דרוש י״ז לפרשת יתרו

וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר (שמות יח, כד).

וישמע משה לקול חותנו ודאי. ויעש כל אשר אמר. כל אשר אמר לו חותנו דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר לו אלקים ע״כ. (מכילתא פ׳ יתרו פ׳ י״ח)

ינחלו החכמים והתמימים הכבוד והטוב כמ״ש במשלי ג׳ (לה): כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון. דקשה דכיון דאמר וכסילים לשון רבים היל״ל ג״כ מרימים קלון. ועוד מאי מרים דהיל״ל וכסילים ינחלו קלון כמו שהקדים כבוד חכמים ינחלו. אך יובן הכתוב עם מ״ש שם בילקוט: כבוד חכמים ינחלו אלו ת״ח. אר״ש בן פזי קרא מראש ספר דברי הימים, אדם שת אנוש עד ויהי יעבץ ואין אתה מוצא שם כבוד, וכשבא ליעבץ כתוב (דה״א ד, ט): ויהי יעבץ נכבד מאחיו. לפי שעסק בתורה, הוי כבוד חכמים ינחלו ע״כ. כי הנה שם בד״ה נזכר כל שלשלת היחס מזרע דוד ובכלם לא נזכר כבוד אף שהיה ראוי למלכים ההם, וכשבא ליעבץ אמר ויהי יעבץ נכבד מאחיו. כי הנה איתא בפ״ק דקדושין (דף לב:): הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, תורה דיליה היא דכתיב (תהלים א, ב): ובתורתו יהגה. אמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר (דברים יז, טו): שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. וכתוב במרדכי פ׳ הניזקין (גיטין נט.): שהמלך אינו יכול למחול על כבודו כי לה׳ המלוכה, ולהכי כתיב שום תשים עליך מלך שריבה בו הכתוב שימות הרבה לומר שאין כבודו מחול ע״כ. ונלע״ד שזש״ה משלי י״ו (משלי טז, יד): חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. ואם יכפרנה קאי לחמת מלך לא אתי שפיר, דאיך החכם יכול לכפר חמת מלך. אלא פי׳ הכתוב עם הנאמר כי המלך אינו יכול למחול על כבודו, ולכן בעלות חמתו אין שום תקנה רק לקרות למלאכי מות לשכך חמתו, אך ואיש חכם יכול למחול על כבודו והוא יכפרנה לחמה שלו, כי התורה שלו היא, ולכן אמר ואיש חכם ר״ל אדון, כמו איש סוכו (אבות א, ג). אישי כהן גדול (יומא א, ג). שהתורה והחכמה שלו היא ולכן יכפרנה, שהוא שליט לכפר חמתו מהשחית. ועוד שם במשלי כ״ד (כא): ירא את ה׳ בני ומלך עם שונים אל תתערב. דקשה דהיל״ל ירא את ה׳ ומלך בני ומאי עם שונים. אכן בא להודיענו שיש הפרש בין יראת ה׳ ליראת המלך, כי צריך לירא את ה׳ בשביל גדולתו ורוממותו אבל לא מיראת העונש (הקדמת תיקוני הזהר דף ו׳ ע״ד), אך למלך היראה ממנו הוא מפחד העונש, לפי שאינו יכול למחול על כבודו והממרה את פיו אחת דתו להמית, ועם שונים דהיינו שיש להם יראת הרוממות וגם יראת העונש אל תתערב. עוד יאמר ירא את ה׳ עם מ״ש רז״ל (פסחים כב:): את ה׳ אלקיך תירא (דברים ו, יג). לרבות ת״ח שהשוה כבודם לכבוד המקום. אך עם שונים אל תתערב. שפי׳ בסוטה פ״ג (דף כב.): א״ר יצחק אלו ששונים הלכות. ופרש״י משניות, שלא שמשו ת״ח ע״כ. ובהם אל תתערב, שאין מורין הלכה מתוך משנה. עוד במשלי י״ט (יא): שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע. כי האיש החכם מעביר על מדותיו ועובר על פשע כי יכול למחול על כבודו, אך (שם יב): נהם ככפיר זעף מלך, שאין כבודו מחול. וכטל על עשב רצונו, כי כשם שהטל על עשב צורך גדול כך רצון המלך צורך גדול לשמוע בקול דברו.

נחזור לעניננו שלכן אמר כבוד חכמים ינחלו אלו ת״ח, שהכבוד שלהם ויכולים למחול על כבודם, ולכן כתיב ינחלו שבא להם בנחלה, אך המלך אין כבודו מחול, ולכן במלכים אין כתוב כבוד כי אין הכבוד שלהם, אך לא כן החכמים, ולכן ביעבץ כתוב ויהי יעבץ נכבד מאחיו לפי שעסק בתורה. ולפי שאמרו בסנהדרין פ״ז (דף נב:): אר״א למה ת״ח דומה לפני עם הארץ, בתחלה דומה לו לקתון של זהב, סיפר עמו דומה לו לקתון של כסף, נהנה ממנו דומה לו לקתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. לכן אמר וכסילים כלומר כיון שהחכם רועה כסילים מרים קלון לעצמו, שהכבוד שלו נהפך לו לקלון, כי מה שבתחלה היה נכבד בעיניו שדומה לו לקתון של זהב, כיון שסיפר עמו ונהנה ממנו מרים ממנו קלון לעצמו.

