דרוש ו' לחג המצות

ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות (שמות יב, לה).

במדרש (מכילתא פ' בשלח), שלש כיתות נעשו מצרים על הים. אחת אומרת ניטול ממונם ולא נהרגם. ואחת אומרת נהרגם ולא ניטול ממונם. ואחת אומרת נהרגם וניטול ממונם. זו שאומרת ניטול ממונם ולא נהרגם, אחלק שלל (שמות טו, ט). זו שאומרת נהרגם ולא ניטול ממונם, תמלאמו נפשי. זו שאומרת נהרגם וניטול ממונם, תורישמו ידי. ע"כ.

יצדיקו הצדיק וירשיעו הרשע כדי רשעתו ולא ילקה בשני דינים. כדתנן בפ"ק דמכות (ד.): וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה. ומפקי לה מדכתיב, כדי רשעתו (דברים כה, ב). משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ובמסכת כתובות ריש פ' אלו נערות איתא (לב:), דעולא סבר כל היכא דאיכא ממון ומלקות, ממונא משלם מלקא לא לקי. ור' יוחנן סבר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה, מלקא לקי ממונא לא משלם, חוץ מעדים זוממין וחובל בחבירו דרבתה בהו תורה לתשלומין. ויש שם סברות אי ממונא לקולא או לחומרא. ואין כאן מקום להאריך. רק נבאר בזה מ"ש בע"א פ"א (ד.), אמר רבא מאי דכתיב ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים (הושע ז, יג). אני אמרתי אפדם בממונם בעולם הזה כדי שיזכו לעולם הבא, והמה דברו עלי כזבים. והיינו דאמר רב פפי משמיה דרבא, מאי דכתיב ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע (טו). אמר הב"ה אני אמרתי איסרם ביסורין בעה"ז כדי שיתחזקו זרועותם לעה"ב, ואלי יחשבו רע ע"כ. וקשה לשתי דרשות אלה מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר, דשתיהן הם דברי רבא, ועוד למה שינה לשונו דבתחלה אמר סתם כדי שיזכו לעה"ב ואח"כ אמר כדי שיתחזקו זרועותם לעה"ב. ותחלה נבאר על פי מ"ש בויקרא רבה פרשה י"ז. אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה וכו', אף מחלון וכליון בתחלה נגעה מדת הדין בממונם, ואח"כ וימותו גם שניהם (רות א, ה). אף אנו נאמר כי רצה הב"ה לזכות את ישראל ליסרם בממונם בעה"ז כדי שיזכו לעה"ב. וכמ"ש בריש פ' י"ב דיבמות (קב:), יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו). בשכר עניו יחלצנו מדינה של גהינם. ז"ש אני אמרתי אפדם בממונם בעה"ז, שזהו הפדיון שמנכה עונותיהם בלקיחת ממונם, או שיתנום לצדקה כמ"ש רבי עקיבא לטורנוסרופוס (בבא בתרא י.), כשא"ל אם אלקיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסם, והשיבו כדי להנצל אנו בהם מדינה של גהינם. והמה דברו עלי כזבים (הושע ז, יג). כהא דאיתא בזהר בהעלותך דף קנ"ג א', ובגלותא בתראה לית מיתה אלא עוני, ואלין עתירין דישתארון בהון יתקיים בהון נרפים אתם נרפים (שמות ה, יז) בכובד המס. ואל ישעו בדברי שקר (ט), דאינון משקרין ואמרין דכובד המס עלייהו ובגין דא לא עבדין טיבו, אינון משקרין במלולייהו ע"כ. וכיון שאין רוצין לעשות צדקה בממונם או שרע להם לאבד ממונם, מביא עליהם יסורין. וז"ש אמרתי איסרם ביסורין בעה"ז, דהיינו מאי דאיתא בזהר פ' בלק קצ"ט ב', דבכל שעתא ושעתא קב"ה יהיב יסורין לישראל, בכל זמנא ובכל דרא ודרא, בגין דכד יעלון לדינא רבא דייחון מיתייא לא ישלוט עלייהו דינא, וכולי. ואיתא התם דדחיקו דישראל גרים לון טב, שלכן נקראים כלה בדגש. והוא בכיוון מ"ש כדי שיתחזקו זרועותם לעה"ב, ולא יקראו כלה ברפי, ואותך לא תעשה כלה. ועכ"ז ואלי יחשבו רע, ואינו כן שאין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ"ו. פ' בחקותי. רמז תרע"ג.), ואין הב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר פ' ג'.) רק על הטובה.

