כל יושבי תבל, דהיינו יראת העונש, מגור מסביב, שאינם יריאים ממנו ית׳ אלא בשביל שיודעים שיעשה עמהם רעות ושולח עליהם יסורין, כי הוא אמר ויהי היא הנהגת הטבע, בדבר ה׳ (שמים) נעשו וגו׳ (שם ו.). הוא צוה ויעמוד (שם ט.). מלשון ויעמוד השמן (מ״ב ד, ו.). כי הוא מעמיד כל הבריאות שלא יעשו פעולתם, כגון וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים (שמות טו, ח.). וכן בירדן ביהושע ג׳. ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד א׳ (יהושע ג, טז.). וכן השמש והירח, שמש בגבעון דום (יהושע י, יב.). וגם ויעמוד ל׳ שתיקה, עמדו לא ענו עוד (איוב לב, טז.). כי השמש והירח בלכתם אומרים שירה ובעמדם ישתוקו, שלכן אמר יהושע דום מלומר שירה, כדבריהם ז״ל (תנחומא. פ׳ אחרי מות.). ובמזמור ע״ה. הודינו לך אלקים. זוהי הנהגת הטבע גי׳ אלקים, הודינו וקרוב שמך (תהלים עה, ב.). זוהי הנהגת המופתים בשם המיוחד, אז ספרו נפלאותיך. ואימתי יהיה זה כי אקח מועד. דהיינו בזמן הגאולה, וכמ״ש שם בילקוט (ילקוט תהלים ע״ה, רמז תת״י.), אימתי אנו מספרים, כי אקח מועד. כשיבא אותו מועד, כי למועד מועדים (דניאל יב, ז.). אותה שעה אני מישרים אשפוט. ובישעיה כ״ה. ה׳ אלקי אתה ארוממך אודה שמך וכו׳ (ישעיה כה, א.). אלו הב׳ שמות כנגד השתי הנהגות הנ״ל, שעליהם ארוממך על הנהגת הטבע, אודך שמך המיוחד על הנהגת המופתים. אמנם כי עשית פלא אז עצות מרחוק אמונה אומן, אנו זוכרים גם הנסים שעשית עמנו לשעבר, והרי זה מן הדין הנז׳ בטור או״ח סי׳ רי״ח. מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו אל אחת מהמקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות עמו ע״כ. וזהו אמונה אומן, שאנו מאמינים על העבר ועל העתיד כי מאת ה׳ היתה זאת, ונותנים הודאה על כלם. וכן כתוב בתהלים קי״א. הללויה אודה ה׳ בכל לבב בסוד ישרים (תהלים קיא, א.). היא הנהגת המופתים הנעשית לישרים. ועדה הם ההדיוטים שלהם נעשית ההנהגה בטבע. גדולים מעשה ה׳ בבריאת העולם וכו׳, הוד והדר פעלו וכו׳. האמנם זכר עשה לנפלאותיו. כי זה עיקר הכל חנון ורחום ה׳. כי אין זה אלא למאמינים בו ויריאי שמו ית׳. ובמזמור ע״ב. ברוך ה׳ אלקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו (תהלים עב, יח.). וברוך שם כבודו לעולם וכו׳ (שם יט.). אף זה מן ההוכחות כי השני השמות הקדושים מורים על שתי הנהגות הנ״ל, ועל הנהגת המופתים אמר עושה נפלאות לבדו. וברוך שם כבודו לעולם על הנהגת הטבע, ואעפ״י שבזמן הזה אין כל האדם יודע בוראו כי לאו כל מוחא סביל דא, יבא העת וימלא כבודו את כל הארץ, כמ״ש יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו (תהלים קד, לא.). אמן ואמן (תהלים עב, יט.). כפל האמנה על שתי הנהגות הנ״ל, כי לעתיד כלם יכירו וידעו כי לה׳ המלוכה ומושל בגוים. ובנדה פ״ג (דף לא.), אר״א מ״ד עושה נפלאות לבדו (תהלים עב, יח.). וברוך שם כבודו לעולם (שם יט.). אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. וקשה למה לא הביא מפ׳ לעושה נפלאות גדולות לבדו. וכמ״ש בזהר פ׳ בלק דף ר׳ ב׳. בההוא עובדא דר׳ פינחס בן יאיר דפגע בתרין ערבאי ואמרו ליה דיומא חד הוו אינון לסטין מקפחי ארחין עברין בההוא חקלא, ופגעו באינון יודאי ואתו לקפחא לון, ואשתמע קל דחמרא דא דנהיק תרי זמני ואתא שלהובא דאשא בההוא קלא ואוקיד לון, ואשתזיבו אינון יודאי, בכה ר׳ פינחס אמר מאריה דעלמא רחשא דניסא עבדת בגיני, ואשתזבון אינון יודאי ולא ידענא, פתח ואמר לעושה נפלאות גדולות לבדו כל״ח (תהלים קלו, ד.). וגם במעשה זה יקשה למה בכה ר׳ פינחס, הלא היה לו לשמוח על הנס שנעשה בגינו, אך בדיוק דבריו רחשא דניסא עבדת בגיני ולא ידענא יובן הכל. וזה ע״פ מה שפי׳ בפ׳ חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ (ישעיה סג, ז.). שהכונה כי טוב לאדם שידע שעשה לו הב״ה נס כדי שיודה לו, כי לעולם חסדו, לא כן כשאינו מכיר בניסו. שמורה שאין הב״ה חפץ בקלוסו, ז״ש חסדי ה׳ הם חסדים כפולים כשעושה נס ונודע לבעל הנס, שבזה אזכיר תהילות ה׳ ואודה לו כעל כל אשר גמלנו ה׳. ויפורשו ג״כ אלה הב׳ פסוקים ע״ד זה, ברוך ה׳ אלקים וכו׳ עושה נפלאות לבדו. שהוא מבורך מעצמו אבל לא מפי הבריות, לפי שאין בעל הנס מכיר בניסו. אך וברוך שם כבודו לעולם, כי כל העולם מכירים גדולתו, וימלא כבודו את כל הארץ שכלם מכירים ומודים בניסו, ואז אמן ואמן כדלעיל. א״כ צערו של ר׳ פינחס שעליו בכה הוא לפי שעשה נס בגינו ולא נודע לו, ובזה לא היה יכול ליתן שבח והודאה לעושה נפלאות גדולות לבדו כמ״ש אח״כ. ואמנם גם לר׳ פינחס יקשה מפני מה לא הביא מפ׳ עושה נפלאות לבדו הכתוב במזמור ע״ב. כמו שהביא ר׳ אלעזר, אשר על זה נלע״ד כי הנה שם בפ״ג דנדה (דף לא.) איתא, מ״ד אודך ה׳ כי אנפת בי (ישעיה יב, א). במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לא׳ מהם ברגלו התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני ע״כ. וכבר פי׳ מ׳ זה באלון בכות שלנו דף מ״א ע״ב ע״ש (אלון בכות - איכה א׳‏, י״ד.). ואחר סמוך למ׳ הנ״ל איתא, והיינו דאר״א מ״ד עושה נפלאות לבדו וכו׳. משום דק״ל לר״א כיון דכתיב עושה נפלאות לבדו איך יאמר וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו וכו׳. ולזה אמר אפי׳ בעל הנס אינו מכיר בניסו, כי הנה כשישב לו קוץ ברגלו אז אינו מכיר בניסו. אך כששמע שטבעה ספינתו של חבירו בים אז מכיר בניסו ונותן הודאה לשעבר, ובזה הכתובים מתישבים כי תחלה עושה נפלאות לבדו. אך אח״כ וימלא כבודו את כל הארץ כשמכיר בניסו. אמנם המעשה של רפב״י היה לעולם לבדו, כמ״ש שם בזהר, בר נש קם בצפרא ושוי רגליה על רישא דחויא דאתי לקטלא ליה וקטיל ליה ולא ידע ביה בר קב״ה בלחודוי וע״ש (רבי פנחס הוה אתי למחמי ברתיה, אמיה דרבי אלעזר דהות במרעא, והוו עמיה חברייא והוה רכיב בחמריה. עד דהוה אזיל בארחא פגע בתרין ערבאי, אמר לון בחקל דא אתער קלא מיומין דעלמא, אמרו ליה מיומין דעלמא לית אנן ידעין, מיומין דילן אנן ידעין דהא יומא חד הוו אינון לסטין מקפחי ארחין עברין בההוא חקלא ופגעו באינון יודאי ואתו לקפחא לון. ואשתמע בהאי חקל קל דחמרא דא דנהק תרי זמני, ואתא שלהובא דאשא בההוא קלא ואוקיד לון ואשתזיבו אינון יודאי, א״ל ערבאי ערבאי במלה דא דקא אמרתון לי תשתזבון יומא דא מלסטין אחרנין דקא מחכן לכו. בכה רבי פנחס אמר מאריה דעלמא, רחשא דניסא עבדת בגיני ואשתזבון אינון יודאי ולא ידענא. פתח ואמר לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. כמה טיבו עביד קב״ה עם בני נשא ולא ידע אלא איהו בלחודוי, בר נש קם בצפרא ושוי רגליה על רישא דחויא דאתי לקטלא ליה, ובר נש שוי רגליה על רישיה וקטיל ליה ולא ידע ביה בר קב״ה בלחודוי, הוי לעושה נפלאות גדולות לבדו. בר נש אזיל בארחא ולסטין מחכאן ליה למקטליה, אתא אחרא דאתייהיב כופרא תחותיה והוא אשתזיב, ולא ידע טיבו דעבד ליה קב״ה ונסא דארחיש ליה בר איהו בלחודוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. לבדו עביד ואחרא לא ידע. אמר לחברייא, חברייא מה דשאילנא להני ערבאי דמשתדלי תדיר בחקלי, אי קלא דחברייא דאינון דמשתדלי באורייתא שמעו, דהא רבי שמעון ורבי אלעזר בריה ושאר חברייא אזלין לקמן ולא ידעין מנן, ושאילנא ערבאי עלייהו דידענא דקליה דרבי שמעון ירגיז חקלין וטורין, ואינון גלו לי מה דלא ידענא. עד דהוו אזלין אינון ערבאי אהדרו לגביה, אמרו ליה סבא, אנת שאילתא לן מן יומין דעלמא ולא שאילתא על יומא דא דחמינא תווהא על תווהא, חמינא חמשה בני נשא יתבין וחד סבא בהדייהו, וחמינא עופי מתכנפי וקא פרשין גדפין על רישייהו, אלין אזלין ואלין תבין וטולא לא אתעבר מעל רישייהו, וההוא סבא ארים קליה עלייהו ואינון שמעין. אמר על דא שאילנא. ערבאי ערבאי, תהכון וארחא דא תהא מתקנא קמייכו בכל מה דתבעון, תרין מלין אמרתון דחדינא בהו, אזלו.). ולכן הביא ראיה מלעושה נפלאות גדולות לבדו. שאין אדם מכיר בניסו לא היום ולא לעולם ודוק. והנה מיום שיצאו ישראל ממצרים עד שגלו לבבל עשה עמהם נסים ונפלאות. מלבד שאז התנהג עמהם כפי הטבע. והוא מ״ש בשופטים ג׳. ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען (שופטים ג, א.). רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום (שם ב.). והפסוקים האלה קשים להבינם. ורש״י בפ׳ דברים ע״פ ראה נתתי לפניכם את הארץ (דברים א, ח.). כתב באו ורשו את הארץ, אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין ע״כ. והוא מן הספרי. וקשה שאם מזמן המרגלים היה זה איך כתוב כאן בשופטים רק אשר לפנים לא ידעום. האמנם האמת כן הוא שאילו לא שלחו מרגלים היו נכנסים לארץ מיד ולא היו מתעכבים במדבר מ׳ שנה ואז לא היו צריכים למלחמה, כמ״ש נמוגו כל יושבי כנען (שמות טו, טו.). אך בראות הכנעניים שישראל לא נכנסו לארץ וחזרו להתישב שם, וכשבאו ישראל ליכנס הוצרכו לערוך מלחמה. אך עכ״ז היו נופלים שלא כדרך הארץ כאשר ראינו בסיחון ועוג, וביריחו לא ערכו מלחמה רק בסבוב העיר לבד נלכדה. זש״ה ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל. כדי שיכירו וידעו כי בעבור שלא שמרו צוויו ית׳ עזבם ה׳ להנהגת הטבע, ומי המה אלה הגוים אשר הניח, חזר ופירש את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען, כי לא ידעו ולא ראו הנסים אשר עשה ה׳ לישראל. ולפי שלא ידעו התחילו לבא למלחמה על ישראל כדרך הארץ. כי מזמן המרגלים עשו להם כלי קרב ומלחמה חרב חנית וחצים, אבל לא היו מלומדים להלחם בם, וזהו רק אשר לפנים לא ידעום. והיה זה בימי עגלון מלך מואב שכתוב שם ויקם ה׳ להם מושיע את אהוד בן גרא בן הימיני איש אטר יד ימינו (שופטים ג, טו.). להורות כי לא היו ראויים להתנהג בהנהגת המופתים הנעשית בימין רק מצד הטבע שמצד שמאל כידוע לי״ח. ועכ״ז להיות שהיה עוסק בתורה ככתוב במדרש (ילקוט שמעוני שופטים ג׳, רמז מ״ב.), שנקראת חרב פיפיות, הרג לעגלון בחרב פיפיות. ואיתא בב״ר פ׳ צ״ט. בנימין זאב יטרף (בראשית מט, כז.). מה הזאב הזה חוטף כך חטף אהוד לבו של עגלון, הה״ד ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך (שופטים ג, כ.). א״ל כן אמר מריה דעלמא סב חד חרבא וניתנינה [ב]גו מעיך. וקשה היכן א״ל כן, אך אהוד דרש על עצמו בנימין זאב יטרף. שכן היה מבנימין, וז״ש דבר אלקים לי אליך ויקם מעל הכסא. ואפשר שלמד לקום ממ״ש בלעם לבלק קום בלק ושמע (במדבר כג, יח.). ואמרו על זה במדרש (במדבר רבה פ׳ כ׳.), א״ל בלעם עמוד ואין אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרין. וכ״כ בזהר פ׳ בלק דף ר׳ א׳. וישבו שרי מואב עם בלעם (במדבר כב, ח.). חששו ליקרא דמלה דקב״ה ויתיבו תמן. וכתוב שם ויעש לו אהוד חרב (שופטים ג, טז.). דייק ׳לו׳ כי אשר לפנים לא היו צריכים לחרב בעבור כי נהג עמהם בהנהגת המופתים.

ובהפט׳ הסדר הגם שהיא משבעה דנחמתא נראה מה ענין הפט׳ זו לפרשת עקב, והוא בישעיה מ״ט. ותאמר ציון עזבני ה׳ ואד׳ שכחני (ישעיה מט, יד.). התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה וכו׳ (שם טו.). והנה יראה הרואה כי יש בפסוקים אלה כפל ענין במלות שונות, וכן יש לדקדק שאמר עזבני ה׳ שהיא מדת הרחמים ואיך יתכן זה. ועוד למה לא שמר סדר א׳ שיאמר עזבני ה׳ ושכחני אדני או יאמר ה׳ עזבני כשם שאמר ואד׳ שכחני. ולדרכנו יאמר עזבני ה׳ שלא לעשות עמנו נסים כימים שעברו שהיא ההנהגה בשם ה׳. ואמר עזבני לבד לפי שבכל יום עושה נסים עמנו אלא שאין בעל הנס מכיר בניסו, כי אין אנו כדאים להודות לו עליהם וזוהי עזיבה לבד. אך ואד׳ שהיא הנהגת הטבע, שלכן אמר ואד׳ עם ו׳ החבור לרמוז לשם אלקים, ג״כ שכחני לגמרי כי אין לנו שפע כלל רק מתמציתם של האומות. א״נ לפי ששני זמנים יש, אם בעתה אם אחישנה (סנהדרין צח.). לכן אמר עזבני ה׳ שלא מיהר לגואלנו קודם הזמן רק עזבנו בגלות. ואד׳ שכחני שגם בעתה צריך שיעמוד מלך קשה שיחזירנו בתשובה (שם צז:), שנראה ששכחנו מבלי שים לב לצער הגלות שדיו לעבד שיעמוד באבלו. א״נ עזבני ה׳ בחרבן ראשון שלא היתה אלא עזיבה מועטת, כי לסוף ע׳ שנה נגאלו. ואד׳ שכחני בחרבן שני כי עדין אנו ובנינו משועבדים לאומות ואין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות. משיבה רוח הקדש התשכח אשה עולה וכו׳ (ישעיה מט, טו.). איתא בפ׳ חזקת הבתים (בבא בתרא לו.), אמר רבא קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר. פשיטא לא צריכא דאית ליה אימא, מהו דתימא ניחוש דלמא אימיה עיילתיה להתם, קמל״ן אימא לא מנשיא ברה ע״כ. וכ״כ בטור ח״מ סי׳ קל״ה. ז״ש ותאמר ציון עזבני ה׳ וכו׳ התשכח אשה עולה. שהיא השכינה אמן של ישראל לא מנשיא ברה וגם היא לא תשכח את ישראל, ואע״ג דעיילינהו להתם עכ״ז בכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.), כדי שלא לשכוח אותם. וכ״כ בזהר פ׳ בחקותי דף קט״ו ב׳ ע״פ ואף גם זאת וכו׳ (ויקרא כו, מד.). ע״ש (אמר רבי יוסי כתיב. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו׳ (ויקרא כ״ו). ואף גם זאת, ואף, כמה דאת אמר, אף אני. גם, לרבות כנסת ישראל דאקרי זאת, דלא שבקת לון לעלמין. בהיותם בארץ אויביהם, בהיותם כלא כחדא. לא מאסתים ולא געלתים, בגין דלא אתחבר בהו. להפר בריתי אתם, דאי לא אפרוק להו, הא בריתי פליג, ובגין כך להפר בריתי אתם. אמר רבי חייא, אנא שמענא מלה חדתא דאמר רבי אלעזר, לא מאסתים ולא געלתים לכלתם, לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם מבעי ליה. אלא לא מאסתים ולא געלתים, מאן דסאני לאחרא מאיס הוא לקבליה, וגעלא הוא בגיעולא קמיה. אבל הכא, לא מאסתים ולא געלתים. מאי טעמא. בגין דחביבותא דנפשאי בינייהו. ובגינה כלהו חביבין גבאי, הדא הוא דכתיב לכלתם. לכלתם כתיב, חסר וי״ו, בגינה לא מאסתים ולא געלתים, בגין דאיהי רחימתא דנפשאי, רחימותא דילי גבהא. לבר נש דרחים אתתא, והוות דיירא בשוקא דבורסקי, אי לא הוות היא תמן, לא עייל בה לעלמין. כיון דהיא תמן, דמי בעינוי כשוקא דרוכלי, דכל ריחין דעלמין טבין אשתכחו תמן. אוף הכא, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, דאיהו שוקא דבורסקי, לא מאסתים ולא געלתים. ואמאי. לכלתם. בגין כלתם, דאנא רחימנא לה, דאיהי רחימתא דנפשאי, דשריא תמן, ודמי עלי ככל ריחין טבאן דעלמא, בגין ההיא כלה דבגווייהו. אמר רבי יוסי, אלו לא אתינא הכא, אלא למשמע מלה דא דיי.). וכנגד מ״ש עזבני ה׳ אמר מרחם בן בטנה, שלהיותה מעוברת והולד במעיה א״א לעוזבו אפילו עזיבה מועטת, וכן ישראל העמוסים מיני בטן לא יעזבם ולא יטשם אפילו רגע כמימרי׳, גם אלה תשכחנה שבחרבן הבית נאמר אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים (איכה ב, כ.). וכתיב ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן (איכה ד, י.). ואנכי לא אשכחך. ואמנם להבין כל הפסוקים על נכון נלע״ד שמדברים על דור המדבר שזכו (לכאורה צ״ל שיזכו.) ליכנס לא״י עם מרע״ה בשביל שנחרב בית שני, ונתקיים בהם למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת (קהלת רבה פ׳ י׳.). והנה הנביא ישעיה ניבא קודם זה בסי׳ מ״ט. לאמר לאסורים צאו וכו׳ (ישעיה מט, ט.). לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש (שם י.). ואיתא בילקוט ע״פ זה, יהושע