דרוש כ''ח לפרשת תזריע ומצורע והפטרות

ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית (ויקרא יד, מב).

במדרש (ויקרא רבה פ׳ י״ז): בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד, לד). זה בית המקדש, שנאמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם (יחזקאל כד, כא). ובא אשר לו הבית (ויקרא יד, לה). זה הב״ה, שנאמר יען ביתי אשר הוא חרב (חגי א, ט.). והגיד לכהן זה ירמיהו, שנאמר מן הכהנים אשר בענתות (ירמיה א, א). כנגע נראה לי בבית זה טנופת ע״א. וצוה הכהן ופנו את הבית (ויקרא יד, לו). ויקח את אוצרות בית ה׳ (מלכים א׳ יד, כו). ונתץ את הבית (ויקרא יד, מה). וביתה דנה סתריה (עזרא ה, יב). והוציא אל מחוץ למחנה (ויקרא יד, מה). ועמא הגלי לבבל (עזרא ה, יב). יכול לעולם, ת״ל ולקחו אבנים אחרות (ויקרא יד, מב). שנאמר לכן כה אמר ה׳ אלקים הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש (ישעיה כח, טז). ע״כ.

יתרצה האיש וישמח האדם בחלקו ולא יתאוה לשל אחרים, שכן איתא בסוטה פ״א (דף ט.), כל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו, וכן מצינו בקין וכו׳. ופרש״י קין נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל וכו׳ (קין נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל, ששתי תאומות נולדו עמו, והיינו דכתיב את אחיו את הבל (בראשית ד). שני אתים רבויים.). אבל לא פירש מה שבידו נוטלין הימנו. ונלע״ד שהוא מה שנתקלל נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד, יב.). ופי׳ שכל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת תחתיו. ואז ודאי לא היתה אשתו עמו, וזהו מה שבידו ניטל הימנו. וכיון שחזר בו נתכפר לו מחצה. הדבר הזה מצינו בבני עלי, כמ״ש בשמואל א׳ ב׳. ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה׳ (שמואל א׳ ב, יב.). והפסוק הקודם לזה אומר והנער היה משרת את ה׳ את פני עלי הכהן (שם יא.). ואיתא בירושלמי דערובין פ״ה (דף לא.) ז״ל, כתיב והנער שמואל משרת את ה׳ לפני עלי (שמואל א׳ ג, א.). והלא לא משרת אלא לפני עלי, אלא מלמד שכל שירות ששירת לפני עלי רבו כאילו שירת לפני שכינה ע״כ. והקשה בעל יפה מראה, אמאי לא מייתי קרא והנער היה משרת את ה׳ את פני עלי הכהן (שמואל א׳ ב, יא.) דכתיב ברישא ולא תירץ. ואני בעניי אומר כי מקרא דמשרת את ה׳ את פני עלי, לא יכול ללמוד דהוינא אמר דהיה משרת את ה׳ וגם את עלי. אך הפסוק השני שאומר משרת את ה׳ לפני עלי. בהכרח לפרשו שמעלה עליו הכתוב שהיה משרת לפני שכינה, דאל״כ קשה דנראה שהיה משרת את ה׳ לפני עלי אך שלא בפניו לא כן, ולא בא הכתוב לספר בגנותו של שמואל, לכן מפרש בירושלמי שהיה משרת את ה׳ כשהיה משרת לפני עלי. ורש״י ז״ל הביא דרשה זו על הפ׳ הראשון את ה׳ את פני עלי הכהן (שם.). לפי שכתוב ברישא, וכיון שכן אין לנו לפרש משרת את ה׳ לפני עלי לגנאי רק לשבח כמו שפירשנו. ואחרי שאמר הכתוב זה הוקשה לו שהרי היו לו לעלי בנים, ולמה לא היו משרתים אותו ולא יצטרך לשמואל, לזה אמר ובני עלי בני בליעל (שם יב.). שלא רצו לשרת לאביהם, לפי שלא ידעו את ה׳. כי ידענו ג׳ שותפים יש באדם הב״ה ואביו ואמו. והם לא רצו להכיר שהב״ה שותף בבריאת האדם ואליו צריך להחזיק טובה. וכמו כן לא כיבדו לאביהם. וזה לפי מה שאמרו בפ״ק דקדושין (דף ל:), ת״ר ג׳ שותפים הם באדם, הב״ה ואביו ואמו, בשעה שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הב״ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. תני תנא קמיה דרב נחמן בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הב״ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאלמלא דרתי ביניהם ציערוני. ז״ש ובני עלי בני בליעל, שדרשו על זה בילקוט, בנים שפרקו עול שמים מעליהם. לא ידעו את ה׳, אמרו אין מלכות בשמים. וזה לפי שניאצו את מנחת ה׳ (שמואל א׳ ב, יז.) כמו שנזכיר. ועוד אז״ל ((רבינו בחיי בשם מדרש תנחומא שמות ה׳) אשר לא ידע את יוסף. כל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של הקב״ה, שהרי כתיב אשר לא ידע את יוסף, ובסוף אמר לא ידעתי את ה׳. משל למה הדבר דומה, לאדם שרגם איקונין של דוכוס, אמר המלך התיזו את ראשו, למחר עושה בי כן.), כל הכופה בטובתו של חבירו סופו כופה בטובתו של מקום. ולכן ובני עלי בני בליעל, שלא כיבדו את אביהם שהביאם לחיי העה״ז ולבסוף לא ידעו את ה׳, שכפו בטובתו של הב״ה. ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השינים בידו (שמואל א׳ ב, יג.). והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה (שם יד.). הנה בפ׳ שופטים כתוב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם (דברים יח, ג.). שיובן עם מ״ש בחולין פרק י׳ (דף קלג.), אמר רבא בדק לן רב יוסף האי כהנא דחטיף מתנתא וכו׳, ופשיטנא ליה ונתן ולא שיטול מעצמו, אמר אביי מריש הוה אמינא הבו לי מתנתא, כיון דשמענא להא דתניא רמ״א בני שמואל חלקם שאלו בפיהם, מימר לא אמינא כי יהבו לי שקילנא, כיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין את ידיהם, משקל נמי לא שקילנא. זש״ה וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם. דהיינו שהם יתנו להם ברצון טוב, ואע״ג דזה נאמר בזרוע ולחיים וקיבה. מצינו בת״כ פ׳ צו ע״פ זאת משחת אהרן וכו׳ (ויקרא ז, לה.). אשר צוה ה׳ לתת להם וכו׳ מאת בני ישראל (שם לו.). מרצון ישראל. והנה כאן בבני עלי אמר ומשפט הכהנים את העם (שמואל א׳ ב, יג.). ולא אמר מאת לפי שהיו לוקחים מהם בחזקה ולא מרצון ישראל, לפי שהיו סבורים שזה חק ומשפט שלהם, ומתחלה היה את העם דהיינו להדיוטים הנק׳ בשם עם, והיו לוקחים יותר מחלקם, כל אשר יעלה המזלג. ואח״כ גם לכל ישראל, שלכן חזר ואמר ככה יעשו לכל ישראל (שם יד.). ואמר ׳יעשו׳ שעבירה גוררת עבירה, שמתחלה התחילו מההדיוטים ואח״כ עשו כן לכל ישראל. ולא זו בלבד גם בטרם יקריבון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי (שם טו.). זהו עון גדול שהרי הכתוב אומר שם בפ׳ צו, והקטיר הכהן את החלב המזבחה (ויקרא ז, לא.). ואח״כ והיה החזה לאהרן ולבניו (שם.). וכן דרשו שם בת״כ, מנין שאין אהרן ובניו זכאים בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים, ת״ל והקטיר וכו׳ ואח״כ והיה החזה (שם.). הנה שבני עלי לא היו רוצים להמתין שיקרבו החלבים רק היו לוקחים הבשר קודם נגד הכתוב, והגדיל אשמתם שלא היו עוד מקטירים החלבים ומניחים אותם, כמ״ש ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וכו׳ (שמואל א׳ ב, טז.). ואיתא במדרש שמואל (מדרש שמואל פ׳ ו׳.) ז״ל, תני רשב״י אמר להם הב״ה מפני מה אתם אוכלין שירי מנחה ומניחין את הקומץ לזבובים, ומפני מה אתם אוכלין את הבשר ומניחין את החלבים שטוחין בחמה. מה ישראל אומרים לו, יבא כהן ויזרוק את הדם ויקטיר החלבים ואח״כ יקח לו בשר, ומה הכהן אומר להם הדם איני זורק והחלבים איני מקטיר, תנה בשר לצלות לכהן (שמואל א׳ ב, טו.). ע״כ. ולמדו כל זה מדכתיב ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה׳ (שם יז.). כי מתחלה קרייה חטאת שהיו נוטלים יותר מחלקם, ואח״כ היו נוטלים קודם שיקטירו החלבים למזבח, וזהו גדולה מאד את פני ה׳ שהיו מקדימים חלקם לחלק גבוה. ועל הכל כי ניאצו האנשים את מנחת ה׳. שהיו מניחים את הקומץ לזבובים ולא היו מקטירים אותו כלל. ולכן מתחלה אמר ותהי חטאת הנערים. דהיינו מה שהזכיר בפסוקים הקודמים, ובא נער הכהן וכו׳ (שם יג.). כל אשר יעלה המזלג (שם יד.). ואח״כ ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר וכו׳ (שם טו.). דהיינו ליקח יותר מן הראוי, וגם תחלה קודם שיקריבו החלבים. וכנגד אלו אמר חטאת הנערים. ואח״כ כי ניאצו האנשים, הם בני עלי עצמם את מנחת ה׳. שהיו אומרים הדם איני זורק והחלבים איני מקטיר. ואמר את פני ה׳ לפי שזה א׳ מהעבירות שאין הפרגוד ננעל בפניהם (בבא מציעא נט.). והוא הגזל שהיו גוזלים לגבוה, וכתיב חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד (ירמיה ו, ז.). לכן אמר את פני ה׳. ולכן הוכיח איש האלקים לעלי וא״ל למה תבעטו בזבחי ובמנחתי (שמואל א׳ ב, כט.). כי לא זו בלבד שלא היו רוצים להקטיר החלבים למזבח שצריך בהם מעשה רב להדיח החלבין ולהקטירן. אלא אף במנחתי שאין צריך טורח רק להניח הקומץ על האש גם זה לא עשו. ולכן מדה כנגד מדה הנה ימים באים וגדעתי את זרועך וכו׳ מהיות זקן בביתך (שם לא.). ואיתא בסנהדרין פ״א (דף יד.), מנין שאין נסמכין לבית עלי, שנאמר ולא יהיה זקן בביתך (שמואל א׳ ב, לב.). מאי זקן אילימא זקן ממש, והא כתיב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים (שם לג.). אלא סמיכה. כי הם לא רצו לעשות כתורה וכמצוה להקטיר החלב לגבוה ואח״כ ליטול את חלקם, לכן לא יזכו להורות וללמד לישראל חק ומשפט. ולפי שהיו רוצים לדחוק את השעה וליטול הבשר קודם הקטר החלבים, לכן וכל מרבית ביתך ימותו אנשים קודם זמנם. ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל (שם כב.). שני רבויים דהיינו מה שאמרנו שהתחילו בהדיוטים ואח״כ לכל ישראל, וגם כי שתי עבירות בידם, ליקח יותר מדאי ולנאץ את מנחת ה׳, ועוד שהגוזל את הרבים הוא מהדברים שנועלים דרכי התשובה, כמ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכות תשובה, וזהו לכל ישראל. ואת אשר ישכבון וכו׳ (שם.). שפי׳ ז״ל (יומא ט:), מתוך ששיהו את קיניהן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום. וזאת אשר דבר להם אביהם למה תעשון כדברים האלה (שמואל א׳ ב, כג.). דהיינו כאילו שכבתם את הנשים, לפי שאתם גורמים שלא ילכו אצל בעליהם, ואף זו מן התוכחות, כי המונע את הרבים מלעשות מצוה אין לו תשובה (רמב״ם הלכות תשובה פ׳ ד׳. ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עון גדול והעושה א׳ מהן אין הקב״ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה.). אשר אנכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה (שמואל א׳ ב, כג.). דהיינו קלא דלא פסיק, וחזר ואמר אל בני כי לא טובה השמועה (שם כד.). ואז״ל (קדושין פא.), לוקין על לא טובה השמועה. לפי שכתב הרמב״ם ז״ל בפי״א מהלכות מעשה הקרבנות, כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה ע״כ. והראשון כנגד הנשים ששהו קיניהן, והב׳ כנגד הקרבנות שלא היו מקריבים כתקונם, ואמר מעבירים עם ה׳ (שמואל א׳ ב, כד.). כי אין לומר אויבים הוא דאפקוה לקלא רק עם ה׳, ושארית ישראל לא ידברו כזב. הנה כי כן למדנו כי הרוצה בשל חבירו מה שבקש לא ניתן לו ומה שבידו לוקחין הימנו, כבני עלי שניטלה מהם כהונה גדולה וגם נתקצרו ימיהם וימי בניהם עד עולם.

