דרוש כ׳ לפרשת משפטים והפטרה

והגישו אדוניו אל האלקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם (שמות כא, ו).

במדרש (מכילתא שמות כ״א), והגישו אל הדלת או אל המזוזה. מקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. אתה אומר לכך בא או ירצענו במזוזה, והדין נותן מה הדלת שאינו כשר למצוה כשר לרציעה, מזוזה שהיא כשרה למצוה אינו דין שתכשר לרציעה. ת״ל ונתת באזנו ובדלת. בדלת אתה נותן ואי אתה נותן במזוזה. ומה ראתה אזן שתרצע מכל איברים, היה רבן יוחנן אומרה כמין חומר, אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע מכל איבריו. ע״כ.

ידו״ד הצדיק ויקצץ העבות של הרשעים העומדים עלינו לכלותנו ויצילנו מידם. וכן כתוב בירמיה ב׳, כי מעולם שברתי עולך נתקתי מוסרותיך (ירמיה ב, כ.). והנה בס׳ יוסיפון לרומיים סיפר כי כשגלו ישראל ובתוכם יוסף בן גוריון, וראה אספסיאנוס קיסר כי חכם גדול הוא צוה להתיר אסוריו. א״ל טיטוס בנו שכיון שחק לרומיים שמי שנאסר בכבלי ברזל לא יהיה לו עוד שם בגדולים אינו מן הראוי להתיר אסוריו רק לשברם, להורות כי לא יצא עליו מעולם שם עבדות. זה הדרך נלך בו כי זה הדבר שאמר הב״ה לישראל כי הגם שגלו באומות לא היו עבדים לעבדים רק מעולם שברתי עולך נתקתי מוסרותיך, ולא ניתרו האסורים ולא נפתחו המוסרות להוציא רצוצים חפשים כעבדים מיד אדוניהם, רק שברתי עולך וכו׳, להראות העמים והשרים כי לא נזכר עליהם מעולם שם עבדות. ובת״כ פ׳ בחקותי, ואשבור מוטות עולכם (ויקרא כו, יג.). משלו משל למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה, והיה לאותו האיש עשרה בנים. זה בא וחרש וישב לו, וזה בא וחרש וישב לו עד שנתייגעה הפרה ורבצה לה, נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה. לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסמיונים. כך ישראל בעה״ז, שלטון א׳ בא ומשעבד והולך לו, ושלטון בא ומשעבד והולך לו והמענה ארוכה, שנאמר על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם (תהלים קכט, ג.), למחר כשיגיע הקץ אין אומר הב״ה לאומות כך וכך עשיתם לבני אלא מיד הוא בא ושובר את העול ומקצץ הסמיונים, שנאמר ואשבור מוטות עולכם (ויקרא כו, יג.). וכן הוא אומר ה׳ צדיק קצץ עבות רשעים (תהלים קכט, ד.). ע״כ. הקושיות במ׳ זה רבו מהרבה ולכן לא נאריך בהם רק נבא עד תכונתו. וזה כי אז״ל (חגיגה יג:) ע״פ וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון (יחזקאל א, ד.). שהלך לכבוש את כל העולם תחת ידו של נבוכדנאצר הרשע כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו. וזה כי אין שפע בא מלמעלה אלא בשביל ישראל וא״ה נוטלים התמצית, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום הוא להפך כי מתמציתם אנו שותים. ולכן בשעה שישראל גולים תחת אומה אחת שולח לאותה אומה שפע גדול כדי שיהנו ישראל בטובה. והנה נמשלו ישראל לפרה, דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל (הושע ד, טז.). והבעל הבית זה הב״ה, והיתה לו פרה