דרוש מ''א לפרשת מטות ומסעי והפטרה

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם (במדבר לג, ב).

במדרש (במדבר רבה פ׳ כ״ג), ד״א אלה מסעי. משל למלך שהיה בנו חולה, הוליכו במקום אחד לרפאותו, כשחוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך. כך א״ל הב״ה למשה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר אלה מסעי. ע״כ.

יזהירו המשכילים ומצדיקי הרבים כי אין להניח דרך הקדומה מפני החדשה. והוא מ״ש במשלי א׳. שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א, ח.). ויש לדקדק למה באב נקט מוסר ובאם תורת דאדרבא איפכא מסתברא שהרי נשים פטורות מת״ת, כדכתיב ושננתם לבניך (דברים ו, ז.). ולא לבנותיך (רש״י. קדושין לד.). ואפשר לומר כי שהע״ה אמו הוכיחתו כדי שיעסוק בתורה, כמ״ש משא אשר יסרתו אמו (משלי לא, א.). ואיתא בסנהדרין פ״ח (דף ע:), שהוכיחתו וכפאתו על העמוד. וע״ש (דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו (משלי לא, א). אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו (שם, ב), מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי. מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה, עכשיו יאמרו אמו גרמה לו. ומה בר בטני, כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן. ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך היו נודרות יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות. (שם, ד), אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין. אל למלכים, אמרה לו מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו אל. ולרוזנים אי שכר, מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר, איכא דאמרי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר. אמר רבי יצחק מניין שחזר שלמה והודה לאמו, דכתיב (משלי ל, ב), כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי כי בער אנכי מאיש.) ובילקוט משלי ל״א (ילקוט משלי ל״א, רמז תתקס״ד.). לכן אמר שמע בני מוסר אביך וכו׳ (משלי א, ח.). שכן דוד אמר לשלמה וחזקת והיית לאיש (מ״א ב, ב.). ואל תטוש תורת אמך זו בת שבע שהוכיחתו על שעבר על ד״ת ואמר אני ארבה ולא אסור. והרי זה כמו ששנינו בפ״ב דאבות, יהושע בן חנניה אשרי יולדתו. ופי׳ שם הר״ב לפי שהיא גרמה לו שיהא חכם, שמיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה. ועיין באבות עולם שלנו על משנה זו (יהושע בן חנניה אשרי יולדתו. קשה דמה שבח הוא לו לרבי יהושע שאין זה אלא שבח לאמו. אמנם יובן עם מ״ש בילקוט פ׳ וישלח. יזכר עון אבותיו וכו׳ (תהלים קט, יד). רבקה מתה והוציאו מטתה בלילה, אמרו מאן ניפוק קמה, יצחק כהו עיניו, יעקב בבית לבן, יפוק רשיעא קמה דיימרון לייטון ביזיא דהכדין אייניקו וכו׳. לכן באמור אשרי יולדתו, מכאן נודע שרבי יהושע היה צדיק. וכבר הורה זקן שקנה חכמה הר״ב ז״ל, על שם שהיא גרמה לו שיהא חכם וכו׳, (שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה, ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם, ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה).). וכתוב עוד שם במשלי ט״ו. בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו (משלי טו, כ.). ואיתא שם בילקוט, בן חכם ישמח אב בשעה שהוא למד תורה. וכסיל אדם בוזה אמו בשעה שיצא לתרבות רעה. וקשה למה כשלומד תורה משמח לאביו וכשיצא לת״ר בוזה לאמו ולמה כן. אמנם כבר למדו רז״ל בפ״א דקדושין (דף כט:), שהאב חייב ללמד תורה לבניו, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט.). והאשה פטורה ללמד את בנה ע״ש (ללמדו תורה מנלן, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט). והיכא דלא אגמריה אבוה, מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם (דברים ה, א). איהי מנלן דלא מיחייבא, דכתיב ולימדתם (דברים יא, יט). - ולמדתם. כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה, דכתיב ולימדתם (שם). - ולמדתם. כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם (שם). ולא בנותיכם.). עוד בילקוט פ׳ וישלח (ילקוט שמעוני בראשית ל״ד פ׳ וישלח, רמז קל״ה.), כי כשמתה רבקה הוציאו מטתה בלילה, אמרו מאן יפוק קמה, יצחק כהו עיניו, יעקב בבית לבן, יפוק רשיעא קומה דיימרון ליטין ביזייא דהכדין איינוק וכו׳. זש״ה בן חכם זה יעקב שלמד תורה הרבה בבית מדרשו של שם ועבר. ישמח אב זה יצחק שאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳ (בראשית כז, כז.). וכסיל אדם זה עשו ששרו הוא סמ׳ מלך זקן וכסיל, וזהו וכסיל אדם, שעשו הוא אדם תחת ידו של סמ׳. בוזה אמו שגרם שנקברה בביזוי בלילה ולא ביום כנז׳. והוא מ״ש גם שם במשלי י״ט. משדד אב מבריח אם בן מביש ומחפיר (משלי יט, כו.). כי עשו גרם ליצחק ותכהין עיניו מראות (בראשית כז, א.). וזהו משדד אב מבריח אם, שהוציאו מטתו בלילה דרך הברחה. בן מביש לאביו שיצא לתרבות רעה. וכן ומחפיר לאמו שהיו הבריות מקללין כרס שיצא ממנו. עוד יובן הכתוב עם מ״ש בקדושין פ״א (דף ל.), תניא ר׳ אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הכתוב כבוד אב לכבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הב״ה מורא אם למורא אב ע״כ. לכן באביו כתב מוסר לפי שהאב מיסרו כדי שילמוד תורה. ובאמו כתב תורת לפי שתורתו של בן באה בשביל אמו, ועוד כי היא משדלתו בדברים טובים, וכן המלמד תורה צריך להיות כך, שהרי שנינו (אבות ב, ה.), ולא הקפדן מלמד. ואיתא בפ״ב דברכות (דף יז.), הני נשי במאי זכיין, באקרויי בנייהו בי כנשתא. ועל כל אלה כתב ואל תטוש תורת אמך.

