דרוש ג' לפרשת בראשית והפטרה

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א, לא).

במדרש (בראשית רבה פ׳ א׳.), בית שמאי אומרים השמים נבראו תחלה ואח״כ נבראת הארץ, משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפיפורין שלו. וב״ה אומרים הארץ נבראת תחלה ואח״כ השמים, משל למלך שבנה פלטין, משבנה את התחתונים אח״כ ברא את העליונים, א׳ רשב״י תמה אני היאך נחלקו אבות העולם ב״ש וב״ה על בריאת שמים וארץ, אלא שאני אומר שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה, שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו (ישעיהו מח, יג.). ע״כ.

יוועץ המלך וישכיל העצה מיועציו היושבים ראשונה במלכות, כי כן ראוי לכל מלך ושר להיות לו חכמי העצה ועל פיהם יתנהג בכל עניני מלכותו, כאשר ראינו בדריוש המדי בדניאל ו׳. שפר קדם דריוש וכו׳ (דניאל ו, ב.). שכבר פירשנו הפסוקים ההם במקומם יע״ש (חלק ב׳, דרוש כ״ח לשבת שובה והפטרת יום הכיפורים שחרית.). ועל זה אמר החכם משלי ט״ו. הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום (משלי טו, כב.). וקשה דפתח במחשבות וסיים ביועצים, דהיל״ל הפר עצה באין סוד וכו׳. ועוד שאם על המחשבות מדבר היל״ל וברוב יועצים יקומו. ואם הם מחשבות שהם בלב, כדכתיב רבות מחשבות בלב איש (משלי יט, כא.). מי הוא המגלה סודם, כי בוחן לבות וכליות אלקים צדיק הוא ולא אחר. ולהבין זה צריך שנפרש הפסוקים הקודמים, בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו (משלי טו, כ.). אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת (שם כא.). הפר מחשבות וכו׳ (שם כב.). שמחה לאיש במענה פיו וכו׳ (שם כג.). הנה הפסוק מדבר בשני בני דהע״ה, כי הנה אמרו בפ׳ הרואה (ברכות סד.), כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו מאבשלום. כי הוא היה ראוי למלוך תחת אביו אם לא שדחק את השעה ורצה למלוך בחייו, ולכן נהרג ומלך שלמה שהיה בן חכם. ועל זה אמר בן חכם ישמח אב, שכן שמח דוד בהמליכו את שלמה, וכמ״ש במלכים א׳ א׳ ע״ש (ויעלו כל העם אחריו והעם מחללים בחללים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם (מלכים א׳ א, מ).). ונקרא בן חכם, שכן קראו חירם במלכים א׳ ה׳. ברוך ה׳ היום אשר נתן לדוד בן חכם (מלכים א׳ ה, כא.). וכסיל אדם בוזה אמו (משלי טו, כ.). זה אבשלום שהיה בן יפת תאר ולכן קם כנגד אביו, וכמ״ש חושי לדוד כשאמר מלך שכמותי יהרגנו בנו (סנהדרין קז.), והשיב לו מ״ט נסבת יפת תאר. ובזה היה ביזוי לאמו שתזכר לרעה, שהנושא יפת תאר בנו ממנה נעשה סורר ומורה. אולת שמחה לחסר לב (משלי טו, כא.). זה מובן במה שיעץ אחיתופל לאבשלום, אבחרה נא שנים עשר אלף איש וכו׳ (שמואל ב׳ יז, א.). וכבר פי׳ הפסוקים ההם בדרוש אחר יע״ש (חלק א׳‏ - דרוש י״ו לפרשת וארא והפטרה.). וחושי הארכי אמר לא טובה העצה וכו׳ (שמואל ב׳ יז, ז.). ויאמר אבשלום וכו׳ טובה עצת חושי הארכי מעצת אחיתופל (שם יד.). וטעה מאד כי זאת היתה לו מאת ה׳ להמיתו ברעתו, ז״ש אולת של אבשלום שלא שמע לעצת אחיתופל, היתה לו שמחה לילך למלחמה, כמ״ש לו חושי ופניך הולכים בקרב (שם יא.). וזה היה חסר לב כי לא עשה עצת אחיתופל הטובה, וזהו ואיש תבונה זה חושי, יישר לכת שנתן עצה לאבשלום לילך הוא בעצמו למלחמה, ובזה הפר מחשבות באין סוד, שה׳ צוה להפר עצת אחיתופל, וזה באין סוד, שאבשלום לא שמר הדבר שא״ל אחיתופל בסוד ורצה לשמוע גם את חושי, וזהו וברוב יועצים תקום. ועל זאת שמחה לאיש זה חושי שנעשתה עצתו, ואע״פ שעצתו היתה רעה לאבשלום עכ״ז ודבר בעתו מה טוב (משלי טו, כג. שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב.), שהיתה טובה לדוד ולכל ישראל. אך פשט הכתוב הוא כך כי הנה לא יצליחו מחשבות אדם כשאין סוד. ושמא תאמר א״כ טוב שלא ליטול עצה כדי שלא לגלות מחשבות לבו ויעשה מה שלבו חפץ. לכן אמר וברוב יועצים תקום (שם כב.), כי טוב הדבר ליקח עצה מרוב יועצים, כי מתוך הויכוח יתברר האמת. ובסי׳ י״א אמר באין תחבולות יפל עם ותשועה ברוב יועץ (משלי יא, יד.). כי ודאי שבתחבולות יעשו מלחמה וכשאין תחבולות לא יצליחו, אמנם ותשועה ברוב יועץ, שכן כתוב עצה וגבורה למלחמה (ישעיהו לו, ה.). ולכן שנינו בפ״ב דאבות (אבות פרק ב, משנה ח.). מרבה עצה מרבה תבונה. כי ברוב יועצים מבין דבר מתוך דבר והכל עולה יפה.

אלקי עולם ה׳ כשבא לברוא אדם שהוא מבחר הברואים רצה ליטול עצה, הגם שלפניו הכל גלוי, ללמד לאדם דעת ותשועה ברוב יועץ. וכ״כ בזהר חדש פ׳ זו דף כ״ד ד׳ ע״ש (ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו. רבי אבהו פתח, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלקים (תהלים ח). רבי תנחום אמר, בשעה שרצה הקב״ה לברוא את האדם, נתייעץ עם המלאכים, אותם הסובבים את כסאו, ואמר להם נעשה אדם, א״ל רבש״ע מה טיבו של אדם זה, מה אנוש כי תזכרנו. דבר אחר, נעשה אדם. רבי בוטא בשם רבי בו אמר, חזרנו על כל התורה כולא ולא מצינו שנתייעץ הקב״ה עם המלאכים לעולם על שום דבר מכל מה שהוא צריך לעשות. ועוד מצינו שאין למעלה ולמטה שמשיגים לדעתו של הקב״ה, וכשהם רצים להשיג מיד חוזרים לאחור מהשגתם, כהדין קנבוסא דקונארי דפרח וחוזר לדוך דשארי. כך הם עד שחוזרים ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו. ועוד אמר רבי בוטא, מצינו שהקב״ה ברא אור הראשון, וברא מזה האור שאר המשמשים שלו. אם האור הראשון שנברא בתחלה לא נתייעץ עמו כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו, כל-שכן וכל שכן אדם להבל דמה. אמר רבי יצחק הנח לרבי בוטא דעם מארי מתניתא שוי מדוריה. אמר רבי בוטא אנא לא זכינא למהוי מדוראי עמהון, אבל קושיא הוה דידהון. ופירוקא שמענא, דאמר רבי בו, כהדין מלכא דהוה שליטא על כלא, ובעי לאחזאה גרמיה דכלהו כלילן ביה והוא כלא. עביד גרמיה בלישן דסגיאין. כך קב״ה הואיל דבעי לאחזאה דכל עלמא דידיה, כליל כולא בידיה, ואמר לישן דסגיאין לאחזאה דהוא כולא. אמר רבי יצחק, אי קלא מן רמיא שמעתא מהאי אימא דהוה שפיר, דלא אתישבא בלבאי האי פירוקא.). ובילקוט פ׳ זו ע״פ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד.). יש שם מדרש ארוך וצריך להבינו:

הב״ה נמלך במלאכים, אמר להם עולם אני מבקש לבראות, אמרו לו למה, א״ל בשביל עם א׳ שנקרא ישראל, א״ל ומה טיבן, א״ל כשם שהבדלתי בין אור לחשך כך במצרים, שנאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י, כג.). כשם שהבדלתי בין מים העליונים לתחתונים וכו׳. ובביאורו נציע אותו לאהבת הקצור. וקשה שהרי המלאכים נבראו בשני ובחמישי כמ״ש בב״ר פ׳ א׳. ואיך נמלך עמהם לבראת העולם, שהרי כתוב בב״ר פ׳ י״ב. שהכל נברא ביום ראשון אלא שנקבעו כל א׳ ביומו. ועוד כששאלו מה״ש ומה טיבן. השיב כשם שהבדלתי וכו׳, דכ״ש שיקשה שלמה עשה זה בשבילם, שעל כן בסוף המ׳ חזרו ואמרו, מה עשה לך העם הזה וכו׳ כמו שנזכיר. ואם אח״כ השיבם שעשו לו מקדש, למה לא השיבם כן מתחלה.

