משנה כט

הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות, והחיים לידון לידע להודיע ולהוודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון. ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

כפולים זו על גבי זו הן דברי התנא הזה, ועוד קשה שהתחיל הילודים למות, שהיל"ל החיים למות והמתים "לחיות" ולא להחיות. אמנם איתא בפרק חלק (סנהדרין צ''א ע''א): אמר ליה ההוא מינא לגביהה בן פסיסא, אוי לכון חייביא דאמריתו מיתי חיין, דחיין מייתי דמיתי חיין, א"ל אוי לכון חייביא דאמריתו מיתי לא חיין, דלא הוו הוו דהוו לא כל שכן. ופרש"י ז"ל: דחיי מיתי: אותן שהן חיין רואין אנו שמתים, והיאך יעלה על דעתנו שהמתים חוזרין וחיין. דלא הוו: אותן שלא היו בעולם נוצרים ונולדי' וחיין, אותן שהיו כבר לא כ"ש שחוזרין וחיין עכ"ל. וקשה מאי קושיא היא זו, שהרי אף שהחיים מתים למה לא יחיו המתים, דאדרבא משם ראיה שלכך החיים מתים כדי שיחזרו ויחיו, ומה השיב באמרו דלא הוו הוו וכו' כי סדר התולדה כך היא בצמח האדמה ובבעלי חיים שנולדים ולא בשביל זה חוזרים וחיים. אמנם נלע"ד שכונת המין היתה על מיתי יחזקאל שאע"פ שחיו חזרו לעפרם, וכמ"ש בפ' חלק (סנהדרין צ''ב ע''ב). ולכן אמר ווי לכון חייביא. כלומר הרי אתם מוציאים שקר מפיכם לומר שעתיד הקב"ה להחיות המתים שהרי דחיי מייתי. כלומר אותם שהחיה יחזקאל מתו, וזה מורה על החיים אשר הם חיים עדנא ולבסוף מתים שלא יחיו עוד, וזהו דמיתי חיין. אי איפשר שאותם שעוד לא קמו שיחזרו ויחיו, והשיבו גביהא בן פסיסא אוי לכון חייביא דאמריתו מיתי לא חיין. כי בזה נעשים רשעים לכפור בתחיית המתים, והכריח הדבר דלא הוו הוו וכו'. נלע"ד שיובן עם מ"ש בזהר פ' וארא דף כ"ח ב': א"ר אלעזר תפח רוחיהון דאינון דאמרין דלא זמין קב"ה לאחייא מיתייא, והיך יתעביד מינייהו בריה חדתא, ייתון ויחמון אינון טפשאין חייביא וכו', בידיה דאהרן הוה חוטרא אעא יבישא וקב"ה לפום שעתא אהדר ליה בריה משניא ברוחא וגופא, אינון גופין דהוו בהו רוחין ונשמתין קדישין ונטרו פקודי אורייתא וכו'. ז"ש דלא הוו, דהיינו מטה אהרן שלא הוה לעולם במדרגת חי אלא צומח עכ"ז נתן לו הב"ה רוח חיים, ויבלע מטה אהרן את מטותם (שמות ז, יב). דהוו דהיינו שהיה בהם כבר רוח חיים בגוף ונפש לא כל שכן, ז"ש התנא אחרי שהקדים (במשנה כח): הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. לכן אמר אחריו הילודים למות, כי מעת הלידה מעותד למיתה, כמ"ש (קהלת ג, ב): עת ללדת ועת למות. כי מעת הלידה מוכן לעת המיתה, וכיון שכן והמתים להחיות. שמן הילודים למות נודע כי המתים להחיות, שהב"ה ברחמיו עתיד להחיותם, כי כיון דלא הוו הוו, שהילודים שעדין לא היו בעולם נולדים לאויר העולם והם מתים, כ"ש שהמתים שכבר היו עתידים לחיות, ולכן אמר "להחיות" על ידי המקום ב"ה שנתן להם הויה בעולם מתחלה והוא עתיד להחיותם, ואחר שיחיו יבא יום הדין הגדול, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו' (דניאל יב, ב). ולמה כן, לידע וכו'. כי עיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב). ואם אין אחרים מודיעים לו, לא יוכל לידע מעצמו, ולכן פירש הר"ב: לידע: מאחרים. והוא כנגד "הילודים למות" שאדם נולד בעה"ז לידע מאחרים, וכנגד "והמתים להחיות" אמר להודיע. ויובן עם מ"ש באותיות דר' עקיבא אות א': שלעתיד מוריד הב"ה חנוך בן