סי׳ ה׳ ובזכריה י״א. ולעתיד לבא עתידין לחזור שלשתן, שנאמר לא ירעבו זה המן, ולא יצמאו זה הבאר, ולא יכם שרב ושמש זה עמוד ענן, ועל מבועי מים ינהלם, מבוע לא נאמר אלא מבועי, לעתיד לבא עתידין לצאת לישראל י״ב מבועין כנגד י״ב שבטים ע״כ. כי הנה כבר פי׳ לעיל בפ׳ מסעי, שעתידין ישראל לחזור באותם המסעות שעשו במדבר. וטוב הדבר לדרכנו שיבאו מתי מדבר לא״י באותם המסעות ממש ולא יבצר מהם את אשר עשה עמהם טובה מאז בצאתם ממצרים, כי גם בעת ההיא יחזרו להם שלש מתנות טובות מן ובאר וענני כבוד, ויבאו לאלים אשר שם יחזרו להם י״ב עינות מים וע׳ תמרים, וזאת היתה לציון שמתאוננת על שתי חרבנות, ותאמר ציון עזבני ה׳ וכו׳ כדלעיל, והב״ה משיבה התשכח אשה עולה וכו׳ גם אלה תשכחנה. כי הגליות היו לטוב להם לכפר בעד בית ישראל, גם על עון העגל שאמרו אלה אלקיך ישראל. כי אין לך פקודה שלא נזכר בה עון העגל (סנהדרין קב.), וגם שאר עונות, וכלן תשכחנה אבל ואנכי שהוא זכות קבלת התורה לא אשכחך (ברכות לב:), כי בו אני מדבר בצדקה רב להושיע (ישעיה סג, א.). ופי׳ רז״ל (מדרש שוחר טוב, תהלים כ.), בצדקה שקבלתם את התורה. כאשר ביארנו במקומו (חלק א׳‏ - דרוש מ״ג לפרשת ואתחנן והפטרה.). הן על כפים חוקתיך (ישעיה מט, טז.). יובן עם מ׳ ז״ל בברכות פ״א (דף ו.), מנין שהב״ה מניח תפילין, שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו (ישעיה סב, ח.). אין ימינו אלא תורה, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג, ב.). ואין עוזו אלא תפילין, תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי א׳ בארץ וכו׳ (דה״א יז, כא.). זש״ה הן על כפים חקותיך, כי יד ימין היא התורה, מימינו אש דת למו (דברים לג, ב.). ויד שמאל היא התפילין, וכשישראל עושים רצונו של מקום השמאל נעשית ימין (מכילתא פ׳ בשלח.), שנאמר ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב (שמות טו, ו.). כי הגם שבאדם כתוב והיה לאות על ידכה (שמות יג, טז.). ודרשינן (מנחות לז.), יד כהה זו השמאל. בהב״ה אינו כן כי לכך נק׳ ובזרוע עוזו (ישעיה סב, ח.). שגם היא יש לה כח ועוז תרעץ אויב, ובשתים לא אשכחך, שהתורה לא ניתנה אלא לישראל, ובתפילין משתבח הב״ה בתשבחתיהו דישראל. חומותיך נגדי תמיד הן חומות ירושלים דכתיב בהו, היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים (תהלים נא, כ.). והמקדש יבנה תחלה שיבא מן השמים בנוי ומשוכלל, וחביב מקדש שנברא בשתי ידים (ילקוט תהלים קל״ט, רמז תתפ״ח.), שנאמר מקדש ה׳ כוננו ידיך (שמות טו, יז.). וזה כי העולם נברא בידו אחת, דכתיב אף ידי יסדה ארץ וימני טפחה שמים (ישעיה מח, יג.). לפי שאינו של קיימא, כמ״ש כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה (ישעיה נא, ו.). אך המקדש יעמוד לעד לעולם לפיכך נברא בשתי ידים. וכשיבנה בה״מ תבנה חומות ירושלים שהם מחיצה לקדשים קלים, שלכן כתוב אחריו אז תחפוץ זבחי צדק (תהלים נא, כא.). שהם השלמים הנאכלים בכל העיר. עולה וכליל הנאכלים בעזרה. עוד חומותיך נגדי תמיד הם הצדיקים, כמ״ש אם חומה הוא וכו׳ (שה״ש ח, ט.). שפירשוה על הצדיקים (שיר השירים רבה פ׳ ח׳.). וכמו שעשו חמו״ע שלא רצו להשתחוות לצלם וזכותם מגין על ישראל כחומה. ועדין לא ניחם ה׳ ציון על שני חרבנות. לזה אמר מיהרו בניך לשוב לשבת בארץ. מהרסיך על חרבן שני דחמיר לן, שאמרו ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז.). ומחריביך כנגד חרבן ראשון, ממך יצאו כי נ״נ היה מזרע שלמה כנודע (מאמר אם כל חי להרמ״ע זלה״ה, ח״ב פי׳ כ״ג.), ועשו בנו של יצחק. ועוד מיהרו בניך, כלומר אם יעשו תשובה מיד נגאלים שאם זכו אחישנה. ובזה מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שלא תהיו עוד חרפה בגוים כי כלם ילכו לגהינם. שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך. הרי זה מוסב למ״ש מיהרו בניך, הם דור המדבר שכלם יחזרו לבית המקדש, שלכן נחרב בראשונה ובשנייה לקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש וכו׳ (מיכה ג, יב.). שזה היה בחרבן שני, וזהו מהרסיך ומחריביך ממך יצאו כדי שיוכלו להתקיים דברי זכריה, כלם נקבצו באו לך וכו׳. כי חרבותיך ושוממתיך וארץ הריסותיך הכל היה לטובתכם, כי עתה תצרי מיושב כי כלם יכנסו לארץ ויאמרו צר לי המקום וכו׳. עוד יובן עם מ״ש בפסחים פ״ח (דף פז:), א״ר אלעזר לא הגלה הב״ה את ישראל לבין א״ה אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו׳. ועל זה אמר ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וכו׳ (ישעיה מט, כא.). וכל הענין סובב על קוטב זה אלא שאין כאן מקום להאריך. ושאר פסוקי ההפט׳ מבוארים בדרושים אחרים יע״ש.

מכל זה למדנו כי בשתים יעופף להנהגת העולם, הנהגת הטבע והנהגת המופתים, והן דברי הפרשה, והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (דברים ז, יב.). ואהבך וברכך והרבך וכו׳ (שם יג.). וקשה שבסוף הפ׳ הקודמת כתוב ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם (שם יא.). הכל בלשון יחיד, וכאן פתח בלשון רבים והיה עקב תשמעון, וסיים בלשון יחיד ושמר ה׳ אלקיך לך וכו׳. ועוד לעיל כתוב את המצוה ואת החקים ואת המשפטים. וכאן כתוב את המשפטים האלה בלבד. ושאר הרגשות אשר יתורצו מתוך דברינו. האמנם כתב רש״י ז״ל בפ׳ משפטים, ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה׳ ואת כל המשפטים (שמות כד, ג.). שבע מצות שנצטוו בני נח וכו׳. והוא במכילתא פ׳ יתרו. ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם (שם ז.). ר׳ אומר מצות שנצטוה אדה״ר ושנצטוו בני נח וכו׳. וכן בפ״ז דסנהדרין (דף נו:), עשר מצות נצטוו בני ישראל במרה, שבע שקבלו עליהם בני נח וכו׳. וקשה למה חזר וצוה על מצות בני נח אם כבר נצטוו עליהם. ונלע״ד שיובן עם מ״ש בפ״ד דב״ק (דף לח.), ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו.). א״ר אבהו מה ראה, ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם, א״כ מצינו חוטא נשכר, אמר מר בריה דרבינא שאפילו מקיימים אותם אין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. ופי׳ התוס׳ משום דהמצווה ועושה יש בידו שכר קבלת הצווי ושכר עשיית המצוה, ועוד כי היצה״ר מתגבר על המצווה להחטיאו ע״כ. זהו הטעם שרצה הב״ה לחזור ולצוות לישראל שבע מצות בני נח כדי שיקבלו עליהן שכר הצווי ושכר המעשה, כי בזה התיר ממונן לישראל כמ״ש עוד שם. ועוד מטעם אחר שכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות מלכים פ״ח וז״ל, כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי א״ה ויש לו חלק לעה״ב, והוא שיקבל אותן ויעשה אותם מפני שצוה בהן הב״ה בתורה וכו׳, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי א״ה ולא מחכמיהם ע״כ. ונלע״ד שזוהי כונת הכתוב בפ׳ הקודמת ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות (דברים ד, א.). כלומר שתשמרו המצות, ובפרט שבע מצות בני נח, לפי שאני מלמד אתכם לעשות מפי הגבורה ולא בשביל שהשכל מחייבם. וכן הוא אומר ויאמר אם שמוע תשמע (שמות טו, כו.). שמוע בישן, תשמע בחדש (ברכות מ.). לקול ה׳ אלקיך. לפי שצוך הב״ה לא מפני הכרע הדעת. והישר בעיניו תעשה לא בשביל הישר בעיניך. והוא מ״ש המשורר נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה (תהלים קיט, קיא.). אלו המצות שטעמם נודע, נטיתי לבי לעשות חקיך שאין טעמם נודע. ולפיכך היצה״ר משיב עליהם, וזהו נטיתי לבי להכניע ולהכריח היצה״ר לעשות חקיך, כי אע״פ שבעה״ז אין נודע טעמן, לעולם עקב, ל״ל יוודע הדבר.

