דרוש ל''ז לפרשת קרח והפטרה

ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים (במדבר יז, כג).

במדרש (ילקוט משלי י״א): בוטח בעשרו הוא יפול (משלי יא, כח). זה קרח, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן וסנהדרין שלו ע״כ.

יתרון העושה ואשר הוא עמל לעשות מעשהו במיתון כי פרי המהירות חרטה. והחכם מכל האדם אמר במשלי כ״א. מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור (משלי כא, ה). וקשה דהפ׳ הזה לאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה, כי חרוץ פי׳ זריז, כמו ויד חרוצים תעשיר (משלי י, ד). וכן פי׳ בשרשים. ותחלה משבח החריצות, ואח״כ מגנהו באמרו וכל אץ אך למחסור. אך יובן עם מאי דאיתא בפ״ט דברכות (דף סד.), א״ר אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו מאבשלום, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו, מדרבה ורב יוסף דאצטריכא להו שעתא, שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם, שלחו להו סיני קודם, אעפ״כ לא קבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי וכו׳ ע״ש. ופי׳ רש״י בארוכה (אף על פי כן לא קיבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי לרב יוסף. מלכת תרתין שנין, אמר אם אמלוך תחלה אמות לסוף שנתים, ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך, והשעה עמדה לו, שלא הפסיד שנותיו בכך. מלך רבה עשרין ותרתין שנין, מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא, כל הנך שני דמלך רבה, אפילו אומנא לביתיה לא קרא. לא נהג כל אותן השנים שום צד שררה, וכשהיה צריך להקיז דם, היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבא אליו). לכן אמר הכתוב מחשבות חרוץ, דהיינו רב יוסף שחשב לידחות מפני השעה ובשביל זה לא נזדרז לקבל עליו להיות ראש ישיבה קודם רבה שלא לקצר שנותיו, וזהו אך למותר לשון מיעוט שמיעט את עצמו, והיה לו למותר שלא מת בקוצר שנים, אף כי אם לא מטעם זה היה זריז בדבריו. וכל אץ זה אבשלום שרצה למלוך בחיי אביו, אך למחסור שנהרג וחסרו ימיו ונקטעה גדולתו.

ובזה נבין איזה פסוקים הכתובים שם בשמואל ב׳ ט״ו. ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלום מרכבה וסוסים וחמישים איש רצים לפניו (שמואל ב׳ טו, א). והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך (שם ב). ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך (שם ג). ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו (שם ד). רבו מהרבה הקושיות בפסוקים האלה מאי ויהי מאחרי כן. ועוד מהו אריכות הכתוב השני דהיה די שיאמר ויהי כל איש אשר יבא אל המלך למשפט. ועוד הוא שאל לו אי מזה עיר אתה והוא משיב מאחד שבטי ישראל עבדיך, שהיה לו להשיב מעיר פלונית אני. עוד מהו ראה דבריך טובים ונכוחים ועדין לא הגיד הכתוב ששמע את דבריו. ועוד הלא כתוב שמוע בין אחיכם (דברים א, טז). שאסור לשמוע דברי בעל דין שלא בפני חבירו (סנהדרין ז:). ואיך יתכן שאבשלום ידבר תועה על אביו ושומע אין לך מאת המלך. ועוד מהו שאמר ועלי יבא כל איש וכו׳. היל״ל ואלי. וכי בשופטני עסקינן שיצדיק לכלם ואיך יאמר ועלי יבא וכו׳ והצדקתיו. כי ודאי א׳ מהם יתחייב. אשר על כן תרגם יונתן ותדניניה בקשוט. ואז שניהם צדיקים כיון שקבלו עליהם את הדין (וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין (אבות א׳, משנה ח׳)). אך עדין לא הרוה צמאוננו, אמנם סיים הענין לעיל ויבא אבשלום אל המלך וישתחו לו וכו׳ וישק המלך לאבשלום. שמכאן שפט אבשלום כי שכח דוד את אשר הרג לאמנון אחיו, ועל כן התחיל לנהוג בתכסיסי מלכות, והשכים אבשלום. דהיינו שהשכים קודם הזמן למלוך