דרוש נ''ג לפרשת משפטים ושקלים

אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו (שמות כא, ל).

במדרש (מכילתא פ׳ משפטים): ר׳ ישמעאל אומר בא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם על בשר ודם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים, שנאמר כי תשא את ראש וגו׳ (שמות ל, יב). ואומר איש כסף נפשות ערכו (מ"ב יב, ה). ואומר כופר נפש איש עשרו (משלי יג, ח). ואומר להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטייך בצדקה פרוק (דניאל ד, כד). ואומר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף וכו׳ ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר (איוב לג, כג). ע״כ.

יוצר הכל ובורא העולם שם שם לו שני הפכים בנושא אחד למען יכירו וידעו כל באי עולם כי הוא אדון על כל המעשים ועושה בהם כרצונו. הלא ראינו כי בעולם העליון עושה שמים משני הפכים, כאשר חכמים הגידו בב״ר פ׳ ד׳. ויקרא אלקים לרקיע שמים (בראשית א, ח.). נטל הב״ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים. והוא רמז למ״ש (בראשית רבה פ׳ י״ב. ה׳ אלהים (בראשית ב, ד). למלך שהיו לו כוסות ריקים, אמר המלך אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעין. צונן הם מקריסין, ומה עשה המלך ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקדוש ברוך הוא אם בורא אני את העולם במדת הרחמים, הוי חטייה סגיאין. במדת הדין האיך העולם יכול לעמוד. אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד.), בתחלה ברא את העולם במדת הדין ראה שאינו מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. ולכן הש׳ קמוצה שמורה על הא׳ כנודע, והם אותיות אש ומים פשוט. להורות כי העיקר הוא להנהיג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, וכן בעולם המלאכים איתא במדבר רבה פ׳ י״ב. א״ר יוחנן כתיב המשל ופחד עמו וגו׳ (איוב כה, ב.). המשל זה מיכאל והוא של שלג, ופחד זה גבריאל והוא של אש, מהו עמו מושלמים לו, לא זה מזיק את זה ולא זה מזיק את זה עכ״ל. כי הנה ראינו שבאו שניהם יחד אצל אברהם, א׳ לבשר את שרה וא׳ להפוך את סדום והיו לאחדים. וכן הגלגלים שיש בהם זה נגדיי לזה, ולעשות רצון קונם מתאחדים זה עם זה כי לעשות רצונו חפצו. ובמצרים כתוב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט, כד.). שאעפ״י שהם שני הפכים עכ״ז האש היתה מתלקחת ועומדת בתוך הברד כנגד טבעה. וכן האדם נוצר משני הפכים, כמ״ש וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב, ז.). הוא הגוף שמחומר קורץ, ויפח באפיו נשמת חיים כלה רוחנית, כי בזה גם הגוף מזדכך וקונה רוחניות, וזהו ויהי האדם לנפש חיה. שכן אמרו (ויקרא רבה פ׳ כ׳.), תפוח עקבו של אדם היה מכהה גלגל חמה. וחנוך זיכך גופו עד שנעשה מלאך, ויתהלך חנוך את האלקים וכו׳ (בראשית ה, כד.). ובפ״ט דברכות (דף סא.), הובא בילקוט פ׳ בראשית בנוסח זה, דרש רב נחמן בר רב חסדא מ״ד וייצר (בראשית א, ז.). בשני יודין, שני יצרים יש בו באדם יצ״ט ויצה״ר, מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק גבי בהמה דלא כתיב בה וייצר הכי נמי דלא שליט בה יצה״ר, הא קא מזקא ובעטא ונשכא, אלא כדר״ש בן פזי דאמר אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי ע״כ. ושם בילקוט ז״ל, ויש מקשים דמאי קושיא דילמא יצה״ר אית בבהמה ולא יצ״ט ולהכי לא כתיב בה וייצר ע״כ. ונלע״ד כי הנה כתוב ויצר ה׳ אלקים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים (בראשית ב, יט.). ולא דכר שמה דבהמה כלל. רק בבהמה כתוב ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה (בראשית א, כה.). ולכן הקשה רב נחמן מהבהמה ולא מחיה ועוף, דבהמה לא כתיב בה ויצר כלל, וא״כ הכי נמי דלא שליט בה יצה״ר, דבשלמא בחיה ועוף דכתיב בהו ויצר בי׳ אחת נאמר דאית בהו יצה״ר ולא יצה״ט, אך בבהמה דלא כתיב בה ויצר כלל, נימא דלא שליט בה יצה״ר וכ״ש יצה״ט. דהא חזינן דחיה ועוף מזיקים כעופות הדורסים וחיה רעה, אך הבהמה מסתמא אינה מזקת. אבל מדחזינן דקא מזקא ברגל ובעטא שהוא תולדה דקרן ונשכא בשן, ודאי אית בה יצה״ר. וא״כ תרין יודין דוייצר לא באו להורות על שני יצרים. אלא כדר״ש בן פזי שהאדם יש בו יצה״ר. אך בבואו לחטוא היצה״ט מראה לו שהוא עתיד ליתן דין וחשבון ליוצרו, ובזה הוא נשמר מהחטא.