כזה ראינו במלכים ב׳ ד׳. ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלקים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו ויאמר תן לעם ויאכלו (מלכים ב׳ ד, מב.). ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש ויאמר תן לעם ויאכלו כי כה אמר ה׳ אכול והותר (שם מג.). ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר ה׳ (שם מד.). וקשה מה שייך זה לפ׳ תזריע שמכאן מתחילין ההפט׳, ועוד למה קראם בכורים, ועוד קשה ׳מה אתן זה׳ שהרי היו עשרים לחם וכרמל, והיה לו לומר מה אתן אלה, ולמה תמה ואמר ׳מה אתן זה׳ שהרי בזמן רעב לא היה מעט. ולמה לו לאלישע לומר לו בשם ה׳ אכול והותר, יצוהו מה יעשה לבד. אך בכתובות פי״ג (דף קה:), תניא ואיש בא מבעל שלישה וכו׳ (מלכים ב׳ ד, מב.). וכי אלישע אוכל ביכורים היה, אלא לומר לך כל המביא דורון לת״ח כאילו מקריב ביכורים. ופרש״י וכי אלישע אוכל ביכורים, והלא לאו כהן הוה. עוד שם אילימא דכלהו לפני מאה איש בשני בצורת טובא הוו, אלא כל חד וחד קמי מאה איש. ופרש״י (רש״י כתובות קו.) ז״ל, אוכלי שלחנו תרי אלפי ומאתן, דכתיב עשרים לחם. ולחם בכורים הרי כ״א וכרמל כ״ב ע״כ. וזה שכתוב קודם זה ואלישע שב הגלגלה והרעב בארץ (מלכים ב׳ ד, לח.). וה׳ הזמין לו להאכיל לבני הנביאים היושבים אתו. ודייקו רז״ל וכי אלישע אוכל ביכורים, שהרי לא היה כהן והביכורים לכהן. ועוד כי בפסח היה, כמ״ש רש״י (רש״י. מלכים ב׳ ד, מב.) ז״ל, שהיה זמן שהתבואה מבכרת. וכ״כ הרד״ק ז״ל. ושנינו (בכורים א, ג.), אין מביאין בכורים קודם לעצרת. לכן דרשו ז״ל ויבא לאיש האלקים. כי להיותו איש האלקים המביא לו דורון הרי הוא כמקריב בכורים. והכיר אלישע כי מה׳ היתה זאת להחיות עם רב אשר אתו, ולכן אמר תן לעם ויאכלו (מלכים ב׳ ד, מב.). ויאמר משרתו (שם מג.), כלומר לא יפה דבר כי להיותו משרת לאיש האלקים אשר הוא מלומד בניסים לא היה לו לדבר כן. ואמר מה אתן זה לפני מאה איש. לפי שלא היה מגיע לכל מאה רק לחם א׳ כדבריהם ז״ל (כתובות קו.). וא״ל כי כה אמר ה׳ וכו׳ (מלכים ב׳ ד, מג.). להיות שגחזי טעמא אמר ליה, דאיתא בפ׳ איזהו נשך (בבא מציעא סב.), תניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד א׳ מהם קתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה א׳ מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה א׳ מהם במיתת חבירו, עד שבא ר״ע ולימד וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו.). חייך קודמין לחיי חבירך. ז״ש גחזי ׳מה אתן זה לפני מאה איש׳ שלא יהיה להם כדי שביעה ומוטב שיאכלו מהם ויחיו, ולכן השיבו אלישע ע״פ הנבואה כי יאכלו ענוים וישבעו (תהלים כב, כז.), וכן הוה. ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו (מלכים ב׳ ד, מד.). ואל תאמר כי זה היה מרצונם הטוב להותיר ממאכלם אף שלא אכלו לשבעה כי לא כן היה רק ויותירו כדבר ה׳. שאכלו לשובע ויותירו. 