בחיי אביו, שאם היה ממתין אחר מיתתו אליו היתה המלוכה. ועמד על יד דרך השער, במקום המשפט שהיו בתי דינין יושבים שם, כדכתיב ועלתה יבמתו השערה (דברים כה, ז. (רש״י) כתרגומו לתרע בית דינא). א״נ והשכים אבשלום. משום דכתיב דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב). ועמד על יד דרך השער, היה נראה מבחוץ כדי שלא יטריחו הבעלי דינין לבקשו, שהיה מזמין עצמו על יד דרך השער הפונה חוצה. ויהי כל האיש וכו׳. הנה מסתמא מי שחבירו מחזיק את שלו הוא הבא לב״ד שיחזירו לו את שלו, ולכן אמר כל האיש הידוע, דהיינו מי שתובע לחבירו. ואיתא בסנהדרין פ״א (דף טז:), מנין שמעמידין שופטים לכל שבט ושבט, ת״ל שופטים לשבטיך (דברים טז, יח). שופטים לכל עיר ועיר מנין, ת״ל בכל שעריך. רשב״ג אומר לשבטיך ושפטו. מצוה לשופט לדון את שבטו. ופרש״י ולא ילכו בני שבט זה לב״ד של שבט אחר ע״כ. לכן שאל אבשלום אי מזה עיר אתה, וכי לא היה לך ב״ד בעירך מבלי שתבא אל המלך. הוא משיב מאחד שבטי ישראל עבדך, כיון לומר מאחד המיוחד הוא שבט יהודה שהוא המיוחד שבשבטים, כמו שדרשו (ב״ר פ׳ צ״ט), כאחד שבטי ישראל (בראשית מט, טז). כמיוחד שבשבטים זה יהודה. ולכן היה בא אל המלך שהוא ראש לשבט יהודה, שהיה בא לשופט של שבטו. ואמנם צריך לדקדק למה כתב לַמשפט (שמואל ב׳ טו, ב). בפתח הל׳. לכן צריך להקדים מ״ש בסנהדרין פ״א (דף ו:), ר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע וכו׳ אלא יקוב הדין את ההר. ר״י בן קרחה אומר מצוה לבצוע, שנ׳ אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח, טז). איזהו משפט שיש בו שלו׳ הוי אומר זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו וכו׳ (שמואל ב׳ ח, טו). איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע (סנהדרין ו:). וזה כי ר״א סבר שכיון שהמשפט לאלקים הוא, מדכתיב בד״ה ב׳ י״ט. ויאמר יהושפט לשופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה׳ וכו׳ (דה״ב יט, ו). והכונה כי כיון שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר״ה לר״ה (יו״ט טז.). אם נוטלין ממנו שלא כדין הב״ה ממלא חסרונו ממקום אחר, ולכן המשפט לאלקים הוא, ובשביל זה ס״ל לר״א דאסור לבצוע. אמנם ר״י ס״ל דמצוה לבצוע, והוא משפט שיש בו שלום, ואין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (עוקצין פרק ג׳, משנה י״ב). ולכן איתא בחשן משפט (טור) סי׳ י״ב. ומצוה לדיין להתחיל בפשרה, וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר אמת ומשפט שלום (זכריה ח, טז). ע״כ. הרי שדהע״ה היה עושה פשרה, ולכן כתוב לבא אל המלך לַמשפט, דהיינו המשפט הידוע אצלו. ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים. כלומר אני סובר כסברת ר״א שאסור לבצוע, וממה שאתה הקדמת לבא לדין נגד חבירך זה סימן שהדין עמך. אמנם ושומע אין לך מאת המלך. כי כן דרכו לעשות משפט שיש בו שלום ולא ישמע לדבריך ליקוב הדין את ההר כי רצונו בפשרה. ועל זה ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ. אין אלה דברי אבשלום לאותו שבא אל המלך למשפט, רק כך היה מרגלא בפומיה דאבשלו׳ מי ישימני שופט בארץ והייתי דן דין תורה ממש כי כונתי שאסור לבצוע. ולפי שהחושׂך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא (אבות פרק ד׳, משנה ט׳). ואיתא בטור חשן משפט סי׳ י״ב שצריכים הדיינין להתרחק מאד שלא לקבל עליהם דין תורה. לפיכך אמר אבשלום ועלי יבא כל איש וכו׳. כמו עלי קללתך בני (בראשית כז, יג). כלומר ועלי יבא העונש למי שיהיה לו ריב ומשפט כי כיון שהדין עמו והצדקתיו, אעשה משפט נחוץ שיקוב הדין את ההר כי אינני חפץ בפשרה, וגם והצדקתיו כהא דאמרינן ((סנהדרין ו:) רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח, טז). והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע, וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה (שמואל ב׳ ח, טו). והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה ביצוע וכו׳, דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה, משפט לזה שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו וכו׳, קשיא ליה לרבי האי לכל עמו לעניים מיבעי ליה, אלא (רבי אומר) אע''פ שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה, משפט לזה שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו), וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. כי הגם שאחייב לא׳ יהיה זה לו צדקה להוציא גזלה מתחת ידו. ולפי שהדיינים צריך שיהיו חכמים ענוים ויהיה בהם יראת ה׳ לאהבת הבריות, כמ״ש הרמב״ם ז״ל פ״ב מהלכות סנהדרין, לכך כתוב באבשלום והיה בקרב איש להשתחוות לו ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו (שמואל ב׳ טו, ה). ובזה ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל (שם ו). כי כל א׳ היה מספר לחבירו אהבתו וענותו של אבשלום, וזהו וַיְגַנֵּב פועל יוצא. ועדין יש לתת טעם איך נעלם מעיני אבשלום כי זכותו של דוד גדול מאד ולא יאונה לצדיק כל און ואיך מלאו לבו לקום עליו ורצחו נפש. ולפע״ד יובן במ״ש שם בשמואל ב׳ ט״ו. ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וכו׳ (שם ז). ר׳ נהוראי אומר משום ר״ש מקץ מ׳ שנה ששאלו להם מלך (תמורה יד:). ופרש״י (שמואל ב׳ טו, ז) מקץ מ׳ שנה ששאלו ישראל מלך לשמואל נתגלגל דבר מרד והשפלה במלכות ע״כ. וזה כמ״ש במ׳ חקור דין חלק ב׳ פי״ו ז״ל, אלמלא ששאלו ישראל מלך שלא כהוגן לא אכלוהו פגה למלכות ראשונה, ודוד ויהונתן המלך והמשנה היו מזומנים לעשות מלוכה של קיימא על ישראל אבל מאסם במלכות שמים והמכשלה של פסל מיכה שהיה ביניהם גרמו להקים עליהם מלך שאול, כשמו כן הוא מושאל לכתר מלכות לפי שעה עכ״ל. והיה זה מדה כנגד מדה, כי כנגד שישראל דחקו את השעה לשאול להם מלך קודם זמנו, בא דבר אבשלום שדחק את השעה למלוך בחיי אביו, וזוהי שעמדה לאבשלום למרוד במלכות אביו. ועל כל אלה אמר הכתוב וכל אץ אך למחסור. עוד יובן עם מעשה רב שהובא בפ״ג דברכות (דף כ.), רב אדא בר אהבא חזייה לההיא גויה דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה, אגלאי מילתא דגויה היא, שיימוה בת׳ זוזי, אמר לה מה שמך מתון, א״ל מתון מתון ת׳ זוזי שויא ע״כ. וקשה איך באה תקלה לידו אם כונתו לשמים, ויגעתי ומצאתי בערוך ע׳ כרבל פי׳ בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגולא, שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה ע״כ. בזה מתורץ מה שהקשינו שאם היה לבוש כלאים והיה קורעו לא היתה תקלה יוצאת מתחת ידו, כי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק. אבל בגד אדום שלא נאסר מן התורה רק משום פריצות לא היה לו להיות אץ בדבריו. וזהו וכל אץ אף שכונתו לשמים אך למחסור שהוצרך לשלם ת׳ זוזי. עוד במשלי כ״ט. חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו (משלי כט, כ). שיובן עם מה ששנינו באבות פ״ה, שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם, וא׳ מהם שהחכם אינו נבהל להשיב כדי שיחשוב תשובה נכונה, אך אם הוא איש אץ בדבריו שמשיב תכף בלי המתנה הוא גרוע מהכסיל, שלכן נקרא גולם בלי צורה, שאינו יודע בתורה ולא בדרך ארץ, וזהו תקוה לכסיל ממנו.

