דרוש כ''ה לפרשת ויקרא והפטרה

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג).

במדרש (ויקרא רבה פ׳ ב׳): דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם וגו׳ (ויקרא א, ב). זהו שאמר הכתוב (ירמיה לא, יט): הבן יקיר לי אפרים.

עשרה נקראו יקרים, ואלו הן:

• התורה,

• והנבואה,

• והתבונה,

• והדעת,

• והסכלות,

• והעושר,

• והצדיקים,

• ומיתתן של חסידים,

• והחסד,

• וישראל.

• התורה מנין, שנאמר (משלי ג, טו): יקרה היא מפנינים.

• הנבואה מנין, (שמואל א׳ ג, א): ודבר ה' היה יקר בימים ההם.

• התבונה מנין, (משלי יז, כז): יקר רוח איש תבונה.

• הדעת מנין, (משלי כ, טו): וכלי יקר שפתי דעת.

• הסכלות מנין, (קהלת י, א): יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט.

• העושר מנין, (משלי יב, כז): והון אדם יקר חרוץ.

• צדיקים מנין, (תהלים קלט, יז): ולי מה יקרו רעיך אל.

• מיתתן של חסידים מנין, (תהלים קטז, טו): יקר בעיני ה' וכו'.

• החסד מנין, (תהלים לו, ח): מה יקר חסדיך אלקים.

• ישראל מנין, (ירמיה לא, יט): הבן יקיר לי אפרים.

ביוקר ישראל ועומדים לי ע''כ.

יאמרו העמים ומכחישי האמת שטוב הדבר שיהיה הכל משותף ביניהם ולא יהיו מיחדים לעצמם כלום, וזה לדעתם להתרחק מגזל וגניבה שנאה קנאה ותחרות. והגם שלכאורה הדבר נראה טוב וישר לא בחר ה' באלה, והוא כנגד התורה הקדושה שצותה שכל א' יזכה בשלו, ואמרה (דברים יט, יד): לא תסיג גבול רעך. (שם יג): לא תעשוק את רעך ולא תגזול. והב''ה רוצה שכל א' יזכה בשלו, וכן הוא אומר (תהלים קטו, טז): השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. והוא מה ששנינו בפ''ה דאבות (משנה טז): ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית וכו'. וכבר פירשנו משנה זו בס' אבות עולם שלנו יע''ש. ולכן כתוב בישעיה ס''א. כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח). דקשה למה תלה שונא גזל דוקא בעולה ולא בקרבן אחר. אך בויקרא רבה סוף פ' ב' (ז'): א''ר ברכיה א''ל הב''ה לאדם זה, אדם יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון, שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזלות ומן החמסים, אף אתה לא תקריב מן הגזלות ולא מן החמסים, ואם עשית כן ותיטב לה' משור פר (תהלים סט, לב). ע''כ. קשיא ליה לר' ברכיה מאי אדם לשון יחיד ואח''כ תקריבו את קרבנכם ל' רבים. ועוד היל''ל אדם מכם כי יקריב. לכן דרש כי כונת הכתוב להזהיר לאדם שלא יביא קרבן מן הגזל, שבעבור זה התחיל באדם, לומר שיהיה קרבנו דומה לקרבנו של אדה''ר, וזהו כי יקריב מכם, כלומר משלכם ולא מן הגזלות שהוא מה שנוטל בזרוע, כמו (שמואל ב׳ כג, כא): ויגזול את החנית מיד המצרי. ולא מן החמסים, הוא מאן דיהיב דמי, אף זה שנאוי כלפי מעלה, כי בעל כרחו שלא בטובתו לוקח מיד חבירו. ואם עשית כן שלא להקריב מן החמסים ומן הגזלות, רק מדבר שהוא שלך ולא משל אחרים, ותיטב לה' משור פר. הוא מ''ש בע''א פ''א (ח' ע''א): שאדם הראשון ביום שנברא הקריב פר. וודאי שלא היה מן הגזלות ומן החמסים, שלא היה בעולם אלא לבדו והכל שלו, ועכ''ז המקריב משלו עתה שיש בעולם כמה וכמה, וידענו מ''ש (ב''ב קס''ה ע''א): רובם בגזל. והוא אינו מקריב משל אחרים רק משלו ממש, ודאי קרבנו רצוי יותר מפרו של אדה''ר. ולפי שפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' בעולה כתיב, לכן אמר הנביא (ישעיה סא, ח): שונא גזל בעולה. עוד יובן במאי דאיתא בתנחומא פ' צו: זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב). מה כתיב למעלה מן הענין, (ויקרא ה, כג): והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה. ואח''כ זאת תורת העולה. אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח). ע''כ. קשה לו שכיון שכבר הזכיר העולה בפרשת ויקרא, למה חזר וצוה עליה בפרשת צו, אלא ודאי שהיה זה לסמוך הענין אל סוף הפרשה הקודמת שמדבר בענין הגזל, ולכן סמך אחריו צו את אהרן שיש בו חסרון כיס, להביא עולה מכיסו ולא משל אחרים. ואמר לא תגזול לאדם כלום. ר''ל אפילו פחות משוה פרוטה שלא ניתן להשבון, כי ה' שונא גזל בעולה.