חורשת הם ישראל שבשבילם בא השפע כנז׳. והשאילה לאחר הוא מ״ש יצחק לעשו, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך (בראשית כז, מ.). כאן לא אמר לשון שבירה כמו בישראל רק ופרקת לשעה, כשישראל אינן עוסקים בתורה, וכשעושים רצונו של מקום חוזר העול למקומו. ואמנם והשאילה לאחר. ולא נאמר ומכרה לאחר כי כבר כתוב או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו (ישעיה נ, א.). רק בלשון שאלה, כי השואל חייב באונסין לפי שכל הנאה שלו. והיה לאותו האיש עשרה בנים, הם עשר אומות שאמר הב״ה לאברהם, ונק׳ בנים לפי שמעשה ידיו כלם, וכתוב ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמד, ט.). א״נ ונכון יותר והשאילה לאחר זה עשו, שהוא מ״ש והיה כאשר תריד וכו׳ כנז׳, וכתוב בדניאל בחיה הרביעית, וקרנין עשר לה (דניאל ז, ז.). ופי׳ שם בילקוט דניאל ז׳. כלם ביוצאי יריכו של עשו הכתוב מדבר. וגם שם, אומה שמכתבת טרוניא מכל אומות העולם. זה בא וחרש וישב לו, שכלם נשתעבדו בישראל עד שנתייגעה הפרה, והוא בסוף הגלות שאז משעבדים בם בקושי, נכנסו כל הפרות. שכל האומות יש להם מנוחה אחרי שנתיגעו במלחמה זה מול זה ולבסוף משלימים אלו עם אלו, אך ישראל לא יש להם מנוחה אלא הולכים מגלות אל גלות ואינם מחזירים אותה לבעלה, ולכן אותה הפרה לא נכנסה. ואחרי ככלות הכל ויבא הקב״ה לגאול אותם, נוטל הב״ה ס״ת ואומר לאומות מי בכם יגיד זאת (ישעיה מג, ט.). כדאיתא בפ״ק דע״א (דף ב.). ונכנסת תחלה המלכות משום דחשיבא, ואומר להם הב״ה במה עסקתם בעה״ז, אומרים לפניו רבש״ע הרבה שווקים תקננו וכו׳ בשביל ישראל שיעסקו בתורה, אומר להם הב״ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וכו׳. ז״ש לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש, כי כל מה שעשו לא עשו אלא לצורך עצמם, אלא בא מיד ושבר את העול וכו׳. כאן לא אמר ופרק את העול ומסיר הסמיונים רק שבר את העול וקצץ הסמיונים. להראות העמים והשרים כי לא עבדים היו אלא שעבדו בהם בכח, שהרי כתוב (בבא מציעא י.), כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה.). ולא עבדים לעבדים. וזהו הנמשל שלטון א׳ בא ומשעבד והולך לו וכו׳. הוא הנאמר במדרש חזית ע״פ קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח.). שצריכים ישראל להשתעבד תחת ע׳ אומות וא׳ מן האומה בא ומשעבדם והרי הוא ככל האומה ע״ש. ולכן והמענה ארוכה, שנאמר על גבי חרשו חורשים וכו׳ (תהלים קכט, ג.). שכל א׳ יושב ויועץ עצות על ישראל ואומר עצתי טובה מעצתך, כי מרמה בלב חורשי רע, וכבר ביארנו המ׳ ההוא במקומו. למחר כשיגיע הקץ וכו׳ מיד הוא בא ושובר את העול וכו׳. וזהו ואשבור מוטות עולכם, בשבירה דוקא. ובזה ואולך אתכם קוממיות. בקומה זקופה שלא יבושו ויכלמו לומר עבדים היינו. וכלפי הסמיונות שמחזיקים את העול על צואר הפרה, אמר ה׳ צדיק קצץ עבות רשעים (שם ד.). הם העונות, וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה, יח.). ולעתיד יכופרו כלם בגליות שסבלו ישראל, וה׳ הטוב יכפר בעד.