ובזה נבא לביאור פסוקי ההפט׳ בשמואל א׳ י״א. ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה (שמואל א׳ יא, יד). הנה יקשה למה לא הלך לנוב ששם היה המשכן עכשיו. וכ״כ הרד״ק ז״ל, ועוד מאי לכו ונלכה. ומהו ונחדש שם המלוכה, שהרי כבר מלך שאול. ורש״י ז״ל פי׳ לפי שבראשונה היו עוררים על הדבר ועתה נתרצו כלם ע״כ. אך הנה נלע״ד כי שם בשמואל א׳ י׳. א״ל שמואל לשאול וירדת לפני הגלגל והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות וכו׳ שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך וכו׳ (שמואל א׳ י, ח). הנה רמז רמז לו שמואל לשאול כי מלכותו אינה של קיימא, כי כשם שהגלגל לא שרתה בו שכינה בקביעות אלא לפי שעה עד שכבשו וחלקו א״י ואח״כ באו אל המנוחה זו שילה. כך מלכותו של שאול אינו קבוע רק לפי שעה, וכדברי בעל חקור דין הנז״ל, וזהו וירדת לפני הגלגל, כי ירידה היתה לו שם שלא המתין עד בא שמואל ובזה ירד ממלכותו, וגם שמואל אמר והנה אנכי יורד אליך, שגם לו היתה ירידה שמת קודם זמנו כדי שלא יראה בהריגתו של שאול, כדגרסינן בפ״א דתעניות (דף ה:), א״ר יוחנן זקנה קפצה עליו וכו׳. לכן גם כאן אמר שמואל לכו ונלכה הגלגל. כי כשם ששאלתם מלך קודם זמנו שלא יתקיים, כך הגלגל לא שרתה שם שכינה בקביעות רק לפי שעה, וזהו ונחדש שם המלוכה, כי הוא חדוש למלוך שאול על ישראל, כי המלוכה ראויה לדוד ולזרעו עד עולם. ועוד י״ל כי להיות שעתיד שאול להרוג ולהחריב את נוב עיר הכהנים לכן לא רצה הב״ה שילך שם רק וילכו כל העם הגלגל וימליכו שם את שאול, לא רצה שמואל להזכיר שמו על הדבר כי צפה שאין אחריתו טוב. וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד, אך שמואל לא שמח כי הוא ידע מתי שוא אדרבא הוכיחם. ויאמר שמואל אל כל ישראל הנה שמעתי בקולכם לכל אשר אמרתם לי (שמואל א׳ יב, א). והכפל יובן עם מ״ש בסנהדרין פ״ב (דף כ:), תניא רא״א זקנים שבדור כהוגן שאלו, שנ׳ תנה לנו מלך לשפטינו (שמואל א׳ ח, ו). אבל עמי הארץ שבהם קלקלו, שנ׳ והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו וכו׳ (שם כ). לכן דבר שמואל אל כל ישראל בין לכשרים בין לבלתי כשרים. וכלפי הכשרים אמר הנה שמעתי בקולכם. ולבלתי כשרים אמר לכל אשר אמרתם לי, שדברתם שלא כהוגן ובפרט שנגעו גם בכבודו של שמואל כי הוא היה שופטם כראוי, ואמרו ושפטנו מלכנו וכו׳ וזהו לי. ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם ואני זקנתי ושבתי ובני הנם אתכם ואני התהלכתי לפניכם מנעורי עד היום הזה (שמואל א׳ יב, ב). הנני ענו בי נגד ה׳ ונגד משיחו את שור מי לקחתי וכו׳ (שם ג). קשר הפסוקים הללו יובן עם מאי דגרסי׳ בתעניות פ״א (דף ה:), אמר לפניו רבש״ע שקלתני כמשה ואהרן, מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי, אמר הב״ה היכי אעביד לימות שאול לא קא שביק שמואל, לימות שמואל אדזוטר מרננו בתריה. לא לימות שאול ולא לימות שמואל, כבר הגיעה מלכות בית דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, אמר הב״ה אקפוץ עליו זקנה, דכתיב ויהי כי זקן שמואל ע״כ. עוד כתוב בילקוט ע״פ ועלי זקן מאד (שמואל א׳ ב, כב). הרבה הזקינו במהרה מפני רעת בניהם, אף שמואל הזקין מהרה מפני צרת בניו ע״כ. ז״ש ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם אבל אינו של קיימא, שלכן ואני זקנתי כדי שלא אראה במיתתו של שאול. וגם ושבתי מפני רעת בני כי הנם אתכם. דומים לכם ולא לי. ולפי שאני התהלכתי לפניכם וכו׳, הנני ענו בי. כלומר בעוד שאני קיים אני רוצה שתתווכחו עמי ולא תמתינו אחרי מותי ותוציאו לעז עלי לומר שלמדו ממני בני. לכן ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם ואין לכם עוד פחד ומורא ממני, הנני מוכן לתת דין וחשבון ממה שעשיתי נגד ה׳ ונגד משיחו. את שור מי לקחתי. כשא״ל הב״ה עגלת