דרוש ל״ב לפרשת בהעלותך

זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא בעבודת אהל מועד (במדבר ח, כד.).

במדרש (קהלת רבתי פ׳ ד׳): יש אחד (קהלת ד, ח).) זה שבט לוי. גם בן ואח אין לו, בשעה שאמר להם משה עברו ושבו משער לשער (שמות לב, כז.). וכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע (דברים לג, ט.). ואין קץ לכל עמלו במלאכת המשכן. גם עינו לא תשבע עושר אלו הקרבנות. ולמי אני עמל לא להדבק בדרכיו. כל מי שאינו עושה כמותו גם זה הבל וענין רע הוא. ע״כ.

ימות הגבר ויגוע האדם ולא יביא חצי תאותו בידו, ולכן היטיבו אשר דברו המושלים שדימו חמדת הממון והתאוות לאיש צמא אשר מרוב חמדתו לשתות יתן בפיו המים המלוחים וכל עוד שישתה יוסיף צמא. שלכן אמרו בפרק ד׳ דתמיד (דף לב.), שאלכסנדרוס מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי, בעא למעבד קרבא בהדייהו, אמרי ליה אי קטלת לן אמרי נשי קטיל, אי קטילנא לך אמרי מלכא דקטלוהו נשי. כי הנה כתוב בשופטים ט׳. ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך ותריץ את גלגלתו (שופטים ט, נג.). ויקרא מהרה אל הנער נושא כליו ויאמר לו שלוף חרבך ומותתני פן יאמרו לי אשה הרגתהו וכו׳ (שם נד.). בא הכתוב להגיד כי מדה כנגד מדה לא בטלה, וכן אז״ל בילקוט ע״פ זה, א״ל לאבימלך רשע אתה הרגת שבעים איש על אבן אחת אף [אתה] ותשלך אשה אחת פלך רכב וכו׳. קשה במ׳ זה שהרי לא נהרגו כל בני גדעון כי נשאר יותם הקטן כי נחבא ככתוב שם. האמנם לפי שכתוב שם ויהרוג את אחיו בני ירובעל שבעים איש על אבן אחד (שופטים ט, ה.). כי הוא הלך להרוג את כלם אלא שיותם הקטון נחבא ולכן מעלה עליו הכתוב כאילו הרג את כלם. אף גם זו במאמר שלנו, א״ל אתה הרגת ע׳ איש על אבן א׳, כאילו נהרגו כלם כי לא מאתו היה הדבר להציל את יותם. ולפי שהרגם בערמה כי לא עשה עמהם מלחמה רק הרגם בפתע בלא איבה, לכן מכ״מ ותשלך אשה אחת פלח רכב וכו׳ (שופטים ט, נג.). כי היא האבן העליונה של הריחים, כדכתיב לא יחבול רחים ורכב (דברים כד, ו.). לרמוז לו כי הוא היה בן פלגש והיה ראוי לו להיות כפוף לאחיו שהיו בני הגבירות, ולא די זה אלא שרצה למלוך ולהשתרר עליהם. ולכן גם הוא ימות ע״י רכב העליונה ע״י אשה שהוא העדר כבוד אליו למות על ידי אשה, והיה זה להפרע מן הרשע שבא על אחיו בטח ולא נשמרו ממנו, ואף הוא ימות ע״י אשה שלא באת עליו בעצה וגבורה למלחמה רק במרמה כאשר עשה כן יעשה לו. ולכן אמר אל נושא כליו שלוף חרבך ומותתני, לא אמר והמיתני לפי שכבר היה מת כי כפשע בינו ובין המות. ולז״א ומותתני כאילו אני מת שתי מיתות, וזה הוא כבודי פן יאמרו לי אשה הרגתהו, כמו אמרי לי (בראשית כ, יג.). שר״ל עלי, וגם כפשוטו פן יאמרו לי, שיאמרו חרפתו בפניו אשה הרגתהו ואיה כבודו שיאמרו לו מלכא דקטלוהו נשי. וכן כתוב שם ח׳. כשלכד גדעון את זבח ואת צלמונע מלכי מדין, ויאמר ליתר בכורו קום הרוג אותם (שופטים ח, כ.). והיה זה כדי לבזותם כי לא רצה הוא עצמו לעשות זה כי אם ע״י שליח, ולא שלף הנער חרבו כי ירא כי עודנו נער. ואז מצאו מקום לחלות פניו, קום אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו (שם כא.). כלומר אם אתה תמיתנו לא תהיה הריגה אלא פגיעה בעלמא. כי כאיש גבורתו, הלא טוב לנו למות ע״י גבור כמוך שאתה איש גבור. ויקם גדעון ויהרוג אותם, לא אמר ויפגע בהם כי חשב להרגם ממש כהריגת איש דעלמא, לפי שהיה גואל דמם של אחיו בני אמו שהרגו בתבור ככתוב שם. עוד שם, אמר להון אייתו לי נהמא, אייתו ליה נהמא דדהבא, אמר להו מי אכלי אינשי נהמא דדהבא, אמרי ליה לא הוה נהמא באתריך דשקלת ואתית להכא. פיהן פתחו בחכמה להראותו כי לא נכון לעשות כן למלך אשר לו הכסף והזהב, לרכוב אניות ולדרוך בציות ללכת למרחקים למען הרחב את גבולו ולהשים נפשו בכפו בשביל חמדת הממון רק ישמח בחלקו. אשר על כן נפק כתב אבבא דמחוזא אנא אלכסנדרוס מוקדון שטיא עד דאתיתי למדינת אפריקי די נשייא וילפי עצה מן נשייא. כי הודה ולא בוש שנשים משלו לו משל בתת לו לחם של זהב ולמד מהם, והלך לדרכו. עד דמטא לפתחא דגן עדן, רמא קלא פתחו ליה בבא, אמרו זה השער לה׳ צדיקים יבאו בו. רצו להראותו כי לא היה ראוי ליכנס בג״ע לפי שהיה מתאוה לממון, וצדיק נקרא מי שמסתפק בהכרחי ואינו חומד ממון אחרים, כדכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה.), אמר להו אנא מלכא, כלומר המלך צריך להרבות הון כדי לספק אכסניא שלו ולצורך מדינתו. ועוד אנא מחשב חשיבנא הבו לי מידי. כלומר אם לא אוכל ליכנס לפחות הבו לי מידי לפי שחשוב אני בעיני המלכים וצריך להראות שבאתי עד כאן, יהבו ליה גלגלתא חדא, אתא תקליה לכולי כספא ודהבא דיליה ולא הוה תקיל. ופרש״י גלגל של עין אדם, דוגמא שלא שבעה עינו לראות. ואמרו ליה רבנן שקול עפרא כסייה לאלתר תקל. ופרש״י דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כז, כ.). ע״כ. ונלע״ד שזה פי׳ הכתוב, כי במס׳ ע״א פ״א (דף יז.), אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לעלוקה שתי בנות הב הב, קול שתי בנות צועקות בגיהנם וכו׳. ואבע״א קול גהינם צועקת ואומרת הביאו לי שתים וכו׳. ז״ש כשם ששאול ואבדון לא תשבענה לומר הבו לי רשעים כך עיני האדם לא תשבענה, ועוד מה טעם קאמר למה שאול ואבדון לא תשבענה לפי שעיני האדם לא תשבענה.