ובזה יובן מ׳ תנחומא פ׳ תבא, א״ר יוחנן כל העושה מצוה אחת לאמיתה מעלה עליו הכתוב כאילו היא נתונה מהר סיני, שנ׳ ושמרת ועשית (דברים כו, טז.). הכונה כמו שאמרנו שיעשה אותה לפי שצוה אותה הב״ה בתורה ולא בשביל שהשכל מחייבה, מע״ה כאילו נתונה מהר סיני ולא שצוה עליה מתחלה. כי לכן חזר וצוה אותה בתורה שקבל משה מסיני וזהו לאמיתה. בזה יובן הכתוב לעיל בסוף הפ׳ הקודמת, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים, שעם ישראל מדבר לפיכך כתב לשון יחיד כנגד אומה יחידה, ולדידהו יש שלשה מיני מצות, מצות חקים ומשפטים, ולכן אמר אשר אנכי מצוך היום, כי גם המשפטים שהם ז׳ מצות בני נח תעשה אותם בשביל שאנכי מצוך היום בהר סיני ולא על מה שהייתם בכלל בני נח. ובזה יהיה לכם שכר כפול, דהיינו ושמרת וכו׳ אשר אנכי מצוך היום. שהוא שכר הצווי. לעשותם שכר עשיית המצוה כדברי התוס׳, ועוד היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב.), ולא בעה״ז רק לעה״ב. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אמנם חזר לומר כלפי האומות ג״כ, והיה עקב תשמעון אלו המצות בני נח, שלכן לא הזכיר אלא את המשפטים, וכתב לשון רבים שגם הם נצטוו עליהם מתחלה, ושמרתם ועשיתם אותם. האמנם בדברו כלפי ישראל אף שהם בכלל האומות מתחלה, עכ״ז מחדש ושמרתם ועשיתם אותם. דהיינו קבלת הצווי ועשיית המצוה, ואז ושמר ה׳ אלהיך לך דווקא, כי זה עם ישראל לבד מדבר, והוא מ״ש בילקוט ע״פ זה ז״ל, כך ישראל והאומות עושין מצות, מה שישראל עושין בעה״ז אין מבקשין אלא לעתיד לבא, אבל א״ה מיד הוא נותן להם שכר מצותיו, שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו (דברים ז, י.). ואמר כלפי ישראל ושמר היינו ל״ל, ה׳ אלקיך לך. כי יודע האלקים שאין מבקשין שכרן בעה״ז אלא ל״ל. הברית והחסד הם השתי הנהגות הנ״ל, כי הברית היא הנהגת הטבע שהעולם מתנהג כפי אשר כרת לו ברית מתחלת בריתו. והחסד היא הנהגת המופתים למעלה מן הטבע. אשר נשבע לאבותיך, שכן אמר לאברהם והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים (בראשית יז, ז.). שהיא הנהגת הטבע שגי׳ אלקים. ולזרעך אחריך, שלא ישנה העולם את תפקידו. ואח״כ ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ מגוריך ע״י נסים נגלים שהיו להם בכניסתם לארץ. וכן ליצחק נאמר והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (בראשית כו, ג.). וליעקב נאמר אני ה׳ אלקי אברהם אביך וכו׳ (בראשית כח, יג.). ואהבך וברכך והרבך וכו׳ (דברים ז, יג.). קשה שאם כבר כתב היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ועוד ושמר ה׳ לך כדלעיל. א״כ באמרו וברך פרי בטנך וכו׳. נראה שנותן להם שכרם בעה״ז. אך יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ט מהלכות תשובה ז״ל, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצות כדי שנזכה לחיי העה״ב. ע״ש דברים נאים למי שאמרן (והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום, ורבות כסף וזהב. כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה, וצדקה תהיה לנו וגו׳ (דברים ו, כה). וכן הודיענו בתורה שאם נעזב התורה מדעת ונעסק בהבלי הזמן, כענין שנאמר וישמן ישרון ויבעט (דברים לב, טו). שדין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט, ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם. הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה׳ וגו׳ (דברים כח, מז). ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה׳ בך (מח). נמצא פרוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה׳ בשמחה ושמרתם דרכו, משפיע לכם הברכות האלו, ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסק בה, כדי שתזכו לחיי העולם הבא, וייטב לך לעולם שכלו טוב, ותאריך ימים לעולם שכלו ארוך, ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא. שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה, שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול (קהלת ט, י). ואם עזבתם את ה׳ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם, מביא עליכם כל הקללות האלו, ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד, ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות, כדי שתאבדו מחיי העולם הבא, ונמצא שאבדתם שני עולמות. שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון, אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.). והנה שלשה דברים צריכים לאדם כדי שיהא פנוי לעסוק בתורה ומצות, אלו הן בני חיי ומזוני, כי תחלה צריך אדם למזונות, וכנגד זה אמר ואהבך וברכך והרבך, וכמ״ש (בראשית רבה פ׳ ל״ט.), ואברכך בממון. וברך פרי בטנך וכו׳. שלא ימותו בניו ויהיה לו במה לפרנסן. א״נ וברך פרי בטנך שתהא הברכה במעים לאכול לשבעה. וכנגד הבנים הצריכים לו לאדם קודם שיזקין כדי לגדלן לת״ת ולעשות צרכיו, אמר ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה (דברים ז, יד.). ולפי שעדין יקשה שכבר אמר וברך פרי בטנך. פירשו רז״ל בבכורות פ״ז (דף מד:), אריב״ל לא יהיה בך עקר. שלא יהא ביתך עקור מן התלמידים. עקרה שלא תהא תפלתך עקרה לפני המקום, ואימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה. ופרש״י ז״ל, שלא תמתין מלהטיל מים ע״כ. וקשה מה ענין התלמידים והתפלה להטלת מים. אך נלע״ד שיובן עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קה:), בקש בלעם שלא יהיו לישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר מה טובו אהליך יעקב וכו׳. ואמרו שם, וכלם חזרו לקללה חוץ מזו. לכן אמר ברוך תהיה מכל העמים כבלעם שאמר מה טובו וכו׳. ואע״פ שברכותם יחזרו לקללה. כאן לא יהיה כן רק לא יהיה ביתך עקור מן התלמידים כי יהיו לכם בתי מדרשות שמשם תצא תורה. וגם יהיו לכם בתי כנסיות שלא תהא תפלתך עקרה, שר״ל שתפלתך תעשה פירות, ואין זה אלא בבית הכנסת, שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת (ברכות ו.). ואימתי יהיה זה, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה (סוטה ה.). ואתי שפיר ע״פ מ״ש בטור או״ח סוף סי׳ ג׳. המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. ופי׳ שם בעל מגן דוד, ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר. וידענו שאין להתפלל כשהוא צריך לנקביו, לכן סמך דברים אלו להורות שאף בבית המדרש ובבתי כנסיות צריך שלא יהיה עקר, שלא ישהא נקביו שגורם לו להיות עקר ודוק. וכנגד חיי, והסיר ה׳ ממך כל חולי וכו׳. וקשה שאם יסיר כל חולי למה הוצרך לומר וכל מדוי מצרים וכו׳. ועוד קשה ונתנם בכל שונאיך, והלא כתיב בנפול אויבך אל תשמח וכו׳ (משלי כד, יז.). אך יובן עם מאי דגרסי׳ בפ׳ החובל (בבא קמא פה.) על משנת הכהו חייב לרפאתו, ואי אמר ליה אסייך, אנא מצי אמר ליה דמית עלי כאריה ארבא. ובזה יובן הכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך. כי הנה המתרפא מרופא ב״ו צריך הקזות ותרופות המכאיבות ומחלישות הגוף, אך הב״ה אינו כן רק ישלח דברו וירפאם (תהלים קז, כ.). אינו מרפא ע״י הקזות ותרופות רק בדבור בעלמא, ובזה וימלט משחיתותם של רופאי ב״ו. ואיתא במדרש רבה סוף פ׳ תבא (דברים רבה פ׳ ז׳.), מהו המסות, המכות ממסות גופיהן של מצרים. והאותות, רבנן אמרי שהיו נרשמות על גופיהן. ז״ש כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כדי לרפאתך, כי אני ה׳ רופאך. ישלח דברו וירפאם. ובזה אין אתה יכול לומר דמית עלי כאריא ארבא, כי בשלמא לאדם המרפא בסמים והקזות אתה יכול לומר כן פן ישחיתוך בשחיתותם, אבל אני ה׳ רופאך בדבור בלבד ואני יכול לרפאת אותך. וז״ש והסיר ה׳ ממך כל חולי. וא״ת איני יכול לומר אסייך אנא, לז״א וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך. ולכן אינך יכול לומר דמית עלי כאריא ארבא. ועוד דייקא כל חולי לפי שיש לך אדם שיש לו שני חולאים, והרפואה המועילה לזה מזקת לזה, לכן אמר והסיר ה׳ ממך כל חולי. דייק והסיר ולא אמר וירפא, כי לא ע״י תרופות והקזות ירפאך רק והסיר, מסירו מעליך כאילו לא חלית מעולם, ולא ע״י סמים רק וכל מדוי מצרים וכו׳. שלא תצטרך להקזות ותרופות, ובזה אינך מפחד שהמועיל לזה יזיק לזה כי ישלח דברו וירפאך, ובזה יסיר ממך כל חולי אף שהם נגדיים. ואמר ונתנם בכל שונאיך, כלפי מ״ש ביבמות פ״ו (דף סג.), אר״א אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר הכרתי גוים נשמו פינותם וכו׳ (צפניה ג, ו.). אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר (שם ז.). ופרש״י בשביל ישראל, ליראם כדי שיחזרו בתשובה ע״כ. ובילקוט צפניה ג׳ ז״ל, הביא לסנחריב על כל האומות והגלה אותם, אמר הב״ה יהיו ישראל רואים שהגליתי א״ה ויעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה מיד גלו ע״כ. ז״ש ונתנם בכל שונאיך כדי שיהיו לכם לעדה ותעשו תשובה. והוא מ״ש בפ׳ נצבים, ונתן ה׳ אלקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך (דברים ל, ז.). ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ (שם ח.). והוא מובן היטב לדרך זה. דאל״כ קשה שהרי כבר כתב והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וכו׳ (שם א.). ואח״כ ושבת עד ה׳ אלקיך וכו׳ (שם ב.). ואם כבר עשו תשובה מהו שחזר ואמר ואתה תשוב, אלא הכונה שכדי שיעשו תשובה ולא יבאו עליהם, ונתן אותם על אויביך, ובזה תקחו מוסר ולא יבאו עליך. והוא מ״ש במזמור צ״ד. היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת (תהלים צד, י.). אדם אלו ישראל, כי כדי שילמדו דעת ויעשו תשובה יוסר גוים ויוכיחם לישראל. ועל כל מה שאמרנו שמדבר בז׳ מצות בני נח, כתוב ואכלת את כל העמים (דברים ז, טז.), שכן בראותו ית׳ שלא שמרו אותם האומות התיר ממונם לישראל (בבא קמא דף לח.). כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם (דברים ז, יז.). לא תירא מהם וכו׳ (שם יח.). הלא צוה ה׳ בפ׳ מסעי, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם (במדבר לג, נב.). והם לא עשו כן אלא לא הורישו כמה וכמה ככתוב בשופטים א׳. עד שהוכיחם הב״ה, וכתב שם ואלה הגוים אשר הניח ה׳ וכו׳ (שופטים ג, א.). כדפי׳ לעיל, לכן אמר כי תאמר בלבבך, שתתנו לבבכם למה שרבים הגוים האלה ממני, כי אנכי סבותי שנתרבו על שלא מאסתים וגעלתים לכלותם כאשר צונו ה׳, וא״כ מכאן ואילך איכה אוכל להורישם. לכן אמר לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה׳ אלקיך לפרעה ולכל מצרים בהנהגת המופתים. כן יעשה ה׳ אלקיך לכל העמים אע״פ שאתה ירא מפניהם. שזה סימן רע, כמ״ש איוב יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט, כח.). וכמ״ש בפ׳ הרואה (ברכות ס.), דר׳ ישמעאל בר יוסי אמר לאותו תלמיד דהוה מבעית חטאה את, דכתיב פחדו בציון חטאים (ישעיה לג, יד.). ועכ״ז וגם את הצרעה ישלח ה׳ אלקיך בם וכו׳ (דברים ז, כ.). כי זה מהנהגת המופתים, כמ״ש (סוטה לו.) שהצרעה לא עברה את הירדן אלא על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה. ולכן חזר ואמר לא תערוץ מפניהם וכו׳ (דברים ז, כא.). חזר ואמר כן אע״פ שכבר אמר לא תירא מהם. ואמר אל גדול ונורא ולא גבור. לפי שהפ׳ הזה מדבר כשאינם עושים רצונו של מקום, וזהו כי כבר אמרו ביומא פ״ז (דף סט:), משה אמר האל הגדול הגבור והנורא (דברים י, יז.). אתא דניאל ואמר גוים משתעבדים בבניו איה גבורותיו ולא אמר גבור. ז״ש לא תערוץ מפניהם אף שגוים משתעבדים בכם, כי ונשל ה׳ אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט וכו׳ (דברים ז, כב.). כי אז מתנהג עמם בהנהגת הטבע ולא במופתים, ונתן מלכיהם בידך (שם כד.) הם השרים של מעלה. והאבדת את שמם מתחת השמים הם האומות למטה, שתחלה יפקוד ה׳ על צבא המרום ואח״כ על מלכי האדמה. ולכן כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (דברים ח, א.), דהיינו לכלות את אויביכם לגמרי, דאל״כ כל המתחיל במצוה ואינו גומרה מורידין אותו מגדולתו, כדילפינן בסוטה פ״א (דף יג:), מיהודה שהתחיל בהצלת יוסף ולא השלים, ולפיכך וירד יהודה מאת אחיו (בראשית לח, א.). רשב״ן אמר אף קובר אשתו ובניו, שנאמר ותמת בת שוע אשת יהודה (שם יב.). וימת ער ואונן וכו׳ (בראשית מו, יב.). ז״ש למען תחיון כלכם ולא ימותו אשתו ובניו. ורביתם מלשון רבי המלך (ירמיהו מא, א. פי׳ המצודת ציון: ענין שררה וכו׳.). שלא תרדו מגדולתכם. ובאתם וירשתם את הארץ. שתתחילו במצוה ותשלימוה.

עוד כתוב בפ׳ זאת אל תאמר בלבבך בהדוף ה׳ אלקיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפניך (דברים ט, ד.). לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה׳ אלקיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב (שם ה.). וידעת כי לא בצדקתך ה׳ אלקיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה עורף אתה (שם ו.). וקשה מאד בפסוקים אלו, וכבר פירש״י ז״ל, אל תאמר בלבבך, צדקתי ורשעת הגוים גרמו, לא בצדקתך אתה בא לרשת כי ברשעת הגוים, הרי כי משמש בלשון אלא עכ״ל. לפי שהרגיש קושית הכתובים שבתחלה אמר אל תאמר שצדקתך ורשעת הגוים גרמו, ואח״כ אמר כי ברשעת הגוים האלה. שזה סותר למ״ש למעלה, לכן פי׳ אל תאמר ששניהם גרמו רק רשעת הגוים לבדה. אך לדרכו זה יקשה, שאם כך כונת הכתוב שהם דברי ישראל, היה לו לומר אל תאמר בלבבך וכו׳ וברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפני, ועוד קשה למה חזר ואמר וידעת כי לא בצדקתך וכו׳. אמנם שנינו בפ׳ יש נוחלין (ב״ב דף קלג:). הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמרינן עלה בגמרא, א״ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בעיבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכ״ש מברא לברתא. וכן פסק בטור ח״מ סי׳ רפ״ב. והטעם דאפשר דנפיק מיניה ברא מעליא. וכתיב יכין וצדיק ילבש (איוב כז, יז.). ועוד פסק שם בטור ח״מ סימן רמ״ח. ירושה אין לה הפסק, מתנה יש לה הפסק. עוד שם סי׳ רמ״א. כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל, והחזיק המקבל וזכה בה, אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה, ואם לא נתקיים התנאי המתנה בטלה ע״כ. וכבר כתוב במזמור ק״ה. ויתן להם ארצות גוים וכו׳ (תהלים קה, מד.). בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו (שם מה.). הרי שא״י ניתנה על תנאי שיעסקו בתורה. והנה כתב רש״י ז״ל בריש פ׳ בראשית. שאם יאמרו א״ה לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הב״ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ע״כ. וקשה שהרי כתב רש״י ז״ל פ׳ לך לך ע״פ והכנעני אז בארץ (בראשית יב, ו.). היה הולך וכובש את א״י מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו וכו׳. וא״כ למה לא יאמרו ישראל שלנו היתה הארץ ומשלנו נטלנו. עוד קשה ממ״ש בב״ר פ׳ ס״א. שבאו כנעניים לערער לפני אלכסנדרוס, בכל מקום כתוב ארצה כנען. יתנו לנו את ארצנו, א״ל גביעה בן קוסם, אדוני המלך אין אדם עושה לעבדו מה שהוא רוצה, א״ל מה כתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט, כה.). הרי הארץ שלנו, והם עבדים לאדוני המלך ע״כ. ולמה לא השיבם הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו׳. אך הטעם שלא רצה להשיב כן לפי מה שאמרנו לעיל כי מתנה שניתנה על תנאי בטל התנאי בטלה המתנה. וכיון שישראל היו בגלות תחת עול היונים הוא ראיה שביטלו מהם עול תורה ולכן המתנה בטלה. ואם ישיב שבחלקו של שם נפלה הארץ, יאמרו שגם כל בני שם יש להם חלק בארץ, ובני שם עילם ואשור וכו׳. לכן השיב כי להיות כנען עבד עבדים לאחיו. הרי מה שקנה עבד קנה רבו, ואנו שאנו מבני שם קנינו את א״י מיד כנען. והם עבדים לאדוני המלך, שכן יון הוא מבני יפת, בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל (בראשית י, ב.). ור׳ יצחק בחר בטעם ברצונו נתנה להם. ולא רצה להשיב שבחלקו של שם נפלה הארץ מהטעם הנ״ל שגם לשאר בני שם חלק בה. וכן בטעם עבד עבדים יהיה לאחיו, שגם ליפת שייך טעם זה. נחזור לענין הפסוקים הנ״ל, אל תאמר בלבבך וכו׳ בצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה וכו׳ (דברים ט, ד.). שהרי אין מעבירין נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא. וז״ש בצדקתי שאני ברא טבא, הביאני לרשת דווקא בתורת ירושה, וברשעת הגוים שהם ברא בישא, ה׳ מורישם מפניך, שהרי אין מעבירין וכו׳. א״נ ונכון אל תאמר בלבבך בצדקתי וכו׳ רק וברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפניך, כי מרוב רשעתם אין הארץ סובלת אותם. והשתא קא קשיא ליה שהרי אין מעבירין נחלה אפי׳ מברא בישא לברא טבא. לכן חזר ואמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם (שם ה.), כי לא בתורת ירושה ניתנה להם שאז שייך לומר אין מעבירין מברא בישא לברא טבא, רק בתורת מתנה נתנה לכם, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבותיך, שבתורת מתנה ניתנה להם, שכן אמר לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך (בראשית יז, ח.). שבמתנה בלבד נתתיה לו ולבניו וכן בכמה מקומות. וליצחק אמר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (בראשית כו, ג.). וכן ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך (בראשית כח, יג.). וחזר ואמר וידעת כי לא בצדקתך וכו׳ (דברים ט, ו.). כלומר לפיכך נתנה לכם במתנה, כי עם קשה עורף אתה, ומתנה יש לה הפסק. כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעיך והשקית ברגליך כגן הירק (דברים יא, י.). והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים (שם יא.). ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה וגו׳ (שם יב.). יש בפסוקים האלה הרבה קושיות, ובפרט שהתחיל בלשון יחיד ואח״כ אשר יצאתם משם ל׳ רבים, וחזר ואמר אשר תזרע את זרעך. וכן בפ׳ השני דבר לשון רבים ובשלישי ל׳ יחיד וצריך טעם למה. עוד יקשה מאד על מה שפי׳ רש״י ז״ל, לא כארץ מצרים היא אלא טובה הימנה וכו׳, יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה, ת״ל וחברון שבע שנים נבנתה וכו׳ (במדבר יג, כב.). ואיך יעלה על לב שבא הכתוב לספר בגנותה של א״י, ובפרט שכתוב אחריו ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה (דברים יא, יב.). אמנם יובן במה שאמרנו כי א״י ניתנה על תנאי, ובטל התנאי בטלה המתנה, ולכן כתוב למעלה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ וכו׳ (שם ח.). ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם ולזרעם וכו׳ (שם ט.). כלומר אם תשמרו חקי ותורותי תנצורו אז תחזקו ל׳ חזקה ובאתם וירשתם את הארץ כי תהיה לכם ירושה שאין לה הפסק. אך דעו וראו כי מתחלה נתתיה לאבותיכם במתנה שיש לה הפסק, כי אם לא תקיימו התנאי המתנה בטלה. ונתן טעם כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, כשתהיו לאחדים בלב א׳ כאיש א׳ לעסוק בתורה ומצות אז תבא שמה לרשתה, כירושה שאין לה הפסק. ואמר לא כארץ מצרים היא שהיתה מושגחת בהנהגת הטבע שהיא השגחת כוללת, ולכן אמר אשר יצאתם משם ל׳ רבים, לפי שעדין לא ניתנה תורה שעל ידה תהיה לישראל השגחה פרטית, כדכתיב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו׳ והייתם לי סגולה וכו׳ (שמות יט, ה.). דהיינו שאשגיח בכם בפרטות. אשר תזרע את זרעך, שצריך לזורעה ולהשקותה כגן הירק לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ואמר זה לשון יחיד להורות כי אף שהייתם לאחדים עכ״ז להיותם מושגחת בהשגחה כוללת לא היה מועיל כלל, רק היית צריך לטרוח ולעמול להשקות השדות. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, שאינכם מיוחדים בלב א׳ כאיש א׳ רק יש ביניכם פירוד, ולכן לא כל העתים שוות, כי למטר השמים תשתה מים (דברים יא, יא.), ולפעמים יש ריבוי גשמים, ולפעמים ועצר את השמים ולא יהיה מטר (שם יז.). לכן שפיר קאמר יכול בגנותה דבר הכתוב, כי כיון שצריך שעיניהם תלויות עד ימטיר ה׳ אלקים על הארץ, ואם לא ימטיר יהיה רעב בארץ, והארץ לא תתן יבולה, א״כ אין לך גנאי גדול מזה. לכן אמר וחברון וכו׳. ובא הכתוב השלישי והכריח שאין זה אלא לטובתה, ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה. כי שאר ארצות מושגחות בהנהגת הטבע אך א״י מושגחת בפרטות בהנהגת המופתים, תמיד עיני ה׳ אלקיך בה וכו׳. ובתעניות פ״א (דף י.), ת״ר ארץ ישראל נבראת תחלה וכל העולם כלו נברא לבסוף, שנ׳ עד לא עשה ארץ וחוצות (משלי ח, כו.). א״י שותה בתחלה וכל העולם כלו שותה בסוף, א״י שותה מי גשמים וכל העולם כלו שותה מתמצית, משל לאדם שמגבן את הגבינה, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. א״י משקה הב״ה בעצמו וכל העולם כלו משקהו ע״י שליח, שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות (איוב ה, י.). אלו הד׳ דברים זה נמשך מזה, כי לפי שא״י נבראת תחלה מפני זה שותה תחלה, ובשביל זה שותה מי גשמים והשאר שותין מתמצית, וזה מפני שמשקה הב״ה בעצמו, שכן כתוב הנותן מטר על פני ארץ הוא בעצמו, אבל על שאר ארצות שולח ע״י שליח מים כל דהו, שהוא התמצית הנשאר בעבים, שזהו משל לאדם שמגבן הגבינה שהיא עיקר האוכל, ומניח את הפסולת ע״י שליח לשאר ארצות. וזוהי כונת הכתובים כי הארץ וכו׳ לא כארץ מצרים היא (דברים יא, י.). שנבראת לבסוף רק נבראת תחלה. וכמ״ש רש״י ז״ל, וחברון נבנתה וכו׳. והיא נבראת תחלה, לפי שיש בה ירושלים ובה״מ. וכתוב מציון מכלל יופי אלקים הופיע (תהלים נ, ב.). למטר השמים תשתה מים (דברים יא, יא.). שהיא שותה מי גשמים מש״כ שאר ארצות ששותות מתמצית, ולכן היא שותה בתחלה, וזהו למטר השמים כמו שיורד מן השמים, משא״כ שאר ארצות ששותות מן התמצית בסוף, ומשקה הב״ה בעצמו, שנאמר ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה. ולא ע״י שליח.

ובספרי פ׳ זו, ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה (שם יב.). רבי אומר וכי אותה בלבד הוא דורש והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר להמטיר על ארץ לא איש וכו׳ (איוב לח, כו.). ומה ת״ל ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה. כביכול אין דורש אלא אותה ובשכר דרישה שהוא דורשה דורש כל הארצות עמה ע״כ. וקשה מאד כי מה השיב על תמיהתו כי עדין הקושיא במקומה עומדת. אך בא בעל המ׳ להשקיט שאון הכופרים בהשגחה ואומרים עזב ה׳ את הארץ, כי בראותם הכתוב שאומר ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה. יאמרו שאותה דוקא דורש אך שאר הארצות הם תחת השרים של מעלה והוא אינו משגיח בהם ח״ו. וזהו שהקשה בכח וכי אותה בלבד היא דורש והלא כל הארצות הוא דורש, שהוא בראם ומנהיגן ומשגיח בהן, שהרי כתוב להמטיר על ארץ לא איש. והשיב כביכול אין דורש אלא אותה, שהשגחתו הפרטית היא דוקא לא״י בלבד. אך בשכר שדורשה, כלומר כשישראל עושין רצונו של מקום שהוא נותן להם שכר להמטיר עליהם מטר ולהצמיח מוצא דשא למען יהיו פנויין ללמוד ולעשות כאשר כתבנו לעיל, וזהו בדיוק ובשכר דרישה שהוא דורשה, להשפיע עליה רב טוב, הוא דורש כל הארצות עמה, שכלן שותין מתמציתה של א״י, אבל לעולם השגחתו ית׳ הכוללת לכל העולם. עדין קשה בכתוב שכיון שאמר תמיד עיני ה׳ אלקיך בה. מהו שכתב מראשית השנה ועד אחרית שנה. אמנם בזהר פ׳ נח דף ע״ה ב׳ ז״ל, באינון יומי דחול, עלמא תתאה אתזן ושלטין כל אינון שית יומין דחול על עלמא, בר בארעא דישראל וכו׳, ואי תימא דכל אינון שית יומין אינון שלטין בלחודייהו, ת״ח הפונה קדים (יחזקאל מז, ב.). עד לא יקומון לשלטאה איהו אסתכל תדיר בעלמא, אבל לא אתפתח לאתזנא עלמא מקודשא, בר ביומא דשבתא וביומא דחדשא ע״כ. ז״ש תמיד עיני ה׳ אלקיך בה. ולא תאמר דוקא בשבתות וי״ט כי אין הדבר כן, רק מרשית השנה ועד אחרית שנה, בין בחול בין בשבת הב״ה משגיח בא״י ולא כן בשאר ארצות, כי אין השגחה פרטית רק בשבתות וי״ט ולא בימי החול, וגם בהם השגחתו כוללת ולא לבדם ניתנה הארץ. ולפי שכתוב מראשית חסר א׳, יובן עם מ״ש בפ״א דר״ה (דף יז:), הרי שהיו ישראל רשעים בר״ה וגזרו עליהם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א״א שכבר נגזרה גזרה, אלא מהו עושה מורידן בזמנן על ארץ הצריכה להם ע״כ. ז״ש מראשית השנה, אף שהוא חסר שנגזרו עליהם גשמים מועטים עכ״ז תמיד עיני ה׳ אלקיך בה. שאם חזרו בהם נהפכים לטובה והמעט מחזיק את המרובה. כי היא מושגחת בהנהגת המופתים. ובמס׳ פ׳ לך לך, כארץ ה׳. וסי׳ כגן ה׳ כארץ מצרים (בראשית יג, י.). לא כארץ מצרים היא (דברים יא, י. פ׳ עקב.). כארץ יסדה לעולם (תהלים עח, סט.). ושתיה כארץ ציה (הושע ב, ה.). נפשי כארץ עיפה לך סלה (תהלים קמג, ו.). הכונה שלא תאמר שא״י אינה טובה כארץ מצרים לפי שמצרים משולה לגן ה׳, כי לא כארץ מצרים היא אלא טובה הימנה. כי הנה כארץ יסדה לעולם שממנה הושתת העולם (יומא נד:), וא״כ היא יפה מכל הארצות. וא״ת והלא פעמים שאין גשמים יורדים ושתיה כארץ ציה. אין זה אלא כדי שיהיו עיניהם תלויות לשמים, פרשתי ידי אליך בתפלה ובתחנונים, נפשי כארץ עיפה לך סלה (תהלים קמג, ו.). וכמ״ש ביומא פ״ח (דף עו.), מפני מה לא היה יורד לישראל מן פעם אחת בשנה, כדי שיהיו ישראל מכוונין בלבם לאביהם שבשמים. עוד בספרי ריש פ׳ זו, והרי דברים ק״ו אם חברון פסולת א״י הרי היא משובחת ממשובחת של ארץ מצרים שהיא משובחת מכל הארצות ק״ו לשבח של א״י, וא״ת לא מי שבנה זו בנה זו, ת״ל ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י, ו.). חם שבנה זו בנה זו, אפשר שבנה את הכעור ואח״כ בנה את הנאה, אלא בנה את הנאה ואח״כ בנה הכעור, שפסולתו של ראשון נותן בשני. הא לפי שחברון משובחת ממצרים לפיכך נבנתה תחלה ע״כ. ובסוטה פ״ז (דף לד:), וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר יג, כב.). אילימא נבנתה ממש, אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה לבנו גדול, אלא שהיתה מבונה על א׳ משבעה בצוען. ועדין יקשה ולמה בנה חם הארץ הטובה לכנען הקטן, היה לו ליתנה לכוש שהוא בנו הגדול. ואפשר לומר שאז לא היתה מוציאה פירותיה כתקונן, ואז היתה מצרים יפה הימנה, שכן