ובפ׳ חלק (סנהדרין צא.), א״ל אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד גוף אומר נשמה חטאה שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם מוטל בקבר. ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפרשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור. א״ל אמשול לך משל לה״ד, למלך ב״ו שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים א׳ חגר וא׳ סומא, א״ל חגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם לאכלם, רכב חגר ע״ג סומא והביאום ואכלום, לימים בא בעל הפרדס, א״ל בכורות נאות היכן הם, א״ל סומא כלום יש לי עינים לראות, א״ל חגר כלום יש לי רגלים להלך בהם, מה עשה הרכיב חגר ע״ג סומא ודן אותם כאחד. אף הב״ה מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו (תהלים נ, ד.) זה הגוף, עכ״ל. ופרש״י ז״ל בכורי, תאיני הבכורות ע״כ. וצריך להבין על מה הוצרך רש״י ז״ל לפרש כן. ועל המ׳ יקשה דבשלמא טענת הגוף שמיום שפירשה ממנו הנשמה הרי הוא כאבן דומם, שפיר לנקות עצמו מהחטא. אך הנשמה שאומרת שפורחת כצפור וכי בשביל זה אינה יכולה לחטוא. ועוד למה הוצרך למשל. אמנם נלע״ד כי הנה ידענו כי יש רמ״ח מ״ע שצריך האדם להזדרז בעשייתם, ומי שאינו עושה אותם הוא מחמת עצלות שבו. וכמו כן יש שס״ה מצות ל״ת שצריך ליזהר בהם. ומי שאינו נזהר הוא בשביל רוב חמימות הדם שבו, שיצרו תוקפו לעבור עליהם, ואלה הם שני הפכים כי העצלות בא מהגוף כבד התנועה מחמת שמחומר קורץ ובשביל זה מתעצל בעשיית מצות עשה. והנשמה מהירה במעשיה, כי הדם הוא הנפש (דברים יב, כג.), והיא אש ורוח, ולכן ממהרת לעבור על מצות לא תעשה. ואיתא בקדושין פ״א (דף מ:), אין תחלת דינו של אדם אלא על ד״ת. דהיינו בשמירת המצות שבה ולהזהר מעבור על דבריה. ולכן בבואה לדין אחר המות, אומר הגוף נשמה חטאה בעברה על מל״ת, כי אני נקי מהחטא יען כי מיום שפירשה ממני הריני כאבן דומם עצל בלתי מתנועע, וא״כ לא פשעי ולא חטאתי במה שלא נזהרתי מעבור על מל״ת. והנשמה אומרת גוף חטא שלא עשה מצות עשה, שהרי מיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כציפור, וא״כ לא מחמת עצלות שבי נמנעתי מעשיית מ״ע. ואמר כצפור לפי מ״ש בזהר פ׳ בלק דף קצ״ו ב׳. גם צפור מצאה בית (תהלים פד, ד.). אלין רוחיהון דצדיקייא. כי הצפור הוא טהור, דכתיב כל צפור טהורה תאכלו (דברים יד, יא.). ולפי שיקשה והלא שניהם חטאו. בא במשל לפרדס שהיו בו בכורות נאות. ופרש״י ז״ל שהם תאני הבכורות, דהיינו העון הראשון, ויתפרו עלה תאנה (בראשית ג, ז.). ובתנחומא פ׳ תזריע איתא ז״ל, התנוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הב״ה מצוה אותו ואומר לו מזה תאכל ומזה לא תאכל, ומשקבל עליו את כל המצות שבתורה אח״כ נולד ע״כ. כי כל המצות תלויות באכילה להיותו עון הראשון. ולכן הוא מצוה אותו על ענין האכילה ואח״כ על כל המצות. והושיב שם שני שומרים הם הנפש והגוף, ששניהם נצטוו להיות שומרים כל התורה כלה. ובזהר חדש מדרש הנעלם דרות דף ל״ט ג׳. מפרש להדיא ז״ל, בשעה שמכניסין את האדם לדין אמר הגוף אני איני רואה, הנפש הוא המנהיג שלי. אומרת הנפש אני איני יודעת לילך וכו׳. ידוע הוא שהנפש היא המתחלת לחטוא, שכן כתוב נפש כי תחטא (ויקרא ד, ב.). ולכן מתחיל החגר שהיא הנשמה ואומר לגוף בכורות נאות אני רואה בפרדס, אמנם איני יודעת לילך כי התנועות הם ע״י הגוף כשהנשמה בתוכו, אמנם ההרגש לראות בעינים הוא ע״י הנפש, כי החמש הרגשות הם מכח הנפש, ולכן עין רואה ולב חומד מצד הנפש, ואח״כ כלי המעשה גומרים ע״י הגוף (רש״י. במדבר טו, לט.). והב״ה שיודע הכל מביא הנפש בגוף ודן אותם כא׳ כשם שנתאחדו לחטוא, כי משניהם נולד החטא, הגוף מצד עצלותו והנפש מצד מהירותה. לכן קרא לנפש שמים אש ומים קלי התנועה. לעבור על מצות ל״ת, ולגוף קרא ארץ שהוא כאבן דומם מתעצל בעשיית מצות עשה ודן אותם כאחד כי אלקי משפט ה׳.

שני הפכים הם צדקה ומשפט, כי אין מרחמין בדין (כתובות פד.), וכתיב ודל לא תהדר בריבו (שמות כג, ג.). והצדקה היא לרחם על דל ואביון, כי המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא:). אמנם גם אלה לחכמים ליחד אותם, ויחד כלם יודו וימליכו ויאמרו יחד יבאו גדודים, וזה כמ״ש בסנהדרין פ״א (דף ו:), ר״י בן קרחא אומר מצוה לבצוע, שנאמר אמת ומשפט שלום (זכריה ח, טז.). והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה בצוע. וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב׳ ח, טו.). והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה צדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע ע״כ. והוא מ״ש במשלי כ״א. עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח (משלי כא, ג.). כי הקרבנות באים להשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, והקרבנות גורמים להשרות שכינה בישראל. וכן הצדקה נק׳ שלום, והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז.). שהעני מתרעם על הב״ה למה עשאו עני, ומי שנותן לו צדקה עושה שלום בינו לבין קונו. וגם המשפט יש בו שלום כנז״ל, וגם הוא משרה שכינה בישראל, כדכתיב אלקים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.). ולכן עשה צדקה ומשפט נבחר וכו׳. כי הקרבנות אינן אלא בזמן שב״ה קיים, וצדקה ומשפט נוהגין לעולם. גם במזמור פ״ה כתוב רצית ה׳ ארצך שבת שבות יעקב (תהלים פה, ב.). קשה דהיל״ל השיבות שבות יעקב. אך כבר אמרו רז״ל (מגלה כט.), ושב ה׳ אלקיך (דברים ל, ג.). והשיב לא נאמר אלא ושב, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. אף כאן שבת שבות יעקב, כי השכינה תשוב עמהם. עוד שם אשמעה מה ידבר האל ה׳ כי ידבר שלום וכו׳ (תהלים פה, ט.). קשה מה לו להזכיר האל ה׳, ועוד אם הם חסידיו איך שייך לומר ואל ישובו לכסלה. אך יובן עם מ״ש בשם האר״י זלה״ה, נתנו את נבלת עבדיך וכו׳ בשר חסידיך וכו׳ (תהלים עט, ב.). דכיון שקבלו עונשם קראם חסידים. ז״ש אשמעה מה ידבר האל ה׳. בעל החסד והרחמים, כי חסד גדול עושה הב״ה עם האדם לקבלו בתשובה, שלכן ידו של הב״ה פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין שמקטרגת לבל יתקבלו (פסחים קיט.), וזהו כי ידבר שלום. כמ״ש ז״ל (סנהדרין צט.), שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט.). זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב. ותחלה אל עמו ואח״כ כשעשו תשובה ואל חסידיו בתנאי גמור ואל ישובו לכסלה. שלא יחטאו עוד. וזהו אך קרוב ליריאיו ישעו. שגדולה תשובה שמקרבת את הגאולה (יומא פו:), ר״ל אף שלא בזמנה. ובזה חסד ואמת נפגשו וכו׳ (תהלים פה, יא.). גם ה׳ יתן הטוב. שיובן עם מ״ש בפ״ד דמציעא (דף נט.), שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם וא׳ מהם אונאה. ז״ש אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב.). שמישרים ישפטו בני אדם ולא יונו איש את עמיתו, אז וצדק משמים נשקף ולא ישקיף עוד באונאה. ובזה גם ה׳ יתן הטוב. שכתוב שם הכל נפרע ע״י שליח חוץ מהונאה. וכמו כן כשאין אונאה הב״ה בעצמו יתן הטוב מכ״מ, וזהו גם ה׳ יתן הטוב. ואז צדק לפניו יהלך, זה משיח שזה שמו ה׳ צדקנו (ירמיה כג, ו.), וישם לדרך פעמיו לבא לגאול את ישראל בעגלא ובזמן קריב.

כל זה כבר נדפס בס׳ אבות עולם (אבות עולם פ״א, משנה ח׳.).