עוד שם משלי ל׳. אחרי שהקדים שתים שאלתי מאתך וכו׳ (משלי ל, ז.). שוא ודבר כזב הרחק ממני רש ועושר אל תתן לי וכו׳ (שם ח.). שכבר פירשנו הפסוקים ההם וכונתם להתרחק מהתאוות וכו׳. אמר שם, דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך (שם יא.). דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ (שם יב.). דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו (שם יג.). דור חרבות שיניו ומאכלות מתלעותיו לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם (שם יד.) ע״כ. נלע״ד כי אלה הם ד׳ דורות שנכרתו מן העולם בשביל התאוה שרבתה בהם. כי תחלה היו דור אנוש שחטאו בתאות הכבוד, הוא מ״ש אז הוחל לקרוא בשם ה׳ (בראשית ד, כו.). ופרש״י ז״ל אז הוחל לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הב״ה לעשותן ע״ז ולקרותן אלוקות. ובב״ר פ׳ כ״ג. אמר רבי אחא אתם עשיתם עצמכם ע״א וקראתם לשמכם, אף אני אקרא למי הים לשמי ואכלה אתכם מן העולם ע״כ. הרי שתאות הכבוד גרמה להם. וז״ש דור אביו יקלל, שהקלו בכבודו ית׳ להתחיל בעבודת הככבים ומזלות ולקרוא שמם בשם ע״א. ואת אמו לא יברך, זו הארץ שהיא אמו של אדם, כמ״ש בב״ר פ׳ ה׳. ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג, יז.). משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם, וכן היה להם שבא אוקינוס והציף שליש העולם. ובב״ר פ׳ כ״ג. ההרים נעשו טרשים ולא היו ראוים לחרוש ולזרוע, הרי שגם הארץ לקתה בעונם. דור טהור בעיניו זה דור המבול, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו (בראשית ו, ב.). ולכן ומצואתו לא רוחץ שלא נראה בעיניהם שהיו חוטאים, וזה היה עיקר חטאם, שלכן בא המבול לפי שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, וזהו תאות הזנות שבשבילה נהרגו כלם. ועוד יובן במ״ש בב״ר פ׳ ל״א. כך היו אנשי דור המבול עושים, היה א׳ מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין, וזהו טהור בעיניו שחשבו שאין בזה רע כלל כיון שאינו יוצא בדיינים, ובשביל זה ומצואתו לא רוחץ שלא עשה תשובה שהרי בדיני שמים חייב, ובמקום שאין דין למטה יש דין למעלה ((דברים רבה פ׳ ה׳). אמר רבי אליעזר אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה.). דור מה רמו עיניו זה דור הפלגה. שהתאוו תאוה לאכילה ושתיה למלא בטנם, וכן איתא במדבר רבה פ׳ ט׳. אנשי המגדל לא נתגאו לפני המקום אלא בשביל טובה שהשפיע להם, שנ׳ וישבו שם (בראשית יא, ב.). ואין ישיבה אלא אכילה ושתייה. שנא׳ וישב העם לאכול ושתו (שמות לב, ו.). ובילקוט ראובני פ׳ נח איתא ז״ל, דור הפלגה כלם היו חכמים ונבונים ואמרו אם אנו חוטאים נמות כמו דור המבול, אבל מה נעשה נמלא תאותינו בעה״ז ונסדר כחות וענינים שהעליונים לא יוכלו להלחם עמנו ע״כ. ורוב אכילה ושתיה גורם לגסות הרוח, כדכתיב פן תאכל ושבעת (דברים ח, יב.). ורם לבבך (שם יד.). ולכן אמר דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו, שנשאו עיניהם למרו׳ ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים נעשה עמו מלחמה וכו׳ (ב״ר פ׳ ל״ח.). דור חרבות שיניו וכו׳. אלו אנשי סדום שהיו כל כך שקועים בתאות הממון עד שכלו הרגל מביניהם והיו עושקים דלים ורוצצים אביונים כנז׳ בפ׳ חלק (סנהדרין קט:), ובמדבר רבה פ׳ ט׳. אמרו הואיל ומזון יוצא מארצנו, כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יוצאין מארצנו אין אנו צריכין שיבא אדם אצלנו שאין באין עלינו אלא לחסרנו וכו׳. לכן אמר דור חרבות שיניו שהם החצונים. ומאכלות מתלעותיו הם השינים הפנימים. לאכול עניים מארץ דהיינו שכילו הרגל מבינותם, וגזרו שלא יבאו אורחים לעירם, והם חרבות שיניו החצונים. משל לבאים מחוץ. ואביונים מאדם הם העניים שביניהם ממש שלא היה רצונם ששום א׳ יתן להם מזון רק שימותו ברעב, והם במשל מאכלות מתלעותיו שהם הפנימיים, לרמוז לעניים שבעירם.

הנה כי כן ראינו כמה רעה התאוה לאדם שהיא גרמא בנזיקין לכל פורעניות שבעולם. את זו ראינו בפרשתנו, ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה׳ וכו׳ (במדבר יא, א.). דקשה מאי כמתאוננים, ורש״י פי׳ מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום. וצריך להבין מה היא עלילה זו ולמה לא באה בפירוש. ועוד כתיב והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל וכו׳ (שם ד.). מאי וישובו היכן מצינו שבכו. עוד זכרנו את הדגה וכו׳ (שם ה.). ואיתא ביומא פ״ח (דף עה.), רב ושמואל, חד אמר דגים וחד אמר עריות. ומסיק דאפילו למ״ד דגים הא והא הוה בהו, דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (במדבר יא, י.). על עסקי משפחותיו. וקשה למה המתינו עד עתה להתרעם על העריות, ועוד למה עתה התרעמו על המן, ומאי שייטיה דקרא והמן כזרע גד הוא (שם ז.). שכתב רש״י ז״ל, מי שאמר זו לא אמר זו. אך אין הכתוב מורה כן. ועוד קשה דלעיל כתיב רע באזני ה׳ (שם א.). וכאן כתיב ובעיני משה רע (שם י.).

וכדי לבא אל הענין נבאר מאמרם ז״ל בשבת פי״ו (דף קטז.), תניא רשב״ג אומר עתידה פרשה זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא, א.). פורענות ראשונה ויסעו מהר ה׳ (במדבר י, לג.). וא״ר חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה׳ ע״כ. ופרש״י ז״ל, בתוך ג׳ ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהב״ה. והתוס׳ כתבו, פי׳ בקונטריס שמאז התחילו לאכול בשר, ואומר ר״י דאין צריך לומר כן אלא פורענות ראשונה כדאמרו במדרש, (ויסעו (במדבר י, לג.),) שנסעו מהר ה׳ דרך ג׳ ימים כתנוק (ה)יוצא מבית הספר שבורח והולך לו כך היו בורחין מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני, אמר הב״ה נסמוך פורענות לפורענות, לאו אלא נכתוב פ׳ ויהי בנסוע הארון (שם לה.). ע״כ. והמדרש הזה הובא בילקוט פ׳ זו ז״ל (ילקוט במדבר י׳, רמז תשכ״ט.), ויהי בנסוע הארון (במדבר י, לה.), הפרשה הזו לא היתה ראויה להכתב כאן ולמה נכתבה כאן, לפי שכתוב ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים (שם לג.), לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום א׳ ונסעו על פי עצמם מהלך ג׳ ימים כבורחים מהר סיני, מפני שעשו שם אחד עשר (יום) [חדש] והיה נותן להם מצות בכל יום, כשאמר משה ליסע משם מהלך יום א׳ הלכו מהלך שלשת ימים ולילה אחד כתנוק שיוצא מבית הספר ורץ, אעפ״כ לא עזבן ה׳ אלא וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם. והיה קשה לפני ה׳ במה שעשו כך, אמר הב״ה ונכתוב צרה אחר צרה לאו אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם, לכך נכתבה ויהי בנסוע הארון עכ״ל. דייקו רז״ל לכתוב כן לפי שיש יתור נפיש בכתוב שאומר ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים (שם.), דכיון דכבר כתב דרך שלשת ימים למה חזר לאומרו, היה די שיאמר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם. אלא ודאי שבא להודיענו שלא מה׳ יצאה ליסע שלשת ימים אלא שמעצמם ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים. ועכ״ז וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך ג׳ ימים. שלא עזבם הב״ה וזה לתור להם מנוחה, כי חשב הב״ה הליכתם זו לדרך מצוה לילך לא״י, וההולך בדרך מצוה צריך לילך בזריזות, ולפיכך אלקי׳ חשבה לטובה הגם שבקרבם ישימו ארבם כתנוק הבורח מבית הספר. ולכן כתב אחריו וענן ה׳ עליהם יומם בנסעם מן המחנה (שם לד.). ובמס׳ פ׳ נח, בנסעם ב׳. ויהי בנסעם מקדם (בראשית יא, ב.). בנסעם מן המחנה (במדבר י, לד.). ששם דרשו ז״ל (ב״ר פ׳ ל״ח.), שהסיעו עצמן מקדמונו של עולם. אף כאן הסיעו עצמן מן התורה שקדמה לעולם אלפים שנה, כמ״ש ז״ל (שבת פט.) ממדבר קדמות וכו׳ (דברים ב, כו.). והנה במ׳ הילקוט שאמר מפני שעשו שם י״א יום. הוא טעות המדפיס וצ״ל י״א חדש. שכן כתב רש״י ז״ל בפ׳ זו, ויהי בשנה השנית בחדש השני וכו׳ (במדבר י, יא.). נמצאת אתה אומר י״ב חדש חסר עשרה ימים עשו בחורב וכו׳. ולכן אמר י״א חדש, שאינו מונה אלא חדשים מלאים.

