דרוש מ''ג לפרשת ואתחנן והפטרה

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה).

במדרש (ילקוט ירמיה א׳), אמר רבי עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל. עלה אריה זה נבוכדנאצר, דכתיב עלה אריה מסובכו (ירמיה ד, ז). במזל אריה, עד גלות ירושלים בחדש החמישי (ירמיה א, ג). והחריב אריאל, הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיה כט, א). על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל. יבא אריה זה הב״ה, דכתיב ביה אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג, ח). במזל אריה, והפכתי אבלם לששון (ירמיה לא, יב). ויבנה אריאל, בונה ירושלם ה׳ (תהלים קמז, ב) ע״כ.

יגידו החכמים וישמיעו המורים במסכת אבות פ״ד. רש״א אל תרצה את חבירך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו וכו׳. וכבר ביארנו כל המשנה בס׳ אבות עולם שלנו ע״ש (אבות עולם פרק ד, משנה כג.). ועתה נוסיף כי ראה ראינו בריעי איוב שמתחלה כתוב, ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו (איוב ב, יא). אך כשבאו אצלו כתוב, וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד (איוב ב, יג). וע״ש מה שפירשנו ע״פ זה (וישמעו שלשת ריעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבאו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויועדו יחדיו לבא לנוד לו ולנחמו (יא). ובבבא בתרא פ״א (טז:), מאי ויועדו יחדיו. אמר רב יהודה אמר רב, מלמד שנכנסו כולם בשער אחד, ותנא בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסה, מנא הוו ידעי, איכא דאמרי כלילי הוו להו, ואיכא דאמרי אילני הוו להו, כיון דכמישי הוו ידעי, אמר רבא היינו דאמרי אינשי, או חברא כחברי דאיוב או מיתותא עכ״ל. וצריך להבין מהיכן למד לומר כן, ועוד מאי או חברא וכו׳ או מיתותא. כי למה לו למות אם לא ימצא חבר כחבירי איוב, אמנם דקדק בכתוב שיש שם כפל ענין במלות שונות, דהיה לו לומר בקצור וישמעו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ריעי איוב את הרעה הבאה עליו ויבאו לנוד לו ולנחמו. אלא ודאי שהכתוב בא להורות דברים הרבה, כי הנה רעות איוב היו בסדר וריבוי והתמדה, הם הדברים שיבדל העצם מהמקרה, כי הנה תחלה לקה בממונו כנז׳ שם, ואח״כ מתו בניו, ואח״כ ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו (איוב ב, ז). הרי זה הסדר והריבוי במה שבאו כל כך צרות כאחד, וההתמדה כמ״ש שם, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר (איוב א). כי לא ניתן לו ריוח כלל בין הדבקים, ז״ש וישמעו שלשת ריעי איוב את כל. הם שני ריבויים על הממון ועל הבנים, וא״כ הרעה הזאת הבאה עליו ממש, שלקה כל גופו בשחין רע, וכשמעם כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקומו. כלומר אע״פ שהיו במקומות רחוקים זה מזה, שמעו כולם ירגזון ובאו איש ממקומו, והראיה שהיו רחוקים זה מזה, שהרי אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, הם היו מקומות רחוקים אלו לאלו, ועם כל זה ויועדו יחדיו. שנכנסו בשער א׳, וקודם שהלכו אצלו נועדו יחדיו להתיעץ יחד לבא לנוד לו. נלע״ד שהכונה להזכירו שישוב מחטאתיו, כי אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, ואח״כ לנחמו.). אך לבא אל הענין נבאר הפסוקים הראשונים מראש הספר. איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכו׳ (איוב א, א). שנלע״ד הכונה עם מ״ש בב״ר פ׳ ל״ט. א״ר לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלין ושותין ופוחזין, אמר הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת וכו׳. וכבר פי׳ מ׳ זה בדרוש לפ׳ לך לך ע״ש (חלק ג׳ דרוש ג׳ לפרשת לך לך.). והנה פי׳ רש״י ז״ל, בארץ עוץ בארץ ארם, כמה דתימא את עוץ בכורו (בראשית כב, כא). בני קדם, בני ארץ המזרח, שארם במזרחו של עולם, שנ׳ מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כג, ז) עכ״ל. ז״ש איש היה בארץ עוץ. כלומר איש א׳ יוצא מן הכלל היה בארץ עוץ, שכלם היו אוכלין ושותין ופוחזין אך זה יצא מכללם, והיה האיש ההוא תם וישר. שיובן עם מ״ש רש״י ז״ל פ׳ תולדות (בראשית כה, כז), מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. אף כאן איוב היה תם וישר בממונו, שלא היה מרמה את הבריות. וירא אלקים בדבר הנוגע לנפש. וסר מרע שלא הלך בדרכי מקומו לאכול ולשתות ולשמוח. אמנם לא הלכו בניו בדרכיו, רק והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו (איוב א, ד). שהלכו בדרכי אנשי המקום, וזהו והלכו, שהסיעו עצמן ממנהג אביהם ואחזו בדרכי מקומם. ואיוב חשב לכפר עליהם במה שכתוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והעלה עולות מספר כלם (איוב א, ה). אבל לא הועיל בתקנתו כי הנה ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור (שם יג). ובזהר פ׳ פינחס דף רל״א א׳ פי׳ כי היה יום ר״ה ע״ש (אמר רבי יהודה, לימא לן מר מלין מעלייתא דראש השנה. פתח רבי שמעון ואמר, ויהי היום (מלכים ב ד). בכל אתר דכתיב ויהי איהו צער, ויהי בימי, צער ודאי. ויהי היום, יומא דאית ביה צער, ודא הוא ראש השנה, יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, יומא דראש השנה הוה. ובכל אתר ויהי היום, דא ראש השנה. ויהי היום ויבאו בני האלהים (איוב א). יום ראש השנה הוה. בכל זמנא תרין יומין אינון, מאי טעמא. בגין, דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי, תרין יומין ולא חד. דאלמלא ישתכח יחידאי, יחריב עלמא. ועל דא כתיב תרין זמנין, ויהי היום ויהי היום. ויבאו בני האלהים, אלין בית דין רברבא. בני האלהים ודאי, בנוי דמלכא קריבין לגביה. ואינון שבעין ממנן, דסחרין תדירא למלכא. ואינון חתכין דינא על עלמא. להתיצב על ה׳, וכי על יי קיימי. אלא, בשעתא דאלין קיימי על דינא, דינא קדמאה דכלא ביה, מאן הוא. דלא יוקיר לשמא דקודשא בריך הוא, ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוי. אוף הכי, מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא, דלא יתחלל בארעא. מאן הוא דלא חייש ליקריה דקודשא בריך הוא, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא דא. ויבא גם השטן בתוכם, גם, לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על ה׳, דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא. הכא אפליגו עמודין קדמאין דעלמא. חד אמר, איוב מחסידי אומות העולם הוה. וחד אמר, מחסידי ישראל הוה. ואלקי, לכפרא על עלמא.). ואז מלך יושב על כסא דין, ובראות כי עדין אוחזים מעשה הוו״תיהם בידיהם ולא שמעו לקול אביהם, כי אין ספק שהיה מוכיחם. ומלאך בא אל איוב וכו׳ (שם יד). וזה כי כתוב ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות (שם ג). ותרגם המתרגם שבעה אלפין דעאן אלפא לכל ברא, ותלתא אלפין גמליא אלפא לכל ברתא, וחמש מאה פדנין דתורין לגרמיה, וחמש מאה אתנן לאתתיה ע״כ. וכששלח עליו הפורענות התחיל מן הקל הקל תחלה. הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם (שם יד). ותפול שבא ותקחם (שם טו). כי תחלה נפרע מהבקר והאתונות שהיו לו ולאשתו, והניח הצאן והגמלים לבניו ולבנותיו, וזה כל האדם לבחור הרע לעצמו והטוב לבניו ובנותיו, כרחם אב על בנים. אח״כ אש אלקים נפלה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם (שם טז). שמן שמים נלחמו לאשר לבניו, לפי שהם חטאו ועשו משתה בית איש יומו. וסוף כל סוף, כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום (שם יז). שזה צער גדול להיות בנותיו בלי מהר ומתן, שלא תמצאן מנוחה אשה בית אישה, כיון שלא נשאר להן פרנסתם ונדוניתם. ובכל אלה אמר עוד זה מדבר. להורות כי עדין לא השלים האחד עד שבא האחר לבשר הרעה. כי כלם היו צרות