ולכן איתא בפ׳ כל כתבי (שבת קיט:): אמר רב יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת״ח, שנאמר (דה״ב לו, טז): ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה׳ בעמו עד לאין מרפא. מאי עד אין מרפא, א׳ רב יהודה כל המבזה ת״ח אין לו רפואה למכתו ע״כ. וקשה מה הוסיף רב יהודה על הפסוק. אמנם כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכות תשובה שיש כ״ד דברים המעכבים את התשובה, ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי תשובה בפני עושיהן, ואלו הן וכו׳ והמבזה רבותיו וכו׳. גם אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין צט:): ואלו שאין להם חלק לעה״ב, ואפיקורוס זה המבזה ת״ח. רבי יוחנן וריב״ל אמרי זה המבזה חבירו בפני ת״ח. זש״ה ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים לבזות אחרים בפניהם, ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאים לבזות אותם, שמן הקל בא אל החמור, שתחלה מבזה אחרים בפניהם ואח״כ מבזה אותם. ובזה עד עלות חמת ה׳ בעמו עד לאין מרפא, שאין רפואה למכתו במה שנועלים ממנו דרכי התשובה ואין לו חלק לעה״ב, וזהו שהוסיף רב יהודה דלא מבעיא בעה״ז שנועלים ממנו דרכי התשובה אלא אף גם אין לו חלק לעה״ב. ולמדנו ג״כ מהכתוב שכיון שהיו מלעיבים במלאכי האלקים שביזו ת״ח, הוי כאילו בוזים דבריו יתברך, כי כל דבריהם הם דברי ה׳ ממש.

ובשמות רבה פ׳ כ״ז (ב'): וישמע יתרו (שמות יח, א). הה״ד כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה). זה יתרו בשעה שבא אצל משה, מה כבוד נחל, ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך (שמות יח, ו). ר׳ יהושע אומר שלח לו ביד שליח. רבי אליעזר אומר שלח לו אגרת ואמר עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני עשה בגין אשתך, ואם אין אתה עושה בגינה עשה בגין בניך. ר׳ אלעזר אומר הב״ה אמר לו צא, ויאמר אל משה. א״ל הב״ה אני הוא שאמרתי והיה העולם, שנאמר (תהלים נ, א): אל אלקים ה׳ דבר ויקרא ארץ. אני הוא שאני מקרב, אני הוא שאני מרחיק, שנאמר (ירמיה כג, כג): האלקים מקרוב אני נאום ה׳. אני הוא שהקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם זה שבא אצלך לא בא אלא לשם שמים ולא בא אלא להתגייר אף אתה קרבהו אל תרחיקהו. מיד ויצא משה לקראת חותנו (שמות יח, ז). אמרו יצא משה יצא אהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ויש אומרים אף ארון יצא עמהם, לכך נאמר (משלי ג, לה): כבוד חכמים ינחלו ע״כ. הנה המ׳ הזה כלו מקשה, שכיון שכתוב כבוד חכמים לשון רבים איך יפרשהו על יתרו. ועוד ששאל מה כבוד נחל ואמר ויאמר אל משה וכו׳. ואם נאמר דקאי אסיפא דאמר יצא משה וכו׳ למה לא השיב כן מתחלה ולמה הפסיק בכמה דברים. עוד צריך להבין מאי אכפת לן אם שלח לו שליח או אגרת שהרי מן הכתוב נראה שדבר עמו ויאמר אל משה. ועוד קשה במ״ש הב״ה א״ל צא. דהיכן מצינו זה בפסוק, ומה טעם להאריך כל כך אדם זה וכו׳. ועוד מהיכא תיתי שמשה היה מרחיק את יתרו שהוצרך לומר לו אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו. אמנם השלימים האלה הם המדברים במכילתא ריש פ׳ זו: וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא דברי ר׳ יהושע. ר׳ אלעזר אמר מתן תורה שמע ובא. ר׳ אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא ע״כ. וקשה שהרי משעה שהלך משה אצלו פירש מע״א, כמ״ש (שמו"ר א, לב) ע״פ ויבאו הרועים ויגרשום (שמות ב, יז). וא״כ למה לו להתעכב כל כך מלבא אצל משה, שהרי אמרו ביבמות פ״ב (דף כד:): ת״ר אין מקבלין גרים לימות המשיח. כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. א״ר אלעזר מאי קראה (ישעיה נד, טו): מי גר אתך. בעניותך הוא דעליך יפול אבל אידך לא. וא״כ היה לו ליתרו לבא להתגייר כשהיו במצרים משועבדים ושפלים ולא כשיצאו משם שנעשו להם כמה נסים.

