דרוש מ''ח לפרשת כי תבא והפטרה

השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש (דברים כו, טו).

מעשר שני פרק חמישי. השקיפה ממעון קדשך מן השמים. עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות. ואת האדמה אשר נתת לנו בטל ובמטר ובולדות בהמה. כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם טוב בפירות ע״כ.

יוצר האור ובורא החשך כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך. וכן כתוב בזהר פ׳ תזריע מ״ז ב׳. תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא. וזהו לפע״ד שאמר ישעיהו ט׳. העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיהו ט, א.). כי להיות שעד עתה היו הולכים בחשך, אפי׳ מעט אור שיראו נחשב בעיניהם אור גדול מהטעם הנז׳ כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך. א״נ יובן במ״ש בזהר פ׳ וישלח דף ק״ע א׳. לבר נש דאתיהיב בחשוכא תדיר כד יבעון לאנהרא ליה בעיין לאפתחא ליה נהורא זעירתא כעינא דמחטא ולבתר רב מיניה. ז״ש העם ההולכים בחשך ראו אור גדול ולא הזיק להם. וכן פי׳ בילקוט ע״פ זה (ילקוט ישעיהו ט׳, רמז תי״ד. (ומדרש שוחר טוב, תהלים כ״ב).), העם ההולכים בחשך, מדבר בדורו של מרדכי שאין לך שעת אפלה יותר משהיתה להם לישראל בשושן הבירה שנגזר עליהם להשמיד וכו׳, ראו אור גדול שצמחה להם גאולה וגואל זה מרדכי, מה כתיב ליהודים היתה אורה ושמחה (אסתר ח, טז.). הכונה כי בב״ר פ׳ מ״ד איתא, חשכה זו מדי שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ותענית ע״כ. וא״כ העם ההולכים בחשך בגלות מדי ראו אור גדול, כי לא בלבד נצולו אלא ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

ובב״ר פ׳ ב׳. ר׳ אבהו אמר מתחלת בריתו של עולם צפה הב״ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהן חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים ע״כ. וכבר האריכו למעניתם כמה מפרשים בהבנת מ׳ זה הקשה איך יעלה על הדעת שהב״ה חפץ במעשיהן של רשעים. ועוד קשה לי דבאמרו ואיני יודע באיזה מהן חפץ די ולמה חזר ואמר אם במעשה אלו וכו׳. ועוד כיון שאמר במעשיהן של צדיקים חפץ למה חזר ואמר ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. והרב בעל יפה תאר כתב וז״ל, וי״א במעשיהן של רשעים מיירי בבעלי תשובה, והספק הוא אם בעל תשובה עדיף או צדיק גמור עדיף, ודעת אגדה זו דצדיק גמור עדיף, ופלוגתא היא בפרק אין עומדין וכו׳ (ברכות לד:). ולי הצעיר קשה מאד על פירוש זה שהרי שם נאמר כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה וכו׳ (ישעיה סד, ג.). ופליגא דר׳ אבהו דא״ר אבהו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורי׳ עומדי׳ ע״כ. וא״כ ר׳ אבהו ס״ל דבעלי תשובה עדיפי ואיך יאמר כאן להפך במעשיהן של צדיקים חפץ דהיינו צדיקים עדיפי. וקשיא דר׳ אבהו אדר׳ אבהו. איברא דנוכל לומר דהא והא איתא, דלעולם אימא לך דבעל תשובה עדיף אך עכ״ז במעשיהן של צדיקים חפץ ולא שיחטא האדם ויעשה תשובה, כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פה:). האמנם היותר נלע״ד הוא מ״ש בזהר פ׳ שמות דף י׳ ב׳ וז״ל, ד״א יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים (קהלת ח, יד.). מטאן לידייהו כאינון עובדין דחייביא ואינון קיימי בקיומייהו מדחילו דמאריהון ולא בעאן לאסתאבא. ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, מטי לידייהו חד מצוה דאיהו עובדא דצדיקייא וזכאן בה ועבדין יתה וכו׳, אמרתי שגם זה הבל. כמה דאתתקף ההוא הבל בהדי אינון צדיקייא דמטו לידייהו עובדי דחייביא ולא חטאן אוף הכי אתתקף בהדי אינון חיבייא דמטו לידייהו עובדי דאינון צדיקיא ועבדי להו, דתנינן עביד קב״ה צדיקייא ורשיעייא בעלמא וכמה דאתיקר איהו בעלמא בעובדי דצדיקייא הכי נמי אתיקר איהו ברשיעייא כד עבדי עובדא טבא בעלמא עכ״ל. והנה מתחלת ברייתו של עולם צפה הב״ה שעתידין צדיקים ורשעים להיות בעולם, ולכן מתחלה והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, כלומר בשביל מעשה הרשעים, והיה במחשך מעשיהם, לא היה ראוי לברוא העולם רק שישאר תהו ובהו. אך לפי שלפעמים גם הרשעים מגיע אליהם כמעשה הצדיקים שעושים איזה מצוה, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך, וכ״ש הצדיקים גמורים ממש שלא בא חטא לידם. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו וכו׳, לפי מ״ש לעיל, וכמה דאתיקר איהו בעלמא בעובדי דצדיקייא הכי נמי אתיקר איהו ברשיעייא וכו׳. כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב שהוא מיותר, דפשיטא דהאור הוא טוב, הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ דוקא שאין עושים עבירה ואינו חפץ במעשיהן של רשעים הגם דאתיקר בהון. עוד יובן מ׳ זה עם מאי דאיתא בעירובין פ״ב (דף יט.). אריב״ל מ״ד עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו (תהלים פד, ז.). אלו בני אדם שעוברין על רצונו של מקום, עמק שמעמיקין להם גהינם, הבכא שבוכים ומורידים דמעות כמעין של שיתין. גם ברכות יעטה מורה. שמצדיקים עליהם את הדין ואומרים לפניו רבש״ע יפה דנת יפה זיכית יפה חייבת יפה תקנת גהינם לרשעים וג״ע לצדיקים ע״כ. ובילקוט תהלים מזמור פ״ד. איתא, גדול קלוסו של הקב״ה שעולה מגהינם יותר ממה שעולה מג״ע. וכן בב״ר פ׳ ט׳. והנה טוב זה ג״ע, מאד זה גהינם. והנה הגהינם הוא מעשיהן של רשעים, דאיתא בזהר פ׳ תרומה דף ק״ן ב׳ ז״ל, זמנא חדא לא אשתכח יצה״ר בעלמא וכל ההוא זמנא כבה נורא דגיהנם, אהדר יצה״ר לאתריה שארו חייבי עלמא לאתחממא ביה, שארי נורא דגיהנם לאתוקדא ע״כ. ז״ש איני יודע באיזה מהן חפץ כיון שקלוסו של הב״ה עולה יותר מגהינם. כיון וכו׳ במעשיהן של צדיקים חפץ. ומה המה אלה, הוא מ״ש בזהר בראשית דף ד׳ ב׳. כי מחדושי תורה של צדיקים נעשים רקיעים ומהפשטים ארצות. ועוד שם, ת״ח ההוא דלאו אורחיה ארחי אורייתא וחדש מילין דלא ידע על בורייהון, ההיא מלה סלקא ונפיק לגביה איש תהפוכות לשון שקר וכו׳. ועביד בה רקיעא דשוא דאקרי תהו וכו׳. ז״ש והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים, שבהם עושים רקיעי תהו, והצדיקים עושים רקיעים וארצות קדושים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם בגהינם להעניש החוטאים כיון שגדול קלוסו כנז׳. כיון שכתוב וירא אלקים את האור כי טוב, אלו רקיעים וארצות של צדיקים הנעשים בתורה שכלה אור ולקח טוב, ודאי שבצדיקים חפץ ולא ברשעים ודוק. וזש״ה משלי י״ו. כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה. זה גהינם שנק׳ רעה, כמ״ש ביבמות פ״ו (דף סג:), שגם הרשע בגיהנם מקלס להב״ה, יפה דנת וכו׳.