אמנם איתא בב״ר פ׳ ח׳. ויאמר אלקים נעשה אדם (בראשית א, כו.). במי נמלך, ר׳ לוי אמר במלאכת שמים וארץ נמלך וכו׳, בשעה שבא לברוא את אדה״ר נמלך במלאכי השרת, א״ל נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, א״ל צדיקים עומדים ממנו וכו׳. וידענו שהאדם נקרא עולם, כמ״ש הרמב״ם בס׳ המורה ח״א פ׳ ע״ב. כי האדם הוא עולם קטן והעולם הוא עולם גדול ע״ש (ודע כי זה שאמרנוהו כלו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם שהוא עולם קטן, כי זה הדמיון כלו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו, שלא שמענו כלל  אחד מן הראשונים יאמר  כי החמור או הסוס עולם קטן, ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רוצה לומר, השכל ההיולאני, אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעלי החיים זולתו. ובאור זה, כי כל איש מאישי בעלי החיים, לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והסתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באיזה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיו לו עיתות הערת חמום, ויתמיד בזה אישו, המידה אשר יתמיד, וימשוך מציאות מינו, ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו, יעזרהו ויסמכהו על עמידתו, עד שיעשה לו דברים, לא יעשם הוא בעצמו. אמנם האדם לבד, אילו ישוער איש ממנו לבדו נמצא, שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות - היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה – ר״ל שימצא במקרה דבר יזון בו, והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו, צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והסתכלות, ובכלים רבים, ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד - ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם, עד שיסודר קיבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם; וכן השמרו מן החום בזמן החום, ומן הקור בזמן הקור, והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות צריך לזמון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והסתכלות. ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזונותיו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו, עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו. ובעבור זה, אילו דימת בנפשך, אחד מבני אדם נשלל זה הכח, מונח עם הכח החיוני לבד, היה אובד לשעתו. וזה הכח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כחות בעל החיים; והוא גם כן נעלם מאד, (ש)לא תובן אמיתתו בתחלת הדעת המשתתף, כהבנת שאר הכוחות הטבעיות. כן במציאות - דבר אחד, והוא המנהיג לכללו, המניע לאבריו הראש הראשון, אשר נתן לו כח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו; ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטלה מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו - והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו. ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת, היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא האלוה ית׳ בלשוננו ׳חי העולם׳, ונאמר: ״וישבע בחי העולם״.). וכבר נבראו המלאכים ולכן נמלך עמהם על בריאת האדם, שהוא מ״ש במדרש שלנו, הב״ה נמלך במלאכים א״ל עולם אני מבקש לבראות, שהוא האדם שנק׳ עולם. וזה כמ״ש בזהר חדש במדרש הנעלם דף ז׳ ע״ג ז״ל, א״ר יוחנן למה נברא אדם בצלם אלקים, משל למלך שהיה מושל על המדינה והיה בונה בירניות ותקונים לעיר וכל בני העיר משועבדין תחתיו, יום א׳ קרא לכל בני העיר ומינה עליהם שר א׳ שלו, אמר עד כאן הייתי טורח בכל צרכי העיר, מכאן ואילך הרי זה כמוני וכו׳ (כענין זה נאמר באדם, ויברא אלקים את האדם בצלמו (בראשית א, כז). ואמר לו ראה בניתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך וכו׳.), א״ל כך אתה תבנה ועושה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכל מסור בידך וכלם יהיו משועבדים תחתיך ויריאים ממך כאשר היו יריאים ממני ע״כ. והמלאכה אשר יעשה האדם הוא מ״ש בילקוט מלכים א׳ ז׳ ז״ל, ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה, מלאכת ששת ימי בראשית שלמה. מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות, עדין יש מלאכה אחרת. וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש אמר הב״ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ, לכך נק׳ שלמה שהשלים הב״ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו ע״כ. ולפי שאמרו בפ׳ הרואה (ברכות נה.), א״ר יוחנן אין מעמידין פרנס על הצבור אא״כ נמלכין בצבור, שנאמר ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וכו׳ (שמות לה, ל.). לכן הוצרך לימלך במלאכים כיון שהם ראויים להיות משועבדים תחתיו כנ״ל. ולפיכך נק׳ האדם עולם קטן, כי הוא המשלים מלאכת העולם כנז׳. וכשנמלך במלאכים אמרו לו למה, כי גם הם ידעו שעתיד לחטוא, וכמ״ש במקום אחר (בראשית רבה פ׳ ח׳.), מהם אומרים יברא, ומהם אומרים אל יברא ע״ש (אמר רבי סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פה, יא). חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר אל יברא, שכלו שקרים. צדק אומר יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב).). א״ל הב״ה בשביל עם א׳ שנקרא ישראל. כלומר אף שעתידים רשעים לצאת ממנו, יצאו ממנו ישראל שקבלו את התורה ושומרים אותה, וזהו שא״ל ומה טיבן. כלומר מה טובה יעשו ישראל שבשביל זה תברא אדם. א״ל כשם שהבדלתי בין אור לחושך וכו׳. הנה כתבנו במקום אחר כי ביציאת מצרים ניכר אלקותו ית׳ בשידוד המערכות יותר ממה שהיה בבריאת העולם, כי בחדוש העולם יש כמה אומות שאינם מאמינים ואומרים כי הוא קדמון, אך בראותם כי הוא משדד מערכות השמים כמו שהיה ביציאת מצרים, האמינו למפרע כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו, כמו שהודה פרעה ה׳ הצדיק (שמות ט, כז.). ויתרו אמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים וכו׳ (שמות יח, יא.). ומי הוא שגרם לזה, הם ישראל שהאמינו בה׳ ובטחו בו. ולכן כשאמרו המלאכים מה טיבן של ישראל, השיבם על סדר הבריאה שבשבילם ניכר אלוקותו, הוא הבורא הוא היוצר ועושה בהם כרצונו, והתחיל מהאור הראשון, ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג.). ואמר כשם שהבדלתי בין אור לחשך כך במצרים. וזה היה בימי החשך שביום שמשמש האור שידד המערכה, ויהי חשך אפלה וכו׳ שלשת ימים (שמות י, כב.). ולהפך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שם כג.). שאז שימש האור הראשון. ורמז בזה שכשם שהבדיל בין אור לחשך כך הבדיל בין ישראל לעמים, שבשבילם נברא העולם.

וכנגד בריאת יום השני אמר כשם שהבדלתי בין מים העליונים לתחתונים, כך אתם אני עתיד לעשות כן, שנאמר והמים להם חומה וכו׳ (שמות יד, כב.). גם זה מן ההוכחות שע״י ישראל נודע ה׳ כי הוא יוצר הכל, וזה כמ״ש במכילתא פ׳ בשלח. ויבקעו המים (שם כא.). כל מימות שבעולם נבקעו, ומנין אתה אומר אף המים העליונים והתחתונים נבקעו, שנאמר ראוך מים יחילו (תהלים עז, יז.). אלו העליונים, אף ירגזו תהמות אלו התחתונים ע״כ. ומה שנבקעו המים העליונים לפי שכשם שנפרע מן המצריים למטה כך היה בשר שלהם למעלה, וכמ״ש וירא ישראל את מצרים מת (שמות יד, ל.). שנאמר על שר שלהם (וכ״כ בזהר פ׳ בשלח דף כ״ב ב׳. וירא ישראל את מצרים מת. ההוא שלטנא ממנא דמצראי אחמי לון קב״ה דאעברו ליה מההוא שלטנותא דיליה. ע״כ.), ושידד מערכות השמים בשבילם.

בשלישי בראתי זרעים ודשאים, אף להם אני עתיד לעשות כן, שנאמר והמן כזרע גד (במדבר יא, ז.). ואומר בנאות דשא ירביצני (תהלים כג, ב.). שיובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ כ״ה. ד״א וה׳ אלקי הצבאות (הושע יב, ו.). שהוא עושה צביונו בעולם, כשבקש הוציא לחם מן הארץ, שנאמר להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד, יד.). והוריד מים מן השמים, שנאמר למטר השמים תשתה מים (דברים יא, יא.). וכשבקש העלה מים מן הארץ, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז.). והוריד מן לישראל מן השמים, שנאמר הנני ממטיר לכם וכו׳ (שמות טז, ד.). ע״כ. ז״ש ראו שלישראל משדד המערכות שהרי בראתי זרעים שיוצאים מן הארץ ודשאים שצומחים במים מן השמים. ולישראל הוריד מן מן השמים, והמן כזרע גד הוא (במדבר יא, ז.). שמזה הפסוק למדו רז״ל שהיה המן רוחני ומגיד לישראל מה שבחורין ובסדקין (יומא עה.). ואומר בנאות דשא ירביצני כלפי הבאר, שאמרו בילקוט פ׳ חקת ע״פ באר חפרוה שרים (במדבר כא, יח.). ז״ל, והמים יוצאים ומגדלים מיני דשאים ואלנות שאין להם סוף, שנאמר בנאות דשא ירביצני (תהלים כג, ב.). שגם זה כנגד הטבע שבמדבר שמם יצאו דשאים ואלנות.