הרי זה בא ללמד כי לא נכנס אלישע בגבול שאינו שלו לאכול בכורים, כי הביא לו האיש מנחה למען יאכל וישבע, והוא לא כן ידמה רק להחיות אותם הנביאים. ולכן סמך אחריו ונעמן צר צבא מלך ארם וכו׳ (מלכים ב׳ ה, א.). כי הוא רצה ליטול מה שאינו שלו, כמ״ש שם בילקוט, והאיש היה גבור חיל מצורע (שם.). ולמה נצטרע בשביל ששבה מא״י נערה קטנה, וכן אתה מוצא לעתיד לבא וזאת תהיה המגפה וכו׳ המק בשרו (זכריה יד, יב.). ע״י שנתגרו בישראל, שנאמר אשר צבאו על ירושלים (שם.). ע״כ. ז״ש ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים כי בו נתן ה׳ תשועה לארם וכו׳ (מלכים ב׳ ה, א.). וקשה מאי כי בו, היל״ל כי על ידו, לכן נלע״ד שיובן עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין צו:), ת״ר נעמן גר תושב היה וכו׳, ואף מבני בניו של אותו רשע בקש הב״ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת מי שהחריב ביתך ושרף את היכלך תכניסהו תחת כנפי השכינה, היינו דכתיב רפאנו את בבל ולא נרפאתה (ירמיה נא, ט.). ע״כ. הרי שהגר הוא רפואה וחיים אל כל האומה, אשר על כן נשבע הב״ה שלא יקבלו גרים מזרעו של עמלק, כמ״ש במכילתא פ׳ בשלח. לכן אמר כי בו נתן ה׳ תשועה לארם. כי להיותו גר תושב וממנו יעמדו גרים, בעבור זה תהיה תשועה לארם, וזאת היתה לו לכבוד והדר. והאיש היה גבור חיל מצורע. כי להיותו גבור חיל אף שנצטרע היה רואה פני המלך. ונתן טעם למה נצטרע, וארם יצאו גדודים וישבו מא״י נערה קטנה (מלכים ב׳ ה, ב.). הרגישו רז״ל שאם היתה נערה כבר יצאה מקטנותה לכן פירשו שהיתה מעיר נערון. אך נלע״ד שבא להורות על חכמתה, וזה שהמה דרשו (סוטה יב:) על והנה נער בוכה (שמות ב, ו.). קולו כנער. דהיינו שהיה כחו גדול ואף כי קטן היה הורה על חכמתו. אף כאן נערה בחכמה הגם שהיתה קטנה בשנים. ויורה על זה מ״ש ותהי לפני אשת נעמן (מלכים ב׳ ה, ב.). שלא אמר ותהי לשפחה לאשת נעמן רק ותהי לפני אשת נעמן, שקדמה היא בחכמתה לאשת נעמן. ויורה על חכמתה מה שאמרה אל גברתה, אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון (שם ג.). כלומר שילך בעצמו לפני הנביא הגם שהוא בשומרון רחוק ממנו, אז יאסוף אותו מצרעתו (שם.). כלומר לא כן אם לא ילך אצלו, כי הכירה הנערה גאותו של נעמן כמ״ש לקמן, ולכן אמרה לו אחלי אדוני וכו׳. כי הנה הנערה הזאת היתה יודעת מעשי אלישע ונסים שהיו על ידו שהחיה את המת, וכ״ש שיהא כחו יפה לרפאתו מצרעתו, כי המצורע חשוב כמת (נדרים סד:). ואפשר ג״כ כי חשבה שעל ידי זה ישלחנה חפשי לנפשה. וגם נעמן חשבה מאד שלכן ויבא ויגד לאדוניו לאמר כזאת וכזאת דברה הנערה אשר מארץ ישראל (מלכים ב׳ ה, ד.). כי גם נעמן דייק דבריה, אחלי אדוני וכו׳. וזהו ויגד לאדוניו. אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). שהגיד לאדוניו כי הנערה בחכמתה אמרה לו שצריך שילך בעצמו לפני הנביא אשר בשומרון, ולא יקחהו פה רק שילך אליו שמה כי אז יאסוף אותו מצרעתו, ולא לשלוח לו שיבא פה דמשק. ולכן צריך שיתן לו רשות לילך שם כי כזאת וכזאת דברה הנערה, שאעפ״י שהיא קטנה הרי היא גדולה בחכמה, ויותר שהיא מא״י ארץ מגדלת חכמים ((בבא בתרא קנח:) אוירא דארץ ישראל מחכים.). ויאמר מלך ארם לך בא (מלכים ב׳ ה, ה.). הרי זה מורה באצבע כי כל עשתונותיו היו שימהר לילך ולשוב ולא יתעכב וזהו לך בא, שלא יאחרו פעמיך לדרך ותכף תחזור ותבא אלי, ולכן ואשלחה ספר אל מלך ישראל. שלא יעכבך מונע ולא יאחר הנביא לעשות צרכי רפואתך. וגם נעמן הראה כי כונתו להזדרז ולשוב על כנו לשרת למלך, ולכן אמר וילך ויקח בידו עשר ככרי כסף וכו׳ (שם.). שהיה לו לומר ויקח בידו וכו׳ ואח״כ וילך, אך להורות על זריזותו שהלך בלי איחור הקדים ההליכה. ויבא הספר אל מלך ישראל לאמר ועתה כבא הספר הזה אליך וכו׳ (שם ו.). כלומר אלה הם דברי הספר, דהיינו פתשגן הכתב. א״נ לאמר אל הנביא כדי שיזרזהו מלך ישראל. ועתה כבא וכו׳. כי יש לי צורך מנעמן ולכן עליך הדבר לגמור. הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי. ועבד מלך מלך (שבועות מז:). ואספתו מצרעתו (מלכים ב׳ ה, ו.). כלומר שאתה תצוה לנביא שירפא את צרעת נעמן, והיה זה ואספתו מצרעתו מוסב אל מ״ש ויבא הספר אל מלך ישראל לאמר (שם.). שכבר פי׳ לאמר לנביא. ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו וכו׳ (שם ז.). קשה דלמה לו לקרוע בגדיו, שאם פחד ממלך ארם שמא עלילה היא זו להתגולל עליו ולעשות מלחמה עמו למה קרע בגדיו. אך נלע״ד כי להיות שהקדים כי בו נתן ה׳ תשועה לארם (שם א.). ופרש״י ז״ל, הוא משך בקשת לתומו והרג את אחאב. נזכר עתה יהורם בן אחאב בראותו אותו כי הוא אשר הרג את אביו וקרע בגדיו על מיתת אביו, וגם כי אמר האלקים אני להמית ולהחיות כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו (שם ז.). כלומר ששולח נעמן זה אלי ולא זכר מה שעשה לאבי, ואף כי משך בקשת לתומו, מי שלח ידו במלך וניקה. ובשביל זה לא היה לו לשלוח אלי איש זה. וזה פחדי כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי (שם.). שמבקש תואנה להפר בריתו אתי ולקום עלי מלחמה. ויהי כשמוע אלישע איש האלקים כי קרע מלך ישראל את בגדיו (שם ח.). שזה יורה על פחדתו אליו, וישלח אל המלך לאמר למה קרעת בגדיך (שם.). כלומר אם אתה מלך אל ירך לבבך כי יבא נא אלי בלי איחור ועיכוב, וידע כי יש נביא בישראל (שם.). כי לא ככל הגוים בית ישראל, כי הגוים אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו (דברים יח, יד.), אך ישראל יש להם נביא אמת כי שכינה שורה בהם, כי מימות בלעם נסתלקה נבואה מא״ה ((סנהדרין קו.) א״ר יוחנן בתחלה נביא ולבסוף קוסם. רש״י שם. ד״ה ולבסוף. שנתן עיניו לקלל את ישראל ניטלה ממנו נבואה ונעשה קוסם.). ויבא נעמן בסוסיו וברכבו (מלכים ב׳ ה, ט.). כתיב בסוסו שהיה רוכב על סוסו ולא ירד לכבוד הנביא רק בגאותו ובזדון לבו ויעמוד פתח הבית לאלישע (שם.). שלא נכנס לביתו. א״נ כיון שהיה מצורע לא רצה ליכנס לבית הנביא. וישלח אליו אלישע מלאך לאמר (שם י.). כי בראות אלישע שנעמן מתנהג בגאוה ובגודל לבב גם הוא לא רצה לילך אליו בעצמו רק שלח לומר לו, הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן (שם.). וקשה דהיל״ל לך ורחצת מאי הלוך. אלא כי ראה אלישע שנעמן נוהג עצמו ברמים לכן א״ל הלוך כלומר אם תרצה, ורחצת שבע פעמים בירדן. אפשר שהטעם משום דאיתא בערכין פ״ג ((ערכין טז.) א״ר שמואל בר נחמני א״ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גלוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות עין.), על שבעה דברים נגעים באים. ואם היו כלם או מקצתם בנעמן ירחץ ז׳ פעמים בירדן ויטהר מצרעתו. ולפי שכתוב במרים כשנצטרעה, אל נא תהי כמת וכו׳ ויאכל חצי בשרו (במדבר יב, יב.). לכן אמר וישוב בשרך לך וטהר (מלכים ב׳ ה, י.). ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא (שם יא.). כלומר אף שאינו רגיל לצאת לאחרים. אמרתי שאלי שאני שר צבא מלך ארם יצא יצוא, לא זו בלבד שיצא מביתו אלא גם יצא לקראתי לדרך. ועמד וקרא בשם ה׳ אלקיו (שם.). שיתפלל עלי והניף ידו אל המקום אשר שם הצרעת, ובזה ואסף המצורע (שם.). שיאספהו אל ביתו. ויגשו עבדיו וידברו אליו (שם יג.). כבר אז״ל (ילקוט יהושע י״ד.), שהגשה משמשת ג׳ דברים, הגשה לפיוס ולמלחמה ולתפלה (רש״י. בראשית יח, כג.). אף כאן ויגשו עבדיו וידברו אליו קשות. כלומר אתה מבזה את הנביא שזה כחו לאלוקו לרפאתך. ואח״כ ויאמרו לשון פיוס, אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה (מלכים ב׳ ה, יג.). שאפילו אמר לך דבר גדול וקשה היה לך לעשותו, וכל שכן שאמר אליך רחץ וטהר (שם.). שדבר בלשון ודאי שברחיצתך תטהר לגמרי ולא שם ספק בדבריו, וזאת היא תפלתם אליו שאל ישלח אחרי גוו דברי הנביא, ושמע בקולם. וירד ויטבול בירדן וכו׳ (שם יד.). ואז הכיר כי גאותו טרדתו ופרחה בו צרעת. וישב אל איש האלקים הוא וכל מחנהו ויבא ויעמוד לפניו (שם טו.). כלומר בענוה ויראה כי ידע כי איש האלקים הוא וראוי לכבוד. ותיקן כל מה שעיות מתחילה, כי הנה בבואו אליו היה לו להקדים ולשלוח לו הדורון שהביא וליכנס לפניו בכריעה על ברכים לבא להתחנן לו יאספהו מצרעתו, והוא לא כן עשה רק ויבא נעמן בסוסיו וברכבו כאשר פירשנו לעיל, ויעמוד פתח הבית לאלישע (שם ט.). הזכירו בשמו כי לא חשבו רק כאיש דעלמא. אך עתה כי ראה כי נתרפא מצרעתו, וישב אל איש האלקים (שם טו.). ולא הזכירו בשמו לחשיבותו, ויבא ויעמוד לפניו. באימה ויראה. ויאמר הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל (שם.). ואיתא שם בילקוט ז״ל, יתרו אמר כי גדול ה׳ מכל האלקים (שמות יח, יא.). ורחב אמרה כי ה׳ אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל (יהושע ב, יא.). ונעמן הודה בדבר יותר מהם, שנאמר הנה נא ידעתי וכו׳. שדווקא בישראל גדול שמו, ושאר האומות אינם מכירים גדולתו ואין שום שליט בארץ אלא בישראל. ועתה קח נא ברכה מאת עבדך (מלכים ב׳ ה, טו.). אין ועתה אלא תשובה (בראשית רבה פ׳ כ״א.). כלומר הנה שבתי וראיתי כי אני חטאתי מתחילה שלא להחשיבך, ועתה חוזרני בי ומכיר אלוקותו ית׳, ובשביל זה ראוי לך שתקח מנחתי מידי כי עתה ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני. ויאמר חי ה׳ אשר עמדתי לפניו אם אקח ויפצר בו לקחת וימאן (מלכים ב׳ ה, טז.). כשם שדרשו בבועז (רות רבה פ׳ ה׳.), חי ה׳ שכבי עד הבקר (רות ג, יג.). ליצרו נשבע. כך נאמר כאן שגם אלישע ליצרו נשבע שמא יפתנו ליקח מאת נעמן כיון שרפואתו באה מידו. ואמר אשר עמדתי לפניו כי אני נביא, ואין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צב.). ואיני צריך לברכתך. אך קשה לנעמן שכיון ששמע שבועה מפי אלישע איך עלה על לבו להפציר עוד שיקבל ממנו. ואפשר כי פירש רש״י ז״ל, אם אקח (מלכים ב׳ ה, טז.). שדמי ע״א מעורבין בו ע״כ. והוא הפציר בו לומר שממון זה שלו ואין דמי ע״א מעורבין בו. א״נ ועיקר שבתחלה אמר אם אקח ר״ל הכל, כמו שאמר נעמן קח נא ברכה (שם טו.). דהיינו כל הממון שהביא. ואז מצא מקום נעמן להפציר בו כי לא מידו יקח הכל רק לקחת מקצת ועכ״ז וימאן. ואעפ״י שאמרו (ברכות י:), הרוצה ליהנות יהנה כאלישע. לא רצה ליהנות בזה כדי לקדש שמו ית׳, כי לא לשם ממון הוא עושה רק על פיו ית׳.