אלה איפוא הם דברי המשורר סי׳ ק״ז. יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל (תהלים קז, י.). אבותינו במצרים כל ימי יעקב היו נזונים ע״י יוסף, כמ״ש ליעקב וכלכלתי אותך שם (בראשית מה, יא.). אך אחרי מותו התחילה שעבוד מצרים על ישראל, וכ״ש אחרי מות יוסף שנתנו עליהם משוי של מצרים כמו שפי׳ במקומו, ואיתא בי״ט פ״ד (דף לב:), כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו, דכתיב נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך (איוב טו, כג.). ופרש״י ז״ל הכל עליו כחשך. רב חסדא אמר אף חייו אינם חיים. ז״ש יושבי חשך. שהעולם חשך בעדו, וצלמות שחייו אינן חיים. וזה גרם אסירי עני וברזל. דאיתא בזהר שמות דף ג׳ א׳. דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון להון מצראי. והכפל הוא מ״ש (סוטה יא:) בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך. כי המרו אמרי אל (תהלים קז, יא.). היא המילה, כי שמרו אמרתך (דברים לג, ט.). והיינו מ״ש בשמות רבה פ׳ א׳. כשמת יוסף הפרו ברית מילה. ועצת עליון נאצו. היא העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון שבירר לו את המלכיות (סוטה יא.), והם לא היו יכולים לסבול הגלות מרוב עונם, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ומפני זה ויכנע בעמל לבם (תהלים קז, יב.). ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו (שמות ב, כג.), לפי שכשלו בעבירות, ואין עוזר שלא היה בידם מצות שיגאלו, ואת ערום ועריה (יחזקאל טז, ז.). וכשעשו תשובה ותעל שועתם אל האלקים ויצעקו וכו׳. יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק. הם אותם הכשופים שעשו להחזיקם בגלות. כי שיבר דלתות נחשת. לא אמר פתח רק שיבר וגידע מהטעם שאמרנו. להורות כי לא עבדים היו אדרבא המצריים היו עבדים לישראל, שכן אמרו ליוסף קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם (בראשית מז, יט.). הרי כי השעבוד ועבדות הוא דבר מתועב, ולכן הקורא לחבירו עבד מנדין אותו, כמ״ש בטור יו״ד סי׳ של״א.

וזאת אשר דבר הנביא ירמיהו סי׳ ל״ד בהפט׳ הסדר. הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ אחרי כרות המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים לקרוא להם דרור וכו׳ (ירמיה לד, ח.). וקשה מאי לקרוא להם דרור, דאילו על העבדים כבר אמר להדיא, לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו וכו׳ חפשים לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש (שם ט.). וגם כאן יש כפל הדברים שכיון שאמר לשלח חפשים מהו לבלתי עבוד וכו׳. וכן בפסוק הנמשך וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואת שפחתו חפשים לבלתי עבוד בם עוד (שם י.). גם כאן יקשה הכפל, ועוד וישמעו וישלחו שכבר נאמר. ולהבין זאת צריך שנבאר סוגיא דערכין פ״ט (דף לב:), הובאה בילקוט ירמיה ל״ד. תניא משגלה שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כה, י.). בזמן שכל יושביה עליהם ולא בזמן שגלו מקצתן, יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג, ת״ל לכל יושביה. בזמן שיושבין כתקונן ולא בזמן שהן מעורבין, אמר רב נחמן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין ולא מנו שמיטין ויובלות, והכתיב מקץ שבע שנים תשלחו וכו׳ (ירמיהו לד, יד.). והוינן בה מקץ שבע שנים. והכתיב ועבדך שש שנים (דברים טו, יב.). ואמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר ושבע לנרצע, ההוא בתוכחה כתיב וקאמר נביא השלחתם. והכתיב וישמעו וישלחו, אלא א״ר יוחנן ירמיה החזירן ויאשיה בן אמון מלך עליהם ע״כ. ופרש״י ז״ל, דקא מוכח להו ירמיהו לישראל וקאמר להו השלחתם באותן שנים