בראתי מאורות להבדיל בין יום ובין לילה, אף אני עתיד לעשות להם כן, שנאמר לא ימיש עמוד הענן יומם (שמות יג, כב.). גם זה מורה באצבע על שידוד המערכה, שהמאורות הם ברקיע השמים להבדיל וכו׳, ולישראל הביא האור מן הארץ, שכן עמוד הענן משלים לעמוד האש, שעד שלא ישקע זה עולה זה, כמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ בשלח. וכ״כ במכילתא שם, מגיד הכתוב שעדיין עמוד הענן קיים היה עמוד האש צומח ע״כ. הרי שהיה עמוד האש צומח ועולה מן הארץ.

בראתי עופות ודגים, אף להם שנאמר ורוח נסע מאת ה׳ (במדבר יא, לא.). כי להפיס דעתם כתוב ויגז שלווים מן הים (שם.). כדי שיהיה להם טעם בשר ודגים, כמו ששאלו מי יאכילנו בשר (שם ד.), זכרנו את הדגה (שם ה.). ואף כי היה בו פורענות עכ״ז עיקרו לטובה ולברכה היה, כמ״ש ביומא פ״ח (דף עה:), כתיב שליו וקרינן סליו, צדיקים אוכלים אותו בשלוה ורשעים דומה להם כסלוים. דהיינו קוצים בלשון ארמי. ונודע שהרשעים היו הע״ר, אך הצדיקים הם ישראל שאוכלים אותו בשלוה. ואף גם זאת שידד הטבע, שכן כתוב וכאמתים על פני הארץ (במדבר יא, לא.), כדי שיטלוהו בקומה זקופה ולא יצטרכו לכפוף קומתן. והטבע נותן שכשמרגישים שרוצים לצודן הם בורחים ופורחים למעלה והם לא עשו כן אלא לא היו זזים ממקומן כדי שיטלום בלא טורח.

בראתי אדם, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז.). לא הביא ראש הפסוק וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה, לפי שזה היה אחרון למעשה בראשית, רק מויפח באפיו נשמת חיים, שנשמתו של אדם קדמה לכל, כמ״ש (ב״ר פ׳ ב׳.), ורוח אלקים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב.), זה רוחו של משיח. שאדם דוד משיח הכל א׳ והכל נברא בשבילו כי הוא תכלית הבריאה, ואם זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית (ויקרא רבה פ׳ י״ד.) שהוא מצד הנשמה. אף להם עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח.). שהכל תלוי בזה שישראל קבלו את התורה ומחזיקים בה, וזה במה שידענו דתלתא הויא חזקה, ואבותינו השלשה כל א׳ מהם עסק בתורה וקיימה, כמ״ש (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין. ויצחק ג״כ קבל מאביו, ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז.), לכן התורה היא מוחזקת לישראל, ולכן אמר למחזיקים בה, ובזה מקיימים את העולם, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיה לג, כה.). ולכן ראוי לבראת העולם בשביל ישראל. אמרו לפניו רבש״ע מה עשה לך העם הזה שאתה מכבדו כל כך, חזרו ואמרו כן לפי שעדין יקשה למה בחר בישראל יותר משאר אומות, ואם רצונו לעשות להם ניסים כמו שעשה במצרים ובמדבר, אם היה עושה כן לאחרים ג״כ היה שמו מתעלה ומתקלס, ואם בזכות אבות הרי ישמעאל בנו של אברהם ועשו בנו של יצחק ולמה בחר באלה. ועוד כונת המלאכים היתה כמ״ש בפר״ע (שבת פח:), מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח, ב.). חמדה גנוזה וכו׳ אתה מבקש ליתנה לב״ו, מה אנוש כי תזכרנו (שם ה.), תנה הודך על השמים (שם ב.). אמר להם ביום ראשון בראתי שמים ומתחתים, שנאמר הנוטה כדוק שמים וגו׳ (ישעיהו מ, כב.). אף אני משרה שכינתי ביניהם, שנאמר ועשו לי מקדש (שמות כה, ח.). הנה אמרו בב״ר פ׳ י״ט. עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדה״ר נסתלקה וכו׳, עמד משה והורידה מלמעלה למטה. וכבר פי׳ זה במקומו. שלכן ראויה התורה לתחתונים ולא למה״ש, ואיתא בשמות רבה פ׳ ל״ג. אמר הב״ה לישראל נתתי לכם את התורה, כלומר ולא למה״ש. ליפרוש ממנה איני יכול כי כל התורה כלה שמותיו של הב״ה ((זהר שמות פ׳ משפטים. דף קכ״ד ע״א). דכל מאן דינטר ארחי דאורייתא ואשתדל בה כמאן דאשתדל בשמא קדישא. דתנינן אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא. ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא, בגין דאורייתא כלא חד שמא קדישא הוא, שמא עלאה, שמא דכליל כל שמהן. (זהר שמות פ׳ יתרו. דף פ״ז ע״א) תנינן, אורייתא כלא שמא קדישא היא, דלית לך מלה באורייתא דלא כליל בשמא קדישא.). לומר לכם אל תטלוה איני יכול שכבר זכיתם בה. אלא בכל מקום שאתם הולכים בית א׳ עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש (שמות כה, ח.). ע״כ. הרי שישראל זכו להוריד השכינה לארץ ע״י שקבלו את התורה, וע״י המקדש והמשכן שורה ביניהם. ז״ש בראתי שמים ומתחתים, ועכ״ז אני משרה שכינתי ביניהם, שמניח אני סנקליטים שלי השמים והמלאכים כדי לשרות ביניהם, ובזה אתם רואין חבתן לפני, וזה בשביל בית המקדש שבו נשלמה מלאכת שמים וארץ.

ובמה שאמרנו שחטאו הדורות והעלו השכינה למעלה, יובן מ״ש רש״י ז״ל סוף פ׳ נח, וימת תרח בחרן (בראשית יא, לב.). נו״ן הפוכה, לומר לך עד אברהם חרון אף של מקום. והנה בזהר פ׳ בהעלותך דף קנ״ה א׳ איתא כי הנ״ון רמז לשכינה. וא״כ בדורות שחטאו והעלו השכינה למעלה היתה הנו״ן הופכת פניה מן התחתונים. ולזה היה דן את העולם באכזריות, חטאו דור אנוש והציפם, דור המבול ושטפם, דור הפלגה והפיצם, אנשי סדום ושרפם. וזהו עד אברהם נ״ון הפוכה, לפי שאז היה חרון אף של מקום. אך כשבא אברהם והתחיל להוריד את השכינה מלמעלה למטה וכן כל הצדיקים שאחריו, התחילה השכינה הופכת פניה לתחתונים, ואז התחיל להנהיג את העולם במדת רחמים.

בשני הבדלתי בין מים למים, אף הם והבדילה הפרוכת לכם (שמות כו, לג.). כי כבר אמרו בילקוט ריש פ׳ בהעלותך, שהמשכן שקול כנגד מעשה בראשית, וכשם שהרקיע הבדיל בין המים העליונים לתחתונים כך הפרוכת היתה מבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים לבל יכנס זר אל הקדש פנימה.

ביום השלישי בראתי דשאים וזרעים, אף הם אוכלים ירקות בליל פסח ומביאים לחם הפנים. קשה מאי שייטייהו דירקות דליל פסח הכא. אמנם איתא באיכה רבתי, השביעני במרורים (איכה ג, טו.). בליל י״ט הראשון של פסח. הרוני לענה בליל ט׳ באב, הוי ליל י״ט הראשון של פסח הוא ליל ט׳ באב ע״כ. וזה כי המרור שאוכלין בליל פסח הוא זכר לוימררו את חייהם בגלות מצרים, ובזה יודע איפוא מה שיהיה בגלות האחרון, כאשר ביארנו בכ״מ שגלות מצרים וגאולתו הוא אות וסימן לגלות האחרון והגאולה העתידה, והנה אנו אוכלין מרור בליל פסח למען יזכרו למירור שהיה במצרים, ובזה יזהרו שלא לחטוא ולבא לידי גלות בחרבן בה״מ שנחרב בליל ט׳ באב, ובעשירי הציתו בו את האור. לכן אמר שבריאת דשאים וזרעים בשביל ישראל כדי שיקיימו מצות מרור בליל פסח, שלא יחרב בה״מ שבו מביאין לחם הפנים שהיה לפניו תמיד, כדי להמשיך שפע שבע רצון לעולם, שאין הברכה שורה בדבר ריקן כנודע (זהר שמות. פ׳ יתרו דף פ״ז ע״ב. ר׳ שמעון פתח ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית (מלכים ב׳ ד, ב). אמר לה אלישע כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקב״ה, דתנינן אסור ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא. מ״ט משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא.).

ביום הרביעי בראתי מאורות, אף הם ועשית מנורת זהב (שמות כה, לא.). שהמנורה של בה״מ היתה לתקון פגם האור הראשון שנגנז, וגם לפי שנתמעטה הלבנה, שלכן כתוב מארת חסר, ובתקון המנורה והדלקתה היה הכל מתוקן.