ובויקרא רבה פ' ג' (ד): והסיר את מוראתו בנוצתה (ויקרא א, טז). א''ר תנחום בר חנילאי העוף הזה פורח וטס בכל העולם ואוכל מן הגזילות ומן החמסים, אמר הב''ה הואיל והזפק הזה מלא גזילות וחמסין אל יקרב על גבי המזבח, לכך נאמר והסיר את מוראתו. אבל בהמה גדילה על אבוס בעלה ואינה אוכלת לא מן הגזל ולא מן החמסים, לפיכך נאמר (ויקרא א, יג): והקריב הכהן את הכל המזבחה. ע''כ. הוכרחו לדרוש כן לפי שמצינו בעולת העוף שנאמר שם (ה): ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל (ויקרא א, יז). א''ר יוחנן ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים נפשו קצה עליו, ואת אמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה (שם ט). וכל כך למה, אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני ע''כ. הנה כי כן מהטעם הזה למה גזר הכתוב והסיר את מוראתו בנוצתה (שם טז). אדרבא היה ראוי להקריב הכל כדי שיהא המזבח מהודר וכו׳, שאם הכנפים שריחן רע כשהן נשרפים צוה שיקרבו על גבי המזבח כל שכן הזפק. אלא ודאי שיש טעם בדבר, לפי שהזפק מלא גזלות וחמסין אל יקרב ע״ג המזבח. והשתא אתי שפיר שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח). דהיינו בעולת העוף שכלה נקטרת למזבח, אף הכנפים כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני, ועכ״ז הזפק שנהנה מן הגזל לא יקרב. והכתוב הזה בישעיה ס״א מוסב למ״ש תחלה, (ישעיה סא, ו): חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו. וקשה למה יעשה כן שישראל יאכלו חיל גוים, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה (ירושלמי ערלה פ''א ה''ג, דף ו' ע''א), לכן אמר (ישעיה סא, ז): תחת בשתכם משנה. אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א, טו). ולקחתם מהם כפלים בכל חטאתיכם, וזהו משנה. לכן מן הדין בארצם משנה יירשו. ואל תאמרו שאני אוהב גזל ח''ו כי אין הדבר כן, כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח). ובזה ונתתי פעולתם באמת, כי מדה כנגד מדה לא בטלה. עוד איתא בפ''ג דברכות (כ''ג ע''א): שמור רגליך וכו' וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח (קהלת ד, יז). אל תהי ככסילים שחוטאין ומביאין קרבן ואין עושים תשובה, (שם): כי אינם יודעים לעשות רע. אי הכי צדיקי נינהו, אלא אל תהי ככסילים שחוטאין ומביאין קרבן ואין יודעים אם על טובה הם מביאים או על רעה הם מביאים, אמר הב''ה בין טוב לרע אינם מבחינים קרבן הם מביאין לפני ע''כ. וקשה מאי על רעה, דאיך שייך זה בקרבן, האמנם ידענו כי עיקר הקרבן הוא להעלות אותו הנצוץ המגולגל בקרבן ולתקנו, ואם אינו שב מחטאתו ודאי שלא יקובל לרצון ויארע בו פיסול. ז״ש אל תהי ככסילים שמביאים קרבן ואין עושין תשובה, ובזה אין יודעים אם על טובה הם מביאים לתקן אותו נצוץ, או על רעה שכיון שאינו נתקן הוא יותר צער לאותו הנצוץ, וכמ״ש (זהר ח''ג דף רי''א א'; זהר חדש פ' תרומה דף ס''ט ב'): שאם הקרבן לרצון היה יוצא כדמות אריה לקבלו, ואם לאו היה בא בדמות כלב. ועוד אם על רעה, לפי שחושבים שהקרבן הוא כמו דורון, ואינו כן שהרי כתוב (תהלים נ, ט): לא אקח מביתך פר וכו'. וכיון דאתא לידן זה הפסוק, נפרשהו עם מ״ש בפ׳ היה קורא (ברכות ט''ו ע''א): א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים כו, ו): ארחץ בנקיון כפי וכו'. ז''ש שמור רגלי וכתוב רגליך, והכונה שיבדוק נקביו קודם שילך לבית הכנסת, מלשון (שמואל א' כד, ג): ויבא שאול להסך את רגליו. (קהלת ד, יז): וקרוב לשמוע, כי קרוב ה' לכל קוראיו (תהלים קמה, יח). ויערב עליו יותר מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. ר''ל מלשון (דברים כא, יב): ועשתה את צפרניה. ועיין בזהר פ' צו דף כ''ז א': ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא אלא באשא דמדבחא ע''ש. (רבי אחא פתח ואמר (ויקרא ו, ה): והאש על המזבח תוקד בו וגו'. והאש על המזבח תוקד בו אמאי. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. וכהנא אמאי. והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא, וכהנא מסטרא דימינא קא אתי ורחיקא הוא מן דינא, דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא, דכתיב ובער עליה הכהן. אלא הכי אוליפנא בר נש דאתי למחטי קמיה מאריה, הוא אוקיד גרמיה בשלהוביתא דיצר הרע. ויצר הרע מסטרא דרוח מסאבא קא אתיא, והא שריא ביה רוח מסאבא, ולזמנין אשתמודען קרבניה דאתיא מהאי סטרא, ובעא לקרבא על מדבחא כדדמי ליה. ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא בין מבר נש ובין מההוא סטרא דאתי מניה אלא באשא דמדבחא, דההוא אשא מבערא רוח מסאבא וזינין בישין מעלמא, וכהנא בדא אתכוון, לתקנא אשא דיבער זינין בישין מעלמא. ועל דא בעי דלא ידעכון ליה לעלמין ולא יתחלש חילא ותוקפא דיליה, לתברא חילא דתוקפא אחרא בישא מעלמא, ועל דא לא תכבה, וכהנא יסדר עליה אשא בבקר בבקר, בזמנא דשלטא סטרא דיליה ואתער בעלמא, בגין לבסמא עלמא (נ''א דינא), ואתכפיין דינין ולא מתערי בעלמא, ועל דא תנינן אית אשא אכלא אשא. אשא דלעילא אכלא אשא אחרא. אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא. ועל דא אשא דא לא תכבה לעלמין, וכהנא מסדר ליה בכל יומא).