ועל ענין הדין והמשפט אמר המשורר מזמור פ״ב. אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט (תהלים פב, א.). הנה בב״ר פ׳ פ״ב. כתוב א׳ אומר נצב לריב ה׳ (ישעיה ג, יג.). וכתיב כי שם אשב לשפוט את כל הגוים (יואל ד, יב.). בשעה שהב״ה דן את ישראל דן אותם מעומד מקצר בדין ומפשר בדין, אבל כשהוא דן את א״ה דן מיושב מדקדק בדין ומאריך בדין ע״כ. ז״ש אלקים נצב בעדת אל. הב״ה דן לישראל שהם עדת אל מעומד, לפי שבקרב אלקים ישפוט. שכשיש דין למטה אין דין למעלה ((דברים רבה פ׳ ה׳). אמר רבי אליעזר אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה.). עד מתי תשפטו עול (תהלים פב, ב.). כי כשלא תעשו הדין למטה יעשה דין למעלה. והוא מ״ש בתנחומא פ׳ שופטים. ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז, יח.). בזמן שדנין בצדק הן עושין צדקה עם הבריות ומצילין אותן מן הפורענות, שנאמר אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב.). בזמן שדין אמת מארץ תצמח אז צדק משמים נשקף, הב״ה עושה צדקה עם הבריות. עוד אמרו בדברים רבה פ׳ שופטים, אמר הב״ה לישראל בני חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה, שנאמר ויגבה ה׳ צבאות במשפט (ישעיה ה, טז.). וע״י שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם, שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה (שם.) ע״כ. ז״ש אלקים נצב בעדת אל, שהוא מתגבה דהיינו שאין דין למעלה ולא שיסיר השגחתו ח״ו אלא שאני משרה קדושתי ביניכם לשמור אתכם מן הפורענות. עוד שם, לא תכירו פנים במשפט (דברים א, יז.). ר״א אומר אם היית יודע שהדין עמו אל תסבור לו פנים שלא יהא אומר מתחלה היה רוצה לזכותו. ורשב״ן אמר אם תדע שאין הדין עמו הסבר לו פנים שלא יהא אומר מתחלה היה רוצה לחייבני. ז״ש עד מתי תשפטו עול. שאתה רוצה לשפוט עול לזכות את החייב, וא״כ היה צריך שלא להסביר לו פנים, ועכ״ז ופני רשעים תשאו סלה, כלומר מתחלה ועד סוף. א״נ אע״פ שאתה יודע שהדין עמו ולא היה צריך להסביר לו פנים עכ״ז ופני רשעים תשאו סלה, וזה כדי לשפוט עול שלא לעשות לו הדין. שפטו דל ויתום וכו׳ (תהלים פב, ג.). קשה שהרי כתוב ודל לא תהדר בריבו (שמות כג, ג.). ופי׳ ז״ל (ספרי פ׳ שופטים.), שלא תאמר עני הוא זה אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. ואיך יאמר עני ורש הצדיקו. האמנם יובן כל הפ׳ עם מ״ש בכמה מקומות ((אבות עולם פ״א, משנה ח׳) הרמב״ם ז״ל סוף פ׳ כ״א מהלכות סנהדרין ז״ל, ראה הדיין זכות לא׳ מהם ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומתוך החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מועט ולהבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם וכו׳ (משלי לא, ח). וכתב עליו הכ״מ ז״ל, ובגמ׳ דידן בכמה דוכתי אמרינן, כגון האי פתח פיך לאלם הוא. ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהבעל דין מבקש לומר אלא שאינו יודע לחבר הדברים, הא לאו הכי לא משום דנראה כעורכי הדיינין עכ״ל. ובטור ח״מ סי׳ י״ז כתב וז״ל, ואינו משמע כן בירושלמי דגרסינן התם (סנהדרין פ״ג, יז:), רב הונא כי הוה חזי זכו לחד בר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה, על שם פתח פיך לאלם . וכתב עליו הב״י, נראה שדעתו לומר דכיון דירושלמי סתמא קאמר וכו׳, משמע בכל גונא אפילו לא הוה ידע הבעל דין לההוא זכות כלל עכ״ל. ובסי׳ מ״ב כתב עוד הטור דטענינן ליורש וללוקח, ואפילו אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמתו ע״כ.), פתח פיך לאלם (משלי לא, ח.). וכן טענינן ליורש ולוקח. ועיין בטור ח״מ סי׳ י״ז וסי׳ מ״ב, לז״א שפטו דל ויתום. שהם צריכים למי שיטעון בעדם. וגם עני ורש שאין עני אלא בדעת, וכן רש ר״ל מי שאינו יודע לדבר ולסדר טענותיו, שכן כתוב רש ואיש תככים נפגשו (משלי כט, יג.). לאלו הצדיקו, כלומר מותר לכם לדבר בעדם. ובזה פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו. כמ״ש ז״ל (סנהדרין ו:), משפט וצדקה (שמואל ב׳ ח, טו.). משפט לזה שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. ויהיה הצילו מלשון ויצל אלקים את מקנה אביכם (בראשית לא, ט.). לא ידעו ולא יבינו (תהלים פב, ה.). קשה לא ידעו לשון עבר ולא יבינו לעתיד. דהיל״ל ולא הבינו. אך יובן עם מ״ש במכילתא פ׳ משפטים. כל הנוטל ממון ומטה את הדין אינו יוצא מן העולם עד שיחסר מאור עיניו. ר׳ נתן אומר עד שיהיה א׳ מג׳ דברים, או דעתו מטורפת בתורה ומטמא את הטהור וכו׳, או שיצטרך לבריות או שיחסר מאור עיניו. ז״ש לא ידעו ר״ל לעשות הדין לאמתו זה יגרום שלא יבינו, דהיינו שתהא דעתו מטורפת בתורה. בחשכה יתהלכו, כמשמעו שיחסר מאור עיניו. וגם שיצטרך לבריות, שעליו נאמר כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו, שנאמר נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך (איוב טו, כג.). שהובא במ׳ י״ט פ״ד (דף לב:). ובזה ימוטו כל מוסדי ארץ, שהם דין אמת ושלום שעליהם העולם קיים, ואמרו בירושלמי סוף מ׳ שקלים (עין יעקב.), נעשה הדין נעשה האמת נעשה השלום. ועיין בס׳ אבות עולם שלנו משנה אחרונה פ״ק דאבות (אבות עולם. פ״א, משנה יח.), וא״כ כשלא נעשה הדין ימוטו כל הג׳ עמודים ההם. אני אמרתי אלקים אתם (תהלים פב, ו.). שקראתי אתכם אלקים, אלקים לא תקלל (שמות כב, כז.). עד האלקים יבא דבר שניהם (שם ח.). ובני עליון כלכם. כי אני ה׳ אוהב משפט. אכן כאדם תמותון (תהלים פב, ז.). כמ״ש בב״ק פ׳ י׳ (בבא קמא קיט. רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל, סלקיה קרא אנפשיה וצפון לצדיק חיל חוטא (משלי יג, כב). כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו (איוב כז, ח). רב הונא ורב חסדא. חד אמר נפשו דנגזל וח״א נפשו של גזלן, מ״ד נפשו של נגזל, דכתיב כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח (משלי א, יט). מ״ד נפשו של גזלן, דכתיב אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה׳ יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כב). ואידך נמי הכתיב נפש בעליו יקח, מאי בעליו בעליו דהשתא, ואידך נמי הכתיב וקבע את קובעיהם נפש, מה טעם קאמר, מה טעם וקבע את קובעיהם משום דקבעי נפש. א״ר יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ואומר ואכל קצירך ולחמך בניך ובנותיך (ירמיה ה, יז). ואומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם (יואל ד, יט). ואומר אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (שמואל ב׳ כא, א). מאי ואומר וכ״ת נפש דידיה אבל נפש בניו ובנותיו לא, ת״ש בשר בניו ובנותיו. וכ״ת הני מילי היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי לא, ת״ש מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. וכ״ת ה״מ היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא, ת״ש אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. (סנהדרין ז.).), כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הב״ה גובה ממנו נפשו. וכאחד השרים תפולו. כתוב בילקוט אלו שרים של מעלה, שנאמר יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום (ישעיה כד, כא.). וצריך להבין