בחמישי בראתי עופות, אף הם והיו הכרובים פורשי כנפים (שם כ.). אע״פ שהכרובים היו פני אדם כנודע, עכ״ז להיותם פורשי כנפים נמשלו לעופות. אך האמת כן הוא שזה רמז למלאכים שנבראו בחמישי, ואיתא בזהר פ׳ זו דף ל״ד א׳. (ועוף יעופף על הארץ (בראשית א, כ.)). אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא כחיזו דבר נש. דהיינו מ״ש עושה מלאכיו רוחות (תהלים קד, ד.). שפורחים למטה לעשות שליחותו ית׳. ובדף מ״ו ב׳ פי׳ ועוף דא מיכא״ל יעופף דא גבריא״ל ע״ש (ישרצו המים שרץ נפש חיה. אמר רבי אלעזר הא אוקמוה דאנון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא והא אתמר. ועוף יעופף על הארץ. יעוף מבעי ליה, מהו יעופף. אמר רבי שמעון: רזא הוא. ועוף דא מיכא״ל דכתיב, (ישעיה ו) ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף דא גבריא״ל דכתיב, (דניאל ט) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף. על הארץ, דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח דאיהו טאס עלמא בד׳ טאסין דכתיב, (מלכים א יח) ורוח ה׳ ישאך על אשר לא אדע. ורוח ה׳ חד. ישאך תרין. על אשר תלת, לא אדע ארבע. על פני דא מלאך המות דהוא אחשיך פני עלמא, וכתיב ביה וחשך על פני תהום, רקיע השמים. כדאמרן עולה ומסטין וכו׳.). ואלה הם הכרובים שהיו במקדש על הכפרת רמז למלאכי מרום, שמניח הב״ה סנקליטין של מעלה ובא לבין הכרובים, כדכתיב ונועדתי לך שם וכו׳ (שמות כה, כב.).

בששי בראתי אדם, אף הם בזאת יבא אהרן (ויקרא טז, ג.) לשמש לפני. כי הנה כשם שהעולם נברא בשביל האדם, כך בה״מ נעשה בשביל אהרן שהיה נכנס לפני לפנים לעבוד עבודת הקטרת שהוא המובחר מכל הקרבנות, ישימו קטורה באפך (דברים לג, י.). וידענו שאדה״ר שימש בכהונה גדולה, כדכתיב ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור (בראשית ג, כא.). ופי׳ במדרש שהיו בגדי כהונה ובו ביום שנברא הקריב, שנאמר ותיטב לה׳ משור פר (תהלים סט, לב.). אך לפי שחטא לכן הכהן הגדול היה מכפר בקרבנות ובקטרת, שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז, ג.). ופי׳ ז״ל (ויקרא רבה פ׳ כ״א.) ע״פ זה שכשהיה נכנס לבית קדש הקדשים חבילות של מצות היו בידו. הנה כי כן רצה הב״ה להתיעץ במלאכים בבריאת העולם כדי להודיעם מה טיבו של אדם, שממנו יצא גוי קדוש אלו ישראל שבשבילם נברא העולם ומתקיים.

ובזה נבא לביאור ההפטרה ישעיה מ״ב. כה אמר האל ה׳ בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיהו מב, ה.). אני ה׳ קראתיך בצדק ואחזק בידיך ואצרך ואתנך וכו׳ (שם ו.). לפקוח עינים עורות וכו׳ (שם ז.). אני ה׳ הוא שמי וכו׳ (שם ח.). הנבואה הזאת היא על מלך המשיח, כמו שהתחיל הן עבדי אתמך בו (שם א.). והמתרגם תרגם הא עבדי משיחא אקרביניה. וכן פי׳ הרד״ק ז״ל. ואתי שפיר לדרכנו כי מבחר הברואים שבעבורו נברא העולם הוא אדה״ר, שהוא דוד משיח כדלעיל. ולכן כה אמר האל ה׳ וכו׳. ונקדים תחילה מ״ש רש״י ז״ל בריש פ׳ זו ז״ל, בראשית ברא אלקים (בראשית א, א.). ולא נאמר ברא ה׳, שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין ע״כ. וקשה שהרי כתוב בראשית ברא אלקים, ברא ממש ולא שעלה במחשבה לבד. ועוד איך תבטל מחשבתו ית׳ ח״ו. ולכן נלע״ד שכן היה שנברא תחלה במדת הדין וזה מתקיים בעליונים, כמו שהמופת הוכיח במלאכים שמתנהג עמהם בדין גמור, שהרי המלאכים שקטרגו על בריאת האדם נתן אצבעו ביניהן ושרפן כמ״ש בב״ר (ע״ד סנהדרין לח:). ועזא ועזאל נתגרשו מן השמים, וכן כי משחיתים אנחנו (בראשית יט, יג.). לפי שתלו הגדולה בעצמן נדחו ממחיצתן קל״ז שנה (בראשית רבה פ׳ נ׳.) ורבים כאלה. אך בתחתונים אינו כן, שלפי שיש בהם יצר הרע לכן מתנהג עמהם ברחמים, וכמ״ש אברהם בתפלתו על אנשי סדום, אם עולם את בעי אין דין (בראשית רבה פ׳ ל״ט.).

ולפע״ד זש״ה במזמור ע״ו. אתה נורא אתה וכו׳ (תהלים עו, ח.). משמים השמעת דין וכו׳ (שם ט.). כלומר מתחלה בראת עולמך במדה״ד, והאלקים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג, יד.), ומי יעמוד לפניך מאז אפך, שלכן משמים השמעת דין, שאתה מתנהג עמהם בדין, וכשראתה הארץ כן גם היא יראה. אך כששתפת מדת הרחמים אז ושקטה, כי ראתה כי בקום למשפט אלקים אינו מדקדק בדין רק להושיע כל ענוי הארץ סלה (תהלים עו, י.).

וכ״כ במזמור פ״ט. כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים (תהלים פט, ג.). שהעה״ז נברא בחסד, ואמר יבנה דאל״כ לא היה יכול ליבנות כי לא היה מתקיים במדת הדין, אך שמים תכין אמונתך בהם, שמתנהג עמם במדת הדין. וז״ש בב״ר פ׳ א׳. א״ר יצחק מתחלת בריתו של עולם ראש דברך אמת (תהלים קיט, קס.). בראשית ברא אלקים (בראשית א, א.). וה׳ אלקים אמת (ירמיה י, י.). ולעולם כל משפט צדקך (תהלים קיט, קס.). שכל גזירה וגזירה שאתה גוזר על בריותיך הם מצדיקים עליהם את הדין ומקבלים אותם באהבה, ואין כל בריה יכולה לומר שתי רשויות בראו את העולם. ויאמרו אלקים אין כתיב כאן אלא ויאמר. בראו אין כתיב כאן אלא ברא ע״כ. והמ׳ קשה מאד מתחלת בריתו של עולם וכו׳. וכי גם בסוף אינו כן והלא וה׳ אלקים אמת לעולם. ואיך שייך לומר כאן ואין כל בריה יכולה לומר שתי רשויות בראו את העולם דמאי שייטיה הכא. אמנם קשיתיה לר״י הפסוק ראש דברך אמת, דנראה ח״ו שהסוף אינו כן. לכן פי׳ מתחלת בריתו של עולם ראש דברך אמת, הוא הדבר אשר דברנו שברא אלקים תחלה במדת הדין, והיינו אמת שהוא הדין ממש שאינו מוותר כלל, ולכן שפיר קאמר ראש דברך אמת, שכן ס״ת בראשית ברא אלקים הוא אמ״ת. ואין אלקים אלא אמת, דהיינו מדת הדין כנז׳. ומפיק לה מדכתיב וה׳ אלקים אמת, שוה׳ הוא ובית דינו (ב״ר פ׳ נ״א.), כי אז ודאי שאינו מוותר כלל. זה היה מתחלת בריתו של עולם, וכשראה שאינו יכול להתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, וז״ש ׳ולעולם׳ דהיינו בשביל העולם שיתקיים כל משפט צדקך, דהיינו משפט וצדקה, משפט שיש בו צדקה (סנהדרין ו:), ששיתף מדת הרחמים למדת הדין. ולכן כל גזרה שאתה גוזר על בריותיך הם מצדיקים עליהם את הדין ומקבלין אותם באהבה, שיודעים הם שאתה רחום בדין ואעפ״י שאתה מעניש אותם רב חסד מטה כלפי חסד (ראש השנה יז.). ולפי שבזה יש מקום לטעות ששתי רשויות יש ח״ו א׳ פועל דין וא׳ רחמים. לכן הוצרך לומר ואין כל בריה יכולה לומר שתי רשויות וכו׳. שהרי כתיב בכל המאמרות ויאמר אלקים לשון יחיד, וכן בראשית ברא, והוצרך לשתי ראיות לפי שבאמרו ויאמר אלקים אין די בער הטענה הזאת, שהרי מצינו בתורה ויאמר בני גד ובני ראובן (במדבר לב, כה.). וכהנה הרבה, לכך בא בראיה אחרת, בראשית ברא ואינו אומר בראו, כי בשלמא ויאמר נוכל לומר בלב א׳ כאיש א׳ אע״פ שהיו רבים. אך ברא לשון יחיד ממש, לא נמצא כמוהו שישמש לרבים ודוק.