עוד יובן המ' הנ"ל עם מאי דאיתא בפרק הרואה (ברכות סא:), יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר בכל נפשך. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך. ובזה אני מבין מ"ש באיוב ב', עור בעד עור וכל אשר לָאיש יתן בעד נפשו (ד). דקדק הכתוב לאיש עם ל' הידיעה נקודה קמץ ולא אמר לאיש בשבא. ללמדנו כי לא כל אדם גופו חביב עליו מממונו רק לאיש הידוע, זה איוב שאמרו עליו בפ"א דבבא בתרא (טו:), איוב ותרן בממונו היה. זה ודאי כל ממונו יתן בעד נפשו שחביב עליו יותר גופו ממונו. ואעפ"י שאמרו בשמות רבה פ' ל"א. שאמר איוב רבון העולם מקבל אני עלי כל יסורין שבעולם ולא עניות. לא מפני שהיה אוהב ממונו מגופו אלא כדי שלא יבא לידי מתנת בשר ודם שחרפתם מרובה. וגם מן המדרש ההוא אנו למדים שנתחרט על זה. שמשם נראה ג"כ שגופו חביב עליו מממונו, ולז"א לאיש הידוע ודוק. בזה אתי שפיר שדרש רבא אני אמרתי אפדם בממונם, שדרך רוב העולם שגופם חביב עליהם יותר מממונם, ולכן אמרתי אפדם בממונם בעה"ז כדי שיזכו לחיי העה"ב וינצלו מדין הגוף והנפש. בזה ממונא לקולא. ואח"כ דרש רבא כלפי אותם שממונם חביב עליהם מגופם, כי נמצאים מהם אם מעט ואם הרבה. ולז"א אני אמרתי אפדם. איסרם בעה"ז כדי שיתחזקו זרועותיהם לעה"ב, וכלומר דממונא לחומרא. אבל לדרכנו רצה רבא לפרש אליבא דכלהו, דלדברי עולא דסבירא ליה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי, אמר אני אמרתי אפדם בממונם בעה"ז וכולי, והמה דברו עלי כזבים לומר דאין הלכה כעולא ואני עשיתי דלא כהלכתא. ולכן זיל לאידך גיסא דמלקא לקי ממונא לא משלם כר' יוחנן דהלכתא כוותיה, כמו שפסק הרמב"ם בריש פ"ג מהלכות גניבה. אני אמרתי איסרם ביסורין וכו'. שהוא מלקות, ואלי יחשבו רע לומר שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ועשיתי עמהם רעה. יהיה מה שיהיה נחזור לעניננו אין אדם לוקה בשני דינין. והוא מ"ש במלאכי ג', כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (ו). שדרשו בפ"ק דסוטה (ט.), מעולם לא הכיתי לאומה ושניתי לה, שפירשו לא שניתי לא כפלתי להכותם. ולדרך זה נכון לפרשו כלפי ישראל, כי אני ה' לא שניתי להלקותם בשני דינין כי אני ה' שומר הברית והחסד. ולכן ואתם בני יעקב לא כליתם, שאם היו לוקין בשני דינים היה עושה בהם כלה ח"ו. ויובן עוד עם מ"ש יעקב, וריוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית לב, יז). ודרשו בב"ר פ' ע"ה, רבש"ע אם יהיו צרות באות על בני לא תביא להם זו אחר זו אלא הרוח להם מצרותיהם. ובזה מדויק הכתוב כי אני ה' לא שניתי לשלוח הצרות תכופות זו לזו, לפי שאתם בני יעקב שהתפלל על זה. ובזה לא כליתם. ושנינו בסוף מכות (כג.), כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתותן. לפיכך אמר הב"ה איסרם ביסורין בעה"ז שהם כנגד המלקות, כמ"ש ביומא פ"ח (פו.), עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה יסורין ממרקין. ואלי יחשבו רע. לפי מ"ש שם בכתובות (לג:), ממאי דמיתה חמורה דלמא מלקות חמור, דאמר רב אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. וא"כ אלי יחשבו רע. שהיסורין קשים מהמיתה. ואינו כן כי יפה שעה א' של קורת רוח בעה"ב מחיי העה"ז.