ובזה נבא לביאור הפט׳ שנייה לתלתא דפורענותא שנהגו להפטיר בשבתות אלה, ומה ענינה לפ׳ היום, והוא מ״ש בירמיה ב׳, שמעו דבר ה׳ בית יעקב וכל משפחות בית ישראל (ירמיה ב, ד.). כה אמר ה׳ מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וכו׳ (שם ה.). דקשה למה כפל הדברים בית יעקב ומשפחות בית ישראל. אך במכילתא פ׳ יתרו איתא, כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים. ותגד לבני ישראל אלו האנשים. עוד שם, ושמרתם את בריתי (שמות יט, ה.). רא״א זה ברית שבת. רע״א זה ברית מילה וע״א. ובילקוט פ׳ פינחס, ותקרבנה בנות צלפחד (במדבר כז, א.). אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים, שכן אתה מוצא שאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב וכו׳ (שמות לב, ב.). ולא רצו ומיחו בבעליהן, שנאמר ויתפרקו כל העם (שם ג.). וכן במרגלים שהוציאו דבה אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה (במדבר כו, סה.), ולא נותר מהם איש ולא אשה. הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ וכו׳. ובדורו של ירמיהו היה להפך כי הנשים היו פורצות תחלה, ככתוב שם סי׳ מ״ד. בענין הנשים המקטרות לע״א, ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלקי׳ אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול וכו׳ (ירמיה מד, טו.). הדבר אשר דברת וכו׳ איננו שומעים אליך (שם טז.). כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים וכו׳ (שם יז.). וכן בישעיה יען כי גבהו בנות ציון וכו׳ (ישעיה ג, טז.). על כל אלה אמר הנביא שמעו דבר ה׳ בית יעקב אלו הנשים, שהיה ראוי להוכיחן תחלה לפי שחטאו תחלה בדור ההוא, וכל משפחות בית ישראל אלו הזכרים, שכן משפחת אב קרוייה משפחה. ועוד ירמוז כי מתחלה כשחטאו בעגל ועבדו ע״א היו הערב רב לבדם, אלא שהרבה מישראל לא מיחו בידם וגם הם נתפשו. אך עתה וכל משפחות בית ישראל דוקא הם שעבדו ע״א. מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי (ירמיה ב, ה.). איתא במדרש חזית (שיר השירים רבה פ׳ א׳.), עד שהמלך במסיבו (שה״ש א, יב.). עד שהמלך מלכי המלכים הב״ה במסיבו ברקיע נתנו ישראל ריח רע ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. ז״ש כי רחקו מעלי. כלומר כשהיו סמוכי׳ אצלי, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.). שהיו קרובים אלי בהר סיני. וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמיה ב, ה.). ולא אמרו וכו׳ (שם ו.). הכהנים וכו׳ (שם ח.). שנינו בפ״ד דאבות, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכו׳. כי הכהנים זה כתר כהונה ועליהם להזהיר את העם לעבודתו ית׳, כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב, ז.). ותופשי התורה אלו הלויים. וכ״כ בזהר פ׳ צו ל״ב א׳. ותופשי התורה אילין ליואי. והטעם כי היו מביאין ארון הקדש, כדכתיב בכתף ישאו (במדבר ז, ט.). וזה כנגד כתר תורה, שהרי כתוב ובאת אל הכהנים הלויים וכו׳ אשר יהי׳ בימים ההם (דברים יז, ט.). וכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים הלוים תשמרו לעשות (דברים כד, ח.). והרי זה כתר תורה. ובילקוט יחזקאל סי׳ ה׳ ע״פ זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה (יחזקאל ה, ה.). אמר עשה בשביל הקטנים, א״ל ותופסי התורה לא ידעוני, קרא לקטנים תופשי התורה לפי שניתנה תורה על ידם, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג.). שקבלם הב״ה לערבים. והרועים פשעו בי אלו המלכים והשרים, והרי כתר מלכות. והנביאים נבאו בבעל שהיו נביאי השקר מתעים אותם להחטיאם, והרי זה כנגד כתר שם טוב הוא המעשה הטוב כנז׳ במקומו. לכן עוד אריב אתכם נאם ה׳ (ירמיה ב, ט.). שיובן עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קב.), אין לך פקודה ופקודה שאין בה א׳ מכ״ד בהכרע ליטרא מעגל הראשון. וזהו לכן עוד אריב אתכם, נוסף על שאר העונות. ואת בני בניכם אריב. שבזמן שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם כתוב ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה, ז.). כי עברו איי כתיים וראו וכו׳ (ירמיה ב, י.). בפ״ק דתעניות (דף ה:), תנא כותיים עובדין לאש וקדריים עובדין למים, ואע״פ שיודעין שהמים מכבין לאש לא המירו אלקיהם, ועמי המיר כבודו בלא יועיל ע״כ. ולכן בכותיים אמר עברו וראו. כי בראייה בעלמא אדם יודע שאלקיהם אינו כלום שהמים מכבין האש. אך הקדריים שעובדין למים בהם נאמר וקדר שלחו והתבוננו מאד. שצריך הבנה יתירה מה יש ששולט על המים, אלא שכבר אמרו בפ״א דב״ב (דף י.), אש קשה מים מכבין אותו, מים קשים עבים סובלין אותם. כי כחם יותר מהמים, ואם כן ראו הן היתה כזאת ההמיר גוי אלקים וכו׳ (ירמיה ב, יא.). כי שתים רעות עשה עמי וכו׳ (שם יג.). הנה רעתם רבה להיותם עמי, שמלומדים בנסים שעשיתי להם במצרים ובמדבר, וכשאותי עזבו לחצוב להם בורות וכו׳ הם שתים רעות, ע״ד והגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א.). שעונותם יותר חמורים