נחזור לענין ההפטרה, ז״ש כה אמר האל ה׳ (ישעיהו מב, ה.). ואיתא ביבמות פ״ב (דף כא.), האל (ויקרא יח, כז.) קשה, ומאי משמע דהאי לישנא דקשה הוא, דכתיב ואת אילי הארץ לקח וכו׳ (יחזקאל יז, יג.). ע״ש (אמר רבא, רמז לשניות מן התורה מנין, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (ויקרא יח, כז). האל קשות מכלל דאיכא רכות ומאי ניהו שניות, ומאי משמע דהאי אל לישנא דקשה הוא, דכתיב ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג). לימא פליגא דרבי לוי, דא״ר לוי קשה עונשין של מדות יותר מעונשין של עריות, שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה, ׳אל׳ קשה, ו׳אלה׳ קשה מ׳אל׳.). לכן אתי שפיר לדרכנו האל שהיא מדת הדין, ה׳ מדת רחמים, שברא העולם בשתי מדות אלה. ולפיכך בורא השמים ונוטיהם במדת הדין, רוקע הארץ במדת הרחמים. וכן פרש״י ז״ל, האל ה׳ (ישעיהו מב, ה.). בעל הדין ובעל הרחמים. ואמנם למה כתיב ונוטיהם בשמים, נלע״׳ד שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ י״ב. רשב״ל אמר מלך ב״ו עושה ספינה, בתחלה הוא מביא קורות ואח״כ הוא מביא ארזים ואח״כ הוא מביא הוגנים ואח״כ הוא מעמיד עליה נווטים, אבל הב״ה ברא הם ומנהיגיהם, הה״ד בורא השמים ונוטיהם (שם.). נווטיהם כתיב ע״כ. וזה יובן עם מ״ש בזהר חדש פ׳ זו דף א׳ א׳ ז״ל, ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג.). אתפשטותא דהאי אור לתתא. ואלין אינון מלאכים דאתבריאו ביומא קדמאה דאית לון קיומא לאתקיימא בסטר ימינא. ועוד שם, וירא אלקים את האור (שם ד.). א״ר אלעזר ׳את׳ לאכללא ולאסגאה אינון מלאכים דאתיין מסטרא דאור דא וכו׳. בזה מובן מ״ש בורא השמים ונוטיהם, הן ומנהיגיהן. שאע״פ שהשגחתו תדירה בעליונים ובתחתונים עכ״ז ברא מלאכים להנהיגם ע״פ מצותו. אלא שקשה שהרי בב״ר פ׳ א׳ איתא ז״ל, אימתי נבראו המלאכים, ר׳ יוחנן אמר בשני. ר׳ חנינא אמר בחמישי וכו׳, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו אלא אנכי ה׳ עושה כל וכו׳ (ישעיהו מד, כד.). ויש לתרץ עם מ״ש בב״ר פ׳ י״ב. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד.). מלמד שבו ביום נבראו בו ביום הוציאו תולדות, והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום א׳ (בראשית א, ה.). יום ב׳ (שם ח.). ויום ג׳ (שם יג.). א״ל רבי נחמיה כמלקטי תאנים הן, כל א׳ וא׳ הופיע בזמנו. ופי׳ שם בעל יפה תאר דהיינו שכלם היו בכח כא׳ ויצאו לפועל כל א׳ ביומו ע״כ. הנה כי כן שפיר קאמר בורא השמים ונוטיהם היינו מנהיגיהם, הם המלאכים שנבראו בכח ביום ראשון. אכן להוציא מלב המינים שלא יאמרו מיכאל וכו׳. לא יצאו לפועל אלא בשני ובחמישי. וכן רוקע הארץ וצאצאיה, דהיינו הבריות כלם שיצאו מהארץ, והאדם שעליו נאמר נותן נשמה לעם עליה (ישעיהו מב, ה.), שהם ישראל ששולטים על הארץ, ורוח להולכים בה, הוא הרוח של כל האומות ההולכים בארץ, ולכן בישראל אמר עליה, שהם עושים עיקר מהעה״ב ומהג״ע שעל הארץ. ולאחרים אמר ׳ההולכים בה׳ שכל עיקרם הוא לחיי העה״ז. כל זה פירשנו לפי הפשט. אך להיות כי בזהר פ׳ צו דף ל׳ ב׳. אל בכל אתר חסד הוא, כד״א האל הגדול וכו׳ (דברים י, יז.). א״כ שני שמות הללו האל ה׳ הם חסד ורחמים. ומ״ש בורא השמים ונוטיהם הם השמים החדשים, וכן רוקע הארץ הם הארצות החדשות הנעשים ע״י הצדיקים בחדושי תורה ככתוב אצלנו בדרוש הקודם, והשתא אתי שפיר בורא השמים והארץ בה׳ הידיעה, כמ״ש כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה וכו׳ (ישעיהו סו, כב.). וזהו בורא ורוקע שתמיד עושה אותם כנז׳, נותן נשמה לעם עליה אלו חדושי הסודות שהם החלק המובחר מד׳ דרכי התורה פרד״ס שהם מצד הנשמה. ורוח להולכים בה הם שאר דרכי התורה, כמ״ש ההולכים בתורת ה׳ (תהלים קיט, א.). אני ה׳ קראתיך בצדק (ישעיהו מב, ו.). לפי דרכנו מדבר עם המשיח, שאחר שבעבורו נברא העולם, כמ״ש (ב״ר פ׳ ב׳.), ורוח אלקים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב.). זה רוחו של משיח. והצדיקים שמחדשין בתורה הם ממהרים ביאתו. לכן אמר אני ה׳ קראתיך בצדק, שכן שמו של משיח קדם לבריאת העולם (ב״ר פ׳ א׳.), כמ״ש לפני שמש ינון שמו (תהלים עב, יז.). ואחזק בידך, כמ״ש כי שת לי אלקים זרע אחר (בראשית ד, כה.). שאמרו בב״ר פ׳ כ״ג. נסתכלה אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואיזה זה מלך המשיח שמאז ראוי היה לבא לעולם. ואצרך זה דוד הע״ה שהיה ראוי להיות נפל ונתן לו אדה״ר משנותיו ע׳ שנה, ולפי שחטא והיה ראוי למות גם האבות חזרו ליתן לו ע׳ שנה כנז׳ בס׳ הזהר ריש פ׳ וישלח ע״ש ((זהר פ׳ וישלח, קס״ח, ע״א), רבי שמעון אמר הא אתמר דדוד מלכא עד לא הוה לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהב ליה שבעין שנין מדיליה, וכך הוה קיומיה דדוד מלכא שבעין שנין הוו. וקיומא דאדם קדמאה אלף שנין חסר שבעין. אשתכחו בהני אלף שנין קדמאי, אדם הראשון ודוד מלכא. פתח ואמר חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד (תהלים כא). חיים שאל ממך, דא דוד מלכא. דהא כד ברא קודשא בריך הוא גינתא דעדן, אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא, ואסתכל ביה וחמו דלית ליה חיים מדיליה כלום. וקיימא קמיה כל יומא. כיון דברא אדם הראשון, אמר הא ודאי קיומיה, ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא. תו אבהן שבקו ליה מחייהון כל חד וחד, אברהם שבק ליה, וכן יעקב ויוסף. יצחק לא שבק ליה כלום, בגין דדוד מלכא מסטריה קא אתא. ודאי אברהם שבק ליה חמש שנין, דהוה ליה לאתקיימא מאה ותמנין שנין, ואתקיים מאה ושבעין וחמש שנין, חסרין חמש. יעקב הוה ליה לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם, ולא אתקיים אלא מאה וארבעין ושבע שנין, חסרין תמניא ועשרין. אשתכחו דאברהם ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין, הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעין ושבע שנין כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין. הא שבעין שנין דשבקו ליה לדוד מלכא לאתקיימא בהון, ובהו אתקיים דוד בכל אינון שנין דשבקו ליה אבהן. ואי תימא יצחק אמאי לא שבק ליה כלום כהני, בגין דאיהו חשך, ודוד מסטרא דחשך קא אתא, ומאן דאיהו בחשך לית ליה נהורא כלל ולית ליה חיים. ובגין כך לא הוו לדוד חיים כלל. אבל אילין דהוו להון נהורא, נהירו ליה לדוד מלכא, ומינייהו אצטריך לאנהרא ולמהוי ליה חיים, דהא מסטרא דחשך לית ליה חיים כלל, ועל דא לא אתא יצחק בחושבנא. ואי תימא יוסף אמאי (יתיר מכלהו). אלא ודאי יוסף בלחודוי ככלהו, בגין דאקרי צדיק, ודא הוא דאנהיר לסיהרא יתיר מכלהו. ובגין כך האי שבק ליה לדוד מלכא יתיר מכלהו חיין, דכתיב, (בראשית א) ויתן אתם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ.). וכל זה ואתנך לברית עם אלו ישראל. לאור גוים שבימיו יכירו וידעו כי לה׳ המלוכה ומושל בגוים. עוד יפורש ׳אני ה׳ קראתיך בצדק׳ על כל צדיק וצדיק שזוכה לחדש בתורה. וכמ״ש בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיה א, ה.), כי אמרו בנדה פ״ג (דף לא.), ומספר את רובע ישראל (במדבר כג, י.), מלמד שהב״ה יושב וסופר רביעותיהם של ישראל מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה וכו׳. ואחזק בידך, שאמרו בפ״ה דסכה (דף נב.), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להמיתו ואלמלא הב״ה עוזרו אין אדם יכול לו. וגם אמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ואצרך ואתנך לברית עם, כי הנה הקשת הוא הברית שכרת הב״ה עם נח שלא להיות עוד מבול לשחת כל בשר (בראשית ט, טז.). וכשיש צדיק גדול בעולם אין צריך לברית הקשת. ולכן אמר ואתנך לברית עם אלו ישראל. לאור גוים, כמ״ש והלכו גוים לאורך (ישעיהו ס, ג.), שכמה גרים יתגיירו בראותם ישועת ישראל וגדולת הצדיקים לימות המשיח. לפקוח עינים עורות (ישעיהו מב, ז.), הנה בילקוט ישעיה (ילקוט ישעיה מב, רמז תנ״ב.) ע״פ והולכתי עורים (שם טז.) דלקמן איתא ז״ל, זש״ה והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה יד, ו.). דברים שהם מכוסים מכם בעה״ז עתידים הם להיות צפים לכם וכו׳. ז״ש לפקוח עינים עורות, שמה שהוא מכוסה לכם בעה״ז יפקחו עיניכם לעתיד. ובזה תזכו להוציא ממסגר אסיר, שכן כתוב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (הושע ח, י.). ואמר אסיר ל׳ יחיד כלפי מ״ש במדרש חזית ע״פ קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח.). א׳ מכם גולה לאספמיא כאילו גלו כל ישראל. ואח״כ מבית כלא יושבי חשך על כללות ישראל. אני ה׳ הוא שמי (ישעיהו מב, ח.), איתא בב״ב פ״ה (דף עה:), שלשה נקראים על שמו של הב״ה, צדיקים ומשיח וירושלים. כי הצדיקים משלימים העולם לפי שסוגרים בתורתם צד צפון הפרוץ ככתוב אצלנו בדרוש הקודם, וגם כי הם עושים שמים חדשים וארץ חדשה. לכן אמר אני ה׳ הוא שמי שאני מהוה ההויות, וכבודי לאחר לא אתן רק לצדיקים שחולק מכבודו ליריאיו, כמ״ש (תנחומא פ׳ וארא.), מי הוא זה מלך הכבוד (תהלים כד, י.). שחולק כבוד ליריאיו וכו׳ ע״ש (חלק א׳, דרוש ב׳ למעלת הצדיקים המקיימים את העולם.). וכן ותהלתי לפסילים, כמ״ש בדרוש הנ״ל שנק׳ פסילים לפי שבשבילם נפסל צד צפון, כדי שכל מי שיאמר שהוא אלוק יבא ויגמור הפינה הזאת. אך הצדיקים יש להם תהלה זו להשלים כל חסר. ובמדרש הנעלם שבזהר פ׳ חיי שרה דף קכ״ז ב׳. ת״ח מאן דידע שמיה על בורייה ידע דהוא ושמיה חד, דכתיב ה׳ אחד ושמו א׳. ז״ש אני ה׳ הוא שמי שהכל א׳, מה שאין כן בשם אלקים שהוא שם משותף, כי המלאכים נק׳ אלקים וכן הדיינים כנודע. אך השם המיוחד אינו אלא לו ית׳ והצדיקים נקראים על שמו. הראשונות הנה באו (ישעיהו מב, ט.), הוא מה שאמרנו במקומו כי כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, וכן גלות מצרים וגאולתו הכל סימן לגלות זה והגאולה שתבא במהרה. ז״ש הראשונות על יציאת מצרים, הנה באו מחדש, וחדשות שיהיו ג״כ אני מגיד כדי שתדעו שהכל צפוי לפני, ולזה בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. וזהו שירו לה׳ שיר חדש (שם י.), לימות המשיח שיאמרו שירה לשון זכר לפי שלא יהיה עוד גלות, והולך ומספר מה שיהיה מחדש באותו זמן, כמ״ש וחדשות אני מגיד. עד שאומר והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכו׳ (שם טז.). שהוא מה שפי׳ במדרש (ילקוט ישעיה מ״ב, רמז תנ״ב.), שיתגלו להם רזי תורה, וגם שיתרפאו ממומין שלהם כדרך שהיה במתן תורה, והוא מה שאמר אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מב, טז.). והוא מ״ש החרשים שמעו וכו׳ (שם יח.). כמו שהיה לעולמים שהחרשים נתפקחו והעורים ראו אור וכו׳. ה׳ חפץ למען צדקו (שם כא.), להצדיק את ישראל כדי שיגדיל תורה ויאדיר. ודי בזה.