זאת היתה לו לאיוב שייסרוהו תחלה בממונו והצדיק עליו את הדין, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א, כא). בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלקים (כב). אך כשבאו עליו יסורין בגופו, ויך את איוב בשחין רע (איוב ב, ז). אז נאמר בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו (י). ואיתא בפ"ק דבבא בתרא (טז.), בשפתיו הוא דלא חטא אבל בלבו חטא. כי אמר למה ילקה בשני דינין מה שאין הדין נותן. ולא זכר כי כך היא המדה, יען כי איתא בזהר פ' בא דף ל"ג א' ז"ל, דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה, וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון, א"ל לא אלא טול ממונהון ושליט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון, א"ל קב"ה חייך בההוא דינא ממש תהא דאין, מה כתיב אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו' (איוב ב, ה). במה דאיהו דן ביה אתדן. והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לישראל דוקא, וכמ"ש ואתם בני יעקב לא כליתם כדלעיל, לא כן הרשעים כמ"ש בפ"ק דע"א (ד.), ר' חמא בר חנינא רמי, כתיב חימה אין לי (ישעיה כז, ד). וכתיב נוקם ה' ובעל חימה (נחום א, ב). לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם. ומלבד מה שפירשנו במקום אחר, דקשה וכי משוא פנים יש בדבר וע"ש (חלק ג', דרוש מ"ה לפרשת תבא.). יאמר עוד לדרכנו כי לישראל אין נפרע מהם בשני דינים כנזכר, אך לאומות העולם נוקם ה' ובעל חימה כמ"ש בירמיה י, יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני (כד). שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת נוהו השמו (כה). הכונה לדרכנו יסרני ה' וכולי, יאמר נא ישראל שיפרע מהם אך במשפט, למעט שלא ילקו בשני דינין רק במשפט א', אל באפך ליפרע מהם כמה חובות, פן תמעיטני כי אינם יכולים לסבול רוב פורענות, אמנם שפוך חמתך על הגוים בשטף אף וחימה להענישם בכמה דינין, אשר לא ידעוך, שאין מכירים טובתך שאתה בעל הרחמים ויתנו את כבודך לאחר. ועל משפחות אשר בשמך לא קראו. אמר כן כי משפחות ישראל נקראו על שמו ית' החנוכי הפלואי, וכתוב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד). אך משפחות עמים בשמך לא קראו, כי נטמעים עם האחרים ואינם מיוחסים, ולכן בשמך לא קראו, וראוי שתתן להם כפעלם, לפרוע מהם בשני דינין, מדה כנגד מדה, כי אכלו את יעקב שנטלו ממונם, ע"ד אוכלי עמי אכלו לחם (תהלים יד, ד). ואכלוהו ויכלוהו, שלא בלבד נטלו ממונם אף גם לקו בגופם כי להשמיד בלבבם, ואף כי הב"ה מצילנו מידם, מחשבה רעה הב"ה מצרפה למעשה. ולא זו בלבד אלא ואת נוהו השמו, כי אלקים חשבה לטובה לשפוך חמתו על העצים ועל האבנים כדי להציל את ישראל, ולבבם לא כן יחשוב רק להחריב בית המקדש ולהשמיד את ישראל, ולכן ראוי להענישם בשני דינים. 