ועם זה יובנו דברי המשורר סי' נ'. שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלקים אלקיך אנכי (תהלים נ, ז). הכונה עם מה שאמרנו, אל תהי ככסילים וכו'. ועוד ידענו מ''ש בחגיגה פ''א (ז' ע''א): ר' לוי רמי, כתיב (משלי כה, יז): הוקר רגליך מבית רעך. וכתיב (תהלים סו, יג): אבוא ביתך בעולות. לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים. לפיכך אמר שמעה עמי כלפי הכסילים שמביאים חטאות ואשמות ואין יודעים על מה מביאים. ואדברה לשון קשה, שצריך להוכיחם בדברים קשים כגידים, למען יתנו לבם לשוב מחטאתם. ואעידה בך שמביאים עולות ושלמים. לאלו ואלו אמר לא על זבחיך אוכיחך, שאינכם מביאים חטאות ואשמות, וגם ועולותיך לנגדי תמיד, כי 'לא' מושך עצמו ואחר עמו, כמו ולא עולותיך לנגדי תמיד, כי אין לי חפץ בקרבנות. עוד יובן היטב עם מ״ש אצלנו במקומו (ח''א דרוש מ' לפ' פינחס והפטרה. בשם ס׳ חקור דין מאמר אם כל חי ח''ג סי' כ''ג), כי אליהו מקריב תמידין בכל יום אפי' בזמן הגלות, והוא מה שאנו מתפללים ואישי ישראל ותפלתם וכו'. ז''ש לא על זבחיך אוכיחך, כי איני צריך לזבחיכם, שהרי ועולותיך לנגדי תמיד. שבכל יום מקריב אליהו תמידין כסדרן ממותר שקלים שבלשכה. לא אקח מביתך פר. איתא בויקרא רבה פ' כ''ז: אמר הב''ה עשר מיני בהמות מסרתי לך, ג' ברשותך (וז' אינן ברשותך), שור שה כבשים ושה עזים, וז' אינן ברשותך איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר, לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתיגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסך ע''כ. זהו בכיון לא אקח מביתך פר, אפילו מאלו שבביתך וברשותך אין רצוני להטריח אתכם כי לי כל חיתו יער וכו'. שאפילו אותן שאינן ברשותך הנם ברשותי. ידעתי כל עוף הרים וכו'. ועל המנחות אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ, יב). להצמיח מוצא דשא. האוכל בשר אבירים וכו'. להזות דם על המזבח. זבח לאלקים תודה שבאה בנדבה. ושלח לעליון נדריך היא העולה שכלה כליל, וכמ''ש בתנחומא פ' צו: למה נקרא שמה עולה שהיא עליונה מכל הקרבנות, שאין בריה טועם ממנה אלא כלה עולה לקב''ה שהוא עליון ע''כ. הרי בכיוון ושלם לעליון נדריך (שם יד). וקראני ביום צרה (שם טו). שאז מותר לידור, כמ״ש במקומו (חלק ב' דרוש ל''ד ליום שני של סכות והפטרה. אלון בכות; איכה ב, י), ובזה אחלצך ותכבדני.