ונחזור לענין שלכן כתוב ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו.). שנמלך במלאכים לבראת את האדם. ועדין צריכין אנו למודעי במ״ש וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ. דהיל״ל וירדה בדגת הים וכו׳, כיון שהזכיר אדם בלשון יחיד. ועוד למה בזה הפסוק לא הזכיר חיה כלל, ובפסוק הנמשך אמר ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו וכו׳ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ (שם כח.), ולא הזכיר בהמה כלל. איתא בב״ר פ׳ ח׳. וירדו בדגת הים (שם כו.). א״ר חנינא אם זכה יִרְדוּ (בחירק היו״ד) ואם לאו יֵרְדוּ (בצירי), א״ר יעקב דכפר חנין את שהוא בצלמנו כדמותנו יִרְדוּ (בחירק), את שאינו בצלמנו כדמותנו יֵרְדוּ (בצירי). ר׳ יעקב דכפר חנין אמר יבא צלמנו ודמותנו וירדה לשאינו דומה לצלמנו כדמותנו ע״כ. ויש לדקדק במ׳ זה מאי בינייהו, ולמה ר׳ יעקב אמר דבריו בתרי אנפי. אך האנשים השלמים האלה הרגישו למה אמר וירדו בלשון רבים, ומאי בצלמנו כדמותנו, ועוד דהיל״ל וְרָדוּ בדגי הים (בקמץ הרי״ש) כמ״ש וְרָדוּ בכם שונאיכם (ויקרא כו, יז.). ועל כל אלה באו לתרץ. והנה בזהר דף מ״ז א׳ בפ׳ זו אמר נעשה אדם (בראשית א, כו.), רזא דכר ונוקבא. וכ״כ בהרבה מקומות שם, בצלמנו דכורא כדמותנו נוקבא. ושם דף נ״ה ב׳ ז״ל, כל דיוקנא דלא אשתכח ביה דכר ונוקבא לאו איהו דיוקנא עלאה כדקחזי. ת״ח בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא קב״ה לא שוי מדוריה בההוא אתר, וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא, דכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה, ב.). ולא כתיב ויברך אותו ויקרא שמו אדם, דאפילו אדם לא אקרי אלא דכר ונוקבא כחדא. לכן אמר הכתוב נעשה אדם, דהיינו דכר ונוקבא בצלמנו כדמותנו. והשתא אתי שפיר וירדו לשון רבים. עוד הכונה על הנפש והגוף שכשהם יחד אז וירדו. אך כשהנפש יוצאה מן הגוף אז לא ירדו, שכן אמרו (שבת קנא:), תנוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן העכברים. ז״ש ר׳ חנינא אם זכה וכו׳. כי כבר כתב רש״י ז״ל, יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה בבהמות וחיות לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו ע״כ. ויובן עם מ״ש בויקרא רבה פ׳ י״ד. אם זכה האדם אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית, וזה מצד הנשמה שהיא קדמה לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית, וזה מצד הגוף שנברא באחרונה. לכן אם יזכו ירדו לשון רידוי ואם לאו ירדו לשון ירידה. ור׳ יעקב הוסיף לתת טעם לדברי ר״ח, שלכן נסמך בצלמנו כדמותנו אל וירדו, לדרוש כן את שהוא בצלמנו כדמותינו ירדו, דהיינו כשמתקיים בצלם אלקים שעוסק בתורה ובמעשים טובים אז מתקיים מ״ש ומוראכם וחתכם יהיה (בראשית ט, ב.), ויהיה וירדו לשון רדוי. אך כשאינו מתקיים בצלם ודמות ירדו לשון ירידה, שאין חיה רעה שולטת באדם אא״כ נדמה לו כבהמה (סנהדרין לח:). ולפי שדבר זה אמרו ר׳ יעקב להחזיק דברי ר׳ חנינא, לכן דקדק בלשונו אמר ר׳ יעקב. אמנם ר׳ יעקב אמר טעם אחר משלו, ולזה שינה לשונו ר׳ יעקב דכפר חנין אמר יבא צלמנו וכו׳. כלומר לעולם אימא לך וירדו כמשמעו לשון רידוי, ובא הכתוב ליתן טעם למה המשיל הב״ה את האדם על כל הנבראים, כדכתיב תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו וכו׳ (תהלים ח, ז.), לפי שנברא בצלם ודמות, וז״ש יבא צלמנו ודמותנו וירדה לשאינו דומה לצלמנו כדמותינו, שמזה נלמוד שגם האדם כשאינו מתקיים בצלם ודמות אינו שולט על הב״ח אדרבא הם שולטים עליו, ואין צריך לשנות הפסוק מפשוטו, ולכן בזה הפסוק דמשמע מיניה שלפעמים ישלטו עליו הב״ח לא הזכיר חיה כלל, דכיון שכלם ישלטו בו הבהמה והעוף ואפילו השקצים ורמשים, שכן אמרו יתוש קדמך (סנהדרין לח.). כל שכן שתשלוט בו החיה שזה דרכה לטרוף טרף. אמנם ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו וכו׳ ורדו וכו׳ (בראשית א, כח.), דלא כתיב וירדו רק ורדו שאינו אלא לשון רידוי, אז נאמר ובכל חיה הרומשת על הארץ, וכיון שישלטו על החיות כל שכן על הבהמות והרמשים ודוק.