בקר תקח בידך וכו׳ (שמואל א׳ טז, ב). וחמור מי לקחתי לסבב מעיר לעיר לשפוט את ישראל. ואיתא בשבת פ״ה (דף נו.), ויטו אחרי הבצע (שמואל א׳ ח, ג). רמ״א חלקם שאלו בפיהם. פרש״י ז״ל, מעשר ראשון הראוי להם היו שואלים בפיהם, ומתוך שהיו גדולי הדור ושופטים לא היו מונעים מהם ושאר עניים לויים מצטערים. ר׳ יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים. פי׳ נותנין להם פרקמטיא לעסוק בה ומתוך כך היה נמשך לבם להטות דין כשבאים לפניהם. רע״א קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע. ר׳ יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע ע״כ. ז״ש ואת מי עשקתי. כנגד דברי ר״מ שלא עשק מעשר ראשון משאר לויים, וכן איתא במכות פ״ג (דף כד.), מואס בבצע מעשקות (ישעיה לג, טו). כגון ר׳ ישמעאל בן אלישע. ופרש״י שלא רצה ליטול לעצמו ראשית הגז שהביא לו אדם א׳, דדמי כאילו עשק לכהן שהיה רגיל זה ליתן לו מתנותיו ע״כ. הרי שפיר את מי עשקתי כנגד דברי ר״מ, וגם בזה שייכי דברי ר״ע קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע, שגם זה נק׳ עושק. את מי רצותי כדברי ר׳ יוסי מתנות נטלו בזרוע. ומיד מי לקחתי כופר להטיל מלאי על בעלי בתים ומתוך כך ואעלים עיני בו כשהיה בא לדין לפני שלא לראות לו חובה. ואם מצאתם בי עול ואשיב לכם. ויאמרו לא עשקתנו שהוא היותר חמור, ולא רצותנו שהוא דבר קל. ולא לקחת מיד איש מאומה כנגד האחרים, ויאמר אליהם עד ה׳ בכם אם דברתם אלי נכונה בפה ולב שוין כי הוא בוחן לבות, וזהו בכם במה שבקרבכם. ועד משיחו על מה שבגלוי. כי לא מצאתם בידי מאומה. ויאמר עד כלם שוין לטובה, ולכן לא אמר ויאמרו. אך רז״ל אמרו (מכות כג:) שהופיעה רוח הקדש ויאמר עד, כי כיון שאמר עד ה׳ בכם יצתה בת קול ואמרה עד, כדי לאמת דבריו. ואחר זה הפך פניו כלפי העם שאמרו שלא כהוגן, ולכן חזר ואמר ויאמר שמואל אל העם. כדי להוכיחם על מה שאמרו תנה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. והאריך בתוכחתו עד שאמר אם לא תשמעו בקול ה׳ וכו׳ והיתה יד ה׳ בכם ובאבותיכם (שמואל א׳ יב, טו). ואיתא ביבמות פ״ו (דף סג:), אמר רבה בר שמואל חטוטי שכבי, דאמר מר בעון חיים מתים מתחטטים. וקשה מה טעם להזכיר להם ענין זה עתה. אמנם איתא עוד שם, קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם. ופרש״י ז״ל בעבור שהיו ישראל שמחין ביום אידם שמשחקין עמהם בא עליהם זאת הגזירה להתאבל בה ע״כ. ז״ש והיתה יד ה׳ בכם ובאבותיכם. לפי ששאלתם מלך ככל הגוים, ומדה כנגד מדה הרי זה כשמחים ביום אידם שמשחקין עמהם לבקש מלך ככל הגוים, ובשביל זה יחטטו המתים שלכם. גם עתה התיצבו וראו את הדבר הגדול הזה (שמואל א׳ יב, טז). כי המטר הוא מגדולותיו ית׳, עושה גדולות וכו׳ (איוב ה, ט). הנותן מטר על פני ארץ (שם י). הלוא קציר חטים היום וכו׳ (שמואל א׳ יב, יז). ויבא הגשם שלא בעתו והוא סימן קללה, להורות כי לא יפה עשו לשאול להם מלך חוץ לזמנו וחוץ למקומו, כי פרי המהירות חרטה. וכן בבא הגשם חוץ לזמנו אינו אלא לקללה ולא לברכה. ה׳ יברך את עמו בשלום. כאשר שמענו כן ראינו בקרח שרצה לדחוק את השעה, ולכן א״ל משה בקר ויודע ה׳ את אשר לו וכו׳ (במדבר טז, ה). כלומר יבא זמן ויודע ה׳ את אשר לו זה שמואל שהיה נאמן לנביא לה׳, ואת הקדוש והקריב אליו. שגם הוא שמש בכהונה גדולה. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו הם כ״ד משמרות לויה שיצאו מבניו, כמ״ש בדברי הימים, ואם אין אתה רוצה בכך הרי הקטרת שעוצר המגפה וממית הדוחקים את השעה, כנדב ואביהוא שדחקו את השעה בחיי אביהם, ולכן זאת עשו וכו׳. וכבר בדרוש אחר לפ׳ זו הארכנו בביאור הפסוקים יע״ש (חלק ג׳, דרוש ל״ד לפרשת קרח).