איך שייכי כאן שרים של מעלה. ועוד מאי וכאחד. אמנם יובן עם מ״ש בזהר פ׳ בלק דף ר״ח א׳. כיון דברא אדם וחטא ונפיק בדימוס קמיה, אתו עז״א ועזא״ל, אמרו קמיה פתחון פה אית לן גבך, הא ב״נ דעבדת חטי קמך, א״ל אלמלא תהוון שכיחין גבייהו וכו׳, מה עביד הב״ה אפיל לון מדרגא קדישא דלהון מן שמיא וכו׳, אותב ליה לעז״א ורמי חשוכא באנפוי, בגין דההיא שעתא דקשר לון קב״ה אתתקף וארגיז כלפי מעלה, וקב״ה אפיל ליה בעומקא עד קודלוי וזריק חשוכא באנפוי. עזא״ל דלא אתתקף אותביה גביה ונהיר ליה חשוכא ע״כ. ז״ש בחשכה יתהלכו (תהלים פב, ה.). אותם שאין דנין דין אמת, וכמו שעשו עז״א ועזא״ל שדנו אדם לכף חובה, אף הם דנים האדם שיש לו זכות דנים אותו לחובה. לכן וכאחד השרים תפולו זה עז״א. ועיין בילקוט בראשית ((ילקוט בראשית ו׳, רמז מ״ד) שאלו תלמידיו את רב יוסף, מהו עזא״ל, א״ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו ע״ז היה הב״ה מתעצב, מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזא״ל ואמרו לפניו, רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה). א״ל ועולם מה יהא עליו, א״ל רבונו של עולם היינו מסתפקין בו. א״ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט לכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם. א״ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ותראה איך אנו מקדשין שמך. א״ל רדו ותדורו עמהן, מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן, מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר, נתן עיניו בה אמר השמעי לי. א״ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו, למדה אותו שם, הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקב״ה הואיל ופירשה עצמה מן העבירה לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכו בהן לעולם ונקבעה בכימה. כיון שראו שמחזאי ועזא״ל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים: היווא, והייא. ועזא״ל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה. מיד שגר מטטר״ון שליח לשמחזאי וא״ל עתיד הב״ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם, מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו. מה יעשו בניו, ממה יאכלו אם העולם חרב, שכל אחד ואחד היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים. בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות: אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן, והיתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות, והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידיו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בה אלא ארבע תיבות. והאחד ראה פרדס גדול משובח נטוע מכל מיני אילנות והיו בהן מלאכים ובידן קרדומות והיו מקצצין כל האילנות, ולא שיירו בו אלא אילן אחד של שלושה ענפים. כיון שננערו עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם. אמר להם עתיד הקב״ה להביא מבול ולא ישייר אלא נח ובניו. כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין. אמר להם: אל תצטערו ששמותיכם לא יכלו מן הבריות, שכל זמן שגוזר גזירות, או מעלין אבנים או ספינות שמותיכם הן מזכירין היווא והייא, מיד נתקררו דעתן. שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ, עזא״ל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים, איל אחד לה׳ שיכפר על ישראל, ואיל אחד לעזא״זל, שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזא״זל שבתורה.) ע״פ ויראו בני האלקים את בנות האדם וכו׳ (בראשית ו, ב.). קומה אלקים התגבה בעולמך, שפטה הארץ שיעשה דין באומות, ובזה ויגבה ה׳ צבאות במשפט. כי אתה תנחל בכל הגוים, שיגדל שמך בעולם ויכירו וידעו כי לה׳ המלוכה ומושל בגוים (ע״כ באבות עולם).

הנה פירשנו שהדין הוא א׳ מרגלי העולם ושקול כשלשתם, וכן הצדקה ג״כ שקולה ככל המצות, כמ״ש בפ״ק דב״ב (דף ט.). ונלע״ד שיובן עם מ״ש בס׳ נגיד ומצוה ע״פ ויברך דוד את ה׳ (דה״א כט, י.). ז״ל, אמר מורי זלה״ה כי כל המצות שאדם עושה נרמזים באות אחת של כ״ב אתוון המיוחד לאותה מצוה, והנה אותו האות מאיר במצחו, וזהו בזמן שעושה המצוה ותכף מסתלק ונבלע בפנים, אבל אם עשה מצוה של צדקה הנה האות שלה מאיר במצחו כל אותו השבוע, בסוד וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיא, ג.). כי אינה נבלעת תכף כמו שאר האותיות של שאר המצות ע״כ. וז״ש והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיה לב, יז.). ויובן בזה ג״כ מ׳ ז״ל בפ״ק דב״ב (דף י:). א״ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, א״ל צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד וכו׳ (תהלים קיב, ט.). רבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון (ישעיה לג, טז.). מ״ט משום דלחמו ניתן מימיו נאמנים (שם.). ע״כ. וצריך להבין מאי שאלה זו ומה השיב אליהם. ולמה קראו בשמו ולא אמר מלך שלמה, ואטו לא ידענא שהיה בן דוד. אמנם אמרו בפ״ז דגיטין (דף סח:), ששלמה המלך ע״ה נטרד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים ואומר אני קהלת הייתי מלך וכו׳. ואיתא בשבת פ׳ שואל (דף קנא:), נקטינן האי צורבא מרבנן לא מעני ואי איתא דמעני אהדורי אפתחי לא מהדר, דכתיב ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז, כה.). עוד אמרו בכתובות פ״ו (דף סו:). בתו של נקדימון היתה מלקטת שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, ונקדימון בן גוריון לא עשה צדקה, והתניא וכו׳, אי בעית אימא לכבודו הוא דעבד, ואבע״א כדבעי ליה למעבד לא עבד. ז״ש שאלו את שלמה בן דוד, דהיינו כשנטרד ממלכותו והיה עני מחזר על הפתחים. ודוד אביו עשה צדקה, כדכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב׳ ח, טו.). ולכן שאלוהו עד היכן כחה של צדקה, וכיון שדוד אביך היה עושה צדקה למה באת לידי מדה זו להיות עני ומחזר על הפתחים, והשיב צאו וראו מה פירש דוד אבא. כי להיותו אבי פירש ואמר פזר נתן לאביונים. לתת בפזור גדול והוא לא עשה כן, שכן אמרו במדרש מלכים א׳ ז׳ (ילקוט מלכים א׳ ז׳.). ויבא שלמה את קדשי דוד אביו (מלכים א׳ ז, נא.). ולמה לא נצרך להם, על שבא הרעב בימי דוד שלש שנים, וכמה תסבריות היה לו לדוד צרודין (נ״א צבורין) מכסף וזהב, מה שהיה מתקין לבית המקדש היה צריך להוציאו ולהחיות בו את הנפשות ולא עשה כן, א״ל הב״ה בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין, חייך אין שלמה נצרך מהם כלום ע״כ. לכן אמר פיזר בפיזור גדול, ונתן לאביונים כדבעי ליה למעבד יעביד ולא לכבודו, ובזה וצדקתו עומדת לעד. ולדרכנו יאמר עד היכן כחה של צדקה יותר מכל המצות, והשיב פזר נתן לאביונים. צדקתו עומדת לעד. שאין הרושם מסתלק מיד כשאר מצות, ובזה קרנו תרום בכבוד. ורבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון (ישעיה לג, טז.). כמ״ש מונבז (בבא בתרא יא.), אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה במקום שאין היד שולטת בו. וזהו מצודות סלעים משגבו (ישעיה לג, טז.). משום דלחמו ניתן, דהיינו מה שהכין ללחמו יתן לעניים.

