משנה ה

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הב"ה על המצריים במצרים ועשרה על הים.

על הנסים האלה מה היו פי' הר"ב: עשרה נסים וכו' במצרים: שניצולו מעשר מכות, וכלם היו במצריים ולא בישראל, ועשרה על הים: א' ויבקעו המים וכו' (ועשרה על הים: אחד ויבקעו המים, שני שנעשה הים כמין אהל ונכנסו ישראל לתוכו, דכתיב (חבקוק ג): נקבת במטיו ראש פרזיו. שלישי שנעשה קרקעית הים יבש בלא חמר וטיט, דכתיב (שמות יד): ובני ישראל הלכו ביבשה. רביעי שקרקעית הים שדרכו בו המצריים שהיו רודפים אחרי ישראל נתחלחל ונעשה חמר וטיט, דכתיב (חבקוק ג): חמר מים רבים. חמישי שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות כעין לבנים, ואבני הבנין מסודרים זה אצל זה, כדכתיב (תהלים עד): אתה פוררת בעזך ים. שנעשה כעין פרורים. ששי שנתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים, כדכתיב שברת ראשי תנינים על המים. והמצריים נקראו תנינים. שביעי שנגזר הים לשנים עשר גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחד לבדו, והינו דכתיב (תהלים קלו): לגוזר ים סוף לגזרים. שמיני שקפאו המים כספיר ושהם וזכוכית כדי שיראו השבטים אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם, וזהו שנאמר (תהלים יח): חשכת מים עבי שחקים. כלומר קבוץ המים היה כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר. תשיעי שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים שהיו שותים אותם, וזהו שנאמר נוזלים. עשירי שלאחר ששתו מהם מה שרצו הנותרים מהם היו נקפאים ונעשים ערימות, דכתיב (שמות טו): נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים). והנה בעבור זה היה לו להקדים עשר מכות הביא וכו', ואח"כ יאמר עשרה נסים, דהיינו שישראל נצולו מהם ולא הוכו רק המצריים, וכעין זה הקשה בעל מדרש שמואל ותירץ כדרכו. ואני לדרכי אלך עם מ' ז"ל בשמות רבה פ' ט"ו ז"ל: והביא הב"ה עליו עשר מכות כנגד י' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכלן, והביא אותן ע"י משה ואהרן ועל ידו ע"כ. וצריך להבין מהו זה שהודיענו שהביא המכות ע"י משה ואהרן ועל ידו דמאי השמיענו בזה. אמנם יובן הכל עם מ"ש בשמות רבה פ' י"ב ז"ל: המכות האלה ג' ע"י אהרן, וג' ע"י משה, וג' ע"י הב"ה, וא' על ידי כלן, דצ"ך שהיו בארץ ע"י אהרן, בא"ח ע"י משה לפי שהן באויר, שכך שלט משה בארץ ובשמים, ערוב דבר מכת בכורות ע"י הב"ה, ושחין ע"י כלן ע"כ. וכדי שלא להאריך ניתן טעם למה הג' היו ע"י הב"ה, מה שלא פורש במאמר הטעם למה אלו הג' היו על ידו ית', וזה כי בג' מכות אלה התרה הקב"ה לפרעה על הצלת ישראל, כי בערוב נאמר (שמות ח, יח): והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב. ובדבר נאמר והפלא ה' בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל ((שמות ט, ד). והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים). ובמכת בכורות נאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וכו' למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל (שמות יא, ז). וקשה למה בשלשה אלו פי' הכתוב אשר יפלה ה' וכו'. והלא כל העשר מכות למצרים ולא לישראל, שאף במכת הדם העשירו ישראל, שהיו שותין מים ומוכרין ג"כ למצרים (שמות רבה פ' וארא. פ' ט'). וכן בכל המכות כנודע לא לקו ישראל כלל, אך הטעם הוא כי בג' אלו היו ראויין ישראל ללקות כמו מצרים, שכן במכת הערוב איתא בשמות רבה פ' י"א. ושמתי פדות וכו' (שמות ח, יט). מלמד שהיו ישראל ראויים ללקות בזו המכה, ונתן הב"ה פדיונם המצרים ע"כ. והטעם נלע"ד לפי שאין חיה רעה שולט באדם אלא א"כ נדמה לו כבהמה (שבת קנא:), ומי שאינו חתום באות ברית קדש חיה רעה שולטת בו, וישראל הפרו ברית מילה, כמ"ש בשמות רבה פ' א'. בה' בגדו כי בנים זרים ילדו (הושע ה, ז). ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים וכו'. בעבור זה ראויים היו ישראל ללקות במכת הערוב, והוצרך להתרות לפרעה, והפליתי ביום ההוא וכו' (שמות ח, יח). ושמתי פדות (שם יט). לפי שסוף סוף פרעה גרם שביטלו ברית מילה כנז' בפר"א פ' כ"ט. שעמד פרעה וגזר עליהם גזרות קשות ומנע מהם ברית מילה וכו' (ר' זריקא אומר, יצחק מל את יעקב ויעקב דבק בברית מילה ומל את בניו ואת בני בניו. ומנין שהיו בני יעקב נמולין, שנאמר אך בזאת יאותו לנו האנשים וגו' (בראשית לד). מכאן אתה למד שבני יעקב היו נמולין ומלו לבניהם והנחילום לחק עולם, עד שעמד פרעה וגזר עליהם גזירות קשות ומנע מהם ברית מילה. ר' זריקא אומר, יצחק מל את יעקב ויעקב דבק בברית מילה ומל את בניו ואת בני בניו. ומנין שהיו בני יעקב נמולין, שנאמר אך בזאת יאותו לנו האנשים וגו' (בראשית לד). מכאן אתה למד שבני יעקב היו נמולין ומלו לבניהם והנחילום לחק עולם, עד שעמד פרעה וגזר עליהם גזירות קשות ומנע מהם ברית מילה). כי מתחלה באונס ולבסוף ברצון, וכבר הארכנו בדרושים שלנו (גבול בנימין. ח"ג דרוש י"ד לפרשת וארא) יישוב מאמרי רז"ל כי אין זה מקומם. כן הדבר הזה במכת הדבר היו ישראל ראויים ללקות לפי שגם הם היו עובדים לטלה, כמ"ש משכו וקחו וכו' (שמות יב, כא). ורש"י ז"ל משכו ידיכם מע"א, וקחו לכם צאן של מצוה. ולכן בבא הדבר על הבהמות היו ישראל ג"כ ראויים שימותו צאנם, ועכ"ז אמר הב"ה והפלא ה' וכו'. וז"ש שם, וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד (שמות ט, ז). שהיה סבור שגם הם ילקו בעבור זה, ויכבד לב פרעה. באמרו משוא פנים יש בדבר, וכן במכת בכורות אמרו במדרש (במדבר רבה פ' ד'), שפדה הב"ה שה בחמור. וכמו שהארכנו בזה (גבול בנימין. ח"ב דרוש י"א לפסח יום שני והפטרה) בפי' אותו המ' אין כאן מקומו. ובעבור זה רצה הב"ה להביא ג' מכות אלה על ידו ולא ע"י שליח, למען הציל את ישראל, כי הוא יכול להציל את ישראל ולהמית המצריים מה שאין כן ע"י שליח, ולמה זכו ישראל לכל זה, בשביל עשרה נסיונות שנתנסה א"א ועמד בכלם, ולכן הביא המכות ע"י משה ואהרן ועל ידו כדי להגין על ישראל, וכ"כ במ' הובא בילקוט פ' וארא, ובזכות עשרה נסיונות שנתנסה ונמצא שלם הכתיב עשר מכות ע"כ. לכן סמך התנא למ"ש עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלן, סמך אחריו עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. שבזכות עשרה נסיונות של אברהם הציל הב"ה את בניו מהעשר מכות במצרים, וכן על הים שבהם היו ראויים ללקות גם הם, כמ"ש בילקוט פ' בשלח ע"פ והמים להם חומה (שמות יד, כב. שם כט). חמה כתיב, שהיה הים רוצה לטבען בעבור שגם הם עבדו ע"א במצרים ע"ש (והמים להם חומה. שירד סמא"ל ואמר לפניו, רבונו של עולם, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים, ואתה עושה להם נסים. והיה משמיע קולו לשר של ים, ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען. מיד השיב לו הקב"ה, שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדוה, והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. כיון ששמע שר של ים אותה חמה שנתמלא על ישראל, החזירה על מצרים, שנאמר וישובו המים. ששבו מישראל על מצרים). ואח"כ פי' עשר מכות וכו'. שמכלם נצולו ע"י עשרה נסיונות שהקדים הב"ה לנסות לאברהם, ובזכותו נצולו בניו מעשר מכות במצרים ועשר על הים.