דרוש כ"ו לשבת שובה

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ד).

במדרש: אשמרה לפי מחסום (תהלים לט, ב). וכי יש מחסום לפה, אמרו הן, מרפא לשון עץ חיים (משלי טו, ד). זה התורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). מכאן אתה למד שלא נתן הב"ה תורה לישראל אלא כדי שלא יהיו עסוקין בלשון הרע ולא בדברי הבטלה. וכן דוד אומר מי רוצה לקנות העה"ב, אמרו לו ומי יוכל לקנותו, אמר להם בזול, שנאמר מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע (תהלים לד, יג). ומהו תאלמנה שפתי שקר (תהלים לא, יט). ממה שהוא נמנע, מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך (כ), ע"כ.

יחיה האדם ויתקיים הגוף בחמשה חושים, חוש השמע, והראות, והריח, והטעם, והמשוש. הלא הם כתובים בספרי הטבעיים א' לא' למצוא חשבון. ולפי שמאלו החושים מתהוים כמה עונות וחטאות, הקדים הב"ה רפואה למכה ונתן לנו חמשה חומשי תורה, כי כל ההוגה בהם יחכם ויזהר מהלכד בפח יקוש, רק ילך לבטח דרכו וישתמש בהם לעשות רצון קונו שהכל ברא לכבודו. כי הנה ס' בראשית הוא כנגד חוש המישוש, שלכן כתוב בו לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. כדי שידבק במינו. וכמ"ש (יבמות סג:), דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. ולפי שחטאו בזה, וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו, ה), והשחיתו דרכם. הביא עליהם מבול שבלה את הכל ובלבל את הכל, לפי שבלבלו עצמם בביאות אסורות, וגם אנשי סדום חטאו בזה, שאמרו ללוט הוציאם אלינו ונדעה אותם (בראשית יט, ה). וצוה הב"ה לאברהם את מצות המילה, שכתב הרמב"ם בס' המורה ח"ג פ' מ"ט ז"ל, וכן המילה אצלי, למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימעט במעשה הזה וכו' ע"ש (וכן ה'מילה' אצלי, אחד מטעמיה למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה, ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר, איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ, עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא, ולא נתנה 'מצוה' זו להשלים חסרון הבריאה רק להשלים חסרון המידות והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא, הוא המכוון אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש, ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק.). והראיה שכשנצטוה אברהם על המילה, לא דן מאז ואילך את העולם באכזריות. והוא מ"ש בילקוט פ' האזינו ע"פ בהנחל עליון גוים (דברים לב, ח) ז"ל, עד שלא בא אברהם אבינו, כביכול היה המקום דן את העולם באכזריות, חטאו אנשי דור המבול, הציפן בזיקים על פני המים. חטאו אנשי מגדל, פיזרן מסוף העולם ועד סופו. חטאו סדומיים, שטפן באש וגפרית, אבל משבא אברהם אבינו לעולם, זכה לקבל יסורין ממשמשין ובאין, כענין שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וכו' (בראשית יב, י). וקשה זה המאמר מיניה וביה, דתחלה אמר עד שלא בא אברהם אבינו וכו', ואח"כ אמר חטאו אנשי מגדל פיזרן וכו'. ואז היה אברהם בן מ"ח שנה. וכן כשבא פורענות על אנשי סדום היה אברהם בן צ"ט שנה, שהרי יום שלישי למילתו באו המלאכים להפוך את סדום. ונלע"ד לתרץ בדקדוק לשון המאמר עד שלא בא אברהם אבינו, ולא אמר 'לעולם' כמו שאמר אח"כ. לפי שהכונה כי עד שלא נקרא אברהם רק אברם, על שלא היה רק אב לארם, דהיינו אנשי מקומו, אז לא היה זכותו גדול להגין על העולם, אך כשאמר לו והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך (בראשית יז, ה). וזה היה כשצוהו על המילה, וזהו שאמר אבל משבא אברהם אבינו לעולם, שנקרא שמו אברהם, אז תועיל זכותו להגין על כל העולם, והפיכת סדום היתה כבר גזורה ועומדת, שהרי באותו זמן עצמו נהפכו. ועוד שלכן הגיד הב"ה לאברהם, זעקת סדום ועמורה כי רבה (בראשית יח, כ). כדי שיתפלל עליהם. והוא לא התפלל אלא עד עשרה, שלכן איתא בזהר פ' וירא דף ק"ו א'. עבד ולא אשלים, דלא בעא רחמי כמשה שאמר אם תשא חטאתם וכו' (שמות לב, לב). עוד בס' בראשית יש ענין שמעון ולוי שקנאו על הזנות, ויוסף עמד בנסיון עם אשת פוטיפר, וזכה שברדת ישראל מצרימה נגדרו כל האנשים בזכותו, שלא נמצא א' מהם פרוץ ערוה. ולכן ראש ספר בראשית אותיות ברי"ת א"ש, שבזכות הברית קבלו התורה שנק' אש דת, ובזכותו נצולים מדינה של גהינם. וסוף הספר ויישם בארון במצרי' (בראשית נ, כו). שזכה להיות בארון בשביל ששימר בריתו בטהרה. ספר שמות כנגד חוש השמע, שלפי שהכבידו אזנם משמוע לקול מוסר אבותיהם, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיה'. כמ"ש ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). שנתמלאו בתי תטראות וקרקסאו' מהם (ילקוט שמות א), לכן הכביד עליהם גלות מצרים, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (שמות ו, ט). וכשעשו תשובה, וישמע אלקים את נאקתם וגומר (שמות ב, כד). וגם פרעה שלא שמע לקולו ית', שלח עליו עשר מכות. וכשרצה לגאול את ישראל אמר לו, ושמעו לקולך (שמות ג, יח). וכתיב ויאמן העם וישמעו וגו' (שמות ד, לא). ובצאתם ממצרים השמיעם קולו בקולות וברקים, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך (שמות טו, כו). ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. וכשעשו העגל ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם (שמות לב, ג). רמז שלא שמרו מה ששמעו לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. הזמין את בני לוי ששמעו בקולו, כי שמרו אמרתך ותורתך ינצורו. וכבר דברנו בזה במקומו (חלק ג' - דרוש ל"ב לפרשת בהעלותך.). אחריו ספר ויקרא כנגד חוש הריח, שנכתבו בו כל הקרבנות, שכתוב בהם ריח ניחוח אשה לה'. ובו נזכר מיתת בני אהרן שהקריבו לפני ה' קטרת זרה, ולכן יצאו כמין שני חוטין של אש ונכנסו בחוטמם, מדה כנגד מדה. ושם כתוב ולהבדיל בין הקדש ובין החול (ויקרא י, י). שמשם למדו לומר הבדלה במוצאי שבתות, ולכן בפ' בחקותי כתוב ולא אריח בריח ניחוחכם (ויקרא כו, לא), שכבר פירשנוהו במקומו (חלק א' - דרוש ל"ב לפרשת בהר ובחקותי והפטרות.). נמשך אחריו ספר במדבר כנגד חוש הראות, שישראל בהיותם על הר סיני ראו במרכבה עליונה, וראו הדגלים של מלאכי השרת ונתאוו גם הם לזה, כמ"ש במדבר רבה פ' ב'. ד"א הביאני אל בית היין (שיר השירים ב). בשעה שנגלה הב"ה על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, והיו כלם עשויין דגלים דגלים, כיון שראו אותן ישראל, התחילו מתאוים לדגלים, אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן וכו' וכל האומות מסתכלין בהם, שובי שובי ונחזה בך. אף בלעם הביט בהם ויצאת עינו כנגדן, שנ' וישא בלעם את עיניו וכו' (במדבר כד, ב). וכבר פי' כל זה בפ' במדבר יע"ש (חלק ג' - דרוש ל' לפרשת במדבר.). ואחריה פ' נשא, שאמרו (נזיר ב.), הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ופ' בהעלותך במצות המנורה, ופ' שלח במצות הציצית, שנ' בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט). וקרח חטא בזה כנז' שם (חלק ג' - דרוש ל"ד לפרשת קרח.), ובלעם אמר אראנו ולא עתה וכו' (במדבר כד, יז).

אחרי ככלות הכל הנה ספר דברים כנגד חוש הטעם, שבו נזכר כניסת ישראל לארץ, ונאמר שם כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו' (דברים ח, ז). ואכלת ושבעת וברכת וכו' (י). השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך (יא). כי אין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתייה (ספרי פ' האזינו). וגם כתוב שם פ' והיה אם שמוע (דברים יא, יג). ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו' (יד). ואכלת ושבעת (טו). ובפ' ראה, כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך וכו' ואמרת אוכלה בשר (דברים יב, כ). שהתיר להם בשר תאוה ע"י השחיטה. ושם הזכיר כל דיני המאכלות, את זה תאכלו (דברים יד, ט). ואת זה לא תאכלו (ז). וגם בפ' שופטים יש מתנות כהונה, הזרוע והלחיים והקיבה ותרומה גדולה ואכילת קדשים, חלק כחלק יאכלו (דברים יח, ח). ובפ' תצא יש דין בן סורר ומורה, שחייב מיתה על שאכל תרטימר בשר וכו' ודין לקט שכחה ופיאה. ובפ' תבא אכילת בכורים לכהן, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך (דברים כו, יא). וגם וידוי מעשר, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וכו' ארץ זבת חלב ודבש (דברים כו, טו). ובפ' וילך, כי אביאנו אל האדמה זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן וכו' (דברים לא, כ). וכן בפ' האזינו ירכיבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות שדי וכו' (דברים לב, יג). וישמן ישורון ויבעט וגו' (שם טו). ובפ' הברכה, וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו וכו' (דברים לג, יג). וממגד תבואות שמש וכו' (שם יד). ולכל ישראל הבטיח, וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש וגו' (שם כח).