ובילקוט פ׳ זו איתא ז״ל, ויקח קרח (במדבר טז, א). זש״ה אח נפשע מקרית עוז וגו׳ (משלי יח, יט). אח נפשע זה קרח שעמד כנגד משה ומרד וירד מכבודו שהיה בידו, ואין נפשע אלא מרידה, שנאמר מלך מואב פשע בי (מלכים ב׳ ג, ז). ואומר אז תפשע לבנה (מלכים ב׳ ח, כב). שפשע בתורה שהיא קרית עוזו של הב״ה, שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא). ומדינים כבריח ארמון (משלי יח, יט). עשה דינים עם משה, והעלתה הארץ בריחיה בעדו ע״כ. וקשה למה הוציא הכתוב מפשוטו לדרוש אותו על קרח, ועוד דפתח במשה באמרו זה קרח שעמד כנגד משה, ואח״כ אמר שפשע בתורה. אמנם קשיתיה מאי אח נפשע דהיל״ל איש נפשע, ועוד שהכתוב הזה אין לו הבנה. לכן פי׳ על קרח שהיה אחיו של משה, כלומר בני אחים, וקראו אח, כמ״ש אשר לאחינו לאלימלך (רות ד, ג). אעפ״י שהיה בן אחיו, וכן אברהם אמר ללוט, כי אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח). אע״פ שלא היה אלא בן אחיו. וקראו אח נפשע לפי שמתחלה היה כפוף למשה ואהרן שהונף על ידם כשאר הלויים, ואח״כ מרד בו ורצה ליקח גם הכהונה והמלכות, שכן אמר ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ (במדבר טז, ג). וכן אז״ל (ירושלמי סנהדרין פרק י׳ הלכה א׳, דף נ) שאמר קרח, אין תורה מן השמים ולא משה נביא, ולכן מתחלה פשע במשה ואח״כ בתורה, ולכן הביא שתי ראיות, מלך מואב פשע בי כנגד שמרד במשה, אז תפשע לבנה שהיא הקריה כנגד מה שמרד בתורה שהיא קרית עוז של הב״ה. ועשה דינים עם משה הם הטענות שטען נגדו שכבר פירשנום בדרוש לפ׳ זו, תחלה בענין התכלת והמזוזה, וגם בהרת כגריס וכו׳ ע״ש (חלק ג׳, דרוש ל״ד לפרשת קרח). ולפיכך העלתה הארץ בריחיה בעדו, כי על התורה העולם עומד (אבות פרק א׳, משנה ב׳), ואם אין תורה העולם חוזר לתהו ובהו, ולכן ותבקע האדמה אשר תחתיהם. לא כן בניו של קרח שהיו צדיקים ונדחו מפני השעה. ובזה נבין מ׳ ז״ל במדרש שוחר טוב מזמור א׳, אשרי האיש. אלו בניו של קרח שלא הלכו בעצת אביהם, שנאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה (במדבר טז, כו). ובדרך חטאים, את מחתות החטאים האלה (במדבר יז, ג). ובמושב לצים זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן ע״כ. וצריך לדקדק איך ידרוש אשרי האיש על בניו של קרח שהיו שלשה, אך שם במדרש שוחר טוב מזמור מ״ה איתא, וכי לא היו שלשה ולמה אמר רחש לבי, אלא ללמדך מה שכיון זה בלבו כיון זה בלבו ושלשתן היו שוין בלב א׳ ע״כ. ז״ש אשרי האיש שהיו בלב א׳ כאיש א׳ ומה שכיון זה כיון זה. ואמר אשר לא הלך וכו׳. דהיינו שלא רצו להיות עמהם בעצה שנתייעצו על משה ואהרן, ועל זה כשהלך משה אצלם ולא נהגו בו כבוד, אדרבא ודתן ואבירם יצאו נצבים (במדבר טז, כז) לחרף ולגדף (תנחומא). מה כתוב שם סורו נא וכו׳. ובדרך חטאים לא עמד, את מחתות החטאים האלה בנפשותם. כי לא כיונו למרוד בו ית׳ רק אותם הר״ן איש היתה כונתם לשמים לעבוד העבודה כבתחילה שהיתה בבכורות, ולכן קראם חטאים ועכ״ז בני קרח לא רצו להיות עמהם. ובמושב לצים וכו׳. הנה כבר אמרו במדרש שם, כי קרח עשה משתה והתחיל להתלוצץ במשה ואהרן וכו׳ ע״ש (אמרו חכמים: חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה, שנאמר: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. כשאמר משה: ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. מה עשה, מיד ציוה וכינס מאתים וחמישים ראשי סנהדראות, ועשה משתה להם ונתעטפו כולם בטליתות של תכלת. באו בני אהרן ליטול מתנותיהם, חזה ושוק ועמדו כנגדן, ואמרו להם: מי ציוה אתכם ליטול כך לא משה. לא ניתן לכם כלום, שלא ציוהו הקב״ה. באו והודיעו למשה, הלך לפייסן. מיד עמדו כנגדו. ויקח קרח. לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. בשעה שאמר הקב״ה למשה: קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם והעבירו תער על כל בשרם. מיד עשה כך לקרח. התחיל לחזר על כל ישראל ולא היו מכירין אותו. אמרו לו: מי עשה לך כך. אמר-להם: משה, ולא עוד אלא נטלוני בידי וברגלי והיו מניפין אותו ואומרים לי: הרי אתה טהור. והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד. מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו: משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה; תרומה לכהן, מתנות כהונה לכהן, תרומת מעשר לכהן, מיד ויקהלו. זהו שאמר הכתוב: אשרי האיש, אלו בניו של קרח. אשר לא הלך בעצת רשעים, שלא הלכו בעצת אביהם, שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים. ובדרך חטאים לא עמד, שנאמר: את מחתות החטאים האלה בנפשותם. ובמושב לצים לא ישב, זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר: ויקהל עליהם קרח את כל העדה. התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן: אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש אמר לה משה: לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. באת לזרוע אמר לה: שדך לא תזרע כלאים. באת לקצור ולעשות ערימה אמר: הניחו לקט שכחה ופאה. באת לעשות גורן אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן, כיון שילדו בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב״ה: כל הבכור אשר יולד וגו׳. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה: תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב״ה: וראשית גז צאנך תתן לו. אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב״ה: כל חרם בישראל לך יהיה. נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביותא עלובתא ותולין בהקב״ה). ואמר לא ישב כלפי מ״ש בילקוט פ׳ זו, ומה זכות היה בידם של בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבים אצל קרח אביהם רואין את משה ואמרו אם נעמוד מפני משה רבינו אנו נוהגין בזיון באבינו, וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם. לא נעמוד כבר כתוב מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב). מוטב שנעמוד מפני משה רבינו אעפ״י שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה וכו׳. כי הנה בני קרח ידעו מה ששנינו בסוף כריתות (דף כח.), הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. ולכן אמרו מוטב שנעמוד מפני משה רבינו וכו׳. ולכן הגיד הכתוב ובמושב לצים לא ישב שלא רצו לישב כשראו את משה. כי בתורת ה׳ חפצו שרצו לקיים התורה שכתוב בה מפני שיבה תקום. ובתורתו יהגה יומם ולילה. ובזכות זה הרהרו תשובה בלבם וניצולו. ובפ׳ פינחס אחר שהשלים משפחות ראובן ואמר אלה משפחות הראובני ויהיו פקודיהם וכו׳ (במדבר כו, ז). חזר ואמר ובני פלוא אליאב (שם ח). ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם וכו׳ (שם ט). ובני קרח לא מתו (שם יא). וקשה מאי שייטייהו דהני קראי לכאן דמקומם היה בפ׳ קרח. ועוד למה השלים משפחת ראובן ואח״כ הזכיר ובני פלוא וכו׳. אך מצאתי בחזקוני פ׳ קרח, פלת הוא פלוא ואליאב בנו, כדכתיב ובני פלוא אליאב (במדבר כו, ח). ע״כ. ואפשר שאמר בן פלת ל׳ נקבה לפי שאון אשתו הצילתו, לכן אמר ואון בן פלת שנעשו לו פלאים ע״י אשתו. והנה ראובן היה לו לקנאת ביוסף שלקח בכורתו ועכ״ז שם נפשו להצילו מיד אחיו, ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם (בראשית לז, כב). ולכן יצאו מן הכלל דתן ואבירם בניו שקנאו במשה ואהרן, ולכן התחיל ובני פלוא אליאב ובני אליאב וכו׳ הוא דתן ואבירם. הם ברשעתם מתחלה ועד סוף, ושניהם בעצה אחת הם הלשינו על משה בהיותם במצרים, והם שתפלו על המן, והם שחלקו עתה על משה ועל אהרן. ואיתא בילקוט פ׳ שלח ע״פ ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש (במדבר יד, ד). ז״ל, נמנו ישראל במדבר למנות דתן במקום משה, ואבירם במקומו של אהרן, הוי ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה׳ (תהלים קו, טז). ומה גרמו לעצמן, תפתח ארץ ותבלע דתן וכו׳ (שם יז). כי דתן ל׳ דת רמז למשה שקבל תורה מסיני, ואבירם כנגד אהרן שהיה כהן גדול אב רם לישראל, אביר״ם גי׳ אהר״ן חסר ג׳, אלו ג׳ מדותיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות. ואבירם היה רודף קטטות בעל לה״ר ומרחיק בני אדם מן התורה, ולכן נזכרה בתורה הוא דתן ואבירם אשר הצו וכו׳ (במדבר כו, ט). כי הם גרמו למחלוקת קרח ועדתו, ולכן ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח (שם י). כי עיקר הבליעה היתה בשבילם, ׳ואת׳ קרח טפל להם. ובני קרח לא מתו (שם יא). שנסתלקו מעצת רשעים. ולפי שגם הם היו בעצה תחלה וגם הם נבלעו אלא שנתבצר להם מקום בגיהנם (סנהדרין קי.), לכן לא נזכרו בפ׳ קרח רק בפ׳ פינחס אחר שסיפר בגנות דתן ואבירם שלא הלכו בדרכי ראובן אביהם, הזכיר לשבח ובני קרח לא מתו שלא הלכו בעצת אביהם. ועליהם נאמר אשרי יושבי ביתך וכו׳. הם בני קרח שנעשו משוררים במקדש, וזה ע״י אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם (תהלים פד, ו). שהרהרו תשובה בלבם. ולכן זכו עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. שנתבצר להם מקום בעמק הבכא ועלו משם. וזה בזכותו של משה, גם ברכות יעטה מורה שהיה רבם והורה להם את הדרך ילכו בה. הרי למדנו כי פרי המהירות חרטה, אך הזריזות טוב כשהוא לשם שמים, ולכן הכהנים זריזים הם והראה הב״ה את זריזותם, כמ״ש ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים (במדבר יז, כג). נלע״ד שאלה אפוא הם ג׳ זמנים שהלויים נמנים בהם, תחלה נמנים מן הבטן כמו שהיה ליוכבד, שעל זה אמרו (במדבר רבה פ׳ ג׳), למוד אותו השבט להיות נמנה מן הבטן. השני מבן חדש ומעלה תפקדם (במדבר ג, טו). הג׳ מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה תפקדם (במדבר ד, ל). ולכן הפרח הוא כנגד המנין הראשון מן הבטן כי עדין לא יצא הפרי לעולם. ויצץ ציץ כשיצא לאויר העולם ונמנה מבן חדש למשמרת הקדש. ויגמול שקדים לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא מבן שלשים ועד בן חמשים, וזהו שקדים שאז שוקדים תמיד בחצרות בית אלקינו.