ובזה נבא לביאור ההפטרה ישעיה ס׳. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח (ישעיה ס, א.). כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה (שם ב.). איתא שם בילקוט (ילקוט ישעיה ס׳, רמז תצ״ט.), אמרה כ״י לפני הב״ה רבש״ע בשביל תורה שנתת לי שנקראת מקור חיים אני עתידה להתענג באורך. מהו באורך נראה אור זה אורו של משיח, שנ׳ וירא אלקים את האור כי טוב. רבנין אמרין על מי שלא קיימו את התורה שניתנה מתוך החשך עליהם הוא אומר כי הנה החשך יכסה ארץ, אבל ישראל שקיימו את התורה שניתנה מתוך החשך עליהם הוא אומר ועליך יזרח ה׳ ע״כ. הכוונה כי הנה אין האור ניכר אלא מתוך החשך, ולכן נתנה תורה מתוך החשך כדי שיוכר אורה. והנה לעיל כתוב ואני זאת בריתי אותם אמר ה׳ רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך וכו׳ (ישעיה נט, כא.). ואיתא בפ״ק דע״א (דף ב.). לעתיד מביא הב״ה ס״ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו, שנ׳ מי בכם יגיד זאת (ישעיה מג, ט.). ופי׳ במקום אחר (חלק ב׳ דרוש י״ח לחג השבועות. חלק ג׳ דרוש מ״ט לפ׳ הברכה.) שזהו על התורה שבע״פ שאין לאומות חלק בה, ז״ש ואני זאת בריתי אותם וכו׳. שכתוב במקומו (תנחומא פ׳ נח.), לא כרת הב״ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע״פ בלבד. ולכן נאמר קומי אורי כי בא אורך, כלומר קומי אורי מאת הב״ה, אל ה׳ ויאר לנו (תהלים קיח, כז.). והוא מ״ש במדרש שוחר טוב ע״פ כי עמך מקור חיים (תהלים לו, י.). שאמרו ישראל הרי נתיגענו, נגאלין ומשתעבדין וחוזרין ונגאלין ומשתעבדי׳, אין אנו מבקשין שיאיר לנו ב״ו אלא הב״ה, שנ׳ אל ה׳ ויאר לנו ע״כ. וזהו כי בא אורך. שכבר שקע אורו של ב״ו שעל ידו נגאלתם, אך עתה קומי אורי משל הב״ה, וכבוד ה׳ עליך זרח. ואמנם להבין הפסוקים האלה כמין חומר, נבאר מ׳ ז״ל בפ׳ חלק (סנהדרין צח:), דרש ר׳ שמלאי מ״ד הוי המתאוים את יום ה׳ למה זה לכם יום ה׳ הוא חשך ולא אור (עמוס ה, יח.). משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאורה, א״ל תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה ע״כ. קשה לו לר׳ שמלאי בכתוב שאומר הוי המתאוים את יום ה׳ וכו׳ הוא חשך ולא אור. שהרי מצינו בב״ר פ׳ ג׳. א״ר אלעזר לעולם אין הב״ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה, ויקרא אלקים לאור יום. ולחשך קרא אלקים לילה אין כתיב כאן אלא ולחשך קרא לילה. דקדק ר״א בכתוב שכיון שהחשך קדם, כדכתיב וחשך על פני תהום (בראשית א, ב.), היל״ל ויקרא אלקים לחשך לילה ולאור קרא יום. וכמו שנמשך ויהי ערב תחלה ואח״כ ויהי בקר. לז״א שלעולם אין הב״ה מיחד שמו על הרעה, ולכן ויקרא אלקים לאור יום, ולא רצה לומר ולחשך קרא אלקים לילה. והוא מ״ש במזמור קל״ט. גם חשך לא יחשיך ממך. כי לגבי מעלה ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה. וא״כ קשה לר׳ שמלאי למה הפסוק ייחד שמו ית׳ על החשך באמרו את יום ה׳. למה זה לכם יום ה׳ הוא חשך ולא אור. ועוד הוקשה לו מלת לכם שעם מי מדבר, לכן הוצרך למשל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאורה, כי התרנגול אלו ישראל, שהתרנגול נק׳ שכוי, ועל זה אנו מברכין הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. אלו ישראל שיודעים להבחין בין העה״ב שנק׳ יום ובין העה״ז שנק׳ לילה, כמ״ש במציעא פ״ז (דף פג:). תשת חשך ויהי לילה (תהלים קד, כ.). זה העה״ז שדומה ללילה. והאומות נמשלו לעטלף שאין לו עינים לראות בטובות העה״ב. עוד השכוי הוא הלב, כמ״ש באיוב ל״ח. או מי נתן לשכוי בינה (איוב לח, לו.). ופרש״י ז״ל זה הלב. וכן פי׳ הראב״ע ז״ל. וישראל משולים ללב, כמ״ש בזהר פינחס רכ״א ב׳. והנה הכתוב אומר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ.). ופי׳ רז״ל (ע״ז ג:) צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה. וזה כאדם המביט בשמש שמכהה עיניו מרוב האור שאינו יכול לסובלו, וז״ש הוי המתאוים יום ה׳ אלו האומות שגם הם אומרים שיבא יום הדין הגדול ואלה לחיי עולם וכו׳. ולכן אמר למה זה לכם יום ה׳. שהרי תנאי התנו ביניהם יעקב ועשו בהיות׳ בבטן אמם, טול אתה העה״ז ואני אטול העה״ב (ילקוט בראשית כ״ה, רמז קי״א.), ולכן למה זה לכם יום ה׳, כי לכם יהיה חשך ולא אור, כי מרוב האור תכהנה עיניכם מראות, לא כן לישראל שהעה״ב הוא שלהם והמה נהנין לאורו. ובזה נבין מ׳ בילקוט תהלים מזמור כ״ז. לדוד ה׳ אורי וישעי. זש״ה והיה אור ישראל לאש (ישעיה י, יז.). בנוהג שבעולם אדם מדליק את הנר במבוי או בפלטין שלו, שמא יכול לומר פלוני שהוא אוהבי ישתמש לאורו ופלוני שהוא שונאי אל ישתמש, אבל הב״ה אינו כן אלא הוא ברא את האור והרשעים אינם רואים לאורו לעתיד לבא, שנא׳ אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. וכה״א וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים. הבדילו לצדיקים ל״ל, משל למלך שהיה לו מנה יפה, אמר זו לבני, וכה״א אור זרוע לצדיק. אמר דוד אל ה׳ ויאר לנו. אמר הב״ה חייך שאני מביא אור וחשך לא״ה, שנאמר כי הנה החשך יכסה ארץ. אבל ישראל ועליך יזרח ה׳. ואם אתה תמה על הדבר, כבר הראה הב״ה דוגמתו בעה״ז, שנא׳ ויהי חשך אפלה ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. וכן אתה מוצא כשרדפו מצרים אחר ישראל מה כתיב שם, ויהי הענן והחשך. אמר דוד אני אומר מזמור על אותו אור, לדוד ה׳ אורי וישעי עכ״ל. המ׳ הזה ארוך ויש בו קושיות, ובפרט כפל ענין במלות שונות. אך כונת המ׳ לתרץ מה שקשה בכתוב ה׳ אורי וישעי ממי אירא, דבשלמא לגבי ישעי שייך שפיר לומר ממי אירא, אך לגבי אורי איך שייך מורא. לכן מביא הכתוב האמור בישעיה י׳. לגבי סנחריב וחיילותיו, דכתיב לכן ישלח ה׳ במשמניו רזון וכו׳. ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין צה:), א״ל הב״ה לגבריאל כשאתה יוצא לבשל פירות הזקק להם. כי אורו ואשו של גבריאל המית אותם, ואמרו שם כי נבוכדנאצר ראה אותו, שנ׳ וריויה די רביעאה דמי לבר אלקין (דניאל ג, כה). שהיה גבריאל הממונה על האש. והנה זה האור היה לישראל אורה ושמחה ולסנחריב וחיילותיו לאש שבו נשרפו, ולכן הביא המשל בנוהג שבעולם אדם מדליק את הנר במבוי או בפלטין שלו שהוא ברשותו, ועכ״ז אינו יכול לומר שאוהבו ישתמש לאורו ולא שונאו, כי נר לא׳ נר למאה. והב״ה ברא את האור הראשון הגנוז לצדיקים ל״ל, וגם יש דוגמתו בעה״ז, כי העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, והוא חוט מהאור הראשון, ועכ״ז צדיקים נהנים ממנו והרשעים לא כן, דכתיב אור צדיקים ישמח. ואז נר רשעים ידעך. כי של הצדיקים נמשל לאור שאין לו כבייה עולמית, כדכתיב אור זרוע לצדיק וכו׳. ונר רשעים ידעך. שמכהה עיניהם בשביל האור הגדול ההוא, וכה״א וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל. דקשה שאם הוא טוב היה לו להניחם שיהנו ממנו, ולכן אמר שהבדילו לצדיקים ל״ל. וקשה א״כ למה בראו מתחלה אם לא היה העולם כדאי להשתמש לאורו. לכן אמר משל למלך וכו׳. שאע״פ שיכול לחלק מנות כפי רצונו, כיון שרואה מנה יפה אומר זו לבני, שאע״פ שכל העולם ניזון על ידו, הנה המנה יפה משויירת לבנו דוקא, וכה״א אור זרוע לצדיק. שטוב להם לצדיקים לשלם שכרם בעה״ב ולא בעה״ז, אמר דוד אל ה׳ ויאר לנו. ובמדרש שוחר טוב מוסיף כאן, האר לנו מאותו האור. כלומר שיראנו דוגמתו בעה״ז, א״ל הב״ה חייך שאני מביא אור, והאור ההוא עצמו יהיה חשך לא״ה, כי האור הראשון שהוא גדול מכהה עיניהם של רשעים וגורם להם חשך. אבל ישראל ועליך יזרח ה׳. ואם אתה תמה על הדבר איך יהיו שני הפכים בנושא א׳, כבר הראה דוגמתו בעה״ז, ויהי חשך אפלה ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. הוא מ״ש בשמות רבה פ׳ י״ד. מהיכן היה אותו החשך, רי״א מחשך של מעלה, שנ׳ ישת חשך סתרו. וכמ״ש בעל שפתי כהן על התורה פ׳ בא. ולכל בני ישראל. האיר לא נאמר אלא היה אור, שכבר היה מששת ימי בראשית. ומרבוי בהירותו בא חשך למצריים, ולישראל היה אור במשבותם של מצרים, שהיה מאיר לו מה שבתיבות ובמטמוניות. וכן בים, ויהי הענן והחשך. ול״ל נאמר כי הנה החשך יכסה ארץ וכו׳. כי האור שיתגלה לעתיד, יהא אור לישראל וחשך לא״ה, ועליך יזרח ה׳. והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך. נלע״ד שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ פקודי דף רס״ח א׳ ז״ל, בהיכלא דא קיימן ד׳ פתחין דמתפרשן לד׳ סטרין לבר, ואתחזי באינון פתחין נהורא דנהיר, ואיהו אתר דמתקן לאינון חסידי דשאר עמין, אינון דלא אבאישו לון לישראל ואשתדלו עמהון בקשוט. אלין קיימי באינון פתחין ונייחי תמן. בפתחא דהאי היכלא באמצעיתא לבר, שית פתחין דמתאחדי בהאי היכלא, הכא אית כוין פתיחן לסטרא דנהורא קדישא, ואינון דוכתין מתתקני למלכי דשאר עמין, אינון דלא עאקו לישראל ואגינו עלייהו תדיר. אלין אית לון יקר בגיניהון דישראל, ואתהנו בההיא אפלה דאינון יתבין, מגו נהורא דנהיר מסטרא דקדושה וכו׳. בזה יובן הכתוב והלכו גוים לאורך, אלו חסידי א״ה שיש להם אור מסטרא דקדושה. ומלכים לנגה זרחך, שאין להם אור כל כך, רק לנגה זרחך, מאותן כוין פתיחן. ואע״פ שמ׳ הזהר נאמר על העבר והווה, לעתיד כל שכן שיהיה כך. שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך, הם הגוים והמלכים הנז׳ שיביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳. וזהו בניך מרחוק יבאו וכו׳. אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך וכו׳. קשה מהו הפחד הזה. האמנם יובן עם האמור בספרי פ׳ וזאת הברכה ז״ל, כי שפע ימים יינקו. זו ימה של יפו שגנוז לצדיקים ל״ל, מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וצרורות של כסף ושל זהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שהים הגדול מקיאם לימה של יפו שגנוז לצדיקים ל״ל, ת״ל כי שפע ימים יינקו עכ״ל. הנה כי כן בראות ישראל עם רב שיתוספו אליהם מהגרים שנתגיירו ומאחיהם, שיביאו המלכים מנחה לה׳, יפחדו שמא לא יהיה די בממונם להספיק מזון ולהחיות עם רב כזה. וזהו ופחד, אך ורחב לבבך, כי יהפך עליך המון ים. הוא מ״ש כי שפע ימים יינקו. חיל גוים יבאו לך. כי מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו. כל הממון שלקחו מישראל יחזור להם ל״ל (ב״ר פ׳ ע״ח). שפעת גמלים תכסך וכו׳ כל צאן קדר יקבצו לך וכו׳ יעלו על רצון מזבחי. כדי שיקריבו בשפע רב. מי אלה כעב תעופנה וכו׳. להבין כל הפסוקים צריך להקדים מה שמצאתי כתוב בס׳ טוב הארץ דף ל״ז א׳. בשם הרח״ו זלה״ה ז״ל. דע כי מסורת בידינו כי אותו יום שיבא משיח עם קבוץ גליות לא״י, באותו יום ימצאו שבעת אלפים מבני ישראל, ובאותו יום יחיו המתים שבארץ, ובאותו יום יחזרו המתים שבא״י בעת חיותם בריה חדשה רוחניים, וכן הז׳ אלפים הנמצאים חיים, כלם יעשו בריה חדשה, גוף רוחני כגוף של אדה״ר קודם שחטא, ויפרחו כלם באויר מעופפים כנשרים, וכל זה לעיני אנשי קבוץ גליות, וכשיראו כן יקבלו דאגה בלבם ויתרעמו על מלך המשיח, ויאמרו וכי אין אנו בני ישראל כמותם, ומאין זכו הם להיות רוחנים בגוף ונפש מה שאין כן אנו, ואומר להם מלך המשיח, כבר נודע ומפורסם שכל מדותיו של הב״ה הם מדה כנגד מדה. אותם שהיו בח״ל והשתדלו לבא לארץ כדי לזכות לנפש טהורה ולא חסו על ממונם ולא על גופם, ובאו בים