שהייתם חייבים לשלח. וכתבו התוס׳ ותימא שהרי אחרי שהחזירן ירמיהו לא עמדו בארץ קודם החרבן אלא ל״ו שנה, וא״כ לא הגיעו עד היובל, והיאך נוכל למצוא וישמעו וישלחו. וי״ל דנוכל למצוא אותם עבדים שהיו להם קודם שגלו. והא דפריך לעיל והכתיב וישמעו וישלחו, עיקר הפרכא מדכתיב וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית. משמע שיכנסו בברית לשלח עבדיהם חפשים ביובל כשיגיע היובל ע״כ. קושית התוס׳ היא לפי שמצינו בסדר עולם הביאו רש״י ז״ל בערכין פ״ב (דף יב:) ז״ל, בי״ח ליאשיהו היה תחלת היובל, ומשם עד החרבן היו ל״ו שנה. וא״כ היכי משכחת לה שישלחו העבדים ביובל, שנאמר וישמעו וישלחו, ותירצו דאפשר שהיו להם עבדים קודם שגלו ראובן וגד, ועבר עליהם היובל קודם שגלו, שאז היה דין עבד עברי נוהג והיו חייבים לשלח ולא שלחום, וכשחזרו קיימו השילוח באותם עבדים. אך בזה יש קושיא שאם וישמעו וישלחו הוא באותם עבדים שהיו להם מתחלה, אין אנו צריכין עוד לומר שירמיה החזירן. ולכן כתבו התוס׳ דעיקר הפירכא מדכתיב וישמעו כל השרים וכו׳. שזה מורה על העתיד כיון שכרתו ברית על כך. וא״כ אין עוד מקום לומר דאיירי בעבדים שהיו להם קודם שגלו רק בעבדים חדשים מקרוב באו והדרא קושיא לדוכתין. ותירץ שירמיה החזירן וכו׳. ואע״פ שכבר גלו בגלות יכניה, יש לתרץ כמ״ש שם התוס׳ דנהגו יובלות בבית שני אע״ג דלא חזרו כל ישראל בימי עזרא, מיהו מכל שבט ושבט חזרו מקצתן, והוו כמו כל יושביה עליה. אך עדין קשה לי בדברי התוס׳ שהרי משגלו ראובן וגד עד שנת י״ח ליאשיהו שירמיה החזירן היו יותר ממאה שנה, שהרי ראובן וגד גלו בשנת י״ב לאחז, כמ״ש רש״י ז״ל במלכים ב׳ י״ז ובישעיה ח׳. ואיך נוכל לומר שהיו להם עבדים שעבר עליהם היובל קודם שגלו, ועתה שעברו עליהם יותר משלשים שנה משעה שחזרו עד שבע לצדקיהו שלחום. והיה אפשר לתרץ בדוחק שכיון שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו, כמ״ש ויצא מעמך הוא ובניו עמו (ויקרא כה, מא.). וע״ש פי׳ רש״י (אמר רבי שמעון, אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו.). לכן במיתת אביהם החזירום לעבדים. אך הוא דוחק גדול. אשר על כן נלע״ד לתרץ בדרך אחר, דאיתא בקדושין פ״א (דף יד:), הביאו הילקוט פ׳ זו, ת״ר מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. רא״א זה וזה אינו נמכר אלא לשש. מ״ט דת״ק מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב״ד ועבדך שש שנים, זה ולא שמכר את עצמו. ופרש״י ז״ל ויותר על שש, אם התנה לימכר לעשר שנים ע״כ. דוק מינה דדוקא אם התנה כן אבל מסתמא גם מוכר עצמו יוצא בשש. ובזה אתי שפיר מ״ש רש״י ז״ל בפ׳ בהר גבי מוכר עצמו, עד שנת היובל יעבוד עמך (ויקרא כה, מ.). אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו. ואין צריך לדחוק ולומר דרש״י פי׳ כן אליבא דר״א, דגם לת״ק המוכר עצמו סתם יוצא בשש. וא״כ ר״א ורבנן לא פליגי אלא במוכר עצמו יותר על שש, דת״ק סבר דאינו יוצא בשש, ור״א סבר דיוצא בשש. ופסק הרמב״ם בפ׳ שני מהלכות עבדים כת״ק. הנה כי כן כשגלו ישראל לא היה דין עבד עברי נוהג לפי שלא היה היובל נוהג. אך כשהחזירן ירמיהו חזר דין עבד עברי לאיתנו וקנו עבדים. ובשביל כן היו חייבין להוציאן בסוף שש שאז היה היובל נוהג, ואעפ״י שלא נשלם היובל שגלו לסוף ל״ו שנה, עכ״ז הוצרכו למנות ליובל לקדש שמיטין, וגם כדי לשלוח העבדים לסוף שש, ודורו של יאשיהו שהיו רשעים, וכן אותם שלא שלחו העבדים גזר צדקיהו שישלחו אותם מעתה, ובזה גם מוישמעו וישלחו פריך שפיר, שאותם שכבר עליהם עברו השש שנים שלחום עתה. ומה שכתוב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיה לד, יד.). ולא כתב עבריה לפי שאין העבריה נרצעת, וזה מדבר בנרצע כדלעיל.