מאחרים להיותם עמי. ועוד שתים רעות, כי מתחלה היו עובדים ע״א בשיתוף ואח״כ ויעזבו את ה׳ ולא עבדוהו אפילו בשותפות, וזהו אותי עזבו וכו׳. עוד אותי עזבו מקור מיים חיים. כי ממנו הכל, והם עזבוהו לחצוב להם בורות שאינם נובעים, כי אין להם כח להשפיע אם לא יקבלו ממנו ית׳. ועוד בורות נשברים אשר לא יכילו המים כלל ועיקר. ועוד כי שתים רעות עשה עמי, אשר חכמים הגידו בתעניות פ״א (דף ה:), א״ר יוחנן אחת שהיא שקולה כשתים, ומאי ניהו ע״א. שיובן עם מ״ש בסנהדרין פ״ז (דף סג:), יודעים היו ישראל בע״א שאין בה ממש ולא עבדוה אלא להתיר להם עריות בפרסהיא. ואח״כ עבדוה ממש בתר דאביקו בה. ויפורש אותי עזבו ע״ד מ״ש אליהו כי עזבו בריתך בני ישראל (מ״א יט, יד.). ויפורש אותי (ירמיה ב, יג.). אות שלי דהיינו אות ברית קדש, כמ״ש בזהר פ׳ לך לך דף צ״ד א׳. והראני אותו (ש״ב טו, כה.). מאי אותו אות דידיה. וכ״כ שם בפ׳ חקת דף קפ״ד א׳. אל תירא אותו (במדבר כא, לד.). לא תדחל לההוא אות דיליה דעוג דאתדבק באברהם ואתגזר עמיה וכו׳. וא״כ אותי עזבו לחצוב להם בורות, כי שוחה עמוקה זונה (משלי כג, כז.). העבד ישראל וכו׳ (ירמיה ב, יד.). הנה כשבירך יצחק ליעקב אמר יעבדוך עמים (בראשית כז, כט.). כתיב ורב יעבוד צעיר (בראשית כה, כג.). שעשו יהיה עבד ליעקב, וכן ישמעאל שהיה יליד בית מאברהם. ז״ש העבד ישראל (ירמיה ב, יד.). והלא עשו הוא העבד. ואם יליד בית הוא כישמעאל מדוע היה לבז. עליו ישאגו כפירים (שם טו.). אלו שרי א״ה, ובפרט נבוכד נאצר וזרעו שנק׳ אריה. גם בני נוף ותחפנחס (שם טז.), הם המצריים שהיו עבדים ליוסף. ועתה ירעוך קדקד, שיגברו עליכם. הלא זאת תעשה לך עזבך את ה׳ אלקיך וכו׳ (שם יז.). דאיתא בשמות רבה פ׳ כ״ו. ויבא עמלק (שמות יז, ח.). משל לתנוק שהיה רכוב על כתיפו של אביו, ואמר לחבירו של אביו ראית את אבא, א״ל אביו אתה רוכב על כתיפי ואתה שואל עלי הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך. ז״ש עזבך את ה׳ אלקיך בעת מוליכך בדרך (ירמיה ב, יז.). שהוא טוען אתכם על כנפי נשרים, ואמרתם היש ה׳ בקרבנו אם אין (שמות יז, ז.). אף כאן בדורו של ירמיהו עזבו את ה׳ נזורו אחור. ועתה מה לך לדרך מצרים (ירמיה ב, יח.), שעדין אתם הולכים בדרכי אבותיכם. תיסרך רעתך וכו׳ (שם יט.). כי מעולם שברתי עולך וכו׳ (שם כ.). כבר פי׳ זה לעיל בדרוש לפ׳ משפטים ע״ש (חלק א׳‏ - דרוש כ׳ לפרשת משפטים והפטרה.). אלא שאני מוסיף, ותאמרי לא אעבור. וכתיב לא אעבוד, דהיינו שלא רצו לעבוד את ה׳ כדי שלא לעבור על הדרך שתפסו בה, ע״ד שאמרו (רש״י שיר השירים ה, ג.), פשטתי את כתנתי (שה״ש ה, ג.). הורגלתי עצמי במדות רעות וכו׳. כי על כל גבעה גבוהה וכו׳ (ירמיה ב, כ.). ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת (שם כא.). וכתיב כלה בה׳ רמז למ״ש שהנשים גדרו עצמן במצרים, אחת היתה ופרסמה הכתוב. ואיך נהפכת לי וכו׳. שהרי כתיב אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך (תהלים קכח, ג.). שפי׳ רז״ל שכשם שהגפן אינה מקבלת הרכבה מאילן אחר, כך ישראל אין מתערבין בא״ה. ולכן אמר כלה זרע אמת, שכן אמרו בפ״ז דחולין (צב.), אומה זו כגפן נמשלה, ואפילו העלין שבה צריכין. שכן אמרו לבעו רחמי אתכליא על עליא וכו׳ (ילקוט, בראשית מ׳. אמר ריש לקיש, אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה אלו בעלי בתים. אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים. עלין שבה אלו עמי הארץ. קנוקנות שבה אלו ריקנין שבישראל. והיינו דשלחו מתם, יבעון רחמי אתכליא על עליא, שאלמלא עליא לא מתקיימי אתכליא.). כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית (ירמיה ב, כב). תרגם יונתן כמה דמנקן בניתרא ומחוורין בבוריתא. כי הנתר הוא המנקה והבורית מלבן. והם שני דברים, כי תחלה צריך תשובה להסיר כתמי העונות, תענית שק ואפר בכיה הספד, ואח״כ בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח). בתורה ומעשים טובים. האמנם כי גברו העונות כבר נגזר הגלות, נכתם עונך לפני וכו׳ (ירמיה ב, כב). וא״א לבטל הגזרה. ולבסוף אמר פרא לימוד מדבר וכו׳ (כד). ואיתא על זה בילקוט, אמר הב״ה לישראל בני כך חשבתי שתהיו חירות מן המלכיות, כדרך שערוד זה גדל במדבר ואין אימת מלכות עליו, אבל אתם לא בקשתם זה אלא באות נפשה שאפה רוח. ואין רוח אלא מלכות, שנאמר וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא (דניאל ז, ב) ע״כ. ולדרך זה יובן הכתוב פרא לימוד מדבר, שכבר הורגלו במדבר להיות בני חורין, ועתה הניחו זה הדרך ובקשו להיות משועבדים למלכיות, שכן כתוב ואת לימדת אותם עליך אלופים לראש, ירמיה י״ג. (כא). וע״ש פרש״י (שלחתם אליהם מלאכים לכשדיים להביא משם אלילים שלהם לעבדם. כמו שנאמר (ביחזקאל כג, טז), ותעגבה עליהם למראה עיניה ותשלח מלאכים אליהם כשדימה. ד״א למדת אותם עליך אלופים, חזקיהו שהראה לשלוחי מרודך בלאדן את כל בית נכאתה. (ישעיה לט, ב).). הרי הוכחנו במישור כי אין להניח דרך הכבושה מימי עולם ולאחוז בדרך אחרת לא שערוה הראשונים.