וכל זה נאמר בהפטרת הסדר ישעיה מ״ג. עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיה מג, כא). ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל (שם כב). לא הבאת לי שה עולותיך וכו' (שם כג). הכוונה כי ז״ו גימטריא אח''ד. ואיתא במדרש (הובא בתוס' חגיגה ג' ע''ב ד''ה ומי כעמך ישראל, ובספר הפרדס לרש''י בשם ספר יצירה): שלשה מעידין זה על זה, הב''ה והשבת וישראל. שכל א' נק' אחד. וא''כ שפיר קאמר עם זו אלו ישראל, גוי אחד בארץ (שמואל ב' ז, כג). יצרתי לי שיעידו על אחדותי, וכמ''ש ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל (ישעיה מג, יב). תהלתי יספרו כמ''ש בחולין פ''ז (צ''א ע''ב): חביבין ישראל לפני הב״ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה וכו', ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר ברן יחד ככבי בקר, והדר ויריעו כל בני אלקים וכו' (איוב לח, ז). ולא אותי קראת יעקב. דאיתא במציעא פ''ב (ל''ג ע''ב): והגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א). אלו ת''ח ששגגות נעשות להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם אלו ע''ה שזדונות נעשות להם כשגגות. ולכן אמר ולא אותי קראת יעקב כלפי ההדיוטות, כי יגעת בי ישראל אלו ת''ח שיש להם לעסוק בתורה יומם ולילה לא ישבותו והם יגעים בה. לא הבאת לי שה עולותיך דהיינו התמידין, את הכבש א' תעשה בבקר וכו' (במדבר כח, ד). שהם שה כבשים. גם וזבחיך שהם זבחי שלמים שבהם אני חפץ, שלכבודי באים ולא על חטא, ואף גם זאת לא כבדתני לא העבדתיך במנחה, שהרי אינה אלא דבר מועט, קומץ הקרב על גבי המזבח. ולא הוגעתיך בלבונה, שהרי כתוב (בספרא): ויצק עליה שמן על כלה, ונתן עליה לבונה (ויקרא ב, א). על מקצתה דבר מועט. לא קנית לי בכסף קנה (ישעיה מג, כד). שכן כתוב בפתיחתא דאיכה רבתי: שהיה קנמון גדל בא''י ואוכלין ממנו עזים וצבאים, ושם נאמר וחלב זבחיך לא הרויתני. אלו אמורי קדשים קלים. אך העבדתני בחטאתך. יובן עם מ״ש בחגיגה פ״ב (י''ג ע''ב): והנה רוח סערה באה מן הצפון (יחזקאל א, ד). שהלך לכבוש את כל העולם לפני נבוכדנאצר הרשע, וכל כך למה כדי שלא יאמרו א''ה ביד אומה שפלה מסר הב''ה את בניו, אמר הב''ה מי גרם לי שאהיה שמש לעובדי פסילים, עונותיהם של ישראל גרמו לי ע''כ. ז''ש העבדתני בחטאתך, שאהיה שמש לעובדי פסילים, וגם הוגעתני לכבוש כל העולם תחת ידו של נ''נ בשביל עונותיך שתגלו תחת ידו. אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וכו' (ישעיה מג, כה). איתא במדרש (ילקוט יחזקאל י''ח סי' שנ''ח. ילקוט תהלים כ''ה סי' תש''ב. ירושלמי מכות פ''ב ה''ו דף ז' ע''א): שאלו לחכמה חוטא מה ענשו, א''ל חטאים תרדף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה חוטא מה ענשו, א''ל הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד-כ). שאלו לתורה חוטא מה ענשו, א''ל יביא קרבן ויכפר לו, שאלו להב''ה חוטא מה ענשו, א''ל יעשה תשובה ויתכפר לו, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד, ג). ז״ש 'אנכי אנכי' לא כחכמה שאומרת חטאים תרדף רעה, ולא כנבואה שאומרת הנפש החוטאת היא תמות ואין לו תקנה, רק אנכי אומר יעשה תשובה ויתכפר לו, וזהו הוא מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג, כה), וכן אנכי פעם אחרת כנגד הנבואה, ואעש למען שמי (יחזקאל כ, ט-כב). וכנגד מ''ש תורה יביא קרבן ויתכפר לו, וחטאתך לא אזכור. דייק וחטאתיך שאין הקרבן בא אלא על השוגג. הזכירני נשפטה יחד ספר אתה למען תצדק (ישעיה מג, כו). איתא בילקוט ע״פ זה, זש״ה ה' חפץ למען צדקו (ישעיה מב, כא). וכן הוא אומר אני מדבר בצדקה (ישעיה סג, א). אמר הב''ה אני חפץ שתזכו בדין, בא וראה שנים נכנסין בדין, זה משתק את בעל דינו ואומר אני ראשון, וחבירו אינו מניחו אלא אומר אני ראשון, והב''ה בזמן שאמר לישראל באו ונשפטה יחד, אמרו מי ידבר תחלה, א''ל הב''ה אמרו אתם בתחלה, ספר אתה למען תצדק וכו'. ובמס׳ שם, תצדק ד', ג' קמצין וא' פתח. וסי' ספר אתה למען תצדק (ישעיה מג, כו). החפץ לשדי כי תצדק (איוב כב, ג). תרשיעיני למען תצדק (איוב מ, ח). למען תצדק בדבריך (תהלים נא, ו). בתרא פתח. המס׳ הזאת אומרת כל מ''ש במ' הנ''ל כי רוצה ה' בעמו, שלכן אמר ספר אתה תחלה למען תצדק, כי צדיק הראשון בריבו. ועל זה קא מתמה החפץ לשדי כי תצדק, כלומר דינא הכי שישראל יפתחו תחלה, והלא הב''ה הוא התובע ואליו לדבר תחלה. והשיב שכך רצונו ית' תרשיעני למען תצדק כי זה רצונו ית', כמו שמסיים אותו המ׳ (ילקוט ישעיה מ״ג. סי׳ תנ״ח): למנצח מזמור, זמרו למי שנוצחין אותו ושמח. וזהו למען תצדק בדברך, שתנצח בדין, והג׳ קמצין רמז שכביכול מסתתמין טענותיו ית׳ למען יפתחו ישראל פיהם, ע״ד פתח פיך לאלם (משלי לא, ח).