ועדין יש פתחון פה לבעל דין לחלוק למה עשה כן למצריים במצרים שהתיר ממונם לישראל. ולא זו בלבד אלא הביא עליהם עשר מכות ואחרי כל זאת המות במכת בכורות, כי אין בית אשר אין שם מת. ובשלמא ליסרם ביסורין וליטול ממונם ניחא לפי שככה עשו לישראל. אך להמיתם אינו מן הדין שאפילו לר' מאיר דס"ל אדם לוקה ומשלם כדתנן פ"ק דמכות (ד:). כבר אמרו שם בכתובות (לג:), דר"מ לוקה ומשלם אית ליה, מת ומשלם לית ליה. וכבר התלוננו המצריים על זה, כמ"ש במכילתא פרשת בשלח, ויאמרו מה זאת עשינו וגו' (שמות יד, ה). אמרו אילו לקינו ולא שלחנו כדאי הוא, או לא לקינו ושלחנו ולא היו נוטלין ממוננו כדאי הוא לנו, אלא לקינו ושלחנו ונטלו ממוננו. משל למה הדבר דומה לא' שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק, יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. א"ל בגזרה או תאכל הדג או תלקה מאה מכות או תתן לי מאה מנה. א"ל הריני אוכל. התחיל לאכול לא הספיק לגמור עד שאמר הריני לוקה. לקה ששים לא הספיק לגמור עד שאמר הריני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה. כך נעשה למצרים לקו ושלחו ונטלו ממונם ע"כ. וצריך להבין המשל הזה איך דומה לנמשל. אך בפרק הרואה המשילו ישראל לדגים שאין חיותם אלא במים זו תורה שנמשלה למים, וכן אמרו בפ"ק דע"א (ג:) ע"פ ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א, יד). והב"ה גזר על פרעה ומצרים שישעבדו את ישראל כדי שימרקו חטאתם בשעבוד ויקבלו את התורה ויהיו לעם. וזהו המשל לא' שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק, דהיינו שיקרב ישראל לעבודתו ית', והוא לא כן עשה אדרבא הכריחם לעבוד ע"א כמ"ש בילקוט פרשת בשלח ע"פ (שמות יד, כב), והמים להם חומה. וזהו שאמר יצא והביא לו דג מבאיש, שהבאישו ריחם לפניו ית' ולא היה בידם מעשים טובים שיגאלו. א"ל או תאכל הדג ששלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו. לומר לו שלח עמי ויעבדוני. כי האכילה היא תיקון הנאכל, וגם רמז לו שימותו הפושעים בשלשת ימי אפלה לקיים (יחזקאל כ, לח), וברותי מכם המורדים והפושעים בי. או תלקה מאה מכות, הם העשר מכות כל אחת כלולה מעשר. או תתן לי מאה מנה, דהיינו מש"ה וינצלו את מצרים. והוא אמר הריני אוכל, כי מתחלה אמר למשה ואשלחה את העם. אלא שכאשר היתה הרוחה חזר בו. ואח"כ אמר הריני לוקה שבאו עליו המכות. לקה ששים שהיינו במכת השחין שהיא הששית, ואז התחיל להודות אמנם ויחזק ה' את לב פרעה ובא החשך ואז חפשו ישראל בבתיהם של מצרים, ומזה נמשך וינצלו את מצרים, וזהו שאמר הריני נותן מאה מנה. ואחרי ככלות הכל אמרו מה זאת עשינו לקינו ושלחנו ונטלו ממוננו ואין אדם לוקה ומשלם וכ"ש שאינו מת ומשלם.