ונחזור למ׳ הנזכר שאמר כדי להפסיק בין פורענות ראשונה וכו׳. וקשה שהרי מצינו פורענות סמוך לפורענות, שכן אמרו (ילקוט ישעיהו מ״ד, רמז תנ״ט.), למה נסמכה פ׳ מרגלים לפ׳ מרים. ועוד הקשה בעל צידה לדרך על רש״י בפ׳ זו, תימא הלא בפ״ק דב״ב (דף יד:), גבי סדרן של נביאים איתא דסמכינן פורענותא לפורענותא, והניח הדבר בצ״ע. ועוד קשה לי ששאל פורענות שנייה מאי היא, שהיה לו לשאול פורענות ראשונה מאי היא ואח״כ פורענות שנייה. אמנם כתוב בפ׳ זו ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן (במדבר י, יב.). ופרש״י ז״ל קברות התאוה במדבר פארן היה ושם חנו ממסע זה. הוצרך רש״י ז״ל לפרש כן שהרי בסוף הפ׳ כתוב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן (במדבר יב, טז.). אלא ודאי שמדבר פארן מקום גדול היה ובו קברות התאוה וחצרות, ולכן שפיר קאמר ויחנו במדבר פארן, כי כל המקום ההוא נקרא כן אלא שקראו קברות התאוה על שם המאורע כמו שנזכיר. ובא הכתוב ללמדנו מ״ש במדרש, שנסעו מהר סיני כתנוק הבורח מבית הספר, כדי לפרוק מעליהם עול תורה. וז״ש ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני. כלומר שנסעו לצרכי גופם, ממדבר סיני ששם קבלו עליהם עול תורה ועתה רצו לפרוק אותה מעליהם כדי לילך למסעיהם דווקא דהיינו לצרכי גופם, כמו שפי׳ ז״ל (ברכות יא.), ובלכתך בדרך (דברים ו, ז.). לכת דידך. לאפוקי כשהולך לדבר מצוה, ולכן וישכון הענן במדבר פארן (במדבר י, יב.). ששם התחילו להתרעם על הבשר כדברי רש״י ז״ל, כי כך היא דרכה של תורה, עד שיתפלל אדם על התורה שתכנס בתוך מיעיו יתפלל על אכילה ושתיה מרובה שלא תכנס לתוך מיעיו (תנא דבי אליהו רבא פ׳ כ״ו. תוס׳ כתובות קד.). וכיון שפרשו עצמן מן התורה יצרם תקפם לשאול בשר למלא בטנם, וזה נלמד מפ׳ ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים (במדבר י, לג.). שכן אמרו (ילקוט פ׳ עקב, דברים י״א, רמז תתע״ג. ירושלמי סוף ברכות, דף סח.), אם יום תעזבני יומים אעזבך. נמצא רחוק ג׳ ימים, ועכ״ז וארון ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים (במדבר י, לג.), שלא עזבם לגמרי לפי שעדין לא גילו על עונם. והיה מקום לחפות עליהם שהיו מזדרזים ליכנס לא״י שהיא דרך מצוה, ואז היו פטורים מת״ת כנ״ל, וזה ע״ד מ״ש בפ״ק דברכות (דף ו:), היוצא מב״ה אל יפסיע פסיעה גסה, ולא אמרן אלא למיפק אבל למיעל לית לן בה. שפי׳ כשיוצא על מנת לחזור לב״ה מותר להפסיע פסיעה גסה. אף כאן יאמר נא ישראל שהיו נוסעים במרוצה כדי ליכנס לא״י. וגם יש לי רמז נכון במ״ש וישכון הענן במדבר פארן (במדבר י, יב.). שהוא לשון פריה ורביה, וזה כי אז התחילו להתאונן על עסקי עריות שנאסרו להם, והיה זה לפי שהיו מוכנים ליכנס לא״י, וכתיב בעריות אל תטמאו בכל אלה וכו׳ (ויקרא יח, כד.). ולא תקיא הארץ אתכם וכו׳ (שם כח.). ואפשר שזירזן מרע״ה בשעת מעשה ולכן התרעמו על זה. ועוד שכתוב כאן ובנחה יאמר שובה ה׳ וכו׳ (במדבר י, לו.). ואמרו ז״ל (יבמות סג:), מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. ועוד שאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל, לכן כשמעם אלה הדברים התרעמו על עסקי עריות שנאסרו להן באמרם שבזה יתמעטו מפריה ורביה, וזהו הרמז במדבר פארן. הנה כי כן בפורענות ראשונה לא נגלה עונם כי היה מקום לכסות חרפתם וכנ״ל. האמנם ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא, א.). שאמרו בילקוט (ילקוט במדבר י׳, רמז תשכ״ט.), הלכה שכינה בו ביום ל״ו מיל בשביל שיכנסו לארץ, התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום, שנתלבטו על דרך זו וכו׳. וכ״כ רש״י ז״ל פ׳ זו, ואז גילו דעתם הרעה שמה שנסעו מהר ה׳ לא היה להזדרז ליכנס לא״י רק כדי לפרוש מאחרי המקום ולכן נגלית חרפתם בקהל ונחשבה לפורענות ראשונה. ולכן שאל תחלה פורענות שנייה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים. ואח״כ פורענות ראשונה ויסעו מהר ה׳. שאילולי פורענות שנייה של ויהי העם כמתאוננים שנתרעמו על נסיעתם לא נחשבה פורענות ראשונה מ״ש ויסעו מהר ה׳. שהיינו מפרשים אותו לטובה. אך אתא סיפא לגלויי רישא שגם מתחלה נסעו לפרוש מאחרי ה׳ כתנוק הבורח מבית הספר, וכשם שבזה הפורענות של ויהי העם כמתאוננים, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (במדבר יא, ד.), כך בפורענות ראשונה התחילו להתרעם על הבשר, וילמד סתום מן המפורש, ולכן אמר כמתאוננים רע באזני ה׳. כי ידע הב״ה מחשבתם הרעה שגם מתחלה סרו מאחרי ה׳ ורצה הב״ה לחפות עליהם. אך עתה גילו על עונם וזה היה רע באזני ה׳ לגזור עליהם פורענות, וכן הוה ותבער בם אש ה׳ (שם א.), כי לפי שרפו ידיהם מן התורה כדלעיל, וכשחטאו במתאוננים נתגלה עונם הראשון והוצרכו לפורענות כי משם בא עליהם הפורענות, הבשר עודנו בין שניהם (שם לג.), שמאז התחילו לומר מי יאכילנו בשר (שם ד.), ולכן יש כאן שתי נונין מנוזרות, כי פ׳ ויהי בנסוע היא סתומה לפי שעדין היה עונם סתום ובקרבם ישימו ארבם, אך ויהי העם כמתאוננים פתוחה שנפתח ונתגלה עונם. ואיתא בילקוט (ילקוט במדבר י׳, רמז תשל״א.), ויהי העם כמתאוננים (במדברמ יא, א.), אין ויהי אלא שהיה להם דבר מתחלה, מלמד שהיו מקולקלים וחזרו לקלקולם הראשון וכו׳. דהיינו מה שאמרנו שרפו ידיהם מן התורה והוא הקלקול הראשון של ויסעו מהר ה׳. א״נ לקלקולם הראשון, ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שמות יז, ח.). שרפו ידיהם מן התורה (סנהדרין קו. בכורות ה:). וגם עתה ויסעו מהר ה׳. כתנוק הבורח מבית הספר. ומדה כנגד מדה ותבער בם אש ה׳. וזה כמ״ש בב״ב פ״ה (דף עט.), א״ר יהודה אמר רב כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו, שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל טו, ז.). ע״כ. דרשו כן לפי שהיה לו לומר ואש תאכלם מאי והאש, אלא שרומז למ״ש עוד שם, אמר רב דימי כל המרפה עצמו מד״ת נופל בגיהנם. ז״ש מהאש דהיינו אש התורה, מימינו אש דת למו (דברים לג, ב.). יצאו לרפות עצמם ממנה לפיכך והאש של גהינם תאכלם וזהו והאש הידוע. ולכן כשעשו תשובה ויצעק העם אל משה. ותשקע האש (במדבר יא, ב.). וזה ראיה שהיה אש של גהינם שירדה למטה למקומה, דאל״כ היה לו לומר ותעלה האש כטבע האש לעלות למעלה ליסודו. ותאכל בקצה המחנה (שם א.), איכא מ״ד בקצינים שבמחנה, ואיכא מ״ד במוקצים שבהם לשפלות (רש״י במדבר יא, א.). כי כיון ששאלו בשר להתיר להם עריות, ובעון זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים (ב״ר פ׳ כ״ו.). ועוד שאמרו (ב״ק ס.), אין פורענות באה לעולם אלא בשביל הרשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה. ולכן אכלה הקצינים והמוקצים לשפלות. וגם בקצה המחנה הם הע״ר שהיו מוקצים מן המחנה שפלטם הענן חוץ למחנה ישראל. והוא מ״ש בילקוט (ילקוט במדבר י״א, רמז תשל״ב.), ותאכל בקצה המחנה. אלו הגרים הנתונים בקצה המחנה, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כלומר בקרבם ישימו ארבם מתחלה ולא גילו עונם רק בקרב לבם התאוו תאוה בג׳ ימים הראשונים, ואמר בקרבו כלפי האספסוף אך כל א׳ מהם התאוו תאוה. עתה וישובו ויבכו. ששבו וחזרו לסורם ממה שבתחלה התאוו לבשר עתה ויבכו גם בני ישראל, כי מתחלה לא בכו אלא הם מהע״ר אך לבסוף גרמו שגם בני ישראל בכו ואמרו מי יאכילנו בשר. אך היה הפרש ביניהם כי ישראל אמרו מי יאכילנו בשר, אך הע״ר אמרו זכרנו את הדגה דהיינו עריות, דאילו ישראל אפילו תבן לא היו נותנים להם חנם (ספרי במדבר יא.), אלא ודאי שאלו היו הע״ר שלא היו משועבדים ולא עליהם היתה המלאכה. ובזה אתי שפיר דברי רב ושמואל, חד אמר דגים ממש וחד אמר עריות דהא והא איתנהו. ואז וישמע משה את העם (במדבר יא, י.) דוקא אלו ע״ר, בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחותיו שנאסרו להם עריות, וזהו איש לפתח אהלו. אין אהלו אלא אשתו (מועד קטן טו:), שהיו רוצים לישא גם העריות שנאסרו להם. ולכן ויחר אף ה׳ מאד, כי גם בראשונה סרו מאחרי ה׳, אך עתה הוסיפו על חטאתם פשע, ולכן ויחר אף ה׳ מאד יותר מבראשונה. ובעיני משה רע כי הוא לא ידע מה שבלבם תחלה רק עתה נודע לו. ולפיכך רצה להפסיק בין פורענות לפורענות עם פ׳ ויהי בנסוע הארון, לומר שעדין הארון והשכינה עמהם כדי שישיבו אל לבם ויעשו תשובה, ובזה אזלא לה קושית בעל צדה לדרך, כי ודאי סמכינן פורענותא אפורענותא כאשר שניהם אירעו בדוקא. אך בכאן שעדין לא גילו על עונם היה אפשר להשיב שבותם, ולכן שם בין הדבקים פ׳ ויהי בנסוע וכו׳. שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל. שיעשו תשובה כדי שישרה שכינתו בתוכם ולא תביאם פורענות, אך כאשר חזרו לסורם אז בערה בם אש ה׳. ולפי שאמרו ביומא פ״ח (דף עה.), תניא ר׳ יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד לישראל וכו׳. לכן התלוננו על המן ואמרו בלתי אל המן עינינו. שהוא מגיד לנו הכל, והמן כזרע גד הוא, שהוא גד הנביא, וגד לשון הגדה, ועינו כעין הבדולח. להגיד להם סרחונם, ובזה הכל עולה יפה שגם פי׳ והמן כזרע גד הוא תלונתם ודוק.

ובתוספתא דסוטה פ׳ ששי, אמר רשב״י ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ודברי נראין מדבריו וכו׳, דרש ר״ע הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר יא, כב.), וכי מספיק להם, אם את כל דגי הים וכו׳ (שם.). וכי הוא מספיק להם, כגון שנאמר ואם לא תמצא ידה די שה (ויקרא יב, ח.). וכי איזו קשה זו או שמעו נא המורים (במדבר כ, י.). הוי אומר זו קשה יותר משמעו נא המורים, אלא שמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו, בגלוי נפרעין ממנו. זה שבסתר חיסך עליו המקום וכו׳. ואני אומר ח״ו שתעלה על דעתו של צדיק זה שיאמר אין המקום מספיק לנו ולבהמתנו, והלא כשהיו ישראל במצרים נהר נילוס מספיק (עליהם) [להם] דגים, ולמצריים בהמת מצריים מספקת להם ולמצריים. אלא לענין שנא׳ לא יום אחד תאכלון וגו׳ עד חדש ימים (במדבר יא, יט.). אמר משה לפני הב״ה רבש״ע כך הגון להם שתתן להם ותמיתם, אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול וכו׳. א״ל וכי הגון להם שיאמרו אין המקום מספיק לנו ולבהמתנו, אלא יאבדו הם ואלף כיוצא בהם ואל תהא ידי קצרה לפני אפילו שעה אחת וכו׳. וכך כתב רש״י ז״ל בפ׳ זו, אמנם יקשה לר״ע איך יעלה על דעתו שמרע״ה יפקפק ביכלתו ית׳ ח״ו. ועוד מ״ש וכי איזו קשה זו או שמעו נא המורים. קשה דמה ענין זה לזה, כי שמעו נא המורים הוא כלפי ישראל וזו היתה כלפי מעלה. ואיך יתכן לומר איזו קשה. אך לפע״ד יובן במ״ש המפרשים ע״פ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (במדבר יא, ד.), כי להיות שהיו נזונים מן המן שהיה לחם רוחני הנבלע באיברים אבדו התאוה גופנית ולא היה להם תאוה לאכול, ולכן התאוו תאוה דהיינו שתבא להם תאוה לאכול הרבה ולמלא בטנם בשר ודגים וכל מטעמים. וכמ״ש צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה.). כי הצדיק המסתפק בהכרחי הרגיל עצמו לאכול מעט ובזה הוא משביע נפשו ולא גופו, אך ובטן רשעים תחסר שיותר שיאכל בא לו עוד תאוה לאכול, ולכן נראה בעיניו שתחסר בטנו מהמזון הראוי אליה. וז״ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי בזהר פ׳ בשלח מ״ח א׳ פי׳, כי דגה ר״ל דג מת, כמ״ש והדגה אשר ביאור מתה (שמות ז, כא.). ע״ש (בקדמיתא דג והשתא דגה. כמה דאת אמר והדגה אשר ביאור