על הממון, אך בבואו לספר מיתת הנפשות, כתוב עד זה מדבר וזה בא ויאמר. כי בעל הרחמים נתן להם זמן אחר זמן כדי שישובו ולא יפגע בנפשות, האמנם עדין מחזיקים במרדם, בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור. כי אעפ״י שעבר עליהם כוס התרעלה מלקיחת הצאן והבקר והאתונות וגמלים, עדין היו אוכלים ושותים ושמחים, שנראה שבועטים ביסורין. והנה רוח גדולה וכו׳ ויפול על הנערים וימותו (שם יט). ולפע״ד אפשר לומר שהבנות לא מתו, והראיה כי כאשר הוסיף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה, כתוב ויהי לו שבענה בנים ושלש בנות (איוב מב, יג). ופרש״י שבענה, שתי שביעיות. והנה הבנות לא הוכפלו. והגם שהמפרשים נתנו טעם לפי שאין בהם ברכה, אין הכרח לזה, שהרי באברהם כתוב וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א). ופי׳ ז״ל שנתן לו בת. ולפיכך נלע״ד שלפי שלא מתו הבנות לא הוכפלו, אבל הוכפלו ביופי, ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ (ב״ב טו:). ואחרי שטרחתי מצאתי שרש״י ז״ל פי׳ על הנערים בנים אבל אין צריך להזכיר הבנות ע״כ. נראה מדבריו שגם הבנות מתו. אבל לא יש הכרח לזה. והאמת יעשה דרכו. ונחזור לענין שלכן נאמר באיוב ג׳. לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז (כו). והמתרגם תרגם כך, לא שליית מבסורתא דתורי ואתנן. וזה ראיה למה שפירשנו, כי הפורעניות באה בהדרגה מקל לחמור, ולכן בנזקי אשתו ושלו אמר לא שלותי. ולא שקטתי ולא שדוכית מבסורתא דיקודתא, שזו היא הגזרה השנית, שמתו הצאן שהיו למזונות בניו, כי עתה לא ישקוט האיש להביא טרף לביתו ולמזונות בניו, ולא נחתי מבסורתא דגמליא. שהיו לנדוניות בנותיו, ועתה לא ינוח בלילה, שכן אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין ק:), בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה ע״כ. ואיוב שלא היה יכול עתה להשיא בנותיו בשביל שחסר ממונו, לא ינוח ולא ישקוט. ויבא רוגז על בסורתא די בנייא. שפחד שמא חטאו וברכו אלקים בלבבם ומתו מיתת עולם. ואפשר שאלו הם ד׳ זמנים של חיי האדם, לא שלותי בילדותי, ולא שקטתי בבחרותי. ולא נחתי לעת זקנותי, שאז צריך האדם לנוח. ויבא רוגז בעת שיבתי, שבא רוגזו של מות וצריך לתת דין וחשבון לפני בוראו. ובראות איוב את כל הרעה הבאה עליו כתוב ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו (כ). ויאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה וכו׳ (כא). כי הנה על מיתת בניו, ויקם איוב וכו׳ לצאת ידי חובתו, כהא דגרסי׳ בפ׳ אלו מגלחין (מועד קטן כ:), אמימר קרע מיושב ונזכר שלא קרע כדין וחזר וקרע מעומד. ויגז את שער ראשו, זה היה על אבידת ממונו, דאילו על מת אסור, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מהלכות ע״ז, הקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שנטבעה פטור, ואינו לוקה אלא על המת בלבד. וכתב הב״י בטור יו״ד סי׳ ק״פ ז״ל, ולישנא דפטור דנקט רבינו לאו דוקא, דאיסורא נמי משמע דליכא במלתא ע״כ. ועי״ל דויגז בכלי, דדוקא אמרו התולש שער ראשו שהוא ביד ולא בכלי, ע״ש בטור יו״ד (ופרש״י על המת בין ביד בין בכלי חייב. דשריטה וגדידה כתיב, דתרוייהו אסרינהו רחמנא. לע״ז. שיש ע״ז שעובדין אותה בכך, עושין בבשרם חבורות ופצעים. בכלי חייב. דדרך עבודה בכך, ואפילו ע״ז שאין עבודתה בכך חייב, דעבודה גמורה הוא בכלי, ונמוקי יוסף כתב בשם התוס׳ דלאו בעובד ע״ז מיירי, דאם דרכה בכך אידי ואידי חייב, אלא שורט לע״ז כחק העכו״ם, ואותו דרכו בכלי ולא ביד. וכתב הרמב״ן דוקא שריטה, אבל אם מכה בידו על בשרו מותר כדאשכחן בר׳ עקיבא וכו׳. כ״כ בספר תורת האדם, וכתבו הרא״ש בשמו בסוף מ״ק. וכתב אדוני אבי הראש ז״ל, ודבר תימה הוא, דכיון דבין ביד בין בכלי אסור, היאך יהא מותר דרך הכאה, והתוס׳ פי׳ שר״ע היה עושה כן על התורה וכו׳. הכל מדברי הרא״ש שם דקאסר אפי׳ דרך הכאה, וקאמר לא תקשי לי מההיא דר׳ עקיבא שכבר פירשו התוס׳ בסוף פ״ק דיבמות, שעל התורה היה עושה כן ולא מתסר אלא בעושה כן על המת, ועל תמיהת הרא״ש אני תמה, דמה טענה היא לומר דכיון דבין ביד בין בכלי אסור, יהא אסור דרך הכאה ג״כ, דדילמא לא אסרה תורה אלא בעושה חבורה ע״י שריטה וגדידה ולא בעושה ע״י הכאה.). ולפי שאמרו בפ׳ הרואה (ברכות ס:), חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. לכן ויפול ארצה וישתחו, להודות לה׳ על הרעה הבאה עליו ולקבל דינו ית׳ בשמחה. ויאמר ערום וכו׳ (איוב א, כא). פרש״י ז״ל, לא בבטן הוא מדבר וכו׳. כי ודאי לא ישוב אל הבטן ערום. אלא ר״ל כמו שתרגם המתרגם, וערטילאי אתוב לבית קבורתא. ועדין קשה לי, וכי לא ילבשוהו תכריכין, שאעפ״י שיהיה עני לא יבצרו גומלי חסדים שילבישוהו. לכן נלע״ד שדוקא וערום אשוב ושמה היינו לבטן אמו שכבר הזכיר. וזה להורות שיחזור בגלגול לקיים מצות פריה ורביה, שכיון שמתו בניו יוכרח לחזור לבטן אמו ולבא לעולם לתקן את אשר עותו בראשונה. ועדין נשאר לנו מקום דקדוק בפסוקים אלה, שתחלה אמר השטן, ואולם שלח נא ידך וכו׳ אם לא על פניך יברכך (איוב א, יא). ובפעם שנית אמר אם לא אל פניך יברכך (איוב ב, ה). ואפשר לומר כי תחלה א״ל על הממון, וגע בכל אשר לו אם לא על פניך (יא), דהיינו לפנים יברכך אך בקרבו ישים ארבו, ושם נאמר בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלקים (כב). להראות כי גם לבו תמים כלפי מדת דינו ית׳ ולא כדברי השטן. אך כשנגעה מדת הדין בגופו אמר, אם לא אל פניך יברכך (איוב ב, ה). כלומר בדברו עמך פנים בפנים יברכך אך יקרא תגר על מעשיך, ולז״א בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו (איוב א, כב). אך בלבו חטא. ועל כל אלה באו ריעיו לנחמו. אך כי ראו כי גדל הכאב מאד, תפסו פלך השתיקה, לקיים ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו (אבות ד, יח). ואף שכבר נקברו בניו, תכפוהו אביליו ולא היה לו לקבל תנחומין של אבל כבד זה בנקל. על זה היה דוה לבנו, שאחרי שעבר עלינו יום צרה ונאצה, הוא יום תשעה באב שבו עשינו אבל והספד על חרבן בית תפארתנו ועל כפל הצרות שהגיעו לאבותינו, איך נקבל נחמה כי הרי עדין בית קדשנו וכל מחמדנו הנם חרבים ואיך ינחמונו הבל, בשבת זו שמנהג כל ישראל לקוראו שבת נחמו, שכן מפטירין בו נחמו נחמו עמי. ובשלמא כשחל ט״ו באב להיות בשבת יש טעם לזה, שהרי שנינו, לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכפורים. ואמרי׳ עלה בפ״ד דתעניות (ל:), ט״ו באב מאי היא, ויש שמה כמה טעמים, שנלע״ד לכונם כנגד הדברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב, כדתנן התם. בט׳ באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. וכנגד זה בט״ו באב, אמר רב יוסף יום שכלו בו מתי מדבר, שבזה ואת בניהם הקים תחתם (יהושע ה, ז). שיכנסו לארץ. וכנגד וחרב הבית בראשונה, אמר רב יהודה א׳ שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, כי חרבן הבית היה בשביל פירוד שהיה ביניהם, שנחלקה מלכות בית דוד, ובעבור זה צוה ירבעם שלא ילכו לרגל, ומאז נגזר הגלות ככתוב במלכים א׳ י״ד. והכה ה׳ את ישראל וכו׳ ונתש את ישראל מעל האדמה הטובה הזאת (טו). ולכן כשצוה הב״ה ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר (במדבר לו, ט). לא צוה אלא לאותו הדור בלבד. לפי שראוי לישראל שיתחתנו יחד כדי שתהיה אהבה ואחוה ביניהם. ולכן ביום שהותרו שבטים לבא זה בזה עשאוהו י״ט. וכנגד שחרב הבית בשנייה, שאמרו ביומא פ״א (ט:), שהיה מפני שנאת חנם שביניהם. א״ר יוחנן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל. כי מתחלה ריחקו את בנימין מפני פילגש בגבעה. אך כשעשו בהם משפט כתוב, לא היה להם לישבע ארור נותן אשה לבנימין (שופטים כא, יח). שנראה כשנאת חנם שבשבילה חרב בית שני, ולכן כשהותר לבא בקהל עשו אותו י״ט. וכנגד ונלכדה ביתר, אמר רב מתנה יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, שאז תקנו הטוב והמטיב כנודע. ונחרשה העיר, כנגד זה אמר עולא יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, שע״י כן היתה ירושלים חריבה מבלי באי מועד, וכשחזרו לעלות חזרה לישובה. הרי אלה נחמות כפולות. אך בכל השנים צריך טעם לקריאת שבת נחמו, ולהפטיר בישעיה מ׳. נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם. וצריך להבין מהו כפל הנחמה. ואפשר שכיון שחרב הבית בראשונה ובשנייה, לכן אמר נחמו נחמו, כי הראשונים שנבנו ע״י בני אדם, שלמה ועזרא לפיכך נחרבו, אך של עתיד יאמר אלקיכם, שהוא יורידנו בנוי ומשוכלל מידו ממש, מכון לשבתך פעלת ה׳ וכו׳ (שמות טו, יז). ולפיכך יהיה של קיימא. א״נ נחמו נחמו ע״י אליהו ומשיח או ע״י שני משיחין, משיח בן יוסף ובן דוד. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה וכו׳. קשה דהתחיל בעון שהוא מזיד, וסיים בחטאתיה שהוא שוגג, ועוד כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה. למה תלקה בכפל, והלא אלקי משפט ה׳. אך נלע״ד כי לב ירושלים הוא בית המקדש, שכשם שהלב הוא באמצע הגוף כך בית המקדש הוא באמצע ירושלם, וזהו לב ירושלם, כי לב נאמר על האמצע, כמו עד לב השמים (דברים ד, יא). לב האלה (ש״ב יח). כי מלאה צבאה. אפשר לפרשו מלשון הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז, א). שר״ל זמן. וידענו כי ב׳ זמנים יש לגאולה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה (סנהדרין צח.). וזהו דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, שתהיה הגאולה בעתה, כי נשלם זמן הגלות. כי נרצה עונה. אם יעשו תשובה יחיש הגאולה קודם זמנה. ועוד כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה, ובזה נרצה עונה כמו שהיה במצרים, שתוקף הגלות גרם שיצאו קודם זמנם. אף כאן כי לקחה מיד ה׳ כפלים, כדי שישולם קץ הזמן. ואם יהיה צבאה כמשמעו, יובן עם מה שבזמן היותה בישובה היתה רבתי עם, ובגלות נתמעטה מיושביה, עתה תחזור לישובה כמו בראשונה, והטעם כי נרצה עונה, שהעון במזיד חזר להיות שוגג, ולע״א כי לקחה מיד ה׳ וכו׳. שכן אמרו (יומא פו:), גדולה תשובה שזדונות נעשה כזכיות. וזה ע״י תשובה מאהבה. כי תחלה תלקה כדי שהעון ישוב חטאת, ואח״כ תלקה עוד להפכו לזכות. ועוד יובן היטב עם הקדמת האר״י זלה״ה, כי בחטאינו ועונות אבותינו (דניאל ט, טז). כי החוטא בשוגג בן לא ישא בעון האב, אך במזיד ואנחנו עונותיהם סבלנו. לכן אמר כי נרצה עונה, יען כי לקחה מיד ה׳ כפלים. הא׳ בעון אבות, והב׳ על חטאתיה, שלכן לקחה בכפלים. וז״ש ירמיה י״ו. ושלמתי ראשונה משנה עונם. כי בעון ילקו בכפלים, עונם ועונות אבותם, אך וחטאתם אינו אלא פעם אחת. אמנם לפרש כל הפסוקים בדרך ישר, נלע״ד שיובנו היטב עם מ״ש בויקרא רבה פ׳ ל״ב. אשר נשבעתי באפי (תהלים צה, יא). ר׳ לוי בשם בר קפרא אמר משל למלך שכעס על בנו וגזר עליו שלא יכנס עמו לפלטין, מה עשה המלך עמד סתריה ובנייה והכניס את בנו עמו לפלטין, נמצא מקיים שבועתו ומכניס את בנו, כך אמר הב״ה אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, למנוחה זו אין באין אבל באין למנוחה אחרת ע״כ. וזה כי נשבע הב״ה לדור המדבר שלא יכנסו לארץ ולא יראו בבנין בית המקדש ראשון, וכמ״ש מרע״ה אעברה נא וכו׳ ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה). הוא בית ראשון שנק׳ הר. מה עשה הב״ה החריב בית המקדש וגם א״י כדי שכשיבנה פעם אחרת, וגם א״י תתרחב ותתפשט בכל העולם, כמו שיהיה לעתיד (ילקוט ישעיה תקג), יוכלו דור המדבר ליכנס. ולכן כתוב מזמור לאסף. שכבר הקשו (איכה רבה ד), קינה מבעי ליה, ותירצו ששפך חמתו על העצים ועל האבנים כדי להציל את ישראל. ולדרך זה יכון היטב, כי כדי שיחזרו דור המדבר לא״י ויבנה בית המקדש, הוצרך להחריבו ולחזור לבנותו, ולכן מזמור לאסף שהי׳ מבני קרח, כי אליו יאתה שירה זו על חרבן הבית, כי לעתיד יבנה מחדש, וגם קרח ועדתו יעלו משאול ליכנס לא״י. והוא מ״ש התוספות בפ״א דקדושין (לא:) ז״ל, כתוב במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה. משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מהבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה, עד שבאת שפחת המלך לשאוב מים מן הבאר ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם, התחילה הראשונה לשורר ואמרה, עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי מהבאר שאינו נחשב, ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו, כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה לאמר, מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו, לכך אמר אסף מזמור, שהוא ממשפחת קרח, ע״כ.

ובזה יפורשו שני פסוקים במזמור ט׳. חננני ה׳ ראה עניי משונאי מרוממי משערי מות (יד). למען אספרה כל תהלתיך בשערי בת ציון אגילה בישועתך (טו). שכתוב בילקוט ז״ל, חנני ה׳ אין כתיב כאן אלא חננני, ג׳ נונין כנגד ג׳ מלכיות. וזה כי אברהם בירר לו את המלכיות, כדי להציל את ישראל מדינה של גהינם. וזהו חננני ה׳ להגלותינו בג׳ מלכיות, לרומם אותנו משערי מות של גהינם. למען אספרה כל תהלתך. ואם אין בנו מעשים ראויים להגאל, בשערי בת ציון אגילה בישועתך, שמי שיוציא שערי ציון יוציא אותנו מן הגלות. והוא מ״ש בירמיה ל׳. כה אמר ה׳ הנני שב שבות אהלי יעקוב וכו׳ ונבנתה עיר על תלה. זו ירושלים, וארמון על משפטו ישב (יח). זה בית המקדש. והרבתים ולא ימעטו (יט), שאז יכנסו כל ישראל לא״י ולבנין בה״מ, ויתוספו עליהם דור המדבר. והיו בניו כקדם ועדתו לפני תכון (כ). הם אותם שכתוב בהם, ותשא כל העדה ויתנו את קולם (במדבר יד, א). שגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, ואז יכנסו כלם. באלו הדברים יובנו כל פסוקי ההפטרה, נחמו נחמו עמי. האחת על הגליות, והשנית על דור המדבר שיכנסו לארץ. א״נ להפך כי זה יאמר אלקיכם, שאעפ״י שנשבע שלא יכנסו לארץ, ל״ל יאמר שיכנסו. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה. אותם שקראם הכתוב כל יוצא צבא בישראל שהיו מבן עשרים שנה ומעלה, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, לעתיד יכנסו וגם הם יעלו לירושלים, וזהו כי מלאה צבאה, לפי שנרצה עונה, שהוציאו דבה על הארץ. כי לקחה מיד ה׳ וכו׳. שלפי שבכו על דבת הארץ שהוציאו המרגלים, כתיב בכו תבכה, על שני חרבנין. ואז לעתיד, קול קורא במדבר. להחיות מתי מדבר, פנו דרך ה׳. לילך לא״י, ישרו בערבה. בערבות מואב ששם מת משה, מסלה לאלקינו. שלא ידע איש את קבורתו אלא אלקינו שקבר אותו שם. ועוד יאמר מסלה לאלקינו. עם מ״ש לעיל בפ׳ מסעי, למה נכתבו המסעות שהלכו בהם ישראל במדבר, כדי לעשות להם נסים לעתיד לבא וע״ש (חלק א׳‏ - דרוש מ״א לפרשת מטות ומסעי והפטרה.). כל גיא ינשא, כמו שהיה ביציאת מצרים שהענן הולך לפניהם ומשוה להם את הדרך כנז׳ לרז״ל (תנחומא פ׳ במדבר). ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו, בין מתי מדבר בין כל ישראל שיחיו לעתיד. ולפי שבמתן תורה הזהיר הב״ה למרע״ה לך רד ועלית אתה וכו׳ (שמות יט, כד). ופרש״י ז״ל, אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים לעצמן, וכל ישראל אל יהרסו לעלות כלל ועיקר. לכן אמר כי לעתיד כלם שוים לטובה לקבל פני שכינה כשיתן תורה לעמו מחדש, כמ״ש בילקוט ישעיה כ״ו ע״פ פתחו שערים וכו׳ ע״ש (פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר פתחו שערים וגו׳ אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרין אמן, מאי אמן, אמר רבי חנינא אל מלך נאמן, ואמרי לה אתה מלך נאמן. קטן אימתי הוא בא לעולם הבא, תנא משום רבי מאיר, משעה שיאמר אמן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרין אמן. גדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם. (הושע רמז תקי״ט), שבשכר האמנה שהאמינו ישראל, שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל. וכן את מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמנה, שנאמר ויאמן העם. וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמונה שהאמין, שנאמר והאמין בה׳. וכן הוא אומר אמונים נוצר ה׳ (כתוב ברמז תשי״ז). אלו שהן אומרים אמן באמונה, אומר מחיה המתים ועדיין לא ראו אלא לפי שעה ומאמינים שאני מחיה מתים, אומר גאל ישראל ועד עכשו לא נגאלו אלא לפי שעה, וחזרו ונשתעבדו והם מאמינים שאני עתיד לגאול אותם, הוי אמונים נוצר ה׳. וכן הוא אומר ואהרן וחור תמכו בידיו ויהי ידיו אמונה. מזכירין זכות אבות. ואומר זה השער לה׳ צדיקים יבאו בו. בבעלי אמנה מהו אומר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, השער הזה כל בעלי אמנה נכנסים בו. וכן הוא אומר טוב להודות לה׳ וגו׳ ואמונתך בלילות וגו׳ כי שמחתני ה׳ בפעלך.). וזהו כי פי ה׳ דבר. ועוד בילקוט ירמיה ל״א. בעה״ז ישראל לומדים תורה מב״ו לפיכך משכחין אותה, אבל לעתיד לבא אין ישראל לומדים אלא מפיו ית׳ ואינם שוכחים לעולם. הרי שפיר כי פי ה׳ דבר. קול אומר קרא וכו׳. איתא במדרש שוחר טוב מזמור ל״ו ע״פ כי עמך מקור חיים ז״ל, ישראל נשתעבדו למצרים, עמדו משה ואהרן וגאלום, חזרו ונשתעבדו בבבל וחוזרין ונגאלין ע״י חמו״ע, חזרו ונשתעבדו ליוון ונגאלו ע״י מתתיה ובניו, וחזרו ונשתעבדו באדום, אמרו ישראל הרי נתייגענו, נגאלין ומשתעבדין, אין אנו מבקשין שיאיר לנו ב״ו אלא הב״ה. ועוד שם במזמור ל״א. אמר להן הב״ה לשעבר לפי שגאולתכם ע״י ב״ו היום כאן ומחר בקבר לפיכך גאולתכם גאולת שעה, ועכשיו אני גואל אתכם ע״י עצמי שאני חי וקיים לעולם לפיכך גאולתי גאולת עולם ע״כ. ז״ש קול אומר קרא, לבשר לישראל על הגאולה, ואמר מה אקרא, שהרי כל הבשר חציר, האדם שהוא כחציר ימיו אף גאולתו עוברת, וזהו וכל חסדו כציץ השדה (ישעיה מ, ו). וזה מדבר בגאולת מצרים שבמקצת היתה גאולה שלימה, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד, יג). ולכן אמר כל הבשר חציר ולא יבש ממש. אמנם אח״כ גלו לבבל ונגאלו ע״י חמו״ע, הוא הדבר האמור במדרש חזית ע״פ זאת קומתך דמתה לתמר (שה״ש ז) ז״ל, נבוכדנאצר העמיד צלם והפריש מכל אומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל חמו״ע, ועמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו ע״א. ופי׳ הרב הגדול מהר״ם אלשיך שכונת נ״נ היתה לשעבד כל האומות תחת ידו וגם ישראל בכלל, ואלולי שחמו״ע עמדו ומיחו, היתה ח״ו נעשית כונתו ולא היו ישראל יוצאים מתחת ידו לעולם ע״כ. הרי בכיוון ונגאלו ע״י חמו״ע, דאל״כ הגאולה היתה ע״י זרובבל ועזרא. ואיך אמר ונגאלו ע״י חמו״ע, אלא ודאי כדאמרן. ואמר יבש חציר נבל ציץ. שגאולת בבל לא היתה אלא לזמן קצר, שחזרו ונשתעבדו ליון, ואעפ״י שרוח ה׳ נשבה בו, שהב״ה עמד להם לחמו״ע, עכ״ז אכן חציר העם. כי הושיבו נשים נכריות וחטאו, ולכן לא היתה גאולתם שלימה וחזרו ונשתעבדו ליון, וגם שם יבש חציר, וכן באדום נבל ציץ, שכלם לא היו גאולות שלימות לפי שהיו ע״י ב״ו. אך ודבר אלקינו יקום לעולם, שגאולתו עולמית לפי שהוא מלך חי וקיים ואליו אנו מחכים. על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון. פרש״י ז״ל (ישעיה מ, ט), ובמקום אחר הוא אומר רגלי מבשר. זכו קל כזכר, לא זכו תש כנקבה ומאחר פעמיו עד הקץ ע״כ. הנה בזה כי הכתוב מדבר בלשון נקבה לפי שמדבר בהיות הגאולה בעתה, ובזה אני מבין שארית הפסוק הרימי בכח קולך כנגד המקטרגים. ויובן עם מ׳ ז״ל בילקוט ישעיה ס״ג. והוא במדרש ש״ט מזמור כ׳ ז״ל, לעתיד לבא באים שרי א״ה ומקטרגים על ישראל ואומרים לפני הב״ה, רבש״ע וכי יש לפניך משוא פנים, אם אלו עע״א אף אלו עע״א וכו׳, באותה שעה מיכאל סניגורן של ישראל משתתק, אמר הב״ה חייך שאני מדבר עליהם צדקה ומושיען, שנאמר אני מדבר בצדקה רב להושיע (ישעיה סג, א). באיזו צדקה בצדקה שעשיתם שקבלתם את התורה וכו׳. וכבר פי׳ מ׳ זה באלון בכות שלנו נ״ד א׳ ע״ש (אלון בכות‏ - ‏איכה ג׳‏, מ״ו מ״ז מ״ח (פי׳ ב׳).). ז״ש הרימי בכח קולך, בצדקה שקבלתם את התורה שאלמלא כן היכן היתה מלכותי. וזה מספיק לכפר על עון ע״א, הרימי אל תראי בצדקה שעשיתם, שאלמלא כן הייתי מכלה את העולם. ובזה מכפר על ש״ד, שאלמלא שקבלו ישראל התורה היה מחזירו לתהו ובהו, וכדאי זכות זה לכפר על ש״ד. אמרי לערי יהודה הנה אלקיכם, שאמר עוד שם, ר׳ אלעזר אמר בזכות יוסף שלא שמע לאדונתו. ר׳ לוי אמר בזכות המילה. הרי אלו כנגד ג״ע. הנה אד׳ אלקים בחזק יבא. הוא מ״ש רז״ל (סנהדרין צז:), מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב. ובזה וזרועו מושלה לו, שיעשו תשובה ובזה יגאלם. א״נ בחזק יבא, הוא מה שפי׳ באלון בכות שלנו ע״פ כי אל רחום ה׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך (דברים ד, לא). עם מ׳ הזהר פ׳ בלק דף קצ״ט ע״ב. דחיקו ועאקו דישראל, כמה טב וכמה תועלתא גרים לון. רפיון דשאר עמין, כמה בישין גרים לון וכו׳, ע״ש (אלון בכות‏ - ‏איכה ג׳, כ״ב כ״ג כ״ד (פי׳ ב׳).). ז״ש אד׳ אלקים. שני שמות בדין, בחזק יבא ליום הדין, לשתק המקטרג עם מה שסבלו ישראל כמה רעות, ובזה וזרועו מושלה לו, שעושה משפט ליסרם ביסורין ומנקה אותם ליום הדין, שכבר סבלו ענשם, ואז הנה שכרו אתו, לשלם שכרן על התורה והמצות שקיימו. ואעפ״י שכתוב (תנחומא פ׳ אמור), מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג). מי מל לפני עד שנתתי לו בן, מי עשה צדקה עד שנתתי לו ממון. עכ״ז ופעולתו לפניו, כמו שהאדם עשה הכל, וכמ״ש ע״פ ולך ה׳ חסד וכו׳ (תהלים סב, יג). עוד יובן הנה שכרו אתו. עם מ״ש במ״א (חלק ג׳‏ - דרוש ל״א לפרשת נשא. אבות עולם - פ״א משנה ב׳.), כי הב״ה מצרף פירות המצות ששכרם בעה״ז עם הקרן לעה״ב, כמ״ש הר״ם אלשיך ע״פ אור זרוע לצדיק (תהלים צז, יא) (אור זרוע וגו׳. ועל שהצדיקים ביסורין, יאמר אור פירות טוב הצדיק זרוע לו, כי הזורע כור הוא כדי שימלאו אוצרות ממנו, כן אור טובם של עה״ז אשר הוא מועט כי גשמי הוא, זרוע לצדיק שמתגדל עד מלאת אוצרות. ולישרי לב, מקבלי יסורין מיושר לבם ושמחים ביסורין, גם זכות השמחה זרועה להם נוסף על זכות תורה ומצות. ושמחו צדיקים בה׳, כי גם שכינתו כביכול בגלות, כי דיו לעבד יהיה כרבו, וז״ש שמחו צדיקים בה׳ אז לעתיד. והודו למי שעשה זכר קדשו בכם, וזהו והודו לזכר קדשו.). ז״ש הנה שכרו אתו של הצדיק, וגם ופעולתו שהיה ראוי לקבל הפירות בעה״ז, גם זה לפניו שהכל משומר לעה״ב. ועוד יאמר הנה אד׳ אלקים בחזק יבא. כשאין להם זכות, רק אני מדבר בצדקה, וזה יהיה כשהגאולה בעתה. אמנם הנה שכרו אתו, שישראל עושים תשובה מעצמם, אז כרועה עדרו ירעה, שאינו צריך להעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, רק כרועה טוב שרועה צאנו ברחמים ובחמלה, בזרועו יקבץ טלאים. הכל בחסד וברחמים. הרי הוכחנו במישור שיש מקום לנחמה גם בזמן הזה, בעבור שהב״ה מיסר את ישראל בעה״ז לנקותם בדין העתיד, והם דברי הפ׳ כי אל רחום וכו׳ (דברים ד, לא). כמו שאמרנו, ולפי שכתוב ופן תשא עיניך השמימה וכו׳ (שם יט). פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וכו׳ (שם טז). לכן כתוב בהפטרה, ואל מי תדמיון אל וכו׳. שפירש גנותה של ע״א. ודי בזה לעת עתה. ונבאר מ׳ ז״ל באיכה רבתי ע״פ על הר ציון ששמם וכו׳ (איכה ה, יח) ז״ל, וכבר היה ר״ג וראב״ע ור׳ יהושע ור׳ עקיבא נכנסין שם ושמעו קול המונה עד ק״ך מיל, התחילו הם בוכים ור״ע משחק, אמרו לו עקיבא, אנו בוכים ואתה משחק, אמר להם ואתם למה בכיתם, אמרו לו לא נבכה שהגוים עובדי ע״א להוון משתחוים לעצביהון ויושבים בטח ושאנן ושלוה, ובית הדום רגלי אלקינו היה לשרפת אש ומדור לחית השדה ולא נבכה, א״ל לכך אני משחק, א״כ למכעיסיו ק״ו לעושי רצונו. פעם אחרת היו עולין לירושלים, הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם, הגיעו להר הבית וראו שועל א׳ יוצא מבית קדש הקדשים, התחילו הם בוכים ור״ע משחק, א״ל עקיבא, לעולם אתה מתמיה עלינו, אנו בוכים ואתה משחק. א״ל אתם למה אתם בוכים, א״ל ולא נבכה. מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת. והרי שועל יוצא מתוכו ועליו נתקיים הפסוק על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. א״ל אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו (ישעיה ח, ב). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא מה אמר אוריה, כה אמר ה׳ צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה (ירמיה כו, יח). ומה אמר זכריה, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח, ד). וכתוב בתריה ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. אמר הב״ה הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימים דברי זכריה, ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה, ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים. ובלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו ניחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר ע״כ. רבו מהרבה הקושיות במ׳ זה, ונעיר היותר עצומות. תחלה מהו זה הלשון וכבר וכו׳. ועוד מה זו תמיהה של ר״ע למה בכיתם, כי הענין עצמו מורה על הבכיה. ועוד קשה במה שאמרו שהגוים יושבים בשלוה והמקדש חרב, כי מה ענין זה לזה, היה להם לומר וישראל יושבין ביגון וצער. עוד למה שני דברים, שהיה לשריפת אש ומדור לחית השדה. שהרי זה הוא מה שתמהו בשנייה בראותם שועל יוצא מבית קדש הקדשים. ואם כבר השיב להם בראשונה, למה חזרו ותמהו. עוד פעם אחרת הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. מי הכריחו לומר כן, שהרי אלו השלימים ידעו דין זה ומה בא להודיענו. וגם פה הלא ראינו שתמה ר״ע למה אתם בוכים, ומה זו תמיה כדלעיל. ויותר יקשה על תמיהתם, מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו. והלא מקרא מלא הוא זה, ומה להם כי יזעקו, וכי לא קראו מימיהם מגלת איכה. עוד קשה וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, דאיפכא הוה ליה למימר, מה ענין זכרי׳ אצל אורי׳, שהרי אוריהו קדם לזכריה. והיותר קשה הוא דנקט בנבואת זכריה, עוד ישבו זקנים וזקנות וכו׳. והלא כמה פסוקים של נחמה אמר זכריהו קודם זה, ולמה נקט את אלו שאין ענינם לנבואת אוריהו, והיה לו להביא מזכריה א׳. שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה וכו׳ (טז). ונחם ה׳ עוד את ציון ובחר עוד בירושלים (יז). שיש בזה שייכות לדברי אוריהו. ומה שקשה מאד במ׳ הוא מה שאמר ואם קיימים דברי אוריה וכו׳, ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ולמה זה, והלא אפשר שיתקיימו דברי אוריהו ולא יתקיימו דברי זכריה, כי מה הכרח יש שיתקיימו או יבטלו שניהם. ומלבד אלו יש כמה הרגשות אחרות שיתורצו בפי׳ המאמר. האמנם בראות זה הפסוק, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו (איכה ה, יח). וכתוב קודם, על זה היה דוה לבנו וכו׳ (שם יז). זהו שהוקשה לו לבעל המ׳ דמאי כולי האי, והלא כמה דברים יש יותר מזה שקשים מאד, כשריפת בית המקדש וחלול שמו הגדול, ולמה דוקא על זה שועלים הלכו בו, כי זוהי דרך העולם כשחרב הבית ונעשה גל של אבנים שם ינוחו חיות השדה. א״נ זיל לאידך גיסא דסמיך ליה, אתה ה׳ לעולם תשב (שם כ). דמה ענין זה לזה, דסליק משועלים הלכו בו, ותכף אמר אתה ה׳ לעולם תשב. לכן אמר וכבר היה ר״ג וכו׳. כלומר כבר הרגישו בזה גדולי ישראל, ומשם יש תירוץ לקושיתנו, וזה כי נכנסו לעיר גדולה ושמעו המונה וכו׳. דהיינו שלמרחוק ק״ך מיל כבר נכנסו לתחומה, כל כך מתפשטת ורחבה ונסבה, כי כמה עיירות וכפרים יונקים ממנה ונקראים על שמה אף כי רחוק יהיה בינה וביניהם. ומזה הצער התחילו הם בוכים ור״ע משחק. ולכן א״ל לר״ע אנו בוכים ואתה משחק, כי זה מורה באצבע שאתה משחק על שאנו בוכים, שאלולי כן למה אתה שוחק עתה שראית שאנו בוכים ולא שחקת מתחלה. אז מצא מענה ואמר ואתם למה בכיתם, נראה מזה כי בראותם אותו משחק פסקו בכיתם, ולכן לא אמר למה אתם בוכים כמ״ש בשנייה כאשר נזכיר. אמרו לו ולא נבכה, כלומר שעדין לא הונח לנו מעצבנו ומרוגזנו ויש לנו לבכות עוד. שהגוים עובדי ע״א וכו׳. וזה כי כבר ידענו שהב״ה שפך כאש חמתו על העצים ועל האבנים כדי להציל את ישראל. ואם בית המקדש חרב מפני זה, היה להם לישראל לישב בשלוה או לפחות להנצל מכמה הרפתקי דעדו עלייהו, ואנו רואים כי הם יושבים בטח ושאנן אע״פ שעובדים ע״א ומכעיסים כלפי מעלה, ובית הדום רגלי אלקינו היה לשריפת אש, ועוד רעה אחר רעה, ומדור לחית השדה, דהיינו ששם עלו שונאינו והושיבו שם בית טעותם. והאומות משולים לחית השדה, זה נמשל לזאב וזה לנמר כמ״ש בדניאל. ולא די זה אלא שישראל יושבין בדוחק וצער אע״פ שנחרב הבית. עוד טעם אחר כי ידוע שאין לנו לצפות הגאולה כדי לשבת במנוחות שאננות ולאכול ולשתות לשבעה, רק כונתנו כדי שנחזור לארצנו ויבנה בית המקדש ושם נעלה ונראה לעבדו שכם א׳. ויותר על כן למען שמו הגדול המחולל בגוים, וכמו שאנו מתפללים ומהר לגאלנו גאולה שלימה למען שמך, כי לישועתך קוינו כל היום. לכן אמרו ולא נבכה שהגוים עע״א יושבים בטח ושאנן, אע״פ שמכעיסין אותו בעצביהם, ובית המקדש חרב ואין לך חילול השם גדול מזה. כי לא על גלותנו וצערנו אנו מקפידים רק על חילול שמו ית׳. א״ל לכך אני משחק, דאם כן למכעיסיו ק״ו לעושי רצונו, כי יבא יומם שיוכלו לישב בשלוה כדי לעבוד את ה׳, כי זה כל האדם. פעם אחרת היו עולים לירושלים, הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם, הקדים זה להורות על מה שר״ע משחק, שלא היה זה מהעדר אבילותו על ירושלים, שהרי ידענו כי כל שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה לראות בנחמתה. ולכן אמר הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. וגם ר״ע עשה כן כי לא הוציאו מן הכלל. וכעת השמיענו כזאת על פי הדין הנזכר בטור או״ח סי׳ תקס״א, הרואה ירושלים בחרבנה קורע מן הצופים, ואח״כ כשיראה המקדש קורע קרע אחר, ואם בא דרך המדבר שאז רואה המקדש תחלה, קורע על המקדש טפח ואח״כ כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא. ואפשר שהחכמים הקדושים ההם באו דרך המדבר, ולכן כשהגיעו לצופים דהיינו שם מקום שמשם רואים בית המקדש, כדפי׳ הר״ב סוף פ״ג דפסחים, קרעו בגדיהם, ואח״כ כשראו את ירושלים לא קרעו קרע אחר, רק הוסיפו על הראשון כל שהוא, ולכן לא הזכירוהו. ואע״פ שאמר עוד הגיעו להר הבית, ר״ל שכבר ראוהו וקרעו, אבל כשנתקרבו יותר ראו שועל א׳ יוצא מבית קדש הקדשים, התחילו הם בוכים ור״ע משחק, שלא חזר בו מבראשונה, ולפיכך א״ל לעולם אתה מתמיה עלינו, כלומר עדין בתמיהתנו אנו עומדים, שאע״פ שבראשונה אמרת א״כ למכעיסיו וכו׳, עדין לא שבנו מתמיהתנו, שהרי לא השיבו לו כלום כאשר עשו אח״כ שא״ל ניחמתנו כאשר נזכיר. ועוד בשלמא לראות הגוים יושבים בטח ושאנן וישראל בצער כי עדין בה״מ חרב, יש לזה תשובה כי עונותינו הטו אלה. אך על זה דוה לבנו כמו שנאמר. א״ל למה אתם בוכים, כי עתה היו ממשיכים הבכיה אף שראוהו שוחק, ולא אמר למה בכיתם כבראשונה, לפי שלא נתנו דמי לבכיתם מרוב הצער. א״ל אתם למה אתם בוכים, כלומר אתם שאתם חכמים וגדולים, למה אתם דוקא בוכים, ולכן חזר ואמר אתם, שהרי אתם יודעים הכתוב, ולמה אתם בוכים, שהרי אין זה דבר חדש, כי בכל פעם שאתם קורים מקרא זה היה לכם לבכות ולא עתה, כמו שנראה