עוד בב״ב פ״א (דף ט.), א״ר אלעזר גדול הַמְּעַשֶּׂה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז.). ונלע״ד שיובן עם מ״ש ברות רבתי ע״פ ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז (רות ב, יט.). תני בשם ר׳ יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית. שכן אמרה רות לנעמי, שם האיש אשר עשיתי עמו (שם.). ולא אמר עשה עמי. כי הנה בס׳ נגיד ומצוה שם נאמר ע״פ והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז.), שצריך הנותן לכוין כי הדבר שהוא נותן הוא בחי׳ י׳, ויד הנותנת היא בחי׳ ה׳ שיש בה ה׳ אצבעות, וזרוע של המקבלה הוא ו׳, ויד המקבלת היא ה׳ אצבעות, כי במעשה הצדקה תעשה והי״ה, ונתחברו שם י״ה עם ו״ה ונעשה שלום ע״כ. כי הנה העשיר מתקן שתי אותיות י״ה שהם עיקר השם אותיות הראשונות, והעני מתקן אותיות ו״ה שהם האחרונות, וא״כ גדול כחו של העשיר מן העני, וזהו אשר עשיתי עמו. כי אני גרמתי שיזכה העשיר יותר ממני כנז׳. וזהו עשיתי לשון תקון (ע״ד ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב).), שמתקן אותיות השם עם העני, אך בס׳ הליקוטים כתוב ז״ל, והיה מעשה הצדקה שלום, יכוין במלת והיה כי זרוע בעל הבית הנותן צדקה הוא הוי״ו, והה״א הוא היד, והיו״ד היא הפרוטה שנותן לעני. והה׳ אחרונה היא יד העני המקבל עכ״ל. בזה מובן המאמר כי הבעל הבית מתקן ג׳ אותיות השם, והעני אינו מתקן רק ה׳ אחרונה שהיא סוד העני, ולכן גדול מה שגורם העני לבעל הבית יותר ממה שגורם הבעל הבית לעני, וז״ש ר״א גדול המעשה שגורם להשלים השם יותר מן העושה, שע״י מעשה הצדקה עושה שלום, להשלים השם באותיותיו ודוק.

והנה בשבת זה נתחברו משפט וצדקה, כי אנו אומרים פ׳ משפטים שבה נתבארו פרטי הדינין, וגם פ׳ שקלים שהיא מורה על הצדקה, וכמ״ש בב״ב פ״א (דף ט.), א״ר אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שאין בה״מ קיים זכה הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח, ז.), לא זכה באין א״ה ונוטלין אותה בזרוע, שנאמר ועניים מרודים תביא בית (שם.). אמר מר עוקבא אעפ״כ נחשב לנו כצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה (ישעיה ס, יז.). ע״כ. וקשה מאי זכה, והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), וביד האדם לעשות צדקה ולאו בזכותא תליא מלתא, ועוד קשה לדרוש ועניים מרודים על א״ה, שהרי הפ׳ מדבר עם עושי צדקה לעניים, הלא פרוס לרעב לחמך וכו׳ (ישעיה נח, ז.). אמנם בזהר פ׳ וירא ק״ד א׳ איתא ז״ל, ת״ח כמה אנהג קב״ה טיבו עם כל בריין, וכ״ש לאינון דאזלי בארחוי דאפילו בזמנא דבעי למידן עלמא, איהו גרים למאן דרחים ליה למזכי במלה עד לא ייתי ההוא דינא לעלמא, דתנינן בשעתא דקב״ה רחים ליה לבר נש משדר ליה דורונא, ומאן איהו מסכנא בגין דיזכי ביה, ות״ח כד בעיא קב״ה לאייתאה דינא על סדום, אזכי קודם לאברהם ושדר ליה דרונא למזכי עמהון, בגין לשזבא ללוט בר אחוה מתמן וכו׳. ובזה נבאר מ״ש בשמואל א׳ כ״ה. וישלח דוד עשרה נערים וכו׳. עלו כרמלה ובאתם אל נבל ושאלתם לו בשמי לשלום (שמואל א׳ כה, ה.). ואמרתם כה לחי וכו׳ (שם ו.). וקשה איך ירצה דוד ללחום את לחם רע עין, שנאמר והאיש קשה ורע מעללים (שם ג.). ובזהר פ׳ וישלח דף קע״א ב׳ ז״ל, והא אתמר דאסיר לאקדומי להו שלם לרשיעייא, וכיון דאסיר היכי אשכחנא דדוד אמר האי קרא לנבל וכו׳. ותירץ שם על פי הסוד. ואני לפע״ד אומר כי ידענו שנבל היה משבט יהודה, שנאמר והוא כליבי (שם ג.). ממשפחת כלב. והיה קרובו של דוד ולכן רצה דוד לזכותו כדי שיכתב ויחתם לטובה, כי היה זה ערב ר״ה, כמ״ש ויהי כעשרת הימים (שם לח.). ודרשו ז״ל (ראש השנה יח.), אלו עשרת ימי תשובה. וכן שלח לומר לו כי על יום טוב באנו (שמואל א׳ כה, ח.). וכתיב בנו בלא א׳, ולכן פי׳ רש״י ז״ל, ערב ראש השנה וצריכין אנו לסעודת י״ט. כי הנה ר״ה אינו נקבע למעלה אלא כשישראל קובעים למטה כנודע, ומפורש אצלנו במקומו (‏חלק ב׳ - דרוש כ״ב לראש השנה יום ראשון.), כמ״ש כי חק לישראל הוא, אז הוא משפט לאלקי יעקב (תהלים פא, ה.). ולכן אמר כי על יום טוב בנו, שזה הי״ט תלוי בנו כדי שנקשט עצמנו בבואנו לדין, וגם אתה תעשה וגם תוכל, ובזכות זה תכתב בספר חיים, ולעת כזאת לשנה הבאה תהיה חי, ולכן אמר ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכו׳. אם תרצה להצליח בגופך ובממונך. תנה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד (שמואל א׳ כה, ח.), שמכאן נראה שהיה קרובו. וזהו ועתה שמעתי כי גוזזים לך (שם ז.), כלומר עתה שהוא עת ראוי לתשובה עשה כן לזכות לעצמך ולכל ביתך, ועוד יובן לפי מ״ש במדרש הובא שם בילקוט וז״ל, וימת שמואל (שמואל א׳ כה, א.). וסמיך ליה ואיש במעון (שם ב.). אמר הב״ה כל ישראל סופדין וטופחין על מיתתו של צדיק ורשע זה עושה מרזיחין, זש״ה ויהי בגזוז את צאנו (שם.), לשון צרה ככל ויהי שבמקרא, שהיה לו להצטער על מיתת שמואל, ואדרבא בגזוז את צאנו בכרמל, שהיו נוהגין לעשות משתה ושמחה, לכן שלח לו דוד ועתה שמעתי כי גוזזים לך, כלומר שהיא עת צרה ליעקב על פטירת הצדיק, שמעתי כי גוזזים לך. עתה טוב לך כי תעסוק בצדקה וחסד, כי הנה המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים (שבת קה:), ואם תעשה צדקה וחטאתך תכופר ותאריך ימים, כי וצדקה תציל ממות (משלי י, ב.). והרשע לא שת לבו גם לזאת וכל שכן דפקר טפי, ויאמר מי דוד ומי בן ישי (שמואל א׳ כה, י.). ופי׳ במדרש שם, כלום הוא בטוח אלא על שני טיפין שמשחו שמואל, היכן הוא שמואל והיכן טיפיו. כי הוסיף על חטאתו פשע לספר אחר מיטתו של צדיק. ולכן ויגוף ה׳ את נבל וימות (שם לח.). לקיים כל המתעצל וכו׳ (שבת קה:).