ובזה נבין פסוקי הפרשה. וידבר ה׳ אל משה לאמר (במדבר לא, א). נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך (ב). וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא וכו׳ (ג). דקשה מאד למה שינה לשונו ממ״ש בפ׳ פינחס, צרור את המדינים (במדבר כה, יז). וכאן נקום וכו׳. ולמה לא כתב שם כל פ׳ זו והפסיק בפ׳ נדרים. ולמה שלח משבט לוי מה שלא היה במלחמות אחרות. ועוד למה המתין כאן לצוות על פ׳ גיעולי גוים, ולא כתב כן במלחמות הקודמות. וכן להרים מכס לכהנים ולויים, מה שלא צוה כן במלחמת סיחון ועוג. עוד יש לדקדק בפסוקים, ויקרבו אל משה הפקודים וכו׳ (במדבר לא, מח). למה לא כתבם אחר סמוך לחזרתם מן המלחמה, והפסיק בנתים בפ׳ גיעולי גוים והרמת מכס. ועוד למה אמרו לכפר על נפשותינו לפני ה׳ (נ). שהוא כקרבן חטאת, שהיה להם להקריב קרבן תודה. ועוד מאי ונקרב ל׳ עבר, שהרי עדין לא הקריבו. אך נקדים לבאר מ׳ במדבר רבה פ׳ כ״א. צרור את המדינים. למה כי צוררים הם לכם, מכאן אמרו חכמים, בא להרגך השכם להורגו. ר״ש אומר מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורגו הורגו בעה״ז ויש לו חלק לעה״ב, והמחטיאו הורגו בעה״ז ובעה״ב. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה, המצרים ואדומים קדמו בחרב וכו׳, ושתים בעבירה מואבים ועמונים. על אלו שקדמו בחרב כתיב לא תתעב אדומי (דברים כג, ח). לא תתעב מצרי, אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל, לא יבא עמוני וכו׳ (ד). ויש לדקדק דפתח צרור את המדינים וסיים בעמון ומואב, ולא דכר שמיהו דמדינים כלל. ועוד קשה אומרו למה כי צוררים הם לכם, דמה הוסיף על הכתוב. אמנם קשיתיה למה צוה צרור את המדינים ולא את המואבים, שהרי הם התחילו בעבירה תחלה, כדכתיב ויאמר מואב אל זקני מדין (במדבר כב, ד). לכן הקשה בכח צרור את המדינים למה, והשיב כי צוררים הם לכם. כלומר שעדין לבם חורש רע עליכם. וכמ״ש בזהר פ׳ בלק דף ק״צ א׳. ת״ח חייביא דמדין עכ״ד לא שכיכו מכל בישין דלהון, לבתר דרין דחמו דמית יהושע וכל אינון זקנים, אמרו השתא שעתא קיימא לן. מה עבדו אתו לגבי עמלק וכו׳. לא הוה בעלמא מאן דיעביד בישא בכלא כמדין וכו׳. וז״ש מכאן אמרו חכמים בא להרגך השכם להרגו. כלומר חדוש זה למדנו מהכתוב, שנתן טעם כי צוררים הם לכם, כלומר ראויים הם לכך לפי שעדין בקרבם ישימו ארבם לחרוש רע עליכם, ולכן צרור את המדינים והכיתם אותם. כי שנאה כבושה יש בלבם על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם וכו׳. ור״ש נתן טעם אחר למה צרור את המדינים ולא את המואבים, לפי שהמחטיא את האדם קשה מן ההורגו, ולכן למואבים קים ליה בדרבה מינייהו, שנתרחקו לגמרי ולא סגי להו בהריגה בלבד. והגם שהכתוב אומר ויחל העם לזנות אל בנות מואב. עכ״ז גם העמונים ידם במעל, כמ״ש בתנחומא פ׳ בלק, וצרצור יין עמוני מונח אצלה וכו׳. ועוד כתוב על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג, ה). אבל ביין קדמו אותם לרעה. ולכן אמר ושתים בעבירה מואבים ועמונים.