נחזור לענין הפרשה, איתא בויקרא רבה סוף פ׳ בחקותי, הביאו בעל יפה תאר בויקרא רבה סוף פ׳ ג׳ ז״ל: שתי מנחות הן, אם מנחה על המחבת ומנחת מרחשת. ובשתיהן הוא אומר והבאת את המנחה (ויקרא ב, ח). מה בין מחבת למרחשת, שזו תבלל בשמן וזו תעשה בשמן כל צרכה, ואמרו חכמים במשנה (מס' מנחות ה, ח): מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, מחבת צפה ומעשיה קשין כדי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערין ודברים שאינם ראויים ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום, א''ל הב''ה בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה, שאין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעשים טובים, וכה''א לריח שמניך טובים שמן תורק שמך וכו' (שה''ש א, ג). מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין, כיצד יש בו באדם תורה יהא נזהר שלא יבא לידי עון וחטא, א''ל הב''ה ברוך אתה ותהיה לך קורת רוח ויטמנו דברי תורה בפיך לעולם. אשרי אדם שיש בו ד''ת ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלימה במקומה, עליו הכתוב אומר (משלי כ, ה): מים עמוקים עצה בלב איש. ואומר (תהלים קל, א): ממעמקים קראתיך ה'. ואומר (תהלים קב, א): תפילה לעני כי יעטוף. ברוך מי שאמר והיה העולם אמן אמן אמן ע''כ. המאמר הזה קשה ההבנה ועלה כלו קמשונים, ויגעתי ומצאתי אותו בסדר אליהו רבה פרק ו׳. ואעפ''י שיש בו כמה תוספת לשון, אפרש מה שעלה בידי. כי הנה הוקשה לו שכתוב בפ' ויקרא, (ויקרא ב, א): ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. שהיא מנחת סלת, ואח''כ (שם ד): וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור. שאלו הם לעצמן, ואח''כ כתב (שם ה): ואם מנחה על המחבת קרבנך. ואם מנחת מרחשת קרבנך (שם ז). ועל אלו תנן בפ״ו דמנחות (משנה ג): כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן וכו'. כמ״ש שם הר״ב: (המתנדב מנחה סתם מביא סלת ושמן ולבונה). וא''כ למה חלקן הכתוב לשתים, ועוד תנן התם (מס' מנחות ה, ח): האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת, במרחשת לא יביא במחבת. ע''ז אמר שתי מנחות הן, כלומר אעפ''י ששוות בדיניהן שלכן כתוב בשתיהן והבאת את המנחה, עכ''ז הן חלוקות זו מזו, ואע''פ שבמנחת מחבת אין כתוב והבאת את המנחה. כתב זה במנחת מרחשת, ואמר (ויקרא ב, ח): והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה. דקאי לכולהו כמ״ש שם רש''י ז''ל. ואם הם שוות מה בין מחבת למרחשת לחלקן לשתי פרשיות. והשיב שזו תבלל בשמן וזו תעשה בשמן כל צרכה. והוא מאי דתנן התם, מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים, ומחבת צפה ומעשיה קשים. וזהו שאמר כאן שזו תבלל בשמן, היינו מנחת מחבת שהיא נבללת בשמן, כמ״ש (שם ה): סלת בלולה בשמן מצה תהיה. לפי שמעשיה קשים. אך במרחשת כתוב (שם ז): סלת בשמן תעשה, דהיינו שנותן בה שמן הרבה, וזהו מ''ש וזו תעשה בשמן כל צרכה. ואמרו חכמים במשנה מרחשת עמוקה וכו'. ונתן טעם בדרך דרש, כדי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערין, דהיינו מצות עשה שאינו עושה המצוה לשמה רק לשם יוהרא או כיוצא, שאוכל הפסח אכילה גסה. ודברים שאינן ראויין כגון מצות לא תעשה. ואביא מנחת מחבת, דהיינו שמתגאה כמנחת מחבת שהיא צפה למעלה, וכן הוא מתגאה במחשבתו, ומעשיה קשים שמדבר קשות שמתגאה בעשרו, ועשיר יענה עזות, אומר לו הב״ה בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה. שתעשה המצוה כתקונה על פי התורה אשר יורוך, והרי זו כמחבת שאין בה פנימיות ותוכיות המחשבה רק מצות אנשים מלומדה, ולזה אמר ואין שמן אלא תורה, ואין שמן אלא מעשים טובים. דהיינו שיכונו מעשיו ויהיו בלולים במחשבה טהורה לש״ש ובאמונה. וכה״א לריח שמניך טובים. שמניך ל׳ רבים להורות על המעשים טובים שיהיו בדרכי התורה שהם שתי שמנים, כדכתיב ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט, ח). מרחשת עמוקה היינו הענוה שאדם משפיל עצמו כתולעת שרוחש. לכן אמר יש בו באדם תורה, שיש בה שמן הרבה. יהא נזהר שלא יבא לידי עון במזיד, וחטא אפילו בשוגג, ואם הוא עושה כן אומר לו הב''ה ברוך אתה. הוא מ''ש ביומא פ''ח (פ''ו ע''א): ואהבת את ה' אלקיך (דברים ו, ה). שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא ושונה ודבורו בנחת עם הבריות. דהיינו מה שאמרנו שיהא עניו ושפל ברך. מה הבריות אומרות עליו אשרי פלוני שלמד תורה, ועליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג): ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. זהו שאמר ברוך אתה מפי