ראינו בפי״ג דכתובות (דף קיב.), ריב״ל איקלע לגבלא אמר ארץ ארץ הכניסי פירותיך, למה את מוציאה פירותיך לעע״א הללו ע״כ. וע״ד זה מתחלה לא היתה עושה פירות משונים לפי שהעם היושב בה נשוא עון ע״א. ואח״כ בהכנס שם ישראל היה פריה משונה לעובדי ה׳. ובבחיי איתא ז״ל, והנה השי״ת רצה שתהיה הארץ הקדושה לכנען הוא העבד שנשתעבד לבני שם על פי אביו, ונמסרה בידו מזמן הפלגה כדי שלא יוכל להחזיק, כי אין העבד יכול להחזיק בנכסי האדון ע״כ. והוא ע״ד מה שאמרו (סנהדרין קה.), נבוכדנאצר עבדי (ירמיה מג, י.). עבד למי נכסים למי. עוד שם בספרי, ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה (דברים יא, יב.). רשב״י אומר משל למלך שהיו לו בנים ועבדים הרבה והיו נזוני׳ ומתפרנסים מתחת ידו ומפתח של אוצר בידו, כשהם עושים רצונו הוא פותח את האוצר והם אוכלים ושבעים, וכשאין עושים רצונו נועל את האוצר והם מתים ברעב. כך ישראל כשהם עושים רצונו של מקום יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים (דברים כח, יב.). וכשאין עושין רצונו של מקום ועצר את השמים ולא יהיה מטר (דברים יא, יז.). ע״כ. הנה כשישראל עושים רצונו של מקום נקראי׳ בנים, ולהפך נק׳ עבדים. וידענו כי מפתח של גשמים אינו נמסר למלאך אלא הוא בידו של הב״ה (תענית ב.). והנה הוקשה לו בכתוב מה שהקשו לעיל והלא כל הארצות הוא דורש, לכן בא במשל שהיו לו בנים ועבדים הרבה והיו נזונים דהיינו מזונות, ומתפרנסים דהיינו הלבוש ושאר צרכי האדם כנודע, ומפתח של אוצר בידו דוקא שאין מוסרה לשליח, כשהם עושים רצונו פותח את האוצר וכו׳. והקדמנו מ׳ ז״ל במדרש רבה פ׳ זו, אמר בכיוון היו הכל מתאוין לא״י, כלפי מ״ש (ספרי פ׳ עקב.) ע״פ ארץ צבי צבאות גוים (ירמיהו ג, יט.). שכל מלך ושר שלא קנה פלטין בא״י אינו מלך. וע״י עונות וכו׳. שהרי לא גלו ישראל אלא על ביטול תורה (זהר חדש פ׳ בראשית דף י״ג א׳.). ובזה יש כמה עונות שאין יודעין האסור והמותר, כמ״ש (אבות ד, טז.), הוי זהיר בתלמוד וכו׳. אבל לעתיד שאין לכם לא חטא כלפי עצמכם, ולא עון מצד אבותיכם. בהקדמה הנוראה (אלון בכות, איכה א׳ ה׳.) כי בחטאינו ובעונות אבותינו וכו׳ (דניאל ט, טז.). אני אטע אתכם בתוכה נטיעת שלוה, דהיינו שתהא גאולה עולמית, וזהו ונטעתם על אדמתם, ולא כראשונות שהיה אחריהן גלות, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם. כי לא ילכו עוד בגלות, כי ספו תמו כל בלהות. ולענין הגשמים יש לנו דרך נכון במ״ש בתעניות פ״א (דף ז׳ וח׳.) על כמה דברים הגשמים נעצרים. והגם שאין כאן מקום להאריך לא נחדל מלכותבו כי הוא ישר בעיני סכלותי. וה׳ יגמור בעדי. כתוב הדר הוא שש הנה שנא ה׳ וכו׳ (משלי ו, טז.). עינים רמות וכו׳ (שם יז.). ונלע״ד לכונם עם ז׳ מאמרי רז״ל המובאים שם, התחיל הכתוב עינים רמות, וכנגד זה אמר רב סלא אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנאמר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם (ירמיה ג, ג.). ולהורות את בני ישראל שיעשו תשובה וירדו גשמים, איתא עוד שם א״ר תנחום בר חנילאי אין הגשמים יורדין אלא א״כ נמחלו עונותיהם של ישראל, שנאמר רצית ה׳ ארצך וכו׳ (תהלים פה, ב.). כסית כל חטאתם סלה (שם ג.). דהיינו ע״י שיש להם בשת פנים, וכדאיתא בפ״א דברכות (דף יב:), כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו. לשון שקר לעומת זה אמר רב חסדא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות, שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג (איוב כד, יט.). בשביל דברים שצויתי אתכם בימי החמה ולא עשיתם גזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים ע״כ. ונלע״ד שלכן אמר מימי שלג להשמיענו מאי דאמר רבא שם פ״ק דתעניות (דף ג:), מעלי תלגא לטורי כה׳ מטרי, שנאמר כי לשלג יאמר הוה ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו (איוב לז, ו.). ופרש״י ז״ל, מעלי תלגא לטורי וכ״ש לבקעה, אלא הרים אין להם גשמים אלא שלג ע״כ. וזה הוא לשון שקר, לפי שהולך הכהן והלוי לגורן ליטול תרומה ומעשרות והוא אומר שאין לו ולפיכך הגשמים נעצרים. וכנגד זה אמרו שם, אר״ח בר חנינא גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק וכו׳ (ישעיה מה, ח.). ואיתא בב״ר פ׳ א׳. בראשית ברא אלקים (בראשית א, א.). בזכות חלה, בזכות מעשרות, ובזכות בכורים נברא העולם. והוא מש״ה אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב.). שנותנים תרומות ומעשרות ואינם משקרים לומר אין לנו, ובזה וצדק משמים נשקף. שאמר שם בתענית פ״א (דף ח.) רש״י ז״ל, בזמן שאמת מארץ תצמח צדק משמים נשקף, דהיינו גשמים שהם צדקה. וידים שופכות דם נקי. הוא מ״ש ר׳ אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל, שנ׳ על כפים כסה אור וכו׳ (איוב לו, לב.). ע״ש (אמר רבי אמי אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל, שנאמר על כפים כסה אור (איוב לו). ואין כפים אלא חמס, שנאמר ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג). ואין אור אלא מטר, שנאמר יפיץ ענן אורו (איוב לו). מאי תקנתיה ירבה בתפלה, שנאמר ויצו עליה במפגיע (שם לז). ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו׳ ואל תפגע בי (ירמיה ז).). וכבר אמרו בבבא קמא פרק י׳ (דף קיט.), כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו וכו׳. וכנגד זה א״ר הושעיא גדול יום הגשמים שאפי׳ ישועה פרה ורבה בו, דכתיב תפתח ארץ ויפרו ישע (ישעיה מה, ח.). ופרש״י ז״ל מליצי זכות נכנסין לפניו ביום הגשמים ע״כ. וזה כי כבר אמרו בפ״ד דמציעא (דף נט.), שלשה דברים אין הפרגוד ננעל בפניהם. ופרש״י ז״ל אינו ננעל להפסיק ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע ע״כ. וכשעושים תשובה שמחזירים הגזלה לבעליו אז נכנסים מליצי יושר והקטיגור חלף הלך לו. לב חורש מחשבות און זהו שאמר ר׳ תנחום בריה דר׳ חייא אין הגשמים נעצרים אא״כ נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה וכו׳. ועצר את השמים ולא יהיה מטר ואבדתם מהרה (דברים יא, יז.). כי הנה הכתוב מדבר בע״א, השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים (שם טז.). ובע״ז (קדושין מ.) כתוב למען תפוס את ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה.). לכן אמר פן יפתה לבבכם. כי גם על המחשבה נענשים, וזהו לב חורש מחשבות און דהיינו ע״א, און אם ראיתי בלבי וכו׳ (תהלים סו, יח.). וכתיב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו (ישעיה נה, ז.). וכשעושים תשובה, א״ר אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים וכו׳. אמר רב יוסף מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים, כי כנגד שבעון ע״א נתחייבו כליה כשעושים תשובה וירדו גשמים נקרע גזר דינם והם חיים. רגלים ממהרות לרוץ לרעה. א״ר קטינא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תורה, שנאמר בעצלתיים ימך המקרה (קהלת י, יח.). וזה לפי שמתעצלים מללכת לבתי מדרשות שמהם תצא תורה, ולעומת זה הולכים לבתי טטראות של גוים, וזהו רגלים ממהרות לרוץ לרעה, אבל לא לטובה לב״כ ולב״מ, אך כששבים בתשובה, אמר רב יהודה גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, דכתיב יערוף כמטר לקחי (דברים לב, ב.). מדמשוי לקחי שהיא התורה, כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד, ב.). למטר, מכלל דהוא עיקר כיום שניתנה תורה. יפיח כזבים עד שקר. הם דברי ר׳ יוחנן שם, אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר (משלי כה, יד.). וכנגד זה אמר ר׳ אמי אין הגשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר אמת מארץ תצמח וכו׳ (תהלים פה, יב.). שכשעושים תשובה ונותנים הצדקה לעניים אז צדק משמים נשקף, שהוא הגשם כמו שפירשנו לעיל. ומשלח מדנים בין אחים. פשוט עם מ״ש ר׳ שמעון בן פזי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנ׳ רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר (משלי כה, כג.). וע״ש פרש״י (רוח צפון תחולל גשם. תוליד ותברא את הגשם. ופנים נזעמים. תחולל לשון סתר, לשון הרע גורם שיהיו פני הקב״ה נזעמים, וכן דמיון פתרון המקרא, רוח צפון עשויה לחולל גשם, ולשון סתר עשוי׳ לפנים נזעמים.). וכשעושים תשובה יורדים הגשמים. וא״ר יוחנן גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בו, שנ׳ תלמיה רוה נחת גדודיה (תהלים סה, יא.). כי הנה הלשון הרע נמשל לחנית וחצים וחרב פיפיות, והוא גורם ליפול במלחמה, כמ״ש שבימי שאול שהיו בעלי לה״ר היו יורדים למלחמה ונופלים (במדבר רבה פ׳ חקת, פ׳ יט.), וכשעושים תשובה אז גייסות פוסקות והגשמים יורדים ודוק.