על כל אלה בא הכתוב ואמר וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. דקשה למה קראו יתרו, שהרי איתא שם בשמות רבה פ׳ כ״ז (ח'): שבע שמות נקראו לו, יתר כשהוא גוי, שנאמר וישב אל יתר חותנו (שמות ד, יח). ומשנתגייר הוסיף לו אות אחת כשם שעשה לאברהם ונקרא יתרו. וא״כ היל״ל וישמע יתר ולא יתרו. ועוד למה קראו כהן מדין שהרי כמה זמן היה שפירש מע״א ונדוהו מאצלם. אלה אפוא הם הטעמים שבאו החכמים הנ״ל להגיד. וזה דגרסינן ביבמות פ״ד (דף מח:): תניא ר״א בנו של רבן גמליאל אומר מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורין באין עליהם, מפני שלא קיימו שבע מצות שקבלו בני נח. ר׳ יוסי אומר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. אבא חנן אומר משום ר״א לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה. אחרים אומרים מפני ששהו עצמן ליכנס תחת כנפי השכינה ע״כ. הלא זה דברו של הכתוב וישמע יתרו, שכבר פירש מע״א וראוי לקרותו יתרו לפי שקיים ז׳ מצות בני נח, ואמרו שם במכילתא: יתר שהותיר פרשה אחת בתורה. יתרו שייתר במעשים טובים. והראיה שקיים ז׳ מצות בני נח קודם שנתגייר, שהרי כתוב (שמות יח, יב): ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים. וכתוב במכילתא ז״ל: הכתוב מתמיה עליו, אדם שהיה עובד ע״א ומנסך ומשתחוה לע״א שלו, עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלקים. וכיון דאתא לידן פ׳ זה ומ׳ זה נפרשהו כיד ה׳ הטובה עלינו, שיקשה מאד לפי שבתורת כהנים ריש פ׳ ויקרא: ר׳ יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו״ד ה״א, שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. וא״כ קשה למה אמר עולה וזבחים לאלקים. אך נלע״ד לתרץ יפה עם מאי דאיתא בזהר פ׳ משפטים דף ק״ח ב׳ ז״ל: בההוא זמנא (תהלים נ"א): אז תחפוץ זבחי צדק. בגין דהא כדין יתחבר כלא בחבורא חדא ויהא שמא שלים בכל תקוניה, וכדין קרבנא ליהוי שלים לה׳ אלקים, דהשתא אלקים לא אתחבר לקרבנא, אבל בההוא זמנא כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך ואין אלקים אחרא, ובההוא זמנא כתיב (דברים ל"ב): ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי. דהא כל ס״א אתעבר וכו׳. וזהו לפע״ד שכתוב זובח לאלקים יחרם בלתי לה׳ לבדו שר״ל כשזובח לאלקים בלבד יחרם, אמנם לעתיד לבא שאז יהיה שמא שלים ה׳ אלקים אז מותר גם לאלקים, וזהו בלתי לה׳ לבדו, כלומר כשאין שמא שלים ה׳ אלקים אלא ה׳ לבדו אז אסור לזבוח לאלקים, אך כשיהיה ה׳ אלקים מותר. א״נ ועיקר בלתי לה׳ לבדו. דהיינו כשנשגב ה׳ לבדו ביום ההוא אז מותר אפילו לאלקים וזהו זובח לאלקים יחרם. בלתי לה׳ לבדו. כשנשגב שמו לבדו שלא יהיו עוד אלקים אחרים אז מותר אפילו לאלקים לפי שאז ואין אלקים עמדי. הנה כי כן יתרו אמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו ס״ז ב׳. בשעתא דהאי מלך והאי כהן אתכפיין ואתברו ואודן ליה, כדין קב״ה שליט בלחודוהי עילא ותתא, כד״א ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא (ישעיה ב, יא). הרי שבהכניע יתרו היה כמו שיהיה לעתיד ולכן הותר לו לזבוח לאלקים. וזהו שהכתוב אומר ויקח יתרו וכו׳ עולה וזבחים לאלקים. ואמר במדרש: הכתוב מתמיה עליו, שנראה דבר תימא אדם שהיה עובד ע״א ומנסך ומשתחוה לע״א, דהיינו זבוח וקיטור כלולים בעובד ע״א שדרך עבודתה בכך, וכן נסוך והשתחויה שהם שתי עבודות אחרות. עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלקים לפי שכפר בע״א והודה ולא בוש כי אתה אלקים לבדך. עוד מורה שקיים ז׳ מצות בני נח שאחת מהם היא ברכת ה׳.

ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם וכו׳. ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין צא.): תנא משום ר׳ פפייס גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה׳ ע״כ. וקשה מאד למשה וישראל איך לא שתו לבם לזה. אמנם בפ׳ הרואה (ברכות נד:) איתא: א״ר יהודה א׳ רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות וכו׳. ופרש״י ז״ל: צריכין להודות כשיוצאין מן הסכנה. עוד שם: רב יהודה חלש ואיתפח, על לגבי רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, א״ל פטרתון יתי מאודויי. והנה ישראל אמרו שירה על הים אבל לא אמרו ברוך שהוא ברכת הגומל לפי שעדין היו הולכי מדברות ולא יצאו מן הסכנה, וחשבו שאינן חייבין עד שיצאו לגמרי מהמדבר ויכנסו לארץ, לכן בא יתרו ואמר ברוך ובזה נפטרו ישראל, כמ״ש רב יהודה פטרתון יתי מאודויי. וכנגד גזל ודינין ייתר פרשה אחת בתורה ויעץ למשה להושיב דיינין, ושפטו את העם בכל עת (שמות יח, כב). לענוש גם החוטאים ושופכי דמים. וכן היה זהיר על הזנות שכן (שם ב): ויקח את צפורה אשת משה. והביאה לבעלה, ונודע לי״ח שתקן חטא קין שהרג להבל על תאומה יתירה. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם וכו׳ (שם יב). שמזה נראה שהיה נזהר מאבר מן החי ושאר טרפיות. הרי שלא בא יתרו אלא לש״ש, ולא שייך לומר בו שלא קיים ז׳ מצות בני נח שהרי ראינו שקיימם. וגם אין לומר על שאינן בקיאין בדקדוקי מצות כישראל שהרי אמרו במכילתא: ויספר משה לחותנו (שמות יח, ח.). למושכו ולקרבו לתורה. את כל אשר עשה ה׳. שנתן תורה לעמו ישראל. וקשה שהרי הכתוב אומר את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. אך יובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ ג׳: מי אנכי (שמות ג, יא). א״ל רבש״ע וכו׳ וכי אוציא, מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם, א״ל הב״ה הוי יודע שבזכות התורה שעתידין לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם. לכן סיפר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳, שנתן להם התורה שבזכות זה עשה ה׳ שפטים בפרעה ובמצרים. ולא עוד אלא את כל התלאה אשר מצאתם בדרך. ואמר שם במכילתא: אשר מצאתם על הים. בדרך זו מלחמת עמלק. מפני שהוקשה לו והרי כתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים, וא״כ מאי התלאה אשר מצאתם בדרך, לכן פי׳ שזו היא קריעת ים סוף ששם היו ישראל בצרה גדולה. וכן במלחמת עמלק אשר קרך בדרך. ונלע״ד שכן י״ם סו״ף עמל״ק גימטריא תלא״ה בכיוון. ולכן אמר שני רבויים את כל התלאה. ויצילם ה׳ ולא ע״י אדם, כי בים סוף הרבה קטגורין היו להם, ועמלק בא עליהם בכשופים כנודע, ואלולי ה׳ שהיה לנו לא היינו נצולין מהם. ועוד שם ויחד יתרו. שייחד שם הב״ה. דבר אחר שנעשה שם יהודי. לפי שהיל״ל וישמח יתרו, לכן פי׳ מלשון ייחוד שיחד שמו ית׳ ומל עצמו וזהו שנעשה שם יהודי. כי בקריעת ים סוף יחד שמו ית׳ שניכר שם ששלט בים וביבשה. ועמלק נענש על שהיה זורק מלותיהן של ישראל כלפי מעלה כנודע. ויתרו עשה מאהבה ולא מיראה, שהרי לכך קראו עתה כהן מדין, שהיה עומד ברומו של עולם, שר וגדול במקומו, ולאהבת המקום פירש מע״א והניח גדולתו לבא למדבר להתקרב לתורה. נשאר עדין מ״ש ששהו עצמן ליכנס תחת כנפי השכינה. ועל זה באו השלימים הנז׳ ליתן טעם ליתרו למה לא בא עד עתה, וזהו שאמרו מה שמועה שמע ובא, ולמה לא בא קודם זה. ר׳ יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא. כי פחד יתרו שמא לא יקבלו הגרים עד ששמע מלחמת עמלק שכתוב בו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה, יח). דהיינו אותם שהענן פולטם והם היו הערב רב שהיו גרים יושבים חוץ לענן. ואיתא במכילתא פ׳ בשלח: ויאמר כי יד על כס יה (שמות יז, טז). רבי אלעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא מכל האומות להתגייר שיקבלוהו, ומעמלק וביתו לא יקבלוהו ע״כ. וזו מדה כנגד מדה לפי שפשט יד בגרים. וכיון ששמע יתרו מלחמת עמלק שהיתה על הגרים והב״ה נשבע כנ״ל אז בא להתגייר, וזהו וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, דהיינו הערב רב, עמו של משה, כמ״ש לך רד כי שיחת עמך (שמות לב, ז). כי כיון שנימולו ונדבקו בישראל נקראים על שמם. ואיתא בויקרא רבה פ״א (ב'): ישובו יושבי בצלו (הושע יד, ח). אלו הגרים. יחיו דגן, יעשו עיקר כישראל. וזה היה כשהוציא את ישראל ממצרים, וזהו כי הוציא, כמו כי תצא למלחמה. שלכן היא נתינת טעם למה לא בא קודם, לפי שעדין לא ידע יתרו חביבותן של הגרים ובמלחמת עמלק שמע ובא. וזהו רמוז במס׳ פ׳ זו: וישמע ב׳ בטעם שני גרישין. וסי׳ וישמע יתרו. וישמע הכנעני מלך ערד (במדבר לג, מ). וכבר אמרו שזה עמלק. וא״כ וישמע יתרו מה שעשו לכנעני מלך ערד זה עמלק, ושם אמרו שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, אף כאן עמלק בא להזדווג לאותם שלא היו תחת הענני כבוד, וזהו רמז שני גרישין דהיינו שנתגרשו מתחת העננים ודוק. אמנם ר״א לא שוה לו טעמו של ר״י שבשביל מלחמת עמלק בא יתרו לפי שגם מישראל נפלטו מהענני כבוד, כמ״ש בילקוט פ׳ תצא (רמז תתקל"ח): ויזנב בך וכו׳ (דברים כה, יח). רבנן אמרי שבטו של דן שפלטן הענן שהיו כלם עע״א. וא״כ מי יאמר שהיה בשביל ערב רב שעשה מלחמה בעמלק דילמא בשביל ישראל, ומה שנשבע שלא יקבלו גרים מזרעו של עמלק הוא לפי שהיה ראשון להזדווג לישראל בצאתם ממצרים, אשר קרך בדרך. ולכן ר' אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, שבה הורה חביבות הגרים.