מתה (שמות ז, כא). וכדין כתיב קראתי מצרה לי (יונה ב, ג). ולא כתיב הייתי בצרה או ישבתי בצרה אלא קראתי, מההוא עקו דעאקין לי נוני ימא. מבטן שאול שועתי, דהא מית. ולא כתיב מבטן חי או מבטן דג אלא דודאי הוה מית.). ולכן אמרו כי אע״פ שהיו אוכלים מאכל גרוע עכ״ז היה להם תאוה לאכול והיה ערב להם וכ״ש את הקשואים וכו׳. שהם דברים שגוררים תאות המאכל. ועתה אין לנו תאוה לפי שבלתי אל המן עינינו, שאע״פ שהיה משתנה לכמה טעמים עכ״ז עינינו הרואות אותו בענין א׳ תמיד היה קץ בעינינו ואבדה תאותינו, אז אמר הב״ה למשה ואל העם תאמר התקדשו למחר וכו׳ (במדבר יא, יח.). לא יום א׳ תאכלון וכו׳ (שם יט.). כלומר אתן לכם תאוה לאכול בריבוי כל כך שתאכלו כמה ימים ולא תקוצו במאכל עד חדש ימים וכו׳. ופרש״י ז״ל, זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואח״כ נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שיניהם וכו׳ (שם לג.). כי הכשרים שנתאוו לבשר לבד נתן להם תאוה לאכול עד חדש ימים. אך הרשעים שנתאוו לעריות הבשר עודנו בין שיניהם. ובזה יתורץ איך שאלו בשר והלא כתוב ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה (שמות טז, יג.). ובתוס׳ פ״ג דערכין (דף טו:) פי׳ שפסק השלו הראשון ונתן להם שלו שני, ובשם ר׳ יוסף קרא פי׳ שאע״פ שהיה להם שלו לא היה להם תאוה גופנית, לפי שאותו השליו היה בא עם המן, וכשם שהמן היה רוחני כך השליו הבא עמו. ולכן בזה נאמר ויגז שלוים מן הים (במדבר יא, לא.), כדי שיבא להם תאוה לאכול כדרך עוף המים שנותן לאדם תאוה לאכילה. אז אמר מרע״ה שש מאות אלף רגלי וגו׳ ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים (שם כא.). הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וכו׳ (שם כב.). דוק שאמר ד׳ פעמים ׳להם׳, שהיה יכול לומר בקצרה הצאן ובקר ישחט אם את כל דגי הים יאסף ומצא להם, דבפעם אחת ׳להם׳ סגי. אלא ודאי זו היתה כונת משה, אין ספק שיש יכולת בידך להספיק להם מזון כפי רצונם. אך הם כל כך שקועים בתאות המאכל כי כל עוד שתרבה להספיק להם יאמרו עדין לא די לפי שיבקשו עלילה לומר לא זו ביקשנו, וד׳ פעמים ׳להם׳ כנגד ד׳ מיני בשר דהיינו בהמה חיה עופות ודגים. וז״ש שם בתוספתא, ר״ג בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על תפלותם, אם תתן להם בשר בהמה גסה יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו, אם תתן בשר בהמה דקה יאמרו בשר חיה ועוף אנו מבקשים, תתן בשר חיה ועופות יאמרו בשר דגים וחגבים אנו מבקשין, שנאמר הצאן ובקר ישחט להם. השיבתו רוח הקדש עתה תראה היקרך דברי אם לא (שם כג.), ע״כ. הרי זו ראיה לדברינו. וז״ש מרע״ה מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה (שם יג.). כי בכו היל״ל מאי כי יבכו עתיד. אלא ודאי זו היא כונת אותו צדיק שכל עוד שתתן להם בשר עוד יבכו ויאמרו תנה לנו בשר אחר כדי שנמלא תאותנו. ובזה יאותו דברי ר״ע וכי הוא מספיק להם, כלומר אף שאתה תספיק יותר מכדי צרכם. להם לא יספיק כי לעולם יבקשו יותר. והשתא ניחא שגם זו כלפי ישראל שחשד אותם שלא יספיק להם למלאת תאותם הגם שיתן להם בשר בשופע, ולכן שאל וכי איזו קשה זו או שמעו נא המורים, ששם נענש, לכן לא תביאו (במדבר כ, יב.), ולמה בכאן שחשדם לגרגרנים וכבטן רשעים שתחסר לא נענש. ותירץ זה שבסתר חיסך עליו הכתוב, ואע״פ שאמר שמחלל שם שמים בסתר וכו׳. לא שהיה כאן חלול ה׳ אלא שדימהו לו לומר שכשם שהמחלל שם שמים שהוא חמור יותר כשהוא בסתר מחסכין עליו, אף כאן לפי שבסתר חיסך עליו הכתוב. א״נ שגם כאן הוא חלול ה׳ לפי שלכאורה נר׳ כמפקפק ביכלתו ית׳, ועוד שלהיות ישראל בנים למקום, הנוגע בכבודם כנוגע בכבודו ית׳. ורשב״י לא רצה לדרוש כזאת על רועה נאמן אף שכלפי ישראל אמר לא ימנע שגם זה נוגע אליו ית׳ כי היכולת בידו להספיק הכל. אלא כונת משה להליץ בעד ישראל שטוב להם שלא ימלא תאותם כיון דנפיק מינה חורבא להמיתם, והשיבו יאבדו הם וכו׳. ולכן כתוב שם, ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים (במדבר יא, לד.). ואיתא על זה בספרי פ׳ זו, ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה (שם.). יכול כך היה שמו מקודם, ת״ל כי שם קברו את העם המתאוים, על מה שאירע נקרא ולא היה שמו מקודם. תחלה קשה איך ס״ד דנקרא כן מקודם שהרי הכתוב אומר ויקרא וכו׳ כי שם קברו וכו׳. הרי שעל שם המאורע נקרא. ועוד מאי איכפת לן אם נקרא כך מקודם או באותו זמן. אך קשיתיה לבעל המ׳ שהפ׳ אומר סתם ויקרא וכו׳ ולא פי׳ מי קראו אם משה אם ישראל, ואם ישראל קראו לו כן היל״ל ויקראו, כמו ויקראו בית ישראל את שמו מן (שמות טז, לא.). ועוד תכף אחרי שאמר ויך ה׳ בעם מכה רבה מאד (במדבר יא, לג.). היל״ל ויקברו אותם שם ויקרא שמו קברות התאוה כסדר הדברים. ולפי זה היינו יכולים לומר ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה, שנקרא כן מקודם מאת הב״ה היודע עתידות, ובזה לא תגדל כל כך אשמתם, שהיינו אומרים שהמקום גורם להתאוות, כדרך שאמרו על וישב ישראל בשיטים (במדבר כה, א.). ופי׳ שם בספרי, במקום השטות. ואמרו שם שמעיין של שטים של זנות היה. ושטים הוא מל׳ אשר תשטה אשה תחת אישה (במדבר ה, כט.). ת״ל כי שם קברו, הרי זו נתינת טעם על מה קראו אותו כן עתה, לפי שאירע שם שהתאוו תאוה ולא נקרא כן מקודם, ואמר כי שם קברו את העם המתאוים, שהיה לו לומר את העם שנתאוו, אך אמר המתאוים שעדין היו מתאוים, להורות על מה שאמרו (קהלת רבה פ׳ א׳.), אין אדם מת וחצי תאותו בידו. כי לעולם הוא מתאוה. ולהפך מצינו בפ׳ זו את שבט לוי. שלעולם נמצאו נאמנים ולא נתאוו לתאוה גופנית רק כל מחשבתם ופעולותיהם לעשות רצון קונם.