עוד נלע״ד לכוין ז׳ דברים אלו עם מה ששנינו בפ״ב דתעניות (דף טז:), ומוסיף עליהן עוד שש, ופריך בגמ׳ שבע הויין, כדתנן על השביעית הוא אומר. א׳ רב נחמן בר יצחק מאי שביעית, שביעית לארוכה, כדתניא בגואל ישראל מאריך וכו׳. על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה וכו׳. בא״י גואל ישראל. ופריך בירושלמי (ירושלמי תענית פרק ב הלכה ד, דף י:), ו(ה)לא יצחק נגאל. ותירץ כי כיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל. ולעד״ן שזה הוא מ״ש במדרש (ירושלמי שם.), אמר אברהם לפני הב״ה בשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי שילמד עליהם סניגוריא, את נזכר להם עקדתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים. ולכן אומרי׳ ומזכירי׳ זכותו של אברהם שענה אותו בעקדת יצחק כשהקריב איל תחתיו והיה אומר יהי רצון שיקובל לפניך כאילו בני שחוט וכו׳. בא״י גואל ישראל. שבזכות זה ישראל נגאלים מכל צרה, ובפרט מעצירת הגשם בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים. ואברהם כל ימיו היה עושה צדקה, וכנגד זה אין הגשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה, כאברהם דכתיב ביה והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו.). על השנייה הוא אומר מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו׳. בא״י זוכר הנשכחות. וזו היא הברכה השנייה, שמוסיף זכרונות לפי שזכר הב״ה לישראל במצרים, וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו (שמות ב, כד.). וכן יזכור לבניו בשאר גליות, ולפי שאמרו אין הגשמים נעצרים אלא בשביל לשון הרע, כנגד זה זכר מה שעשה לאבותינו על ים סוף לפי שנצולו מלשון הרע, כמ״ש (ויקרא רבה פ׳ ל״ב.) בשביל ד׳ דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא נמצא מי שדבר לשון הרע על חבירו, ובזכות זה גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בו כדלעיל. על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל וכו׳. בא״י שומע תרועה. כי כאן מוסיף שופרות. וזה כי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תורה, ולכן מזכירים אתה נגלית בענן כבודך וכו׳. שיש בו קבלת התורה בתרועה ובקול שופר, וזכות זה יעמוד לישראל בכל צרתם, וכמ״ש (ילקוט ישעיה ס״ג, רמז תק״ז.) בצדקה שקבלתם את התורה. ובשביל זה נענה יהושע, וילן בלילה ההוא בתוך העמק (יהושע ח, ט-יג.). שלן בעמקה של הלכה (מגלה ג.). ואז יורדים גשמים. וגדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שזכות קבלת התורה עומד לישראל כנז׳. על הרביעית ה״א מי שענה את שמואל במצפה וכו׳ בא״י שומע צעקה. ומוסיף כאן אל ה׳ בצרתה לי. כי בשמואל א׳ ז׳ כתוב וישמעו פלשתים כי התקבצו בני ישראל המצפתה ויעלו סרני פלשתים אל ישראל (שמואל א׳ ז, ז.). וידוע כי סרני פלשתים היו חמשה, ולכן אמר אל ה׳ בצרתה לי. דהיינו בצרת ה׳, ומסיים שומע צעקה לפי שכתוב שם ויזעק שמואל אל ה׳ בעד ישראל ויענהו ה׳ (שם ט.). וזה בשביל שחטאו לשעבר והיו עזי פנים כנגד בוראם, ואין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים. והם שבו בתשובה, וישאבו מים וישפכו לפני ה׳ (שם ו.). ותרגם יונתן ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה׳. לכפר על עזות פנים, והוא מ״ש אין הגשמים יורדים אלא א״כ נמחלו עונותיהם של ישראל. על החמישית הוא אומר מי שענה את אליהו בהר הכרמל, בא״י שומע תפלה. ומוסיף אשא עיני אל ההרים. שהם האבות (ב״ר פ׳ ס״ח.). שכן אמר אליהו בתפילתו בעלות המנחה, ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע וכו׳ (מלכים א׳ יח, לו.). ענני ה׳ ענני וכו׳ (שם לז.). ואמר שם במזמור יומם השמש לא יככה וירח בלילה. הם הבעל והאשרה (זהר פ׳ בראשית דף מ״ט א׳.) שהיו עובדים ע״א. והוא מ״ש אין הגשמים נעצרים אא״כ נתחייבו כליה. שאלולי אליהו כבר נתחייבו כליה ח״ו, ולפי שהאמינו בה׳ נצולו ממיתה לחיים וירדו גשמים ככתוב שם. והוא מ״ש שקולה ירידת גשמים כתחיית המתים. על הששית ה״א מי שענה את יונה במעי הדגה וכו׳. בא״י העונה בעת צרה. ומוסיף בה ממעמקים קראתיך ה׳. שכן יונה קראו להב״ה ממעמקי ים ויאמר ה׳ לדג ויקא את יונה אל היבשה (יונה ב, יא.). והוצרך לילך לנינוה ולהתנבאת עליהם על מה שהיו חוטאים ובפרט בגזל, שאין הגשמים נעצרים אלא על הגזל. ושם כתוב וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג, ח.). וכמ״ש שם בתענית פ״א ע״ש ((תענית ז:) אמר רבי אמי אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל, שנאמר על כפים כסה אור (איוב לו, לב). ואין כפים אלא חמס, שנאמר ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג, ח). ואין אור אלא מטר, שנאמר יפיץ ענן אורו (איוב לז, יא). מאי תקנתיה, ירבה בתפלה, שנאמר ויצו עליה במפגיע (איוב לו, לב). ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו׳ ואל תפגע בי (ירמיה ז, טז).). וניצולו מהפורענות, וגם יונה זכה להיות משיח בן יוסף, כאשר אמרו במקומו (חלק א׳‏ - ‏דרוש ט״ו לפרשת שמות והפטרה.), ובפרט בפר״א פ״י. ואמר אשר נדרתי אשלמה (יונה ב, י.). אשר נדרתי להעלות את לויתן ולזבוח אותו לפניך, אשלם ביום ישועת ישראל. וז״ש גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו. על השביעית מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלים, בא״י המרחם על הארץ. ומוסיף תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב, א.). שכתוב שם אתה תקום תרחם ציון (שם יד.). כי רצו עבדיך את אבניה וכו׳ (שם טו.). כי בנה ה׳ ציון וכו׳ (שם יז.). על א״י וירושלם ובה״מ, ואין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות שאין נוהגין אלא בארץ, ובזכות זה יקבץ נדחי ישראל וגם הגשמים ירדו, כי גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ בזכות מעשרות ובזכות בכורים כנ״ל. הרי אלה שבעה דברים, שבשבילם הגשמים נעצרים, ובתשובה ומעשים טובים ובזכות הורים, ירחם ה׳ על ישראל ויקבץ פזורים. ורגלי מבשר נאוו על ההרים. ב״ב אמן. בילא״ו.