ובזה נבין ג״כ מאי דתנן בפ״ז דסנהדרין (נד.), הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה עליה, אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל. ד״א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידה. וקשה למה שני טעמים, ועוד שנראים ענין א׳ למדקדק בהם. ומאי דבר אחר. אמנם תנן בפרק א׳ (סנהדרין ב.), הרובע והנרבע בעשרים ושלשה, שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה (ויקרא כ, טז). ואומר ואת הבהמה תהרוגו (טו). וקשה למה לא הביא הפסוקים כסדרן בפ׳ קדושים, ששם כתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו תחלה. ואחר סמוך ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה (שם טז). ולמה התנא הקדים המאוחר. אמנם פי׳ רש״י ז״ל הרובע והנרבע, שור שרבע אשה, ובהמה שנרבעה לאיש, נדונית הבהמה ליסקל כאדם הרובע דאתקוש להדדי, והרגת את האשה ואת הבהמה, בהמה היינו רובע. ואת הבהמה תהרוגו בנרבע כתיב ע״כ. והשתא אתי שפיר שכיון שפ׳ והרגת את האשה ואת הבהמה ברובע כתיב, שפיר דמי להזכירו תחלה כסדר המשנה, הרובע תחילה. ואח״כ ואת הבהמה תהרוגו דכתיב בנרבע. ואלה הם טעמי המשנה דפרק ז׳ דתני תחלה הבא על הבהמה, דהיינו נרבע שזרע האדם נכנס בבהמה בעלת ד׳ רגלים. ואשה המביאה הבהמה עליה, דהיינו רובע שהבהמה בעלת ד׳ רגלים באה על האשה. ולכן פתח במאי דסליק לתת טעם אם אדם חטא בהמה מה חטאה, שכיון שהאשה הביאה הבהמה עליה למה תמות הבהמה, ולזה אמר לפי שבאת לאדם תקלה על ידה. ופרש״י ז״ל מכשול עון ע״כ. שכיון שבא על האשה, אעפ״י שהיא הביאתו עליה, תלמד לעשות כן לנשים אחרות ולכן תסקל. אך בנרבע שהוא האיש הבא על הבהמה, הייתי אומר שאין שם תקלה, כי אין הבהמה הולכת אצל האדם רק הוא בא עליה ולא תסקל, לכן נתן טעם שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידה, שגם היא היתה מסייעת לעוברי עבירה. והן זאת חקרנוה כן היא כי המחטיא לאדם קשה מן ההורגו. ובספרי פ׳ מטות, ואם הפר יפר וכו׳ ונשא את עונה (במדבר ל, טז). מגיד שהוא נכנס תחתיה. והרי דברים ק״ו ומה אם פורענות מועטת, הגורם תקלה לחבירו הרי הוא מוכנס תחתיו, ק״ו למדת הטוב מרובה. עוד אמרו בריש נדרים (ח.), דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה, כיוסף ובועז שנשבעו ליצרם. בזה יובן היטב סמיכות הפרשיות, ולמה סמך לפ׳ נדרים נקום נקמת וכו׳, שכיון שהמדינים גרמו תקלה לישראל, כדכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז). לכן ראוי לנקום מהם נקמת עולם, ולפי שכשהלכו למלחמה במדין החיו הטף בנשים, ואפשר שיבאו לידי תקלה, לכן נסמכה לפ׳ נדרים, להראותם שמותר לידור כדי להנצל מיצה״ר. וזה לשון הספרי הנז׳, ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו (במדבר ל, טז), אחר קיום הנדר. ונשא את עונה, מגיד שהוא מוכנס תחתיה לעון וכו׳. משום דק״ל מאי אחרי שמעו, פשיטא שלא יפר אותם קודם שמעו, לכן פי׳ שר״ל אחר קיום הנדר. ואז ונשא את עונה, כי היא סבורה שכיון שהיפר לה אין לה עון, ואינו כן כי כבר קיימו, ולכן הוא מוכנס תחתיה. ובתורת כהנים פ׳ קדושים, ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). לפני סומא בדבר, בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה, אל תאמר לו כשרה והיא אינה אלא פסולה, היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו וכו׳. וקשה לי מאד דאשה שאינה כשרה לכהונה הוא דבר איסור, ואיך לא קראו אלא מכשול. וכבר ידענו שהמחטיא לאדם קשה מן ההורגו. ונלע״ד שיובן עם מאי דגרסינן בפ״ד דקדושין (ע.), כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והב״ה רוצעו. ותנא על כלם אליהו כותב והב״ה חותם, אוי לו למי שפוסל את זרעו וכו׳. ופרש״י ז״ל שאינה הוגנת לו, פסולה לו. ועל כלם כהנים לויים וישראלים ע״כ. הרי שפסולה לו הוא לכהן. ועל כלם גם ללויים וישראלים. זהו פי׳ הברייתא, שבישראל מדבר שצריך לו אשה הוגנת כדי שלא יפסול זרעו ויפגום את משפחתו, הגם דליכא איסור לגבי דידיה, ולכן בא ושאל לחבירו בת איש פלוני מה היא לכהונה, אם היא הגונה לינשא לכהן, דתנן (קדושין ד, ה), אין בודקין מן המזבח ולמעלה. ולכן אין כאן חטא אלא מכשול, אומר לו כשרה היא והוא נושאה ונמצאת פסולה לכהונה, ובזה אינה הוגנת לו ונמצא פוסל זרעו וכו׳. וכן אמרה אביגיל לדוד, ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול (ש״א כה, לא). מכלל דאיכא אחריתי, זו בת שבע שאעפ״י שהיתה מותרת לו, כדבריהם ז״ל (סנהדרין קז.). לעולם היה הדבר מכוער, ולכן קראתו מכשול. אף כאן דבישראל משתעי, הגם שאין שם חטא, מכשול קרי ליה, ודוק.