ובזה נבא לביאור פסוקי ההפטרה. הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ אחרי כרות המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים (ירמיה לד, ח.). זה בא להורות שאין שילוח העבדים נוהג אלא בזמן שישראל כלם על אדמתם, וזהו את כל העם. לרבות עשרת השבטים שהחזיר ירמיהו, דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כה, י.). ודרשו חכמים (ערכין לב:), בזמן שכל יושביה עליה. לקרוא להם דרור, דהיינו שיחזרו למנות ליובל. ואיתא בת״כ וספרת לך (ויקרא כה, ח.). שיהו ב״ד חייבים למנות ליובל. ודרו״ר גי׳ ת״י, הם השנים שעמד בית ראשון שבם היה היובל נוהג. ועוד לקרוא להם דרור היינו לעצמם, כדתנן (אבות ג, ו.) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וידענו שהשמיטין ויובלות היו כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה, כמו שכתבנו במקומו. לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים (ירמיה לד, ט.). הם שקנו מחדש שבהגיע שש שנים או היובל ישלחום חפשים לנפשם. לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש. לא הזכיר כאן העבריה שזה מדבר בנרצע, שאעפ״י שאמר לא אצא חפשי, זכור כי הוא יהודי ואחיך הוא ואל תעבוד בו עבודת עבד. ועוד יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״א מהל׳ עבדים, כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואסור להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים. עוד שם, אנשים שאין נוהגין כשורה מותר לרדותן ולהשתעבד בהן וכו׳. ובזה יכון מ״ש תחלה אחרי כרות המלך צדקיהו ברית לקרוא להם דרור. דהיינו מלך בעמו, שכרת עמהם ברית שלא להשתעבד בהם, אם ככה יעשו לשלח איש את עבדו וכו׳ ולא יעבוד ביהודי אחיהו. שכיון שהוא אחיו שנוהג כשורה אין להשתעבד בו ולרדותו בחזקה. וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים. היינו העבדים ממש לשלחם חפשים בסוף שש. וזהו כלפי העם לבלתי עבד בם עוד, היינו כלפי השרים, שלנוהגים כשורה לא ישתעבדו בהם. וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים, ולא זו בלבד אלא אף גם זו ויכבשום לעבדים ולשפחות (שם יא.), שהיו משתעבדים בהם בקושי ובדברים בוזים המיוחדים לעבדים ולשפחות. ויהי דבר ה׳ וכו׳ (שם יב.). כה אמר ה׳ אלקי ישראל (שם יג.). אמר כן לפי שכתוב (קדושין כב:) כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה.). ולא עבדים לעבדים. ולכן קראו אלקי ישראל והם עבדיו ואין לכובשם לעבדים. אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע וכו׳. וקשה היכן מצינו שאמר כן ביום שהוציאם ממצרים, שהרי הדינין נצטוו במרה וגם אחר מתן תורה. אמנם כתב רש״י ז״ל בפ׳ זו ז״ל (שמות כא, ו.), ר׳ שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הב״ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם ע״כ. וג״כ יקשה היכן מצינו שאמר זה באותו זמן. ועוד יקשה אמרו שהיה דורש מקרא זה, שהרי לא דרש אלא דלת ומזוזה ולא כל הפסוק. האמנם כבר ידענו כי בבא עתם עת דודים לא היו בידם של ישראל מצות להגאל ונתן להם דם פסח ודם מילה, וצוה להם שיתנו הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להזכיר זכות שלשת אבות, למען דעת כל עמי הארץ כי ישראל הם בניו ובחר בהם לעם, כדכתיב רק באבותיך חשק ה׳ וכו׳ ויבחר בזרעם אחריהם (דברים י, טו.). ובזה יצאו מתחת יד מצרים, ואמר כי לי בני ישראל עבדים, כי בזה לא נתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף, וא״כ שפיר קאמר דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, הם המשקוף ושתי המזוזות שעליהם ניתן דם פסח ודם מילה, שבזה הודיע כי ישראל עבדיו הם ולא עבדים לעבדים, שהרי חתומים הם באות ברית קדש. והלך זה והוציא עצמו מן הכלל