ואח״כ כתוב ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלקים הנה חשך אדוני את נעמן הארמי הזה מקחת מידו את אשר הביא חי ה׳ כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה (מלכים ב׳ ה, כ.). קשה וכי עד עתה לא ידענו שגחזי נער אלישע ושאלישע היה איש האלקים. ועוד שנשבע להרע ולמי נשבע. אמנם הגיד הכתוב כי בשתים חטא גחזי. הא׳ להיותו נער אלישע, וכיון שראה שרבו לא רצה לקבל מנחת נעמן כדי להראותו שאין לו חמדת הממון, גם הוא היה לו לעשות כן. ועוד שהיה לו לחשוב שלהיות אלישע איש האלקים דמטמרן גליין ליה, לא ימנע שרוח הקדש יגיד לו מה שהוא יקבל מנעמן בהצנע. והנה איתא בפ״ק דסוטה (דף ט:), וכן מצינו בקין וכו׳ וגחזי שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שהיה בידם נטלו מהם. והיכן מצינו בגחזי כן שהרי נעמן נתן לו מה שביקש, ולא ניטל ממנו כלום. אך גחזי היה מתלמידיו של בלעם הרשע שהיתה נפשו רחבה (אבות ה, כה.), וכל יום התאוה תאוה להביא אליו כל אותו ממון שהביא נעמן לאיש האלקים, ואע״פ ששאל מעט סבר שנעמן יתן לו וגם את הכל יקח, וכמו שראינו שהוא שאל ככר כסף (מלכים ב׳ ה, כב.), וא״ל נעמן הואל קח ככרים (שם כג.). ולכן אמר הנה חשך אדוני וכו׳ (שם כ.). וכלומר שמנעהו מלעשות מצוה מקחת מידו את אשר הביא. הרי שעינו צרה על כל הממון, חי ה׳ כי אם רצתי אחריו (שם.). כלומר אף שאצטרך לישבע לנעמן, כמו שא״ל הואל קח ככרים (שם כג.). לא בשביל זה אמנע מהלוך אליו ולקחתי מאתו מומה (שם כ.). והביא שם בילקוט, אמר הב״ה אני אמרתי שלא יהא לך משלו מאומה, ואתה חזרת ולקחת ממנו מאומה, חייך מומו אתה נוטל, שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך (שם כז.). וקשה היכן מצינו שאמר הב״ה כן. אלא ודאי שמאמר הנביא חי ה׳ וגו׳ אם אקח (שם טז.). היה ע״פ הדיבר, שכן אמר אשר עמדתי לפניו. וא״כ שפיר קאמר אני אמרתי שלא יהא לך משלו מאומה, כי באמור הנביא חי ה׳ וגו׳ אם אקח. הסכים הב״ה בדבר ואתה חזרת, כלומר החזרת אחור שבועת אלישע וחללת שמו ית׳, שיאמר נעמן כי שבועת אלישע לא נתקיימה, ואין לך חלול ה׳ גדול מזה. חייך מומו אתה נוטל. ובזה נתקיים מה שבקש לא ניתן לו, שהוא סבר ליקח כל הממון ולא נתן לו אלא מקצת. ומה שבידו ניטל ממנו, שכן אמרו בנדרים פ״ט (דף סד:), ארבעה חשובים כמתים וא׳ מהם המצורע, שנאמר אל נא תהי כמת (במדבר יב, יב.). שהוקש לעני שגם הוא חשוב כמת. ועוד יובן עם מה ששנינו בפרק י׳ דסנהדרין (דף צ.), שלשה מלכים וד׳ הדיוטות אין להם חלק לעה״ב וכו׳, בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי. הרי שאבד חלקו של העה״ב שזכה ע״י ששירת לאלישע ועתה ניטל ממנו. אך יקשה לזה מאי דאיתא בזהר פ׳ תזריע דף נ״א א׳. א״ר יהוד׳ כתיב וצרעת נעמן תדבק בך וכו׳ (מלכים ב׳ ה, כז.). א״ל אנא פלחנא בשמושא עלאה לגבי אליהו וזכינא בתרין חולקין, דהא פלחנא ליה בקשוט ואנת רשע פגימת לי, אומית לשקרא וחמידת, הא עברת על אורייתא כלה, ומאן דאעבר על דא מית הוא לעלמא דאתי, אבל בגין דפלחת לי שמושא דילך לא להוי למגנא, תהוי מית בעלמא דין ובעלמא דאתי לא, ובג״כ וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך וכו׳. ואפשר לי לישב עם מאי דאיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קז:), ויבא אלישע דמשק (מלכים ב׳ ח, ז.). להיכא אזל, א״ר יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר וכו׳. כי הנה כשאלישע קללו וצרעת נעמן תדבק בך. כונתו היתה שישא עונו בעה״ז לפי שעבר על לא תחמוד ועל לא תשא והצרעת יכפר לו. שלא יאבד חלקו לעה״ב. אך כשהוסיף על חטאתו פשע שחטא והחטיא את הרבים, כמ״ש שם בפ׳ חלק, מאי עבד, איכא דאמרי אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים לארץ וכו׳. אז אין לו חלק לעה״ב כדתנן במתניתין, וכל דברי חכמים קיימים. ואפשר עוד שלפי מעשיו אין לו חלק לעה״ב, אך בזכותו של אלישע יהיה לו חלק לעה״ב, שכן אמרו שם בפ׳ חלק (סנהדרין קה.), מואב סיר רחצי (תהלים קח, י.). זה גחזי שלקה ע״י רחיצה. ורש״י ז״ל פירש כדוד דאתי ממואב הוא סיר רחצי, גחזי שסר ונצטער על עסקי רחיצה ע״כ. ונלע״ד שמואב הוא כמו מאב (רש״י. בראשית יט, לז.), שהנביא נק׳ אב, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב׳ ב, יב.). וכן אלישע נק׳ אב ככתוב במלכים ב׳ ו׳. ויאמר מלך ישראל אל אלישע האכה אכה אבי (מלכים ב׳ ו, כא.). הנה כי כן מאב שהוא אלישע הנביא ששירת אותו גחזי, סר ממנו אותו הטנוף והביאו לחיי העה״ב ומצואתו רוחץ, הגם שמצידו לא היה ראוי לקבל חלקו בעה״ב ודוק. וירדוף גחזי אחרי נעמן וכו׳ (מלכים ב׳ ה, כא.). ויאמר שלום אדוני שלחני לאמר הנה עתה זה באו אלי שני נערים מהר אפרים וכו׳ (שם כב.). רצה לתת לו התנצלות שלא יאמר שקר אתה דובר, כי אלישע נשבע שלא לקחת כלום ואיך יעבור על שבועתו. ולכן אמר לו הנה עתה זה (שם.). כלומר ראה זה חדש הוא ואדעתא דהכי לא נדרי, ולכן תנה נא להם ככר כסף. כלומר איני רוצה לקבל כלום רק הם יקבלו ממך שתזכה להם ע״י אחר. ולפי שנעמן ידע כי לא תצא כזאת מאלישע, א״ל הואל קח ככרים (שם כג.). ולא א״ל שיקח הכל. ויפרץ בו. שפרץ פרץ על פני פרץ, שלא די שעבר על דעתו של אלישע אלא שנשבע לשקר. ולאמת דבריו ויצר ככרים כסף (שם.). ויתן אל שני נעריו של נעמן. כי לא שוה לו דבר גחזי ורצה שנעריו יתנום אל הנביאים. אמנם ויבא אל העופל (שם כד.). שתרגם יונתן לאתר כסי. ויקח מידם. שעבר על דעת נעמן ג״כ וישלח את האנשים וילכו (שם.). והוא בא ויעמוד אל אדוניו (שם כה.). כאיש אשר צדקה עשה. ולא אמר לפני אדוניו כמראה עצמו שלא יצא מאתו רק תמיד היה אצלו, ויאמר אליו אלישע מאין גחזי (שם.). וכתיב מאן, כמו מאן בלעם הלוך עמנו (במדבר כב, יד.). כלומר עד מתי מאנת לענות מפני כי בודאי איני רוצה עוד בשמושך כי אינך כדאי לשמש לפני, העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזתים וכרמים וכו׳ (מלכים ב׳ ה, כו.). מכאן ראיה שכונת גחזי היתה שנעמן יתן לו הכל, ומה שביקש לא ניתן לו, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם (שם כז.), שמה שבידו ניטל ממנו. ועוד שכתוב ויצא מלפניו מצורע כשלג (שם.). מאי מלפניו, שלא זכה עוד לשמשו, ובזה מה שבידו שכר שמוש הצדיק ניטל ממנו. אך עדין יקשה אם הוא חטא בניו מה חטאו, והרד״ק ז״ל פי׳ שבניו ידעו בדבר. ועדין הקושיא במקומה עומדת כי אף שידעו בדבר מי יאמר שיוכלו למחות בו. ובזהר פ׳ תזריע נ״א א׳. אי הוא חטא בנוי אמאי ילקון, אלא אלישע יתיר משאר נביאי חמא, חמא דלא נפיק מגחזי ברא מעליא, ועל דא לייט לכלהו ע״כ. ועל פי הפשט נלע״ד לתרץ דגרסי׳ בפ׳ שבועת הדיינין (שבועות לט.), דהבא לישבע אומרים לו הוי יודע שכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ע״כ. וגחזי נשבע לשקר כדלעיל, והנגעים באים על שבועת שקר, כדאיתא בפ״ג דערכין (דף טז.), ולכן גם בניו ישאו עונו.

ושם במלכים ב׳ ז׳. וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער וכו׳ (מלכים ב׳ ז, ג.). ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קז:), זה גחזי ושלשת בניו. וקשה מהיכן למדו לומר כן, ועוד היל״ל וארבעה מצורעים היו פתח השער, דבאמרו מצורעים ודאי שהיו אנשים. אך אשר על כן למדו רז״ל לומר שהיו גחזי וג׳ בניו. להורות דאכתי בפחזותייהו קיימי, והוא דבר הלמד מעניינו, כמו שכתוב בענין וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו וכו׳ (מלכים ב׳ ז, ח.). כי לא יאות לעשות כן רק היה להם תכף להגיד לשוערים כדי שיגידו למלך אלא שעוד לא זרו מתאותם ולכן היו עדין מצורעים. ועוד יורו דבריהם, ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו (שם ג.). כי לא בטחו בקונם, ולזה יכון ׳וארבעה׳ עם ו׳ החבור כלפי מ״ש תחלה ענין השליש שאמר, הנה ה׳ עושה ארובות בשמים (שם ב.). וגם אלה שגו ולא בטחו בקונם יעשה לישראל פלא ונסים. אם אמרנו נבא העיר וכו׳ (שם ד.). כי אעפ״י שהמצורע אינו נכנס לעיר אפשר שבשעת מלחמה נחלה פניהם ויתנו לנו רשות ליכנס. וזהו אם אמרנו אל בני העיר נבא העיר בשעת הדחק כגון זו. והרעב בעיר ומתנו שם. ואם ישבנו פה ומתנו במלחמה, כי אנשי ארם ימיתו אותנו. ועתה בלי איחור לכו ונפלה. ומאי לכו. אלא הכוונה לכו ממחנה ישראל ונפלה אל מחנה ארם. ואם יחיונו נחיה. שיתנו לנו לאכול ונחיה ולא נמות ברעב, ואם ימיתונו כאויבים כי יחשבו אותנו למרגלים הלא טוב לנו שמבלי זה ומתנו. כבר אנו מתים ברעב. ויבאו המצורעים האלה עד קצה המחנה וכו׳ (שם ח.). הראו כונתם לתאות הממון, דאילו ויאכלו וישתו לחיי. אך וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו. זה רע כי פנו אל הממון ולא טוב הדבר. וכל הפסוקים מבוארים. אין עוד רק מה שחזר ואמר ויהי כדבר איש האלקים אל המלך לאמר סאתים שעורים בשקל וכו׳ (שם יח.). שהוא כפל ענין שכבר נכתב לעיל. אשר על כן צריך לחזור על הראשונות דכתיב לעיל, ויאמר אלישע שמעו דבר ה׳ כה אמר ה׳ כעת מחר סאה סלת בשקל וכו׳ (שם א.). ויען השליש וכו׳ (שם ב.). הנה בפ׳ הרואה (ברכות נה.), א״ר יוחנן שלשה הב״ה מכריז עליהם בעצמו רעב שבע ופרנס, רעב דכתיב כי קרא ה׳ לרעב וכו׳ (מלכים ב׳ א, ח.). ע״כ. ז״ש שמעו דבר ה׳. שכבר הכריז עליו הב״ה. וחזר ואמר כה אמר ה׳ כעת מחר וכו׳ (מלכים ב׳ ז, א.). כי יאמר נא מלך ישראל למה תמתין למחר תעשה הנס עתה. לכן כה אמר ה׳. שמאת ה׳ היתה זאת להמתין למחר כי זה דרכו ית׳, למען לו ישמעו וייחלו וידעו כי ממנו הכל. ויען השליש אשר למלך נשען על ידו (שם ג.). הרי זה עז פנים לדבר לפני המלך ולהבזות הנביא, וזהו את איש האלקים. ויאמר הנה ה׳ עושה ארובות בשמים (שם ב.). כלומר ודאי שכן עשה, ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח (תהלים עח, כג.). וכתיב אם לא אפתח לכם את ארובות השמים (מלאכי ג, י.). אמנם עתה שאין הדור יפה היהיה הדבר הזה ויאמר הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל. כי המוותר על דברי נביא מיתתו בידי שמים (סנהדרין פט..). וכתב הנכה שהם אותיות הן כה, כלומר למחר יהיה האות הזה, ובשעת מעשה כתוב והמלך הפקיד את השליש אשר נשען על ידו על השער (מלכים ב׳ ז, יז.). הרלב״ג ז״ל פירש שכבר הפקידו לאנשים שישמרוהו שם, באופן שבעבור העם שם ירמסוהו בעבור מה שדבר כנגד הנביא ע״כ. ובמחילה מכבודו לא מצינו שהמלך כיהה בו בדברו כנגד הנביא, ומזה ראיה שלא הרע בעיניו מה שדבר השליש. שהרי לעיל אמר המלך, כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו היום (מלכים ב׳ ו, לא.). ופרש״י ז״ל שהיכולת בידו לבקש רחמים. ואין לומר שבראותו שנתקיימו דברי הנביא הרע בעיניו דברי השליש ורצה ליסרו, שאין מן הכתובים הוראה לזה כלל, לכן אני אומר כי אדרבא המלך הפקיד את השליש אשר נשען על ידו על השער להצילו מרעתו, וזהו לשון הפקיד, שפקד עליו שלא יצא משער העיר שלא יקראהו אסון בדרך. וזאת היתה לו מאת ה׳, כי וירמסוהו העם בשער וימות כאשר דבר איש האלקים (מלכים ב׳ ז, יז.). ולא יעשה דברו פלסתר, וכ״ש אשר דבר ברדת המלך אליו. כי דבר כן בעיני המלך ואינו ראוי שדברו ישוב ריקם. וחזר ופירש ויהי כדבר איש האלקים אל המלך לאמר (שם יח.). ויהי לשון צרה (מגלה י:), על השליש אשר זדה לדבר נגד הנביא בעיני המלך, שהיה ראוי לנזיפה והמלך לא כיהה בו, ובפרט באמרו סאתים שעורים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שומרון (מלכים ב׳ ז, יח.). שלהיות הדבר קרוב לא היה לו לפקפק בדברי הנביא. ולעיל אמר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל (שם א.). וכאן שינה והתחיל סאתים שעורים בשקל וסאה סלת בשקל (שם יח.). להורות כי דברי הנביא נתקיימו בכל מכל כל, ואף כי נשתנה הסדר לא נשתנה השער, ועכ״ז ויען השליש וכו׳ ויאמר הנך רואה בעיניך (שם יט.). שיתקיימו דברי ומשם לא תאכל. ומה שחשב המלך להצילו, זאת היתה לו סיבת מיתתו, ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות (שם כ.). כי אין חכמה נגד ה׳ (משלי כא, ל.).

