דרוש ל״ה לפרשת חקת

ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון (במדבר כא, לד.).

במדרש (תנחומא סוף פ׳ חקת.), אמר הב״ה לישראל בעולם הזה אתם מכלין את האומות קמעא קמעא, ולעתיד לבא אני מבערן מן העולם בבת אחת, שנאמר והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו (ישעיה לג, יב.). ע״כ.

ישנה הטבע וסדר הבריאה בהכרח גדול לעיתות הצריכות ומזומנות  לא זולת  יען כי רצונו ית׳ שעולם כמנהגו יהא נוהג לא ישתנה לעולם רק כאשר יישר בעיני היוצר לעשות  את זה חזיתי ואספרה דברי פי חכם חן רש״י ז״ל, עשה לך תיבת (בראשית ו, יד.). הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עסוק בה ק״כ שנה ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הב״ה להביא מבול לעולם אולי ישובו ע״כ. והקשה הרב בעל נחלת יעקב על רש״י ז״ל ז״ל, קשה דאדרבא בנין התיבה תגרום שלא ישובו כי הם ישיבו לו אילו היה אמת שלכך אתה בונה תיבה שהב״ה רוצה להצילך מן המבול והלא הרבה ריוח והצלה לפניו להצילך אפי׳ בלא תיבה, אלא ודאי שאתה בודה מלבך שיהיה מבול. וי״ל שכבר היתה קבלה בידם שיבא המבול, וכמ״ש הרב (רש״י.) אצל נשי למך (בראשית ד, כד.). אלא שהיו אומרים עד זמן רב ולא עתה, ומחמת בנין התיבה ובעצי גופר יורו שעתה יבא אולי ישובו ע״כ. ובמחילה מכבודו אין תשובתו מוכרחת, שהרי בב״ר פ׳ ל׳ איתא ז״ל, כל ק״ך שנה היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרין למה כדין, אמר להון כן אמר מריה דעלמא דהוא מייתי מבולא על עלמא, א״ל אין אתי מבולא לא אתי אלא על ביתיה דההוא גבר וכו׳. וגם בפ׳ חלק (סנהדרין קח.), מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם והיו מבזין אותו, א״ל זקן תיבה זו למה, א״ל הב״ה מביא עליכם את המבול, אמרו מבול של מה וכו׳. הרי שלא היו מאמינים שיבא מבול. והראיה שהביא הרב מנשי למך שכתב רש״י ז״ל שהיו פורשות ממנו לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין, אמרו מה אנו יולדות לבהלה למחר המבול בא ושוטף את הכל. אינה ראיה לפי שצדקניות היו כנז׳ בב״ר פ׳ כ״ג. אך הדור כלו שהיו רשעים לא היו מאמינים שיבא המבול. אשר על כן נלע״ד דמעיקרא קושיא ליתא. וזה כי הכל יודעים שעולם כמנהגו נוהג אין הב״ה רוצה לשנות הטבע. ולכן לא יקשה בעיניהם צווי התיבה להצילו מהמבול. רק זאת תהיה קושיתם כי למה יטריחהו בבנין זה, יצילהו על אחד ההרים שלא יבא שם מבול ולמה הטריחו בבנין זה, אלא ודאי כדי שישאלוהו מה זאת לך, והוא המגיד להם עתיד הב״ה להביא מבול לעולם אולי ישובו. כי אפשר שיתנו אל לבם דלאו בשופטני עסקינן לטרוח בבנין זה. אם לא שיודע בודאי שיהא מבול, ואולי ישובו.

הנה כי כן ז״ש בכמה מקומות אין נהנין ממעשה נסים. כדגרסי׳ בתעניות פ״ג (דף כד.), אלעזר איש ברתותא כד חזו ליה גבאי צדקה טשו מיניה, דכל דהוה נקיט הוה יהיב להו. יומא חד סליק לשוקא למזבן לה נדוניא לברתיה חזיוה גבאי צדקה טשו מיניה, אזל ורהט בתרייהו א״ל אשבעתיכו במאי עסקיתו, אמרו ליה בנדוניא דיתום ויתומה, אמר להו העבודה שהן קודמין לבתי. שקל כל מה דהוה ניהליה, יהביה ניהלייהו. פש גביה חד זוזא אזל זבין ביה חיטי ואסיק שדייה באכלבא, אתיא דביתהו וכו׳ חזיא אכלבא דמליא חיטי וקא נפקא בצנורא דדשא, כי אתא מבי מדרשא אמרה ליה ראה מה עשה לך בוראך, אמר לה העבודה הרי הם הקדש עליך ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל ע״כ. ופרש״י ז״ל משום דמעשה נסים הוא ואסור ליהנות ממעשה נסים כדאמרי׳ לעיל, ואי עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו עכ״ל. כמה הלכתא גברוותא ילפינן מהא עובדא. תחלה שכן הדין נותן בטור י״ד סי׳ רמ״ח. והם דברי הרמב״ם ז״ל בפ׳ ז׳ מהלכות מתנות עניים ז״ל, אדם שוע שנותן צדקה יותר מהראוי לו או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה, והגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד ליפרע ממנו וכו׳. לכן שפיר קעבדי אותם גבאי צדקה שהיו נחבאים ממנו לפי שהיה נותן להם כל מה שבידו והוא נשאר ריקן. ומ״ש העבודה שהן קודמין לבתי. לפי שהב״ה אבי יתומים והיתומים הם בניו וקודמין לבתי. ועוד דתנן בכתובות פ״ו (דף סז.), המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז וכו׳, וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז, אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה. ופי׳ הר״ב גבאי צדקה, אם יש בכיס של צדקה. הרי דלבתו לא חייבוהו ליתן יותר מחמשים זוז. אך ליתומה חייב הגבאי צדקה להוסיף לפי כבודה. והנה נתן להם כל מה שיש לו, ופרש״י פש חד זוזא, דתו לא צריך לאעסוקי יתום ויתומה. משום דק״ל דכיון דיהב להו כל מה דהוה ניהלייה איך יאמר דפש חד זוזא, אלא ודאי שהיה זה לפי שהיה להם כל צרכם ולכן נשאר בידו זוז א׳. ולפי שידענו שאין הברכה שורה אלא על דבר שיש בו ממש, שלכן אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית (מ״ב ד, ב.). כדפי׳ בזהר פ׳ יתרו דף פ״ז ב׳ (רבי שמעון פתח ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית (מ״ב ד, ב). אמר לה אלישע, כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקודשא בריך הוא, דתנינן אסיר ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא, מאי טעמא, משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא, ובגיני כך, בעי בר נש לסדרא על פתוריה חד נהמא או יתיר לברכא עלוי, ואי לא יכיל בעי לשיירא מההוא מזונא דאכל, על מה דיברך, ולא ישתכח דיברך בריקניא.). לכן כיון דפש גביה חד זוזא זבן ביה חיטי כדי שישלח ברכה בו, כהא דמברכין ברוך ששלח ברכה בכרי הזה (בבא מציעא מב.). אך כשראה הנס כל כך גדול חוץ מן הטבע הקדישו לשמים ואמר אין לך בהם אלא כעניי ישראל, דתנן בפ׳ בתרא דפאה (פאה פרק ח׳ משנה ז׳.), אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום. וזה לפי שאין נהנין ממעשה נסים. אשר על כן כתוב בפרשתנו וידבר העם וכו׳ כי אין לחם ואין מים וכו׳ (במדבר כא, ה.). דקשה למה הוציאו שקר מפיהם שהרי היה להם מן ובאר. אלא ודאי כי להיותם בדרך נס, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד.). וגם הבאר היתה מעשה נסים, לכן אמרו כי אין לחם ואין מים לפי שאין ראוי להיות נהנים מהם. ובשלמא על הלחם אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, ולפי זה אמרו כי אין לחם כי המן לא נחשב להם ללחם. אך על הבאר לא מצאו שום עילה אלא מהטעם שאין נהנין ממעשה נסים. וראיה לדברנו שאין הב״ה חפץ לשנות הטבע אם לא בהכרח גדול. וא״כ עלינו לבקש טעם נכון למה זה שינה הב״ה הטבע בדברי הסדרים האלה, שנראה מהם בכמה דברים שינה הטבע מה שלא היה צריך. וזה במ״ש בפ׳ חקת, קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם וכו׳ (במדבר כ, ח.). והפסוקים הנמשכים שיש בהם כמה קושיות. תחלה למה הביא הב״ה תקלה זו ע״י צדיקים גדולים כאלה שצוה אותם ודברתם אל הסלע  והם לא עשו כן. וגם קושיא זו אליהם למה לא שמרו צוויו של הב״ה. ועוד אם הצווי היה ודברתם אל הסלע, למה צוה קח את המטה שנתן להם מקום לטעות. ועוד כיון שאמר ׳ודברתם אל הסלע ונתן מימיו׳ סגי ולמה חזר ואמר ׳והוצאת להם מים מן הסלע׳. ועוד שהתחיל בלשון רבים ׳ודברתם׳ אל הסלע, ואח״כ ׳והוצאת׳ ל׳ יחיד. והיותר קשה הוא שהרי כתוב וירם משה את ידו ויך את הסלע וכו׳ (שם יא.). ואם משה חטא למה נענש אהרן. ועוד יש לדקדק בכמה לשונות נאמר חטא זה. תחלה בפ׳ זו יען לא האמנתם בי להקדישני (שם יב.). ובפ׳ זו ג״כ במיתת אהרן על אשר מריתם את פי למי מריבה (שם כד.). הרי שתי לשונות. ואח״כ בפ׳ פינחס במיתת משה כתוב כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם (במדבר כז, יד.). ובפ׳ האזינו כתוב על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל על אשר לא קדשתם אותי וכו׳ (דברים לב, נא.). וצריך טעם למה שינה בלשונות אלו.

אמנם בתנחומא פ׳ זו והובא בילקוט (ילקוט פ׳ חקת, במדבר כ׳. רמז תשס״ג.) בלשון זה, כבר היה בידם שלש ששתקו ולא אמרו שירה לכן נתפשו, ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי (במדבר כ, יב.). ע״כ. עוד שם בילקוט, ויקהילו משה ואהרן את הקהל (שם י.). ולמה כינסום אלא משה ואהרן מהלכים וכל ישראל אחריהם והיו ישראל רואים אבן והיו עומדים ומקיפים אותה, ואין דור שאין בו ליצנים והיו הנקרבים אומרים אי אתם יודעים שבן עמרם רועה של יתרו היה ורועים פקחים במים והוא מבקש למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו אלא (נ״א אלו כן.) כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו, והב״ה כך צוהו מכל סלע שרוצים הוצא להם ומשה הפך פניו סבור שישראל אחריו והיו אותם עשויים כתות, א״ל באו עמי שאוציא לכם מים, א״ל מזה אנו מבקשים אם מן הסלע הזה אין אתה מוציא אף מן אחרת אין אנו מבקשים ונתכרכמו פניו כנגדן ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש עכ״ל. ורש״י ז״ל פי׳ ז״ל, המן הסלע הזה נוציא, לפי שלא היו מכירין אותו לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכן א״ל המורים וכו׳ המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים. פעמים, לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע והם דברו לסלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנ׳ והכית בצור (שמות יז, ו.). ונזדמן להם אותו סלע והכהו ע״כ. עוד בתרגום יונתן בן עוזיאל ז״ל, סב ית חוטר ניסייא וכנוש ית כנישתא אנת ואהרן אחוך ותומון תריכון ית כיפא בשמא רבה ומפרשא כד אינון חמיין ויתן מוהי, ואין יסרב לאפוקי מתי אנת לחודך ביה בחוטרא דבידך ותהנפק להון מיא מן כיפא וכו׳. עם כל הדברים והאמת האלה נבא לביאור הענין. כי הנה צוה ה׳ שתחלה ידברו אל הסלע שניהם יחד שאם יזדמן להם הסלע הידוע, דהיינו בארה של מרים שנסתלק כשמתה. אז צריך שידברו אליו לתקן