במה שקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם. ובזה נדרש כל הפסוק כמין חומר, והגישו אדוניו אל האלקים (שמות כא, ו.). להראות כי לא מלבו עינה לעבד זה, ויודע הוא מ״ש כי לי בני ישראל עבדים. אך כיון שהוא פושע בעצמו ואמר לא אצא חפשי, ילך לב״ד שהם שלוחי המקום, ואח״כ והגישו אל הדלת ואל המזוזה שהיו עדים במצרים, ורצע אדוניו את אזנו במרצע. להורות שפגם באזנו, שלא שת לבו למה ששמע כי לי בני ישראל עבדים. ולכן אין עבד כהן נרצע, שלא יעשה בעל מום. ולטעם זה נלע״ד כי מרצ״ע גי׳ ת׳, רמז לת׳ שנה שהיו ראויים ישראל לישב במצרים, ומטובו ית׳ הוציאם קודם הזמן. וזה עושה להפך שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. והוא רוצה להיות עבד זמן רב א״כ ראוי הוא לירצע. זש״ה אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. שאמרתי אז כי לי בני ישראל עבדים, ומאז נודע הדבר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך. ולפי שזה מדבר בנרצע לא הזכיר העבריה שאין אשה נרצעת, וגם אשר ימכר לך מב״ד שמכרוהו בגניבתו, ואין אשה נמכרת בגניבתה, ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם, היינו אזן ששמעה על הר סיני וכו׳, כי כשם שהעבד אסור שישתעבד יותר מדאי כך האדון אין לו לשעבדו יותר מהזמן הראוי. ותשובו אתם היום (ירמיה לד, טו.). היינו שעשו תשובה, ותעשו את הישר בעיני לקרוא דרור איש לרעהו להוציא רצוצים חפשים. ותשובו ותחללו את שמי וכו׳ (שם טז.). דאיתא בתורת כהנים אני ה׳ אלקיכם (ויקרא כה, נה.). מה ת״ל מלמד שכל המשתעבד בהן למטן מעלין עליו כאילו משתעבד למעלן. ופי׳ שם בקרבן אהרן, שהמשעבד בעבדו כב יכול כאילו משעבד לו ית׳. וזהו חלול ה׳, ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות, אני אמרתי כי לי בני ישראל עבדים, ואתם רוצים שיהיו לכם עבדים. לכן כה אמר ה׳ אתם לא שמעתם אלי וכו׳ הנני קורא לכם דרור נאם ה׳ אל החרב אל הדבר ואל הרעב (ירמיה לד, יז.). כי אראה לכל שאינכם שלי ואני מסיר השגחתי מכם ורדו בכם שונאכם. מכ״מ, כי אתם משעבדים בקושי לישראל אחיכם וגם אני דן אתכם כמדתכם, ודי בזה לעת עתה.

ונבא לביאור הפרשה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א.). כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וכו׳ (שם ב.). וקשה מאי ואלה שמוסיף על הראשונים, שהרי למעלה לא דבר במשפטים כלל. עוד קשה למה התחיל כי תקנה עבד עברי ולא במשפטים הכתובים בפרשה. אך בפ׳ הקודמת כתוב ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית (שמות כ, כא.). ודרשו על זה במכילתא, ריב״ז אומר אבנים שלמות תבנה (דברים כז, ו.). אבנים המטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, והרי דברים ק״ו ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שהן מטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הב״ה לא תניף עליהן ברזל. המטיל שלום בין איש לאשה בין איש לאיש בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין ממשלה לממשלה בין משפחה למשפחה עאכ״ו שלא תבואהו פורענות. וזה כי שם אמרו ומה אם מזבח הקל אסור לבנות בו גזית, ההיכל וקדש הקדשים החמורים דין הוא שלא יהו בונין בו גזית, ת״ל לא תבנה אתהן גזית. בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים. וא״כ אין לומר שצווי זה הוא בשביל קדושת המזבח, שהרי ההיכל וקה״ק מקודשות ממנו ומותר לבנות אותן גזית. לכן פי׳ ריב״ז שהטעם בשביל שאבני מזבח מטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי הקרבנות שמקריבים שם, ובשביל זה אינו מן הראוי להניף עליהם ברזל שהוא למלחמה העדר השלום. וז״ש ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות וכו׳. כי מה שמטילין שלום אינו ע״י עצמם רק ע״י שהם תשמישי קדושה, להקריב