בעיניכם דבר חדש ממש, והם השיבו לו ולא נבכה, מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, שאע״פ שזה נאמר על כל מקום הקדש, עכ״ז בבית קה״ק לא היה נכנס אלא כ״ג ביום הכפורים, והרי שועל יוצא מתוכו. והתמיהה הגדולה שלכן חזר ואמר ועליו נתקיים הפסוק על הר ציון וכו׳. כלומר מתחלה חשבנו שיתקיים הכתוב בהר הבית הנק׳ ציון, ומשם שועלים יוצאים. אך עתה שעינינו רואות שמקום קדוש כזה שאין נכנס לשם שום אדם, ועליו דווקא נתקיים הפסוק שועלים הלכו בו, זהו עיקר בכיתנו. א״ל אף אני לכך אני משחק. דייק בלשונו אף אני, כלומר אף אני כמותכם הייתי סבור שבשאר מקום הקדש יתקיים הפסוק ולא על בית קדש הקדשים, ועתה שאני רואה זה מבית קה״ק לכך אני משחק. כי הנה הרי הוא אומר ואעידה לי וכו׳. וכי מה ענין אוריהו שנתנבא על החרבן אצל זכריה שנתנבא על הבנין, כי הבנין שלעתיד הוצרך לאמרו לבשר את ישראל על הטובה. אך נבואת אוריהו שנתנבא על החרבן לא היה צריך להעיד על זה, כי בעיניהם ראו חרבן בה״מ, ואף כי בימי ישעיהו היה עדין בה״מ קיים, הלא ישעיהו ראה אותם בפחזותם, והיה ידוע שבה״מ יחרב, ולכן שפיר קאמר מה ענין אוריהו אצל זכריהו. ועוד יקשה יותר שהרי אוריה במקדש ראשון בימי יהויקים, כמ״ש בירמיה סי׳ כ״ו. וזכריהו במקדש שני, ואיך יעידו שניהם כא׳. ועל מה שיקשה מה אמר אוריה, כה אמר ה׳ ציון שדה תחרש וכו׳. שפסוק זה אמרו מיכה המורשתי ככתוב שם בנבואתו, כבר תירצו התוס׳ והרמ״ה ז״ל, הובאו דבריהם בעין ישראל סוף מ׳ מכות יע״ש (פירש הרמ״ה ז״ל, ואעידה לי עדים נאמנים וגו׳ (ישעיה ח, ב). וכי מה ענין וכו׳. באוריה כתיב, לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיים תהיה (מיכה ג, יב). חזרנו בכל המקרא ולא מצינו אותו נביא של אוריה הכהן, ונבואה זו שאנו תולין באוריה כתובה בנבואה של מיכה המורשתי בתרי עשר, ובספר ירמיה (יז) כתיב כן, ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר וגו׳. הואיל וכן היאך אנו יכולין לתלות נבואה זו באוריה הכהן, אלא אוריה הכהן זה אוריה בן שמעיהו מקרית יערים. וכן מצינו במדרש אגדה, ארבעה משפחות בזויות ובא הכתוב ויחסם, ואלו הן, פנחס, ואליהו, ויחזקאל, וירמיה. פינחס שהיו ישראל אומרים ראיתם בן פוטיאל שפיטם אבי אמו, בא הכתוב ויחסו דכתיב פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אוריה שהיו ישראל מבזין אותו דאתי ממשפחת גבעונים, דכתיב (ירמיהו כו, כ) וגם איש היה מתנבא בשם ה׳ אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים. לכך הוא אומר מקרית יערים, כלומר גבעוני הוא היה מערי גבעונים, דכתיב (יהושע ט, יז) ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם וגו׳. ובא הכתוב ויחסו, ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן. הא למדנו מדברי אגדה זו, שאוריה הכהן הוא אוריה בן שמעיהו מקרית יערים, ועדיין לא מצינו שאוריה הכהן היה מתנבא לכן בגללכם ציון שדה תחרש. אלא מצינו בספר מיכה המורשתי היה מתנבא בימי חזקיהו, עד כאן אמרו צדיקים, אבל רשעים אמרו (ירמיהו כו, כ) וגם איש היה מתנבא בשם ה׳. אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים וינבא על העיר הזאת ועל כל הארץ הזאת את כל דברי ירמיה. מתנבא וינבא למה לי, אלא האי וגם מתנבא אנבואתו של ירמיה, ומאי דאמר רבי עקיבא באוריה כתיב בגללכם וגו׳. לאו דכתיב ביה בהדיא אלא מדרשא דהאי, וגם איש קא דריש, וגם אוריה בן שמעיה זהו אוריה הכהן כדפרישית לעיל, לכן כתוב ואעידה לי עדים וגו׳.). ובזהר פ׳ זו דף רס״ט ב׳. בזמנא דכתיב כה אמר ה׳ צבאות, כדין מלה אתיא ברחמי, ובזמנא דכתיב כה אמר ה׳ אלקים, כדין מלה אתיא בדינא. וא״כ בנבואת אוריהו כתיב, כה אמר ה׳ צבאות (ירמיה כו, יח). ואמר ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה. ויותר יתכן שיאמר שם כה אמר ה׳ אלקים, דהא נבואתו היא מלה דאתיא בדינא. לכן מזה נכריח ונאמר שגם זו לטובה, והטעם שהרי בדברי זכריה כתוב, כה אמר ה׳ צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. ונראים הדברים שלא כסדרן, שתחלה היה לו לומר שרחובות ירושלים ימלאו ילדים וילדות, ואח״כ עוד ישבו זקנים וזקנות, שמתחלה הם ילדים ואח״כ מזקינים. ועוד מאי ואיש משענתו בידו מרוב ימים, שהרי יותר טוב לזקן שילך בלי משענת. על כל אלה אמר הב״ה הרי לי שני עדים אלו. כלומר שניהם לדבר א׳ נתכוונו לטובתן של ישראל שהיא רצונו של מקום. וזהו לי להנאתי ולטובתי. שהב״ה חפץ במי שמלמד זכות על ישראל. ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימים דברי זכריה. והוא מ״ש לעיל אם יבואון אל מנוחתי (תהלים צה, יא). למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת. כי אם לא יחרב בית המקדש לא היה אפשר לדור המדבר ליכנס לארץ, ואם כן שפיר קאמר אם יהיו קיימים דברי אוריה שאמר ציון שדה תחרש וכו׳ והר הבית לבמות יער. שיחרב בה״מ ושועלים ילכו בו, שזה לאות שמקדש ראשון לא יזכר ולא יפקד ויחרב מכל וכל. אז יתקיימו דברי זכריה שנתנבא דוקא על דור המדבר, שלכן אמר עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים, דהיינו מתי מדבר, שכבר פי׳ רש״י ז״ל פ׳ שלח (במדבר יד, לג), לא מת א׳ מהם פחות מבן ששים. ונודע שבן ששים לזקנה (אבות ה, כא). ואע״פ שלא היו הנשים בכלל הגזרה, לא יבצר שלא מתו במדבר במיתה החרוצה להם נשים ג״כ, ועליהם אמר עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים. ולפי שאז״ל (ילקוט ירמיהו ל״א) ע״פ אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט). שלתחיית המתים עומדים במומן, שלא יאמרו אלו אחרים הן. כך מתי מדבר יחיו זקנים וזקנות ואיש משענתו בידו, כשם שהיו בעולם בראשונה. אך רז״ל אמרו בפסחים פ״ו (סח.), עתידים צדיקים שיחיו המתים, דכתיב ואיש משענתו בידו (זכריה ח, ד). וכתיב ושמת משענתי על פני הנער (מ״ב ד). כי כלם היו ראויים להיות נביאים, כי כבר נהנו מזיו שכינה בשעת מתן תורה. וז״ש וכתיב בתריה ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות, שהם אותם שיחיו מתי מדבר, וזהו דיוק וכתיב בתריה, שהוא מה שאמרנו לעיל כי מן הראוי היה שיקדים ילדים וילדות לזקנים, אך לפי שהכתוב מדבר במתי מדבר שיחיו מתים, לכן אחר שאמר עוד ישבו זקנים וזקנות, הם שמתו כלם זקנים, שלא מת א׳ מהם פחות מששים. עוד זאת יעשה להם שיחיו מתים, ולכן כתיב בתריה ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות. והשתא אתי שפיר מ״ש ר״ע אם יהיו קיימים דברי אוריה יהיו קיימים דברי זכריה. אך אם יבטלו דברי אוריה שלא יחרב הבית מכל וכל יבטלו דברי זכריה שלא יוכלו ליכנס לארץ, אם לא יבנה בית אחר, לקיים אשר נשבעתי באפי וכו׳. למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת, ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה, שלכן נאמר בם כה אמר ה׳ צבאות,. לפי שגם זו לטובה, כדי שגם דור המדבר יכנסו לא״י, ולבסוף באחרית הימים דברי זכריה עתידין להתקיים. ובלשון הזה דוקא, כלומר בלשון הזה השני, שראו שועל יוצא מבית קה״ק ושמח ר״ע, לומר שנתקיימו דברי אוריה וגם של זכריה עתידין להתקיים, לאפוקי הלשון הראשון שלא קבלו תנחומין אף שא״ל ר״ע אם כך למכעיסיו וכו׳. אך בזה א״ל נחמתנו נחמתנו. כלומר נחמתנו על הרעה שבכינו בראותנו שועל יוצא מבית קה״ק, ונחמתנו על העתיד שדור המדבר יכנסו לא״י. תתנחם ברגלי מבשר, שהרי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה (תענית ל:). ואע״פ ששחקת היתה כוונתך טובה. ולא להקל באבלותה של ירושלים, ולכן תתנחם בנחמת ציון וירושלים. וגם אנחנו בצלו נחיה, ותהי זאת נחמתנו, כי חורבן ביתנו ותפארתנו היה לטובה, ובהתקיים דברי אוריה יתקיימו דברי זכריה, ונגילה ונשמחה בשוב ה׳ ציון, וגם דור המדבר יכנסו עמנו.

ובזה נבא לביאור פסוקי הפרשה, ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר אד׳ אלקים אתה החלות וכו׳. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וכו׳. והנמשכים. וקשה מאי בעת ההיא, דלהיכן שייך, עוד למה לא שאל לעבור ולישב שם, ושאל על הראייה לבד. עוד קשה מ״ש עלה ראש הפסגה ושא עיניך וכו׳ כי לא תעבור את הירדן הזה. דהיל״ל ולא תעבור, מאי ׳כי׳ שהוא נתינת טעם. האמנם בסוף הפ׳ הקודמת כתוב, ואצו אתכם בעת ההיא לאמר ה׳ אלקיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה חלוצים תעברו לפני אחיכם וכו׳ (דברים ג, יח). עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ וכו׳ (שם כ). ואת יהושע צויתי וכו׳ (שם כא). הנה כי כן בראות מרע״ה שבני ראובן וגד יעברו הירדן ללכת לפני ישראל למלחמה, ואח״כ יחזרו לארצם אשר נתן להם בעבר הירדן, שאל את פי ה׳ יתרצה להניחו שגם הוא יכנס עמהם. ואח״כ מפני השבועה לכן לא תביאו יחזור לחוצה לארץ, ולכן ואת יהושע צויתי שהוא יביאם והוא ינחילנה את ישראל, ונמצא מקיים את שבועתו, בזה יכון מאד ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא, שצויתני להזהיר לבני ראובן וגד שיכנסו עם אחיהם למלחמה. ראיתי ונתון אל לבי כי טוב לי לחלות פניך שתתרצה שגם אני כא׳ מהם אכנס ואצא. אד׳ אלקים אתה החלות וכו׳. איתא בזהר פ׳ בראשית דף י׳ א׳. מאן מחיה מתים אלא קב״׳ה בלחודוי, אתו אליהו ואלישע ואחיו מתים, מאן מוריד גשמים אלא קב״ה בלחודוי, אתא אליהו ומנע לון, קב״ה גוזר גזר דין, (אוף) הכי משה גזיר גזר דין ואתקיימו, ותו דקב״ה גוזר גזירין וצדיקיא דישראל מבטלין לון, דכתיב צדיק מושל יראת אלקים (ש״ב כג) ע״כ. ז״ש אתה החלות להראות את עבדיך וגו׳. אתה הוא שרצית ליתן לצדיקים יכולת וממשלה לבטל גזרותיך, אשר מי אל בשמים ובארץ, דהיינו המלאכים והגלגלים, אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך, כמו שעושים חכמי ישראל, שהרי הם עושים כמעשיך להחיות וכגבורותיך להוריד גשמים, שכן קראום רז״ל (תענית ב.), מאימתי מזכירין גבורות גשמים. ועל כן אעברה נא, כד״א חלוצים תעברו (דברים ג, יח). ואע״פ שלא אשתקע שם, ואראה את הארץ הטובה זו א״י, ההר הטוב זו ירושלים, והלבנון זה בית המקדש. ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי וכו׳. בילקוט פ׳ זו, ויתעבר ה׳ בי למענכם. א״ל שם רע אתה נותן בדור המדבר, כשר אחד היה ביניהם ונכנס לארץ והם אינם באים ואתה נכנס לארץ. לעתיד לבא אתה נכנס והם באים עמך, שנאמר ויתא ראשי עם (דברים לג, כא), לכך נאמר למענכם ע״כ. וקשה שאמר כשר א׳ היה ביניכם ונכנס לארץ, והלא כמה כשרים היו בהם שנכנסו לארץ, כיהושע וכלב ופינחס וכל שבט לוי. אך יובן עם מ״ש בס׳ מגלה עמוקות אופן כ׳, שאילו היה משה נכנס לא״י והיה המקדש נבנה על ידו, שכל כונתו היתה ליכנס לא״י כדי שיבנה המקדש על ידו, אילו היה כן לא היה חרב. כי כבר אמרו בסוטה פ״א (ט.), לישרים נאוה תהלה (תהלים לג, א). א״ת נאוה אלא נוה תהלה, אלו משה ודוד שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם. ועי״כ היה שופך חמתו על ישראל ח״ו. ולדרכנו יתכן עוד שאילו לא יחרב הבית, לא היו דור המדבר יכולין ליכנס לא״י כדי לקיים שבועתו, ובמה שיחרב הבית ויבנה בית השלישי יכולים אז ליכנס, לפי שלמנוחה זו אינן באין אבל באים למנוחה אחרת. ז״ש ויתעבר ה׳ בי למענכם, שגם אני לא יכולתי ליכנס למענכם, דהיינו לטובתכם, כדי שלעתיד תכנסו לארץ. ואע״פ שכבר כלו מתי מדבר, כי זה היה בשנת הארבעים עכ״ז עליה לבניהם סיפר, כי ברא כרעא דאבוה, וגם הם יהנו בטובה שאבותיהם יכנסו לארץ. ובזה מובן המ׳ שאמר הב״ה למשה, שם רע אתה נותן בדור המדבר, שיאמרו כשר א׳ היה ביניהם, ר״ל בכלל הגזרה, שגם למשה נגזר לכן לא תביאו, וגם לא הוציאו מן השבועה שנשבע, ואולם חי אני וכו׳ (במדבר יד, כח). ולא יצאו מן הכלל בלתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון (במדבר לב, יב). שלא נכנסו בשבועה. ואתה נכנס לארץ, חזר ואמר כן לתת טעם למה הם אינם באים, לפי שאתה נכנס לארץ ובונה בה״מ ולא יחרב, ואז אינן יכולין ליכנס מפני השבועה כדלעיל. ולכן טוב לך כי ל״ל אתה נכנס והם באים עמך, כי יבנה בה״מ אחר ואז יכולים ליכנס. ויתקיים בך כי מרחמם ינהגם (ישעיה מט, י). כל פרנס המנהיג את הצבור בנחת בעה״ז זוכה ומנהיגם לעתיד לבא (סנהדרין צב.). וזוהי כונת המס׳ בפ׳ זו, והלבנון ה׳. וחד מנהון חסר. פנו וסעו לכם וכו׳ ארץ הכנעני והלבנון (דברים א, ז). אעברה נא וכו׳ ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה) חסר. כל המקום אשר תדרוך וכו׳ מן המדבר והלבנון פ׳ עקב (דברים יא, כד). מהמדבר והלבנון דיהושע (יהושע א, ד). והלבנון באדיר יפול (ישעיה י, לד). הכונה כי מרע״ה ביקש ליכנס לארץ כדי לבנות בית המקדש ולא יחרב לעולם. וזהו פנו וסעו לכם ובאו וכו׳ ארץ הכנעני והלבנון זה בית המקדש. ולזה אמר אעברה נא, כי כיון שגילה לו הב״ה שאם יבנה בה״מ לא יחרב, ביקש לעבור ולא יבנה הוא הבה״מ רק יראהו בנוי, וזהו ההר הטוב הזה. שיבנה ע״י אחרים, ובשביל זה והלבנן חסר שיחרב. א״ל הב״ה כל המקום אשר תדרוך וכו׳ אם אתה תכנס לארץ, ראוי שיבנה על ידך ואז יהיה לעולם קיים, וישראל יהיו בצער. וגם אם יהושע יבנה אותו, גם הוא יהיה מלא שלא יחרב, ולכן לא רציתי שדוד יבנה אותו, כי ראוי שיתחרב, והלבנון באדיר יפול, ולפיכך רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי יותר תהיה גדולתך ליכנס לעתיד עם כל ישראל. ויש ראיה לזה בילקוט ירמיה סי׳ ל״ב ז״ל, ומנין שאין השכינה חוזרת לתוכה עד שתעשה הר, שנאמר בהר ה׳ יראה (בראשית כב, יד). ואומר זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים (תהלים קלז). אימתי לכשיעקרו יסודותיה, שנאמר האומרים ערו ערו עד היסוד בה. כי לא די בחרבן ראשון, אלא הוצרך גם חרבן שני להסיר יסודותיו בכל מכל כל, ובזה יחזרו שם דור המדבר. עלה ראש הפסגה ושא עיניך וכו׳. הרי אלו ד׳ גליות שגלו ישראל בין המלכיות, שהרי בס׳ חדושי אגדות ברכות פ״ט (נד:), על מ׳ ארבעה