ובילקוט פ' בראשית, תניא איסי בן יהודה אומר, חמש מקראות בתורה שאין להם הכרע. ואלו הם שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. שאת (בראשית ד, ז), אם תטיב שאת, או שאת אם לא תטיב. (בראשית מט, ו-ז) וברצונם עקרו שור ארור, או ארור אפם. (שמות יז, ט) צא הלחם בעמלק מחר, או מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. (שמות כה, לד) ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים, או משוקדי' כפתוריה ופרחיה. (דברים לא, טז) הנך שוכב עם אבותיך וקם, או וקם העם הזה וזנה ע"כ. וכך היא הגרסא ביומא פ"ה (נב.). אמנם בירושלמי פ"ב דע"א (טו.) הוסיף ר' תנחומא, (בראשית לד, ז) ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או כשמעם ויתעצבו האנשים. וכן איתא בב"ר פ' פ'. הכונה לפע"ד כי אלה הם החמשה חושים הנ"ל, כי כבר אמרנו שמהם באים ונמשכים כמה עונות וחטאות, אך ג"כ ברצות האיש יטה אותם לטוב, וזהו חמש מקראות, ר"ל מאורעות ומקרים הבאים לאדם, נתונים נתונים המה לו להטותם אם לטוב אם למוטב, וזהו שאין להם הכרע, כי החמשה פסוקי' הכתובי' בתורה רומזי' עליהם. והתחיל בחוש הריח להיותו רוחני מכלם, שכן אמרו בפ' כיצד מברכין (ברכות מג:), איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, הוי אומר זה הריח, שנ' כל הנשמה (תהלים קנ). כלומר שכלו רוחני מצד הנשמה ואין הגוף נהנה בו, וכבר אמרנו שזהו ענין הקרבנו', ריח ניחוח אשה לה'. ואיתא בתקוני הזהר דף ק"ל ב' ז"ל, וכן קרבנין דאינון ריח ניחוח לה', תליין בחוטמא ואעי בוסמין דאבדלתא ע"כ. והריח תלוי באף ששם הרוח, כדכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז, כב). ולכן כשהנשמות באות מגן עדן, מביאות עמהם ריח טוב כנודע, ולהפך העובדים ע"א ומקטירים לפניה, ולכן אין מברכין על הנר ועל הבשמים של עכו"ם כדתנן בפ"ח דברכות (נג.). וזאת היתה כונת קין והבל כמ"ש בפ' בראשית, ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' (בראשית ד, ג). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וכו' (ד). וכבר פירשנו כל הפסוקים ההם בפ' בראשית יע"ש (חלק ג' - דרוש א' לפרשת בראשית.). ואיתא בפ"ג דברכות (כג.), אל תהי ככסילים שמביאים קרבן ואין עושין תשובה. כמו שפי' שם, לכן אמר לו הב"ה הלא אם תטיב מעשיך ותעשה תשובה, יקובל קרבנך שתביא בכונה טובה, ואם לא תטיב אז שאת, מלשון השאת והספחת, שהנגעים באים על גסות הרוח (ערכין טז.). וזהו שאת ואם לא תטיב. ורש"י ז"ל פי' שאת, נשיאות עון. שזהו שאמרנו שאם לא יעשה תשובה ישא עונו, כי אין הקרבן מכפר אלא על השבים, וזהו מקרא שאין לו הכרע, כי לאדם שטוב לפניו יחזיר חוש הריח לטוב, ולחוטא יהפך לרע לו. ארור כנגד חוש השמע, שכן קלל יעקב את שמעון ולוי על שלא לקחו עצה מאביהם, לשמוע בקול דברו ולא להרוג את אנשי שכם. וכן לא שמעו ליוסף, כמ"ש אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (בראשית מב, כא). שכן דרשו רז"ל, ויאמרו איש אל אחיו. הם שמעון ולוי. אמנם האמת כן הוא, שדרשו רז"ל (ילקוט פ' וישב), הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית לז, יט). עתיד זה להשיאנו לבעלי'. ולזה בקשו להרוג את יוסף, כדי שלא יבא ירבעם לעולם ויחטיא את ישראל בשני עגלים שהעמיד. ואלולי שעשו עגל במדבר, היתה מכירת יוסף זכות להם מפני כונתם הטובה, אך כשעשו העגל גילו דעתם דניחא להו בע"א, ואז נזכר עון מכירת יוסף. לכן אפשר שכונת יעקב באמרו, וברצונם עקרו שור ארור, הורה שכונתם להרוג את יוסף כדי לעקור אותו שור ארור, דהיינו ירבעם שעשה עגלים לע"א. אך יש לפתור לאידך גיסא ארור אפם כי עז, על שלא שמעו בקולו של יוסף ושפכו חרון אפם כנגדו, וגם שלא נטלו עצה ממנו בהריגת שכם, הרי שחוש השמע יכולים להטותו לטוב או למוטב. מחר זהו כנגד חוש הטעם, ויבא היטב עם מ"ש בשמות רבה פ' כ"ז. ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות יז, ז). מה מריבה היתה שם, ר' נחמיה אומר, אם מספיק לנו מזונותינו, כמלך שהוא שרוי במדינה וכו'. וכבר פי' מ' זה בדרוש לשבת חול המועד של פסח, ע"ש (חלק ב' - דרוש י"ב לשבת וחול המועד של פסח והפטרה.) דבר נאה ומתקבל. ועל כן סמוך לו ויבא עמלק (ח). ועוד שם היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז, ז). ויבא עמלק (ח). וכי מה ענין זה אצל זה, משל לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו וכו'. ובילקוט פ' בשלח, כשיצאו ישראל ממצרים, הסיבן הב"ה בז' ענני כבודו, בקשו מן נתן להם, שליו נתן להם, כיון שנתן להם כל צרכיהם, התחילו מהרהרים ואומרים היש ה' בקרבנו אם אין, א"ל הב"ה הרהרתם עלי, הרי הכלב בא ונושך אתכם, זה עמלק ע"כ. הנה כי כן כשפגמו בחוש הטעם בא עליה' עמלק, ואז ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה (שמות יז, ט). וזה הפ' אין לו הכרע, שאפשר שא"ל וצא הלחם בעמלק מחר ולא היום, לפי מ"ש במכילתא ע"פ זה, ר"א המודעי אומר, מחר נגזור תענית ונהיה מעתירים על מעשה אבות וכו'. וזה כדי לכפר על מה שפגמו בהתלוננם על המזונות, לכן נמתין למחר שנגזור תענית ונתפלל להב"ה שיזכור לנו זכות אבות אם אין בנו מעשים. או נוכל לומר וצא הלחם בעמלק עתה, ומחר ג"כ אנכי נצב על ראש הגבעה. והרי זה חוש הטעם שאין לו הכרע רק ביד כל אדם הרשות נתונה להטותו לרעה או לטובה. משוקדי' הוא כנגד חוש הראות, כי המנורה נעשית להאיר, ומתוק האור וטוב לעינים. והמנורה היא רמז לתורה, שכן היו בה ד' דברים כנגד ד' דרכי התורה פרד"ס. ואלו הם כ"ב גביעים כנגד הפשט, והוא רמז לכ"ב אותיות התורה. וי"א כפתורים כנגד הרמז, וט' פרחים כנגד הדרש, שכנגד אלו השנים נזכר בדבריהם ז"ל כשמעם איזה פירוש נכון ע"פ הרמז או הדרש, היו אומרים כפתור ופרח. והסוד הם ז' קני מנורה שכל א' כולל עשרה, הם שבעים פנים לתורה שגי' סו"ד. וכבר פירשנו בפ' בהעלותך דברים נאים בהקדמה נוראה ממרן האר"י זלה"ה, שכל אלו הדברים הם רמוזים במנין תיבות הפסוקים הראשונים של חמשה חומשי תורה וע"ש (חלק א' - דרוש ל"ה לפרשת בהעלותך והפטרה. (אבות עולם - פרק ד' משנה י"ז). יובן על פי מה שכתוב בילקוט ראובני פ' תרומה בשם האר"י זלה"ה ז"ל, המנורה היתה מכוונת נגד התורה, ז' קנים כנגד ז' תיבות שבפסוק בראשית, י"א כפתורים כנגד י"א תיבות שבפסוק ואלה שמות, ט' פרחים כנגד ט' תיבות שבפסוק ויקרא אל משה, וגובה המנורה ח"י טפחים, וטפח י"ח לא היה שלם, ולכן הם כנגד י"ז תיבות שבפ' וידבר ה' אל משה במדבר סיני וכו'. כ"ב גביעים כנגד כ"ב תיבות שבפסוק אלה הדברים, וכולם מ"ט לרמוז שביום חמשים שלאחר מ"ט קבלו התורה עכ"ל.). והנה כ"ב גביעים וי"א כפתורים וט' פרחים וו' קנים הם גי' מ"ט, והם מ"ט שערי בינה שנמסרו למשה. ואם נקרא ובמנורה ארבעה גביעים משוקדי' שהוא לשון שקידה, אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום (משלי ח, לד). נראה שעיקר הכל הוא הפשט, שכן אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ולכן השקידה הראויה היא על הפשט. אך אם נקרא משוקדים כפתוריה ופרחיה. גם בדרש ורמז צריך שקידה. וז"ש גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט, יח). והגביעים כבר כתוב בהם שלשה גביעים משוקדים וכו'. כי הפשט לא יופשט, אך גם בכפתורים ופרחים צריך שקידה, ושם שייך יותר לראות נפלאות מתורתו, ואם האדם יטה עיניו לראות בתורה הרי מוטב, ואם לאו יטה אותם לראות בדברי העולם וגם להסתכל בעריות, כי הבחירה בידו להטות חוש הראות לטובה בראיית דרכי התורה או לרעה בעריות ושאר איסורים. וקם זהו חוש המישוש, שכן כתוב הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלקי נכר הארץ וכו' (דברים לא, טז). ואז"ל (סנהדרין סג:), לא עבדו יש' ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. והנה אם נקרא הנך שוכב עם אבותיך וקם. יובן עם מ"ש בפתיחתא דאיכה רבתי, הלך משה וירמיה לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל, ראוהו למשה ואמרו זה לזה, בא בן עמרם מקברו לפדותינו מיד צרינו, יצתה בת קול ואמרה גזרה היא מלפני וכו'. ז"ש הנך שוכב עם אבותיך וקם כדי לפדות את ישראל. אך בשביל שוזנה אחרי אלקי נכר הארץ, ששם בבבל נשאו נשים נכריות, לא היתה ביאה שנייה כביאה ראשונה. אך אם אנו קורין וקם העם הזה וזנה. הוא מה שחייב אותם גלות שעבדו ע"א להתיר להם עריות בפרהסיא, וזהו ועזבני בעבודה זרה, והפר את בריתי לטמאו בבת אל נכר. ולכן גם בזה החוש לימדה תורה שביד כל אדם הרשות נתונה להטותו לטוב או למוטב. ובגמרא דידן לא ס"ל מ"ש ר' תנחומא, שהביא גם כשמעם, לפי שלא יש נפקותא בזה, דאם נקרא ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או אם נקרא כשמעם ויתעצבו האנשים. הכל א' כי האמת הוא שבאו מן השדה ויתעצבו ולא איכפת לן אם באו מן השדה כשמעם, או אם באו במקרה וכשמעם ויתעצבו, שהכל אחד.

וכתב בעל מנורת המאור נר חמישי ח"ב פ"ב ז"ל, וכפי חמש הרגשותיו המבקשות המותרות, צוה הב"ה ביום הכפורים כנגדן חמשה ענויים, כדי להכניעם ולענותם ע"כ. ולדרך זו נלך לכוונם א' לא'. כי הנה כבר אמרו רז"ל (יומא עו.), שאכילה ושתיה נחשבים לא', כי שתייה בכלל אכילה. וזהו חוש הטעם, כי להיות שבכל השנה אדם אוכל אכילה גסה להנאת גופו, ומה גם שלפעמים אינו נזהר בכל האזהרות השייכים לאכילה ושתייה, לכן צריך להתענות ביום הכפורים כדי לכפר על זה. ובטור א"ח סי' תר"ד איתא ז"ל, תני ר' חייא בר רב מדפתי, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש (ויקרא כג, לב). וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, ללמדך שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי וכו'. והקשה בבית יוסף, דהא כתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב, יח). ור"ל ערב של ט"ו, הכא נמי נימא מאי ערב, ערב של עשירי. ועוד דמדקאמר מעלה עליו כאילו התענה תשיעי ועשירי, משמע שהמתענה בתשיעי הרי זה משובח, והיכי קאמר שהאוכל הוא משובח. ותירץ כדרכו. ואנחנו בשם אלקינו נזכיר כי הנה בפ' אחרי מות כתיב, בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם (ויקרא טז, כט). וכן בפ' אמור, אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא ועיניתם את נפשותיכם (ויקרא כג, כז). ואח"כ כתוב שם, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש (לב). לכן שפיר קא מקשה וכי בתשעה מתענין, דלעולם היה לו לומר בעשירי, שאע"פ שכתוב בערב תאכלו מצות, התם הוא לאפוקי דלא יאכלו מצות קודם, כמו שנודע שהאוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, אך העינוי אינו מתחיל מבערב, שהרי אוכל ושותה כל היום. ולכן אמר שאף האכילה של תשיעי חשיבא עינוי, ואתיא הא כמ"ש שם במנורת המאור פ"א ז"ל, וי"א שאם אדם קובע סעודתו בערב יום הצום, העינוי גדול בצום, מפני שהורגל ביום שלפניו בעונג ונעשה לו כשני ימים בתענית ע"כ. וודאי שמ"ש שכל האוכל ושותה בתשיעי וכו'. ר"ל שיאכלו יותר ממנהגו, דאל"כ מאי רבותיה. וזה מן הטעם שכתוב שם במנורת המאור, וז"ל שם פ"א, וביום הזה מראה הב"ה לישראל שהוא מרחם עליהם, כי ביום א' בשנה שצוה להם להתענות, אמר שיתענגו קודם באכילה ושתיה כדי לחזק גופם ויוכלו להתענות. ועוד לפי שבשבתות וי"ט אנחנו קובעין סעודה לשמחה, ולפי שאין אנו יכולין לקבוע סעודה ביה"כ שהיום צום, נתחייבנו לקובעה מבערב ע"כ. הרי א"כ שהעינוי של יום הכפורים הוא כנגד אכילה ושתיה שנאסרה ביום הזה לכפר בעד בית ישראל כנ"ל. הרחיצה כנגד חוש הראות, דאיתא בפ' בתרא דנדרים (פא.), ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא. ופי' בעל שבילי אמונה נתיב ה' שביל ז', שאם אינו רוחצו ולא סורקו במסרק, מכחיש מאור עיניו. ולפי שכל ימות השנה מסתכל אדם במה שאינו ראוי, לכן ביה"כ צריך שלא לרחוץ ולתקן מאור עיניו כדי לכפר על העבר. והעיקר לקיים בעצמו רחצו הזכו (ישעיה א, טז). דהיינו שיורידו עיניו דמעות וירחץ פניו בהם למען יכופרו חטאתיו. הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני'. ואיתא בילקוט ישעיה א', רחצו הזכו. ט' מדות כתוב כאן, כנגד ט' ימים שבין ר"ה ליה"כ, ומה כתיב אחריו, לכו נא ונוכחה וכו'. הסיכה כנגד חוש הריח, שכן היו סכין בשמן ורד כדי להעלות ריח טוב על גופם, ושאר שמנים שריחן נודף כדי להעביר את הזוהמא. ולפי שהאדם נהנה בשאר ימות השנה מריח שאין לו עיקר ביראת ה', או במשכבי אשה זרה, כדכתיב נפתי משכבי מר אהלים וקנמון (משלי ז, יז). לכן ביה"כ נאסר הסיכה. אך לא נאסר הריח מכל וכל, לפי שהוא דבר רוחני שאין הגוף נהנה ממנו. אך הסיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט, יח). שהגוף נהנה ממנה, נאסרה מהטעם הנ"ל. נעילת הסנדל כנגד חוש השמע, וזה כמ"ש שם בעל שבילי אמונה נתיב ד' שביל א' בענין האזנים וז"ל, וצריך ליזהר מהשמש ומהמרחץ ומן התנועות החזקות ע"כ. והנה בנעילת הסנדל, האדם אינו הולך ומתנועע כל כך בחוזק כמו שהולך יחף. ולפי שבכל השנה הולך למקומות שאינם ראויים, וכמ"ש ואץ ברגלים חוטא (משלי יט, ב). לכן ביה"כ נאסר נעילת הסנדל, כדי שיכפר עונו, וישב כל היום בבתי כנסיות לשמוע דברי תורה ותפלה. תשמיש המטה כמשמעו כנגד חוש המישוש, כי בשאר ימות השנה חטא בזה, שהרבה בתשמיש שלא בעונתו, ומה גם ששכב עם אשה זרה או עם הנדה, ולכן ביה"כ נאסר מכל וכל, שיקדש עצמו במותר לו ויכופר עונו.

