דרוש י"ט לפרשת יתרו והפטרה

ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט, ט).

במדרש (מכילתא ד״ה בחדש), ויגד משה את דברי העם אל ה׳. וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה לומר למקום. אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך, אמר המלך תן להם מה שבקשו, בעבור ישמע העם (שמות יט, ט). ד״א אמרו רצוננו לראות את מלכנו, לא דומה שומע לרואה. כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני (שם יא). ע״כ.

יחזיק המוסר והדרך הנכונה האיש החכם שלא לצאת ממחיצתו, כי כן ראינו בכל הנבראים שלא ישנו את תפקידם, כאשר חכמים הגידו בספרי פ׳ האזינו והובא בילקוט שם ז״ל, האזינו השמים (דברים לב, א.). א״ל הב״ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן או שמא גלגל חמה יצא למערב, שנאמר וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה.). ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני, שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו (תהלים יט, ו.). ותשמע הארץ. הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם שמא שינתה מדתה, שמא זרעתם ולא צימחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה איני דשה ואיני חורשת, או שמא אמר חמור זה איני טוען ואיני הולך. וכן לענין הים האותי לא תיראו וכו׳ אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה, כב.). שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מדתו ואמר אעלה ואציף את העולם ע״כ. יש כאן כל העולמות והברואים, הסתכלו בשמים הוא עולם המלאכים שנבראו בשביל ישראל, ולא שינו מדתן שהרי אמרו (שיר השירים רבה פ׳ ג׳.), המשל זה מיכאל, ופחד (איוב כה, ב.). זה גבריאל. זה של מים וזה של אש, ואין א׳ מהם יוצא ממחיצתו ליכנס בתחום חבירו. וכנגד עולם הגלגלים אמר או שמא גלגל חמה יצא למערב, כי בכל יום תמיד יוצא מהמזרח ושוקע במערב ולא שינה מדתו, ואעפ״י שבכל יום זורקים בו חצים להוציאו, כמו שאמרו ז״ל ((תנא דבי אליהו רבא. פ׳ ב׳) והוא כחתן יוצא מחופתו. מה חתן זה נכנס בטהרה ויוצא בטומאה. כך גלגל חמה יוצא בטהרה ונכנס בטומאה, ואינו רוצה לצאת למחרתו עד שמזרקין בו חצים ואומרים לו, וכי לרצונך אתה יוצא. לכך נאמר והוא כחתן יוצא מחופתו.), עכ״ז שמח לעשות רצוני ואינו משנה הלוכו. והזכיר השמש שהוא ראש לכל הגלגלים ובו כלולים כל השאר, כי על פיו יצאו ועל פיו יבאו. הסתכלו בארץ זה העולם השפל, והתחיל בדומם שהוא יסוד הארץ. ואח״כ כנגד הצומח, או שמא זרעתם חטים וכו׳. וכנגד הב״ח או שמא אמרה פרה זו וכו׳ או חמור זה וכו׳. וכן לענין הים הוא יסוד המים. הרי שאין שום א׳ מהנבראים יוצא ממחיצתו, וכל זה כשעושין רצונו של מקום, אך כשאין עושים רצונו של מקום ויוצאים ממחיצתם לעשות מעשים אשר לא יעשו הלא ראינו בדור המבול שהיה יוצא השמש במערב ושוקע במזרח, כמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קח:). אשר על כן הוצרך אח״כ להתנות עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וכו׳ לא ישבותו (בראשית ח, כב.). מכלל ששבתו. וכן בחרבן הבית כתוב חלל ממלכה ושריה (איכה ב, ב.). ואמרו שם במדרש ((איכה רבתי פ׳ ב׳) חלל ממלכה ושריה, חלל ממלכה. אלו ישראל, כמה דאת אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו). ושריה אלו שרים של מעלן, את מוצא עד שלא באו השונאים, היה ירמיה אומר להם עשו תשובה שלא תלכו בגלות, אמרו לו אם יבאו השונאים מה יכולין לעשות לנו, חד אמר אנא מקיף לה חומת מיא, וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת נורא, וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת פרזלא, אמר להו הקדוש ברוך הוא בדידי אתון משתמשין, עמד הקדוש ברוך הוא ושינה את שמותם של מלאכים, דעל מיא עבד