מה שעיותו שלא אמרו עליו שירה כדלעיל שבזה גם אהרן בכלל. ולכן ונתן מימיו בדבור לבד לפי שכבר לומד להוציא מים והמים מוכנים בו, ובדיבור לבד ונתן מימיו. ולפי שגלוי וידוע לפניו ית׳ כי יאמר נא ישראל שמשה המשיכם למקום שידע שיש שם מים כדלעיל בילקוט, לכן עשה שהסלע הלך וישב לו בין הסלעים וצוה למשה שאם לא יוציא מימיו בדבור יכה הוא לבדו, כי להיותו סלע אחר צריך להכותו, וזה מן הטעם שכתוב שם בילקוט ז״ל, כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו. כך אמר הב״ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו והכית בצור, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק א׳ והוא מוציא מים ע״כ. נראה מזה שלסלע הראשון שכבר הוכה מתחלה די בדבור אך אם הוא סלע אחר צריך להכותו, וכשם שבראשונה אמר למשה לבדו והכית בצור. כך עתה אם הוא סלע אחר שצריך הכאה והוצאת להם מים בהכאה לבד. ובזה אתי שפיר שחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע לצוות לו שני דברים. א׳ שיכהו וב׳ הוא לבדו. ולכן חזר גם כן ואמר ׳מן הסלע׳ פעם שנית, שהיה די שיאמר והוצאת להם מים ממנו. ועל כל אלה צוהו תחלה ׳קח את המטה׳ כדי שאם יזדמן לך סלע אחר אתה בשבט תכנו. ויקח משה את המטה כאשר צוהו, דאם לא צוהו הב״ה לא היה לוקח את המטה כיון שדי לו בדבור. ויקהילו וכו׳. שרצו לבקש הסלע הידוע כדי לדבר בו, ואז אמרו ישראל אם מן הסלע הזה אין אתה מוציא אף מן אחרת אין אנו מבקשים, כי יודעים אנחנו שאתה בקי במים כשהיית רועה את צאן יתרו. ובשביל זה כעס משה ואמר שמעו נא המורים וכו׳. ובא לכלל טעות שנזדמן לו אותו הסלע והכהו. ועתה חטא משה בשתים. הא׳ שהיה לו להוציא מאיזה סלע שיהיה והוא רצה לבקש הסלע הידוע. והב׳ שהכה תחלה בלי דיבור והב״ה צוה ודברתם אל הסלע ואם לא יוציא בדבור יכהו. והוא לא דבר תחלה ולכן א״ל הב״ה יען לא האמנתם בי וכו׳ (במדבר כ, יב.). לכן לשון שבועה. שכשם שהוא נשבע בכעסו שלא להוציא אלא מאותו הסלע שהוא מבקש כך נשבע לו לכן לא תביאו וכו׳. וכל זה היה בשביל שלא אמרו על הבאר שירה מתחלה. ובילקוט פ׳ זו, ד׳ חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, ולא קדשתם, מעלתם, מריתם. לא האמנתם שלא אמר לכם להכות והכית אותו, ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים. מעלתם אמרתם המן הסלע הזה. מריתם שאמרתי ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א׳ ועברתם על דברי ע״כ. ואלה הם הדברים שאמרנו כי לא אמר להם להכות לסלע ראשון והכה אותו, וזהו יען לא האמנתם בי וכו׳. ולא קדשתם להוציא מכל סלע שרוצים רק נשבע שאינו מוציא אלא ממה שהוא מבקש. מעלתם במ״ש שמעו נא המורים המן הסלע הזה, וכיון שקדש ישראל לה׳ והוא אמר שמעו נא המורים הוה ליה כמועל בקדש. מריתם שאמרתי ודברתם והם לא דברו כלל ונזדמן להם אותו סלע והכהו מבלי שידבר לו תחלה. ולפי שהכל גרם עד שלא אמרו שירה על הבאר כי להיות שבא בזכות מרים לכן לא סלקא דעתייהו לומר עליו שירה. לכן כתוב אח״כ אז ישיר ישראל וכו׳ (במדבר כא, יז.). כלומר אז כשראו ניסי נחלי ארנון שעל ידי הבאר נתגלו כמ״ש רש״י ז״ל, אז אמרו עליה שירה ישראל דווקא ולא משה, לפי שהיה לו לאמרה תחלה כשניתנה להם. וזה רמוז במס׳ פ׳ זו, ענו ב׳. עלי באר ענו לה (שם.). ענו לה׳ בתודה (תהלים קמז, ז.). כלומר שהיה ראוי שיאמרו עליה שירה ותודה מתחלה. באר חפרוה שרים (במדבר כא, יח.). אלו אבות העולם שאברהם חפר אותה תחלה וכן יצחק ויעקב ג״כ ויגל את האבן מעל פי הבאר (בראשית כט, י.). ובזכותם ניתנה לישראל. כרוה נדיבי העם אלו משה ואהרן, אבל טעו במה שהכו במחוקק במשענותם זה המטה. רק היה להם לדבר תחלה, וזהו וממדבר מתנה (במדבר כא, יח.). לשון דבור שאז וממתנה נחליאל. אם היו מדברים עליה היו נכנסים לא״י שניתנה להם במתנה והיא נחלת ה׳ שהנחיל לישראל. אבל לפי שלא עשו כן ומנחליאל במות. לא נכנסו לא״י רק אהרן קבור בהור ההר שהם שני הרים זה על זה, וזהו במות ל׳ רבים, ומבמות הגיא אשר בשדה מואב (שם כ.) זה מרע״ה שנקבר בגיא ראש הפסגה. מהטעם שאז״ל בפרקי ר״א פ׳ מ״ה ז״ל, מה עשה משה חפר בארץ כבית דירה גדולה בנחלת בני גד וטמן חרון אף בארץ, כאדם שהוא חבוש בבית האסורים ובכל זמן שהיו ישראל חוטאים הוא עולה ופוער את פיו לנשוף ברוחו ולהשחית את ישראל, לפיכך נק׳ שמו פעור, והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה בארץ, וכשמת משה מה עשה הב״ה נתן קברו כנגדו הוא מתפחד וחוזר לאחוריו, שנ׳ ויקבור אותו בגיא מול בית פעור (דברים לד, ו.). ע״כ. ונלע״ד לומר בזה פרפרת נאה כי הנה כתוב ונשב בגיא מול בית פעור (דברים ג, כט.). ור״ת בגי״א ב׳ית ג׳אים י׳סח א׳דני. שע״י קבורתו בגיא מול בית פעור בית גאים יסח ה׳, שאין לפעור כח לעמוד נגדו. ובפ׳ הברכה כתוב ויקבור אותו בגי (דברים לד, ו.). חסר א׳, ר״ת ב׳ית ג׳אים י׳סח. להורות שקבורתו של משה היא הגורמת שבית גאים יסח ודוק.