ועל חוש השמע איתא בריש פ"ה דשבת (נה.), רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא אתתא, קא צווחת קמיה ולא הוה משגח בה, א"ל לא סבר לה מר, אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה (משלי כא, יג). א"ל שיננא, רישך בקרירי, ורישא דרישך בחמימי. הא יתיב מר עוקבא אב ב"ד, וכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו וכו' (ירמיה כא, יב). ופרש"י ז"ל, אני שאני רבך איני נכוה, אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב ב"ד, יכוה בחמין דכתיב בית דוד וכו'. לא ענש אלא מי שבידו לשפוט ע"כ. וקשה לשמואל למה לא אמר בפירוש לאשה שתלך אצל מר עוקבא, ועוד מ"ש על עצמו רישך בקרירי קשה, שכיון שאין לו עון אשר חטא, גם בקרירי לא היה לו להיות נענש. אמנם אמר שם קודם למ' זה, ר' חנינא, מאי דכתיב ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו (ישעיה ג, יד). אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים ע"כ. א"כ שפיר קאמר ליה רב יהודה לשמואל, לא סבר לה מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא וכו'. דמאי גם, אלא לומר דלא מבעיא מר עוקבא שיענש, אלא אף גם אתה שיש בידך למחות, צריך שתשמע זעקת דל, ואם תאטום אזנך יתקיים הכתוב גם הוא יקרא ולא יענה. וא"ל שמואל שכיון שיש מר עוקבא אב ב"ד, הדבר תלוי בו ואני איני נענש, ואף גם זאת אני בקרירי שלא אכוה, לפי שהוא ראש שלי ואין לי להוכיחו. וזהו רישא דרישך בחמימי. והדיין צריך שיראה כאילו גהינם פתוחה לו מתחתיו, וזהו בחמימי. והנה חמשה גליות גלו ישראל, א' במצרים, ובבל, ומדי, ויון, ואדום. הרי חמשה כנגד חמשה חושים הנז'. כי במצרים תקנו חוש המישוש, שכן מצינו בדברי האר"י זלה"ה, שכל ק"ל שנה שפירש אדם מאשתו היה מוציא טיפות קרי, וע"כ אמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' (בראשית טו, יג). ותחלה באו בד' דורות אנוש, מבול, פלגה, וסדום, ולא נתקנו רק במצרים כור הברזל. וגם שם בתחלה ביטלו ברית מילה, ולכן הקשה עליהם הגלות עד שהגיע זמן הגאולה ולא היה בידם מצות להגאל, ואז נתן להם דם פסח ודם מילה שבאלה נגאלו, ואומר לך בדמיך חיי ב"פ. אח"כ גלו לבבל, בעבור שלא שמעו לקול הנביאים, וכמ"ש ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם (ירמיה ז, כו). ובירמיה ט', על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. ובפתיחתא דאיכה רבתי, הקשיבי למצותי, הקשיבי לדברי נבואה, ואם לאו לישה, הא אריא סליק עלך, זה נ"נ הרשע. עוד שם, כל נמצאיך אוסרו יחדיו מרחוק ברחו (ישעיה כב, ג), מרחיקים מלשמוע ד"ת. ולא שמעו קול מקנה, לא שמעו לקול ד"ת ולא לקול דברי נבואה, לפיכך מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו. אח"כ גלו למדי ופרס לפי שפגמו בחוש הטעם, וגם שם נהנו מסעודתו של אחשורוש, ולפיכך נגזר עליהם להשמיד להרוג ולאבד, עד שקמו מרדכי ואסתר ותקנו בזה שגזרו וצמו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום (אסתר ד, טז). ואסתר שמה עצמה בסכנה, וישנה ואת נערותיה (אסתר ב, ט). שהאכילה מאכל יהודי. ואחרי כן גלו ליון בעבור שפגמו בחוש הריח, היא עבודת הקרבנות. ואיתא בס' בית חדש ריש הל' חנוכה ז"ל, אבל בחנוכה עיקר הגזרה היתה על שנתרשלו בעבודה, ועל כן היתה הגזרה לבטל מהם העבודה, כדתניא בבריתא שגזר עליהם אותו רשע לבטל התמיד עכ"ל. ואז נתקיים והשימותי את מקדשיכ' (ויקרא כו, לא). שפרצו י"ג פרצות במקדש. ונושעו ע"י הכהנים העוסקים בעבודה, וקבעו הנס בנרות המנורה, ולא גזרו שיהיו ימי משתה ושמחה כי לא היתה התשועה לגוף, אלא בחוש הריח שהנשמה לבדה נהנית ממנה. סוף דבר גלו לאדום בעבור שפגמו בחוש הראות, מצות ה' ברה מאירת עינים, זו תורה המשולה לנר ואור, כי נר מצוה ותורה אור. ולכן החשיכו עיני ישראל בגזרותיהם, ואמרו עליהם במחשכים הושיבני וכו' (איכה ג, ו). וכתוב עין תלעג לאב ותבוז ליקהת הם וכו' (משלי ל, יז). שיובן עם מ"ש בזהר פ' תולדות קמ"ה א'. הכי קרא שמו יעקב (בראשית כז, לו), אפיק ציצא דרוקא בגין קלנא. וכ"כ בילקוט פ' תולדות, הכי קרא שמו יעקב, מלמד שחיכך בגרונו והוציא את הזמורה. וזהו עין תלעג לאב ותבוז ליקהת הם, לשון חיבור ואסיפה, שנתחברה רבקה עם יעקב כדי שיטול את הברכות, ועוד איתא במדרש, שהוציאו מטתה בלילה כדי שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו. יקרוה עורבי נחל. כתוב בזהר חדש פ' נח ל"ו ד', וישלח את העורב (בראשית ח, ז). זה דוד שבא מיהודה שאמר אנכי אערבנו (בראשית מג, ט). ודוד הוא שהתחיל להכרית כל זכר באדום, וישלים להכרית אותם משיח צדקנו הבא מיהודה, ויאכלוהו בני נשר אלו ישראל. ואשא אתכם על כנפי נשרים. ואיתא בזהר פ' יתרו דף פ' ב', נשר באן דוכתיה, באתר דיעקב שריא. ולפי שכתוב בזה אם תגביה כנשר (עובדיה א, ד). יאכלוה בני נשר, וירשו בית יעקב את מורשיהם.

ובתנחומא סוף פ' קדושים, שלש דמעות הזיל עשו הרשע. אחת מעינו של ימין ואחת מעינו של שמאל. והשלישית נקשרה בעינו ולא ירדה, ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ, ו), שלש אין כתיב כאן אלא שליש, שלא היו שלש שלימות. הכונה לפע"ד כי אלה הם שלש מקומות שהרעו לישראל, על שכתוב וישא עשו קולו ויבך (בראשית כז, לח). וז"ש שם, כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד (בראשית כז, לד). הרי אלה שלשה צעקות, וכנגדן הזיל שלש דמעות. ובעבורם נענשו בניו של יעקב. אחת מעינו של ימין, וכנגדה ויבא עמלק, שהיה יושב בנגב שהוא ימין של עולם, ושל שמאל בגזרת המן שהיה מזרעו של עמלק. והג' בחרבן בית שני ולא ירדה, שאילו ירדה לא היתה תקומה לשונאיהם של ישראל. וכנגד חמשה חושים אלה רמזה תורה בראש פ' שופטים, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך. אלו חמשה שערים שיש בגוף, שמשם יוצאים החמשה חושים הנ"ל, וצריך שיתן להם שופטים לשפוט צדק, להרחיק אדם מן העבירה. חוש השמע לשמוע תוכחות מוסר, לשמוע בקול מוריו ולמלמדיו יטה אזנו, ולא יקבל לה"ר, שלכן ברא ה' את האזן עם האליה, שאם בא לשמוע לה"ר, יכוף אליה לתוכה כדבריהם ז"ל (כתובות ה:). חוש הראות להיות עיניו פקוחות לד"ת, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט, יח). ולא יראה דבר ערוה ולא יזון עיניו ממנה. חוש הריח להריח בריח טוב, לברך עליו ברכת הריח, ובפרט בהבדלה כמ"ש (תקוני הזהר דף ק"ל ב'), ויתרחק מריח בשמים של ע"א ושל עבירה, ובזהר פ' ויקהל רי"ח ב', כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, אעביר מיניה זוהמא דיצה"ר. חוש הטעם לאכול סעודת מצוה, ולהתענג בשבתות וי"ט לשם שמים, ולהזהר ממאכלות אסורות ומאכילה גסה וכיוצא. חוש המשוש ליקח אשה ולהוליד בנים לקיים מצות בוראו, כי לא תהו בראה לשבת יצרה. ולקדש עצמו במותר לו, וכ"ש ליזהר מביאות אסורות, וזהו תתן לך בכל שעריך. לך דוקא, שיהיה גופך פרוש מן העבירות ומתנהג בקדושה. את הדברים האלה באו רמוזים בפ' האזינו, דאיתא בטור א"ח סי' תכ"ח וז"ל, פ' האזינו מחלקים פרשיותיה כדרך שהיו מחלקין אותה במקדש, שהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע. וכתב רב פלטוי גאון סימן הזי"ו לך, האזינו עד זכור, ומזכור עד ירכיבהו, ומירכיבהו עד וירא ה' וינאץ, ומוירא ה' עד לו חכמו, ומלו חכמו עד כי אשא, ומכי אשא עד סוף השירה. וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ג מהל' תפלה, וסיים ולמה פוסקין בה בעניות אלה, מפני שהן תוכחה, כדי שיחזרו העם בתשובה ע"כ. ולדרכנו ילך שהם רמז לה' חושים הנזכרים, ואמנם כבר פירשנו הפסוקים הראשונים האזינו השמים וכו' עם מ' ז"ל, לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר ע"ש (חלק א' - דרוש נ"א לפרשת האזינו והפטרה.) בדרוש לפ' האזינו והפטר'. ואחר זה מתחיל להוכיח בחוש המשוש, זכור ימות עולם, כנגד דור המבול שהשחיתו דרכם. בינו שנות דור ודור, מה שעשו באותם הדורות עד שהביא עליהם את מי המבול. שאל אביך, זה אברהם שהיה בדור הפלגה, ואז הכיר את בוראו ופירש מהם, זקניך ויאמרו לך, מה שעשה לסדום. בהנחל עליון גוים, ואז צוה על המילה, כי חלק ה' עמו החתומים באות ברית קדש, ולכן ה' בדד ינחנו וכו'.