על נורא ודעל נורא עבד על פרזלא, והיו מזכירין שמותם מלמטה ולא היו עונין להם, הדא הוא דכתיב ואחלל שרי קדש (ישעיה מג, כח). וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים, התחילו מזכירין שר פלן איתא עביד לן מיליא פלן, אמר ליה לית בחילי, דאנא מירים מינה.), שהחליף שר של מים בשר של אש וכיוצא. וכן בחגי הנביא כתוב זרעתם הרבה והבא מעט וכו׳ (חגי א, ו.). וז״ש בפ׳ האזינו, שיחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול (דברים לב, ה.). הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך (שם ו.). כלומר אם תראו שאני משחית סדרו של עולם אין זה מאתי כי אתם הגורמים לפי שיש בכם מום הוא החטא, דור עקש ופתלתול ולא מן השמים באים הדברים, כי הלה׳ תגמלו זאת שמידו היתה זאת לכם, לא כן הדבר כי הלא הוא אביך קנך. הוא הושיבך על כן שלך (רש״י. דברים לב, ו.) ואתה הוא שמשחית סדרו של עולם. ובתהלים סי׳ י״ט. השמים מספרים כבוד אל (תהלים יט, ב.) אלו המלאכים, ומעשה ידיו מגיד הרקיע הם הגלגלים. שכן רקיע יש בו חמה ולבנה ככבים ומזלות. יום ליום יביע אומר זהו השמש. ויובן עם מ״ש בזהר חדש פ׳ בראשית כ״ג ב׳. וכד שמשא נפיק ממזרח וכו׳ (אמר רבי יוסי, היך היא סליק. אמר רבי, כבר תנינא ממאריהון דמתיבתא. דעלמא סגלגל הוא ככדורא דא. וכד נפיק ממזרח אזיל בסגלגלותא עד דמטא לתתא, וכדין אתעביד רמשא. ובההוא שעתא אזיל ונחית בגלגלין דמדריגן ידיען, ונחית וסבב כל ארעא וישובא. וכד נחית ומתכסיא מינן, רמש לן ונהיר לאינון דדיירין תחות לן. לפום יישובא וסגלגלתא דארעא. וכדין אזיל ונחית ומפריש בין מיא דתחותוהי דמיא דאוקיינוס ובין מיא דאזלין לעילא ומפריש במציעתא דמיא, לעכבא סילונא דמיא דנפיק מגיהנם דלא יעבר לנזקא בני נשא. ועל דא לא תקרי שמשא אלא לשמשא לבני נשא. דעל כך מתקרי שמשא, שמשא דמשמש לכולא. אמר רבי אלעזר, אלמלא דסחי שמשא בימא דאוקיינוס הוה שריף ואוקיד לכולי עלמא. סליק מתחות ארעא ומגיע לההוא דרגא דאתקרי קרבוסא בלשון יון. ומההוא דרגא שרי למיסק לעילא וכו׳.). וקל גלגלוהי אשתמעו לכלהו רקיעייא במטלנוי למיזל עם שירתיה דהוא אמר. ולא הוה בר נש דשמע ליה בר ממשה דהוה מהימן מלכא ויהושע דמשמש ליה עכ״ל. וז״ש אין אומר ואין דברים (תהלים יט, ד.). כי האומר הוא בחשאי ודברים בקול, ואין מי ששומע אותם לפיכך נראה שאין מדברים, ואין הדבר כן שהרי בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם (תהלים יט, ה.). שאין יכול לעשות הלוכו אם לא בשירה שאומר, כמ״ש ז״ל ((ילקוט), זה שאמר הכתוב, ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳. משעה שהשמש זורח עד שהוא שוקע מקלס להקב״ה. וכן את מוצא, בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתק את החמה, לא אמר שמש בגבעון עמוד, אלא שמש בגבעון דום, אלא כל שעה שהוא מהלך הוא מקלס להקב״ה, וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח לעמוד, לכך א״ל יהושע דום.) ע״פ שמש בגבעון דום (יהושע י, יב.). וכתוב אצלנו בדרוש אחר יע״ש (חלק ב׳ - דרוש ט״ו לשמיני של פסח.). והוא כחתן יוצא מחופתו וכו׳. איתא בפ׳ חלק (סנהדרין צא:), א״ל אנטונינוס לרבי מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב, א״ל כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר וצבא השמים לך משתחוים (נחמיה ט, ו.). א״ל ותיתי עד פלגא דרקיעא ותתן שלמא ותיעול, משום פועלים ומשום עוברי דרכים ע״כ. ז״ש והוא כחתן יוצא מחופתו וכו׳ (תהלים יט, ו.). ליתן שלום לקונו. מקצה השמים מוצאו (שם ז.). שהוא יוצא ממזרח ושוקע במערב כדי ש׳ואין נסתר מחמתו׳. שיראו פועלים ועוברי דרכים שהוא שוקע וידעו שהוא זמן לצאת ממלאכתם ומדרכיהם. אבל אין זה אלא כשעוסקים בתורה ומצות. תורת ה׳ תמימה וכו׳ (שם ח.). פקודי ה׳ ישרים וכו׳ (שם ט.).