וביבשה ולא חששו להיותם נטבעים בים או להיותם שבויים, לכן חזרו רוחניים מדה כנגד מדה, אמנם אתם שהייתם יכולים לבא כמותם בארץ, ונתרשלתם בעבור חמדת הממון וחששתם לממונכם וגופכם ועשיתם מהם עיקר ונפשכם ורוחכם עשיתם טפל, לכן נשארתם גשמיים מדה כנגד מדה, ולחמדת הממון שחמדתם, הנה האל ית׳ נותן לכם ממון, שכל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שנטבעו בים, הנה כל הימים מושבעים להביא אותם בים יפו תוך ג׳ ימים לטביעתם, וכל מה שנטבע מששת ימי בראשית עד זמן שהע״ה, הכל הקיא ים יפו ליבשה ומשם נתעשר שלמה. ומה שנטבע מזמן שלמה עד זמן קבוץ גליות, הכל עתיד ים יפו להקיא אותו ליבשה, והמלך המשיח יחלק לכל צדיק חלקו הנוגע לו. וגם כל המטמוניות שתחת העפר, עתידה הארץ להיות נעשית מחילות מחילות להוליך כל אוצרות המלכים ולהוליך אותם לא״י, הה״ד ושפוני טמוני חול ע״כ. בהקדמה נוראה זאת יובנו כל הפסוקים כעין חומר, שכתוב תחלה שאי עיניך וראי בקבוץ גליות, כלם נקבצו באו לך לא״י, בניך מרחוק יבאו וכו׳, אז תראי ונהרת. הראב״ע ז״ל פי׳ תיראי מלשון מורא. ואע״פ שהרד״ק ורש״י ז״ל פירשו לפי התרגום, בכן תחזן ואתנהרין. לשון ראייה, וכמו שפי׳ לעיל, לדרכנו אתי שפיר מלשון מורא, שבני קבוץ גליות יתיראו ויתעצבו למה לא זכו כאחיהם להיות רוחניים, ופחד ורחב לבבך, כי סוף סוף יהפך עליך המון ים כדלעיל. והם שואלים מי אלה כעב תעופנה, מה נשתנו אלו מאלו, שהם מעופפים כנשרים וכיונים אל ארובותיהם. שיובן עם מ״ש עוד שם ז״ל, וכשיראו בני קבוץ גליות שאחיהם נעשו בריה חדשה ופורחים באויר ללכת ולדור בג״ע תחתון ללמוד תורה מפיו ית׳, יקבלו דאגה בלבם וכו׳ כדלעיל. והנה ידענו שהיונה בימי נח, והנה עלה זית טרף בפיה, הביאתו מג״ע, אף כאן חוזרים לג״ע כיונים אל ארובותיהם. זהו ששואלים בני קבוץ גליות, ומשיב להם המשיח כדלעיל, וזהו כי לי איים יקוו. כלומר אותם שהיו באיי הים רחוקים מא״י, קוו לביאת המשיח וישועתי ואניות תרשיש בראשונה שהם בקצה הארץ, ועכ״ז קוו לישועתו ית׳ וביאת המשיח, להביא בניך מרחוק. ולא עשו עיקר מכספם וזהבם רק כספם וזהבם אתם, כלומר לקחו מן הבא בידם להביא עמהם לא״י ולא חסו על עצמם וממונם שילכו בשבי וכיוצא, כי הכל עזבו לשם ה׳ אלקיך, כי הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוק להיותו תחת יד השרים של האומות, ולכן באו לא״י להיות שמה לשם ה׳ אלקיך, ולקדוש ישראל כי פארך, שכתב בתורתו ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה וכו׳. וזהו כי פארך. שהיא תשובה למ״ש מי אלה כעב תעופנה ודוק. וכל הפסוקים מדברים בשבחה של א״י עד אמרו והלכו אליך שחוח בני מעניך. בחרבן ראשון נ״נ וחילו שכלם יחזרו ויחיו, כמ״ש בזהר פ׳ בשלח. והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך. כנגד חרבן שני ע״י טיטוס שחירף וגידף כלפי מעלה ואמר אי אלקימו. ולעתיד וקראו לך עיר ה׳ ציון קדוש ישראל, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ולא תקום פעמים צרה שעשה טיטוס הרשע, שהציע ס״ת בבית קה״ק ובעל זונה כמ״ש בגיטין פ״ה (נו:). ולהיות שג׳ פורעניות היו בא״י, וכמ״ש ביומא פ״ה (נד.), ר׳ יהודה אומר נ״ב שנה לא עבר איש ביהודה, ותניא ר׳ יוסי אומר שבע שנים נתקיימה בא״י גפרית ומלח. וגם אחרי כן כתיב בחגי, זרעתם הרבה והבא מעט. וזה היה בי״ח שנים שהיו בין פקידת כרש לבנין בית שני. לכן תחת היותך עזובה, בזמן שלא היתה ברכה בפירות, ושנואה בגפרית ומלח ואין עובר, בנ״ב שנה שלא עבר איש ביהודה, ושמתיך לגאון עולם. דהיינו מ״ש עתידה א״י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. ולא תהיה עוד שממה בגפרית ומלח, משוש דור ודור, שיהיו עוברים ושבים הרבה, לפי שתהיה ירושלים משוש לכל הארץ. ולהיות שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, כמ״ש בשבת פי״ו (קיט:), וכמ״ש בישעיה א׳. איכה היתה לזונה וכו׳. לכן אמר לא ישמע עוד חמס בארצך וכו׳. האמנם להבין קשר הפסוק הזה עם הנמשכים, נקדים מ״ש בויקרא רבה פ׳ כ״ז. כד אזיל אלכסנדרוס למדינת אפריקי, אתו תרי גברי לדינא קדם מלכא, חד אמר מרי מלכא חרובה זבינית מהאי גברא ואשכחית בה סימא, ואמרתי ליה סב סימתך דחרובה זבינית סימא לא זבינית, ואחרינא אמר כמה דאת מסתפי מעונש גזל כך מסתפינא אנא, כד זבינית לך חרובא וכל דאית בה זבינית לך. קרא מלכא לחד מנהון א״ל אית לך ברא א״ל הן, קרא לאחרינא א״ל אית לך ברתא א״ל הן, אמר לון זילו וינסבון דין לדין ויכלון תרויהון סימא, שרי אלכסנדרוס מוקדון תמה, א״ל מלכא מה את תמה, לא דנתי טבות, א״ל הן, א״ל אלו הוה הדין דינא בארעכון מה הויתון עבדין, א״ל מרים רישא דדין ורישא דדין וסימא סלקא לבי מלכא, אמר ושמשא דנח בארעכון, א״ל הן, ומיטרא נחית בארעכון, א״ל הן, א״ל דלמא אית בארעכון בעיר דקיק, א״ל תפח רוחיה דההוא גברא, בזכות בעירא דקיקא שמשא דנח עליכון, ומטרא דנחית עליכון אמטו בעירא דקיק אתון משתזבין, הה״ד אדם ובהמה תושיע ה׳. אדם בזכות בהמה תושיע ה׳ ע״כ. והובא ג״כ בב״ר פ׳ ל״ג. ובזה מובן מאי דאיתא בזהר חדש פ׳ לך לך דף מ״א ז״ל, ר״י בן פזי הוה ליה ההוא אריסא והוה קא מצער ליה, אתו לקמיה ר׳ זירא ור׳ אבא, א״ל מאי עביד מר באריסיה. אמר להון גברא כי גניב, מאריה דשמשא יזהיר עליה זיהרא. א״ל לא ע״כ. והטעם לזה הוא מ״ש בפ׳ משפטים, אם במחתרת ימצא הגנב וכו׳ אם זרחה השמש עליו וכו׳. כי הנה פי׳ רז״ל אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגנו ע״כ. אך עדין יקשה למה נקטו לשון זה אם זרחה השמש עליו. אך ודאי שכונתם לזה, כי הגנב אין ראוי שתזרח עליו השמש, אך אב הבא לגנוב