ירד ששמו מט"ט, ומעמיד את כסאו לצד אחר, ומעלה את קרח ואת עדתו משאול, ומביאין לפניו כל באי עולם ואומרים לו, כלום ראיתם אלוק אחר מבלעדי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ומשיבין ואומרי' לא ראינו כמוך בעולם. הרי שבתחיית המתים יודיעו לכל, ובזה "והחיים לידון" דהיינו להוודע מעצמו, שאחרי שיקומו בתחייה יכירו וידעו כל באי העולם שהוא אל ואין זולתו, הוא היוצר על הגוף שנוצר מהאדמה כחומר ביד היוצר, הוא הבורא על הנשמה שהיא רוחנית, חלק אלוק ממעל שמתחת כנפי הכבוד חוצבו שהוא בעולם הבריאה. ויובן עוד עם מ"ש בפ' חלק (סנהדרין צ' ע''ב), א"ל קיסר לר' גמליאל אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא ועפרא מי קא חייא, אמרה ליה ברתיה [שבקיה ואנא מהדרנא ליה], שני יוצרים יש בעירנו, א' יוצר מן המים וא' מן הטיט איזה מהן משובח, א"ל זה שיוצר מן המים, א"ל מן המים צר, מן הטיט לא כל שכן. ואם כן הוא היוצר מן הטיט, הוא הבורא מן המים וזה מורה על זה, הוא המבין כמ"ש בפרק א' דר"ה (דף י''ח ע''א): היוצר יחד לבם (תהלים לג, טו). לפיכך הוא מבין אל כל מעשיהם. ויובן עם מ"ש לעיל במשנת (ה'): ר' יוחנן בן ברוקא [כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי] וכו'. מדרשם ז"ל בב"ר פ' כ"ד. לארכיטיקטוס (פי' אדריכל, אומן בנינים בלע"ז) שבנה את המדינה חדרים, חדרים ומערות, לאחר ימים נעשה גבאי והיו בני המדינה מטמינין מפניו בתוך החדרים ובתוך המערות, א"ל אני הוא שבניתי את המערות ומפני אתם מטמינין וכו'. אף כאן הוא היוצר רוח אדם בקרבו, ולכן הוא המבין אל מעשיהם, הוא הדיין בדין אחר המות, הוא עד כמ"ש (חגיגה ה' ע''ב): מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג). הוא בעל דין לתבוע חובותיו של אדם, ועוד כלפי מה שאמרו (סנהדרין ו' ע''ב): כי לא לאדם תשפטו כי אם לה' (דה''ב יט, ו). וכמו שפירשנו במקומו. הוא עתיד לדון ביום הדין הגדול אחר התחייה, ואע"פ שכבר אמר והחיים לידון, בא להשמיענו שאע"פ שדן את האדם אחר המות עכ"ז הוא חוזר ודן ליום הדין, ברוך הוא שאין לפניו לא עולה. כלומר שגם הרשעים מצדיקים דינו עליהם ואומרים יפה דנת וכו'. כמ"ש (עירובין י''ט ע''א) ע"פ גם ברכות יעטה מורה (תהלים פד, ז). וזה כלפי "הוא הדיין", וכנגד "הוא עד" ולא שכחה. כי ביד כל אדם יחתום וכו' (איוב לז, ז). וכנגד "הוא בעל דין" ולא משוא פנים. שאע"פ שהוא אלוק, נצב בעדת אל והדיינים יושבים, כמ"ש לאברהם (רש''י בראשית יח, א): שב, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדייני' והם יושבים. ללמד לבריות לא תכירו פנים במשפט וכו' (דברים א, יז). וכלפי מ"ש "הוא עתיד לדון" ולא מקח שוחד, שבדין העתיד ישארו ישראל נקיים ביסורין שהביא עליהם, ולא לקח שוחד המצות בשביל העבירות, כמ"ש בזהר פ' בלק קצ"ט ב'. שהכל שלו כי אז יגיעו ימים אשר אין בהם לא זכות ולא חובה. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך ושם תעשה תשובה כי על כרחך אתה נוצר, שהנשמה באה לעולם לטרוח ולעמול בשלו, ועל כרחך אתה נולד, כי אדם לעמל יולד כדלעיל, ועל כרחך אתה חי. אע"פ שלפעמים נבחר מות מחיים, ועל כרחך אתה מת. ואין שהות לעשות תשובה, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'. ולכן יהיו בגדיך לבנים בתשובה ומעשים טובים, כדי שתזכה ותראה ותירש חיי העה"ב ותתענג בדשן נפשך.