מכל אלה למדנו שאין לאדם לצאת ממחיצתו, ולכן נענש עוזיהו המלך כשרצה לצאת ממחיצתו ליכנס להיכל ה׳ להקטיר קטורת, כמ״ש בדברי הימים ב׳ כ״ו. וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלקיו ויבא אל היכל ה׳ להקטיר על מזבח הקטרת (דה״ב כו, טז.). ופרש״י ז״ל, כאן נופל לשון מעילה כי בשגגה עשה, דוגמת נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה (ויקרא ה, טו.). שאמר נאה למלך לשרת למלך הכבוד. ואיתא בילקוט מלכים ב׳ י״ד. והצרעת זרחה במצחו (דה״ב כו, יט.). ומה עוזיהו המלך שלא נתכוון לגדולה בשביל כבוד עצמו אלא בשביל כבוד קונו כך נענש, המתכוין ליטול לו גדולה ולא בשביל כבוד קונו עאכ״ו. ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה׳ שמונים בני חיל (שם יז.). הנה כי הכהן הגדול היה שמו עזריהו, ולכן בכל דברי הימים קרא שם המלך עוזיהו להבחין בינו ובין הכהן הגדול. אך במלכים שלא נזכר הכהן הגדול קרא שם המלך עזריהו כי זה שמו נאה לו, כי עזרו אלקים בכל מעשיו יען היה מלך כשר, רק שבסוף חשב להקטיר למלך הכבוד ולא ליטול גדולה לעצמו כנז׳. ויעמדו על עוזיהו המלך (שם יח.). התריסו פנים נגדו אף שהיה מלך, כי במקום שיש חלול ה׳ אין חולקין כבוד לרב (ברכות יט:), ולכן אמר בפ׳ הקודם כהנים לה׳, כי חששו לכבוד ה׳ ולא למלך, שדרשו אכין ורקין ככתוב בס׳ יהושע (יהושע א, יח. (סנהדרין מט.)), וכתוב אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים (קהלת ח, ב.). שאין לעשות רצון המלך כשהוא נגד התורה. ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה׳ כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר (דה״ב כו, יח.). הכונה כי במדרש (ילקוט תהלים ק״א.), נתבאר אצלנו בפ׳ תצוה (ח״א דרוש כ״ב לפרשת תצוה והפטרה.), שכשא״ל הב״ה למשה לך מנה כהן גדול, אמר משה ונמנה משבט יהודה, א״ל גבה עינים וכו׳ (אמר הקב״ה משה מנה לי כהן גדול. אמר לו מאיזה שבט, משבט ראובן? אמר לו לאו, לא אשית לנגד עיני דבר בליעל (תהלים קא, ג). וילך ראובן וישכב וגו׳ (בראשית לה, כב). אמר לו משבט שמעון? אמר לו לאו, עשה סטים שנאתי (תהלים קא, ג). על מה שעשה בשטים, לכך לא ידבק בי. אמר לו ונמנה משבט דן? לאו, לבב עקש יסור ממני (ד). שהיו עובדי אלילים, לא היה לבו של זה עקש, שהניח לחי העולמים והיה עובד אלילים ועברה עם ישראל בים, שנאמר ועבר בים צרה (זכריה י, יא). זה צלמו של מיכה. הוא שמשה אמר להם, פן יש בכם איש או אשה (דברים כט, יז). אמר לו ונמנה משבט יהודה? אמר לו לאו, גבה עינים הוא, וכתיב ויראה יהודה (בראשית לח, טו). אמר לו ממי נמנה? אמר לו הקב״ה משבטך, עיני בנאמני ארץ (תהלים קא, ו). שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז).). ופי׳ שם כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והכהן צריך שיהיה עניו ושפל ברך ומוחל על עלבונו, ולכן אין המלך ראוי להיות כהן גדול, וכמ״ש לינאי (קדושין סו.), דייך כתר מלכות וכו׳. ולכן צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה׳ אלקים (דה״ב כו, יח.), כי היתה לך זאת כשגגה שיוצא מלפני השליט ודי לך שתצא מן המקדש כיון שעדין לא הקטרת קטרת, ואעפ״י שאמרת נאה למלך לשרת למלך הכבוד, אין זה כבודו ית׳ כי רצונו להתכבד מזרע אהרן המקודשים להקטיר. ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר (שם יט.). פרש״י ורצה להכות בו הכהן המונעו מלהקטיר קטרת. הוציא זה מהכתוב שהיה לו להקדים בפ׳ ראשון ולכתוב שם ויבא אל היכל ה׳ ובידו מקטרת להקטיר על מזבח הקטרת, ולא לכתוב כאן ובידו וכו׳. שאין זה מקומו, ולכן היטב כתב רש״י ז״ל, שבא הכתוב להודיע שכשזעף עוזיהו היה בידו מקטרת להקטיר, ובה היה רוצה להכות לכהן כשיצא הקצף מלפניו. וזה היה עונו להראות כעסו במקום קדוש כזה. ואעפ״י שאמר ויזעף עוזיהו, חזר ואמר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה׳ מעל למזבח הקטרת. להודיענו דבר גדול, והוא מ״ש בילקוט מלכים א׳ י״ג (רמז ר״א.), חס הב״ה