ואחר סמוך כתוב וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל וכו׳ (במדבר כ, יד.). דקשה כיון שאמר אח״כ והנה אנחנו בקדש (שם טז.). למה הוצרך לומר וישלח משה (מלאכים) מקדש (שם יד.). שהרי כבר היו שם. ולמה הזכיר לו האחוה כה אמר אחיך ישראל. ועוד מה זה ששלח לו דרך המלך נלך (שם יז.). שהרי שנינו בסנהדרין פ״ב (דף כ:), דרך המלך אין לו שיעור. ואין זה דרך ארץ לילך בדרך המלך וכל שכן שחמתו תבער בו ולא יניחם לעבור בארצם. אמנם בילקוט פ׳ זו ז״ל (ילקוט פ׳ חקת, רמז תשס״ד.), וישלח משה מלאכים וכו׳ (במדבר כ, יד.). זש״ה וחרפה לא נשא על קרובו (תהלים טו, ג.). בנוהג שבעולם אדם עושה פרקמטיא עם חבירו והפסיד פורש ממנו ואינו רוצה לראותו ומשה אעפ״י שנענש ע״י ישראל, שנא׳ וירע למשה בעבורם (תהלים קו, לב.). לא פרק משאם מעליו, שנ׳ וישלח משה מלאכים (במדבר כ, יד.). עכ״ל. דרשו כן מפני מה שהקשינו למה אמר מקדש. ועוד למה נסמכה פ׳ זו לדעיל שתכף שכתוב המה מי מריבה וכו׳ (שם יג.). וישלח משה מלאכים (שם יד.). לכן דרשו ז״ל שזה בא להורות שאעפ״י שנענש משה על ידם, שלכן נקרא שמו קדש שנתקדש שם שמו ית׳ במה שעשה דין במשה ואהרן, וידענו (זבחים קטו:) שכשהב״ה עושה דין במיודעיו שמו מתגדל ומתקלס, וזהו ויקדש בם. לא הניח מדה טובה שהיתה לו לפקח על עסקי ישראל. וישלח משה מלאכים מקדש. ממקום שקבל הפורענות ולא רצה לאחר הדבר. ועוד הודיענו ששלח מקדש לפי ששם שמע משה לכן לא תביאו וכו׳ (במדבר כ, יב.). ולכאורה היה לו לאחר ככל יכלתו כדי שלא יכנסו לארץ למען האריך קיצו, לכן אמר וישלח מקדש הגם ששם נתבשר שלא יכנס עמהם לארץ. כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת וכו׳ (שם יד.). כבר אז״ל הביאו רש״י ז״ל, מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא א״ל אחים אנחנו בני אברהם, שנ׳ לו כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג.). ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו לפיכך פירש אחיכם מעל אבינו וכו׳. והנה אם תמצא לומר הפורע את חובו של חבירו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי (כתובות פי״ג, משנה ב.). לז״א אתה ידעת. לא נעלם ממך כי על שנינו היה החוב לפורעו, שהרי בשביל זה פירש אביכם מעל אבינו, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו, ו.). מפני השטר חוב המוטל עליהם והטילו על יעקב (רש״י במדבר כ, יד.). ונשב במצרים ימים רבים (במדבר כ, טו.). ימים של צער שלכן קורא אותם רבים, יגענו ולא הונח לנו בין ביום בין בלילה לכן נחשבו לילות כימים. וירעו לנו מצרים ולאבותינו. פרש״י ז״ל, מכאן שהאבות מצטערים בקבר וכו׳. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ שמות י״ו א׳ ז״ל, בשעתא דעאלו ישראל בגלותא אתכנשו כלהו נשמתהון דשבטין למערתא דכפלתא וכו׳, בההיא שעתא אתער רוחיה דההוא סבא, רשותא שאיל ונחית, קרא קב״ה לכל רתיכוי וכו׳ ונחתו כלהו עם יעקב ועם שבטוי, שבטין נחתו חיין עם אבוהון ושבטין נחתו מתים עם אחוהון וכו׳. לכן כתיב תחלה וירעו לנו תחלה ואח״כ ולאבותינו בקבר שהוצרכו לקום מעל משכבם ולרדת עם ישראל מצרימה. ואעפ״י שהיו קבורים שם. הנה כבר היו בג״ע ומשם נסעו וירדו למצרים. ונצעק אל ה׳ וישמע קולנו (שם טז.). כי לא יכולנו עוד לישב שם מפני השעבוד הקשה, וזה גרם וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, שאם היינו יכולים לסבול ולישב שם ת׳ שנה היה גואלנו הוא ית׳ ולא היינו עוד גולים. אך עתה ששלח מלאך שהיתה הגאולה ע״י משה. לכן והנה אנחנו בקדש. שאין אנו יכולים להוציא מידך את ארצך, ואיתא בירושלמי דשביעית פ״ו (ירושלמי שביעית פ״ו הלכה א׳, דף טז.) ז״ל, והטיבך והרבך מאבותיך (דברים ל, ה.). אבותיך ירשו ארץ של שבעה עממין ואתם עתידין לירש ארץ של עשר עממין. תלתא אוחרנייתא אלין אינון את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני (בראשית טו, יט.), הם אדום ומואב ובני עמון. מאבותיך, אבותיך אע״פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו אבל אתם משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין וכו׳. ולכן נעברה נא בארצך, עתה אין אנו יכולין אלא לעבור בארצך ולא ליקח אותה מידך. דרך המלך נלך, יובן עם מ״ש בפ׳ הרואה (ברכות נח.), מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ורב ששת אעפ״י שהיה סגי נהור ידע כשהיה עובר המלך לפי שהיה שם קול דממה דקה, לז״א דרך המלך נלך, בדממה דקה ולא כדרך החיילות שבעברם משמיעים קול חיל גדול ורכב וסוס. ורש״י ז״ל פירש אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול. וקשה שהרי אמרו לא נעבור בשדה ובכרם. וא״כ מה צורך לחסום את בהמתם. והנה לזה נשמר רש״י שאמר ולא יטו לכאן ולכאן לאכול, כלומר אף שלא נעבור בשדה ובכרם אפשר שבעברם בשבילי הדרכים יטו עצמן לכאן ולכאן בצידי הדרכים לאכול בשדות ובכרמים הסמוכים לדרך, ולז״א אנו חוסמין את בהמתנו וכו׳. וזה לפי מה ששנינו בפ״ק דבב״ק (דף ג:), והמבעה והוא השן. ונלמד מהכתוב בפ׳ משפטים, כי יבער איש שדה או כרם ושילח את בעירו (שמות כב, ד.). ופרש״י שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת. ונוכל לפרש עם זה מ״ש במשלי כ״ה. שן רועה ורגל מועדת מבטח בוגד ביום צרה (משלי כה, יט.). כי כשם שהבהמה מזיקה בשן ורגל כך הבוטח באיש בוגד מזיקו בשינו לאכול את שלו וגם ברגלו לילך ולהלשין עליו או להזיקו ברגליו איך שיהיה. ובזה הבטיח מרע״ה למלך אדום שלא נעבור בשדה ובכרם להזיקך במדרך כף רגל, וגם דרך המלך נלך שאנו חוסמין את בהמתנו שלא יאכלו לכאן ולכאן. א״נ בתלוש מאשר ימצאו, אך לדרכנו יבא היטב שאנו חוסמין את בהמתנו שלא ישמיעו קולם להרעיש יושבי הארץ. ואח״כ כתוב ויסעו מקדש וכו׳ (במדבר כ, כב.). יאסף אהרן אל עמיו וכו׳ (שם כד.). וכתוב במדבר רבה פ׳ י״ט. ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר (שם כג.). זש״ה בהתחברך לרשע פרץ ה׳ את מעשיך (כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה׳ את מעשיך (דה״ב כ, לז).), על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו חסרו אותו צדיק לכך נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום. וקשה שהרי כבר נגזרה גזרה על אהרן למות בשביל חטא הסלע, וכ״כ שם יאסף אהרן אל עמיו וכו׳ על אשר מריתם את פי וכו׳ (במדבר כ, כד.). אמנם כבר אמרנו כי משה נזדרז לשליחות זה כדי שלא יאמרו ישראל שכעס עליהם בשביל מי מריבה. וא״כ היה להם לישראל לעכבו שלא ישלח כדי שלא לקרב מיתתו והם לא עשו כן אלא אעפ״י שמנע להם מלך אדום לעבור שא״ל לא תעבור בי וכו׳ (שם יח.), חזרו ושלחו לו, שכן כתוב ויאמרו אליו בני ישראל במסילה נעלה וכו׳ (שם יט.). ובזה נענשו שחסרו הצדיק הזה, שאלולי כן היה ראוי שימות גם הוא כמשה באדר, ובשביל שהתחברו לרשע מת באחד באב כנודע.

נחזור לעניננו שלא רוצה הב״ה לשנות הטבע אם לא לצורך גדול. וכן היה בעוג מלך הבשן, כמו שאמרו בפ׳ הרואה (ברכות נד.), הרואה מעברות הים וכו׳ ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל וכו׳, כל הרואה אותם צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום. ועוד שם, אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה, אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, אמר איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלייהו, אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישיה. אייתי הב״ה עליה קומצי ונקבוה ונחית ליה אצואריה. בעא למשלפיה משכוה שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה, והיינו דכתיב שיני רשעים שברת (תהלים ג, ח.). ואמר ריש לקיש אל תקרי שברת אלא שרבבת. משה כמה הואי עשר אמין. שקל נרגא בת עשר אמין ושוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה ע״כ. והמ׳ הזה אומר דרשני הגם כי הפשט לא יופשט שכן קבעו לראייתו ברכה. ונקדים מ״ש בפרשת דברים רבה ז״ל, ד״א ראה החילותי (דברים ב, לא.). א״ר שמואל בר נחמני כיון שיצאו ישראל ממצרים ועשה להם הב״ה כל הנסים הללו נפלה אימתן על כל א״ה, שנאמר תפול עליהם אימתה ופחד (שמות טו, טז.). וכיון שבאו לעשות מלחמה עם סיחון ועוג היו האמוריים שואלים אלו לאלו בחייך אומה זו שהיא מבקשת לעשות עמנו מלחמה גבורים הם או לאו, כמה אומות הן, והן אומרים בני שלש אומות הן. (באות אמת גריס שלש אבות), אמרו נזיין עצמנו ונצא עליהם. ואנו הורגין אותם. וצריך להבין למה מעיקרא נפלה אימתן עליהם ואח״כ כשאמרו בני ג׳ אומות או אבות, אמרו נזיין עצמנו ונצא עליהם. אמנם איתא עוד שם, ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו (במדבר כא, לד.). כי בידך אתננו אין כתוב כאן אלא כי בידך נתתי אותו, א״ל הב״ה כבר פסקתי דינו מימות אברהם, כיצד בשעה שנשבה לוט בן אחיו בא עוג ובישר את אברהם, שנאמר ויבא הפליט וכו׳ (בראשית יד, יג.). ולא בא לשם שמים אלא לשם נויה של שרה, אמר בלבו הריני מבשר אותו והגדוד הורגו ונוטל אני את שרה אשתו, א״ל הב״ה אי רשע כך אמרת, חייך שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך שנים, ומה שחשבת בלבך הריני הורג אברהם ונוטל את שרה, ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול, ד״א כי בידך אתננו וכו׳. כבר פסקתי דינו מימות יצחק, כיצד בשעה שמל אברהם את יצחק בנו עשה משתה וקרא לכל מלכי כנען וכו׳, אף עוג היה שם. באותה שעה א״ל לעוג לא כך היית אומר אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד, כיון שראה את יצחק אמר מהו זה, אין זה כלום באצבעי אני הורגו, אמר ליה הב״ה כך אמרת על מנת שתראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו, ובידם אותו האיש עתיד ליפול. ד״א וכו׳ כבר פסקתי את דינו מימות יעקב, כיצד בשעה שנכנס יעקב אצל פרעה לברך אותו היה עוג יושב שם, באותה שעה א״ל פרעה לעוג לא כך היית אומר אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד, הרי זה בן בנו ושבעים נפש מיריכו, אותה שעה התחיל עוג מכניס עין רעה עליהן, א״ל הב״ה אי רשע מה אתה מכניס עין רעה בבני, תימס עינו של אותו רשע בידן עתיד אותו האיש ליפול, הרי כי בידך נתתי אותו ע״כ.