ועליהם אמרו במדרש רבתי דקהלת סי׳ ד׳. והוא המ׳ שהצענו בראשונה, הוכרח בעל המ׳ לפרש הפסוק שאין לו הבנה, שאם הוא אחד ודאי שאין שני, ועוד למה חזר ואמר גם בן ואח אין לו. ועוד ולמי אני עמל, דאם על האמור היה לו לומר ולמי הוא עמל. לכן פי׳ זה על שבט לוי. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ וישב דף קפ״ד א׳. ויאמרו איש אל אחיו (בראשית לז, יט.). דא שמעון ולוי דאינון הוו אחין ודאי בכלא בגין דקאתו מסטרא דדינא קשיא, ובג״כ רוגזא דילהון איהו רוגזא וקטולא בעלמא. וכן פרש״י ז״ל ע״פ שמעון ולוי אחים (בראשית מט, ה.). אמנם אח״כ נתחתנו שבט שמעון באותם של ערב רב, כמ״ש בזהר פ׳ פינחס דף רל״ז א׳. ווי ליה לבר נש דפגים זרעיה וכו׳, שבטא דשמעון כד אתו אינון ערב רב אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו בנין, מנהון מיתו בעגל ומנהון מיתו במותנא וכו׳. וכ״כ רש״י פ׳ מקץ, ויפתח האחד את שקו (בראשית מב, כז.). הוא לוי שנשאר יתום משמעון בן זוגו ע״כ. הנה כי כן שפיר קאמר יש אחד זה שבט לוי. ואין שני שנשאר יחיד משמעון, ובפרט כששבט שמעון התחתנו בערב רב, ונאמר שם והרגו איש (את) אחיו וכו׳ (שמות לב, כז.). וכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו׳ (דברים לג, ט.). ופרש״י שם ז״ל, כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה׳ אלי, נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו או בן בתו וכן עשו וכו׳. כי אפשר שגם הם נתחתנו בשבט שמעון ואח״כ כשחטאו בעגל הרגום, וזהו ׳גם בן׳, דהיינו בן בתו, דבני בנים הרי הם כבנים ואחיו מאמו, ו׳גם׳ מרבה גם את אבי אמו. ׳ואין קץ לכל עמלו׳ במלאכת המשכן, שבני קהת בכתף ישאו, וגם השאר לטעון הקרשים והאדנים שצריך עמל גדול. ׳גם עינו לא תשבע עושר׳ אלו הקרבנות, לפי מה שכתב ז״ל (יומא כו.) שהקטרת מעשרת, שכתוב ישימו קטורה באפך (דברים לג, י.). וכתיב בתריה ברך ה׳ חילו (שם יא.). וגם כתבו התוספות העולה נמי מעשרת, כמ״ש התי״ט בפ״ד דמנחות משנה ד׳. עוד יובן זה עם מ״ש במדבר רבה פ׳ ט״ו. אתה מוצא י״א שבטים הקריבו, ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן, שנ׳ ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי (במדבר יז, יח.). ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הב״ה מקבל שבטו של לוי, א״ל הב״ה למשה לך אמור לו לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן, לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות (במדבר ח, ב.). הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם, אל מול פני המנורה יאירו. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם ע״כ. וכבר פי׳ מ׳ זה בדרוש לחנוכה, אך עתה אוסיף שנית ידי בהקשות עוד על מ״ש ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, שהרי ביום הראשון שהקריבו הנשיאים גם הוא הקריב קרבנות, כמ״ש בפ׳ שמיני, ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה׳ (ויקרא ט, ב.). וא״ל משה, קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכו׳ (שם ז.). אמנם בדברי מאמרנו יתורץ זה, כי לכן אמר ׳גם עינו לא תשבע עושר׳ אלו הקרבנות. כי הנה מה שהקריב ביום שמיני למלואים היה ע״פ הדבור, אך הנשיאים הקריבו מעצמם כנזכר במדרש במדבר רבה, וכבר פירשנו זה בדרוש לחנוכה הנז׳, ונצנצה בהם רוח הקדש שהקריב כל אחד בשוה על דבר פרטי ע״ש (חלק ב׳ - דרוש ב׳ לפרשת מקץ וחנוכה.). ולכן היה מצטער אהרן שלא הקריב עם הנשיאים דוקא, כלומר שגם הוא היה לו להקריב מעצמו על שם שבטו של לוי, כדרך שכל א׳ מהנשיאים הקריב על שם שבטו, ואמר אוי לי שמא בשבילי אין הב״ה מקבל שבטו של לוי, כי ביום ההוא נזכר לו מעשה העגל, קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט, ב.). ובשביל זה לא עלה בדעתו להקריב על שבטו של לוי כדרך שעשו שאר הנשיאים. והנה שם במדבר רבה ריש פ׳ ט״ו איתא ז״ל, את מוצא י״ב שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח, שבט לוי לא הקריב כלום והיו מצירין ואומרים למה רחקנו מהקריב לחנוכת המזבח וכו׳, כיון שעבר חנוכת המזבח, אמר הב״ה לאהרן ולבניו, כל השבטים עשו חנוכה ושבטך לא עשה, לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך (במדבר ח, ב.). ואחר כך קח את הלוים (שם ו.). כי הנה רצה הב״ה לזכות את אהרן וגם ללויים, כי ללויים צוה קח את הלוים וכו׳. וכה תעשה להם לטהרם וכו׳ (שם ז.). וקשה למה לא צוה כן בפ׳ נשא, אחר שנפקדו הלויים איש איש על עבודתו ועל משאו, שם היה לו לומר צווי זה, שהרי בא׳ בניסן הוקם המשכן, ובשני בו נטהרו הלויים כמ״ש בפסיקתא פ׳ חקת. וגם צריך להתישב למה הזקיקם לגלח עצמם, והעבירו תער על כל בשרם (שם.). ולמה כתיב ג׳ פעמים תנופה, מלבד מ״ש רש״י ז״ל בפ׳ זו. אמנם בשלשה מקומות מצינו אמונתם של הלויים שמסרו עצמם על קדוש ה׳. הא׳ בפ׳ וישלח, ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו (בראשית לד, כה.). לעשות נקמה בגוים, כי נבלה עשו בישראל לשכב את בת יעקב. אך שמעון איבד זכותו במה שעשה זמרי בן סלוא, שהסליא עון משפחתו, ולכן נק׳ שמו זמרי, מלשון זמיר עריצים (ישעיה כה, ה.). שנחתכה גדולתו וגדולת שבטו במה שחטא את המדינית. לא כן פנחס שתפס אומנות אבותיו בקנאו את קנאת ה׳ צבאות ושם נפשו בכפו, והזכיר לטובה את אביו שקנא על הזנות. השני במצרים, שכל ישראל הפרו ברית מילה, ובשבט לוי נאמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים לג, ט.). השלישי בעגל, מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו.). על כל אלה אמר הב״ה קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם (במדבר ח, ו.). כי כשם שנתקרבו אלי מתוך בני ישראל בשלשה מקומות. ראויים הם ליטהר מתוך בני ישראל, ועליהם נאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך (תהלים סה, ה.). כמו שפירשנו בפ׳ במדבר ע״ש (‏חלק ג׳‏ - דרוש ל׳ לפרשת במדבר.). וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת (במדבר ח, ז.). על מה שהרגו שלשת אלפי איש, וחרב הרי הוא כחלל (פסחים יד:.). ולכן הוצרך להזות עליהם מי חטאת לטהרם מטומאת מת. וכנגד מה שעשו במצרים שקיימו מצות ברית מילה, והעבירו תער על כל בשרם. כי הנה כתוב צאנה וראנה בנות ציון (שיר השירים ג, יא.). ודרשו ז״ל (שה״ש רבה פ׳ ג׳.), בנים המצויינים לי במילה ובתגלחת ובציצית. ואע״פ שהתגלחת הוא להשאיר שערות הפאות. הנה להראות חיבתם הזקיקם תגלחת, מהטעם שכתוב בזהר פ׳ זו דף קנ״א ב׳. שהלוים הם מצד הדין, וכל מאן דאתי מסטרא דדינא בעי דלא ירבי שערא בגין דאסגי דינא בעלמא. וכנגד מה שעשה לוי שהרג את אנשי שכם, וכבסו בגדיהם והטהרו (במדבר ח, ז.). כמ״ש ביעקב, והטהרו והחליפו שמלותיכם (בראשית לה, ב.). ופרש״י ז״ל, שמא יש בידיכם כסות של ע״א. ואף ללויים צוה לעשות כן לזכר מה שעשה אביהם. וגם הם אפשר שהיו בידם שמלות של מצרים, שכתוב ושאלה אשה וכו׳ ושמלות (שמות ג, כב.).