על כבודן של צדיקים יותר מכבודו, שירבעם עומד ומקריב על גבי המזבח לע״א ולא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו. ופי׳ זה המ׳ במקומו יע״ש (חלק ג׳ - דרוש י״ג לפרשת שמות.). אף כאן הודיענו הכתוב כי חס הב״ה על כבודו של הכהן הגדול יותר מכבודו, שהרי ויבא אל היכל ה׳ להקטיר על מזבח הקטרת ולא פרחה בו צרעת מאז רק נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד ולא הרגיש כלל. אך ובזעפו עם הכהנים. שרצה להכות הכהן הגדול, חס הב״ה על כבודן של צדיקים ותכף הצרעת זרחה במצחו, שגם זה מן ההוכחות שהיה זה לכבודן של צדיקים, שהרי לא זרחה הצרעת בידיו שבהן היה רוצה להקטיר רק במצחו, לפי שהעיז במצחו להכות הכהן הגדול שהיה הציץ במצחו תמיד לכפר על עזות מצח (זבחים פח:), וזה העיז מצחו כנגדו. בעבור זה זרחה הצרעת במצחו, לא בידו כמו שאירע למרע״ה, והנה ידו מצורעת כשלג (שמות ד, ו.). וכתוב בפ׳ קרח, זכרון לבני ישראל וכו׳ כאשר דבר ה׳ ביד משה לו (במדבר יז, ה.). ופרש״י ז״ל שם, ומהו ביד משה ולא כתב אל משה, רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו, ועל כן לקה עוזיהו בצרעת. ומ׳ זה הוא בילקוט ישעיה ו׳. ועוד הגיד הכתוב שהיה זה בשביל הכהנים, שהרי והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה׳ מעל למזבח הקטרת (דה״ב כו, יט.). ואלולי בשביל הכהנים היה לו להמתין להכותו בצרעת עד צאתו מבית ה׳. ולמה נצטרע במקום קדוש כזה מעל למזבח הקטרת. אלא ודאי שעשה זה לפני הכהנים, להראות שחס הב״ה על כבודן יותר מכבודו. ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצורע במצחו ויבהילוהו משם (שם כ.). שגם זה ראיה שהיה בשביל כבודן של הכהנים, להיותו מצורע במצחו כדי שיתגלה קלונו לעין כל, ובזה ויבהילוהו משם, שלא יכול עתה להעיז פניו עוד כנגד הכהנים. וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה׳. שלהיותו צדיק תכף ומיד שם אל לבו חטאתו, וישב בית החפשית מצורע (שם כא.). ופי׳ ז״ל שבנה לו בית בבית הקברות, על שם במתים חפשי (תהלים פח, ו.). והמצורע חשוב כמת, והיה זה לכפר עונו כי רב הוא.

ולכן כתוב בישעיה ו׳. בשנת מות המלך עוזיהו וכו׳ (ישעיה ו, א.). ואיתא שם בילקוט, וכי מת היה, אלא שנצטרע ומצורע חשוב כמת, שנאמר אל נא תהי כמת (במדבר יב, יב.). שפיר קא מקשה וכי מת היה לפי שכתוב בתחלת הספר אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו וכו׳ (ישעיה א, א.). ואילו התחילה נבואת ישעיה בשנת מותו דהיינו סמוך למיתתו, דאל״כ הוה ליה לכתוב לפרש אימתי. איך היה לו מקום לומר שנתנבא בימי עוזיהו, אלא ודאי ש׳בשנת מות׳ ר״ל שנצטרע. ובעת ההיא התחילה נבואת ישעיהו. ודבר בעתו מה טוב, שהרי אמרו במגלה פ״א (דף י:), א״ר לוי דבר זה מסורת בידנו אמוץ ואמציה אחי הוו. וא״כ ישעיהו היה ממשפחת מלכים ועכ״ז לא נתגאה בנבואתו רק היה עניו ושפל ברך, שכן אמר גוי נתתי למכים וכו׳ (ישעיה נ, ו.). להפך מעוזיהו שגאותו טרדתו מן המלכות, ולכן תלה הכתוב נבואתו בשנת מות המלך עוזיהו, שנצטרע בשביל שנתגאה ורצה להיות מקטיר על המזבח. ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא. וכתוב אדנ״י באדנות שהוא אותיות דינא, לפי שהיה דן את עוזיהו, וכתוב ויגבה ה׳ צבאות במשפט (ישעיה ה, טז.). ולכן היה יושב על כסא רם ונשא, וכבר אז״ל (זבחים קטו:), שכשהקב״ה עושה דין במיודעיו שמו מתעלה ומתקלס. ושוליו מלאים את ההיכל (ישעיה ו, א.). לא אמר ממלאים אלא מלאים, כמ״ש מלא כל הארץ כבודו (שם ג.). שהב״ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ואיתא שם בילקוט, ושוליו מלאים את ההיכל. אלו שמונים כהנים שהיו עם עוזיהו, ואין שוליו אלא כהנים, שנאמר על שולי המעיל סביב (שמות לט, כו.). לרמוז שכשם שיש למעלה מיכאל כהן גדול וכמה מלאכים תחתיו, כך למטה יש כ״ג וכמה כהנים אצלו. ועוד שם ממעל לו. מן המעל שמעל אמרו לו צא שמעלת, והארץ פתחה פיה לבולעו, שנאמר ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו מלך יהודה (זכריה יד, ה.). ע״כ. להראות שאין לאדם ליכנס בגבול שאינו שלו. עוד נלע״ד שאמר ממעל לו. כהא דאיתא בזהר פ׳ בא דף ל״ב ב׳. ויבאו בני האלקים להתיצב על ה׳ (איוב א, ו.). על ה׳ ודאי, דהא כיון דעל ישראל אתכנשו עליה אתכנשו ע״כ. וזה לפי שאין הב״ה חפץ במי שמלמד קטגוריא על ישראל, ולכן שרפים דהיינו המלאכים שהיו רוצים לשרוף את עוזיהו, כמ״ש שם בילקוט ע״פ זה, שרפים עומדים. שעתידה האש לשרוף את עוזיהו כשם ששרפה לקרח ועדתו ע״כ. ולפי זה קראם שרפים, ולהיות שהיו מקטרגים על הצדיק לכן אמר ממעל לו, כמו להתיצב על ה׳. וזכותו של עוזיהו הגינה עליו שנתחלפה לו השריפה בצרעת שהוא אש שורף כנודע. וקרא זה אל זה ואמר (ישעיה ו, ג.). איתא שם בילקוט, מלמד שהמלאכים מכבדין זה את זה, זה אומר לחבירו פתח אתה שאתה גדול ממני. ורש״י ז״ל פי׳ וקרא זה אל זה. נוטלין רשות זה מזה, שלא יקדים הא׳ ויתחיל ויתחייב שריפה ע״כ. כי גם המלאכים אינן נכנסין בגבול שאינו שלהם ואינם יוצאים ממחיצתם. וכל זה תוכחת מגולה לעוזיהו שרצה לצאת ממחיצתו. וינועו אמות הסיפים מקול הקורא (שם ד.). פי׳ רש״י ז״ל, מקול המלאכים הקוראים, הוא היה יום הרעש וכו׳. וקשה שהרי מקול הקורא הוא ל׳ יחיד. אך בברכות פ״א (דף ד:), ויעף אלי א׳ מן השרפים (ישעיה ו, ו.). זה מיכאל ע״כ. כי הנה מיכאל הוא הכהן הגדול של מעלה, ותחתיו כמה מלאכים שהם הכהנים של מעלה. ולכן כשרצה עוזיהו להקטיר ולהסיג גבול הכהן הגדול ועמו שאר הכהנים. הנה קול מיכאל ודעימיה היה קורא תגר על זה, וינועו אמות הסיפים. שבאת הארץ לבולעו כמו שעשתה לקורח, והבית ימלא עשן. שבאו השרפים לשורפו. ולפי שכונתו לשמים שאמר נאה למלך לשרת למלך הכבוד, לא מת רק נצטרע שחשוב כמת. וישעיה כשראה זה, ואומר אוי לי כי נדמיתי (שם ה.). שמרוב ענותנותו אמר שאינו ראוי לראות את המראה הגדול הזה. ולפי שאמר ובתוך עם טמא שפתים. שלימד קטגוריא על ישראל, ויעף אלי א׳ מן השרפים (שם ו.). זה מיכאל אפוטרופוסן של ישראל, ובידו רצפה. לומר רצוץ פה שאמר דלטוריא על ישראל (שיר השירים רבה פ׳ א׳.). ויגע על פי וכו׳ וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעיה ו, ז.). קשה לזה שהרי ביבמות פ״ד (דף מט:) איתא, מנשה הרג ישעיה, אמר שם איבלע בארזא, אתיוה לארזא ונסרוה, כי מטא להדי פומיה נח נפשיה, משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב ע״כ. הרי שנענש ונהרג על זה ואם כופר עונו למה נהרג. אך מן הכתוב למדנו תירוץ על זה, שאמר וסר עונך שהוא עון במזיד, וחטאתך תכופר שהוא חטא קל, כשגגה שיוצאת מלפני השליט. אשר על כן צריכין אנו לומר כי שתים רעות היו ביד ישעיהו. הא׳ במה שאמר כי איש טמא שפתים אנכי. ותנן בפ״ב דאבות (אבות ב, יג.), ואל תהי רשע בפני עצמך. שפי׳ הר״ב והרמב״ם ז״ל, לא תחזיק עצמך כרשע. וזהו שנק׳ חטא לגבי דידיה. אך באמרו ׳ובתוך עם טמא שפתים׳. גדול עונו ללמד דלטוריא וקטגוריא על ישראל, ואיתא שם בילקוט, אוי לי כי נדמיתי. א״ל הב״ה על שאמרת כי איש טמא שפתים אנכי, שרוי לך שאתה שליט בעצמך. שמא בבני היית שליט שאמרת ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, מיד נטל את שלו, שנאמר ויעף אלי א׳ מן השרפים ובידו רצפה. ובידו גחלת אין כתיב כאן אלא רצפה, מהו רצפה, ארשב״ן רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני ע״כ. ר״ל מיד נטל את שלו, דהיינו מה שאמר כי איש טמא שפתים אנכי, שהיה שליט בשלו, ובזה נענש מיד שנכוה בגחלת. אך בשביל שאמר ובתוך עם טמא שפתים, כתיב רצפה רצוץ פה, דהיינו ע״י מנשה, כי מטא להדי פומיה נח נפשיה, משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים. וקבל עליו את הדין שכיון שאמר שם שנבלע בארז למה לא יצא משם ע״י שם כשראה שבאו לנסור את הארז, אלא ודאי שקבל עליו את הדין. וזהו וסר עונך כשתהרג בפיך, מכ״מ במה שהוצאת בפיך דלטוריא על ישראל. וחטאתך תכופר מעתה, דאל״כ קשה שכיון שסר עונך במזיד, מה צריך לומר עוד וחטאתך תכופר. אלא ודאי כדאמרן ודוק.