ואיתא בספרי, ד"א הצור התקיף. תמים פעלו, פעולתו שלימה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מדותיו, אפילו עונה של כלום, ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר מה ראו אנשי דור המבול שנשטפו במים. ומה ראו אנשי מגדל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו. ומה ראו אנשי סדום ועמורה להשתטף באש וגפרית. ומה ראה אהרן ליטול הכהונה. ומה ראה דוד ליטול את המלכות, ומה ראה קרח ועדתו שתבלעם הארץ. ת"ל כי כל דרכיו משפט. יושב עם כל אחד ואחד בדין, ונותן לו את הראוי לו ע"כ. וקשה אמרו בכלם מה ראו, שהרי הם לא רצו בזה, אלא בא להם הפורענות מאת ה' מן השמים. אמנם קשה לו לבעל המ' הצור תמים פעלו, כי כיון שקראו הצור שהוא מלשון תוקף, כדכתיב ושמן מחלמיש צור (דברים לב, יג). איך שייך לומר תמים פעלו, דכיון שבא בתוקף, ודאי שאין לומר כן. לכן אמר הצור התקיף, כלומר האמת כן הוא, שהצור ר"ל תקיף, האמנם לא בשביל זה הוא בא בטרוניא עם בריותיו, כי תמים פעלו, פעולתו שלימה עם כל באי העולם, שעושה הדין לאמתו ואין להרהר אחר מדותיו. ומביא ראיה מדורות הראשונים שהיו מותרים ועומדים, שהרי מה ראו אנשי דור המבול שנשטפו במים, כי כבר אמרו בפ' חלק (סנהדרין קח.), מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, והיו מבזין אותו, א"ל זקן תיבה זו למה, א"ל הב"ה מביא עליכם את המבול, אמרו מבול של מה, אם של אש וכו'. ז"ש מה ראו שנשטפו במים, כיון שכבר התרה בהם נח שיביא עליהם המבול ולא רצו לשמוע לו, א"כ הם פשעו בעצמם שנשטפו במים, והיה זה להם בדין אמת, מדה כנגד מדה, כמ"ש גם שם בפ' חלק, א"ר יוחנן ברבה קלקלו ברבה נדונו, א"ר חסדא ברותחין קלקלו ברותחין נדונו. גם אנשי מגדל הותרו מאברהם וצדיקים שהיו באותו זמן כשם ועבר ודומיה' כנז' לרז"ל, ולא שמעו ולא הטו את אזנם, ולכן מדה כנגד מדה, הם אמרו פן נפוץ, והב"ה ויפץ אותם. שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו, כמ"ש אצלנו בפי' הפסוקי' הן עם א' ושפה אחת לכלם וכו' (בראשית יא, ו) יע"ש (חלק ב' - דרוש י"ו ליום שביעי של פסח והפטרה.). ז"ש ומה ראו וכו'. גם אנשי סדום ועמורה שלח להם המלאכים להזהירם, כמ"ש כי משחיתים אנחנו וכו' (בראשית יט, יג). ואם עשו תשובה היה מקבלם. ומה היו אומרים, וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם, למה לנו עוברי דרכים, שאין באין עלינו אלא לחסרנו מממוננו, בואו ונשכח רגל מבינותינו. כנז' שם בפ' חלק (סנהדרין קט.). ולכן מדה כנגד מדה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח. שאפי' מביאין מעפרה למקום אחר לא תצמיח, ולעומת אלה הרשעים. מביא מן הצדיקים אשר יש להם שכר טוב בעולם. ומה ראה אהרן ליטול את הכהונה, שהרי מתחלה היתה ראויה למשה, כדכתיב הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד, יד). ובשכר ששמח בגדולת אחיו זכה לחשן המשפט על לבו. ולפי שהיה אוהב שלום ורודף שלום, והכהן משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים בקרבנות שמקריב, לכן זכה לכהונה. ומה ראה דוד ליטול את המלכות כי היתה ראויה לאליאב, שכן מורה שמו אל"י א"ב, ובשביל שהיה כעסן כתיב כי מאסתיהו. כנז' לרז"ל (פסחים סו:) ופירשנוהו במקומו (חלק א' - דרוש כ"ג לפרשת תשא והפטרה.), וניתנה לדוד שהיה סבלן, כדכתיב ויקחהו ממכלאות צאן וכו' (תהלים עח, ע). וסמך המלכות אל הכהונה כי שניהם שוים, זה לעבודת קונו וזה לשרת לישראל, כי המלכות היא עבודה כנודע, ואחר זה מה ראה קרח וכו' שחלק על הכהונה והמלכות, ויקהלו על משה ועל אהרן (במדבר טז, ג). כנז' במקומו. ומדה כנגד מדה, הם בקשו לעלות מעלה מעלה, וירדו מטה מטה הם וכל אשר להם חיים שאולה (במדבר טז, לג), הרי א"כ הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וכו'. ירכיבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות שדי. הרי זה כנגד חוש הטעם, שאחרי שהכין להם מזון לשבעה, וישמן ישורון ויבעט וכו' (דברים לב, טו). וגרם שעשו העגל. כי אין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה. וכתוב וישב העם לאכול ושתו (שמות לב, ו). ודרשו רז"ל (ספרי פ' עקב), כל מקום שנאמר ישיבה אכילה ושתיה במשמע. ולכן כתוב אחריו יקניאוהו בזרים וכו'. והרי זה ממטה למעלה, תחלה חוש המישוש ואח"כ חוש הטעם. ואחר זה חוש הריח, וירא ה' וינאץ. שהיו מקריבין לע"א, ועלה ריחם ובאשם וצחנתם, וזהו מכעס בניו ובנותיו. מה כעס ניכר באף, וכן כתוב וינאץ בזעם אפו (איכה ב, ו). וז"ש כי אש קדחה באפי וכו'. ועל כן אספה עלימו רעות אמרתי אפאיהם. כאשר כבר פירשנו הפסוקים האלה במקומם. לו חכמו ישכילו זאת. כנגד חוש הראות, וראה כל העם את מעשה ה' כי נורא הוא, איכה ירדוף א' אלף. ותנן (תמיד לב.), איזהו חכם הרואה את הנולד. שהיה להם להבין כי לא יטוש ה' את עמו, ולכן הלא הוא כמוס עמדי וכו'. כאשר כבר פירשנו הפסוקים ההם במקומם באר היטב. ומסיים ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי. כאשר נפרש לקמן. כי אשא אל שמים ידי וכו'. כנגד חוש השמע שכתוב שם, אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי. דאיתא בזהר פ' בשלח נ"ח ב', זמין קב"ה לאחיא לכל אינון מלכין שצרו על ישראל ועל ירושלים, וזמין קב"ה לאתפרעא מינייהו באתגליא סחרני ירושלים ע"כ. ז"ש אם שנותי ברק חרבי, שאשיב שנית ידי להפרע ממה שעשו לשעבר, ותאחז במשפט ידי. על ההווה. אשיב נקם לצרי. לשעבר. ולמשנאי אשלם. שהוא כמו משניאי, שאני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, דהיינו שעזרו לישראל לחטוא ופיתו אותם בדברי ריצוי, לאמר הנה ככל הגוים בית ישראל, כאשר כבר פירשנו ע"פ זה. וזהו משניאי, שגרמו לישראל להיות שונאים אותי שלא לשמור מצותי. ולכן אשכיר חיצי מדם וכו' מראש פרעות אויב. שפי' בספרי, משהב"ה מביא פורענות על האומות אין מביא עליהם שלהם אלא שלהם ושל אבותיהם מאברהם ואילך. והכונה כי קודם שבא אברהם היה דן את העולם באכזריות, ונפרע מהחוטאים תכף ומיד כדלעיל. אך מאברהם ואילך היה ממתין שיחזרו בהם, ולכן לעתיד יפרע מראש פרעות אויב. מהראשונים וגם מהאחרונים. ועוד שם, מראש פרעות אויב. מה ראו כל הפורעניות ליתלות בראשו של פרעה, מפני שפרעה הוא היה תחלה ששעבד את ישראל ע"כ. כי הנה במה ששמעו מה שעשה לפרעה ולכל עמו, בעבור ששעבדו בישראל, די להבטיחם שכן יפרע מן האחרונים ויצילנו מידם. הרי אלה דברי הפרשה וחילוק סימניה, וסימנם הזי"ו ל"ך, כי זה זיון של ישראל והדרן, להיות משמשים באלה החושים לעבודתו ית'.

ובב"ר פ' ס"ז. אמר ר' לוי, ששה דברים משמשין את האדם, שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו. העין והאזן והחוטם שלא ברשותו, חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי. הפה והיד והרגל ברשותו, אין בעי הוא לעי באוריתא, אין בעי לישנא בישא, אי בעי מחרף ומגדף. היד אי בעי הוא עביד מצות, אין בעי הוא גניב, ואם בעי קטיל. הרגל אי בעי הוא אזיל לבתי טרטסאות ולבתי קרקסאות. ואין בעי הוא אזיל לבתי כנסיות ובתי מדרשות. ובשעה שהוא זוכה (ובשעה שהוא זוכה כו'. כלומר כשאדם זוכה, הקב"ה עושה בעבורו שהבא כנגדו ינטל רשותו מאותם הדברים שהן ברשותו, וכו'. (יפה תאר בראשית רבה פ' ס"ז).), הב"ה עושה אותן שברשותו שלא ברשותו, היד ותיבש ידו אשר שלח עליו. הפה גם ברוך יהיה. הרגל בני אל תלך בדרך אתם כי רגליהם לרע ירוצו ע"כ. וכמה קושיות יש במ' זה ואין להאריך רק לבא עד תכונתו. והנה הכתוב אומר במשלי כ' אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. וקשה וכי לא עשה הב"ה כל האיברים ולמה פרט שתים אלה, ועוד מהו גם. אך לדרכנו שפיר קאמר אזן שומעת ועין רואה ה' עשה. שאלו אינן ברשותו של אדם, וכן חוש הריח, וזהו גם, שאלו הן שאינן ברשותו של אדם, ולהיות שחוש הריח הוא רוחני לגמרי, לכן לא פירשו להדיא רק רמזו במלת גם, ולכן בג' אלו אמר חמי מה דלא בעי וכו'. אך אותם שהם ברשותו הם הפה שהוא חוש הטעם, והיד והרגל שהם חוש המישוש, וכשהזכיר הרגל רומז ג"כ לחוש המישוש, ואץ ברגלים חוטא. והנה מתחיל בפה בדבר טוב, אין בעי לעי באוריתא. וכן ביד אין בעי הוא עביד מצות, אך ברגל מתחיל בדבר רע, אי בעי אזיל לבתי טרטסאות כדי לסיים בדבר טוב, אי בעי אזיל לבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועוד שבפה ויד אומר בטוב דבר א' בלבד וברע שנים, לכן הקדים המועט. אך ברגל שהם שוים, לכן לא שמר הסדר הקודם ודוק. ובשעה שהוא זוכה ובאים בני אדם להזיקו, הב"ה עושה אותן שברשותו שלא ברשותו. והתחיל ביד לפי שהוא נס נגלה, ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו. דקשה שאם יבשה פשיטא שלא יכול להשיבה אליו. אלא בא להורות שמתחילה היתה ברשותו, ולכן אמר ותיבש ידו דוקא ואח"כ חזרה שלא ברשותו ולא יכול להשיבה אליו, כלומר שתשוב להיות ברשותו. ובזה יובן מ"ש בב"ר פ' ס"ה. הקול קול יעקב וכו'. בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו, ואם לאו והידים ידי עשו. וקשה איך ידרוש כן, שהרי הכתוב אומר והידים ידי עשו. והעיקר חסר מהכתוב. אך יאמר הקול קול יעקב שהוא בעקבה ורמיה ואינו עוסק בתורה, אז והידים ידי עשו, אך אם אינו כן רק שהקול שלו הוא מצוי בבתי כנסיות, אז אין הידים ידי עשו. הפה גם ברוך יהיה, שעלה על לבו של יצחק לקלל את יעקב מפני שרימה אותו ונטל את הברכות בעקבה. והב"ה שם בפיו והכריחו לומר גם ברוך יהיה. הרגל בני אל תלך בדרך אתם. במשלי א' כתיב, בני אם יפתך חטאים אל תאבה וכו' כי רגליהם לרע ירוצו. שהכונה לרע להם, שסוף סוף הב"ה נפרע מהם, ולכן והם לדמם יארובו. כי לדמם דוקא יארובו, שהב"ה עושה להם מה שהם חשבו להרע לאחרים. וכן מצינו בגלית הפלשתי, שאמרו בילקוט שמואל א' י"ז. ויאמר הפלשתי אל דוד לכה אלי. ר' אבא בר כהנא אמר הארץ אחזתו ע"כ. אך קשה שהרי כתוב אח"כ והיה כי קם הפלשתי וילך ויקרב לקראת דוד וכו'. אך נלע"ד כי הנה מתחלה הארץ אחזתו לחזק לבו של דוד, ולכן אמר לכה אלי כי איני יכול לבא אליך, ואז א"ל דוד אתה בא אלי בחרב וכו' ואני בא אליך וכו'. וידעו כי לא בחרב ולא בחנית יהושיע ה'. שיש ה' מיותרת, רמז לה' אבנים שלקח, ועוד להזכיר את יהושע שנלחם בעמלק ונצחו, וגם הוא ינצח לגלית שהיה מזרע עמלק ככתוב אצלנו, ואז והיה הויה מחודשת, כי קם הפלשתי שהותרה לו ההליכה כדי שלא יצטער דוד לילך אצלו, רק יתקרב אליו. וזה ע"ד שאמרו שם על פסוק ויפול לפניו ארצה. לא היה צריך ליפול אלא לאחוריו והמלאך דחפו ונפל על פניו כדי שלא יצטער דוד וילך ויחתוך את ראשו, ונשתכר דוד י"ב אמות וזרתים ע"כ. ולענין גלית כתוב בשמואל א' י"ז. ומצחת נחשת על רגליו. וקשה מה ענין המצח על הרגלים, ורש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' כמין יד ברזל היוצא מן הכובע כנגד החוטם, והיתה מגעת לו עד רגליו ע"כ. אך עדין קשה אמרו על רגליו, ונלע"ד דאיתא בסוטה פ"ח (מב:), גלית, א"ר יוחנן בגילוי פנים לפני המקום ע"כ. כי אפשר שהיה כל גופו מכוסה בברזל מלבד הפנים, כי להיותו גבוה שש אמות וזרת, וקומת אדם בינוני שלשה אמות לא היה מפחד מהפנים, כי מי יוכל להכותו במקום גבוה כזה. ולכן מצחת נחשת שהיתה ראויה להיות על מצחו, נתנה על הרגלים להגין אותם. ואע"פ שכתוב וכובע נחשת על ראשו עכ"ז לא כיסה פניו, כי ככה גזר הב"ה למען דוד, יעשה את שלו ויהרגהו. וז"ש ראו עתה כי אני אני הוא. אלו השני חושים שאינן ברשותו של אדם ובכללן חוש הריח כדלעיל, ה' עשה גם שניהם. אני אמית ואחיה. שאותם שהם ברשותו יחזרו שלא ברשותו, ואם יבא שונאך להזיקך אני אמית אותו ואחיה אותך, מחצתי ואני ארפא ואין יכול להזיקך בפיו, ואין מידי מציל רק ותיבש ידו של ירבעם כשרצה לפגוע בנביא, כי הכל בידי שמים לעשות את שברשותו של אדם שלא ברשותו.