צריכין להודות. פי׳ ומארצות קבצם, ממזרח הוא מלכות מדי שהוא במזרחה של א״י, ממערב הוא מלכות יוון שהוא במערבה של א״י. מצפון הוא מלכות בבל שהוא בצפונה של א״י, ומצד דרום היא מלכות רביעית. שכן כתב רש״י ז״ל בפ׳ מסעי, שארץ אדום היא בדרומה של א״י. וכ״כ אלוק מתימן יבא (חבקוק ג, ג). ופרש״י שהוא עשו אבי אדום. לפיכך אמר הב״ה למרע״ה עלה ראש הפסגה, שתעלה במעלות, שלא יתעסק בך אלא אני, ושא עיניך וכו׳. שתראה ד׳ מלכיות השולטים בישראל, ומשם תראה כי לא נאה לך שתעבור את הירדן הזה, יען כי צריך ב״ה ליחרב למען הציל את ישראל מחרב רעה, ולכן אברהם בירר לו את המלכיות והסכים הב״ה על ידו, ואם אתה תלך לא״י ותבנה בה״מ לא יחרב לעולם וישראל יהו לטבח ח״ו. לכן וצו את יהושע וכו׳. עוד יפורש ויתעבר ה׳ בי למענכם. עם מ״ש בפר״א פ׳ מ״ה ז״ל, כשעשו ישראל את העגל, שלח הב״ה חמשה מלאכים להשחית את כל ישראל, מה עשה משה, חפר בארץ כבית דירה גדולה בנחלת בני גד, וטמן חרון אף בארץ, כאדם שהוא חבוש בבית האסורים, ובכל זמן שהיו ישראל חוטאין, הוא עולה ופוער את פיו לנשוף ברוחו ולהשחית את ישראל, לפיכך נקרא שמו פעור, והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה לארץ, וכשמת משה מה עשה הב״ה, נתן את קברו כנגדו, וכל זמן שישראל חוטאין והוא פוער את פיו לנשוף ברוחו ולהשמיד את ישראל, והוא רואה קברו של משה כנגדו, הוא מתפחד וחוזר לאחוריו, שנאמר ויקבור אותו בגיא מול בית פעור (דברים לד, ו) עכ״ל. ז״ש רב לך, שאתה צריך להיות רב על פעור שלא ישחית את ישראל. ולכן היטב קאמר ויתעבר ה׳ בי למענכם, שאהא קבור נגד בית פעור למען לא יזיק אתכם. וזהו ונשב בגיא מול בית פעור. ונלע״ד לומר פרפרת נאה, כי בגי״א ר״ת ב׳ית ג׳אים י׳סח א׳ד׳ (משלי טו, כה). שע״י קבורתו של משה, יסח ה׳ את פעור המתגאה לנשוף ברוחו ולהשחית את ישראל. וכן כתוב בפ׳ וזאת הברכה, ויקבור אותו בג״י (דברים לד, ו). ר״ת ב׳ית ג׳אים י׳סח ודוק. ובסנהדרין פ״ו (מד.), אמר רב נחמן אמר רב מ״ד תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות (משלי יח, כג). תחנונים ידבר רש זה משה, ועשיר יענה עזות זה יהושע, מ״ט אילימא משום דכתיב ויציקום לפני ה׳ וכו׳ (יהושע ז, כג). אלא מהכא, ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (שם ז) ע״כ. הוקשה לו לרב מ״ש ועשיר יענה עזות, דנראה חיוב לעשיר שיענה עזות. והלא כתוב ודבר עצב יעלה אף (משלי טו, א). וכתיב העז איש רשע בפניו (משלי כא, כט). לכן פי׳ תחנונים ידבר רש זה משה. וזה שבסוטה פ״ק (יד.) אמרו, מפני מה נתאוה משה ליכנס לא״י, כך אמר משה, הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי. לכן אמר תחנונים ידבר רש זה משה שביקש מהב״ה במתנת חנם, וכמ״ש רש״י ז״ל (דברים ג, כג), אע״פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אינם מבקשים מהב״ה אלא מתנת חנם. וגם על זה קראו רש, שעשה עצמו כרש מן המצות. ועשיר זה יהושע שנכנס לארץ וקיים כל המצות שבה, ושקיל וטרי במאי יענה עזות (סנהדרין מד.), אילימא משום דכתיב ויציקום לפני ה׳ (יהושע ז, כג). וא״ר נחמן בא וחבטן לפני המקום ואמר על אלו יפלו וכו׳. אטו פינחס לא עבד הכי וכו׳, אלא מהכא ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (שם ז). וזהו להפך ממשה, שמשה ביקש אעברה נא וכו׳. ויהושע שכבר עבר הירדן היה מראה עצמו כמתנחם מלעבור הירדן. אך בדברים רבה פ׳ זו דרש, תחנונים ידבר רש זה משה שבא אצל רבו בתחנונים, ועשיר יענה עזות זה עשירו של עולם, זה הב״ה, ענה אותו עזות, אל תוסף דבר אלי עוד. קרא להב״ה עשירו של עולם, שא״ל למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, לכן אחלק לו ברבים (ישעיה נג, יב). כך אמרו שם בסוטה פ״א (יד.). לכן אמרו עשירו של עולם, שיש בידו ליתן שכר מצות לכל מי שראוי. ומה שיקשה על מ׳ דסוטה איך משה היה מבקש שכר מצות, כבר ביארנו במקום אחר יע״ש (חלק א׳‏ - דרוש נ״ב לפרשת וזאת הברכה והפטרה.). והמ׳ שהצענו תחלה הוא בילקוט ירמיה א׳. וקשה להולמו, ובפרט מ״ש על מנת שיבא אריה. אך יובן היטב לדרכנו, כי אם יתקיימו דברי אוריה ציון שדה תחרש וכו׳, יתקיימו דברי זכריה כמו שפירשנו. ז״ש עלה אריה. זה נ״נ שהיה מזרעו של שלמה כנודע, וכמ״ש במקומות אחרים (מאמר אם כל חי להרמ״ע זלה״ה, ח״ב פי׳ כ״ג.). במזל אריה זה חדש אב שמזלו אריה, לרמוז שכשם שבחדש אב נחרב הבית ע״י אריה, כך עתיד להבנות ע״י אריה, הוא משיח צדקנו שהוא דוד משבט יהודה, גור אריה יהודה (בראשית מט, ט). שלכן נק׳ חדש אב, שאע״פ שאירעו בו כמה צרות, הכל היו לטובתנו, כאב את בן ירצה, למען הטיבנו באחריתנו, כמ״ש בזוהר (פ׳ בלק קצ״ט ב׳), ויסרתיך למשפט (ירמיה ל, יא). כמ״ש בכ״מ (ויסרתיך למשפט. האי קרא הכי מבעי ליה ויסרתיך במשפט, דהא אימתי ייסורי בשעתא דדינא. והכא לאו הכי אלא ויסרתיך למשפט. אלא כתיב יי׳ במשפט יבא עם זקני עמו (ישעיה ג). וההוא יומא אקדים קודשא בריך הוא אסוותא לישראל עד לא ייעלון לדינא, בגין דייכלון לקיימא ביה. ומאי אסוותא היא, דבכל שעתא ושעתא קודשא בריך הוא יהיב יסורין לישראל זעיר זעיר, בכל זמנא וזמנא ובכל דרא ודרא, בגין דכד ייעלון ליומא דדינא רבא, דייחון מתייא ולא ישלוט עלייהו דינא.). והחריב אריאל, שהאש היתה רבוצה על המזבח כארי, והוא המלאך הנק׳ אוריא״ל כנז׳ אצלנו במקומו (חלק א׳‏ - דרוש ט׳ לפרשת ויצא והפטרה.). על מנת שיבא אריה, שהחרבן היה ע״מ שיבא אריה, ויזכו דור המדבר ליכנס לארץ, דאלולי כן לא היו יכולים ליכנס, וזהו ע״מ שיבא אריה זה הב״ה, במזל אריה ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה׳ (תהלים קמז, ב). ולא כבנין שעבר שהיה ע״י ב״ו ולכן לא היה של קיימא, רק יתקיים מה שהבטיח תביאמו ותטעמו (שמות טו, יז). מטע ה׳ להתפאר ((ישעיה סא, ג).) עולמית, לפי שמקדש ה׳ כוננו ידיך. ואפשר שזהו ג״כ מ״ש עד יעבור עמך ה׳ לעתיד, עד יעבור עם זו קנית, זה דור המדבר, שעמהם מדבר בצאתם ממצרים, וזהו עם זו, מורה באצבע שעמהם מדבר, שיזכו גם הם לבא אל המנוחה ואל הנחלה. דרך הקדש יקרא לה. ב״ב אמן. בילא״ו.