עוד בילקוט, ואומר אוי לי כי נדמיתי. מהו אומר בסוף נבואתו, ה׳ אלקים נתן לי לשון למודים (ישעיה נ, ד.). לימדני ללמד עליהם סניגוריא. ה׳ אלקים פתח לי אזן לשמוע קולו, כשאמר את מי אשלח (ישעיה ו, ח.), ונתן בי דעת לומר הנני שלחני. ואנכי לא מריתי לפיכך אחור לא נסוגותי, לא נעשיתי אחור מן הנבואה אלא נתנבא נחמות יותר מכל הנביאים, ולא עוד אלא נחמות כפולות שוש אשיש, נחמו נחמו. המ׳ הזה מובן היטב עם הקדמה נוראה של האר״י זלה״ה הכתובה אצלנו לעיל פ׳ שמות ע״פ לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י.). כי הב״ה אינו מיחד שמו על הרעה, ולכן על הרעה אמר לכה מעצמך אך על הטובה ואשלחך. וכן פירש דברי ישעיהו, ואשמע את קול ה׳ אומר את מי אשלח לנבאת טובות, ומי ילך לנו על הרעות, וישעיה השיב הנני שלחני על הטובות, ע״כ דבריו הנחמדים. ובזה נבין המ׳ כי הנה ישעיהו חטא במה שלימד קטגוריא על ישראל כנז׳, ותיקן כשא״ל הב״ה את מי אשלח ומי ילך לנו, והוא השיב הנני שלחני, כלומר הנני מוכן על הטובות אך לא על הרעות. וכן כתוב שם בילקוט, כיון שראה ישעיה כן התחיל מצדיק את ישראל ומלמד עליהן סנגוריא, כי זהו מ״ש הנני שלחני. ז״ש מאמרנו לימדני ללמד עליהם סנגוריא וכו׳. כשאמר את מי אשלח, נתן בי דעת להבחין בין מי אשלח ובין מי ילך לנו, שהשליחות הוא לטובתן של ישראל, ואמרתי הנני שלחני. ובזה לא נעשיתי אחור מן הנבואה, שנתנבא נחמות יותר מכל הנביאים וגם נחמות כפולות, דהיינו על העבר ועל העתיד, דהיינו שיושעו מבבל וממדי ויון, וגם נתנבא על הגאולה העתידה יותר מכל הנביאים. ועוד שם בילקוט, את מי אשלח מפי הב״ה, ומי ילך לנו מפי סנהדרין. הוא הדבר אשר דברנו כי השליחות הוא מפי הב״ה, אך ההליכה מפי סנהדרין, אלו ב״ד של מעלה שהוא מה שגוזרים רעה על החוטאים, ואין הב״ה מייחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.). ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו (ישעיה ו, ט.). השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (שם י.). הפסוקי׳ אלו קשים מאד. אמנם איתא בסנהדרין פ״ד (דף לח:), ודע מה שתשיב לאפיקורוס. א״ר יוחנן לא שנא אלא אפיקורוס גוי אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. ופרש״י ז״ל, אם תחזיר לו תשובה, שהרי כבר הכיר וכפר ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו ע״כ. זש״ה לך ואמרת לעם הזה. שכבר פיקרו ברשעתם, אמור להם שמעו שמוע דברי ואל תבינו לדקדק בהם, להבין דבר מתוך דבר. וראו ראו בראייה בעלמא הכתוב בתורה ואל תדעו להעמיק בדברים רק השמן לב העם הזה, שתאמר להם דברים פשוטים, פן יראה בעיניו וכו׳. דברים הנראים לעין ומתישבים על הלב ושב ורפא לו. עוד יובן עם מ״ש ז״ל (פתיחתא דאיכה רבתי. פ׳ ב׳.), הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. שמתוך שלומדים שלא לשמה באים לשמה, ז״ש שמעו שמוע הגם שלא תבינו ללמוד לשמה, השמן לב העם הזה כי אפשר שיבאו לשמה, פן יראה בעיניו וכו׳. עוד ידענו כי מותר להחניף לרשעים כדי שיחזרו בתשובה (סוטה מא:), ובזה פירשו הקדמונים (מוהר״ם אלשי״ך.) מ״ש אומר לרשע צדיק אתה וכו׳ ולמוכיחים ינעם (משלי כד, כד.). כי טוב להוכיח לרשע ולאמר לו שהוא צדיק כדי שיתן אל לבו וישוב מחטאתו, ז״ש השמן לב העם הזה בגאוה ובגודל לבב פן יראה בעיניו וכו׳. ולדקדק שתחלה אמר לב העם הזה דהיינו לב א׳, ואח״כ אמר ולבבו יבין בשני לבבות, יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בסוף פ״ב מהל׳ גרושין, מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אונס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו וכו׳. ז״ש השמן לב העם הזה דהיינו היצה״ר, שרשעים יצה״ר שופטן (ברכות סא:), ואז פן יראה בעיניו, אפשר שישובו לשתף עמם היצה״ט, ולבבו יבין בשני יצרים ביצ״ט וביצה״ר ושב ורפא לו. ואומר עד מתי