ועל פסוק ויברך אותם אלקים (שם.). איתא בב״ר פ׳ ח׳. א״ר אבהו נטל הב״ה כוס של ברכה ובירכן, אמר ר״י בר סימון מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדם הראשון ע״כ. וקשה מאין יצא לו שנטל כוס של ברכה ובירכן, שהרי הפ׳ מפרש מה היא הברכה, ויאמר להם פרו ורבו וכו׳. אמנם דקדק ר׳ אבהו בכתוב ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים, דהוא לשון כפול, דהיה די שיאמר ויברך אותם אלקים פרו ורבו וכו׳, ובדגים כתוב לעיל ויברך אותם אלקים לאמר. ולכן פי׳ ר׳ אבהו ויברך אותם אלקים כמשמעו, דהיינו ברכת חתנים, שנטל כוס של ברכה ובירכן, שהרי ברכת חתנים טעונה כוס, ואח״כ ויאמר להם אלקים פרו ורבו. ופרש״י ז״ל, למעלה בברכת הדגים ויברך אותם, לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותן הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא בירכן שלא יהא הוא בכלל ע״כ. וקשה שהבהמות ג״כ הוצרכו לברכה, ולמה לא בירכן מהטעם שמחסרין אותן כמו בדגים, אך הטעם נלע״ד כי כבר ידענו שבהמה בכלל חיה, וכן חיה בכלל בהמה, ואם היה מברך א׳ מהם לעולם היה הנחש בכלל לכן לא בירכן. והנה ברכת חתנים בעשרה ואפילו ברכת אשר ברא צריכה שלשה, לכן פירש ריב״ס שמיכאל וגבריאל היו שושבינין לאדה״ר ועם המברך הרי שלשה, וגם החתן הוא מן המנין.

עוד יובן נעשה אדם (בראשית א, כו.). עם מ״ש בזהר חדש דף כ״ו א׳ וז״ל, בכה רבי אליעזר א״ל ר״ע רבי למה את בכי, א״ל עקיבא עקיבא מאן יזכי להאי אורכא דגלותא דאתמשיך דהא לא יקום בר נש דעתיד לממטי לענני שמיא עד יומא שתיתאי דהוא בשית אלף שנין, ולא באשלמותיה בר בתקוף תשובה, דהא שולטנותיה דב״נ ההוא ליתיה אלא בשתיתאי וכו׳. וזה הדבר הוא על משיח צדקנו שכתוב בו וארו עם ענני שמיא וכו׳ (דניאל ז, יג.). וזה כי אחר שבששי נאמר תוצא הארץ נפש חיה (בראשית א, כד.). ופירשוהו על המלכיות (הקדמת ס׳ הזהר דף י״ג ע״א. פקודא תמינאה למרחם גיורא דעאל למגזר גרמיה ולאעלא תחות גדפוי דשכינתא, ואיהי אעילת לון תחות גדפהא לאינון דמתפרשן מסטרא אחרא מסאבא ומתקרבין לגבה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה. ואי תימא דהאי נפש חיה דכלילא בישראל לכלא היא אזדמנת, הדר ואמר למינה. כמה אכסדרין ואדרין דא לגו מן דא אית לה להאי ארץ דאיהי חיה תחות גדפהא, גדפא ימינא אית לה תרין אכסדרין, ומהאי גדפא אתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון קריבין ביחודא לישראל לאעלא לון לגו אכסדרין אלין, ותחות גדפא שמאלא אית תרין אכסדרין אחרנין, ומתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון עמון ומואב.), כתוב מיד נעשה אדם (בראשית א, כו.), שהוא אדם דוד משיח, ועליו נאמר בצלמנו כדמותנו, שנקרא בשמו של הב״ה, ועליו נאמר יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו (תהלים קד, לא.), אותיות משי״ח, שבימיו יתוקן העולם, וכתיב וירדו ל׳ רבים, כי הם ב׳ משיחין בן יוסף ובן דוד, וירדו בדגת הים זה לויתן, כמ״ש בפר״א פרק י׳. אמר יונה ללויתן אני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך ולזבוח אותך לסעודה הגדולה של צדיקים וכו׳. וכן לכל הבהמות וחיות כי הוא ימשול בכל וכלם יכנעו תחתיו.

ואחרי ככלות הכל, אמר הכתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וכו׳ (בראשית א, לא.). דקשה מה אלה שני רבויים את כל אשר עשה. ועוד אם כבר כתב בכל יום וירא אלקים כי טוב, למה חזר ואמר והנה טוב מאד. ותחלה יובן עם מ״ש בשבת פ״ח (דף עז:), א׳ רב יהודה א׳ רב כל מה שברא הב״ה בעולמו לא ברא דבר א׳ לבטלה, ברא שבלול לכתית, ברא זבוב לצרעה, יתוש לנחש וכו׳. ת״ר חמש אימות הן אימת חלש על גבור, אימת מפגיע על ארי וכו׳. כי הנה הגם שבבריאות יש מזיקין עכ״ז כשהם בכללות הם טובים, וזהו וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי אפילו הדברים המזיקים הם טובים בכללות, כי אפילו הנחש שהוא היותר מזיק שבעולם טוב לחפפית שהוא מין שחין כנז׳ שם. ובב״ר פ׳ ד׳. שאלה מטרונא אחת את ר׳ יוסי למה אין כתיב בשני כי טוב, א״ל אעפ״כ חזר וכללן בסוף, שנאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וכו׳. שיובן במה שאמר עוד שם, למה אין כתיב בשני כי טוב שבו נברא גהינם, שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה (ישעיהו ל, לג.). יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום ע״כ. הנה שבאמרו ׳והנה טוב מאד׳ זה גהינם כמו שנזכיר, הרי הוא כאלו כתב גם בשני כי טוב.

עוד שם פ׳ ט׳. ד״א וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא.). ר׳ יוחנן אמר מלך ב״ו בונה פלטין מביט בעליונים ראייה אחת ובתחתונים ראייה אחת, אבל הב״ה מביט בעליונים ובתחתונים ראייה אחת. ארשב״ל הנה טוב מאד זה העה״ז, והנה טוב מאד זה העה״ב, העה״ז והעה״ב הביט בהן הב״ה ראייה אחת ע״כ. השלמים הללו הוקשה להם בכתוב מה שהקשינו, לכן פי׳ רש״י כי הנה הסברא נותנת שמשגיח הב״ה בעליונים יותר מבתחתונים להיותם רוחניים, וכמלך ב״ו שבונה פלטין שמביט בעליונים ראייה אחת להיותם עליונים, ובתחתונים ראיה אחת שלהיותם תחתונים אינו משגיח בהם כל כך כמו לעליונים, אבל הב״ה מביט בעליונים ובתחתונים ראייה אחת דלגבי דידיה גם השמים הם תחתונים, שכן כתוב המשפילי לראות בשמים ובארץ (תהלים קיג, ו.). שגם בשמים שייך השפלה. ועדיין אני אומר שאע״פ שמשגיח לכלם בראייה אחת לעולם השגחת העליונים יותר גדולה מהתחתונים, לכן בא רשב״ל ואמר הנה טוב מאד זה העה״ז. והנה טוב מאד זה העה״ב. שהו׳ של והנה מוסיף להורות ששניהם טובים מאד ומשגיח בשניהם בשוה, שכשם שהשגחת העה״ב היא נסיית שיעשה אותות ומופתים גדולים, כן לישראל משגיח להם בפרטות ועושה עמהם פלא ונסים. וזש״ה וירא אלקים את כל אשר עשה, שני רבויים לעליונים ולתחתונים, ולכן משגיח לשניהם בשוה, וזהו וירא שר״ל משגיח בהם, והנה טוב מאד, לפי ששניהם כא׳ טובים, שהעה״ז דומה לפרוזדור בפני העה״ב וצריך לתקן עצמו בפרוזדור כדי להכנס לעה״ב שהוא הטרקלין, וכמ״ש (ע״א ג.) מי שטרח בע״ש יאכל בשבת. ואימתי יוודע טובת העה״ז, לכן אמר ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א, לא.), שבו ישראל בירידה התחתונה ומזה תהיה להם עלייה, כי שחה לעפר נפשנו (תהלים מד, כו.). אז קומה עזרתה לנו (שם כז.). וזה שפירשנו הוא לפי גרסת ב״ר שדייק מו׳ יתירה של והנה. אך בילקוט גריס והנה טוב זה העה״ז מאד זה העה״ב. והכוונה כי העה״ב ניכר בטובו מגרעון העה״ז, דהיינו שטובת העה״ז הוא גרוע מטובת העה״ב, כמו ששנינו (אבות ד, יז.) יפה שעה אחת של קורת רוח בעה״ב מכל חיי העה״ז. ולכן נרמז העה״ב במלת מאד.