ועל כל אלה צוה לאהרן, והניף אהרן את הלויים תנופה לפני ה׳ מאת בני ישראל. לפי שבעגל נבדלו מהחוטאים ושמו נפשם בכפם להנקם מהעובדים ע״א, לפיכך והיו לעבוד את עבודת ה׳ (במדבר ח, יא.). וכנגד מה ששמרו במצרים ברית מילה, והעמדת את הלויים לפני אהרן ולפני בניו והנפת אותם תנופה לה׳ (שם יג). שגם שם לא שכחו ברית אלקים. ולכן אחר סמוך נאמר והבדלת את הלויים מתוך בני ישראל, שכשם שהבדילו עצמם במצרים בברית מילה המבדלת בין ישראל לעמים, כך יבדלו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת ה׳. וכנגד מה שעשה לוי באנשי שכם, וטהרת אותם והנפת אותם תנופה. ולפי שעיקר מה שעשו שמעון ולוי היה להנאת אחותם, ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו (בראשית לד, לא). לכן לא נאמר בזה תנופה לה׳ כאחרים. ולפי שמזה נפיק מינה חורבא, כי יאמר נא ישראל למה נגרע לבלתי עבוד את עבודת ה׳, הלא זה מורה על מיעוט חבתו אלינו, לכן כתוב כאן ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל וכו׳. ואיתא בויקרא רבה פ׳ ב׳. א״ר יודן, בא וראה כמה חיבב הב״ה את ישראל, שמזכירן חמש פעמים בפסוק א׳, שנאמר ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש (במדבר ח, יט) ע״כ. וזה כי בפעם א׳ סגי, שהיל״ל ואתנה וכו׳ מתוך בני ישראל לעבוד את עבודתם באהל מועד ולכפר עליהם ולא יהיה בהם נגף בגשתם אל הקדש. אלא ודאי שלהראות חיבתם הזכירם כמה פעמים, שאע״פ שנבחרו הלוים לא בשביל זה שכח אותם, כי חבה יתירה נודעת להם להזכירם חמשה פעמים בפ׳ א׳, אף שבפעם אחת סגי. ואמנם למה חמשה פעמים, אמרו בפסיקתא זוטרתי פרשה זו, חמש פעמים בני ישראל בפסוק, מלמד שהעבודה כנגד תורה שניתנה בחמשה חומשין. כי כשעוסקים בתורה אין צריכים לעבודה, והתורה ניתנה לכל ישראל, כל הרוצה ליטול יבא ויטול. ועוד המנין הזה מכוון למ״ש בפסיקתא זוטרתי פרשת נשא ז״ל, בחמשה זמנים הלוים נמנים, מבן חדש להיות פוטרים את בכורי ישראל, מבן שלש ליטול מניות הלוים, דכתיב בדברי הימים בפ׳ יחזקיהו המלך, מלבד התיחשם לזכרים מבן שלש שנים ולמעלה (דה״ב ל״א). מבן חמש ועשרים שנה מתחנכין לעבודה ולומדים כל חמש, ומבן שלשים היו מתחילין לעבוד. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, ע״כ. הרי חמשה זמנים אלו כנגד חמשה חומשי תורה, כי עיקר התורה והקבלה היתה בידם, כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים לג, י). שלכן ניתנו להם המעשרות, כמ״ש בד״ה ב׳ ל״א. ויאמר לעם ליושבי ירושל׳ לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה׳. ואמרו על זה בפ׳ חלק (סנהדרין צ:), כל המחזיק בתורת ה׳ יש לו מנת, וכל שאינו מחזיק בתורת ה׳ אין לו מנת. והנה למוד אותו השבט להיות נמנה מבן חדש, לפטור את בכורי ישראל כמ״ש בפ׳ במדבר (ג, טו). ומבן שלש ליטול מניות הלוים, כמ״ש שם בד״ה, מלבד התיחשם לזכרים מבן שלש שנים ולמעלה. ופי׳ שם הרד״ק ז״ל, לפי שפחות מבן שלש אין לו דעת לשמור מה שבידו, ואין נותנין בידו תרומה שמא יטמאנה וכו׳, אבל מבן ג׳ ומעלה יודע לשמור ידיו אחר שלמדין אותו ומרגילין אותו עכ״ל. מבן כ״ה מתחנכים לעבודה, לפי שמתחיל להיות בעל כח, ומבן שלשים עובד, שמשם למדו רז״ל בן שלשים לכח (אבות ה, כא). ומבן חמשים ישוב מצבא העבודה (במדבר ח, כה). ואעפ״י שנראה שזה לגריעותא, אין הדבר כן, כמו שנזכיר. וזה בביאור איזה פסוקים בפרשתנו, זאת אשר ללויים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא בעבודת אהל מועד (במדבר ח, כד). ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד (שם כה). ושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד ככה תעשה ללויים במשמרותם (שם כו). ויש לדקדק בפסוקים אלה, שלמה לא כתב זה לעיל בפ׳ נשא, כשצוה על מינוי הלויים מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה תפקוד אותם. שם היה לו לכתוב פסוקים אלה. ועוד שכבר כתב ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. ולמה חזר לומר ועבודה לא יעבוד, ומהו ככה תעשה ללויים במשמרותם. ועוד קשה מאד שפי׳ רש״י ז״ל בפ׳ זו, ולא יעבוד עוד עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וכו׳. והלא גם לשיר נפסל מבן חמשים שנה ומעלה, שהרי כתוב בזהר פ׳ זו דף קנ״א ב׳. ת״ח ליואה בר חמש ועשרין שנין יפלח, בר חמשין שנין סליק לדוכתיה ואתעטר וכו׳, דהא בר נש כד סליק להאי דרגא דחמשין שנין ולהלאה, נחית מן תוקפא דאשא דביה, וכיון דאשא וחמימותא אתקרר, הא פגים לההוא אתר דאתקשר ביה, ועוד דקלא דזמרא לא אתקשר בהדיה כל כך, וקלא בעי דלא יתפגם וכו׳. ונלע״ד שזהו שאמר המשורר מזמור ל״ד. אברכה את ה׳ בכל עת. ולא כלויים שמבן חמשים שנה נפסל לשיר, וזה לפי שבה׳ תתהלל נפשי, שנפשי יודעת מאד שנוצרה לתת שבח והודאה, וגם כי תהלים ברוח הקדש נאמר, ישמעו ענוים וישמחו, הם הזקנים שאמרו שירות ותשבחות להב״ה, ודוד חידש אותם ויסדם יחד בספר תהלים, כמ״ש בב״ב פ״א (יד:), דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים, אדם הראשון וכו׳ גדלו לה׳ אתי, מדבר עמהם, ונרוממה שמו יחדיו. וכן אמר במזמור ק״ד. אשירה לה׳ בחיי וכו׳. כי כל ימי חיי כשרים לשיר, לא כלויים רק יערב עליו שיחי. שיובן עם מ״ש בפ״ב דשבת (ל.), שאמר דוד אמות בע״ש, א״ל הב״ה כי טוב יום בחציריך מאלף (תהלים פד, יא). טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע״ג המזבח. ואיתא בילקוט מזמור י״ט. יהיו לרצון אמרי פי, שיעשו לדורות ויחקקו לדורות, ויהיו קורין והוגין בהן ונוטלין שכר עליהן כנגעים ואהלות. הרי דשפיר קאמר טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, לפי שס׳ תהלים הוא כעוסק בתורה, ולפי שיקשה שהרי פ׳ כי טוב יום בחציריך אמרו דוד כלפי הב״ה במזמור פ״ד, לכן פרש״י ז״ל, כלומר כבר אמרת לפני, טוב יום שאתה עומד בחצירי ועוסק בתורה, עד כאן. לכן אמר אשירה לה׳ בחיי, שהרי ידענו שהיה ראוי להיות נפל, ואתה נתת לי חיים, ולכן אזמרה לאלקי בעודי, כלומר כל ימי חיי, ולא כלויים שמבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, כי יערב עליו שיחי לעולם. שהרי אנכי אשמח בה׳. וזה כמ״ש בזהר פרשת ויצא קמ״ח ב׳ ז״ל, ת״ח דוד זמין ליה למלכא ולמטרוניתא לנייחא. מה עבד שני בדיחי דמלכא בגין רופינוס, ומאן נינהו, דכתיב כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו (תהלים קלב, ט). ולוייך ירננו מבעי ליה, דהא ליואי אינון בדיחי מלכא, והשתא דוד דזמין ליה לנייחא, עביד כהני וחסידי דלהוו אינון בדיחי מלכא, וקודשא ברוך הוא אוקים מלה כרעותיה, וזהו אנכי אשמח בה׳. כי עשה כרצוני בזמן שמחה, וכל שכן שיערב עליו שיחי, בכל יום ובכל עת ובכל שעה. נחזור לענייננו דקשה על רש״י מנין לו שחוזר לנעילת שערים ולשיר. וגם בספרי פ׳ זו, ומבן חמשים שנה ישוב, שומע אני מכל עבודה במשמע, ת״ל ולא יעבוד עוד (במדבר ח, כה). ושרת את אחיו באהל