אדנ״י (ישעיה ו, יא.) תניח ליצה״ר להסית האדם מדרך טובה לדרך רעה. ויאמר עד אשר אם שאו ערים וכו׳. שיובן עם מ״ש ביומא פ״ז (דף סט:), היינו דאחריביה לבי מקדשא וקלייה להיכלא וקטלינהו לצדיקייא ואגלינון לישראל מן ארעהון. ז״ש אם שאו ערים מאין יושב. דרכי ציון אבלות. ובתים מאין אדם. דאחריביה לבי מקדשא וקלייהו להיכלא וקטלינהו לצדיקייא ואגלינון וכו׳. וריחק ה׳ את האדם (ישעיה ו, יב.). הוא שכתוב והפיץ ה׳ אתכם בעמים (דברים ד, כז.). ועוד בה עשיריה (ישעיה ו, יג.). תרגם יונתן, וישתארון בה חד מן עשרא צדיקייא, הן הן אנשי כנסת הגדולה שנמסר בידם יצר הרע וביערוהו מן העולם (סנהדרין סד.). ושבה והיתה לבער. אשר בשלכת מצבת בם. כי אף שהשליך את ישראל אל ארץ אחרת עכ״ז לא עזבם ולא נטשם והם קיימים לעולם, כמ״ש אתם נצבים היום כלכם (דברים כט, ט.). זרע קדש מצבתה. מהפט׳ הזאת למדנו כי אין לאדם לצאת ממחיצתו וליכנס בתחום שאינו שלו.

והוא הנאמר בפרשתנו, והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכו׳ (שמות יט, יב.). וחזר ואמר ויאמר ה׳ אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב (שם כא.). וגם אח״כ כתוב ויאמר אליו ה׳ לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה׳ (שם כד.). וצריך להבין למה הוצרך לצוותם זה שלש פעמים, אמנם איתא בילקוט פ׳ בשלח ע״פ ה׳ איש מלחמה (שמות טו, ג.). שלא כמדת הב״ה מדת ב״ו, מדת ב״ו כשהוא יוצא למלחמה יוצא בבני אדם מרובין וכשהוא יוצא לשלום אינו בא אלא בבני אדם מועטין. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא כשהוא יוצא למלחמה אינו יוצא אלא יחידי, שנאמר ה׳ איש מלחמה. וכשהוא בא בשלום באלפים וברבבות, שנאמר רכב אלקים רבותים וכו׳ (תהלים סח, יח.). הנה כי כן כשהיו ישראל על הים. שהב״ה בא יחידי להלחם במצרים ראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל (מכילתא (שמות טו, ב). פ׳ בשלח.), ואפילו התנוקות הורו באצבע זה אלי ואנוהו, ולא הוצרך להזהירם שאל יהרסו אל ה׳ לראות כי לא היו שם מלאכים. אך במתן תורה שבאו עמו כמה אלפים ורבבות מלאכים, כדכתיב רכב אלקים רבותים וכו׳ (תהלים סח, יח.). והמלאכים עומדים באימה וביראה ואינן יוצאין ממחיצתן. צוה למשה והגבלת את העם סביב לאמר (שמות יט, יב.). ופי׳ במכילתא מלמד שהתרו זה בזה. ונלע״ד דנפקא להו ממילת לאמר שהוא לאמר לאחרים כדי שכל א׳ יתרה בחבירו. ורש״י ז״ל פי׳ הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן ואילך. ונלע״ד שאלו הם המלאכים שהיו שם שהיו מזהירים אל תקרב הלום, וזהו כי סקול יסקל או ירה יירה (שם יג.). כי אותם המלאכים שהתרו בהם היו מפילים אותם משם. אך במשוך היובל שהוא סימן לסילוק שכינה והמלאכים נסתלקו גם הם. המה יעלו בהר. כי לא היה עוד קטרוג המלאכים. ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים (שם טז.). שירדו המלאכים עם השכינה על הר סיני. ויוצא משה את העם לקראת האלקים וכו׳ (שם יז.). שהוא הושיבם בתחתית ההר למקום הראוי כדי שלא יצאו ממחיצתם. וגם מרע״ה ישב שם ולא עלה עד כי ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר ויעל משה (שם כ.). ולפי שבראות ישראל שמשה עלה אל האלקים, יאמר נא ישראל גם לנו ניתנה רשות לעלות אל הר סיני. לכן הוצרך לצוותם פעם אחרת, וזהו רד העד בעם פן יהרסו אל ה׳ לראות (שם כא.). וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו (שם כב.). כי גם הם אינם יכולי׳ לצאת ממחיצתם, כי ראה ה׳ שאלו הכהנים שהם נדב ואביהוא יצאו חוץ ממחיצתם והוצרך להזהירם עתה. ויאמר משה אל ה׳ לא יוכל העם לעלות אל הר סיני וכו׳ (שם כג.). כי המלאכים אינן מניחים אותם לצאת ממחיצתם, כי אתה העדותה בנו לאמר. הוא מ״ש תחלה והגבלת את העם סביב לאמר. שהגבול היה מזהירם, ופירשנו שהמלאכים היו מתרים בהם. ועכ״ז חזר ואמר לך רד ועלית