הבריות, ותהיה לך קורת רוח ויטמנו דברי תורה בפיך לעולם שלא ישכח תלמודו, וזהו רמז מנחת מרחשת, מלשון (תהלים מה, ב): רחש לבי דבר טוב. ששמנה צבור בתוכה. ותני והדר מפרש, אשרי אדם שיש בו ד''ת ושמורים בידו. דהיינו שחוזר על גרסתו שלא יליזו מעיניו ולא ישכח דבר א' ממשנתו, ובזה יודע להשיב בהן תשובה שלימה במקומה, כמו ששנינו (מס' אבות ב, טז): הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. עליו הכתוב אומר (משלי כ, ה): מים עמוקים עצה בלב איש. שלבו שלם עם ה׳ אלקיו וכל מעשיו לש''ש, ולפי שאמרו (ילקוט ויקרא. רמז תמ״ז), מי דרכו להקריב מנחה עני. לז'ה אמר (תהלים קל, א): ממעמקים קראתיך ה'. שתפלתו נשמעת וקודמת לכל, שלכן הביא פ' תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב, א). שתפלת העני קודמת לכל תפלות ישראל, ועיין בזהר פ' בלק דף קצ''ה א' (אבל ג' אינון דאקרון תפלה. (תהלים צ): תפלה למשה איש האלהים. תפלה דא דלית כגיניה בבר נש אחרא. (תהלים פו): תפלה לדוד. תפלה דא איהי תפלה דלית כגיניה במלכא אחרא. (תהלים קב): תפלה לעני. תפלה איהי מאינון ג'. מאן חשיבא מכלהו. הוי אימא תפלה דעני. תפלה דא קדים לתפלה דמשה וקדים לתפלה דדוד וקדים לכל שאר צלותין דעלמא וכו'). ולכן כתוב במנחת מרחשת, (ויקרא ב, ח): והגישה אל המזבח. ובילקוט ראובני פ׳ זו איתא בשם ס׳ גלי רזיא ז״ל, ונפש כי תקריב (קרבן) מנחה (ויקרא ב, א). כל הקרבנות הם תחת השרים של מעלה חוץ מן סלת שהוא תחת הב''ה. וז״ש במנחות פרק י''ב (ק''ד ע''ב): א''ר יצחק מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש, אמר הב''ה מי דרכו להביא מנחה עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני ע''כ. דייק לפני לפי שמנחת סלת לפניו דוקא, כי אוהב ה' העניים, וכדכתיב (ישעיה נז, טו): ואת דכא ושפל רוח. וכתוב (ויקרא ב, יג): וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח. וקשה דהענין כפול ומכופל דהיה די שיאמר על כל קרבנך תקריב מלח. אמנם שנינו בפ״א דאבות (משנה ב): על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. וכתיב (משלי כא, ג): עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואמרו ז״ל (ויקרא רבה פ' ט' ובילקוט ויקרא ז' סי' תצ''ג): כל העוסק בתורה אינו צריך לעולה ולמנחה וכו'. ז״ש וכל קרבן מנחתך במלח תמלח זו העבודה, ויובן עם מ' ז''ל הובא ביפה תאר ב״ר פ׳ ה׳ ז״ל: מים התחתונים נקראו מים הבוכים, לפי שבשעה שחלק הב''ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו המים התחתונים בוכים, אמרו אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הב''ה, שנאמר גוער בים ויבשהו (נחום א, ד). אמר הב''ה הואיל ולכבודי עשיתם כל כך, אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים. ומה הם אומרים אדיר במרום ה' (תהלים צג, ד). ולא עוד אלא שעתידים אתם ליקרב על גבי המזבח במלח וניסוך המים ע''כ. ואפשר לפרש בדרך רמז שהמים העליונים הם הצדיקים, והתחתונים הם הבעלי תשובה שנתרחקו ואח״כ נתקרבו ע״י דמעותם, ובזה יזכו לעלות למקום גבוה וליקרב ע״ג המזבח. א''נ ונכון שהמים העליונים הם המלאכים הקרובים אל ה' לשרתו. והתחתונים הם הצדיקים אשר הם בעה״ז, ולכן בקשו לעלות להיות גם הם כמלאכים שאין בהם יצר הרע. עד שגער בהם הב''ה וא''ל שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה עד שאמרו ישראל תחלה, כמ״ש בחולין פ''ז (צ''א ע''ב), ונפקא ליה מדכתיב מקולות מים רבים (תהלים צג, ד). לומר שהקול יוצא משניהם, שלכן קראם רבים רמז לעליונים ותחתונים. ואמרו ז''ל (סנהדרין צ''ב ע''ב): גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ומיכאל שר הגדול מקריב נפשותיהם של הצדיקים על המזבח שלמעלה כדאיתא בחגיגה פ''ב (י''ב ע''ב). הנה כי כן להיות שברית כרותה למלח ליקרב ע''ג המזבח, לכן אמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח (ויקרא ב, יג). כמשמעו על עבודת הקרבנות שגם היא נקראת מלח, כדכתיב בפ' קרח, כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה׳ וכו' ברית מלח עולם היא לפני ה' (במדבר יח, יט). ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך (ויקרא ב, יג), זו היא התורה שכתוב בה על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז). כלומר שתעסוק בתורה שהיא חביבה מכל הקרבנות. על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג), היא הצדקה העולה לרצון יותר מכל הקרבנות. וידענו שהצדקה נקראת מלח, מלח ממון חסר (כתובות ס''ו ע''ב). ואותיות מל''ח הם לח''ם, היא התורה שנאמר בה (משלי ט, ה): לכו לחמו בלחמי.