מן הדברים והאמת האלו למדנו כי בקש עוג לבא עליהן מכח ג׳ זכיות שבידו. אך לפי שהיו לו כונות זרות פרע לו הב״ה בעה״ז לטורדו מהעה״ב. הראשון הוא זכות הצלת לוט וכל אותן הנפשות, כד״א ויבא הפליט. זה עוג (רש״י בראשית יד, יג.). ולפי שלא בא לשם שמים אלא כדי שיהרג אברהם וישא את שרה נתן לו שכרו בעה״ז שהאריך ימים הרבה ולא יזכה לעה״ב, השני הוא מ״ש בזהר פ׳ זו דף קפ״ד א׳ ז״ל, וכד אתגזר אברהם מה כתיב וכל אנשי ביתו וכו׳ (בראשית יז, כז.). דא עוג דאתגזר עמיה וקביל האי את קדישא. כיון דחמא עוג דישראל מקריבין גביה אמר הא ודאי אנא אקדימנא זכותא דקאים לון ודא שוי לקבליה. ביה שעתא דחיל משה היך יכיל לאעקרא רשימא דרשים אברהם וכו׳, אמר הב״ה אל תירא אותו, לא תדחל לההוא את דיליה. כי בידך נתתי, דהא הוא פגים רשימא דיליה ומאן דפגים להאי את אתחזי לאתעקרא מעלמא וכו׳. ז״ש כיון שראה את יצחק אמר באצבעי אני הורגו. הכוונה כמ״ש ישמעאל ליצחק אני גדול ממך שאני מלתי לי״ג שנה ולא עכבתי, כמ״ש בסנהדרין פ״י (דף פט:). ובב״ר פ׳ נ״ה ע״ש ((סנהדרין פט:), ר׳ לוי אומר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק, א״ל ישמעאל ליצחק, אני גדול ממך במצוה, שאתה מלת בן שמונת ימים, ואני בן שלש עשרה שנה, אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אמר לי הקדוש ב״ה זבח עצמך לפני אני זובח, מיד והאלהים נסה את אברהם. (ב״ר פ׳ נה), יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה, זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה, וזה אמר חביב אני ממך שנמלתי לשמונה ימים. אמר ליה ישמעאל אני חביב ממך, למה שהיה ספק בידי למחות ולא מחיתי. באותה שעה אמר יצחק, הלואי היה נגלה עלי הקדוש ברוך הוא ואומר לי שאחתך אחד מאברי ולא אעכב, מיד והאלהים נסה את אברהם. נ״א, אמר לו ישמעאל, אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה, אבל אתה נמלת בקטנך ואי אפשר למחות. אמר לו יצחק כל מה שהלוית להקדוש ברוך הוא שלשה טפים דם הם, אלא הריני עכשו בן שלשים ושבע שנה אלו מבקש לי הקדוש ברוך הוא להשחט איני מעכב, אמר הקדוש ברוך הוא הרי השעה, מיד והאלהים נסה את אברהם.). וידענו שאצבע הוא כנוי לאבר ההולדה, כמו ששנינו בנדה פ״ה (דף מד:), פחות מכן כנותן אצבע בעין. אך לפי שלא שמר בריתו בטהרה לכן קבל שכרו בעה״ז ונהרג אח״כ ע״י ישראל. הג׳ שזכה לאריכות ימים, וזה נלמד ממ״ש במדבר רבה פ׳ י״ט ז״ל, כשבא משה לעשות מלחמה נתירא הימנו, אמר אני בן ק״כ שנה וזה יותר מחמש מאות, אלולי שהיה לו זכות לא חיה כל השנים הללו וכו׳. ובפ״ק דקדושין (דף לג.), איתא ר׳ יוחנן הוה קאים מקמי סבי דארמאי, אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני. ופרש״י מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים ע״כ. לכן פחד משה יען כי חיה שנים הרבה ופלט מהמבול. האמנם כבר כתוב שם, נתן הב״ה שכר רגליו וחיה כל אותם השנים. כי אריכות ימיו לא היו לקנות זכות רק ליתן לו שכרו בעה״ז.