עליהם הקרבנות אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום ע״י שרואה ריב בין אנשים ושומע תרעומתם, ומדבר על לבם להטיל שלום ביניהם עאכ״ו שלא תשלוט בו הפורענות. והנה הדינין הם להשים שלום בין אדם לחבירו, שכן אמרו במכילתא פ׳ זו, רשב״י אומר מה ראו דינין לקדם לכל המצות שבתורה, שכשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין נעשה שלום ביניהם, וכן יתרו אמר למשה וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום (שמות יח, כג.) ע״כ. לזה אמר ואלה המשפטים. שכשם שאבני המזבח משימים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. כך המשפטים משימים שלום ביניהם וגם ביניהם לאביהם שבשמים, כמ״ש אלקים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.). וכבר אמרו כשיש דין למטה אין דין למעלה ((דברים רבה פ׳ ה׳). אמר רבי אליעזר אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה.). וזהו ואלה שמוסיף על הראשונים, דהיינו לאבני מזבח, להשים שלום וכו׳. ובזה יבא היטב אשר תשים לפניהם. שכן אמרו במכילתא, ואלה המשפטים אשר תשים. נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד המזבח. ז״ש אשר תשים לפניהם. ולא אמר אשר תלמדם להורות שתשים השופטים והמשפטים לפניהם, דהיינו לפני האבנים הנז׳. עוד סמך המשפטים לאבני מזבח, לפי שאמרו (בבא מציעא ל:) לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. דהיינו שלא היו עושים ביצוע שהוא משפט שיש בו שלום. לכן אמר ואלה המשפטים שיש בהם שלום, אשר תשים לפניהם, כי בזכותם יתקיימו אבני מזבח למקומם. עוד כתוב עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח (משלי כא, ג.). לכן אחר שאמר מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו וכו׳. אמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כלומר לפני הקרבנות תשים המשפטים שנבחרו לה׳ יותר מן הקרבנות. ועוד יאמר אשר תשים לפניהם, כלומר טוב שיעשו הדין למטה ולא יעשה הדין למעלה. עוד כתוב לעיל ולא תעלה במעלות על מזבחי וכו׳ (שמות כ, כב.). ואיתא שם במכילתא, והרי דברים ק״ו ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הב״ה לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון. ז״ש ואלה המשפטים, שכשם שהזהיר למעלה שלא תנהוג בזיון באבני הכבש כך לא תנהוג בזיון בחבירך, וזה כשתקנה עבד עברי. והטעם לפי שהוא בדמותו של הב״ה, ואמר כי לי בני ישראל עבדים, ולזה אמר עבד עברי, שהיה די שיאמר כי תקנה עברי, אך אמר עבד להורות כי כבר הוא עבד לו ית׳, ואם אתה תקנה אותו לא תנהוג בו מנהג בזיון, וז״ש ואלה המשפטים. שכשם שאבני מזבח לא תנהוג בם מנהג בזיון כך בחבירך, והוא טעם למה הקדים דין עבד עברי, וזהו אשר תשים לפניהם. כלומר לפני כל הדינין והמשפטים אני מזהירך כי תקנה וכו׳. וזהו ולא תעלה במעלות על מזבחי. כך לא תעלה במעלות על אחיך העברי כי תזהר בכבודו, כי לי בני ישראל עבדים. ולכן שש שנים יעבוד (שמות כא, ב.) ולא יותר, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת (שמות לא, יז.). כך ששת שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. וכן אמרו בשמות רבה פ׳ ל׳. אמר הב״ה כשם שבראתי את העולם לששה ימים ונחתי בשביעי כך יעשה עמך שש שנים ויצא בן חורין ע״כ. ורז״ל פי׳ (מכילתא פ׳ א׳.) מיד בית דין שמכרוהו בגניבתו. לפי שבפ׳ בהר כתוב וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה, לט.). כי במוכר עצמו תלה במוכר ולא בקונה, וכאן התחיל כי תקנה, לכן אמרו דמיירי בקונה מבית דין, ולזה קראו עבד מתחלה, לפי שעבד לוה לאיש מלוה (משלי כב, ז.), כ״ש למי שגנב ממון חבירו. ואם אמור יאמר העבד (שמות כא, ה.). שעדין מחזיק ברשעתו ולא איכפת לו להיות עבד. והגישו אדוניו אל האלקים וכו׳.