ותשובה לזה במה שאמרו שם בכתובות וכתב הרמב"ם בריש פ"ג דהלכות גניבה ז"ל, כבר ביארנו שכל העושה עבירה שיש בה מיתת ב"ד ותשלומין אינו משלם אע"פ שהיה שוגג, והעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, שאין אדם לוקה ומשלם לפיכך אם היה שוגג או לא התרו בו משלם ואינו לוקה. בד"א שנתחייב בתשלומין עם עון מיתת ב"ד כאחת או שנתחייב בתשלומין ומלקות בבת אחת. אבל אם נתחייב בתשלומין ואח"כ נתחייב במיתת ב"ד או במלקות או שנתחייב מלקות או מיתת ב"ד ואח"כ נתחייב בתשלומין הרי זה לוקה ומשלם ומת ע"כ. הנה כי כן המצריים שעבדו את ישראל והעבידום עבודה קשה, ולפי זה היו חייבים להם ממון חלף עבודתם. וגם עינו אותם ביסורין קשים, כדכתיב וכאשר יענו אותו וכתיב למען ענותו בסבלותם. שעל זה היו חייבים מלקות שגם הם ילקו ביסורין מדה כנגד מדה. וגם כי הרגו בכורי ישראל כמו שתרגם יונתן ע"פ ויהי בימים הרבים ההם וכו'. ופקיד לקטלא בוכרייא דבני ישראל בגין למסחי באדמיהון וכו'. ולפי זה כתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. שכן אמרו בשמות רבה סוף פ' ט"ו מהו דן אנכי. אמר הב"ה פורע אני מהם במכת בכורות. והנה אם היו מיתה או מלקות ותשלומין באין כאחד ודאי שלא היו לוקים בשני דינין, אמנם השופט כל הארץ עשה עמהם משפט כתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואמרו על זה בב"ר פ' מ"ד ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. א"ר אחא אחר כן אין כתוב כאן אלא אחרי כן, משאביא עליהם עשר מכות ולאחר כך יצאו ברכוש גדול. והכונה כי כלל גדול אמרו חכמים כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג. לכן א"ר אחא ואחר כן אין כתוב כאן שהוא סמוך לדן אנכי, שא"כ היו מיתה או מלקות ותשלומין באין כא' ואין אדם לוקה בשני דינין, ולכן כתב ואחרי כן דהיינו מופלג, לפי שתחלה הביא עליהם עשר מכות וגם ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ואחרי שעבר הלילה אז חלו התשלומין כי אין שכירות משתלמת אלא לבסוף, ולכן צום ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ואח"כ בעת צאתם ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים וכו'. כדי שלא יהיו מיתה ותשלומין באין כא', וזהו כדבר משה שמשה צום כן מהטעם הנזכר. 