נחזור לעניננו שלכן אמר ר״א בזמן שב״ה קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו. כי השקלים באים כדי לקנות התמידין וכל קרבנות צבור, ואמרו (ילקוט ישעיה א׳, רמז ש״צ.) לא לן אדם בירושלים ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה, ותמיד של בן הערבים מכפר על עבירות היום. ועכשיו שאין ב״ה קיים, זכה שהב״ה אוהבו, ממציא לו עניים הגונים לעשות צדקה כדי לקבל עליה שכר ובזה ינצל מתגרת קמיו ויחיה ויזכה. לא זכה באין א״ה ונוטלין אותה בזרוע, כההוא עובדא דמייתי התם דבני אחתיה דריב״ז ע״ש ((בבא בתרא י.), דרש ר״י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה. זכה הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית. כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי, חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו שקל מינייהו לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי, כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו, אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו, אמרי ליה מנא ידעת אמר להו חלמא חזאי לכו, א״ל ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו], אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה.). וגם בויקרא רבה מביאו על שם בני אחותו של רשב״י ע״ש פ׳ ל״ד (רבי שמעון בן יוחאי כד דמיך ליה בלילי ריש שתא, חמא בחלמיה בני אחתיה מתבעין מן מלכותא שית מאה דינרים, אנסינן אוקמינן פרנסין, אמרין ליה מן דמא מפקתא, אמר להון אתון מפקין וכתבין, בסיפא דשתא אין מתאבדין אנא אשלם לכון, בסופא דשתא איתאמרין עלייהו לישן ביש, כד הוו יתבין ונסבין בהדין מטכסא, אתא חד גבר ממלכותא, אמר להון או אתון עבדין פורפירא דמלכא או אתון מארמאין שית מאה דינרין, וסביתינון וחבשתינון בסלקי, כיון דשמע רבי שמעון בן יוחאי, אזיל לגביהון ואמר לון ומה אפקתון, אמרו ליה הא כתבא, שרי קרי הדא כתבא ואשכח דאפקן שית מאה דינרין חסר שית דינרין, אמר להון הבו לי שית דינרין ואנא מפקא לכון. אמרו ליה אתון חמון לההוא סבא, מתבע מנהון שית מאה דינרין ואתה אמרת שית דינרין ואנא מפקא לכון, אמר להון הבו לי שיתא דינרין ולא איכפת לכון אתון, יהיבין ליה שיתא דינרין בגו קמציה, אזל יהבין שוחדא להדין סבא דלא לדבר למלכא מלא ואפקינון מתמן. אמרו ליה דלמא הוית ידעת דאנן מזדמיין, אמר לון חייכון מלילי ריש שתא הוינא ידעין דאינון מארסון שית מאין דינרין. אמרו ליה אלו אמרת לא הוינא יהבין אף שתא דינרין בגו מצותא. אמר להון ואלו אמר לכון לא הוין מהמנין יתי, אלא אית הוא משתחוי להו למעבד מצותיה לשמה.). ולפי שכתוב שם בישעיה נ״ז. הלא פרוס לרעב לחמך. וקשה לבעל המ׳ מאי הלא, דהיל״ל ופרוס לרעב לחמך, כמ״ש ושלח רצוצים חפשים וכו׳ (ישעיה נח, ו.). לכן פירשו הלא כמו אם לא פרוס לרעב לחמך, אז ועניים מרודים תביא בית, כי הנה האדם אינו עושה צדקה בשביל שאומר איך אקח לחמי ולחם בני ליתן לעניים, הלא טוב לי לאכול אני ובני, לכן אמר הלא פרוס לרעב לחמך, שלא תרצה לפרוס לעני באמרך כי הוא ללחמך וללחם ביתך, אז ועניים מרודים כמו מורדים, הם א״ה שבאים ולוקחים אותו בזרוע, ומלת הלא משמשת לזכות ולחובה, אך אם תראה ערום וכיסיתו וכו׳ (שם ז.). אז יבקע כשחר אורך וכו׳ (שם ח.). וזש״ה בפרשת משפטים, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב, כד.). כלומר כשתעשה צדקה כתקונה, דהיא מ״ש ז״ל (שבת סג.), גדול המלוה יותר מן העושה צדקה. אז תזכה לעשות צדקה את העני עמך, דהיינו מישראל. אך אם לא תרצה להלוות ולעשות צדקה לעניי ישראל, תתן אותה לא״ה שיקחוה בזרוע. ועכ״ז נחשב להם לצדקה. עוד יובן המ׳ עם מ״ש בזהר פ׳ בשלח דף ס״ה א׳. יש רעה חולה (קהלת ה, יב.). כד שריא האי על בני נשא עביד לון קמצנין מממונהון, אתיין גבאי צדקה גביה היא מחאת בידיה, א״ל לא תיפוק מדידך, אתיין מסכני היא מחאת בידיה ע״כ. אמר זכה שלא תשלוט עליו רעה חולה כי לא היה קמצן בממונו, אז הלא פרוס לרעב לחמך, ואם לאו ועניים מרודים תביא בית. ועל זה כתוב בפ׳ שקלים, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה׳ (שמות ל, יב.), כלומר הלא טוב להם שיתנו מעצמם ולא בזרוע ע״י א״ה. ואיתא בילקוט משלי ט״ו ז״ל, דרך עצל כמשוכת חדק (משלי טו, יט.). זה עשו הרשע דהוא דמי להדא סידתא דאת מפשר לה מן הכא והיא מתעריא מן הכא, כך הוא עשו הרשע מתהפך, אייתי גולגלתיך, אייתי דימוסיך, אייתי ארנוניך. ואורח ישרים סלולה זה הב״ה, שכתוב בו כי ישרים דרכי ה׳ (הושע יד, י.). שהכשיר לשונו ואמר למשה כי תשא את ראש (שמות ל, יב.) ע״כ. הכונה כי כשישראל מתעצלים לעשות צדקה אז באים א״ה ונוטלין אותה בזרוע ומעלילים עלילות ברשע, מתהפך בתחבולותיו ואין אדם בן חורין ליפטר מהם עד התרפס ברצי כסף. ואורח ישרים סלולה, שהב״ה הקדים רפואה למכה, ואמר באורח צדקה אהלך (משלי ח, כ.). וכל ההולך בדרכיו, כשם שהב״ה צדיק וישר הוא כך נקראו ישרים הצדיקים ההולכים בדרכיו, והיא סלולה שהב״ה עושה צדקה לכל ברואיו, ובזה לא יבאו האומות ליקח מהן. ומ״ש שהכשיר לשונו וכו׳. יובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ ל״ט. א״ל הב״ה למשה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני, שנאמר כי