מועד (שם כו). מלמד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשום. וכן בפסיקתא זוטרתי פ׳ צו, ומבן חמשים שנה וכו׳. מפני שכחו מתיש. ושרת את אחיו, מלמד שחוזר לנעילת שערים. הרי ברור שלא נזכר בשום מקום שחוזר לשיר. אמנם בחולין פ״א (כד.) הביאו הילקוט פ׳ זו, ת״ר זאת אשר ללויים (במדבר ח, כד). מה ת״ל, לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב, למדנו ללויים שהשנים פוסלות בהן וכו׳, יכול אף בשילה ובבית עולמים כן, ת״ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא, לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף. ועוד שם, בן לוי מבן שלשים ועד חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלין בו. בד״א באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין נפסלין אלא בקול. וכ״כ בספרי סמוך לנז׳ לעיל, עד שלא נכנסו לויים לארץ היו כשרים מבן שלשים ועד חמשים, אבל משנכנסו לארץ אין הלוים נפסלים אלא בקול ע״כ. והרמב״ם ז״ל כתב בפ״ג מהלכות כלי המקדש ז״ל, זה שנאמר בתורה בלויים, ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינה מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומים אלא בקול, שיתקלקל קולו מרוב הזקנה, ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים עכ״ל. עם כל הדברים האלה נבין הפסוקים, זאת אשר ללויים, כי אחרי שכתב למעלה, ואחרי כן באו הלוים לעבוד את עבודתם באהל מועד וכו׳ (במדבר ח, כב). אמר זאת אשר ללויים (שם כד). כלומר מכאן ואילך מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא וכו׳. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ ויחי רמ״ט ב׳ ז״ל, ת״ח ליואי דאתיין מסטרא דא, דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וכו׳. מ״ט בגין דרגיה, ואי נמיך ולא יערב לאודנין כשאר חברוי, כדין מעברין ליה מהאי צבא העבודה (מחיילין) דלעילא דקיימין לנגנא וליקרא שמא קדישא כדקא חזי, חילין לעילא, חילין ומשריין לגבי תתאי, לשבחא שמא קדישא ולזמרא לון וכו׳. הרי למדנו שכשם שהיו הלוים משוררים לתתא, כך היו מלאכים משוררים לעילא, ולכן אמר לצבוא צבא בכפל, כנגד צבאות מעלה ומטה, וזהו לצבוא צבא למטה כצבא של מעלה, כי לעולם צריך התעוררות תחתון תחלה. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, דהיל״ל ישוב מהעבודה, אלא לעולם ירמוז לצבא שלמעלה, כי כשהוא בן חמשים שנה נחית מתוקפא דאשא דביה כדלעיל, ובזה אינו מעמיד צבא של מעלה, כיון שתשש כחו למטה, ולא יעבוד עוד לשאת בכתף, רק ושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת, דהיינו שלא יכנסו זרים למקדש ולא יקרבו אל הקדש. ועבודה לא יעבוד. זהו השיר, כמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ נשא, כל הבא לעבוד עבודת עבודה, הוא השיר שהוא עבודה לעבודה אחרת, ולדרכנו יאמר עבודת עבודה, שכשם שיש לויים למטה משוררים כך יש למעלה, וזהו עבודת עבודה. ובזה יובן פ׳ הנאמר שם פ׳ נשא. על פי ה׳ פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו אשר צוה ה׳ את משה (במדבר ד, מט). דק׳ הכפל, אך יובן לדרך זו הלכנו, כי פקד משה את הלויים למטה איש איש על עבודתו ועל משאו, והיה זה כנגד הלוים של מעלה, ופקודיו אשר צוה ה׳ את משה, כי בשל מטה יופקדו למעלה, ולכן חזר ואמר כאן, ככה תעשה ללויים במשמרותם, כי יהיו אלה כנגד אלה מכוונים זה מול זה, שלמטה כשל מעלה. וכל זה לא היה (אלא) במשכן, אך במקדש לא כן כי אין נפסלים אלא בקול, ומעתה מ״ש רש״י ז״ל, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר. אין מקומו לכאן כיון שאמר ולטעון עגלות, שהוא בזמן המשכן שאז נפסל ג״כ לשיר מבן חמשים שנה ולמעלה. אלא בזמן המקדש אז חוזר לשיר, ועיין בפי׳ הרמב״ן על התורה ע״פ זה.

ואחרי שהארכנו נחזור לענין המדרש של במדבר רבה פ׳ ט״ו. שאחרי שנצטער אהרן על שלא הקריב עם הנשיאים, והיה זה גרעון לשבט לוי, א״ל הב״ה קח את הלויי׳. שבזה גם הם הקריבו ונבחרו לשרת בקדש כדלעיל. ולגבי דידיה א״ל אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. הקרבנות כל זמן שב״ה קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם. זה מדבר על נרות חנוכה, שלכן אחרי שכתב קרבנות הנשיאים, רצה להפיס דעתו של אהרן על שלא הקריב עמהם, וא״ל בהעלותך את הנרות, ולא אמר בהדליקך לרמוז למ״ש שם, מעלין בקדש ולא מורידין, ביום ראשון מקריב א׳, מכאן ואילך מוסיף והולך. ואמר יאירו שבעת הנרות, לפי שעיקר הנס היה ז׳ ימים, כי כבר היה בפך שמן להדליק יום אחד, וככתוב אצלנו במקומו. ועוד יש מעלה אחרת, שהקרבנות היו בחוץ והמנורה בפנים להיכל. ועוד א״ל וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם, כי גם ברכת כהנים נוהגים אף בזמן שאין ב״ה קיים, ועל כל אלה אמר לעיל, גם עינו לא תשבע עושר אלו הקרבנות. ולמי אני עמל, זה מדבר באדם עצמו לא בשבט לוי, כי צריך להדבק בדרכיו, ומי שאינו עושה כן זה הבל וענין רע הוא, כי צריך האדם ללמוד מן הטובים, ולהתרחק מתאוות העולם כמו שעשו בני לוי, שכל מגמתם היתה לעבוד את ה׳, ובפרט לשרתו ולברך בשמו ולשורר ולזמר לפניו. ועל זה נבאר הכתוב במשלי ג׳. כבד את ה׳ מהונך. שהכונה עם מ״ש בפ״ו דכתובות (סז:), אמר רבי אילעאי, באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. לכן אמר מהונך ולא כל הונך. ובילקוט משלי, ד״א שאם קולך ערב פרוס על שמע ועבור לפני התיבה. דייק בלישניה שאם קולך ערב, לקיים מ״ש בזהר פ׳ ויחי דף רמ״ט ב׳. צהלי קולך בת גלים (ישעיה י, ל). מהכא אוליפנא, כל מאן דבעי לשבחא לקב״ה בקלא, בעיא ליה קלא נעימותא דיתערב לאחרנין דשמעין ליה, ואי לא לא יקום לארמא קלא. ונלע״ד שז״ש בתהלים ל״ג. רננו צדיקים בה׳, שהיה לו לומר לה׳, אלא הכונה שלא תהיה כונתו להשמיע קולו ולתת חנו בעיני הבריות רק בה׳, שיהיה שש ושמח לעשות רצון קונו ולזמר לו. וזהו לישרים נאוה תהלה, דהיינו לישרים בלבותם, להם נאוה תהלה. הודו לה׳ בכנור וכו׳ בעה״ז. כי תזכו ג״כ להללו לעתיד, בנבל עשור זמרו לו. ועל הכל הטיבו נגן בתרועה דווקא, בקול ערב וטוב. ובזה יובן ג״כ מ״ש במזמור קמ״ח. בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים. דלמה שינה לשונו, דכמו שהתחיל בחורים וגם בתולות, היה לו לומר ג״כ זקנים וגם נערים, או יאמר ׳עם׳ בשתיהם, א״נ לא לכתוב לא ה׳ ולא ו׳, שהיה יכול לומר בחורים ובתולות זקנים ונערים. אך יובן עם מ״ש בסכה פרק החליל (עין יעקב כז:), והלא דברים ק״ו, ומה לעתיד לבא שהם עסוקים בהספד ואין יצר הרע מתגרה בהם, אמרה תורה נשים לבד ואנשים לבד, עכשיו שעסוקים בשמחה ויצה״ר מתגרה בהם עאכ״ו. לכן לא אמר בחורים עם בתולות, לפי שצריך שיהיו אנשים לבד ונשים לבד, אך זקנים עם נערים לא איכפת לנו. וכלם כאחד יהללו את שם ה׳ כי נשגב שמו לבדו. הוא ירחמנו בחסדו. ונזכה ונראה את כבודו במהרה בימינו אמן. בילא״ו.