ובילקוט פ׳ זו, נקום נקמת (במדבר לא, ב). משה הצדיק מתנקם על המדינים שתי נקמות, אף הב״ה מתנקם שתי נקמות, שנאמר אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע (תהלים צד, א) ע״כ. וזה כי המדינים גרמו לישראל להחטיאם, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז). ובזה גרמו להם שתי מיתות בעה״ז שמתו במגיפה, וגם לעה״ב בשביל הזנות, ולכן משה הצדיק מתנקם מהם שתי נקמות, ואף הב״ה כך צוה, נקום נקמת שהם ב׳ נקמות. ואמר אחר תאסף אל עמך, שרצה הב״ה שמשה יעשה זה בחיים חייתו, כדי שלא יאמרו ישראל כי לפי שנתגדל במדין ואשתו מדינית ריחם עליהם ולא רצה לעשות עמהם מלחמה. ואע״פ שהב״ה לא צוהו שיעשו תכף ומיד מלחמה זו ולא קבע לו זמן, עכ״ז לא רצה מרע״ה לעבור בבל תאחר. וכמ״ש רש״י ז״ל, אע״פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר לא עיכב. ותיכף ומיד וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא (במדבר לא, ג). והוא לשון זירוז, ואין אנשים אלא צדיקים, למען לא ישלחו בעולתה ידיהם עם נשי מדין, שכבר נכוו ברותחין ולא יחזרו לסורם, ולכן בפעם הזאת שלח גם משבט לוי, לפי שלוי קנא על הזנות, וישלח אותם משה וכו׳ אותם ואת פינחס (במדבר לא, ו). שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור. ואמר ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין (במדבר לא, ג). הרי זה לשון כפול, לקיים יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום (ישעיה כד, כא). וזהו ויהיו על מדין, דהיינו לשר שלהם מלמעלה. לתת נקמת ה׳ במדין, הוא העם של מטה. ולפי שהצדיקים מועטים, לכן צוה שישלחו אלף למטה, כולם שוים לטובה, למען לא תהיה בניהם קנאה ותחרות. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה (במדבר לא, ה). דהיינו שבט לוי, ואח״כ שנים עשר אלף חלוצי צבא על שאר השבטים, דאל״כ היה לו לומר שלשה עשר אלף. ועוד אפשר שלפי שכתוב וימסרו בעל כרחם. ופרש״י ז״ל, להודיעך שבחם של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, שכששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו בעל כרחן ע״כ. ועוד כי הוא בחר בצדיקים, וכדי שלא להחזיק טובה לעצמן נמסרו בעל כרחן. אך של שבט לוי שהיו בחזקת כשרות, לכן לא שייך בהם וימסרו, ולכן לא הזכיר רק י״ב אלף. הגם שהיו י״ג אלף, שלכן חזר ואמר וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, דקאי על י״ב אלף שנזכרו, ועוד אותם ואת פינחס, דאותם שני הוא מיותר, אלא שבא על שבט לוי שהיו עם פינחס ראש שלהם. ויצבאו וכו׳ (במדבר לא, ז). וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם (שם ט). המה ראו להחיות הנקבות, לקיים בעצמם (יומא פו:), היכי דמי בעל תשובה באותה אשה וכו׳. כי אעפ״י שהיו צדיקים, כבר פי׳ רש״י ז״ל, הן הנה היו וכו׳ (במדבר לא, טז). מגיד שהיו מכירין אותן, זו היא שנכשל פלוני בה ע״כ. ועל זה החיו אותן, כדי שהחוטאים יעשו תשובה באותה אשה. ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה (שם כא). קשה שהיה לו לומר הבאים מן המלחמה, אך יובן עם מה שכבר כתבנו בדרוש לשמיני עצרת (חלק ב׳‏ - דרוש מ׳ לשמיני עצרת והפטרה.), כי מלחמת היצר היא המלחמה הגדולה שיש לאדם, כי אחרי בואו ממלחמה כנגד אויביו צריך להזדרז למלחמת היצר, פן יתגאה ויאמר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה. לכן שפיר קאמר הבאים למלחמה, דהיינו למלחמת היצה״ר. וצוה אותם על גיעולי גוים, מה שלא צוה כן במלחמת סיחון ועוג, כי אז לא זנו אחרי בנותיהם כמו שעשו בשיטים. ולכן להרחיקם מהתחתן בם צוה אותם שיזהרו מהשתמש בכליהם עד שיכשירום וכ״ש בבנותיהם. ובפעם הזאת לפי שגם שבט לוי יצאו למלחמה, רצה שיהיה להם חלק בביזה, א׳ אחוז מן החמישים ממחצית בני ישראל (במדבר לא, ל). אך ממחצית תופשי המלחמה היוצאים לצבא, שלהיותם צדיקים תפשו המלחמה מתחלה, כי היו בטוחים להתגבר על אויביהם, צוה שיתנו לאלעזר הכהן א׳ מחמש מאות, כדי שישארו להם תצ״ט כמנין צבאו״ת, לרמוז שהיו צבאות ה׳ כלם צדיקים. ולישראל א׳ מחמשים, שנשארו להם מ״ט, לרמוז שאלולי פינחס משבט לוי שקינא קנאת ה׳. כבר נכנסו במ״ט שערי טומאה. ומספר המכס שנתנו לאלעזר הכהן היה בין הכל תת״מ, וסי׳ זו מת״ת אלקים היא. ושל הלויים ג״כ ת״ת אלף וארבע מאות, שגם זה במספר קטן מת״ת, והיה זה כמו תרומת מעשר שהלוי נותן א׳ מעשרה לכהן, כך ללויים היו עשרה, ולאלעזר הכהן א׳ מעשרה, וזהו אחד אחוז מן החמישים כמו שפירשנו. והנה כאשר ראו פקודי הצבא שמשה בא לכלל כעס, ויקצוף משה על פקודי החיל וכו׳ (במדבר לא, יד). ובשביל זה בא לכלל טעות, שנעלמה ממנו הלכות גיעולי גוים, קיימו בעצמם אל תרצה את חבירך בשעת כעסו (אבות ד, יח). והמתינו עד שצוה לו ה׳, והרמות מכס לה׳ (במדבר לא, כח). ושב אפו ממנו, ואז ויקרבו אל משה (במדבר לא, מח). והראיה דאיתא בשבת פרק ז׳, (סד.), ויקצוף משה על פקודי החיל (במדבר לא, יד). אמר להם משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון, א״ל לא נפקד ממנו איש, א״ל א״כ כפרה למה, א״ל אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד ונקרב את קרבן ה׳. נראה מזה שתכף בחזרתם מן המלחמה היה להם לומר זה, אלא שהמתינו עד יעבור זעם, ולז״א