ממון הבן ראוי שתזרח השמש עליו, כי מסתמא יחזיר לו ממונו ולא יהרגנו, זש״ה לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך. שיובן עם מ״ש בילקוט פ׳ תצא. מאזני מרמה תועבת ה׳. אם ראית דור שמדותיו של שקר, דע שהמלכות מתגרה בו ונוטלין מה שבידיהם, מה טעם מאזני מרמה תועבת ה׳. מה כתיב בתריה בא זדון ויבא קלון וכו׳. א״כ כשלא ישמע עוד חמס בארצך לא יהיה שוד ושבר בגבולך, שלא יבאו המלכיות להתגרות בכם, אדרבא וקראת ישועה חומותיך, שלא יצטרכו לעשות חומות העיר בצורות, רק ישועת ה׳ תהיה להם לחומה, כי לא יפחדו מפני חמת המציק, ושעריך תהלה. כי גם שערי העיר לא יסגרו כי ישכנו בטח. ובזה לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וכו׳ לא יבא עוד שמשך, כי לא ישקע שמשך מפני הגזל, יען כי אם אין גזל השמש יזרח בתקפו. אמנם צריך לישב שכיון שאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, איך יתכן לומר אחריו לא יבא עוד שמשך. אך יובן עם מ׳ ז״ל בנדרים פ״ד (לט:), מ״ד שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג, יא). והא ברקיע קבועים, מלמד שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו רבש״ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירין ואם לאו אין אנו מאירין. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו. אך יאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וכו׳ כי ה׳ יהיה לך לאור עולם. ובזה לא יבא עוד שמשך, לומר השמש והירח כאשר אמרו לשעבר אין אנו מאירין, לפי שאין אורם עיקר, רק והיה לך ה׳ לאור עולם, שיאיר האור הראשון. וזה בעבור כי ועמך כלם צדיקים, ולא יהיו כקרח ועדתו שבשבילם לא היו השמש והירח רוצין להאיר, כי גם בם היה עון הגזל, שהיו רוצים לגזול הכהונה מאהרן והמלכות ממשה, ועוד היו רוצים לגזול מתנות כהונה. ולכן לא היה ראוי השמש להאיר להם. עוד יובנו הפסוקים עם מ״ש בשמות רבה פ׳ ט״ו. יפה כלבנה בגלות מדי, שנגאלו ע״י אסתר שנמשלה ללבנה, ברה כחמה במלכות יון וכו׳. וכבר פי׳ לעיל שע״י שהגאולות שעברו היו ע״י ב״ו לכן חזרו וגלו, וזה כמו השמש והירח שהם שוקעים. אך הגאולה העתידה תהיה על ידו ית׳ ולכן אין אחריה גלות, וזהו לא יבא עוד שמשך וכו׳. והיה לך ה׳ לאור עולם. ואז ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ. זו א״י שלעתיד תהיה להם בירושה שאין לה הפסק. וזה בעבור כי נצר מטעי, כי כשישראל הם בא״י נק׳ גוי א׳, ואם הם מפוזרים בד׳ כנפות הארץ הם עכ״ז מעשה ידי, לפי שהם כאילן שמתפשטים ענפיו להלאה, וזהו להתפאר מל׳ ותשלח פארות. כן ישראל כלם נצר א׳ ואילן א׳, אך מתפשטים ענפיו לכמה מקומות ומתפזרים בד׳ כנפות הארץ עד כי לעתיד יחזרו להתאסף יחד כלם, הקטן יהיה לאלף וכו׳. ועוד יובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ תזריע, ד״א אין צור כאלקינו, אדם צר צורה, הוא מדבר וצורתו אינה מדברת, והאדם עומד ומשבח צורתו, אבל הב״ה צר את האדם, והאדם עומד ומדבר ומשבח להב״ה, ז״ש מעשה ידי אינו כמעשה ב״ו, כי מעשי ידי הם להתפאר, כמ״ש ישראל אשר בך אתפאר. בעבור כי הם מפארים ומשבחים אותו.

והנה אחר שהוכחנו שאין האור ניכר אלא מתוך החשך, נבא לביאור הפרשה בפסוקים הראשונים, והיה כי תבא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה לרשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך וכו׳ ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכו׳. וקשה למה האריך הכתוב בכמה דברים שנראים מיותרים לכאורה, תחלה בפ׳ ראשון היה די שיאמר כי תבא אל הארץ וירשתה וישבתה בה תקח מראשית כל פרי ארצך והלכת אל המקום וכו׳. ועוד מה כל החרדה הזאת על אשכול של ענבים ותאנה ורמון אשר לא יעלו על המזבח, כדכתיב כי כל שאור וכל דבש וכו׳. ופרש״י ז״ל כל מתיקות פרי קרוי דבש. ותנן אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס. ולמה לא יכול לעשותו ע״י שליח. האמנם נלע״ד לומר כי הנה בצאת ישראל ממצרים רצה הב״ה להכניסם לארץ מיד, והמה מרו ועצבו את רוח קדשו, ששלחו המרגלים והוציאו דבה על הארץ, והביאו אשכול ענבים א׳ ומן הרמונים ומן התאנים, לומר כשם שפריה משונה כך עמה משונה, ויניאו את לב בני ישראל, עד שחרה אפו ית׳ בהם ויאמר להשמידם לולי מרע״ה שביטל את הגזרה, האמנם נשבע הב״ה שלא יכנסו לארץ ומתו כלם במדבר, ואת בניהם הקים תחתם, אותם הכניס לארץ. ולמען יהיה זכרון לבני ישראל שלא יחטאו עוד כאבותם, רצה הב״ה שמידי שנה בשנה באותו זמן ממש ששלחו המרגלים שהיה בכ״ט בסיון כאשר חכמים הגידו, יביאו בכורים להודות לה׳ כי טוב, שנתן להם ארץ צבי חמדת כל יושבי תבל. וז״ש והיה כי תבא וכו׳. אין והיה אלא שמחה, שכן אין מביאין בכורים אלא בזמן שמחה, דהיינו מעצרת ועד החג. כי תבא אל הארץ. ולא תהיו כאבותיכם שלא זכו ליכנס אליה בשביל שלא האמינו בה׳ ובמשה עבדו, שאם תזכו אעפ״י שניתנה לכם בלשון מתנה, ויתן להם ארצות גוים. עכ״ז אם תזכו וירשתה וישבת בה, כירושה שאין לה הפסק. והוא מ״ש בספרי פ׳ זו, עשה מצוה האמורה בענין שבשבילה תכנס לארץ. הכונה שלא תאחזו מעשה אבותיכם בידכם, שבזה תזכו ליכנס לארץ ולרשת אותה מה שלא זכו אבותיכם. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. כלומר אעפ״י שהם משונים משאר ארצות לגודל יפים וטובם, ותהללו את שם ה׳ אשר נתן לכם ארץ יפה כזאת, לא עשה כן לכל גוי. והרי הם כבעלי תשובה, באותו פרק באותו מקום באותה אשה, שלכן שנינו בפ״ג דבכורים. כיצד מפרישין את הבכורים, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים. וקשה שהרי מביאין בכורים מכל ז׳ המינין חטים ושעורים וכו׳, כמ״ש הרמב״ם בהלכות בכורים באר היטב, ולמה נקט אשכול תאנה ורמון בלבד, ועוד למה הקדים תאנה לאשכול, והכתוב אומר וגפן ותאנה ורמון. ובעל תי״ט הרגיש בזה וכתב בסוף פ״ו דברכות, אכל תאנים וענבים ורמונים, דהקדים המתבשל תחלה. אך לדרכנו אתי שפיר כי כל זה הענין לזכור בניהם חטאתם של האבות, ולכן באו הדברים כסדרן, כי במה שחטאו יבין ושב ורפא לו. כי הנה כתוב בפ׳ שלח, ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים א׳ וכו׳ ומן הרמונים ומן התאנים. ואיתא בסוטה פ״ז, שמנה נטלו אשכול א׳, א׳ נשא רמון וא׳ נשא תאנה, יהושע וכלב לא נטלו כלום. לפי שהיה להם ליטול זית ותמרה. אך להיות שלא היו בעצת מרגלים לא נטלו כלום. ולכן נקט מתניתין ג׳ אלו שנטלו המרגלים, ומה שהקדים תאנה לגפן, יובן עם מאי דאיתא בתקוני זהר חדש דף י״ח ע״ד. בגין דחב אדם בז׳ מינין דאינון חטה ושעורה וכו׳, ובג״ד הוו אמרי רבנן דמתניתין, אילן שאכל אדה״ר חטה היה, ואחרנין אמרין גפן היה, ואחרינין אמרין תאנה היתה, ולא הוו חולקין במלולייהו דכלא קשוט וכו׳. ועכ״ז לא הזכיר הכתוב אלא תאנה, דכתיב ויתפרו עלה תאנה. ופרש״י ז״ל הוא העץ שאכלו ממנו ע״כ. והנה כשם שאדה״ר כפה בטובתו של הב״ה, שאמר האשה אשר נתת עמדי וכו׳. כך המרגלים כפו בטובתו של אדה״ר שהיה ממית הכנעניים בכל מקום שעברו כדי שלא יפנו להם, והם בזה הוציאו דבה ואמרו ארץ אוכלת יושביה היא, לכן יתקנו חטא זה בהביאם לבכורים תאנה אשכול ורמון, שלכן נזכרו אלה וכל השאר בכלל. ולפי שבתחלה הביאו דרך בזוי, וישאוהו במוט בשנים. עתה ושמת בטנא. דרך כבוד להודות לה׳ על מתנת א״י, וכן פי׳ החזקוני, ושמת בטנא דרך כבוד, ולא בחיק ולא בכנף הבגד ע״כ. עוד תנן בפ״ג דבכורים, העשירים מביאין בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים ניתנים לכהנים. והקשה בעל תי״ט דאי הכי עניים מתביישים, ולמה לא תקנו שאף העשירים יביאו בסלי נצרים. וי״ל דמשום כבוד בית אלקינו ומשרתיו, לא חשו על שיתביישו העניים עכ״ל. ולפע״ד יתורץ היטב במאי דאיתא בספרי פ׳ זו. ולקח הכהן הטנא מידך. מכאן אמרו העשירים מביאין בכוריהן בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים ניתנים לכהנים לזכות מתנה לכהנים. הכונה כמ״ש ע״פ ושיסע אותו בכנפיו וכו׳. כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני, כי להיות שקרבנו של עני מעט יהיה קרבנו מהודר להקריב גם הכנפים שבו. וכן כאן להיות שהעניים מביאין בכורים מעט, ניתנים לכהנים גם הסלים להדר קרבנם, ובזה אין ביוש לעניים אדרבא כבוד גדול שגם כליהם יחשבו לכהן. ודייק המ׳ בכתוב ולקח הכהן הטנא מידך. דהוא מיותר, דדי שיאמר והניח הכהן הטנא לפני המזבח. ולפיכך האריך לומר ולקח הכהן הטנא מידך. להורות שהיה רצוי ומקובל כדורון גדול, ודייק מכאן אמרו, כי מיתור הכתוב למדו רז״ל לומר כן, והזכיר הטנא דוקא, שאותם של גמי היו רצויים לפניו ית׳, לא של כסף ושל זהב. כי אוהב ה׳ את דכא ושפל רוח. ובאת אל הכהן. כי שבט לוי היו מחבבים את הארץ, ולכן משבט לוי לא שלח מרגל. ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלקיך. פרש״י ז״ל ואמרת אליו, שאינך כפוי טובה. כלומר לא תהי כאבותיך שלא האמינו באלקים ומאסו בארץ חמדה. אך אני מודה ומכיר בטובתו, כי באתי אל הארץ וכו׳ וענית ואמרת. קשה למי עונה, שהרי הכהן לא אמר כלום, ולכן פרש״י ז״ל לשון הרמת קול. האמנם הפשט לא יופשט, כי לפי שכתוב ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וכו׳. מורה שנתקבלה מנחתו ותהי לרצון לפניו ית׳, לכן וענית ואמרת. להודות לה׳ על החסדים שעשה עמך, ומתחיל ארמי אובד אבי. דאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל פ׳ מטות ע״פ ואת מלכי מדין וכו׳ ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. עני פינחס ואמר ליה הלא אנת הוא לבן ארמאה דבעית למשצי ית יעקב אבונן, ונחתתא למצרים בגין למובדא זרעיה ומן בתר דנפקו ממצרים גרית בהון עמלק וכו׳. כי הנה אז״ל הוא לבן הוא בלעם, כי כלם היו שרש פורה ראש ולענה, רצועת מרדות ליעקב ובניו, ובלעם במצרים הוא שנתן עצה לפרעה להרע לישראל, לכן אמר ארמי אובד אבי, שירד יעקב למצרים ובלעם רדף את בניו שם, וכן מזכיר כל חסדי המקום. עד שאומר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וכו׳. ואיתא שם בספרי, ועתה מיד, הנה בשמחה, הבאתי משלי, מראשית כל פרי האדמה, מכאן אמרו יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ע״כ. וקשה שזה הלימוד היה לו ללומדו מפסוק ולקחת מראשית כל פרי האדמה, וכמו שכן מורה לשון המאמר, וא״כ על אותו הפסוק היה לו להביאו ולא כאן בפ׳ ועתה הנה הבאתי. אך כבר למדונו רבותינו שכל מקום שנאמר ועתה הוא לשון תשובה, כאשר פי׳ הטעם במקומו, ולהיות כי הבאת הבכורים היא כמו תשובה שעושים על עון המרגלים כדלעיל, לכן היו אומרים ועתה בלי אחור, שבנו מתעייתנו שבה טעו אבותינו, ויבכו העם בלילה ההוא. ועתה הנה בשמחה. הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה׳. שיובן עם מ״ש כתיב לה׳ הארץ ומלואה. וכתיב והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ולכן עתה שהבאתי הבכורים להודות לה׳ על הארץ הטובה אשר נתן לנו, הרי זו כמו ברכה, ובזה אשר נתת לי ה׳. והארץ נתן לבני אדם. וזהו הבאתי משלי. ומכאן למדנו מ״ש אדם יורד וכו׳. כי כיון שבפ׳ זה למדנו שהיו מביאין הבכורים בזריזות ובשמחה, מכאן ראיה שתכף שאדם יורד לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר וכו׳. הוא אומר הרי אלו בכורים. כדי להורות שמחתו וזריזותו להביא בכורים למקדש.