הנה כי כן בשעה שראו אמוריים את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ, ולכן לא פחדו מסיחון ועוג ובאו לעשות עמהם מלחמה. היו שואלין אלו לאלו גבורים הם או לא, דהיינו שיש להם גבורה מצד עצמן, או כמה אומות הן שבוטחים על רבויים וברוב חילם יתהללו. והם משיבין בני ג׳ אבות הן שיש להם זכות גדול וזכות אבות תעמוד להם. ואפשר שגם נסחת בני ג׳ אומות הן שפיר. לפי שכל א׳ מהאבות נחשב לאומה אחת, כי אברהם יצא ממנו ישמעאל שהיא אומה אחת, וכן יצחק יצא ממנו עשו שהיא אומה אחרת, ויעקב הוא ישראל גוי אחד בארץ. וכששמעו האמוריים שכל כחם אינה אלא מצד אבותם, אמרו נזיין עצמנו ונצא עליהם וכו׳. כי הנה סברו שעוג יש לו ג׳ זכיות כנגד שלשתם. כי כנגד אברהם שעסק בג״ח יבא עוג שעשה חסד עמו להציל את לוט וכל אנשי סדום ע״י שבא לבשר את אברהם. וכנגד יצחק שהיה הראשון שנמול לשמנה הנה עוג שמל עצמו בהיותו גדול בשנים, ולכאורה גדול זכותו משל יצחק כדלעיל. וכלפי יעקב שהיה זקן והיה לו צער גדול בנים. גם עוג חיה שנים הרבה. ובזה נבין מאמרנו שאמר עוג מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, כלומר מי הגורם שישראל עומדים במחנה להלחם עם האומות. זכות ג׳ אבות שעל ידם פורס הב״ה עליהם סכת שלומו, וגם מלשון הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח, ז.). והיינו שאוכלים בזכותם. אמר איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלייהו, כלומר הנה נא לי הר גבוה ותלול הם הג׳ זכיות הנ״ל שיש לי שלשתם יחד ולכן גדול שלי משלהם ובזה אעמוד עליהם לנצחם, אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישיה, כי היה כחו גדול הם הג׳ זכיות הנ״ל ושם בראשו ששם נכתבים ונרשמים זכותם של האנשים במצחו (ס׳ נגיד ומצוה ע״פ ויברך דוד את ה׳ (דה״א כט, י). ז״ל, אמר מורי זלה״ה כי כל המצות שאדם עושה נרמזים באות אחת של כ״ב אתוון המיוחד לאותה מצוה, והנה אותו האות מאיר במצחו, וזהו בזמן שעושה המצוה ותכף מסתלק ונבלע בפנים, אבל אם עשה מצוה של צדקה הנה האות שלה מאיר במצחו כל אותו השבוע, בסוד וצדקתו עומדת לעד . כי אינה נבלעת תכף כמו שאר האותיות של שאר המצות ע״כ..). אייתי הב״ה עליה קומצי ונקבוה, פרש״י קומצי נמלים. הנה הנמלה בוטחת בקונה יאריך ימיה בטוב ולכן מכינה מאכלה הרבה וגם היא מרחקת עצמה מן הגזל כנודע. כך ישראל מתרחקים מהגזל ובוטחים בקונם. ולכן נמשלו לנמלה שהיא בריה קטנה, וכן ישראל מקטינים עצמן, כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז, ז.), כמ״ש ז״ל (חולין פט.), חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. ובזכותם וזכות אבותם שדו ביה נרגא ונקבוה, כי נתקיים בעוג ביבוש קצירה תשברנה (ישעיה כז, יא.). כי עתה בא מועד שלו ליפול ביד ישראל. בעא למשלמיה כי סבר שעדין תעמוד לו זכותו. משכוה שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא שכבר אכל שכרו בעה״ז משלם. ויובן היטב עם מ״ש במדרש הובא בילקוט מזמור ג׳ ז״ל, שיני רשעים שברת, מלה״ד לשני בני אדם שהלכו בדרך א׳ צדיק וא׳ רשע, מצאו פונדק א׳ אמרו זה לזה נכנס ונאכל. נכנסו ראה אותו רשע באותו פונדק הרבה ברכות וכו׳, אמר הרשע לצדיק נאכל ולא ניתן מעות, אמר הצדיק הפונדק הזה יש לו ימים רבים, אלו כן היו עושים לו כל מי שנכנס לכאן היה מלא פונדק זה (כלומר בתמיה) ולא הניחו לאכול עמו, ישבו להם זה לעצמו וזה לעצמו, אותו רשע אמר הבא לו קונדיטון ותרנגולין הביא הכל. אותו צדיק אמר לפונדקי תן לי גלוסקא אחת וקערה אחת של עדשים ושתי חתיכות בשר, היו יושבים ומשחקים זה על זה, הרשע משחק על הצדיק אמר ראו שוטה זה כל טובות וברכות לפניו והוא אוכל עדשים, והצדיק מצחק על הרשע ראו מה בן פחת זה עושה אוכל את הכל עכשיו ומשברין את שיניו, א״ל הצדיק תן לי שני כוסות ונתן לו ובירך ועמד, א״ל הפונדקי תן לי מה שאכלת וכו׳, תן לי שני איסרין, א״ל הילך. נטלן א״ל לך לשלום. אותו רשע עומד לצאת א״ל עשה חשבון, אמר מה אכלתי וכו׳, התחילו שוברים את שיניו, לכך נאמר שיני רשעים שברת עכ״ל. המ׳ הזה אומר דרשוני וחיו שיובן עם מה ששנינו בפ״ג דאבות, החנות פתוחה וכו׳. כמו שפירשנוהו במקומו (אבות עולם, פ״ג משנה כ׳.). והצדיקים בעה״ז מצמצמין באכילתם ואינם נהנים מן העה״ז אלא מה שצריך לחיותם לא זולת. אך הרשעים אוכלים ושותים ונהנים, לצבות בטן ולנפול ירך בחשבם לית דין ולית דיין, וז״ש הרשע נאכל ולא ניתן מעות דהיינו לברך ברכות הנהנים ולהאכיל לעניים משלחנם רק עושים כל ימיהם כחגים. וז״ש הצדיק וכי היום פתח פונדק זה והלא עולם כמנהגו נוהג לברך על המאכלים כדי שישפיע מטובו לעולם, כי אלו היו עושים כן כל באי העולם לאכול בלי ברכה ודאי שלא היה מלא פונדק זה, שהרי אמרו (ברכות לה:), כל הנהנה מן העה״ז בלא ברכה כאילו גוזל להב״ה וכ״י. כי כיון שאינם מברכין אין הב״ה משפיע מטובו והעולם חסר. ולכן לא רצה הצדיק שהרשע יאכל עמו כי אסור לאכול עם מי שאינו נזהר בברכותיו, וכההוא עובדא דמדרש רות מהזהר הובא בזהר חדש דף מ״ד ג׳. עובדא הוה בבבל בחד ב״נ דזמין ההוא מסכנא למיכל, חמא ליה דלא נטל ידוי ואכיל, ההוא מסכנא קם מפתוריה ואזיל ליה וכו׳ ע״ש ((זהר חדש רות, דף מ״ו ע״ג), עובדא הוה בבבל, בחד בר נש דזמין ההוא מסכינא למיכל, חמא ליה דלא נטל ידוי ואכיל. ההוא מסכינא קם מפתורא ואזיל ליה, קרייה ואמר ליה תיב בקיומך ואכיל. אמר ליה, חס ושלום דאכיל אנא עמך, דעליך כתיב, אל תלחם את לחם רע עין וכו׳ (משלי כג). ולא עוד אלא שמאכלך טמא. וכתיב ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא). דכל מאן דשרייא עליה רוח רע עין, מקבל טומאה סתומה, דלית לה פתיחו כלל. אתא עובדא קמי רבנן, ויהבו ליה לההוא מסכינא מאה זוזי. בכה רבי חגי ואמר, אשריכם ישראל, אשריכם עוסקים בתורה ומצות. ומה מסכינא דהוה כפין ועציר מעוי, ונטר גרמיה ולא חייש אלא ליקרא דמריה. כמה אגר טב זמין למאן דלען באורייתא.). שכן מי שאינו מברך ג״כ אסור לאכול עמו. והנה הרשע אכל מכל מעדני עולם והצדיק די לו במאכל ומשתה בצמצום, ולכן כשיוצא מן העולם אינו עתיד ליתן את הדין כי כבר בעה״ז בירך על מה שאכל, ואז״ל (שוחר טוב, תהלים ט״ז.), אם אכלת וברכת כאילו משלך אכלת. אבל כשהרשע יוצא מהעה״ז אומרים לו באו חשבון ודנים אותו על אכילה ושתיה מרובה, וכמ״ש ע״פ וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם (מלאכי ב, ג.). ושוברים את שיניו, לפי מ״ש ע״פ ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ (משלי כ, יז.). שמי שגזל משל אחרים מאכילין אותו חצץ ושוברים את שיניו. הנה כי כן עוג מלך הבשן גם הוא אכל שכרו בעה״ז וסוף סוף נשתברו שיניו כי גזל וחמס משל אחרים. והוא מש״ה קומה ה׳ הושיעני אלקי (תהלים ג, ח.). קומה ברחמים והושיעני בדין לפי שגנזתי שכרי לעה״ב לא כן הרשעים כי הכית את כל אויבי לחי שאכלו שכרם בעה״ז, וק״ל לריש לקיש מאי שיני רשעים שברת, שהרי אכלו בעה״ז בשיניהם ולא נשברו. לכן אמר אל תקרי שברת אלא שרבבת, כלומר לא תקרי שברת ל׳ שברון רק מלשון כי יש שבר במצרים (בראשית מב, א.). ששניהם בשין ימנית, ור״ל שאכלו שכרם בעה״ז וזהו שרבבת. ומי הוא זה שהרגו לעוג מרע״ה שעמד כנגדו בג׳ זכיות שהיה חפץ עוג לינצל ולא הועילו לו לפי שקבל שכרו כבר, ומרע״ה שהיה שקול כשלשה אבות העולם, שכן א״ל ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב, י.), היו לו אותם הג׳ זכיות בשלם שבפנים. ורמזם בזה. משה כמה הואי עשר אמין, פרש״י ז״ל, שהוא הקים את המשכן שהיה גבוה עשר אמות ושקול ככל העולם שנברא בעשרה מאמרות. וכנגד שעוג האריך ימים והיה לו זה לזכות גדול. בא משה שהקים את המשכן שעמד לעד ולעולמי עולמים שלא שלטו בו שונאים רק נגנז לעד לעולם. שקל נרגא בת עשר אמין, רמז למילה חרב נוקמת נקם ברית, לפי שהפוגם בריתו עובר על עשרת הדברות כנז׳ בנשא רבה (במדבר רבה פ׳ ט׳.) וביארנוהו, ולכן משה לקח שקבל התורה ושמר בריתו בטהרה שפירש מאשתו, לקח בידו החרב והרג לעוג. ושוור עשר אמין כנגד מה שעוג קפץ ובא להגיד לאברהם על שביית לוט, וזה היה לו לזכות, אך מפני שכונתו היתה שיהרג אברהם ויקח את שרה. קפץ משה שקבל את התורה בעשר דברות, והזכיר זכות אברהם שנתנסה בעשר נסיונות, והרג את עוג כנגד שחשב שיהרג אברהם. וז״ש ומחייה בקרסוליה וקטליה, שהזכיר מה שכיון בבואו להגיד לאברהם כדי שיהרג, ולכן מכ״מ נהרג הוא, וזהו שאמרו שם במדבר רבה פ׳ י״ט כדלעיל, אי רשע כך אמרת חייך שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך שנים, ומה שחשבת בלבך שיהרג אברהם ותטול את שרה ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול. והוא מרע״ה שהרגו. וזש״ה בתהלים ל״ז. זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו (תהלים לז, יב.), זה עוג שזמם להפיל את אברהם ביד המלכים, אדני ישחק לו (שם יג.), שנתן לו שכרו בעה״ז, כי ראה כי יבא יומו ליהרג ע״י משה. ועל כל אלה אמר הב״ה למשה אל תירא אותו. כי לא ראינו שא״ל כן כשנלחם עם סיחון, ולכן הוצרכו רז״ל לדרוש שהיה משה ירא מפניו בעבור הג׳ דברים הנ״ל, והבטיחו הב״ה כי בידך נתתי אותו שכבר משפטו חרוץ מימים קדמונים ליפול ביד בני בניו של אברהם.

ובמ׳ הקודם שהוא בתנחומא סוף פ׳ זו, הכוונה כי כבר כתבנו במ״א שחטאו ישראל על שלא הכריתו כל יושבי ארץ כנען, ולפיכך כתוב ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל (שופטים ג, א.). כמ״ש במקומו. ועוד מן הטעם הנזכר בכתבי האר״י זלה״ה, שישראל גולים במקומות הרבה לקבץ נדחי ישראל נצוצות והקדושה שנפלו בקליפות, ולכן כל שלוקטים משם נצוצות הנפזרים שם מכלין את האומות קמעא קמעא, אך לעתיד שתהיה גאולה שלימה לפי שתהיה ע״י ית׳, אני מבערן מן העולם בבת אחת שלא יצטרכו עוד לגלות אחר כיון שילקטו כל הנצוצות שבהם, וז״ש והיו עמים משרפות סיד וכו׳ (ישעיה לג, יב.). שכבר נלקטו הנצוצות שבהם. והם ילכו לאש גהינם עד אבדון תאבל (עד אבדון תאכל (איוב לא, יב)), ואז יתקיים והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה (עובדיה א, יח.). לחזות את האהבה. וגם עד זקנה ושיבה. נהיה דשנים בכל טובה. ב״ב אמן. בילא״ו.