אלו ההפטרות שפירשנו הם ענין לשני הסדרים שלנו כאשר נבאר. ותחלה נבאר סמיכות הפרשיות, כי הנה כתוב בסוף שמיני, להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל (ויקרא יא, מז.). וסמיך ליה אשה כי תזריע וכו׳ (ויקרא יב, ב.). ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ פינחס דף רכ״א ב׳. דישראל לא אכלי נבלות וטרפות וטנופא ולכלוכא דשקצים ורמשים כשאר עמין, דהא לבא איהו רכיך וחלש ולא נטיל למזוניה אלא ברירו וצחותא דכל דמא, ושאר פסולת אנח לכל שייפין דלא משגיחין בהאי, אלא כל פסולות וביש דכלא נטלין, ואינון בתקיפו כמה דאתחזי לון ע״כ. ז״ש להבדיל בין הטמא אלו א״ה, ובין הטהור אלו ישראל. והבדלה זאת היא בין החיה הנאכלת. כמ״ש ז״ל (תנחומא פ׳ שמיני.), ישראל שהם לחיי העה״ב צוה אותם את זה תאכל ואת זה לא תאכל. וזהו בין החיה הנאכלת שהם האומות, ובין החיה אשר לא תאכל לישראל. וכשם שהם מובדלים במאכלם, כך אם תלד זכר וביום השמיני ימול (ויקרא יב, ג.). להבדיל בין ישראל לעמים. וכשם שמובדלים מן העמים במלת המעשה כך במלת הלשון צריך שיהיו נבדלים מהם, שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג, יג.), ובפרט שיזהרו מלשון הרע, שכן כתוב ואנשי קדש תהיון לי (שמות כב, ל.). וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא (שמות כג, א.). שהוא אזהרה ללשון הרע. ולכן צוה בפ׳ תזריע, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וכו׳ והובא אל אהרן הכהן או אל א׳ מבניו הכהנים (ויקרא יג, ב.). ויש לדקדק למה אמר כאן אהרן הכהן או א׳ מבניו. יאמר סתם כמ״ש לקמן נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (שם ט.). אמנם איתא בזבחים פ״ט (דף פח:), מעיל מכפר על לשון הרע, יבא דבר שבקול ויכפר על קול, איני והא אריב״ל שני דברים לא מצינו כפרה בקרבנות ומצינו כפרה במקום אחר, ואלו הן שפיכות דמים ולשון הרע. לשון הרע מקטרת יבא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי וכו׳, ל״ק הא בצנעא הא בפרהסיא. כי הנה יש שני מיני לה״ר, או בצנעא וזה יכופר עם מעשה הקטורת הנעשה בפנים בצנעא, ולפי שאינו כל כך חמור נעשה בכל כהן. אך בפרהסיא הוא יותר חמור וצריך להתכפר במעיל הלובש הכהן גדול לבד, ולכן אדם כי יהיה בעור בשרו וכו׳ (ויקרא יג, ב.). אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה, ה.). זהו לה״ר (ילקוט קהלת ה׳. רמז תתקע״א. אל תתן את פיך. לדבר לשון הרע. להחטיא את בשרך, להלקות גופך בצרעת, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע. המוציא שם רע, ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך משגגה הוצאתי הדבור, למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף שהם לוקים בצרעת.). ולכן והובא אל אהרן הכהן. הלובש מעיל הקדש לכפר אם הוא בפרהסיא, או אל א׳ מבניו הכהנים. המכפרים בקטרת אם הוא בצנעא. ואח״כ סתם וכתב והובא אל הכהן על כל חטא אשר יחטא. וכבר אמרו שם בערכין פ״ג (דף טז.), על ז׳ דברים נגעים באים, על לה״ר וכו׳. והא מעיל מכפר על לה״ר, ל״ק הא דאהנו מעשיו אתו נגעים עליה, ואי דלא אהנו מעשיו מעיל מכפר.

והז׳ דברים הנ״ל הנה הנם (ערכין טז.), ארשב״ן א״ר יונתן על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גלוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות עין. וכלהו מפיק מקראי ע״ש (על לשון הרע דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית (תהלים קא, ה). על שפיכות דמים דכתיב ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע (שמואל ב׳ ג, כט). ועל שבועת שוא דכתיב ויאמר נעמן הואל קח ככרים (מלכים ב׳ ה, כג). וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך (מלכים ב׳ ה, כז). על גלוי עריות דכתיב וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו (בראשית יב, יז). על גסות הרוח דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו (דה״ב כו, טז). והצרעת זרחה במצחו (שם יט). ועל הגזל דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית (ויקרא יד, לו).). ובויקרא רבה פ׳ י״ו. זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד, ב.). הה״ד שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבת נפשו (משלי ו, טז.). ר״מ ורבנן. רמ״א שש ושבע הרי י״ג, ורבנין אמרין שבע, ומה מקיימין רבנן ושבע, זו שביעית שקשה כנגד כלם. זו היא הנסחא האמיתית. וא״ר יוחנן וכולן לקו בצרעת וכו׳. ונלע״ד שר״מ סבר יש אם למסורת, דכתיב ושבע תועבות נפשו. ולכן אמר שש הנה, ועוד ושבע תועבות הרי י״ג. ורבנן סברי יש אם למקרא דקרינן ושבע תועבת ל׳ יחיד, ואמר ושבע להורות שהשביעית קשה כנגד כולן. ואנחנו בשם אלקים נזכיר לכוונם א׳ לא׳ למצוא חשבון. כי עינים רמות כמשמעו הוא גסות הרוח. לשון שקר הוא כנגד צרות העין, וזה כמ״ש בויקרא רבה פ׳ י״ז. אומר אדם לחבירו השאילני קב חטים ואומר אין לי, קב שעורין אין לי, אשה אומרת לחברתה השאילני נפה אין לי, כברה אין לי, מה הב״ה עושה מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות לא היה אומר אין לי כלום ראו כמה חטים יש לו וכו׳. ידים שופכות דם נקי זה שפיכות דמים. לב חורש מחשבות און כנגד הגזל, שתמיד חורש מחשבות און איך יגזול ממון חבירו, וכמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קט.), על דור המבול שהיו מפקידים אפרסמון ביד מי שיש לו ממון ובלילה באים לריחו וגוזלים ממונו. רגלים ממהרות לרוץ לרעה זה ג״ע וכמ״ש ז״ל ((רש״י. משלי יט, ב) ואץ ברגלים חוטא. ורבותינו פירשו (עירובין ק:) גם בלא דעת, בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה. ואץ ברגלים חוטא, זה הבועל ושונה וכו׳.), ואץ ברגלים חוטא (משלי יט, ב.). יפיח כזבים עד שקר. היינו על שבועת שוא ושקר. ומשלח מדנים בין אחים זה לשון הרע שקשה כנגד כלן. וכאן יש מקום ללון על מה שלא ראינו בתורה עונש לשון הרע, ואם הוא כל כך חמור למה לא פירשה ענשו. כי לא מצינו בו אלא לאו גרידא, לא תשא שמע שוא (שמות כג, א.). לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט, טז.). האמנם נלע״ד כי עון לשון הרע הוא מפני שמסתעפים ממנו שפיכות דמים וכמה נזקים אחרים. ואפשר דלא אהנו מעשיו כי לא כל אדם מקבל לה״ר, ואין הב״ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ראש השנה טז:), לכן סתם ולא פירש ענשו כי כפי המשתלשל ממנו כך ענוש יענש כאשר יושת עליו. והוא מש״ה לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט, טז.). ובזה לא תעמוד על דם רעך. כי לה״ר הורג שלשה כנודע (ערכין טו:).