וכיון דאתא לידן ענין הפה והלשון, נבאר מ' תמוה במדרש שוחר טוב מזמור ל"ט ז"ל. מעשה היה במלך פרס שנטה למות, א"ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לבייא ונעשה לך רפואה. ענה א' מהם א"ל אם רצונך אלך אני ותן לי עשרה עזים, אמר לעבדיו ונתנו לו. הלך לגוב אריות והיתה שם לבייא אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה אחת ואכלה. יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת, וכן בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבו והלך לו. וכשהיה בחצי הדרך ישן וראה חלום, שהיו כל איבריו מהרסין זה עם זה. אמרו הרגלים אין בכל האיברים כמותנו, שאם לא היינו אנו הולכין לא היה יכול להביא מן החלב. ענו הידים אין כמותנו, שאם לא היינו אנחנו שחלבנו לא היה עושה דבר. העינים אמרו אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה. ענה הלב ואמר אני למעלה מן הכל, שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. ענה הלשון ואמר להם אם לא הייתי אני מה הייתם עושים. ענו כל האיברים ואמרו לו, לא יראת להדמות אלינו ואת סגורה ונתונה במקום חשך ואפילה. ועוד שאין בך עצם כשאר כל האיברים. ענה להם הלשון ואמר היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכ'. שמע האיש את הדברים האלה ונתפחד והקיץ משנתו והלך לו לדרכו, והגיע במקום ונכנס אצל המלך וא"ל הא לך חלב כלביא. מיד קצף המלך וצוה לתלותו, וכשהיה הולך ליצלב. היו כל האיברים בוכים, א"ל הלשון הלא אמרתי שאין בכם ממש. אם אני מציל אתכם תודו לי שאני מלך אליכם, א"ל הן. מיד אמר הלשון השיבוני אצל המלך והשיבוהו, א"ל למה צוית לתלותי זו תור' וזו שכרה. א"ל הבאת חלב כלביא לקרב מיתתי. א"ל ומה איכפת לך ויהא לך רפואה ממנו, ועוד ג"כ כי לבייא קורין אותה כלביא. לקחו ממנו וניסוהו ונמצא חלב לבייא, א"ל האיברי' עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת, הוי מות וחיים ביד לשון ע"כ. טרחתי להביא כל המעשה הזה משום דילפינן מיניה כמה הלכתא גברוותא. וזה כי שם במזמור ל"ט כתוב, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. וקשה דהתחיל בדרכי לשון רבים, ואמר מחטוא בלשוני לשון יחיד, והיה לו לומר אשמרה דרכי בחירק. לכן הביא המעשה הזה, כי יפה אמר דוד שכל דרכי האדם תלויים בלשון, כי ממנו תוצאות חיים. ושם קודם המעשה הזה הביא הפ' הכתוב בירמיה י"ב. היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ואמר וכי בקולה שנאה, והלא בקולה אהבה, שנא' השמיעיני את קולך. אלא בקולה אהובה ובקולה שנאה, אמור מעתה מות וחיים ביד לשון ע"כ. וקשה מה הקשה ומה תירץ, שהרי התירוץ שתירץ הוא הקושיא עצמה, אך הוקשה לו הכתוב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה, שהרי עיקר אהבתו של הב"ה לישראל הוא לפי שכחם בפיהם, שלכך נמשלו לתולעת שאין כחה אלא בפיה, וכתיב השמיעיני את קולך. וכמ"ש אהבתי כי ישמע ה' וכו'. לכן אמר שיש שני מיני קול, בקולה אהובה כשמשמיעין ביראה יחד בקול דברי אלקים חיים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ובקולה שנואה כשמספרין לשון הרע וניבול פה ודומיהם. וזש"ה מות וחיים ביד לשון. כלומר החיים והמות הם נתונים ביד לשון, כי בידו של אדם להטותה אל דרך החיים או המות. ולכך הביא המעשה הזה המוסב ג"כ על הכתוב היתה לי נחלתי כאריה ביער. כי אמרו הטבעיים שהאריה לא בלבד טורף בשיניו ובצפרניו, אלא גם לשונו כל כך חדה וקשה שבשפשוף לשונו על בשר האדם מוציא דם. ולכן ירמיה הנביא היה מתנבא על אנשי ענתות שהיו מדברים עליו תועה. היתה לי נחלתי כאריה ביער וכו'. והנה אותו האיש שאמר אם רצונך אלך אני וכו' פיו הכשילתו, כי מה לו ולצרה לשים עצמו בסכנה לילך לגוב אריות, שהיה קרוב שימיתוהו ויאכלוהו האריות, וזהו מות ביד לשון. אך אחרי כן נודע הדבר מה היתה כונתו, כי הנה טבע האריה הוא להיותו בעל חי מרגיש במי שעושה לו טובה ורוצה לשלם גמולו, ובזה הלך לבטח דרכו, וכשהגיע שם היה נותן טרף לביתה של הלביאה עד שנתרצית אליו ולקח מחלבה והלך לו. ובלכתו בדרך שמח וטוב לב כי עלתה בידו דבר פלא, לקרב אצל הלביאה וליקח מחלבה, חלם חלום שהיו איבריו חולקים למי הגבורה הזאת ראויה ואליו נאוה תהילה, והתחילו הרגלים ממטה למעלה ואמרו כי אלולי שהם הלכו ושמו עצמם בסכנה לא היה יכול להביא מן החלב. וענו הידים ואמרו כי ההליכה היא סבה קרובה להביא החלב, אבל התכלית הם הידים שלקחו מן החלב. אמרו העינים אנו למעלה מן הכל לפי שעין רואה ולב חומד ואח"כ כלי המעשה גומרים (ע"ד רש"י פ' שלח. במדבר טו, לט.). ואיזהו חכם הרואה את הנולד, ואמר החכם עיניו בראשו. ואחריהם הלב אמר אני למעלה מן הכל, כי כבר כתבנו במ"א כי הלב הוא העיקר ואחריו כל האיברים נמשכים, ובפרט העינים כמ"ש תנה בני לבך לי. ואח"כ ועיניך דרכי תצורנה. כי העינים הולכות אחר הלב, וכבר הארכנו בזה ע"ש. ענה הלשון ואמר להם, הוסיף כאן ואמר להם מה שלא יש בקודמים, לפי שתשובתו לכל האיברים שהוא שולט עליהם ומבלעדיו אינן כלום, ולכן אמר אם לא הייתי אני שאמרתי למלך אני הולך מה הייתם עושים. ענו לו כל האיברים כיון שדבר עם כלם. הלא ראוי שישיבו לו תשובה, ואמרו לא יראת להדמות אלינו ואת סגורה ונתונה במקום חשך, זו היא תשובה מהרגלים והידים שיש להם רשות להלך ולעמול, ואת אינה יכולה לא לילך ולא לעשות כי את סגורה בפה. וכנגד העינים שרואות אמרו ונתונה במקום חשך ואפלה. וכנגד הלב אמר ועוד שאין בך עצה, כך היא הגרסא בילקוט ואתי שפיר, כי העצה באה מן הלב וכמו שאמר הלב עצמו, אלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. והיא העצה ליקח עשרה עזים עמו, שבהם משך את הלביאה לשחק עמה וליקח מחלבה. אמנם גם לגרסת השוחר טוב יבא היטב, ועוד שאין בך עצם כשאר כל האיברים, כי כבר ידענו שאין נקרא אבר אלא בבשר וגידין ועצמות, וא"כ אין את ראוי ליקרא אבר כמונו. חזרה הלשון ואמרה היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכם. ולכן נתן בפיו של אותו האיש לומר חלב כלבייא, מה שנראה זר להתל במלך, כי מי לא ידע שיכעוס המלך בראותו שלא נעשית רצונו, ומה גם שיביא לו דבר הממית, כמ"ש לו המלך הבאת חלב כלביא לקרב מיתתי, כי כן אמרו הטבעיים שחלב הכלבה יותר עבה מכל הבעלי חיים, והוא בס' שער השמים. ולכן צוה המלך לתלותו, ואז ראו כל האיברים שצרתן צרה, התחילו הם בוכים והלשון משחק עליהם באמור להם הלא אמרתי שאין בכם ממש. אבל יש לאל ידי להציל אתכם ותקבלוני למלך עליכם. הודו ואמרו הן. אז בא אצל המלך וא"ל, זו תורה וזו שכרה. מה איכפת לך אם הבאתי חלב כלביא ויהא לך רפואה ממנו, כי כן כתוב שם בספר שער השמי' כי הכלב והלביא מזג שניהם וטבעם קרוב. ועוד פי הכשילני כי לבייא קורין אותה כלבי', כי כן הדין נותן כיון שמזגם וטבעם קרוב. לקחו ממנו וניסוהו ונמצא חלב לבייא וניצול מהמיתה, והודו לו כל האיברים והמליכוהו עליהם. ונתקיים בו מות וחיים ביד לשון, כי נקנסה עליו מיתה מתחלה ע"י הלשון שאמר חלב כלביא. והלשון עצמו גרם לו חיים כשהטעים טענותיו למלך. וסיים המזמור זה לשונו, אמר דוד אשמרה דרכי. ראה הלשון שהוא טוב מכל הקרבנות, ולכך אמר אשמרה דרכי. בא לתרץ מה שהקשינו. שלכך אמר דרכי בלשון רבים, שכל דרכי הגוף נשמרים כשאינו חוטא בלשון, ואף הלשון טוב מכל הקרבנות, שכן אמרו זאת התורה לעולה וכו'. כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא שום קרבן רק ונשלמה פרים שפתינו.

עוד יובנו הפסוקים, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני והנמשכים. עם מ"ש בס' חובת הלבבות שער הכניעה פ"ז ז"ל, ואם מה שסיפרו עליו שקר, יאמר למספר, הרף אחי, וחמול על זכיותיך שלא תאבדנה ממך, כי כבר נאמר על א' מן החסידים שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת הארץ. וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה. ואמר א' מן החסידים, הרבה בני אדם יבואו יום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו, ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספר זכיות, המספרים בגנותם יבקשו אותן בעת ההיא, ויאמר להם אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם ג"כ שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים לא עשינום יאמר להם נוספו עליכם בעבור פלוני ופלו' שדברתם בם, כמ"ש והשב לשכינינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה' עכ"ל. על זה אמר המשורר אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני כנז', ובזמן שחם לבי בקרבי דברתי בלשוני, אז יתמעטו זכיותי, כי ינתנו לאיש אשר דברתי בו, וזהו אדעה מה חדל אני. וזהו ג"כ יצבור ולא ידע מי אוספם. בדברו תועה על חבירו, ולכן מכל פשעי הצילני. ואיני מבקש שידברו עלי תועה ובזה יוסיפו זכיותי, רק חרפת נבל אל תשימני. וז"ש במזמור ל"א. תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. האמנם טוב לצדיק בזה, כי ימצא כמה זכיות שלא עשה, וז"ש מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. שיוסיפו להם זכיות ממי שדבר בם.