אתה ואהרן עמך (שם כד.). ובראותם כן אפשר שגם הם יחפצו לעלות. לכן הוצרך לחזור ולומר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה׳ רק אתה ואהרן עמך, הרי שאין לצאת חוץ ממחיצתו. וגם מתחילה לא יצא משה חוץ ממחיצתו, שכן כתוב ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר (שם ג.). שלא יצא חוץ ממחיצתו עד שקרא לו ה׳, וזהו מן ההר לאמר. כי הנה אז״ל (במדבר רבה פ׳ י״ג.), למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו (תהלים סח, יז.). שנפסלו תבור וכרמל מפני גבהותן ונבחר סיני מפני שפלותו שלא גבה הר סיני למעלה, כמ״ש בפרשת ויקרא יע״ש (חלק ג׳ - דרוש כ״ג לפרשת ויקרא.). ואף משה נבחר לקבל התורה מפני שפלותו, והאיש משה ענו מאד (במדבר יב, ג.). ולכן מתחילה ומשה עלה אל האלקים, היינו המלאכים. אך ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר, שכשם שההר נבחר מפני שפלותו כך משה נבחר לקבל התורה, ולכן כה תאמר לבית יעקב וכו׳ (שמות יט, ג.). ואיתא במכילתא, כה תאמר בלשון רכה, אמור ראשי דברים לנשים. ותגד לבני ישראל ותדקדק עמהם. והכונה כי כשם שהתחיל באלקים, ומשה עלה אל האלקים שהיא מדת הדין, ויקרא אליו ה׳ במדת רחמים. כה תאמר ככה תתנהג בתת תורה לישראל, כי לנשים תאמר להם בלשון רכה, אך לאנשים ותגד במדת הדין ותדקדק עמהם. ואיתא במדבר רבה פ׳ ח׳ ז״ל, וזה יקרא בשם יעקב (ישעיה מד, ה.). אלו גירי צדק. אף אנו נאמר כה תאמר לבית יעקב אלו הגרים שצריך להמשיכם בדברים טובים, ואח״כ כשבאו לדת האמת בשם ישראל יכנה, אז ותגד לבני ישראל דברים הקשים כגידין.

והמ׳ שהקדמנו שהוא במכילתא פ׳ זו, אע״פ שכבר פירשנו אותו בדרוש לפ׳ ואתחנן, וע״ש (חלק ג׳ - דרוש מ׳ לפרשת ואתחנן.) ג״כ ביאור הכתוב. עכ״ז עדין צריכין אנו למודעי, שהרי מה שאמרו רצוננו לראות את מלכנו. שפיר קאמרי לפי שא״ל הב״ה למשה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט, ט.). והם השיבו שאינן רוצים כן אדרבא לראות את מלכנו. אך על השמיעה והלא כבר אמר בעבור ישמע העם, ולמה חזרו ואמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו. אמנם דייקו רז״ל שתחלה כתוב וישב משה את דברי העם אל ה׳ (שם ח.). וחזר ואמר ויגד משה את דברי העם אל ה׳ (שם ט.). ומהו זה. לכן פירשו כי תחלה אמר הב״ה למשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. שלא יראו את כבודו בעבור שידע שעתידים לחטוא בעגל ולהתאוות לפני שור שבמרכבה (שמות רבה פ׳ מ״ג.), מן הטעמים שכתבנו במקום אחר. בעבור ישמע העם בדברי עמך ג״כ ולא עמהם, כדי שיהיה לו למשה התנצלות בעון העגל לומר לי צוית להם לא צוית. ואמנם ישראל לא שוה להם ואמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה וכו׳. ע״ד הלומד מן הזקנים (אבות ד, כו.) שמה שלומד נשאר בלבו לעולם ולא ישכחנו, אף אנו רצוננו לשמוע מפיו ית׳ ולא באמצעות משה. אך לפי שידע המקום שזה לטובתם שלא ידבר עמהם בלשון רבים, חזר ואמר תן להם בעבור ישמע העם. שישמעו קולי אך לא לדבר עמהם להדיא, ולכן נקט לישנא דקרא ממש. וכשאמרו רצוננו לראות את מלכנו בזה עשה רצונם בשלם שבפנים. כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם (שמות יט, יא.). וכן כתוב וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, יד.). הרי בזה ויגד משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט, ט.), אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), שרצו לשמוע מפיו תורה כדי שיחכמו ויתקע ת״ת בלבם. וכן לראות את מלכם וחיו ולא ימותו, ובזה מה שבקשו ניתן להם, הגם כי ע״י זה עשו עגל בחורב. ועל זה נענשו כי יצאו חוץ ממחיצתם. וטוב היה להם שתיקתם אך בקשו להרבות חכמתם. ותרב גדולתם. כאשר יעשה ה׳. לקץ הנעתם. כי כלם ידעו אותו. ותהיה רוח אחרת אתם. וישאבו מים בששון ממימי ישועתם. ב״ב אמן. בילא״ו.