והנה שנינו בפ״ג דנגעים (נגעים ג, ג.), עור הבשר מיטמא בשני שבועות בשלשה סימנין, בשער לבן ובמחיה ובפשיון וכו׳. זהו כנגד לה״ר ההורג שלשה, לכן מיטמא בג׳ סימנים, והוא מ״ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, קהלת ה׳. ואיתא שם בילקוט (רמז תתקע״א.), אל תתן את פיך לדבר לה״ר, להחטיא את בשרך להלקות גופך בצרעת וכו׳. והוא מ״ש אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת (ויקרא יג, ב.). וקשה שאין והיה אלא לשון שמחה (בראשית רבה פ׳ מ״ב.), ומה שמחה יש כאן. אמנם כבר פי׳ בדרוש אחר לפ׳ זו (חלק ג׳, דרוש כ״ו לפרשת תזריע ומצורע.), כי הצרעת אינו חולי רק רושם ששולח הב״ה באדם גדול, למען ישוב מחטאתו ויפשפש במעשיו, ולכן שפיר קאמר והיה בעור בשרו לנגע צרעת. כי יש לשמוח בזה שרוצה הב״ה לטהרו כדי שלא יקח ענשו בעה״ב רק בעה״ז ושב ורפא לו. ולפי זה והובא אל אהרן הכהן (ויקרא יג, ב.). הם רופאי הנפש לא רופאי הגוף. וראה הכהן וכו׳ ושער בנגע הפך לבן (שם ג.). הנה שלשה אלה סימני טומאה סימנם שפ״ם, ועל שפם יעטה (ויקרא יג, מה.). רמז לעון לה״ר, שפתותיו דברו שקר ולשונו עולה תהגה, ולכן על שפם יעטה, ר״ת ש׳יער לבן, פ׳ישיון, מ׳חיה. שיודה על חטאו, והש׳ מורה ג״כ על שער צהוב שהוא סימן טומאה בנתק כמו שנזכיר. ואלה הם ד׳ כתות שאינן מקבלות פני שכינה, שהזכירו בסוף פ״ז דסוטה (דף מב.), כת ליצים, כת שקרנים, כת חנפים, כת מספרי לה״ר. ונלע״ד לתת בהם סימנים, שר״ת של״ח מעל פני ויצאו (ירמיה טו, א.). שאינן זוכין לראות פני שכינה, ור״ת של״ח ש׳קרנים ל׳צים לה״ר ח׳נפים. וג״כ ר״ת אם ישוך הנחש בלוא לח״ש (קהלת י, יא.). ל׳יצים ח׳נפים ש׳קרנים. וכלן הם בכלל לה״ר, ומה יתרון לבעל הלשון. כי שער לב״ן הוא כנגד כת שקרנים, כי המדבר שקר מהפך האמת לשקר, כך שער לבן נהפך משחור ללבן שזהו סימן טומאה, שאם היה לבן מתחלתו אין זה סימן טומאה, שכן כתוב ושער בנגע הפך לבן (ויקרא יג, ג.). ופרש״י ז״ל, מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע. ושער צהוב בא מחמת הגאוה, שכן כתוב זד יהיר לץ שמו (משלי כא, כד.). והרי זה כנגד כת ליצים, וצהוב הוא כמו זהוב, שעשיר יענה עזות (משלי יח, כג.), ומתלוצץ מכל אדם. כת חנפים היא המחיה, שבפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וזו היא המחיה שנראה בשר חי בשאת כאילו נתרפא מצרעתו ותחתיה תעמוד הבהרת. כת מספרי לה״ר הוא הפשיון, שכן לה״ר הורג שלשה (ערכין טו:), ומתפשט הנגע למרחוק, שכן אדם אומר לה״ר במקומו והשומע הולך למרחוק ועושה רושם, שלכן נמשל לחצים, חצי גבור שנונים וכו׳ (תהלים קכ, ד.). שיניהם חנית וחצים (תהלים נז, ה.). עוד יש רמז נכון באלה עם מ״ש ז״ל (ע״א יט.), אשרי איש (תהלים קיב, א.). אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ובשמחת בית השואבה היו אומרים (סוכה נג.), אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו. לכן כתוב וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן (ויקרא יג, ג.). כלומר שאפילו בזקנותו לא עשה תשובה ועודנו מחזיק בטומאתו, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו (שם.). שנשתרש בחטא, אז ודאי נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטימא אותו. כי אם לא ישוב ונשא עונו. ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו (שם ד.). שיש בו תקוה, שאם יהיו חטאיו כשנים כשלג ילבינו, ועמוק אין מראהו מן העור. שלא נשתרש בחטא, ושערה לא הפך לבן. שעדין הוא בבחרותו. והסגיר את הנגע שבעת ימים. כדי שיתן אל לבו לעשות תשובה וישוב אל ה׳ וירחמהו. ואם פשה תפשה המספחת בעור (שם ז.). שעבר עבירה ושנה בה שנעשית לו כהיתר (יומא פו:), או כי חטא והחטיא אחרים, וטמאו הכהן צרעת היא (ויקרא יג, ח.). או אם עושה תשובה של רמאות כטובל ושרץ בידו, וזהו ומחית בשר חי בשאת (שם י.). גם זה סימן טומאה, והנה כל אלה הם כלולים בעור הבשר שיש שם ג׳ סימנים הנ״ל.

עוד שנינו שם (נגעים ט, א.), השחין והמכוה מיטמאין בשבוע א׳ בשני סימנין, בשער לבן ובפשיון. הנה אלה שתי עבירות, שלכן אמרו סימני שחין ומכוה שוין הם, וחלקן לשתי פרשיות לומר שאין מצטרפין זה עם זה (חולין ח. (רש״י שם). ד״ה ולמה חלקן הכתוב. בשתי פרשיות ופירש משפט כל אחת בה ולא צירפם יחד, שהרי משפטן שוה והיה לו לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה.). כי השחין הוא כנגד שפיכות דמים. והיינו דתנן בפ״ט דנגעים (משנה א׳.), איזהו שחין לקה בעץ או באבן וכו׳. כי השחין בא מחמת מכה, ולפי שהמלבין פני חבירו הרי הוא כשופך דמים (בבא מציעא נח:), דאזיל סומקא ואתי חיורא. לכן כתוב והיה במקום השחין שאת לבנה אדמדמת או בהרת לבנה אדמדמת (ויקרא יג, יט.). והמכוה הוא כנגד ג״ע, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה (משלי ו, כח.). כן הבא אל אשת רעהו וכו׳ (שם כט.). ולכן תנן התם, איזו היא מכוה נכוה בגחלת וכו׳, כל שהוא מחמת האש זו היא מכוה. כי אש היא עד אבדון תאכל (איוב לא, יב.). ומטמאים בשער לבן, שזקן נואף אין הדעת סובלתו (פסחים קיג:), וכן מי ששופך דמים וגם בזקנותו אינו חוזר בו הוא סימן טומאה כי נפשו לא מטוהרה. ושתי עבירות אלה הולכים ומתרבים, ולכן אם פשה תפשה בעור טמא הוא. הנתקין מיטמאין בשני שבועות בשני סימנין, בשער צהוב דק ובפשיון (נגעים ג, ה.). זהו כנגד גסות הרוח, ולכן כתוב ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן (ויקרא יג, כט.). כי שני מיני גאוה הם כי יש מתגאה במחשבתו שמחזיק עצמו לגדול בחכמה בגבורה ובעושר ואומר אין כמוני בארץ, והעיקר שיתגאה עשיר בעשרו, ולכן סימנו בשיער צהוב שהוא כמו זהוב, דומה לתבנית הזהב, כמ״ש רש״י ז״ל (ויקרא יג, לז.), והוא מראה מקום לגסות רוחו בעבור כי יש לו עושר וכבוד ונכסים. או שמתגאה בדבורו וזהו בזקן. ולכן כתוב בזה והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וכו׳ (ויקרא יג, מה.). ואע״פ שדבר זה נוהג בכל המנוגעים, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ בראשו נגעו (שם מד.). אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנוגעים וכו׳. עכ״ז רצה לכתבו בכאן כי כיון שהנתקין באין על גסות הרוח טוב לו שישפיל עצמו. ורמוזים באלה כל שבעה גופי עבירה. בגדיו יהיו פרומים כנגד הגזל וצרות העין כי היתה עינו צרה בממונו ולכן יאבד ממונו, וכנגד שגזל את שאינו שלו לא יהנה מממונו. וראשו יהיה פרוע לכפר על גסות הרוח, ועל שפם יעטה כאבל על ששפך דמי חבירו, וגם על שבא על הערוה והרבה שיחה עם האשה. וטמא טמא יקרא על שבועת שוא ועל לה״ר. ועיקר הכל בגסות הרוח, שלכן מטמאין בשני סימנים בשער צהוב כנז׳, ובפשיון על שהגדיל עונו עד לשמים. הקרחת והגבחת מיטמאות בשני שבועות בשני סימנים, במחיה ובפשיון (נגעים ג, ו.). הרי זה כנגד צרות העין, ולכן שנינו פ״י דנגעים (נגעים י, י.), איזוהי קרחת מן הקדקד השופע לאחוריו עד פיקה של צואר. איזו היא גבחת מן הקדקד השופע לפניו עד כנגד שיער מלמעלן ושניהם כנגד העינים. ולפי שיש שני מיני צרות העין, יש שעינו צרה בממונו והוא שלפניו. ויש שעינו צרה בשל חבירו מקנאתו בו וזהו לאחריו, לכן מיטמאות בשני סימנים, במחיה שמראה לעשות טובה לחבירו, וכששואל לו בהלואה או במתנה מראה עצמו כרוצה ליתן ואין לו, ותחתיה תעמוד הבהרת שאין זה כי אם רוע לב. וזהו גורם שבא לידי עבירה לגזול את של חבירו, וכמו ששנינו בפ״ה דאבות (משנה טז.), שלי שלי שלך שלך זו מדה בינונית וי״א זו מדת סדום. שקרוב הדבר לבא לידי מדת סדום, כמ״ש בפי׳ המשנה ע״ש (אבות עולם, פרק ה׳‏ משנה ט״ז.). והוא מפשיון שמתפשט נגע זה עד בואו לידי עבירה. הבגדים מיטמאים בשני שבועות ובג׳ סימנים, בירקרק ובאדמדם ובפשיון (נגעים ג, ז.). הרי זה כנגד הגזל שהוא רצה לגזול ולחמוס להרבות הון, ולפיכך יאבד ממונו וישרפו בגדיו, ולכן מיטמא בג׳ סימנים בירקרק ובאדמדם, כי כיון שנגלה רעתו בקהל פניו משתנות ככרום ויולבנו פניו ברבים, ואח״כ יאדימו פניו מרוב הבושה, ואזיל סומקא ואתי חיורא. וזה עון גדול שפושה תמיד כי כיון שהרגיל עצמו לגזול לא ישוב מפני כל, ולכן כנגד זה בגדיו יהיו פרומים כדלעיל. הבתים מטמאים בג׳ שבועות ובג׳ סימנים (נגעים ג, ח.). הרי זה כנגד שבועת שוא, שכבר אמרו רז״ל (שבועות לט.), דברים שאין המים והאש מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן. ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו (זכריה ה, ד.). וכתיב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וכו׳ (ויקרא יד, מה.). וגם כאן מיטמא בירקרק ובאדמדם כשנגלה לכל שנשבע לשקר. וגם כי פושה בטומאתו, שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך (ויקרא יט, יב.). וכתיב אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעיה כב, יד.). ולפי שכל העבירות נכללים בג׳ סוגים מחשבה דבור ומעשה, לכן כתוב והצרוע אשר בו הנגע (ויקרא יג, מה.). כלומר שעדין מחזיק בטומאתו ואינו שב מחטאתו, בגדיו יהיו פרומים. כנגד המעשה שעשה בגופו וכיסה אותו בלבושו ועתה תגלה חרפתו. וגם כי מהמעשים טובים עושה לבוש כבוד לנשמתו, ובחטאו גורם שבגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע כנגד המחשבה. ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כנגד הדבור.