ובזה יובנו כמה פסוקים בשמואל ב' י"ו. ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יוצא יצוא ומקלל ויסקל באבנים את דוד וכו'. וכה אמר שמעי בקללו, צא צא איש הדמים ואיש הבליעל, השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו וכו'. נניח הקושיות כי רבים המה, רק הכונה שבא הכתוב להגיד כי בבחורים שהיה מבנימין וממשפחת שאול, לא היה איש שהיתה לו טינא כנגד דוד אלא זה, ולכן פתח הכתוב ובא המלך דוד. כלומר אע"פ שהיה בורח עדיין היה מלך, כי היה בתכסיסי מלכות, כמ"ש אח"כ וכל העם וכל הגיבורים מימינו ומשמאלו. ובאופן זה בא עד בחורים. ועכ"ז זדון לבו השיאו לשמעי, ושנאה כבושה שהיתה לו שהוא לבדו נשאר שם כנגד דוד, וז"ש והנה משם איש יוצא. ר"ל מכלל האחרים וגם יוצא ממשפחת בית שאול, דאם לא כן היל"ל והנה איש ממשפחת בית שאול יוצא. ושמו שמעי בן גרא יוצא וכו'. חזר לומר יוצא להורות כי לא ערב אל לבו לעשות כן בתוך העיר, כי אין ספק שכלם יקומו נגדו, אלא ודאי יוצא מן העיר ובזה מצא מקום להיות יוצא ומקלל. ולא זו בלבד אלא ויסקל באבנים את דוד, שויבז בעיניו להחשיבו למלך רק כדוד סתם, ודנו בסקילה כי לפי דעתו דוד היה חייב סקילה, ולזה לא נשמר מעבדי דוד וכל העם וכל הגבורים שהיו עם דוד פן יפגעו בו וימיתוהו. וכה אמר שמעי בקללו וכו'. הנה אמרו בפ' חלק בקש דוד לעבוד ע"א, שנ' ויהי דוד בא עד הראש וכו'. ופירשנו במקומו כי לא היתה ע"א ח"ו. אך שמעי כיון לזה, צא צא מלשון צא תאמר לו שנאמר על ע"א. איש הדמים על הריגת אוריה. ולפי שנהרג בחרב בני עמון שהיה חקוק עליו ע"א, שלכן הוכיחו הנביא ואותו הרגת בחרב בני עמון. לכן אמר ואיש הבליעל שנא' על ע"א, יצאו אנשים בני בליעל וכו'. השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו שחשדו על הריגת אבנר ואיש בשת ליקח המלוכה לעצמו. ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך דייק באמרו אל המלך, כי כיון שעדין הוא מלך כנז' אין יכול למחול על כבודו, ולפיכך למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך, הזכיר הקללה שהיתה אל המלך לבדו, ולא הסקילה באבנים שהיתה גם לעבדי דוד, כדי שלא יאמרו כי אבישי לכבוד עצמו הוא דורש. ולפי שארז"ל כי כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, כדכתיב לכלב תשליכון אותו. וסמיך ליה לא תשא שמע שוא. לכן קראו כלב ואמר ג"כ הכלב המת, כי כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה. וא"כ הרי הוא כמת מעיקרו, ולכן אעברה נא ואסירה את ראשו בהעברה בעלמא ובלי טורח, ואסירה את ראשו כי כל העומד לחתוך כחתוך דמי, ואין מחוסר אלא הסרה. ויאמר המלך מה לי ולכם בני צרויה כה יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן. קשה מאי ולכם, שהרי הוא היה משיב לאבישי שהוא לבדו דבר. אמנם אמר דוד הנה יואב הרג את אבנר, ואני נחשדתי שאנכי סבותי הריגתו, וכן אמר שמעי כדלעיל. ואם אתה עתה תהרוג את שמעי עלי העון כה יקלל. פרש"י ז"ל אפשר אדם כמותו שהוא ראש לסנהדרין יקלל את המלך אם לא שנאמ' לו מפי הב"ה, ועוד קלל את דוד שעתה שאני בורח מפני אבשלו' בני איני בגדר מלך. ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו. להוכיח כי עתה אינו מלך, כי הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי, כי אעפ"י שהיה בן יפת תאר כנודע, הנה הוא יצא ממעי והוא מבקש את נפשי, כי כן נגזר מאת המקו', הנני מביא עליך רעה מביתך. ואף כי עתה בן הימיני כי בא עתה, דנפל תורא חדד לסכינא, ולכן הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. ונקלותי עוד מזאת. אולי יראה ה' בעיני (שמואל ב' ט"ז). וכתיב בעוני. הוא מ"ש בס' חובת הלבבות הנז', כי יסיר ה' העון מדוד ויביאהו על שמעי בשביל צער שנצטער דוד על מה שקללו. ועוד זאת והשיב ה' לי טובה, שיתן לו מזכיותיו, כי זה כבר נעשה, כי כיון שקלל אותי תכף ומיד ניתנו לי זכיותיו, וזהו תחת קללתו היום הזה. ועוד יובן עם מה שכתוב בנפול אויבך אל תשמח והשיב מעליו אפו. שדקדקו במה שלא אמר ושב אלא והשיב, שיסירהו מעליו וישיבהו על אותו ששמח, אף כאן והשיב ה' לי טובה, שזכיותיו ישובו לי, ואליו ישוב העון כי אני בצער והוא שמח לאד ולא ינקה. וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעומתו ועפר בעפר. כל הדברים האלה יובנו עם מ"ש בשבת פ' הבונה, והוא קללני קללה נמרצ"ת. נ'ואף. מ'מזר. ר'וצח. צ'ורר. ת'ועבה. ונלע"ד שהכונה נואף במעשה בת שבע שהיתה אשת אוריהו, ולא הרגיש כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. ממזר שסבר ישי לבא על שפחתו, אעפ"י שאינו נק' ממזר עכ"ז הוא בן תמורה. אך הגרסא הנכונה כמ"ש בעין ישראל, מואבי על שבא מרות המואבי'. ולא ס"ל עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. והשתא דאתינן להכי גם ממזר שבא מרות המואביה, שמואב היה ממזר, שבת לוט נתעברה מאביה. רוצח שצוה על הריגת אוריה, ולפי סברתו גם ידו במעל במיתת אבנר ואיש בשת. צורר שלקח המלכות משאול אע"פ שהיה חותנו. תועבה שאמרו בילקוט שגלית נתאוה לדוד שהיה יפה עינים, ובמשכב זכור נאמר תועבה הוא. וכנגד אלו הגיד הכתוב ושמעי הולך בצלע ההר. שדרשו ז"ל שהזכיר לו מעשה הצלע היא בת שבע, ויבן ה' אלקים את הצלע. ויסקל באבנים לעומתו. על שהרג לאוריה בחרב בני עמון שהוא ע"א והיא בסקיל', וגם לפי מה שאמרנו שחשדו במשכב זכור שהוא בסקילה. ועיפר בעפר על הריגת אבנר ודומיהם שהחזירם לעפרם. וכל אלה היו שלא כדין, כי על כלם יש לדונו לזכות כאשר אמרו רז"ל, ולפיכך אבד שמעי זכיותיו וניתנו לדוד. ולכן אמר במזמור ז' קומה ה' באפך הנשא בעברות צוררי. שיוסיף על חטאתם פשע, על שחשדוהו בלי עון. ועורה אלי משפט צוית ליתן לי מזכיותיו. וזהו ג"כ שם יגמר נא רע רשעים שיתן עליהם עונותיו, ותכונן צדיק מזכיותיהם. כי אתה יודע שלא פשעתי באלה, ובוחן לבות וכליות וכו'.

ולענין שמעי נבאר ג"כ מ"ש שם בשמואל ב' י"ט. וימהר שמעי בן גרא בן הימיני אשר מבחורים וירד עם איש יהודה לקראת המלך דוד ואלף איש עמו מבנימין וכו' ושמעי בן גרא נפל לפני המלך בעברו בירדן. הגיד הכתוב זריזותו של שמעי בשומו אל לבו מה שחטא נגד דוד, ולכן בא להתנפל לרגליו וגם הביא עמו אלף איש מבנימין, להורות כי תקן במה שהעוה, שלא בלבד הוא מודה במלכות בית דוד אלא גם לאחרים הורה כי דוד הוא המלך הנבחר ואליו יכרעו ויפולו ולכבוד שמו יקר יתנו, ולפיכך וירד עם איש יהוד'. כי כשם שלבם שלם עם דוד להיותו משבטם, כך לבו שלם עמהם לקראת המלך דוד, גם הגיד הכתוב שלא המתין עד שיעבור דוד הירדן רק נפל לרגליו בעברו בירדן, ולפע"ד רמז רמז לו מ"ש בישעיה ח' יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט וכו'. ופי' בפ' חלק חלף דקץ עמא הדין במלכותא דבית דוד דמדברין לון בניח כמי השילוח דנגדין בניח וכו'. כך רצה שמעי לרמוז לדוד שראוי לו למחול על עלבונו, להיותו נמשל למי השילוח, וכן הוא בירדן הזכירו זה, וגם כי כשם שמי הירדן הולכים ועוברי', כך גם הוא כמים עברו ישכח מה שדבר שמעי נגדו. ועוד איתא במדרש משלי ע"פ צדיק אוכל לשובע נפשו ז"ל, ההולכים לא"ט זה חזקיה מלך יהודה שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה מנין לא"ט. גם זה רמז שמעי לדוד, שכשם שהמקוה מטהר את הטמאים כך הוא יטהר את עונו ויקבלהו בתשובה לפניו. ועוד רמז לו כי כשם שמי נהר הולכים, והבאים הם חדשים מקרוב באו, כך בעל תשובה כקטן שנולד דמי, והוא אינו שמעי שהעוה נגדו רק נעשה בריה חדשה. ועל כל אלה כתוב ויאמר אל המלך אל יחשוב לי אדוני עון ואל תזכור את אשר העוה עבדך ביום אשר יצא אדוני המלך מירושל' לשום המלך אל לבו כי ידע עבדך כי אני חטאתי והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת אדוני המלך. כתב בעל העיקרים מאמר ד' פ' כ"ז ז"ל, ולפי זה הבעל תשובה כשמתחרט וגומר בלבו שהוא רוצה שהעבירה הנעשית על ידו לא היתה נעשית, ושאם תבא לידו פעם אחרת לא יעשה אותה, וזה יורה שהפועל הראשון נעשה בטעות ובלי ידיעה והשכל, כי פעולות השכל לא יקבלו החרטה ע"כ. וז"ש אל יחשוב לי אדוני עון כי אני מתחרט מעיקרא, והוא מ"ש לו צא צא איש הדמי' ואיש הבליעל. ועל זה אמר ואל תזכור את אשר העוה עבדך שהוא פועל יוצא, כלומ' שעשיתיך עבריין שאתה סבות הריגת אבנר ואיש בשת. וכל זה ביום אשר יצא אדוני המלך מירושלם. כלומ' שיש לי התנצלות כי לא חשבתיך למלך על היותך יוצא מירושל'. לשום המלך על לבו, שנחשב זה למורד במלכו', כי ידע עבדך כי אני חטאתי שעוני אגיד אדאג מחטאתי, כי להיות שחשבתיך שאין אתה מלך, לכך אני חטאתי שראוי שיחשב לי לחטא בשוגג כיון שלא בזיתיך למלך רק כהדיוט. והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף. דאיתא במדרש שוחר טוב מזמור ג', כיון ששמעי בא אצל דוד א"ל, מה אחיו של יוסף גמלו אותו רעה והוא גמלן טובה, כך אני גמלתיך רעה ואף אתה גמול עלי טובה כיוסף. משום דקשיא להו מה שייטיה דיוסף הכא כי שמעי היה מבנימין, אלא ודאי שכיוון שמעי לדמותו ליוסף, כי כשם שיוסף נחשד מאחיו שהיו אומרים המלוך תמלוך עלינו, כלומר שכונתו להשתרר עליהם גם השתרר ולבסוף גמלם טובה, כך דוד נחשד משמעי, צא צא איש הדמים וכו'. כדלעיל, וראוי אתה לעשות לי טובה כיוסף. ועוד כתב רש"י ז"ל כל ישראל חטאו לך ואני יותר מכלם, והנני באתי לבקש מחילה, אם תקבלוני בטוחים כל ישראל שתקבלם, ואם לאו יהיו יריאים לשוב אליך עוד ע"כ. ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל משיח ה'. ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לפי שאין הכבוד שלו אלא ממלך הכבוד שעשאו מלך, וזהו משיח ה' ואין ראוי למחול לו. ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה. כלומר איני כמותכם שאתם נוקמים ונוטרים, כיואב שהרג לאבנר בעבור עשאל, שהרי היום יומת איש בישראל כי הנה היום שבו עשה ה' תשועה גדולה לי ולכל ישראל, אינו מן הראוי לשפוך דם. ועוד כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל, ואז נתגרשתי ממלכותי ועל זה אני יכול למחול על כבודי.