ועדין צריכין אנו לתת טעם למה המביא בכורים היה צריך לקרות כל אותה הפרשה ולומר בפיו הנה הבאתי וכו׳. וכן בתרומות ומעשרות, ואמרת לפני ה׳ אלקיך בערתי הקדש מן הבית. ואילו בשאר מצות לא ראינו שיחוייב העושה מצוה לומר בפיו שקיים אותה המצוה. לכן נלע״ד שהטעם הוא על פי הדין הכתוב בטור ח״מ סי׳ רמ״א. והם דברי הר״ן בגיטין בפ׳ מי שאחזו. האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני, על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו, אבל אם א״ל על מנת שלא תעשה, על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו ע״כ. והנה בתת ה׳ לנו את הארץ התנה בפי׳ והיה כי תבא וכו׳ ולקחת מראשית כל פרי האדמה וכו׳. וכן במצות חלה בבואכם אל הארץ, וכן במעשרות, ובכל מתנות כהונה כתוב לאמר שנתן להם את הארץ על מנת כך. לכן בכל אלה שהם מצות עשה חייבים ישראל להביא ראיה שקיימו תנאם, ולכן המביא בכורים היה צריך להגיד לכהן שקיים תנאו, ועתה הנה הבאתי וכו׳ אשר נתת לי ה׳. על תנאי זה, וכן בתרומות ומעשרות וחלה, ואמרת לפני ה׳ אלקיך בערתי הקדש מן הבית. זה מ״ש וכו׳ מן הבית זו חלה. עוד איתא בטור ח״מ סי׳ רמ״א. כל הנותן מתנה על תנאי, בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל, אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה, ואם לא נתקיים התנאי המתנה בטלה. וכתוב ויתן להם ארצות גוים וכו׳ בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. לכן צוה הב״ה שיביאו בכורים משבעת המינים שכלם רומזים לתורה, להורות שעל מנת כן קבלו את הארץ כדי לעסוק בתורה ומצות. כי החטים רומזים לתורה, שכן חט״ה גי׳ כ״ב אותיות התורה, ואמרו רבותינו הכל צריכים למרי חיטייא. והתורה נק׳ לחם, לכו לחמו בלחמי. ושער״ה גי׳ יצ״ר הר״ע, שכן אמרו בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין. גפן ושתו ביין מסכתי, יי״ן גי׳ ע׳ פנים לתורה, וגי׳ סו״ד. וחכך כיין הטוב. התאנה רומזת לתורה, דכתיב נוצר תאנה יאכל פריה. ולכן אמרו בפ׳ הרואה (ברכות נז.), הרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת. רמון כבר אמרו אפי׳ ריקנין שבך מלאים מצות כרמון. השמן ושמן על ראשך אל יחסר, זו תורה. ודבש, דבש וחלב תחת לשונך, אלו סודות התורה כבשים ללבושך. והתורה נקראת עץ חיים, ולכן מביא בכורים מפירות האילן, ולפי שהתורה ניתנה בחג העצרת, לכן אין מביאין בכורים קודם לעצרת, וחג השבועות נק׳ יום הבכורים בפ׳ פנחס.

ובתנחומא פ׳ זו, אר״ש ב״ל יצתה בת קול ואמרה לו, תזכה לשנה הבאה ותביא כיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחבירו ואומר לו, יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה אחרת ע״כ. ונלע״ד שזה נרמז בפ׳ ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך. שר״ת ד׳ תיבות אלה תבי״א, וגם תבי״א ר״ת תביא בית יי׳ אלקיך, רמז למ״ש תשנה לשנה הבאה, כדרך הנותן צדקה, שהב״ה ממציא לו מעות לעשות צדקה ודוק. ולכן שנינו בפ״ג דבכורים, השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. כי הנה נאמר במעשה העגל, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ופי׳ רז״ל וביום פקדי במרגלים, ופקדתי גם על עון העגל. וכן פרש״י בפ׳ שלח, תשאו את עונותיכם. שתי עונות של עגל ושל תלונה. לכן השור הולך לפניהם, וימירו את כבודם בתבנית שור. לקיים וחטאתי נגדי תמיד. כי כשם שעשו תשובה על עון המרגלים, כך ישובו על עון העגל, וקרניו מצופות זהב, ויעשו להם אלקי זהב. ועוד כמ״ש על ודי זהב. בשביל רוב זהב שהשפעת עליהם עשו העגל. ועטרת של זית בראשו, כי לא ישראל עשוהו רק הערב רב, כי ישראל משולים לזית שאינו מקבל הרכבה מאילן אחר, כך ישראל ובגוים לא יתחשב, וזהו עטרת תפארת שלהם. ועוד ועטרת של זית, כי זהו תפארת של ישראל שנמשלו לזית, מה זית זה אינו מוצא שמנו אלא ע״י כתישה, כך ישראל אינן חוזרין למוטב אלא ע״י יסורין, מה שאין כן שאר האומות שבועטין ביסורין, והיה כי ירעב והתקצף וכו׳. ואז״ל אין לך שום פקודה שאין בה מעון העגל. עוד שנינו שם, הגיעו לעזרה ודברו הלוים בשיר, ארוממך ה׳ כי דליתני. כי הנה הבכורים מורים שאינם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, להוציא דבה על הארץ, ובשביל ויבכו העם בלילה ההוא נחרב הבית, בכה תבכה בלילה. לכן עתה שמודים שלטובתם ניתנה להם והם שמחים בה, ובזה יזכו שיתקיים בית המקדש על מכונו, לכן היו אומרים מזמור שיר חנוכת הבית. ואומרים ארוממך ה׳ כי דליתני מהגזרה של דור המדבר, ולא שמחת אויבי לי, שהיו אומרים מבלתי יכולת ה׳ וכו׳. וכל המזמור יתבאר בזה. אך כבר פירשנו אותו בדרוש לחנוכה, ואין כאן מקום להאריך.