ובילקוט משלי י״א המ׳ שהקדמנו, קשה לבעל המדרש מאי הוא יפול. ועוד וכעלה וכו׳. וכי העלה יש בו עיקר, והלא כתיב והעלה נבל (ירמיה ח, יג). כנבול עלה מגפן (ישעיה לד, ד). לכן פי׳ כי זה נאמר על קרח שבטח בעשרו, שהיה לו ממון הרבה ((סנהדרין קי.) עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב). אמר ר''ל זה עושרו של קרח, ואת כל היקום אשר ברגליהם (דברים יא, ו). א''ר אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, ואמר רבי לוי משוי ג' מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח וכולהו אקלידי וקילפי דגילדא, א''ר חמא ברבי חנינא ג' מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלתה לקרח ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא. (ירושלמי סנהדרין פרק י׳ הלכה א׳, דף נ.) רב אמר קרח עשיר גדול היה תיסברין של פרעה נגלה לו בין מגדול ובין הים), ועוד בוטח בעשרו שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן. ולא ראה יפה כי הוא לבדו יפול ובניו נצולו ויצאו מהם שמואל ושלשלת שלו. וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן והסנהדרין שלו, לאפוקי הר״ן איש שנבדלו מקהל ישראל ונשרפו, אבל אותם שהיו עם משה ואהרן הם הלוים, יורו משפטיך ליעקב. היו כעלה שצומח מהר. ויהי ממחרת וכו׳. וכתב רש״י ז״ל ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא ע״כ. ולכן שפיר קאמר וכעלה צדיקים יפרחו. עוד יאמר עם מ״ש בפרקי רבי אליעזר פ׳ ל״ז, ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני הב״ה וא״ל רבש״ע זה גורלך וחלק מעשיך ופשט יד ימינו ובירכו שיהיו בני לוי משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים. ורש״י ז״ל פי׳ פ׳ ויצא, על כן קרא שמו לוי (בראשית כט, לד). ששלח הב״ה לגבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה. והכל אמת כי מיכאל הוא כהן גדול של מעלה, ולכן אמר ופשט יד ימינו כי מיכאל הוא חסד. וגבריאל הוא הלוי של מעלה, ועל זה אמר והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח זה קהת בנו שהיה צדיק וחסיד, כמ״ש בתרגום יונתן פ׳ וארא ע״ש ((שמות ו, יח), ושני חיוי דקהת חסידא מאה ותלתין ותלת שנין, חייא עד דחמא ית פינחס, הוא אליהו כהנא רבא דעתיד למשתלחא לגלותא דישראל בסוף יומיא). ויצץ ציץ זה עמרם שגם הוא הלך בדרכי אביו. ויגמול שקדים אלו משה ואהרן שוקדים לעבוד את ה׳. וכתבו גורי האר״י זלה״ה, צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג). ס״ת קר״ח שלעתיד יעלה מן שאול. ונלע״ד שז״ש אחריו שתולים בבית ה׳. שע״י בניו המשרתים בקדש יהיה לו תיקון. ונלע״ד עוד עם מ״ש באותיות דרבי עקיבא אות א׳ ז״ל, שלעתיד מוריד הב״ה חנוך בן ירד ששמו מטט׳ ומעלה את קרח ועדתו משאול ומביא לפניו כל באי עולם ואומר להם כלום ראיתם אלוק אחר מבלעדי בשמים ממעל או בארץ מתחת וכו׳. משיבין כלם בבת אחת ואומרין לא ראינו כמוך וכו׳. ז״ש צדיק כתמר יפרח זה מטט׳ שנק׳ צדיק כנודע ליודעי חן, וס״ת קר״ח. כארז בלבנון ישגא. בא׳ שגי׳ שד״י וגי׳ מטט׳, ואלו מעידים על הב״ה שאין כמוהו, וזהו להגיד כי ישר ה׳ וכו׳. הוא ואין אחר. ובישראל עמו בוחר. ואת משיחנו ישלח ולא יאחר. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.