ובזה יובן כמין חומר מ' במדרש שוחר טוב מזמור קי"ג ז"ל, עמד לו פרעה והלך לו אצל משה ואהרן בלילה, שנאמר ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה. והיה דופק על פתחו של משה ואהרן בלילה, אמרו לו שוטה בלילה אנו עומדין וכי גנבים אנחנו שנלך בלילה. בבקר אנו יוצאין, המתן עד הבקר שכך אמר לנו הב"ה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ע"כ. וקשה למה קראוהו שוטה, שהרי הוא היה מחזר על פתחיהן כדי שיצאו להציל עצמו מהמיתה שגם הוא היה בכור כנודע. ועוד מה להם כי יזעקו וכי גנבים אנחנו וכו' שהרי היו יוצאים ברשות. ואמנם זאת היתה להם למשה ואהרן כי עדין לא הגיע זמן התשלומין ולא היה ראוי ליקח ממונם כדי שלא יהיו מיתה ותשלומין באין כא'. והנה פרעה פחד שמא ימות גם הוא כאחיו, וזהו עמד לו כלומר בשבילו, והלך לו אצל משה ואהרן. שיובן עם מ"ש בילקוט ע"פ ויקרא פרעה למשה ואהרן לילה. ז"ל היה פרעה הולך בלילה ומסבב בכל שוק ושוק ואומר היכן הוא משה והיכן הוא דר, והיו בניהם של ישראל משחקים בו ואומרים לו פרעה להיכן אתה הולך והוא אומר להם למשה אני מבקש, והם אומרים לו כאן הוא דר ומשחקין בו עד שעמד עליו ואמר קומו צאו וכו'. וזהו הכפל עמד לו והלך לו, כי מתחלה לא ידע היכן משה דר והיו התנוקות משחקין בו עד שהלך לו מעצמו ועמד עליו, א"ל שוטה בלילה אנו עומדין, קראוהו כן לפי שלא היה לו לב להבין מעצמו כי לא יהיו מיתה ותשלומין באין כא'. וכי גנבים אנחנו שאם היינו שואלין ממונם של מצרים בלילה, היה דרך גניבה כי אז פטורין מן התשלומין כיון שמיתה ותשלומין באין כא'. בבקר אנו יוצאין שאז נשלמה פעולתנו ושכירות משתלמת לבסוף, וכבר מתו ולקו המצריים ויקויים בנו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. לא אחר סמוך. וכן כתוב בפרשת שמות ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו וכו'. שהם העשר מכות ומכות בכורות באחרונה. ואחרי כן ישלח אתכם. גם כאן לא אמר ואחר כן אלא ואחרי כן, מופלג כדי שלא יהיו מיתה ותשלומין באין כא', ואע"פ שכבר עבר חתת המצריים שאחר חצות לא מת א', עכ"ז ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים שישאילום, והיה כי תלכון, דהיינו בבקר השכם לא תלכו ריקם, מה שאין כן אילו יצאתם בלילה אחר סמוך למכת בכורות שתלכו ריקם, כי אז היו פטורים מן התשלומין. 

ובפ"ק דברכות (ט.), דבר נא באזני העם וגו' (שמות יא, ב). אין נא אלא לשון בקשה, א"ל הב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם למחר מוציאין אותך מבית האסורים ונותנין לך ממון הרבה ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני מיד ואיני מבקש כלום ע"כ. וקשה למה אמר בלשון שלילה אין נא אלא בקשה. ועוד קשה מ"ש שלא יאמר אותו צדיק והלא חייב לקיים הבטחתו ואחרי כן וכולי, כי לא לאברהם יקשה זה אלא לכל ישראל ג"כ. אמנם הרגיש בכתוב שבהיותו לפני פרעה שא"ל אל תוסף ראות פני. נאמר לו זה ואיך יאמר דבר נא באזני העם. כיון שעדין היה לפני פרעה, ועוד שעדין לא הגיע עת צאתם משם ומה איכפת לו ית' לומר דבר נא. לכן אמר אין נא אלא לשון בקשה. אין אנו יכולים לפרש זה הנא לומר דבר עכשיו, אלא ודאי שהוא לשון בקשה והוצרך לבקש מהם על כך לפי שיאמר נא ישראל הלואי שנצא בעצמנו, כי כל שהייה אסורה ושמא יגרום החטא שלכך הביא המשל שאמר הוציאוני מיד ואיני מבקש כלום, כי לא נדע מה ילד יום. ואם יצאו מיד לא יוכלו לבקש מהם ממון לפי שמיתה ותשלומין באין כא' ויהיו פטורים מן התשלומין. האמנם לאברהם הבטיחו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואחרי כן מופלג וכדי שיהנו מממונם ולכן איני רוצה שיצאו מיד אף כי אהניא להו ולא איכפת להם הממון, אין זה מה שהבטחתי לאברהם ורוצה אני שלא לעשות דברי פלסתר.