תשא. כמה דתימא כי תשה ברעך (דברים כד, י.). אמור להם שיפרעו מה שהן חייבין לי, הוי כי תשא ואשלמה להם, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב, א.). עכ״ל. הוקשה לו ל׳ כי תשא, דהיל״ל כי תפקוד את בני ישראל, לכן פי׳ מלשון כי תשה ברעך, והוא מ״ש על פסוק מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג.). בויקרא רבה פ׳ כ״ז. מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן וכו׳. והוא מש״ה איוב מ״א. מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. כלומר מי הקדים לעשות לי טובה ואני רוצה לשלם לו גמולו, שהרי תחת כל השמים לי הוא, ואני המקדים לעשות לו טובה קודם שיעשה לי. וכן אמר שם ל״ד. כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד, יא.). ואע״פ כן וכאורח איש ימציאנו. שהוא ממציא לאדם ועכ״ז ישלם לו כמו שהפועל שלו של אדם. גם במשלי י״ט כתוב מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט, יז.). שיובן עם מ״ש בפ״ק דב״ב (דף ט:), כל הרודף צדקה הב״ה ממציא לו מעות לעשות צדקה. ז״ש מלוה ה׳ למי שהוא חונן דל ועכ״ז וגמולו ישלם לו. לכן אמר הב״ה למרע״ה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני בביזת מצרים וביזת הים, ואע״פ שכבר הבטיח לא״א ע״ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד.), עכ״ז לא היו כדאים לזה בשביל שדילג את הקץ ולא יכלו להתמהמה כל ת׳ שנה, וא״כ לא היה חייב לקיים ואחרי כן וכו׳, כיון שלא נתקיים ג״כ כי גר וכו׳ ועבדום ועינו אותם ת׳ שנה (שם יג.). וא״כ חייבים לפרוע לו ית׳, וזה בנתינת מחצית השקל. ועכ״ז ואשלמה להם, והיה מספר וכו׳. שכתוב במדרש תנחומא פ׳ תשא, למה נמשלו ישראל לחול, מה החול הזה אתה עושה בו גומא בערב ובשחרית את מוצא אותה שכבר נתמלאת. כך כל אלפים שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה בנו. וכן כשמחסרין אותם האומות מממונם הב״ה משלם להם חסרונם.

ולענין הפרשה נבאר מ׳ ז״ל בתנחומא פ׳ תשא ז״ל, ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל, יב.). אר״י בר אלעאי כששמע משה ירד לדורות ואמר בלבו, מצינו שפדיון נפש אדם ככר כסף, כל א׳ וא׳ מישראל יהא נותן ככר כסף. כי הנה הב״ה לא אמר לו מתחלה שיתנו מחצית השקל רק ונתנו איש כופר נפשו וכו׳. וכששמע משה כן היה מחשב בלבו מה יתנו, ואמר מצינו שפדיון נפש אדם ככר כסף. וזה לפי שהרגו את חור שהוכיחם על עון העגל ומשפטו חרוץ, והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול (מלכים א׳ כ, לט.). א״ר יוחנן ממי למד ממוציא שם רע, אמר הכתוב וענשו אותו מאה כסף (דברים כב, יט.). ואנו הוצאנו שם רע ואמרנו לעגל אלה אלקיך ישראל, יהיה נותן כל א׳ וא׳ מאה כסף. דס״ל לר׳ יוחנן שעיקר עונם היה על שהוציאו שם רע על בתולת ישראל ואמרו אלה אלהיך ישראל, שאיוו לאלקות הרבה (סנהדרין סג.), וישראל הוזהרו על השיתוף, ואע״פ שהע״ר הם הם שעשו העגל ואמרו כן, עכ״ז הרבה מישראל אשתתפו בהדייהו בלבא, ולכן יתנו מאה כסף כמוציא שם רע. רשב״ל אמר מן האונס למד, שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף (דברים כב, כט.). ואנחנו אנסנו הדבר שאמר הב״ה, לא יהיה לך אלקים אחרים (שמות כ, ג.). ועשינו את העגל, לפיכך יהא נותן כל א׳ וא׳ חמשים כסף. וי״א מן המפתה למד וכו׳, ואנו ויפתוהו בפיהם (תהלים עח, לו.). הנה אז״ל (גיטין לו:), עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה. שכן לא עברו מ׳ יום לקבלת התורה עד שעשו העגל. ואיתא בשמות רבה פ׳ מ״ב. כל הדברות אמר משה מפיו חוץ משנים שאמר הב״ה לישראל מפיו, אנכי ולא יהיה לך. אמר הב״ה לא היה לכם לחטוא אלא במה שצויתי אתכם. ז״ש ואנחנו אנסנו הדבר שאמר הב״ה דווקא, ולכן יתנו חמשים כסף כאונס, וי״א מן המפתה למד, שכן כתוב ויפתוהו בפיהם וכו׳ ולבם לא נכון עמו. ובמדרש (מכילתא פ׳ יתרו.) אמרו שהדברות היו חמש כנגד חמש, כתוב לא יהיה לך וכנגדו לא תנאף, שכל מי שהוא עובד ע״א מע״ה כאילו מנאף מאחרי המקום. ר״י בר סימון אמר משור נגח למד, שנאמר אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים וכו׳ (שמות כא, לב.). ואנו המרנוהו בשור וכו׳, כל א׳ וא׳ יתן שלשים שקלים. כתוב במדרש (שמות רבה פ׳ מ״ג.) שעודם על הר סיני וראו המרכבה נתאוו לפני שור, ופירשנו במקומו הטעם ((ח״ג, דרוש ל״ו לפרשת בלק) ובזה רומז לע״ר שנתאוו לפני שור, ולכן וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים קו, כ). ופירשנו שלפי שהערב רב לקחו נשים משבט שמעון שנק׳ שור, ככתוב בזהר פ׳ מקץ דף ר׳ ב׳. לכן התאוו לפני שור לומר שגם הם מישראל.), ובזה נבין הפסוקים של הפרשה. וכי יגח שור את איש (שמות כא, כח.). היינו ישראל, או את אשה אלו ע״ר, כי נשי ישראל לא נתנו נזמיהן לעגל, וקראם אשה לפי מ״ש שע״ר נשאו נשים משבט שמעון (זהר פ׳ פינחס רל״ז ע״א. אלא שבטא דשמעון כד אתו אינון ערב רב, אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו בנין, מנהון מיתו בעגל, מנהון מיתו במותנא, ואחרנין מיתו הכא, אינון דאשתארו וכו׳.), וידענו שבן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך (קדושין סח:), וא״כ בשביל הנשים היו נק׳ מישראל. סקול יסקל השור. כמו שעשה מרע״ה, ויקח את העגל אשר עשו ויטחן