גם בפ׳ השנית היא פ׳ מצורע כתוב זאת תהיה תורת המצורע וכו׳ (ויקרא יד, ב.). וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (שם ד.). הרי אלה כנגד שבעה גופי עבירה הנזכרי׳, כי כנגד שבועת שוא ולה״ר היה מביא שתי צפרים המצפצפים והמהגים בלשונם. ועץ ארז כנגד גסות הרוח. ושני תולעת זה ש״ד ששופך דם האדום כתולעת. שני ואזוב כנגד גזל ג״ע וצרות העין, שהאזוב ג׳ קלחים (פרה יא, ט.). וכנגד אלו והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים (ויקרא יד, ז.). ופרש״י ז״ל (ויקרא יד, ד.), ועץ ארז, לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, (ושני תולעת ואזוב) מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת כאזוב. וקשה והלא בא׳ מהם סגי. וראיתי בתנחומא ובילקוט שלא הביא אלא אזוב. אך נלע״ד שרוח ה׳ דבר בו, ויובן עם מ״ש בפ״ג דערכין (דף טו:), מה תקנתו של מספר לה״ר אם ת״ח הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. ובזה אתי שפיר כי הנה ישראל משולים לתולעת מהטעם האמור בילקוט תהלים סי׳ כ״ב. ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כב, ז.). מה תולעת זו אין לה אלא פיה, כך ישראל אין להם אלא פיהם. ולכן העוסק בתורה שכחו בפיו הם הת״ח המשולים לתולעת, שבזה מכפר לה״ר. ואם ע״ה הוא ישפיל דעתו כאזוב שהוא שפל שבאלנות. ולכן ארז ואזוב הם אותיות שוות רק שבאזב יש הב׳ שהם שני אחדים רמז לשפלות, ובארז הר׳ שהוא ב׳ מאות, לרמוז שמי שהגדיל עצמו עד למעלה ישפיל עצמו עד למטה. וכן דרשו בפ״ג דמועד קטן (דף טז:), הוא עדינו העצני (שמואל ב׳ כג, ח.). זה דוד, שכשהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת. ופרש״י מתקשר ונכפף ומקטין עצמו כתולעת ללמוד ממי שגדול הימנו.

וכל אלה רמוזים במשנה דתנן בריש נגעים, מראות נגעים שנים שהן ארבעה, בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל, והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן דברי ר׳ מאיר, וחכ״א השאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה ע״כ. ופי׳ הר״ב שנים כתיבי בהדיא שאת ובהרת, ויש עוד שנים אחרים דלא כתיבי בקרא, והן תולדה דשאת ותולדה דבהרת, דמרבינן להו מספחת שאין ספחת שם נגע אלא לשון טפלה, והטילו הכתוב בין שאת לבהרת לומר לך שיש תולדה לשאת ותולדה לבהרת ע״כ. ואלה הם הד׳ כתות הנ״ל, כי בהרת עזה היא כת מספרי לשון הרע שצריך תשובה גדולה להחזיר החטא ללבן, כי לכן לא היו הנגעים אדומים לרמוז למ״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח.). כי הנגעים היו לתת סימן לחוטא שיחזור בתשובה, וכפי החטא היה הלבנינות עז או כוהה. ונלוה אליה סיד ההיכל, רמז לכת שקרנים שאינם ראויים לבא אל הקדש פנימה, כענין שנאמר אצא והייתי רוח שקר (מלכים א׳ כב, כב.). ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קב:), צא ועשה כן (מלכים א׳ כב, כב.). צא ממחיצתי, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים קא, ז.). ועוד רמז לקטרת הנקטר בהיכל שמכפר על לה״ר, יבא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי (ערכין טז.). והשאת כקרום ביצה כנגד כת לצים, כמ״ש ועתה אל תתלוצצו (ישעיה כח, כב.). ולכן נרמז בשאת, כי כבר פירשנו שהליצנות בא מחמת גאוה. והנה אז״ל (בבא בתרא טז:), שלוקחין בצים להברות את האבל כי אין לה פה. להורות על האבל שיושב ודומם. אף כאן השאת כקרום ביצה לרמוז שישב בדד וידום מן הליצנות ובזה יכופר עונו. שנייה לה כצמר לבן כנגד כת חנפים. והכונה כי בפה חנף משחית רעהו ובקרבו ישים ארבו. לכן אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח.). וזהו אליבא דר״מ שמחשיב כת לצים לאיסורא יותר מכת חנפים. וחכ״א השאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה. כי החניפות יותר מזקת מהליצנות, והלכתא כוותייהו.

ובע״א פ״ק (דף יט:), מכריז ר׳ אלכסנדראי מאן בעי חיי, מאן בעי חיי, כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה, אמרו ליה הב לן חיי, א״ל מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע (תהלים לד, יג.). שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי את לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה אלך ואגרה בשינה. ת״ל סור מרע ועשה טוב (שם טו.). ואין טוב אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וכו׳ (משלי ד, ב.). השלם הזה מכריז ב׳ פעמים מאן בעי חיי על חיי העה״ז וגם על חיי העה״ב, והמון העם סברו כי על חיי העה״ז לבד מדבר ולכן באו אליו ואמרו הב לן חיי פעם אחת בלבד, א״ל לא כמו שאתם סוברים אלא מי האיש החפץ חיים. היינו חיי העה״ב שהם עיקר החיים אלא שאוהב ימים בעה״ז לראות טוב כדי לקנות חיי העה״ב, מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך (תהלים לא, כ.). כי צריך לחיות חיים ארוכים כדי לעסוק בתורה ומצותיה ולקנות חיי העה״ב. נצור לשונך מרע. היינו לה״ר שהורג שלשה (ערכין טו:), ומאבד חיי העה״ז והעה״ב כתלמידיו של בלעם הרשע. ושפתיך מדבר מרמה הוא כת חנפים שאינו מקבל פני שכינה ומקצר חייו בעה״ז. ושמא יאמר אדם כיון שבשמירת דברים אלו יזכה לאורך ימים בעה״ז ויקנה חיי העה״ב אין לי עוד. לכן אמר סור מרע ועשה טוב, שלא די לסור מהרע אך צריך ג״כ לעשות טוב דהיינו לעסוק בתורה כי בזה יאריך ימים בעה״ז, שכבר אמרו בפ״ק דברכות (דף ה.), כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הב״ה מביא עליו יסורין מכוערין. ואמרו אם רואה אדם שיסורין באין עליו יתלה בבטול תורה. ועץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח.) לקנות חיי העה״ב.