ונחזור לענין הנזכר בספר חובת הלבבות הנ"ל, כי לכן כתוב בפ' בהר סיני, ולא תונו איש את עמיתו. שפי' רש"י ז"ל, כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו וכו'. וכתיב בתריה ועשיתם את חקותי וכו'. ומכלל הין אתה שומע לאו, שאם יקניט את חבירו, כל המצות שעשה ינטלו ממנו, והוה ליה כאילו לא עשיתם את חקותי וכו'. גם במזמור ג' כתוב, ולרשע אמר אלקים וכו' תשב באחיך תדבר וכו'. ואח"כ כתוב בינו נא זאת שוכחי אלוק. והוא מ"ש אשר אמרו ללשוננו וכו' מי אדון לנו. ששוכחים כי גבוה מעל גבוה שומר, פן אטרוף. שר"ל שאטרוף מזכיותם ואין מציל. ובמזמור נ"ב על דואג האדומי שסיפר לה"ר על דוד נאמר גם אל יתצך לנצח וכו'. ודרשו רז"ל למה נקרא שמו דואג האדומי, מה אדום מבליע זכיותיהן של ישראל, כך דואג מבליע זכיותיו של דוד. ולכן מדה כנגד מדה, דוד לקח זכיותיו של דואג, ועליו נאמר ושרשך מארץ חיים סלה. שכבר אמרו בפ' חלק שלא מת דואג עד ששכח תלמודו. ולהפך ואני כזית רענן בבית אלקים. שנתוספו לו זכיותיו של דואג. וכ"כ במזמור ס"ט. ישיחו בי יושבי שער וכו' אתה ידעתי חרפתי ובשתי וכו'. ואחרי שקללם בכמה קללות אמר תנה עון על עונם כדלעיל. ואני אטול זכיותיהם, ובזה ימחו מספר חיים וכו'. וכן אמר קהלת סי' ה'. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וכו' למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך. דהיינו הזכיות שעשה ינטלו ממנו כנז'. ובזה נבאר מ"ש בפ' אחרי מות, ונשא השעיר עליו את כל עונותם וכו'. ואיך הדין נותן שישראל חוטאים ויתן אותם על ראש השעיר. אך נלע"ד לתרץ זה בביאור מאמר הובא בילקוט ישעיה סי' ס"ג ז"ל, מי זה בא מאדום. כשהב"ה בא מאדום, באים מלאכי השרת כנגדו ומוציאים את בגדיו שהם אדומים כתולעת שני, אמרו מדוע אדום ללבושך, אומר להם גת קטנה היתה לי ודרכתיה, שנא' פורה דרכתיה לבדי. באותה שעה נטל הב"ה כל עונותם של ישראל ונותנם על עשו הרשע, שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם. ואין שעיר אלא עשו הרשע, שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. אומר עשו לפני הב"ה, כמה כח יש לי שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי. באותה שעה נוטל הב"ה כל עונותם ונותנם על בגדיו ונעשים אדומים כתולעת שני, ושוב מכבסן עד שנעשי' לבני' כשלג, שנ' לבושיה כתלג חיור ע"כ. וקשה שאם כבר נטל נקמתו מאדום, כמ"ש גת היתה אלי ודרכתיה. איך אח"כ נוטל עונותם של ישראל ונותנם עליו, ועוד אם כבר נתנם עליו, איך אח"כ נותנם על בגדיו. ועוד שכבר אמרו ומוצאים את בגדיו אדומים כתולעת שני, וא"כ מה צורך לחזור ולומר ונעשים אדומים כתולעת שני. אמנם כבר כתבנו במקומו שאין הב"ה נפרע מהאומה עד שתתום כל זכות שלה, וכמ"ש ביבוש קצירה תשברנה. לפיכך כשהב"ה בא מאדום, דהיינו בזמן הגאולה, שכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם, כדכתיב ושב ה' אלקיך וכו'. ומלאכי השרת מוצאים בגדיו אדומים, מדמם של ישראל ששפכו האומות, אומרים מדוע אדום ללבושך. הלא אתה בעל הרחמים, ואיך נהפכת לדין, שהאדום מורה על דין. א"ל גת קטנה היתה לי, דהיינו מ"ש הנה קטון נתתיך בגוים. ודרכתיה כדורך ענבים להוציא יינם, כך הוצאתי מהם, דהיינו שפרעתי להם כל זכיותם, וגם שהוצאתי מהם כל נצוצי קדושה שהיו בהם, וזהו ודרכתיה להוציא משם כל הקדושה. ועוד לדרכנו הנ"ל לפי שחרפו את ישראל, כדכתיב זכור ה' חרפת עבדיך אשר חרפו אויביך ה' וכו'. מן הדין צריך להוציא זכיותיהם וליתנם לישראל כדלעיל, וז"ש פורה דרכתי לבדי. לא כגאולות שעברו שהיו ע"י אדם, אך זאת לא תהיה אלא על ידו ית', שלכן תהיה גאולה עולמית. באותה שעה נוטל הב"ה כל עונתם של ישראל ונותנם על עשו הרשע, כי כן ראוי על שחרפו אותם שיתן עון על עונם. שנא' ונשא השעיר עליו וכו'. כי הנה ביום הכפורים בא סמ' לקטרג על ישראל, ולפי שהוא הגורם שיחטאו, כי הוא שטן הוא יצה"ר, לכן צוה הב"ה ליטול שעיר שהוא עשו הרשע, שכן אותיות שע"ר הם רש"ע, ונותן עליו כל עונותיהם של ישראל, לפי שהם מחרפין אותם ובדין הוא שיטלו עונותיהם. והוא מתרעם ואומר כמה כח יש לי וכו'. כי איך יתכן שישראל יחטאו ויתן עונותיהם על ראש השעיר שהוא עשו איש שעיר. באותה שעה נוטל הב"ה כל עונותם. לא אמר כאן כל עונותם של ישראל כאשר בראשונה אלא עונותם, ר"ל של האומה, והוא מ"ש בילקוט תהלים סי' ק"י. ידין בגוים מלא גויות. אמרו רבותינו כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל, כביכול נוטל הב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפרין שלו עד שצבעה דם, וכשיגיע יום הדין לובש אותו פורפרין ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה וכו'. וגם זה המ' פירשנו במקומו יע"ש. ז"ש שהב"ה נוטל כל עונותם, היינו כל הנפשות שהרג מישראל ונותנם על בגדיו, דהיינו שלובש אותו פורפירין שהיא אדומה מדם עבדיו השפוך ונוקם נקמתם. וזכות אותם הנהרגים על קדושת שמו מכפר עונותיהם של ישראל ונעשים לבנים כשלג. וא"כ נוכל לפרש ג"כ שכששומע הב"ה שעשו מתרעם על שנתן עליו עונות ישראל, לובש הב"ה אותו פורפרין הצבועה מדמם של ישראל, ובזה מכפר עונות ישראל, וז"ש נוטל עונותם של ישראל ג"כ ונותנן על בגדיו, הוא אותו הבגד הצבוע מדם הנהרגים, ובזה מכפר עונות ישראל ומכבסן, שעונותיהם נהפכים לזכיות, לבושיה כתלג חיור.

ונבאר מ' חמור בילקוט תהלים סי' צ"ב ז"ל. אשרי נשוי פשע. אל תהי קורא ס' אלא ש', מהו נשוי. א"ר ברכיה הכהן, דהוא מנשי חובינן וסולח לעוננו בכל שנה ושנה, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל. את מוצא ביה"כ בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם ואומר רבון העולמים גנבים הם ישראל, והב"ה פורט זכיותיהם של ישראל. מה עושה נוטל קנה של מאזנים והוא מעיין את העונות כמו הזכיות, והן שוקלין אלו כנגד אלו ושתי כפות של מאזנים שוות, והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף עונות ולהכריעה. מה הב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפירא שלו, והשטן בא ואינו מוצא שם עון, שנ' יבוקש את עון ישראל ואיננו. כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו רבון העולמי', נשאת עון עמך וכו'. לכך דוד משבחם לישראל שנ' אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ע"כ. שתי קושיות הוקשה לו בכתוב, הא' דהיל"ל אשרי נשוא פשע, כמ"ש העם היושב בה נשוא עון, ל' סליחה. אך באמרו נשוי נראה שהוא מל' משא, וא"כ יותר קשה איך אומר אשרי נשוי פשע, דאדרבא אוי לו, לכן התחיל ואמר אל תהי קורא ס', דהיינו בש' שמאלית כמ"ש שם בתהלים, אלא בש' ימנית כמו כי נשני אלקים. שפי' שכחה, וזו היא דעת הראב"ע ז"ל שכתוב וז"ל, ומלת נשוי פשע מבעלי הא' בא על דרך בעלי הה', והעד ונשו את כלימתם ע"כ. וא"כ אינו לשון סליחה ולא לשון משא אלא לשון שכחה. ועדין יקשה למה לא אמר נשוא כמו נשוא לשוא עריך שפי' הראב"ע ז"ל כמו ונשו את כלימתם, ולזה חזר ושאל מהו נשוי. א"ר ברכיה דהוא מנשי חובינן וסולח לעוננו בכל שנה ושנה. דהיינו שנשוי סובלת שני פירושים, תחלה לשון שכחה וזהו דהוא מנשי חובינן. וגם לשון סליחה, וסולח לעוננו בכל שנה ושנה.