ונקרב לשעבר, כי עיקר הקרבן הוא רוח נשברה, וכן אלו הצדיקים ונקרב את קרבן ה׳. שזהו רוח נשברה, ונק׳ קרבן ה׳, כי לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. וזהו ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא, שגם האיש עצמו הקרבנו קרבן לה׳. ואמרו עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו (במדבר לא, מט). כלומר בראות שהמלחמה היתה בידינו שנצחנו במלחמה, זה מורה כי כלם צדיקים ולא נפקד ממנו איש. כי אפילו על המחשבה אנו מקריבים לכפר על נפשותינו לפני ה׳. ועוד אשר בידינו, יבא היטב עם מ״ש לעיל, הבאים למלחמה שהיא מלחמת היצר. אף כאן המלחמה אשר בידינו, לכבוש היצה״ר, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וזה אשר בידינו. והנה הגם שבני לוי לא היו יוצאים למלחמה, צוה ה׳ בפ׳ זו, להיותה מלחמת מצוה שגם הם ילכו, כדי להורות שיאחזו דרך הקדומה, היא דרך לוי אביהם שקינא על הזנות, וכן יעשו בניו לנקום נקמת המדינים. ובפ׳ השנייה כתוב אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן (במדבר לג, א). ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם (שם ב). וצריך להבין מאי אלה מסעי, שפסל את הראשונים, ומה המה אלה שפסל. ולמה האריך הכתוב לכתוב כל אלה המסעות. ועוד מאי ביד משה ואהרן, דהא לא נסעו אלא על פי ה׳ ומשה, ומאן דכר שמיה דאהרן במסעות. ועוד מהו שכפל דבריו, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם. ולמה שינה לשונו מהאמור תחלה, שהקדים מוצאיהם למסעיהם. אמנם בסוף פרשה הקודמת כתוב, ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם ואת שבמה (במדבר לב, לח). ופרש״י ז״ל, שמות ע״א היו, והיו האמוריים קורים עריהם על שם ע״א שלהם, ובני ראובן היסבו שמם לשמות אחרים ע״כ. ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו. ותרגם יונתן ובתר דבנינון קרו להון שמהן כשום גובריא דבנינון. עוד שם, ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר (מא). פרש״י לפי שלא היו לו בנים, קראם בשמו לזכרון. ונובח הלך וכו׳ ויקרא לה נובח בשמו (מב). לה אינו מפיק ה׳, לפי שלא נתקיים לה שם זה ע״כ. והנה ראינו שגינה הכתוב, באמרו קראו בשמותם עלי אדמות (תהלים מט, יב). לכן שפיר קאמר אלה מסעי, שפסל את הראשונים שנקראו בשם ע״א, וגם לקוראים בשמותם את שמות הערים אשר בנו. אך אלה מסעי שנתקיימו בשמותם, וכמ״ש במדרש רבה פ׳ זו, למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו, על שקבלו את ישראל עתיד הב״ה ליתן שכרן, דכתיב ישושום מדבר וציה (ישעיה לה, א). והוא מבואר בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו, ד״א למה נכתבו המסעות שהלכו בהם ישראל במדבר, כדי לעשות להם נסים לעתיד לבא כדרך שעשה כשיצאו ממצרים, שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים (מיכה ז, טו) ע״כ. כי הנה כל דבר קדושה מניח רושם, כנודע ליודעי חן, ובאלה המסעות היה המשכן שהוקם על ידי משה והלויים, וזהו ודאי מניח רושם קדושה שם, וכתוב ביחזקאל כ׳, והבאתי אתכם אל מדבר העמים (לה). ואז יעשה להם נסים כימי צאתך מארץ מצרים. וכיון דאתא לידן פ׳, ויקרא אתהן חוות יאיר (במדבר לב, מא). נאמר כי הנה הרד״ק ז״ל בשופטים י׳ ע״פ ויקם אחריו יאיר הגלעדי וכו׳ (ג). ויהי לו שלשים בנים וכו׳ להם יקראו חוות יאיר עד היום הזה (ד). וז״ל, ונוכל לומר כי זה יאיר הגלעדי אינו יאיר בן מנשה, והערים האלה אינן חוות יאיר הכתובות בתורה ע״כ. ולפע״ד האמת אתו, שהרי בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא קכא:) איתא, ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש (יהושע ז, ה). זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין. הרי שיאיר כבר מת, וזה יאיר הגלעדי הוא אחר. וכן אם היו חוות יאיר הכתובות בתורה, היל״ל להם קראו חוות יאיר, אלא אמר להם יקראו חוות יאיר ל׳ עתיד, שהם שלשים עיירות אחרות, וקרא אותם חוות יאיר כעין אותם הכתובות בתורה, וזהו להם יקראו, לאפוקי אותם הכתובות בתורה שלא נתקיים להם שם זה, כמ״ש שם על ונובח הלך הכתוב לעיל, ודוק.

עוד יאמר אלה מסעי בני ישראל (במדבר לג, א). לפי שבילקוט פ׳ בהעלותך ע״פ ויסעו מהר ה׳ (במדבר י, לג). איתא ז״ל, אילו זכו ישראל, כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסים לארץ, שנאמר עלה רש (דברים א, כא). ע״כ. ז״ש אלה מסעי בני ישראל (במדבר לג, א). שהם גרמו ליסע כמה מסעות, מה שלא היתה כונתו ית׳ רק שיכנסו לארץ מיד. והיה זה לפי שיצאו ממצרים ביד משה ואהרן. ולפי זה לא היתה גאולת מצרים גאולה שלימה, וכמ״ש במדרש שוחר טוב סי׳ ל״א, ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים ע״ש (בך ה׳ חסיתי אל אבושה (תהלים לא, ב). זהו שאמר הכתוב, ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו (ישעיה מה, יז). אמרו ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם, כל הימים שאנו משתעבדים אנו בבושה ובכלימה, גאל אותנו אין לנו בושה, ולמה שגאולתך גאולת עולם, הוי תשועת עולמים. עולם אינו אומר אלא עולמים. אמר הקב״ה אני הוא שגאלתי אתכם לשעבר, ואני הוא גואלכם להבא, שנאמר כה אמר ה׳ בוראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך (ישעיה מג, א). כי גואל אני אין כתיב אלא גאלתיך, אמרתי דבר ונעשה מעשה. אמר הקב״ה אני הוא גואלכם שאמרתי שאגאלך כמו שגאלתיך, שנאמר כי פדה ה׳ את יעקב וגאלו (ירמיה לא, י). וגואלו אין כתיב כאן אלא וגאלו, אמרו ישראל לפני הקב״ה ולא כבר גאלתנו על ידי משה ועל ידי יהושע ועל ידי שופטים ומלכים, ועתה היינו חוזרין ומשועבדים והיינו בבושה כאילו לא נגאלנו, אמר להם הקב״ה לפי שהיתה גאולתכם על ידי בשר ודם, והיו מנהיגיכם על ידי בן אדם שהיום כאן ומחר בקבר, לפיכך גאולתכם גאולת שעה, אבל להבא אני גואל אתכם על ידי עצמי, שאני חי וקיים, אגאלכם גאולה קיימת לעולמים, שנאמר ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים (ישעיה מה, יז). לפיכך לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד (שם). אמר להם הקב״ה לשעבר הייתם בבושה ובכלימה שהייתם בחורים, עכשיו שהזקנתם אין בכם כח לסבול בושה של גליות, שנאמר אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי וגו׳ כי בושת עלומיך תשכחי (ישעיה נד, ד). אמר דוד רבונו של עולם כשיגיע זמן הגאולה עוד לא נבוש, שנאמר  בך ה׳ חסיתי אל אבושה (תהלים לא, ב).). וכתב בעל מגלה עמוקות, א׳לה מ׳סעי ב׳ני י׳שראל. ראשי תיבות א׳דום מ׳די ב׳בל י׳ון הם הד׳ גליות. שכיון שיצאו ביד משה ואהרן, הוכרחו לחזור בגליות האלה. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳. דהיינו כשיצאו ממצרים והלכו באותם המסעות. ולפי שעתידין לחזור שם לעתיד כנז׳, לכן חזר ואמר ואלה שמוסיף על הראשונים, דהיינו שיחזרו לעתיד באותם המסעות כשיצאו מן הגלות, ולפיכך הקדים מסעיהם למוצאיהם, לפי שאחר שיחזרו ישראל על אדמתם, יבא עליהם גוג מגוג ויצאו מהארץ למדבר העמים, כמ״ש בפסיקתא פ׳ בלק, וכן הוא במדרש רבתי דרות ע״פ ויצבוט לה קלי (רות ב, יד). להיכן הוא מוליכן, מן הארץ למדבר יהודה, מאן דאמר למדבר סיחון ועוג. ואע״פ שהם ד׳ גליות, המסעות לא היו אלא שנים. שכשגלו לבבל היו ג״כ במדי שהיו בחרבן ראשון. ואח״כ בגלות יון לא יצאו מהארץ לחוץ לארץ אלא בגלות אדום שהיה חרבן שני, ולכן כתב אלה מסעי, מיעוט רבים שנים. עוד צריך לתת טעם למה לא אמר ג״כ אלה חניות, כשם שבכלם כתיב ויסעו ויחנו. ואפשר לומר עם מה שכתוב בילקוט פ׳ יתרו על פסוק בחדש השלישי (שמות יט, א). ז״ל, בקש הב״ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקין אלו על אלו, מה כתיב ויסעו מסכות ויחנו באיתם. היו נוסעין במריבה וחונים במריבה, כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת, שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות יט, ב). הנה כי כן כל המסעות היו שוות במחלוקת, ולכן אלה מסעי ל׳ רבים, רמז שהיו נוסעים במחלוקת, אך לא כל החניות שוות, כי אחת היתה שלא במחלוקת ופרסמה הכתוב, ששם ניתנה תורה, כלי חמדה שבו נברא העולם, ולכן לא דכר שמייהו דחניות רק אלה מסעי. והיה זה לפי שהניחו דרך הקדומה מאבותינו הקדושים שהיו אוהבים שלום ורודפים שלום, עד שחזרו להכיר כי טוב בעיני ה׳ שיתאחדו יחד, ואז ה׳ עוז לעמו יתן וכו׳.

והקדמנו מ׳ ז״ל במדבר רבה פ׳ כ״ג, ותחלה קשה למה הוצרך למשל. ועוד מאי כולי האי, כאן ישננו כאן הוקרנו וכו׳. אך בעל המ׳ רצה לתרץ כל מה שהקשינו, מאי אלה שפסל את הראשונים, ולמה נכתבו כל המסעות הללו. ורצה להוכיח מ״ש לעיל, שלעתיד יחזרו באותם המסעות ויעשה להם נסים. וזהו המשל למלך הוא מלכו של עולם, שהיה בנו חולה אלו ישראל, שהם חולים מן העונות שעשו במדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (במדבר יד, כב). ולכן הוליכם למקום אחר, שגלות מכפרת עון, וזהו לרפאתו, למען הסר עון יעקב. כשחוזרין דהיינו לעתיד, שיחזרו למדבר העמים כדלעיל, התחיל מונה כל המסעות, כלומר לכך נכתבו המסעות הללו, כדי שידעו ישראל לעתיד, שיעשה להם נסים כאשר עשה לאבותינו בימים ההמה ובזמן ההוא. ואמר כאן ישננו. הוא מ״ש ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שמות יז, ח). שרפו ידיהם מן התורה (תנחומא. פ׳ בשלח). וכבר פירשנו במקומו (חלק ב׳‏ - דרוש כ״ב לראש השנה יום ראשון.) שהיו ראויים לקבל התורה תכף ליציאתם ממצרים, ובשביל שהיה ביניהם מחלוקת לא ניתנה להם, ועל זה בא עמלק להלחם. ועכ״ז עשה עמהם נסים ונפלאות, ויחלוש יהושע וכו׳ (שמות יז, יג). כאן הוקרנו, אשר קרך בדרך (דברים כה, יח). ודרשוהו רז״ל לשון קרי וטומאה. וזה היה בשיטים, ויחל העם לזנות את בנות מואב (במדבר כה, א). וזהו כאן הוקרנו, ואמר כמדבר בעדו, ישננו הוקרנו, לפי שכתוב בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט). ושנינו (סנהדרין מו.), בשעה שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. כאן חששת את ראשך. כשאמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד). שאמרו בילקוט שביקשו לעבוד ע״א. ולכן אמר שלא כמדבר בעדו, כאן חששת את ראשך. שביקשו לסור מאחרי ה׳. וזהו הנמשל שא״ל הב״ה למשה מנה להם, כלומר להנאתם ולטובתם, כל המקומות היכן הכעיסוני, כדי שיעשו תשובה באותה אשה ובאותו מקום, ויתקיים בם והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב, א). ויכירו וידעו כי לעולם לא עזבם ולא נטשם. על כן ירים ראשם. ויבנה כמו רמים מקדשם. ב״ב אמן. בילא״ו.