עד אשר דק (שמות לב, כ.), ולא יאכל את בשרו, שלא נהנה ממנו. רק ויזר על פני המים. ובעל השור נקי (שמות כא, כח.), זה אהרן שעשה את העגל לש״ש ולא עלה בלבו לחטוא, ולכן הוא נקי מאותו החטא. וזהו דוקא בשור תם, כמו אהרן שעשה בתום לבו כדי שלא יתערבו בישראל ככתוב בזהר פ׳ תשא ((זהר שמות פ׳ כי תשא. דף קצ״א ע״ב). אמאי על אהרן וכו׳. ת״ח כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו וכו׳. ואילין ערב רב הוו אזלי לבר ממשריתא, עד השתא הוו אתכפיין אינון ערב רב, והשתא קמו אמרו או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהיך קמנא. אמר אהרן ח״ו דאילין יכשילון לעמא קדישא למהוי כלא בכללא חדא, אלא טב הוא לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה, ואהרן לטב אתכוון וכו׳.), ואם שור נגח הוא מתמול שלשום. שכתבו רז״ל (סנהדרין קב.) שמתחלה היו יונקין ישראל מעגל א׳ ואחר שנעשו עגלי ירבעם היו יונקים מג׳ עגלים. וזהו מתמול שלשום. הרי ג׳ נגיחות, כי אז חזר עון העגל למקומו, והועד בבעליו. ששלח הב״ה להתרות בירבעם שיחזור בו, וכאן אמר והמית איש או אשה, שאז גם הנשים חטאו. השור יסקל, שבא סנחריב והגלה אותם, וגם בעליו יומת, שלא נשאר מירבעם שריד ופליט. אם כופר יושת עליו, אלו הם השקלים שיתנו איש כופר נפשו, ו׳אם׳ זה אינו תלוי לפי שבחרבן הבית לא היו מביאין שקלים. כי הם לקנות קרבנות ציבור לכפר בעד בית ישראל. וודאי שירבעם ביטלם כשם שביטל את ישראל מעלות לרגל.

והמ׳ שהקדמנו הוא במכילתא פ׳ משפטים, וקשה מאי ואומר כמה פעמים. אמנם קודם מ׳ זה איתא שם ז״ל, אין נותנין פדיון למומתי׳ בידי אדם אבל נותנין פדיון למומתין בידי שמים וכו׳, חייבי מיתות ב״ד אין להם פדיון, שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כז, כט.). אבל כאן ונתן פדיון נפשו ע״כ. ז״ש ר׳ ישמעאל בא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם. שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ מ״ט. א״ר לוי השופט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית יח, כה.). אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש אין עולם. ז״ש ר״י כי רחמיו של הב״ה הם לפי שאמר והיה העולם ורוצה שיתקיים. ולכן אדם קונה את עצמו בממון מידי שמים ולא מידי אדם כי שם לא שייך פדיון. וזהו כי תשא וכו׳ ונתנו איש כופר נפשו לה׳ דווקא. וא״ת זכותא דרבים עדיף אבל ליחיד לא. ואומר איש כסף נפשות ערכו, כי כל איש ואיש יכול לפדות עצמו בכסף בתת צדקה לעניים. וא״ת דזה דווקא במקדיש לבדק הבית אבל בענין אחר לא, ואומר כופר נפש איש עשרו (משלי יג, ח.). דהיינו לעשות צדקה בממונו, ולאו דוקא לישראל אלא גם לא״ה, שכן דניאל נתן עצה לנ״נ וחטאך בצדקה פרוק (דניאל ד, כד.). ועדיין אני אומר דזה דווקא בעה״ז מצלת מהמיתה אבל לא מדינה של גהינם, ואומר אם יש עליו וכו׳ (איוב לג, כג.). פדעהו מרדת שחת (שם כד.). דהיינו גהינם, מצאתי כופר, שגם הצדקה מצלת מדינה של גהינם. ובאסתר רבתי איתא ז״ל, שמונים ומאת יום (אסתר א, ד.). יום אחרון כיום ראשון, עובדא הוה בגברא חד, הלכו רבותינו אצלו על עסק מגבת חכמים, שמעין לבריה דא״ל במה אנן אכלין יומא דין, א״ל בטרוקסימון, (פי׳ עולשין). א״ל מן חד במנה או מן תרין במנה, א״ל מן תרין דאינון כמישין וזלזלין, אמרו היכא אנן אזלין וכו׳ אזלון וכו׳, אמר לון ולמה לא אתיתון לגבאי מריש, אמרין ליה שמעינן וכו׳, אמר לון בנפשי אנא רשאי ברם במצוותא דבריי לית אנא יכיל ולא רשאי. בעל המדרש מביא עובדא דא לשם, לפי שהתחיל בהראותו את עושר כבוד מלכותו (שם.). ועליו דרש כל רוחו יוציא כסיל (משלי כט, יא.), שהראה את כל עשרו, ולא כן ראוי לעשות רק לכלכל דבריו בתום ויושר ולא לבזבז ממון יותר מן הצורך, ז״ש במזמור קי״ב. טוב איש חונן ומלוה (תהלים קיב, ה.). לעשות צדקה, אך בהנהגת עצמו יכלכל דבריו במשפט, שיוציא הוצאות מועטות ולא יצטרך לבריות, ועל זה דרשו בחולין פ״ו (דף פד:), לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וכו׳. ובשבת פ׳ עשרים (דף קלט.), אמר עולא אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיה א, כז.). וקשה מה הוסיף עולא על הכתוב, אמנם איתא ביומא פ״ח (עין יעקב יומא פו:), דרש ר׳ יהודה בר אלעאי גדולה צדקה שהיא מקרבת את הישועה, שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא (ישעיה נו, א.). והנה הוקשה לו לעולא למה עשה שתי חלוקות, ציון במשפט תפדה ואח״כ ושביה בצדקה דמה נשתנו אלו מאלו. אמנם הנה ידענו כי הפדיון הוא בכסף או דבר אחר, אך הגאולה בחנם, כמ״ש ולא בכסף תגאלו (ישעיה נב, ג.). ויש שני מיני גאולה (סנהדרין צח.) אם בעתה או אחישנה (ישעיה ס, כב.). כי כשתהיה בזמנה אין צריך פדיון, אך ברצותו ית׳ להחיש הגאולה קודם זמנה אז צריך פדיון בתשובה ומ״ט וצדקה. לכן אמר גדולה צדקה שהיא מקרבת את הישועה, כלומר קודם זמנה, ולכן לא אמר הגאולה רק הישועה, שיושיע ה׳ את עמו אף שלא הגיע זמן הגאולה. ולכן אמר עולא אין ירושלים נפדית, דהיינו בפדיון אלא בצדקה, שיפה כחה לקרב אותה קודם זמנה, שנאמר ציון במשפט תפדה, כלומר בדין הוא שתפדה כששביה עושים צדקה וחסד שבזכותה יפדו ישראל. ובא לציון גואל. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.