ולהבין זה נבאר מה שאנו אומרים בסוף הוידוי, מה נאמר לפניך יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים וכו'. כי כל זה כפול ומכופל, אך הכונה כי יש שני מיני חטאות שצריך האדם להתודות עליהם. הנסתרות שבינו לבין קונו ואין יודע בהם אלא הב"ה בלבד. והנגלות שבין אדם לחבירו או שהם גלויות לכל. לכן אחר שאמרנו בוידוי אשמנו גזלנו וכו' אומרים מה נאמר לפניך, שכל אמירה בחשאי, שכן היא נאמרת גם על המחשבה, כגון אמרתי אני בלבי. ויאמר המן בלבו. ולכן אמר יושב מרום, שאין יודע בהם אלא הב"ה שיושב מרום, וכמ"ש לך לבדך חטאתי. ומה נספר לפניך זהו על הנגלות, שהסיפור הוא בנגלה, כמו ויספר העבד ליצחק. ספרו נא לי. ודומיהם, ולכן אמר שוכן שחקים, שהוא במקום נגלה, ששם מלאכי השרת שוחקין מן לצדיקים לעתיד לבא. ולפיכך נאמר הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע, וכל זה הוא הוידוי על המעשים הרעים. אח"כ אנו מדברים על הדיבור, אתה יודע רזי עולם, שכל מה שאדם מדבר עם חבירו בסוד, הכל גלוי לפניו ית', וכמ"ש ומגיד לאדם מה שיחו. אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ותעלומות סתרי כל חי, שכן אמרו בזהר פ' האזינו דף רצ"ד א', כל מה דחשיב ב"נ וכל מה דיסתכל בלבוי, לא עביד מלה עד דאפיק ליה בשפוותיה והוא לא אתכוון ביה, הה"ד וישמע ה' את קול דבריכם. אתה חופש כל חדרי בטן זה נאמר על המחשבה, כי אע"פ שמחשבה רעה אין הב"ה מצרפה למעשה עכ"ז מחשבה שעושה פירות הב"ה מצרפה למעשה, ופרש"י ז"ל בפ"ק דקדושין (מ.), שעושה פירות, שקיים מחשבתו ועשה. מצרפה למעשה ונפרעין ממנו אף על המחשבה. ז"ש אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב, שיש שתי מחשבות, החושב לעשות עבירה במה שבינו לבין המקום, וכן במה שבינו לחבירו, וזהו הכפל. על כל אלה אמר ר' ברכיה דהוא מנשי חובינן הם החטאות בשוגג, שכן תרגם אנקלוס מכל חטאתיכם. מכל חוביכון. וכן מכל חטאתם. מכל חוביהון. והן נשכחים לגמרי בתשובה שעושים, וסולח לעוננו הם העונות במזיד. והשתא מפרש. את מוצא ביום הכפורים בא שטן לקטרג. וקשה שהרי אמרו השט"ן גי' שס"ד כנגד שס"ד יום שיש לו רשות לקטרג, חוץ מיה"כ שאין לו רשות. אך זה יובן עם המ' הקודם שהב"ה נוטל עונותיהם ונותנן על ראש השעיר, ואע"פ שהמ' מדבר על העתיד עכ"ז כך הוא עושה בכל שנה ושנה, כדכתיב ונתן אותם על ראש השעיר. ולזה הוא מקטרג ואומר, כמה כח יש לי שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי. ואלה הם דברי מאמרנו, בא שטן לקטרג את ישראל, והוא פורט עונותיהם להראות אליו ית' שהם עליו למשא, ואינו מן הראוי שהוא ישא עונות ישראל וכל ישראל יהיו נקיים. ולפי שכבר פירשנו שלא די שנותן עליו עונות ישראל אלא לוקח זכיותיהם ונותנם לישראל, לכן אומר רבון העולמים גנבים הם ישראל, ואיך יזכו בזכיות שלא עשו, והב"ה פורט זכיותיהם של ישראל, דהיינו מה שסבלו חרופי וגדופי האומות בגלותם, ויובן זה עם מ"ש בזהר פ' בלק דף קצ"ט ב' ז"ל, ידע קב"ה דהא סמ' אפוטרופוסא דלהון ייתי לאדכרא חוביהון דישראל, וכניש כלהו לגביה ליומא דדינא. אקדים להו אסוותא ועל כל חובא וחובא לקי להו ביסורין זעיר זעיר וכו', כד אתאן לדינא, אתא סמ' בכמה פתקין עלייהו, וקב"ה אפיק פתקין דיסורין דסבלו יש' על כל חובא וחובא, ונמוחו כל חובין ולא עבד לון ותרנותא כלל, כדין תשש כחיה וחיליה ולא יכיל לון ע"כ. ובזה מן הדין הוא נותן עליו עונות ישראל, כי הוא הגורם שישראל חטאו ובשביל חרופיהם וגדופיהם יקחו ישראל זכיותיהם, ומפרש מה עושה נוטל קנה של מאזנים דהיינו בחדש תשרי שמזלו מאזנים, והוא זמן הדין. והוא מעיין את העונות כמו הזכיות. הוא מ"ש שם בזהר דקב"ה אפיק פתקין דיסורין דסבלו ישראל ונמוחו כל חובין. וזהו והן שוקלין אלו כנגד אלו. דהיינו שחכמתו ית' אקדים להן אסוותא ושלח להם יסורין כנגד העונות שיהיו שקולין הזכיות כנגד העונות, כדי שיהיו שתי כפות של מאזני' שוות. והשטן הולך להביא עונות מאותם שניתנו על ראש השעי', כי הוא זקן וכסיל ואינו יודע שהב"ה שלח כל כך יסורין כמנין העונות, וחושב ליתן בכף עונות ולהכריעה. מה הב"ה עושה, נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפירא שלו, הוא אותה הפורפירא שנצבעה בדם הרוגי מלכות שכתבנו לעיל שבה מכפר עונות ישראל, ואז השטן בא ואינו מוצא שם עון. ונשלם הקטרוג שלו, ואומר נשאת עון עמך. כשנותנם על ראש השעיר ואח"כ נותנם תחת פורפירא שלו, וזהו כסית כל חטאתם סלה. לכך דוד משבחם לישראל, אשרי נשוי פשע שהשעיר נושא כל עונותם. ואח"כ כסוי חטאה כשהב"ה מטמינם תחת פורפירא שלו, ובזה כל דברי המ' מובנים.

עוד יש דרך נכון להבין מהו שאמר, את מוצא ביום הכפורים בא שטן לקטרג את ישראל. והוא עם מ"ש בפרקי רבי אליעזר פ' מ"ו ז"ל, ראה סמ' שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפניו רבש"ע יש לך עם א' בארץ כמלאכי השרת בשמים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצין, כך הם ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך הם ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים, והב"ה שומע עדותן של ישראל מן הקטגור שלהם ומכפר עליהם. כמתלהלה היורה זיקים הוא השטן המקטרג, מראה לשון זהב והאדרת, ותחתיה תעמוד הבהרת, הוא אומר יש לך עם א' בארץ כמלאכי השרת בשמים, זהו קטרוגו, כלומ' כשם שהמלאכים אין להם שכר לפי שפעולתם טבעית כי אין להם יצה"ר, כך ישראל ביה"כ אין אתה רוצה שאקטרג עליהם, וא"כ אין להם חטא באותו היום, ואינו מן הראוי שתתן להם שכר חלף עבודת'. מה מלאכי השרת אין להם קפיצין, כי לעולם הם עומדים לשמוע בקול דברו ולעשות שליחותם. כך ישראל עומדים על רגליהם להראות כונתם להיות כמלאכי השרת לעבוד עבודתו ית', אבל אין זה אלא ביה"כ כי אח"כ חוזרים לסורם, ולהיות כי אין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתייה, לכן אין להם אכילה ושתייה ביום הכפורים דוקא, וזה גורם שהם נקיים מכל חטא ביה"כ דוקא ולא בשאר ימות השנה. מה הקדוש ברוך הוא עושה שלום במרומיו, כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביה"כ, דוקא מתווך כי לא מלבם רק ע"י אמצעים שמתווכים עצמם בין אדם לחבירו לעשות שלום ביניהם, אבל אינו אלא מן השפה ולחוץ, ולזה אינו אלא ביה"כ שאחרי שעבר היום הקדוש איש לדרכו פנו להחזיק במחלוקת. אלה איפוא הם פטומי מילי של השטן, אבל מהם יצא קטרוג גדול על ישראל, ועכ"ז הב"ה שומע עדותן מן הקטיגור שלהם, כי הדברים לכאורה הם עדות לטובה, כי ביום הכפורים דומין למלאכי השרת, וזה די לכפר בעד בית ישראל. ומה שאומר גנבים הם ישראל, שאינו אלא חטא א'. והקדים לומר שהשטן פורט עונותיהם שהם רבים, נלע"ד שיובן עם מ"ש ז"ל ע"פ ובצעם בראש כלם. קופה מלאה עונות מי מקטרג בה גזל, והוא מן השלשה שאין הפרגוד ננעל בפניהם. שפי' רש"י ז"ל להפסיק ראייתן מן המקום, אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע, ע"כ. והוא בפ"ד דמציעא (נט.). כי הוא מן העבירות שבין אדם לחבירו שאין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, וא"כ אף שאין לו רשות לשטן לקטרג ביום הכפורים, בגזל הותר לו מהטעם הנז', ועכ"ז אין קטרוגו כלום לפי שכל א' מקדים לשוב בתשובה קודם יום הכפורים, ואם און בידו, ירחיקהו ואל ישכן באהלו עולה. ובב"ר פ' כ"ב איתא ז"ל, אשרי נשוי פשע. אשרי לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו ע"כ. תחלה יובן עם ההקדמה הנוראה שיש לנו ממרן האר"י זלה"ה הכתובה אצלנו בדרוש לפ' קדושי' והפטרה, כי הצדיקים יש להם נשמה בראשם, וכפי שעולים במעשיהם הטובים כך נשמתם עולה ואינה יורדת, לא כן הרשעים, כי יורדת עד מרגלותם, ועליהם נאמר ונכרתה הנפש ההיא ע"ש. ז"ש אשרי לאדם שהוא גבוה מפשעו, שלעולם נשמתו נשארת למעלה, ואע"פ שחוטא תכף עושה תשובה. ולא פשעו גבוה ממנו, שכשהוא מלא עונות וחטאות נשמתו יורדת ואינה עולה, ובזה נמצא שפשעו גבוה ממנו. ועוד גבוה מפשעו שלא יתיאש מן התשובה באמור הלא רעתי רבה ואין תרופה למכתי. ולא פשעו גבוה ממנו, שיאמר כי מפני גודל חטאו אין לו תקומה, רק שיהיה הוא גבוה יותר מפשעו, כי לא יתיאש מן הרחמים. וכמ"ש וסלחת לעוני כי רב הוא.

נחזור לענין ראשון מהחמשה חושים הצריכים תקון, להיותם יחד כלם נתונים נתונים לעבודתו ית', ובפרט לתקון הפה. ונבאר בזה מ' ז"ל במדרש שוחר טוב מזמור ל"ט, והוא המ' שהצענו ראשונה. וקשה על קושיתו, וכי יש מחסום לפה. ולמה לא יוכל לשים מחסום לפה. ומהו התירוץ מרפא לשון וכו'. שהתורה היא רפואה לפה ולא מחסום, דאדרבא צריך לדבר בתורה ולא לחסום פיו. ועוד מהיכן נמשך מה ששאל ומהו תאלמנה שפתי שקר וכו'. שהם דברים בלי הבנה לכאורה. אמנם כבר אמרו ז"ל בערכין פ"ג (טו:), אמר הב"ה ללשון, כל איבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, א' של עצם וא' של בשר, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. וצריך להבין מהיכן למדו כל הדברים האלה, אך דייקו רז"ל בכתוב הכפל מה יתן לך ומה יוסיף לך, ועוד היה יכול לומר מה יתן ומה יוסיף לך. מאי לך לך ב"פ. ועוד שהרי כבר אמר ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה. והיה די שיאמר מה יתן לך ומה יוסיף לך, דקאי על לשון רמיה שבפ' הקודם. לכן אמרו שהכונה שעשה הב"ה כמה גדרים ללשון כדי שלא ידבר תועה. ז"ש מה יתן לך הב"ה יותר ממה שנתן לך, שהרי נתן לך השמירה בחוץ ונתן אותך בפנים. ולא זו בלבד אלא שהקיף אותך בחומה של עצם בפנים ושל בשר מבחוץ, וזהו ומה יוסיף לך. כי בשינים שייך תוספת ומגרעת, מה שאין כן בשפתים. וחזר ואמר לשון רמיה. מלשון רמה בים. שהוא מ"ש ואתה מוטל, שהלשון מושלכת ומוטלת תוך הפה ואינה זקופה כשאר האיברים.

על כל אלה אמר לעיל וכי יש מחסום לפה, כי בשלמא ללשון יש מחסום השינים והשפתים, אך לפה מה שייך לומר אשמרה לפי מחסום. והשיב מרפא לשון עץ חיים, היא התורה ששומרת הפה שלא ידבר לשון הרע, שכן אמרו בערכין פ"ג (טו:), מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה. ולכן הביא ראיה מהכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה. דהיינו התלמיד חכם, ולכן דוד שהיה עוסק בתורה, אמר אשמרה לפי מחסום. וז"ש מכאן אתה למד שלא נתן הב"ה תורה לישראל אלא כדי שלא יהיו עסוקין בלשון הרע, שהוא הנזהר כדפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, כי התורה מגנה ומצלא. ומדברי הבטלה שהוא הדיבור הנמאס. ודוד הוא עצמו מ"ש מי רוצה לקנות העה"ב, שכן אמר מי האיש החפץ חיים. שכבר פי' במקומו שכפל הכתוב הוא לומד על חיי העה"ב. ופירוש נצור לשונך מרע. וא"כ כיון שהוכחנו שהתורה היא מחסום לפה, מהו תאלמנה שפתי שקר. דהיל"ל תאלם לשון שקר, שהדבור הוא מהלשון, לכן שאל מהו תאלמנה שפתי שקר, והשיב ממה הוא נמנע וכו'. דהיינו שכיון שהקיף הב"ה ללשון שתי חומות, וא' מהם השפתים, ולא עשו את שלהם לעכב על האדם שלא יספר לה"ר, ראוי שתאלמנה שפתי שקר, שלשוא שמרו הלשון, וכל זה למה, הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. ובזה ראוי שזכיות הרשע יותנו לצדיק כדלעיל, וזהו ממה הוא נמנע, כי ע"י שמדבר לשון הרע על חבירו, מנכים לו זכיותיו ונמנע מאותו רב טוב הצפון ליריאיך, כי אדרבא הוא נוסף על חלק הצדיק, והוא תמה על שמוצא זכיות מרובים שלא עשה. וז"ש הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. ואל תקשה למה יוסיף לצדיקים זכיות שלא עשו, ולרשעים נוטל זכיותיהם ונותן עון על עונם. לכן אמר אל אמונה ואין עול. שלוקח מהם הזכיות בשביל שהוא אל אמונה, וכיון ששקרו ודברו תועה על הצדיק, אין עול ליקח מהם זכיותיהם, וכמו כן צדיק וישר הוא. ליתן עון על עונם. כי כן ראוי להשיב עליהם את אונם. ולצדיקים ליתן להם מתנת חנם. ולהיות עזרם ומגינם. לעשות רצון קונם. הוא ברחמיו יביא במהרה ראשון לציון הנה הנם. ב"ב אמן. בילא"ו.