ואיתא במכילתא המ׳ שהקדמנו. וקשה הלא טוב שיאמר הכתוב להדיא דלת מעומד ולמה הוצרך להקישו למזוזה. אמנם בדרך דרש נאמר כי הנה הכתוב אומר אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת וכו׳ (שמות כב, א.). וכתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו (שם ב.). ואיתא בב״ק פ״ז (דף עט:), שאלו תלמידיו את ריב״ז מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, א״ל זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כב יכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואזן של מטה כאילו אינה שומעת וכו׳. וע״ש פרש״י (השוה כבוד עבד. לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהב״ה, אבל גנב לא השוה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו, שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר.). וכבר הארכנו בפי׳ המ׳ באבות עולם שלנו פרק ד׳ על משנת ר״י בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר וכו׳ ע״ש (אבות עולם פ״ד, משנה ה׳.). הנה כי כן מצוה מן התורה להשים מזוזה על פתחי בתיהם של ישראל לשמור מזוזות פתחיהם. וא״כ זה הגנב שבא לשבור הדלת לגנוב ממון חבירו שיש לו מזוזה על פתחו, לא נשמר מזה רק חשב שאין רואהו ואין יודעהו. ולפי זה שנים ישלם, כי חטא בשנים, תחלה במה שבינו לקונו שעשה עינו שאינה רואה. ובמה שבינו לחבירו שגנב ממונו. אך הגזלן שלא חטא אלא במה שבינו לחבירו, והשיב את הגזלה אשר גזל ואינו משלם כפל. זש״ה והגישו אדוניו אל האלקים (שמות כא, ו.). דהיינו במקום שיש שם אלקיו והגישו אל הדלת ששם חטא לשבור הדלת בשביל לגנוב ממון חבירו, או אל המזוזה שלא עשה ממנה חשבון. ולפי זה הייתי אומר שגם המזוזה כשרה לרצוע עליה. לכן כתב ונתת באזנו ובדלת (דברים טו, יז.), ששם עיקר החטא שנגש לשבור הדלת, ושם ירצע אזנו לפי שעשה אזן של מטה כאילו אינה שומעת, ואמנם כשם שהמזוזה מעומד כי שם כבוד ה׳ עומד כך הדלת מעומד, ולא אמר הכתוב כן לפי שרצה להורות שגם חטא במזוזה שלא החשיבה ולכן יפגם אזנו. ואם חטא בעין שעשה עין של מטה וכו׳ ואזן של מטה וכו׳, מה ראתה אזן לירצע מכל איברים ולא העין שגם בו חטא. לכן ריב״ז דהוא מריה דשמעתתא שאמר מפני מה החמירה תורה בגנב וכו׳ כדלעיל, הוא אמר ג״כ טעם נכון לזה. אזן ששמעה לא תגנוב כשניתנה תורה שכתוב בעבור ישמע העם וכו׳. וכלם שמעו מפי הגבורה ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. והלך וגנב, דייק והלך דהיינו אם במחתרת ימצא הגנב (שמות כב, א.), שנגש לשבור הדלת ולא עשה עיקר מהמזוזה הקבועה שם. לפיכך ורצע אדוניו את אזנו במרצע. אך עדין צריך לתת טעם למה לא צותה תורה כן, שירצע אזנו תיכף שנמכר בגניבתו, כיון שהטעם אזן ששמעה וכו׳. אמנם כבר רמזנו שאם אמור יאמר העבד וכו׳. מראה בזה שלא שב מחטאתו ורוצה להיות עבד עולם, כן יעשה לו ועבדו לעולם, כלומר שכן היה ראוי שיהיה עבד עולם. אך לפי שבשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו. לכן פירוש לעולם ר״ל עד היובל שהוא רמז לעה״ב. כי כל ימי העה״ז הם הבל, רק יבא זמן שלא יהיה עוד משחית לחבל. ואז את הטוב נקבל. ב״ב אמן. בילא״ו.