וזה כשנבאר איזה פסוקים בפ׳ הקודמת (שמות יג, יח-יט): ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו׳. דקשה דמאי שייטיה דהאי קרא בכאן שהיה לו לומר זה לעיל בפ׳ בא ביציאתם ממצרים, סמוך למ״ש ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים וכו׳ (שמות יב, לה). שם היה לו לומר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. שכן דרשו (שמו"ר כ, יט) ע״פ חכם לב יקח מצות (משלי י, ח). שהכל היו נפנין על כסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף. אמנם המדרש (תנחומא פ' נשא, ל') אומר: הים ראה וינוס (תהלים קיד, ג). מה ראה, ארונו של יוסף ראה. וקשה שהרי אמרו (שמו"ר כ״א, ח) ע״פ יקוו המים (בראשית א, ט): תנאים התנה הב״ה עם הים שיקרע לבני ישראל. וא״כ למה הוצרך לארונו של יוסף. אך במכילתא פ׳ בשלח: וחמושים עלו בני ישראל (שמות יג, יח). אחד מחמשה יצאו. וזה על פי מ״ש במכילתא פ׳ בא: וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח). ר״ע אומר מאתים וארבעי׳ רבוא היו. ובזה מובן א׳ מחמשה יצאו, שהרי ישראל היו ששים רבוא והע״ר היו ר״מ רבוא שהם ד׳ פעמים ס' רבוא, ובזה נמצא שישראל היו א׳ מחמשה. לכן בראות הים כל כך רבוא, ד׳ פעמים יותר מישראל לא היה רוצה ליקרע לפי שהתנאי היה שיקרע לבני ישראל ולא לשאר אומות, שכן הערב רב היו בהם מכל האומות. ולכן הראה לו משה ארונו של יוסף, שהוא גיירם ומל אותם והכניסם אל תחת כנפי השכינה כנז׳ בדרושים הקודמים, ובזה ראוי הים ליקרע מפניהם, שכן אמרנו לעיל יעשו עיקר כישראל. ולכן אמר הכתוב (שמות יג, יח): ויסב אלקים את העם. שהם הערב רב ככתוב שם בזהר (ח"ב מ"ה ב'). והיו כל כך עד שהיו ישראל א׳ מחמשה לבד, וזהו וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. שלא היו רק א׳ מחמשה, ובשביל זה ראה משה כי הים לא היה רוצה ליבקע בראותו כל כך עם שלא היו מבני ישראל. והלך והביא עמו ארונו של יוסף שהכניסם תחת כנפי השכינה כדי שיקרע הים לפניהם. וכן הים ראה וינוס. ומזה נודע ליתרו אהבת ה׳ לגרים, ולכן קריעת ים סוף שמע ובא, אך ר׳ יהושע לא רצה בזה לפי שאיתא בחולין פ״א (דף ז.): דר׳ פינחס פגע ביה בגינאי נהרא, אמר לו חלוק לי מימיך וכו׳, הוה ההוא טייעא דלוה בהדיה, א״ל חלוק ליה נמי להאי דלא לימא כך עושים לבני לויה חלק ליה. על כן נאמר שהים נחלק לע״ר משום דלא לימרו כך עושים לבני לויה. אבל לא מחיבת הגרים. ובזה אפשר לי להבין מאי דגרסי׳ התם, אמר רב יוסף כמה נפיש האי גברא כמשה ושיתין רבבן. ופרש״י שנחלק להם ים סוף. וקשה מה חידש רש״י, אלא ודאי שכונת המאמר היא שהים נחלק גם לע״ר אבל לא בזכותם, כי לישראל ודאי שנחלק להם ים סוף בזכותם, אך לע״ר לא נחלק אלא מפני שהיו בני לויה. ולכן נראה לו לר״י שיותר טוב לומר ששמע מלחמת עמלק ובא, לפי שתכף שכתב ויאמר כי יד על כס יה (שמות יז, טז). שנשבע שלא יקבלו גרים מזרעו של עמלק, כתב וישמע יתרו (שמות יח, א). ובין לר׳ יהושע ובין לר״א סבירא להו שיתרו קודם מתן תורה בא. אך ר׳ אלעזר המודעי סבר שיתרו בא אחר מתן תורה, ולכן אמר מתן תורה שמע ובא שגם הגרים היו שם, כדגרסי׳ בפ׳ חבית (שבת קמו.), גרים אע״פ דאינהו לא הוו מזלייהו הוו, דכתיב את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה (דברים כט, יד). ועוד שכתוב בתורה וגר לא תונה ולא תלחצנו (שמות כב, כ). ובכמה מקומות הזהירה תורה על הגר. ולכן שפיר קאמרי כי לא בא יתרו קודם לפי שלא ידע אם יקבלוהו ואינו בכלל אותו שאומר מפני ששהו ליכנס תחת כנפי שכינה, ואחרי שהארכנו יותר מדאי נבא לביאור המאמר של שמות רבה הנז׳. כי הנה המה ראו כן תמהו בכתובים שאחרי שאמר ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה וכו׳ חזר ואמר ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך, שאם כבר בא אליו איך שייך לומר כן. והראיה שלא בא עדין שכתוב אח״כ ויצא משה לקראת חותנו, ומי הכריחו ליתרו לשלוח למשה קודם בואו אליו. יבוא שלום לאהל משה מבלתי הגיד לו, שהרי בהגדתו זאת הוכרח משה לצאת לקראתו ולהטריח אהרן וכל זקני ישראל. ואינו מן הראוי למי שבא להתגייר ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו. אלא ודאי צריך טעם נכון למה עשה כן. וגם אלה לחכמים הנזכרים לעיל, כי כל א׳ הולך לדרכו אשר דרך בה במ׳ הקודם. כי הנה ר׳ יהושע אמר מלחמת עמלק שמע ובא, כי ע״י מלחמת עמלק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, שמע יתרו כי היו הערב רב חוץ לענן. ולכן פחד שמא גם הוא ישב חוץ למחנה ואיה כבודו. ועוד כי כונתו היתה לבא לשמוע תורת ה׳ ומצותיה, ואם מחוץ למחנה מושבו לא יוכל לשמש תלמידי חכמים וללמוד תורה כרצונו, ועוד טעם אחר כי ר׳ יהושע עצמו הוא האומר שם במכילתא ע״פ ויקח יתרו את צפורה אשת משה אחר שלוחיה, אחר שנפטרה ממנו בגט ע״כ. שכן כתוב (ירמיה ג, ח): שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה. דאל״כ מאי אחר שלוחיה פשיטא ששלחה, שהרי כתוב בפ׳ שמות, ויקח משה את אשתו ואת בניו וכו׳ וישב ארצה מצרימה (שמות ד, כ). ואם לא ששלחה איך היתה עם יתרו. ועל כן כיון שנפטרה בגט פחד יתרו שמא לא ירצה לקבלה, והוא לא כן ידמה שלכן היה מתכבד במשה, שבכל מקום אמר חותן משה. ולפי שאגדה פתחה לבעלה לכן אמר את צפורה אשת משה, שעדין היא אשתו ואשת נעורים כי תמאס. ולכן א״ר יהושע אני חותנך יתרו בא אליך שלח לו ביד שליח, כי בזה יראה אם יכניסהו תחת הענני כבוד, שאם השליח יכנס גם הוא יכנס. וזש״ה ויבא יתרו וכו׳ אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם, דהיינו תחת הענני כבוד. ורא״א שלח לו אגרת. הנה ר״א סבר כי יתרו היה מפחד שלא יקבל אותו משה כלל ובפרט על שאיחר לבא, כמ״ש (יבמות כד:): הן גר אתך בעניותך וכו׳. ור״א הוא דאמר קריעת ים סוף שמע ובא. שעדין יש פנים לכאן ולכאן, כי אפשר שהע״ר ג״כ נקרע להם הים להיותם גרים וחביבים לפני המקום. או בשביל שהיו בני לויה. ולכן שלח לו אגרת, כי לא רצה לעשות ע״י שליח מפני כבודו שמא לא יקבלנו, ורצה שלא יודע הדבר ולפיכך כתב לו אגרת. ואיתא בחזקוני פ׳ זו ז״ל: ענני כבוד היו מקיפין את ישראל ולא היו השלוחין נכנסין תוך הענן, וקשר לו האגרת בחץ וזרקו לתוך הענן ע״כ. ואמר עשה בגיני שקבלתיך בביתי בברחך מפני פרעה. ואם אין אתה עושה בגיני עשה בגין אשתך, כי אע״פ שפטרתה בגט שמרה פתחה לך ועדין היא אשתך, ואם אין אתה רוצה להחזירה עשה בגין בניך. ותנן בפ״ט דנדרים (דף סו.): פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, אומרים אילו היית יודע שלמחר אומרים עליך כך היא וסתו של פלוני מגרש את נשיו וכו׳. מה ראתה אמן של אלו להתגרש וכו׳. ואע״פ שהמשנה אומר ועל בנותיך, עכ״ז גם לבנים יש גרעון כשהם בני גרושה. ור״א המודעי הוא דאמר מתן תורה שמע ובא, ולכן פי׳ הב״ה אמר לו צא, ויאמר אל משה (שמות יח, ו). משום דקשיא ליה מה שהקשינו, שאחר שכתב ויבא יתרו, לא שייך לומר אני חותנך יתרו בא אליך. ולכן פי׳ שהב״ה אמר לו למשה צא, וזה משום סמיכות הכתובים אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, דמה טעם לומר כל אלו הסימנים, דדי באמרו אל המקום אשר הוא שם. אלא כל זה הוא לדרשא. דר״י סבר שלח לו ביד שליח, וזהו אשר הוא חונה שם. ובמס׳: חונה ב׳ וחסר. אשר הוא חנה שם (שמות יח, ה). חנה מלאך ה׳ סביב (תהלים לד, ח). והוא מה שאמרנו שרצה יתרו להכנס תחת העננים כמשה, וזהו חנה חסר, ופי׳ שלא היו נכנסים שם הע״ר, וזה לפי שחנה מלאך ה׳ סביב, שהיו מסובבים בענן שכינה. ולכן ויאמר אל משה ע״י שליח. ור״א מדייק מלת אני, דאם ע״י שליח מאי אני, היל״ל הנה חותנך יתרו בא אליך. אלא ודאי שכתב לו כתב והיה מדבר לו לנוכח אני חותנך יתרו. ור״א המודעי מפיק לה מאמרו הר האלקים, שמזה נלמוד שהיה אחר מתן תורה, שלפיכך קראו הר האלקים ולא על שם העתיד ככתוב בפ׳ שמות, ויבא אל הר האלקים. כי שם הוכרח לומר כן לפי שוינהג את הצאן אחר המדבר, ולא בתוכו בשביל שצפה שעתידה תורה להנתן שם. וא״כ סמך הר האלקים לויאמר לדרוש שהאלקים א״ל צא, ולכן חזר ואמר ויאמר אל משה ולא פירש מי, דהיינו האלקים הנז׳ הוא שויאמר אל משה. ועוד ויאמר אל משה אני שהוא נאמר על הב״ה, כמו ששנינו (סוכה ד, ה): אני והו הושיעה נא, ואני הוא הב״ה, כמ״ש ואני בתוך הגולה (יחזקאל