עוד יש תירוץ אחר מהפסוק עצמו עם מה ששנינו בריש פרק אלו נערות שיש להן קנס וכו'. אעפ"י שהן בהכרת אין בהם מיתת בית דין, שהכרת אינו פוטר מן התשלומין כדפירש שם הר"ב לאפוקי מדתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לענין תשלומין, מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, אף יה"כ כן ורבא נתן טעם דכתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם וכו' ושמתי אני את פני באיש ההוא. אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין אף כרת שלי פטור מן התשלומין וע"ש בילקוט פרשת קדושים. ואין הלכה כר' נחוניא בן הקנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. לכן אמר הכתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. בכרת שלי ולא במיתה שלכם, שכן כתוב וה' הכה כל בכור. וכתיב ועברתי בארץ מצרים. אני ולא השליח אני הוא ולא אחר. וכיון שכן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. שאינן פטורין מן התשלומין. וא"ת שנינו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתותן, וכיון שחייבים מלקות פטורים מן התשלומין והמצריים לקו עשר מכות. לכן אמר ואחרי כן מופלג שכיון שאין מלקות ותשלומין באין כא' שכבר שלמו המכות בחצי הלילה והתשלומין בעת צאתם ממחרת הפסח, בזה יצאו ברכוש גדול וכדלעיל. מיד יבא טעם שלישי והוא מ"ש שם בפ' אלו נערות דרבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה, מת ומשלם לית ליה. ושאני הני דהיינו תשלומי ארבעה וחמשה דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס הילכך דמקטיל לא מפטר מן הקנס. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נזקי ממון ז"ל. זה הכלל כל המשלם מה שהזיק הרי זה ממון וכל המשלם יתר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק הרי היתר על הקרן או הפחות קנס. זש"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דוקא דהיינו יתר על מה שהיו חייבים המצרים לישראל והוא מדין קנס ונקנס לוקה ומשלם וזש"ה בירמיה א' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'. שיכון לדרכנו שאעפ"י שאין אדם לוקה ומשלם וכ"ש שאינו מת ומשלם. כל המיצר לישראל לוקה בשני דינין, יען כי קדש ישראל לה'. ולכן מן הראוי שכל אוכליו יאשמו שהוא הממון, שהאוכל מלחמן טועם טעם לחם וחייב בתשלומין ולפי שהוא מדין קנס, רעה תבא אליהם שחייבים מלקות או מיתה, כי כן דבר המלך מלכו של עולם דבקנס אע"ג דמקטיל משלם.

ובמדרש שהקדמנו במכילתא פרשת בשלח. צריך לתת טעם לג' כתות אלה מה היתה כונתם. אך במה שאמרנו יובן הכל. וזה כי כבר אמרנו שעולא סבר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי. ולכן אמרו מצרים כי ישראל חייבין בשתים כמ"ש לעיל לקינו ונטלו ממוננו. ולכן לעומת זה חייבים ישראל ממון ומלקות וגם אנחנו ניטול ממונם דווקא, לא בלבד את שלנו שהשאלנו להם כי זה נקרא ממוננו ולא ממונם. אלא אף ממונם ניטול לפי שנטלו ממוננו, ולפי שאין אדם לוקה בשני דינים וכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי. לפיכך ניטול ממונם ולא נהרגם. ונפקא ליה מדכתיב אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל. והשנית אומרת נהרגם ולא ניטול ממונם רק יירשו בניהם את ממונם. וזה כלפי מ"ש ר' יוחנן דהיכא דהתרו בו ואיכא ממון ומלקות מלקא לקי ממונא לא משלם. ואעפ"י