והקדמנו מאמרם ז״ל בויקרא רבה פ׳ ב׳. וקשה מה שייכות יש לדברים אלה עם פ׳ הקרבנות, ועוד למה נקט עשרה דברים אלו דווקא שהרי יש אבנים יקרות, וירח יקר הולך (איוב לא, כו). ושאר דברים שנקראו יקרים. כי באמרו עשרה מנינא למעוטי אחרים. ועוד מה יקר שייך בסכלות וכן במיתתן של חסידים, כי עת צרה היא ליעקב ולמה נקראו יקרים. אך הוקשה לו לבעל המ׳ הכתוב שאומר (ויקרא א, ב): דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם. דמאי כולי האי היה לו לומר בקצור כי תקריבו עולה מן הבקר וכו׳. לכן פירש כי הנה ראינו שרצונו ית׳ שלא יקבל קרבן אלא מישראל ולא מכלם, אלא אדם כי יקריב מכם. שר״ל אדם גדול כנודע, והוא מ״ש לעיל אל תהי ככסילים שמביאים קרבן וכו׳. ולכן אמר עשרה נקראו יקרים, דהיינו דברים שצריך טורח גדול להשיגם מפני יקרותם, והם התורה שנאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו). כמו שפירשנו במקומו, כי הפנינים צריכים שמירה, והתורה משמרת את העוסקים בה (סוטה כ''א ע''א), וכמ''ש בירושלמי פ''ק דפיאה (ה״א, דף ד' ע''א): ארטבן שלח לרבינו הקדוש חד מרגלא טבא, א״ל שלח לי מילה דטבא דכוותה, שלח ליה חד מזוזה וכו׳, א''ל חפציך וחפצי לא ישוו בה. ולע״א דאת שלחת לי מילה דאנא מנטר לה, ואנא שלחית לך מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך. ולכן כיון שהזכיר התורה שיקרה היא מפנינים אין להזכיר אבנים יקרות ודוק. נבואה מנין ודבר ה׳ היה יקר (שמואל א' ג, א). כי כבר אז''ל (שבת צ''ב ע''א): אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. וכתב הרמב''ם ז''ל (הקדמת הרמב''ם לפירוש המשנה סדר זרעים) בענין הנביא ז״ל, כשיתיחס אדם לנבואה ויהא הגון לה צריך שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והשכל ונועם המדות וכו׳ ע''ש (וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד.‏ כשיתיחס אדם לנבואה כמו שביארנו ויהא הגון לה צריך שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות, כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צ''ב ע''א) ויתרונות רבים בזה הענין, אי אפשר לכנוס אותם יחד והדבור בהם והראיה על כל אחד מהם בפסוקים מספרי התורה ובדברי נביאים, ויצטרך לענין הזה ספר בפני עצמו, ואולי השם יסייענו עליו עם מה שראוי להתחבר לענין ההוא.‏ ובהיות המתנבא הגון לנבואה כפי מה שראוי נאמר לו, הבטיחנו ביעודים והגד לנו דברים מאשר למדך הקדוש ברוך הוא, ויגיד ויבטיח ואם יתקיימו יעודיו כולם אז נדע שכל נבואתו אמת.‏ ואם ישקר בה או נפל אחד מדבריו ואפילו דבר קטן נדע שהוא נביא שקר.‏ וזה כתוב בתורה בענין הבחינה הזאת וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳ אשר דבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר ולא יבוא ‏(שם).‏ וכשיצדק לנו בהבטחה אחת או בשתים אין לנו להאמין בו ולומר שנבואתו אמת, אבל יהיה ענינו תלוי עד ירבו מופתיו האמתים ככל אשר ידבר בשם ה׳ פעם אחר פעם, ועל כן אמר בענין שמואל כשנתפרסם כי כל מה שידבר בא יבא, כמו שנאמר וידע כל ישראל וגו׳ בי נאמן שמואל לנביא לה׳ (שמואל א׳ ג).‏ ולא היה מתחדש אצלם דבר שלא היו שואלים עליו לנביא, ולולי היה מנהגם לשאול לנביאים בכל עניניהם לא בא שאול לשאול לשמואל בעד אבידה שאבדה ממנו ‏(שם ט) בהתחלת ענינו.‏ ואין ספק שהדבר כך.‏ כי הקדוש ברוך הוא הקים לנו נביאים חלף הוברי שמים והמעוננים והקוסמים כדי שנשאלם בכללים ובפרטים, ויודיעונו דברים נאמנים מהעתים, כמו שיגידו הקוסמים ההם דברים שאפשר שיתקיימו ואפשר שלא יתקיימו, כמו שנאמר כי הגוים ‏[האלה]‏ אשר אתה יורש אותם וגו׳ נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו׳ (דברים יח).‏ ובשביל ענינים אלו היו קוראים שם הנביא רואה, כי היה רואה העתידות קודם היותם, כמו שאמר כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה ‏(שמואל א' ט'‏)). לכן כתוב ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם. כי לא היה נמצא איש שלם במדותיו להיות הגון לנביאות, ומזה נלמוד כי הנבואה היא מהדברים היקרים שצריך טורח גדול להשיגם. התבונה, יקר רוח איש תבונה (משלי יז, כז). כי החכמה הוא מה שמקבל אדם מרבו, אך התבונה היא להבין דבר מתוך דבר בטורח רב, שלכן אמר הכתוב במשלי ג׳. אשרי אדם מצא חכמה (משלי ג, יג). כמציאה שמוצא בלי טורח, ואדם יפיק תבונה (שם). מרוב יגיעתו ושכלו, ולכן איש תבונה נק׳ יקר רוח, שכן אמרו (מגלה ו:), יגעת ולא מצאת אל תאמן. הדעת מנין, וכלי יקר שפתי דעת (משלי כ, טו). פרש״י ז״ל בפ׳ תשא (שמות לא, ג. ד''ה ובדעת), דעת רוח הקדש. ושנינו בפ״ט דסוטה (עין יעקב דף מ''ט ע''ב), זריזות מביאה לידי נקיות וכו׳, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש. הרי שצריך כמה יגיעות להשיג רוח הקדש, ולכן קרא למי שיש בו דעת כלי יקר, שצריך טורח רב להשיגו. הסכלות מנין, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (קהלת י, א). זה יובן עם מ''ש במדרש שוחר טוב מזמור ל''ד. כמה יגיעות יגע דוד להשיג השטות כדי להנצל מאחי גלית שהיו רוצים להרגו כשברח אל אכיש מלך גת. וכבר פי׳ המ׳ ההוא בארוכה יע״ש (חלק ג' דרוש ס' לשמיני עצרת וקהלת). ועוד איתא בזהר פ׳ תזריע דף מ''ז ב'. וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות (קהלת ב, יג). תנא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף מן שטותא ולמודע לה בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה. לכן נק׳ יקר. וגם כי צריך טורח רב שלא להמשך אחריו, שלכן אמר סכלות מעט אבל לא הרבה יותר מדאי. העושר מנין, והון אדם יקר חרוץ (משלי יב, כז). פרש״י ז״ל: והון אדם שהוא חרוץ יקר הוא. חרוץ, עושה אמת, כמו (משלי י, ד): ויד חרוצים תעשיר. וזה כי להשיג עושר צריך טורח ויגיעה רבה לילך בדרך טובים. לא לעשות עושר שלא במשפט כי לא יתקיים ואחריתו תהיה נבל. וזהו שהתחיל הכתוב לא יחרוך רמיה צידו. אך והון אדם יקר חרוץ (משלי יב, כז). כי כשנעשה במשפט יתקיים העושר ולא יבוזו זרים יגיעו. צדיקים מנין, ולי מה יקרו ריעיך אל (תהלים קלט, יז). כי כבר אמרו (יומא ל''ח ע''ב) ע''פ כי לה' מצוקי ארץ (שמואל א' ב, ח). ראה הב''ה שהצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור. ועוד אמרו (סוכה נ''ב ע''א): כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ולכן צריך טורח רב להכניע יצרו, וכשראה דוד שצדיקים מועטין אמר ולי מה יקרו ריעיך אל. מיתתן של חסידים מנין, שנאמר (תהלים קטז, טו): יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. כי כבר אמרו במדרש (ילקוט) ע״פ זה, אמר הב״ה קשה עלי לגזור על הצדיקים שימותו. כי מן הראוי היה שיחיו עוד לנצח לזכות העולם בתורתם ובמעשיהם, ועכ״ז מפני עון הדור נאסף הצדיק. החסד מנין, מה יקר חסדיך אלקים (תהלים לו, ח). כי הנה הכתוב אומר (תהלים לז, כח): כי ה׳ אוהב משפט. וכתיב (ישעיה ה, טז): ויגבה ה׳ צבאות במשפט. ולכן בטורח גדול נוצר חסד, לפנים משורת הדין, שלכן אמר צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, ועכ״ז אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו, ז). מה יקר חסדך אלקים (שם ח). ישראל מנין, הבן יקיר לי אפרים (ירמיה לא, יט), שכבר ידענו כמה יגיעות יגעו האבות להעמיד י''ב שבטים, ואח''כ יצאו מיעקב שהיה לו צער גידול בנים, ואז כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה, ד). ומ״ש הבן יקיר לי אפרים. איתא בב״ר פ׳ פ''א: תני רשב''י לפי שכל הדברים תלוין ברחל, לפיכך נקראו ישראל על שמה, רחל מבכה על בניה (ירמיה לא, יד). ולא סוף דבר לשמה אלא לשם בנה, אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף, ולא סוף לשם בנה אלא לשם בן בנה, שנאמר הבן יקיר לי אפרים (שם יט) ע''כ. כי הנה אפרים היה אחרון שבשבטים, וזכה שעמד ממנו יהושע שהכניס ישראל לארץ, שלכן הקדימו יעקב, ישימך אלקים כאפרים וכמנשה (בראשית מח, כ). לכן כל ישראל נקראו על שמו, ואמר הב״ה ביוקר ישראל עומדים לי. כי כמה מעלות טובות למקום עלינו.