א, א). וזהו ויאמר אל משה, מי הוא שאמר כן, אני אמר למשה חותנך יתרו בא אליך וכו׳. ותכף ומיד ויצא משה לקראת חותנו (שמות יח, ז). א״ל הב״ה אני הוא שאמרתי והיה העולם. גם זה מורה שדורש אני על הב״ה. וזה לפי מ״ש בב״ר פ׳ א׳ (א'): בתורה היה מביט הב״ה ובורא את העולם. וכמ״ש במקומו (ח"א דרוש א'). ולכן שפיר קאמר אני הוא שאמרתי בתורה מה שאמרתי ובזה היה העולם קיים, שאלולי התורה לא היה נברא העולם, ומביא ראיה מהכתוב (תהלים נ, א): אל אלקים ה׳ דבר ויקרא ארץ. שכן אמרו ז״ל במדרש שוחר טוב ע״פ זה ז״ל: וכן בני גד ובני ראובן אומרים אל אלקים ה׳ אל אלקים ה׳ הוא יודע (יהושע כב, כב). ומה ראו להזכיר שתי פעמים, אלא שבהן נברא העולם שבהן ניתנה תורה. הרי שבתורה נברא העולם ובה מתקיים. אני הוא שאני מקרב לישראל שקבלו התורה. ואני הוא שאני מרחק לא״ה שלא רצו לקבלה. לפי שדפק הב״ה על פתחן של א״ה אם ירצו לקבלה כדי שלא יהיה להם פתחון פה על ישראל. ותכף ומיד שאלוהו מה כתיב בה והשיב להם לפי דרכן, כדי שיתרחקו ממנה ככתוב אצלנו במקומו (ח"ב דרוש י"ח). אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, דאיתא במדבר רבה פ״ג (ב'): בא וראה יתרו קירבו הב״ה אבל לא בחרו. דהיינו שלא בחרו כישראל, כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה, ד). אמנם כשבא להתגייר ולהניח ע״א קירבו הב״ה ולא רחקו כשאר גרים, דתני והדר מפרש. אדם זה שבא אצלך וכו׳. שיובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל פ׳ י״ג מהלכות איסורי ביאה ז״ל: המצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקי׳ אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת וכו׳, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו וכו׳. ז״ש הב״ה למשה על יתרו אדם זה, כלומר גדול הדור שנק׳ אדם בשביל חשיבותו, והיה יושב בכבוד והדר בביתו ובחומותיו ועכ״ז הניח הכל ובא אצלך כאיש דעלמא. ומזה נודע שלא בא בשביל שררה. לא בא אלא לשם שמים, ולא מפני הפחד בא להכנס לדת, שהרי לא בא מתחלה כששמע בגדולת ישראל, אלא שרצה לראות אם יקבלו גרים. ולא בא אלא להתגייר ולא לשם ממון, רק בא להיות כגר בארץ וכאורח נטה ללון. אף אתה כמו שעשיתי אני ששמתי בלבו לבא לשם שמים קרבהו וגיירהו מיד ואל תרחיקהו כדרך שעושים לגרים דאי פריש נפרוש. ועוד קרבהו תחת הענני כבוד ואל תרחיקהו כערב רב שנתרחקו ממחנה ישראל והענן פלטם, אדרבא מבני יתרו נתקרבו וזכו להיות מיושבי לשכת הגזית ונטל שררה על ישראל, וכמ״ש ז״ל (סנהדרין קו.) ע״פ ומשפחות סופרים יושבי יעבץ. (ד״ה א׳ ב׳). שהיו מבני יתרו שזכו לישב בלשכת הגזית. וגם אמרו (ספרי פ' בהעלותך, במדבר י, כט): שבנותיהם נישאו לכהנים, והיו בני בניהם מקריבין ע״ג המזבח. ולפי שלא בא בשביל ממון נאמר בו והיה הטוב ההוא וכו׳ (במדבר י, לב). ואז״ל (ילקוט במדבר י', רמז תשכ"ו): שנתנו להם דושנה של יריחו. וגם בשביל שלא בא מפני הפחד, לכן נאמר (ש״א טו, ו): ויאמר שאול אל הקני סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו. וכן נאמר ליונדב בן רכב, לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים (ירמיה לה, יט). מיד ויצא משה לקראת חותנו וכו׳ (שמות יח, ז). וי״א אף ארון יצא עמהם, הוא הארון האמור בפ׳ עקב שהיו בו לוחות אחרונות, וזה אליבא דר״א המודעי שבא יתרו לאחר מתן תורה. אך לר״א ור׳ יהושע שבא קודם מתן תורה, אמרו במכילתא וי״א אף שכינה יצאת עמהם. ולא דכר שמיה דארון כי עדין לא נעשתה. והשתא אתי שפיר ראשית המ׳ כבוד חכמים ינחלו זה יתרו. דהיינו הוא ובניו שהיו חכמים גדולים בתורה, וכן איתא בילקוט פ׳ זו (רמז רס"ח): אני חותנך יתרו בא אליך, הב״ה בוחן לבות וכליות, א״ל יתרו אתה בא להקביל פניו של אותו צדיק, אל יהו בתי מדרשות בטלין מזרעך לעולם, שנאמר איתן מושבך וכו׳ (במדבר כד, כא). ולכן שפיר קאמר כבוד חכמים ינחלו. שנחלו הכבוד מאביהם. ואמר מה כבוד נחל והביא הפ׳ ויאמר אל יתרו לדרוש כמה נתכבד יתרו שא״ל הב״ה למשה צא כמו שפי׳, וא״ל קרבהו אל תרחיקהו. ועוד נחל כבוד גדול באותה שעה שיצא משה ואהרן וכל זקני ישראל והשכינה או הארון.