שלא מצינו התראה זו שהתרו המצריים לישראל. כבר הורה זקן ומנו ר' יוסי בר יהודה חבר אין צריך התראה וישראל היו כלם בחזקת חברים. האמנם לפי שחלוקים עליו חביריו ואמרו חבר צריך התראה והלכתא כוותייהו, לכן הכת הראשונה היו אומרים ניטול ממונם ולא נהרגם כיון שלא התרו בהם. ונפקא ליה מדכתיב (שמות טו, ט), תמלאמו נפשי. כלומר מדה כנגד מדה, הם חשבו להרגני וליטול נפשי במה שלקינו בעשר מכות, ולכן מדה כנגד מדה תמלא מהם נפשי. והכת השלישית אמרו נהרגם וניטול ממונם לפי שבקנס אמרנו אע"ג דמקטיל משלם. וזה היה כמו קנס לפי שלקינו ונטלו ממוננו, ובקנס אע"ג דמקטיל משלם. ועוד מטעם אחר האמור לעיל שכשאין מיתה ותשלומין באין כא', מת ומשלם. והם נתחייבו בתשלומין מאותה שעה שנטלו ממוננו במחשבת רשע שלא להחזיר, כהא דכתיב לוה רשע ולא ישלם. והמיתה אינה אלא עתה שברחו מאתנו. וכנגד זה תורישמו ידי. שלא בלבד תמלאמו נפשי להמיתם ואף עוד זאת תורישמו ידי שניטול ממונם וישארו עניים יורשיהם אחריהם. וכנגדם עשה ה' בהם שפטים, והוא מ"ש במכילתא הרשעים שבהם היו מטורפים כקש, הבינוניים כאבן, הפקחים כעופרת. וכן פירש רש"י ז"ל בפרשת בשלח. וזה כנגד הג' כתות הנ"ל שהאומרת נהרגם וניטול ממונם כתוב בהם וברוב גאונך תהרוס קמיך. שהקמים על ישראל כאילו קמים נגדו יתברך, תשלח חרונך יאכלמו כקש לשון עתיד שהיו מטורפין בים עולים ויורדין כקש נדף עד שמתו מיתה קשה. והאומרת נהרגם ולא ניטול ממונם נאמר בהם תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן. ואיתא במכילתא שם שעלה תהום התחתון ותהום העליון, והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורענות ולבסוף ירדו במצולות כמו אבן, שנחו בקרקעית הים. והפקחים דהיינו שידעו שהלכה כרבנן, דחבר צריך התראה וכיון שלא התרו בהם ממונא משלם מלקא לא לקי, ולכן אמרו ניטול ממונם ולא נהרגם וכנגד זה נשפת ברוחך כסמו ים. שמתו מיתה יפה שכסה אותם הים ולא נצטערו רק צללו כעופרת במים אדירים. שירדו לקרקעית הים תכף ומיד כמו שצללו במים צלולים. ואעפ"י שמן הדין לא היו חייבים מיתה כי הם אמרו ניטול ממונם ולא נהרגם. הנה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מלכים, בן נח חייב על הגזל, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות יהרג, ויש מחלוקת שא' אומר בסייף וא' אומר בחנק, ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי. ואע"פ שלא נעשית מחשבתם איתא בירושלמי דפאה פ"א (ה.), שבאומות העולם מחשבה רעה הב"ה מצרפה למעשה ע"ש (מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה דכתיב (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' הדא דתימא בישראל אבל בגוים חילופא מחשבה טובה אין הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה טובה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, דכתיב ועד מעלי שמשא הוה משתדל להצלותי' (דנייאל ו). ולא כתיב ושזביה. מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, דכתיב מקטל מחמס אחיך יעקב (עובדיה א). וכי הורגו, אלא מלמד שחשב עליו להורגו והעלה עליו הכתוב כאלו הרגו.). הנה כי כן צדיק ה' בכל דרכיו שעשה למצריים במצרים. וחסיד בכל מעשיו שעשה לישראל עמו ועבדיו. ויזכור להם ברית אבותם חסידיו. ועשה עמם כרוב חסדיו. הוא יגאלנו ברחמיו וינחנו לעיר קדשו בשלום יחדיו. ב"ב אמן. בילא"ו.