ולסיים בדבר טוב נבאר מ׳ ז״ל שהקדמנו והוא בויקרא רבה סוף פ׳ י״ז. וקשה שתחלה דרש בבית ארץ אחוזתכם על בה״מ והם ישראל, ואח״כ ובא אשר לו הבית זה הב״ה. שאם קרא לבית המקדש ארץ אחוזתכם של ישראל איך ייחדו לו ית׳ אח״כ. ועוד למה הביא ראיה שנק׳ ביתו ית׳ מפ׳ יען ביתי אשר הוא חרב (חגי א, ט.). והלא יש כמה פסוקים שנק׳ ביתו אף בבנינו, כמו מה לידידי בביתי (ירמיה יא, טו.). ורבים כמוהו. ועוד וצוה הכהן (ויקרא יד, לו.). ויקח את אוצרות וכו׳ (מלכים א׳ יד, כו.). וכבר דרש הכהן על ירמיהו, והיכן מצינו שירמיה צוה ויקח וכו׳. עוד שלא שמר סדר הכתובים שדרש ונתץ את הבית (ויקרא יד, מה.) תחלה, ואח״כ ולקחו אבנים אחרות (שם מב.) שכתוב קודם. הוקשה לבעל המ׳ מאי ונתתי נגע צרעת. שכבר הקשה לעיל וכי בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, ולכן דרש מה שדרש. וזה על פי מ״ש בתנחומא פ׳ תזריע, מהו לא יגורך רע (תהלים ה, ה.). שאין שמו של הב״ה חל על הרעה חוץ משני דברים שחל הב״ה את שמו עליהן אע״פ שהן לרעה, ואלו הן שנאמר וישקוד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו וכו׳ (דניאל ט, יד.). צדקה עשה עמנו שהקדים והגלה גלות יכניה לבבל עם החרש והמסגר, שאלמלא היה כן היתה התורה משתכחת בגלות צדקיהו וכו׳, והשנייה ויאמר ה׳ אלי עבור בתוך העיר וכו׳ (יחזקאל ט, ד.). שהפליג חמתו בירושל׳, שנאמר כלה ה׳ את חמתו וגו׳ (איכה ד, יא.). שאלולי כן כל ישראל נתחייבו כליה ע״כ. ז״ש ונתתי נגע צרעת (ויקרא יד, לד.). שאני מיחד שמי על הרעה, בבית ארץ אחוזתכם זה בה״מ, שלהיותו בארץ אחוזתכם אני צריך לחללו כדי להציל אתכם מהמות. אעפ״י שהוא שלי, כדכתיב יען ביתי אשר הוא חרב (חגי א, ט.). כי אעפ״י שחרב לעולם הוא בקדושתו (רמב״ם הלכות בית הבחירה פרק ז׳ הלכה ז׳.), ונק׳ ביתי כי לא זז מחבבו, ולא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ׳ ב׳. שיר השירים רבה פ׳ ב׳. ילקוט מלכים א׳ ח, רמז קצ״ה.). והגיד לכהן זה ירמיהו שלכן כתיב לַכהן בפתח הוא הכהן הידוע, שלכן נק׳ ירמיהו, שבימיו נעשה בית המקדש אירימון לשון חורבה, כדאיתא התם בילקוט (ילקוט ירמיהו א׳, רמז רנ״ז.). ועוד שם (רמז רנ״ח.), כל הימים שהיה ירמיה בתוך ירושלים לא חרבה וכיון שיצא ממנה חרבה, שכן כתוב פתיתני ה׳ ואפת (ירמיה כ, ז.). וע״ש בילקוט ירמיה כ׳ ((ילקוט ירמיהו כ׳. רמז ש׳) דבר אחר פתיתני ה׳ ואפת. בשעה שהגיעה קצה של ירושלים ליחרב, א״ל הקב״ה לירמיה קום לך לענתות וקח השדה מאת חנמאל דודך, אותה שעה חשב ירמיהו בלבו, שמא נותן חן המקום על בעליו ונושאים ונותנים בתוכו, אמר לו הקב״ה קום לך קנה השדה. כיון שיצא ירמיה מירושלים, ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצו, קרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבוזו אותו ויחריבו אותו, ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניחו והלך לו, שלא תהיו משתבחים ואומרים שאתם כבשתם אותו, קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם, באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית, הלכו ועלו להם בבימה האמצעית, מקום שהיה שלמה המלך יושב ונוטל עצה מן הזקנים, משם שנשתכלל בית המקדש, שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש, עד שנמלכו ביניהם, נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש, ונתנו בארבע זויות של היכל ושרפו אותו. ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלם, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה, אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות, שהרי עשן הקטרת עולה, בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי גזרות של אבנים, וחומת ירושלים מפוגרת. התחיל צווח ואומר פתיתני ה׳ ואפת. אפקתני מן לגו ביתא וחרבתיה. והיה בלבי כאש בוערת. אמר ירמיה רבון העולמים, מה עונות היו בידי, שהנביאים שעמדו לפני ועתידים לעמוד אחרי, לא החרבת ביתך על ידיהם אלא על ידי. ואף אני לא אזכרנו, ומה אני יכול לעשות, והוא בלבי כאשה יושבת על המשבר. ואמרתי לא אזכרנו (ולא אדבר) עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי. ואין עצור אלא צרה, שנאמר כי עצור עצר ה׳. מה היה ירמיה עושה, חוזר וצווח מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש.). ולכן א״ל הב״ה כנגע נראה לי בבית זו טנופת ע״א, זה מנשה שהעמיד צלם בהיכל, ועליו נאמר והמסכה צרה בהתכנס (ישעיה כח, כ.). כמ״ש שם בתנחומא. וצוה הכהן ופנו את הבית (ויקרא יד, לו.). ויקח את אוצרות בית ה׳ (מלכים א׳ יד, כו.). זה הפ׳ הוא במלכים א׳ י״ד. עלה שישק מלך מצרים על ירוש׳ ויקח את אוצרות בית ה׳ וכו׳. אבל כתב בעל יפה תאר שצריך לומר ויוצא משם את כל אוצרות בית ה׳ (מלכים ב׳ כד, יג.). הכתוב במלכים ב׳ כ״ד בגלות יהויכין. ואפשר שבעל המ׳ לקח לו דרך קצרה כמו שראינו בשאר מקומות. והנה זה הכהן יפורש על הב״ה וגם על ירמיהו כמו שפי׳ תחלה, כי זה היה לטובתן של ישראל, כמ״ש ז״ל (ע״א ד.), אני אמרתי בממונם אפדם וכו׳. וכשלא עשו תשובה נתץ את הבית. גם זה מוסב להב״ה וגם על ירמיהו, כמ״ש בילקוט כ׳. בשעה שהגיע קיצה של ירושלים ליחרב א״ל הב״ה לירמיהו קום לך אל ענתות, כיון שיצא ירמיה מירוש׳ ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירוש׳ ופרצו, קרא ואמר יבאו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויחריבו אותו וכו׳. שפיר קאמר שאדונו אינו בתוכו על פי מה שאמרו בשם האר״י זלה״ה, ששלמה נתגלגל בירמיהו. וא״כ בצאת ירמיהו מירושלים החריבו השונאים את בה״מ, ולכן אמר ונתץ את הבית כאילו הוא נתצו, ומביא ראיה מהכתוב בעזרא ה׳. וביתא דנא סתריה (עזרא ה, יב.). אעפ״י שהיה יכול להביא כמה פסוקים במלכים וירמיהו המדברים על החרבן. ללמדנו דבר גדול דאיתא במ׳ חקור דין ח״א פרק כ״ו וז״ל, כי נסתלקו אבני קדש בנס להתנוסס במקום שאין היד שולטת, והבית היה עליון כמשמעו, והרבה שלוחים למקום, שדין ושדתין והם הביאו גלים של אבנים משרפות סיד להשביע עינו של אותו רשע וכו׳. ז״ש וביתא דנא סתריה. היינו זה המורה באצבע שהיה נראה לעינים ולא אותו שנבנה לשם קדושה כי לא שלטו בו זרים ח״ו, ועיין בזהר פקודי ר״מ ב׳ (ת״ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלם, ח״ו דשליטו עלייהו שאר עמין ולא אוקדו לון ולא אתוקדון, אלא כלהו אתגניזו, וכד יהדר קב״ה ויוקים לה לירושלים על אתריה, אינון אבנין קדמאי יהדרון לאתרייהו, וכדין כתיב, כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון (ישעיה נב, ח). מאי בשוב ה׳, אלא כד שליטו עלה שאר עמין קב״ה סליק לה לעילא, ובההוא זמנא יהדר לה לאתרהא, דכתיב בשוב יי׳ ציון. בשוב יי׳ ודאי.). והוציא אל מחוץ למחנה (ויקרא יד, מה.). ועמא הגלי לבבל (עזרא ה, יב.). דקדק בכתוב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וכו׳ והוציא אל מחוץ לעיר. ולא אמר והוציא אותם אל מחוץ לעיר דלאו באבנים ועצים משתעי כי הם לא יצאו ממחיצתם רק נגנזו במקום עליון. אמנם והוציא אל מחוץ לעיר שייך לישראל. והראיה שכתוב תחלה וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא (ויקרא יד, מ.). אך כאן לא אמר אתהן ולא אותם לפי שהכונה על אותם שלא נזכרו בכתוב, ולכן שינה בעל המ׳ מלשון הכתוב שאומר ונתץ וכו׳ והוציא אל מחוץ לעיר. והוא אמר אל מחוץ למחנה. להורות שמדבר על ישראל שהוציאם חוץ למחנה שכינה וישראל, ועמא הגלי לבבל. ואין ספק כי יפה נדרשו כל הפסוקים הקודמים בחרבן ראשון, וצוה הכהן וחלצו את האבנים (שם.). שכן לא נחרבו היסודות לגמרי כי נשארו שם ועליהם נבנה בית שני, ונתקיים בו ועפר אחר יקח וטח את הבית (שם מב.). שכן היה בית שני בנין שלא נתקיים. ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וכו׳ (שם מג.). שחזרו לחטוא ואז נתקיים ונתץ את הבית. שהוא חרבן שני שכתוב בו ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז.). אך בעל המ׳ לא הזכיר אלא חרבן שני דחמיר לן. ולפי שגלות זה לא נתגלה קצו (יומא ט:), לכן אמר יכול לעולם, ת״ל ולקחו אבנים אחרות וכו׳. ילמד סתום מן המפורש, שכשם שנבנה בית שני כך יבנה בית שלישי, ולפי שלא נתגלה קצו לכן לא הוזכר בכתוב בפירוש. והביא ראיה מישעיה כ״ח. לכן כה אמר ה׳ אלקים הנני יסד בציון אבן (ישעיה כח, טז.). אמר יסד לשון עבר, לפי שהיסודות הקדמונים יחזרו לירד מן השמים, וכנז׳ בזהר דלעיל פ׳ פקודי ר״מ ב׳ ע״ש (ת״ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלם, ח״ו דשליטו עלייהו שאר עמין ולא אוקדו לון ולא אתוקדון, אלא כלהו אתגניזו, וכד יהדר קב״ה ויוקים לה לירושלים על אתריה, אינון אבנין קדמאי יהדרון לאתרייהו, וכדין כתיב, כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון (ישעיה נב, ח). מאי בשוב ה׳, אלא כד שליטו עלה שאר עמין קב״ה סליק לה לעילא, ובההוא זמנא יהדר לה לאתרהא, דכתיב בשוב יי׳ ציון. בשוב יי׳ ודאי.). ולכן כל הפ׳ כפול, יסד בציון אבן אבן בוחן פנת יקרת מוסד מוסד. להורות על הראשונים ועל האחרונים. ועוד כלפי מ״ש בפ׳ פינחס רכ״א א׳. בית ראשון ובית שני יחית לון כחדא קב״ה מלעילא ע״ש (אמר רבי אבא, אדכרנא מלה חדא דשמענא מבוצינא קדישא, דשמע משמיה דרבי אליעזר. יומא חד אתא לקמיה חד חכים (נ״א גוי), אמר ליה סבא סבא, תלת בעיין בעינא למתבע מנך, חד דאתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא אחרא, והא לא הוו למבני אלא תרין זמנין, בית ראשון ובית שני, בית שלישי ובית רביעי לא תשכח באורייתא, והא מה דהוה ליה למבני כבר אתבנון, ולעולם לית ביה יתיר, דהא תרי בתי ישראל קרא לון קרא. וכתיב, גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון (חגי ב). ותו דאתון אמרין דאתון קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין, מאן דמתקריב למלכא איהו חדי יתיר תדיר, בלא צערא בלא דחילו ובלא דחיקו. והא אתון בצערא ובדחקא וביגונא תדיר ויתיר מכל בני עלמא. ואנן לא אתקריב לן צערא ודחקא ויגונא כלל, אנן קריבין למלכא עלאה, ואתון רחיקין מניה, ועל דא אית לכו צערא ודחקא אבלא ויגונא, מה דלא אית לן. ותו, דאתון לא אכלי נבלה וטרפה בגין דתהוון בריאין, וגופא דלכון להוי בבריאותא. אנן אכלינן כל מה דבעינן ואנן תקיפין בחילא בבריאותא וכל שייפין דילן בקיומייהו, ואתון דלא אכלין חלשין כלכו במרעין בישין ובתבירו יתיר מכל שאר עמין. עמא דסני אלהכון מכלא. סבא סבא, לא תימא לי מדי, דלא אשמעינך ולא אקבל מנך. זקיף עינוי רבי אליעזר ואשגח ביה ואתעביד תלא דגרמי, כיון דנח רוגזיה, אהדר רישיה ובכה ואמר, ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח). כמה תקיף חילא דשמא קדישא, תקיפא בכל ארעא, (נ״א וכמה חביבין מלי דאורייתא:) ולית מלה זעירא דאתיא באורייתא דלא נפקת מפומיה דקודשא בריך הוא. מלין אלין דשאל ההוא רשע, אנא שאלנא יומא חד לאליהו, ואמר דהא במתיבתא דרקיעא אתסדרו קמיה דקודשא בריך הוא, דכד נפקו ישראל ממצרים, בעא קודשא בריך הוא למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למבני לון ביתא קדישא, ולנחתא ליה מגו שמי רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבא קדישא, כגוונא דדיוקנא דלעילא. הדא הוא דכתיב, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך (שמות טו). באן אתר, מכון לשבתך פעלת ה׳. בההוא דפעלת אנת ה׳ ולא אחרא. מכון לשבתך פעלת ה׳ דא בית ראשון. מקדש ה׳ כוננו ידיך דא בית שני. ותרווייהו אומנותא דקודשא בריך הוא אינון, ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו, ואנח לון קודשא בריך הוא לבנייהו בארעא דאליפו עובדיהון, וביתא אתבני על ידא דבר נש, ובגין כך לא אתקיים. ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים, ועל דא אמר אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכז). דהא לית ליה ביה קיומא. ביומוי דעזרא גרם חטאה, ואצטרכון אינון למבני ולא הוה ביה קיומא. ועד כען בניינא קדמאה דקודשא בריך הוא לא הוה בעלמא, ולזמנא דאתי כתיב, בונה ירושלים ה׳ (תהלים קמז). איהו ולא אחרא. ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל. בית ראשון ובית שני יחית לון קודשא בריך הוא כחדא מלעילא, בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא, ההוא בית להוי באתגלייא דאתקרי בית שני, דיתחזי לכל עלמא אומנותא דקודשא בריך הוא. חדווה שלים ורעותא דלבא בכל קיומא, ההוא בית ראשון באתכסייא אסתלק לעילא על גבוי דההוא דאתגליא. וכל עלמא יחמון ענני יקר דסחרן על גג דההוא דאתגלייא, ובגו דאינון עננין הוי בית ראשון בעובדא טמירא, דסליק עד רום יקר שמייא, ובניינא דא אנן מחכאן. ועד כען לא הוה בעלמא, דאפילו קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דבר נש, דהא כתיב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב וגו׳ (זכריה ב). אי לקרתא כתיב הכי, כל שכן ביתא דאיהו דיורא דיליה. ועובדא דא הוה אתחזי למהוי ברישא כד נפקו ישראל ממצרים, ואסתלק עד לסוף יומין בפורקנא בתראה.). אך המאמין לא יחיש. כמ״ש ע״פ השבעתי אתכם וכו׳ (שיר השירים ב, ז.). שלא ידחקו את הקץ ((רש״י כתובות קיא.), תנחומא פ׳ דברים.). רק אם יתמהמה חכה לו. והיה שלום בחילו. ושלוה בגבולו. וישובו ישראל איש לאהלו. ב״ב אמן. בילא״ו.