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, נבאר ענין תמוה מאד שמצאתי כתוב בס׳ גלי רזיא, ויש מקצתו בילקוט ראובני פ׳ זו ז״ל בקיצור: ג׳ יועצים היו לפרעה איוב יתרו ובלעם והיו שונאים לישראל, יתרו היתה קליפתו יותר קשה מכלם שהיה קין והיה רודף אחרי זוהמתו ולא הניח ע״א בעולם שלא עבדה, וכל שנכנס בביתו היה מפתהו להכניסו תחת הנחש, וכשהכניס משה לביתו בקש לפתותו ורצה להאכילו לחם מגואל, וכשראה שלא יכול לו הסכים לתת לו צפורה בתו כי אמר אולי יפותה ממנה, ונעשה הפך כונתו כי נמשכה אחר מדות בעלה, ולבסוף בעט באלקיו והודה בעל כרחו כי גדול ה׳ מכל האלקים, ועכ״ז לא רצה להתגייר עד לאחר זמן, הה״ד לכה אתנו והטבנו לך (במדבר י, כט). והוא השיב לא אלך וכו׳. מכאן אנו רואים שלא בא אלא שלא היה מאמין שכל כך טובה בא לישראל. והעצה שנתן למשה בענין השופטים היה בתחבולה להראותו שהיה רוצה שיקל מעליו המשא, ובלבו אמר שאם משה יעשה עצתו תפול קנאה ושנאה ביניהם, וכל א׳ יתקוטט עמו למה נתת מעלה לפלוני ולא אלי כענין קרח ועדתו, ותכף הרגיש משה בדבר, וישלח משה את חותנו (שמות יח, כז), ואע״פ שהב״ה הסכים בכל מה שאמר, וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר חוזר להב״ה וכו׳. ואני בעניי מצאתי לו סמוכות בסדר אליהו רבה פ״ה דף ט׳ ב׳ ז״ל: ומפני מה זכה יתרו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה ממה שעתיד הב״ה ליתן לצדיקים לעולם הבא, מפני שנהג בחכמה שלא לשמה, לפי שכל אותן השנים שהיה משה בביתו של יתרו וראה כל המעשים שעשה ולא עשה לו כל דבר, עד שבא למצרים (ובא לידי דבר, [אמר] אוי לו כל אותן מעשים שעשה זה בתוך ביתו והן מביאין אותו לחיי עולם הבא ואיני יודע מה, [עמד ו]עשה דבר גדול מעצמו), ויקח יתרו חותן משה. שיגר אצלו שליח א״ל משביע אני עליך בשני בניך שהיו אומרים לך מפני מה אתה קורא שם האחד גרשום גר הייתי בארץ נכריה. אליעזר אלקי אבי בעזרי. משביע אני עליך באל אביך שתצא לקראתי ותקבלני בסבר פנים יפות, מיד יצא לקראתו וכו׳. בוחן לבות וכליות, הוא אומר לו יתרו אתה באת להקביל פניו של אותו צדיק, לא יהו בתי מדרשות בטלים מזרעך לעולם. מכאן אמרו יתן אדם בתו לת״ח אפילו נותן כל ממונו עליה, שכן מצינו ביתרו שלא זכה אלא ע״י משה ע״כ. המ׳ הזה מובן עם הנאמר. אך נלע״ד שכל דברי חכמים קיימים, כי הנה מתחלה בא יתרו שלא לשם שמים. אמנם בוחן לבות וצופה עתידות שראה שיוצאים ממנו בנים הגונים וגדולים בתורה, צוה למשה לצאת לקראתו ולנהוג בו כבוד, וזש״ה וישמע יתרו כהן מדין (שמות יח, א). קראו כן לפי שעדין לא השלים עצמו ולא האמין עד שבא לראות בעצמו את כל הטובה שעשה הב״ה למשה ולישראל עמו, ולפי שלא בא משה לקראתו עד שנאמר לו מפי הב״ה, לפיכך שלח אצלו שליח וא״ל משביע אני עליך בשני בניך וכו׳. כי הוקשה לו למה לו להזכיר כא׳ שני בניו של משה, ולתת טעם כי אמר גר הייתי, כי אלקי אבי בעזרי. אלא ודאי שיתרו הוא שא״ל כן משביע אני עליך בשני בניך, שאעפ״י שהתניתי שהבן הראשון יהיה לע״א, חוזרני בי ומשביע אני עליך באל אביך שתצא לקראתי ותקבלני בסבר פנים יפות, ואז א״ל הב״ה למשה אדם זה שבא אצלך כדלעיל. ועל כן ויספר משה לחותנו (שם ח). כדי להמשיך לבו ולקרבו לתורה. והנה ג׳ יועצי פרעה נרמזו בשמו של איוב שהוא היה כשר מכלם, כי איוב ר״ת איוב יתרו ובלעם.

ובזה נבין מ׳ המכילתא שהקדמנו, הוקשה להם בכתוב כפל הענין, דכיון שאמר וישמע משה לקול חותנו די ולמה חזר ואמר ויעש כל אשר אמר. ועוד מאי לקול חותנו, דהיה די שיאמר וישמע משה לחותנו. ועוד דהיל״ל בקול חותנו, לכן אמר ר״י וישמע משה לקול חותנו ודאי, לרמוז שהיה זה כמ״ש הב״ה לאברהם, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא, יב). והוא מ״ש בפ׳ לך לך, וישמע אברם לקול שרי (בראשית טז, ב). שאמרו בב״ר פ׳ מ״ה: ר׳ יוסי אמר לקול רוח הקדש, המד״א (ש"א טו, א): ועתה שמע לקול דברי ה׳. ז״ש לקול חותנו ודאי דהיינו לרוח הקדש שדבר בפיו על מינוי הדיינים, ויעש כל אשר אמר לו חותנו. שאחרי שהבין משה כי רוח ה׳ דבר בו עשה ככל אשר אמר לו יתרו. ולכן אמר ׳לקול׳ ולא ׳בקול׳ דהיינו לקול רוח הקדש. ור״א המודעי אמר שאם כן היה לו לומר ויעש כן. אלא ודאי שחזר ואמר ויעש ככל אשר אמר לו אלקים, שהבין משה שכונתו היתה רעה, ולכן אמר ויעש ככל אשר א״ל אלקים אבל לעשות רצון יתרו. ואף בזה נאמר כי אחרי ששלחו לארצו חזר ונתגייר, וכמ״ש שם במכילתא, שאמר יתרו הריני הולך לארצי ואגייר לכל בני מדינתי ואביאם לתלמוד תורה ואקרבם תחת כנפי השכינה. יכול שהלך ולא עשה, ת״ל ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וכו׳ (שופטים א, טז). הרי שהיה אלקים עמו ולבסוף היה צדיק מתהלך בתומו. ויעש למען שמו. והוא ידע בשכבו ובקומו. ובשלום יבא אל מקומו. כן יהיה עמנו וישקיף וירא ממרומו. לבנות הדומו. ויפן ברחמיו לעמו. ויפרוס עלינו סכת שלומו. ב״ב אמן. בילא״ו.