ובפסיקתא זוטרתי פ׳ זו, ברוך טנאך אלו הבכורים, ומשארתך זו חלה. ברוך אתה בעיר זו ירושלים, ברוך אתה בשדה זו ציון, שנאמר ציון שדה תחרש ע״כ. וקשה דמאי ברכה שייך במצוה לומר ברוך טנאך אלו הבכורים, ועוד למה דרש ברוך טנאך המאוחר, ואח״כ דרש ברוך אתה בעיר שכתוב קודם, ועוד איך ידרוש ברוך אתה בשדה, מציון שדה תחרש שהוא לקללה. אמנם קשיתיה לבעל המ׳ דכיון דכבר הקדים ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך שהכל בכלל, למה הוצרך לפרש ברוך טנאך ומשארתך. ועוד שכבר אמר ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ובזה נכלל הכל. לכן פי׳ אלו הבכורים. וזה כמ״ש לעיל שהיתה בת קול אומרת תזכה להביא לשנה אחרת. ז״ש ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך, אשר מהם תביא בכורים וגם שם תשרה הברכה שיתמיד בהבאתם. וכן בחלה שתהא הברכה מצויה בעיסה לאכול לחמם לשובע. ולפי שבזה לא יש מקום לדרוש ברוך אתה בעיר, כמו שדרשו שם במצות שבעיר, וברוך אתה בשדה על מצות שבשדה, שהרי פרט טנאך על הבכורים שיביא מתוך שדהו, ומשארתך זו חלה הם המצות שבעיר, לכן חזר ופירש ברוך אתה בעיר זו ירושלים, וברוך אתה בשדה זו ציון, שנאמר ציון שדה תחרש. שיובן עם מ״ש לעיל בפ׳ ואתחנן, אשר נשבעתי באפי וכו׳. שאם יתקיימו דברי אוריה שאמר ציון שדה תחרש, יתקיימו דברי זכריה עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, שהם מתי מדבר שלעתיד יכנסו לא״י ויבנה בה״מ והם יבאו שמה. ז״ש ברוך אתה בעיר זו ירושלים שלעתיד, שלכן אמר בעיר בקמץ. וזה ע״י שברוך אתה בשדה, זה חרבן שני, ציון שדה תחרש. שע״י זה יחזרו וישובו גם הם לא״י, וזה נכון עם כל מה שאמרנו שהבכורים הם זכרון לבני ישראל ששלחו מרגלים, ויוציאו דבת הארץ, שלכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, והם עושים תשובה בשביל אבותיהם ומראים חבתם לא״י, ובזה יכופר עון אבותם, ולכן ברוך טנאך אלו הבכורים, ובזה ברוך אתה בעיר ובשדה, ציון וירושלים שיחזרו לאיתנם, וכן מצות חלה כתובה בפ׳ שלח אחר ענין המרגלים כמ״ש בילקוט פ׳ שלח, שא״ל הב״ה למשה, צא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם, א״ל במה ארצם, א״ל בד״ת זו פ׳ נסכים, ואיתא בס׳ שפתי כהן על התורה ז״ל, שהכונה לומר שיקראו בפ׳ קרבנות ויחשב כאילו הקריבום. גם כשתאמר להם כי תבאו אל הארץ, יקחו נחמה לומר אולי יבאו, ובפ׳ שאחר זו א״ל בבואכם אל הארץ, משונה ביאה זו מכל הביאות, שאמר בבואכם ביאת כלכם, שכלכם תבאו עכ״ל. ובזה יובן ומשארתך זו חלה. שבזה יזכו לחזור לירושלים ולציון בביאה שלעתיד ודוק. ובזה נתרץ ג״כ על מה שהקשו המפרשים למה בברכות הקדים ברוך פרי בטנך ואח״כ ברוך טנאך ומשארתך, ובתוכחות הקדים ארור טנאך ומשארתך, ואח״כ ארור פרי בטנך ופרי אדמתך. ונלע״ד כי הנה כתוב בפ׳ ראה, את הברכה אשר תשמעו. ופרש״י ז״ל על מנת אשר תשמעו, כי תכף שיתנו אל לבם לשמוע בקולו ית׳, תחול עליהם הברכה אף שעדין לא עשו בפועל. אך בקללה אמר אם לא תשמעו דוקא, שעד שלא יעשו בפועל העבירות לא תחול עליהם הקללה, כי מרובה מדה טובה ממדת פורענות, ז״ש ברוך פרי בטנך וכו׳. על מנת שברוך טנאך, שתביאו בכורים, כי תבא הברכה תחלה כדי שתוכלו לקיים מצות בכורים וחלה. שכן כתוב מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי. שכבר פי׳ רז״ל מלאתך אלו הבכורים, ואם לא תביאם, אז בכור בניך תתן לי. שמדה כנגד מדה לא בטלה, אתה לא הבאת בכורי אדמתך, אף אני הורג את בנך בכורך, וכן אם תפריש חלה תהיה הברכה בעסה. ואני מברכך תחלה. אך בתוכחות שלא קיימו בכורים וחלה בפועל, וזהו ארור טנאך וכו׳. אז תבא הפורענות, ארור פרי בטנך ופרי אדמתך, ודוק.

וכשהיה מבער הקדש מן הבית ומתודה כתורה הוא היה אומר כדתנן בפ״ה דמעשר שני, ככל מצותך אשר צותני, הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אינו יכול להתודות, לא עברתי ממצותך, לא הפרשתי ממין על שאינו מינו וכו׳, ולא שכחתי, לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו וכו׳. וקשה למה במקצתן אומר הא אם וכו׳ ובמקצתן לא אמר כן, אך נלע״ד כי הנה מה שדרש הא אם הקדים וכו׳. הוא מפורש להדיא בכתוב, כדתנן במשנה ו׳ ז׳ פ״ג דתרומות ע״ש ((משנה ו), המקדים תרומה לבכורים, מעשר ראשון לתרומה, ומעשר שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, מה שעשה עשוי, שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב). (משנה ז), ומנין שיקדמו הבכורים לתרומה, זה קרוי תרומה וראשית, וזה קרוי תרומה וראשית, אלא יקדמו בכורים, שהן בכורים לכל. ותרומה לראשון, שהיא ראשית. ומעשר ראשון לשני, שיש בו ראשית.). ולכן אמר לשון זה, הא אם הקדים וכו׳. וכן לא אכלתי באוני ממנו, הא אם אכלו באנינות וכו׳. וכן ולא בערתי ממנו בטמא, הא אם הפרישו בטומאה וכו׳ שהכתוב מורה כן. אך לא עברתי ממצותך, לא הפרשתי ממין על שאינו מינו אינו מפורש בכתוב, ולכן לא אמר הא וכו׳. ומ״ש לא שכחתי וכו׳. לומר שאינו כפוי טובה לשכוח חסדי המקום שהשפיע מטובו עליו, רק עשה רצונו להפריש תרומות ומעשרות, ובזה לא שכח חסדיו הרבים והודה לו עליהם בברכותיו. ואומר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וכו׳. ותנן במעשר שני פ״ה המ׳ שהקדמנו, וקשה למה חזר לומר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך וכו׳. שכבר הזכירו ודרשו ברישא, אמנם נלע״ד כי הנה תחלה אמר השקיפה וכו׳ עשינו וכו׳ אף אתה וכו׳. להורות מש״ה ובחנוני נא בזאת וכו׳. שבצדקה מותר לנסות כמ״ש רז״ל, ולכן עשינו מה שגזרת עלינו, להפריש תרומות ומעשרות ומתנות עניים לקט שכחה ופיאה פרט ועוללות, אף אתה עשה מה שהבטחתנו ואמרת ובחנוני נא בזאת. ולפי שלא נטעה לומר שזהו פי׳ השקיפה ממעון קדשך מן השמים. ובזה יקשה שאין זה משמעות הכתוב. לכן חזר ואמר השקיפה וכו׳ וברך את עמך את ישראל. שאין זה אלא הקדמה למה שיאמר כי ג׳ דברים צריכים לאדם בני חיי ומזוני, ז״ש וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, שזוהי עיקר הברכה כמ״ש בפ׳ הרואה, ויברך ה׳ את בית עובד אדום. מה היא הברכה שברכו, זו חמות וח׳ כלותיה שילדו ששה בכרס א׳. ואת האדמה וכו׳. בטל ובמטר. שכבר דרשו בפ״ה דברכות, כשם שתחיית המתים חיים לעולם, כך ירידת גשמים חיים לעולם והם המזונות, וכמו כן ובולדות בהמה למאכל האדם. כדי שתתן טעם טוב בפירות ולא יאכלום בלי טעם, כנובלות התמרה שגורמים חלאים רעים ומיתה. והוא מ״ש בפ״ט דסוטה, משחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות, ובהבאת בכורים ומעשרות יתן טעם טוב בפירות, ובזה אתי שפיר מלת כדי, שהכונה כמו ששנינו שם, משחרב בה״מ אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות. לכן אחרי שאמר ואת האדמה אשר נתת לנו בטל ובמטר ובולדות בהמה, דהיינו שירד הטל לברכה, ולמה כדי שתתן טעם בפירות, וזהו אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, שפירותיה מתוקים. חכו ממתקים. כדי לקיים מצות וחקים. הוא ברחמיו יחזור ויקים. ויבנה ביתו ממעמקים. ב״ב אמן. בילא״ו.