עוד שם בילקוט (ילקוט בראשית א, רמז ט״ז.), והנה טוב זה יצה״ט, מאד זה יצה״ר. וכי יצה״ר טוב מאד, אלא אילולי יצה״ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן וכו׳. הרי זה מכוון למ״ש בב״ר פ׳ ד׳. למה אין כתיב בשני כי טוב שבו נברא מחלוקת. והנה גם בשני יצרים של אדם יש מחלוקת, ולכן אמרו (ברכות ה.), לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר, שבזה גם היצה״ר יהיה לטובה, ומפני שיצה״ר מתגבר בכל יום (סוכה נב:) והצדיק מכניעו, לכן מאד זה יצה״ר לפי שממנו ניכר טובתו של יצה״ט.

עוד שם והנה טוב זו מדת הטוב, מאד זו מדת יסורין שעל ידיה הבריות חיין לעה״ב, שנאמר ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו, כג.). הרי זה מכוון למ״ש בב״ר פ׳ ד׳. למה לא נאמר כי טוב בשני, לפי שצפה הב״ה משה קרוי טוב (שמות ב, ב.), ועתיד ליטול את שלו מן המים שנגמרה בשני. שכן מרע״ה צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג, כא.). שקבל יסורין בעה״ז לזכותו לעה״ב, וזה היה כדי להכניס דור המדבר לעתיד ככתוב אצלנו במקומו. לכן מאד אלו יסורין שעל ידם אדם זוכה לחיי העה״ב.

אמר עוד והנה טוב זה ג״ע, מאד זה גהינם. הוא מ״ש למה לא נאמר כי טוב בשני, לפי שנברא בו גהינם כדלעיל, והנה מאד זה גהינם, לפי מ״ש בילקוט תהילם מזמור פ״ד (ילקוט תהלים פ״ד, רמז תתל״ג. על פסוק עוברי בעמק הבכא.). גדול קלוסו של הב״ה שעולה מגהינם יותר משל ג״ע. ועוד שע״י הגהינם ניכר טובתו של ג״ע, כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך. והנה טוב זה מלאך חיים, מאד זה מלאך המות. זהו כנגד מ״ש שם, שלא נאמר כי טוב בשני לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתוב בשלישי כי טוב ב׳ פעמים. כי הנה איתא בזהר פ׳ תרומה דף ק״ן א׳. והענין מתחיל שם קמ״ט ב׳ ז״ל, דהא ודאי מלאך המות איהו טוב מאד. מ״ט בגין דהא כל בני עלמא ידעי דימותון ויתהדרון לעפרא, וסגיאין אינון דמהדרי בתיובתא למריהון בגין דחילו דא וכו׳. והענין ארוך ואמר שם, וכד מטי זמניה למיהך ולנפקא מהאי עלמא לא נפיק עד דהאי מלאך המות אפשיט ליה לבושא דגופא דא, כיון דאתפשט האי גופא מההוא רוחא על ידי דההוא מלאך המות, אזלא ומתלבשא בההוא גופא אחרא דבגנתא דעדן, ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא דתמן, וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא ואתלבש בלבושא אחרא שלים וכו׳, מאן גרים לגופא דא לאתלבשא ביה רוחא, הוי אימא ההוא דאפשיט ליה לבושין אלין וכו׳. הנה כי כן כשם שלא כתוב כי טוב עד שנגמרה מלאכת המים, כך לא נגמר שלימות האדם בעה״ב רק ע״י מלאך המות, שמפשיטו ממלבוש חומרי ואח״כ מתלבש בלבוש רוחני בג״ע, ובשביל זה מאד זה מלאך המות. ועוד שמפחדו גורם לאדם להשלים חלקו בתורה ולהזדרז במעשיו, וכמ״ש (כתובות עז:), שבקינא עד דנהדר תלמודאי.

והנה טוב זו מדת הטוב, מאד זו מדת פורענות. לא יקשה בעינינו אם כבר אמר זו מדת הטוב זו מדת יסורין, כי היסורין הם לצדיקים, כמ״ש בפ״ק דברכות (דף ה.), יסורין של אהבה. ופרש״י הב״ה מיסרו בעה״ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעה״ב יותר מכדי זכיותיו ע״כ. וכ״כ שם כל שהב״ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר וה׳ חפץ דכאו החלי (ישעיהו נג, י). ופירשנו זה המ׳ והכתוב בדרוש להספד יע״ש (חלק ב׳‏ - דרוש מ״ח). אך מדת פורענות היא לחוטא שהב״ה נפרע ממנו בעה״ז לנקותו מיום הדין, וכמ״ש בזהר פ׳ בלק דף קצ״ט ב׳. ומלת פורענות מורה על זה שהוא לשון פרעון. והוא מ״ש שם בב״ר פ׳ ט׳. וכי מדת פורענות טובה היא מאד, אלא שוקד על הפורענות היאך להביאה. כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה ע״כ. זה מורה על דברינו כי הב״ה פורע לחוטא מדה כנגד מדה. ובזה ממרק חטאו בעה״ז להצילו מדין העה״ב, ז״ש שם בפ׳ ד׳. שלכן חזר וכללן בסוף והנה טוב מאד, כי טוב לאדם שנפרעין ממנו בעה״ז יותר מדין העה״ב.

והנה טוב זה מלכות שמים, מאד זה מלכות הארץ וכו׳. גם זה יובן ממ״ש ר׳ יוחנן לתלמידיו בפ״ד דברכות (דף כח:), יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. וע״ש פירש״י (עד כאן. בתמיה, כלומר ולא יותר ממורא בשר ודם: ולואי. שיהא כמורא בשר ודם, שא״כ תחדלו מעבירות הרבה: עבירה. בסתר ממורא הבריות, ויודע שהכל הוא גלוי להקב״ה ואינו מניח בכך). ושנינו בפ״ג דאבות (משנה ב), הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. ועוד כי ע״י מלכות הארץ נודע מלכות שמים, דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא (ברכות נח.), ומגדולת העבד גדולת האדון נודעת. הנה כי כן על כל אלה אמר הכתוב וירא אלקים וכו׳ והנה טוב מאד. ואימתי תכון מלכותו מאד, יום הששי שבו ייודע והיה ה׳ למלך על כל הארץ וכו׳.

ועל כל אלה בא המ׳ שהצענו ראשונה, והוא בב״ר פ׳ א׳. בש״א השמים נבראו תחלה וכו׳. וזה כי המה ראו ב׳ כתובים המכחישין זה את זה, תחלה כתוב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א, א) שהקדים שמים לארץ, ואח״כ כתוב אלה תולדות וכו׳ ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים (בראשית ב, ד), ולכן נחלקו בזה. ויובן עם מ״ש במגלה עמוקות אופן ע״ד ז״ל, והנה מתחלת הבריאה אמר נעש״ה אדם, נוט׳ נ׳מלך ע׳ם ש׳מאי ה׳לל שהם כלל כל נשמות הצדיקים, לכן קרא אותם רשב״י בב״ר (פ׳ א׳. ופ׳ י״ב) אבות העולם, שמאי משמאל המרכבה הלל מימין. מש״ה קבל נוט׳ מ׳חלקת ש׳מאי ה׳לל הכל שמעו מסיני וכו׳ עכ״ל. וכבר כתבנו לעיל כי השמים נבראו במדת הדין, ולכן בית שמאי שהם מצד הדין אמרו שמים קדמו, ולכן הביאו המשל למלך שעשה לו כסא, דהיינו בשבתו על כסא המשפט, כדכתיב צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט, טו). וכתוב ראיתי את ה׳ יושב על כסאו וכל צבא השמים וכו׳ מימינו ומשמאלו (מלכים א׳ כב, יט). ופירשו רז״ל (רש״י בראשית א, כו) וכי יש ימין ושמאל למעלה, אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאלים לחובה. ובית הלל שהם מצד החסד אמרו הארץ נבראה תחלה, כמ״ש לעיל אמרתי עולם חסד יבנה. ואלו הם דברי הכתובים בראשית ברא אלקים במדת הדין השמים ואח״כ הארץ. אך ביום עשות ה׳ אלקים, דהיינו ששיתף מדת הרחמים למדת הדין הקדים ארץ לשמים, וב״ה הביאו המשל למלך שבנה פלטין וכו׳. כי עיקר שכינה בתחתונים היתה כמלך שעיקר דירתו בתחתונים והעליונים אינן אלא לנוי, ורשב״י אמר ששניהם כא׳ נבראו, לפי שהתחתונים צריכין לעליונים, וכן העליונים צריכין לתחתונים שעל ידם יקבלו שפע שבע רצון במעשיהם הטובים, מש״כ אם הרע ירעו אז כתוב הן אראלם צעקו חוצה וכו׳ (ישעיהו לג, ז). אלביש שמים קדרות וכו׳ (ישעיהו נ, ג). ובזה כל דברי חכמים קיימים, לעד ולעולמי עולמים. להשכיל בדרך תמים. עד יבא מורה צדק שרש ישי אשר יהיה עומד לנס עמים. ויבנה מקדש כמו רמים. ב״ב אמן. בילא״ו.