ואמנם טעם היותם עשרה, נוכל לומר שהם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. כי בראשית מאמר הוא (ר''ה ל''ב ע''א). וכבר דרשו רז''ל (בראשית רבה פ' א'), בשביל התורה שנק' ראשית. דרכו נברא העולם, ובתורה היה מסתכל ובורא העולם. ככתוב אצלנו במקומו. יהי רקיע (בראשית א, ו). בו נברא המחלוקת, וכל מחלוקת שהיא לשם שמים כמחלוקת הלל ושמאי סופה להתקיים (מס' אבות ה, כג). כי מכח הויכוח מתברר האמת, והוא כנגד התבונה להבין דבר מתוך דבר מכח המחלוקת, הללו אוסרין והללו מתירין וכלם לבם לשמים. יקוו המים (בראשית א, ט). הוא רוח הקדש הנמשל למים, כדכתיב ושאבתם מים בששון וכו' (ישעיה יב, ג). והתרגום ותקבלון אולפן חדת. דהיינו להשיג על ידי רוח הקדש, שלכן בניסוך המים היו עושים שמחת בית השואבה, שנקרא כן משום ושאבתם מים בששון. ומשם היו שואבין רוח הקדש (ירושלמי סוכה פ''ה ה''א דף כ''ב ע''ב), כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל' ע''ב). תדשא הארץ דשא (וכו׳) עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יא). זה עץ הדעת ככתוב אצלנו במקומו, וממנו בא הסכלות שגם הוא צורך לעולם כדלעיל. יהי מאורות (שם יד) כנגד העושר, שמתוקף השמש בא הזהב, כמ״ש בזהר ריש פ׳ תשא ע״ש (דף קפ''ח א' ז''ל: א''ר חייא חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרין, השתא כל בני מדינחא סגדין לגבי האי נהורא ופלחין ליה עד לא יפוק שמשא, וקראן להאי נהורא אלה דמרגלא דנהיר וכו׳, בזמנא דשמשא נהיר עד לא יפוק, ההוא ממנא דפקיד על שמשא נפיק ואתוון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימין על רישיה דשמשא, ובחילא דאינון אתוון פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו ועבר. וההוא ממנא עאל גו ההוא זוהרא דנהיר סחרניה דשמשא, וההוא ממנא איהו פקידא על דהבא ועל מרגלאן סומקן, ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן וידעין נקודן דשמשא למשכח אתרין דדהבא ומרגלן וכו׳). ופי׳ עם זה הרבה דברים לעיל בפ׳ וארא ע״ש (ח''א דרוש י''ו לפ׳ וארא והפטרה). ישרצו המים (בראשית א, כ) הם הצדיקים, ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א, יד). שכן הצדיקים משולים לדגים, שכשם שהדגים אין חיותם אלא במים (ע''א ג' ע''ב), כך הצדיקים אין חיותם אלא בתורה (ברכות ס''א ע''ב). תוצא הארץ נפש חיה (בראשית א, כד). היא נפשו של אדה''ר. ובב''ר שם (פ' ז'): רבי הושעיא רבה אמר זה הנחש. כי זה גורם מיתת החסידים שמתים בעטיו של נחש. נעשה אדם (בראשית א, כו) כנגד החסד, שכן בבריאת האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות (בראשית רבה פ' ח'), חסד אומר יברא שכולו גומל חסדים, וכן כתוב (תהלים פט, ג): אמרתי עולם חסד יבנה. שהוא האדם עולם קטן (מורה נבוכים חלק א' פרק ע''ב). פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א, כח), הם ישראל שמצווים על פריה ורביה ובזכותם העולם עומד. הרי אלו עשרה מאמרות שכנגדם עשרה דברים יקרים הנ״ל. ולפי שאין העולם מתקיים אלא בזכות הקרבנות, כמ''ש ז''ל (מגילה ל''א ע''ב): אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. לכן סמך דברים אלה בתחילת פ׳ הקרבנות, והאריך הכתוב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (ויקרא א, ב). כי עליהם המשרה לקיים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ולכן אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. מכם דווקא ולא משאר אומות עובדי פסילים. כי אין חפץ בכסילים. המתהללים באלילים. הירצה ה׳ באלפי אלים. רק באלופינו מסובלים. אשר לישועתו מיחלים. כן יזכנו לעבור גאולים. והדריך בנעלים. לבית ה' שתולים. ב''ב אמן. בילא''ו.