דרוש י"ז ליום שמיני של פסח והפטרה

שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה (דברים טז, א).

במדרש (מכילתא פ' בשלח): חמשה דברים היה פרעה מנאץ בתוך ארץ מצרים. אמר אויב ארדוף אשיג. אחלק שלל. תמלאמו נפשי. אריק חרבי. תורישמו ידי. וכנגדן חמשה דברים השיבתו רוח הקדש. נשפת ברוחך כסמו ים. צללו כעופרת במים אדירים. ימינך ה' תרעץ אויב. וברוב גאונך תהרוס קמיך. תשלח חרונך יאכלמו כקש. ע"כ.

יומת האיש ולו הן משפט מות אשר יעיז פניו להרים יד במלך, כי מי שלח ידו במלך וניקה, כאשר שמענו כן ראינו בשמואל א' כ"ד. כששאול המלך נכנס במערה שהיה שם דוד, כתוב לאמר ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנכי נותן את אויביך בידך ועשית לו כאשר ייטב בעיניך וכו'. וקשה מאד שלא מצינו בשום מקום שה' דבר אל דוד כדברים האלה, והרד"ק ז"ל פי' אשר אמר ה', א"ל ע"י שמואל או גד או נתן הנביא שיתן אויביו בידיו וכו', ואין אלה אלא דברי נבואה. אשר על כן נלע"ד שזה יובן עם מ"ש רז"ל בפ' הרואה (ברכות סב:), ואמר להרגך (ש"א כד, י). ואמרתי מבעי ליה, א"ר אלעזר אמר דוד לשאול מן השמים מותר להרגך, מ"ט משום דרודף אתה, והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו וכו'. ופרש"י ז"ל התורה אמרה וכו', אם במחתרת ימצא הגנב וכו' (שמות כב, א). לפי שבא על עסקי נפשות, שיודע שאם תמצאנו חותר לא תעמיד עצמך מהציל ממונך, והוא בא לדעת כן שיקום עליך ויהרגך, השכם אתה להורגו. וכן הוא בילקוט שם, משה אמר אם במחתרת ימצא הגנב וכו', אתה נמצאת עמי במערה, מותר אתה ומותר דמך, וכה"א לא תעמוד על דם רעך וכו' (ויקרא יט, טז). ע"ש ((ילקוט ש"א כ"ד): היום הזה וגו' נתנך ה' היום בידי במערה. משה אמר אם במחתרת ימצא הגנב וגו'. ואתה נמצאת עמי במערה מותר אתה ומותר דמך. וכן הוא אומר לא תעמוד על דם רעך. אמר ר' יודן אם בא אדם עליך ויכולת לו לא תעמוד על דם, לא תאמר אתחייב אני בדמו, לא תמלך, הרגהו מיד. המשל אומר: קדם קטליה דלא יקטלך. ואומר: ואבי ראה גם ראה מה אתה לי ומה אני לך. א"ל שאול ידעתי כי מלוך תמלוך. מנא ידע? לפי שא"ל שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל. א"ל שאול: מי הוא זה? א"ל איני אומר לך אלא רמז, אני רומז לך מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליטול מלכותך, וכיון שקרע את כנף מעילו ידע שאול מה שאמר לו שמואל, התחיל לומר: ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך.). הנה כי כן זו היא כונת אנשי דוד, הנה היום אשר אמר ה' אליך. שאמר זה בתורה הבא להרגך השכם להרגו, וזהו ועשית לו כאשר ייטב בעיניך כי מותר דמו. ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. הנה דוד פחד שאם לא יהרגהו הוא יפגעו הם בו ולכן ויקם דוד, כנראה שקם להרגו אבל בקרבו היה שלא להרגו רק ויכרות את כנף המעיל. ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו וכו'. כבר פירשנו זה בפ' חיי שרה ע"ש ((חלק א', דרוש ז' לפרשת חיי שרה והפטרה): ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול (שם ה). דמאי ויהי אחרי כן, שהרי תכף שכתוב ויכרות וכו' (שם ד). נאמר כן. ועוד למה לא אמר את כנף המעיל כבראשונה. ועוד שזה הפ' הוא חוץ למקומו, שכבר התחיל ויאמרו אנשי דוד אליו וכו' (שם ד). ויהי אחרי כן (שם ה). והיה לו לסמוך ויאמר דוד לאנשיו (ש"א כה, יג). ולמה שם פסוק ויהי אחרי כן (ש"א כד, ה). בין הדבקים. אלא ודאי שבא הכתוב להשמיענו שדוד אחר שכרת את כנף המעיל אשר לשאול, יצרו הטוב תקפו על מה שיארע לו אחרי כן ברבות הימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו (מ"א א, א). ועל זה אמר דוד, מה בין קטע ציציתא לקטע רישא, שכיון ששיכך חמתו בזה הוה ליה כאילו הרגו, ומי שלח ידו במשיח ה' וניקה. וכ"ש לדברי ר' נחמיה שבטלו ממצות ציצית שעה אחת, ולפי שבציצית יש ל"ב חוטין, ובכרתו את כנף המעיל, הסיר ממנו שמנה חוטין ונפסל הטלית, לכן ויך ל"ב דוד אותו, ולכן לא אמר על אשר כרת את כנף המעיל אלא את כנף, דהיינו הציצית, על כנפי בגדיהם (במדבר טו, לח). וכנגד זה ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. כי הנה כתוב לא תירא לביתה משלג (משלי לא, כא). דהיינו מהגהינם של שלג, שהוא מוכן למבטל מצות עשה ככתוב אצלנו במקומו. כי כל ביתה לבוש שנים, בזהר פ' ויחי רל"ח ב'. אל תקרי שָׁנִים אלא שְׁנָיִם, כגון מילה ופריעה. ציצית ותפילין. ודוד שגרם לשאול לבטל מצות ציצית, ובזה נפגם לבושו, לכן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, מדה כנגד מדה.). ויאמר לאנשיו חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה' לשלוח ידי בו כי משיח ה' הוא (ש"א כד, ו). רצה דוד להוכיח את אנשיו על שאמרו לו להרוג את שאול מפני שהתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו, כי הנה אמרו שם (רש"י) בפ' משפטים ע"פ אם זרחה השמש עליו דמים לו (שמות כב, ב). אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו. ופירשוהו באב החותר על הבן, בידוע שרחמי האב על הבן. ואמרו שם בילקוט שמואל, ואבי ראה גם ראה (ש"א כד, יא). מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו. זה שאמר דוד חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה להרוג את שאול, כי הוא כאב לי, ובכגון דא דמים לו, וזהו לאדוני למשיח ה', שהם שני דברים, תחלה הוא אדוני דהיינו חמי ואני חייב בכבודו, ואף אם יקום עלי להרגני איני יכול לנקום ממנו כנז'. ועוד שהוא משיח ה', ומי שלח ידו במשיח ה' וניקה. ואם תאמרו שכיון שמשח אותי שמואל כבר סרה מלכות שאול, עכ"ז כי משיח ה' הוא, כיון שנמשח מתחלה עדין בקדושתו עומד. וישסע דוד את אנשיו בַּדברים. כלומר בדברים האלה ולא נתנם לקום אל שאול. לפי שהיתה כונתם להרגו באמור אליו גם אנחנו בכלל הבא להרגך וכו', והוא הרחיקם בדברים, ב' נקודה פתח לרמוז לדברים הנאמרים לעיל. ואחרי כמה פסוקים האמורים שם, א"ל שאול לדוד ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל. ואמרו שם בילקוט על פ' זה, מנא ידע, לפי שא"ל שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל. א"ל שאול מי הוא זה, א"ל איני אומר לך אלא רמז אני רומז לך, מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליטול מלכותך, וכיון שקרע את כנף מעילו ידע שאול מה שא"ל שמואל. התחיל לומר עתה ידעת כי מלוך תמלוך עכ"ל. התנצל שאול בדברים אלה על רדפו את דוד, כלומר מתחלה הייתי רודף אחריך כי חשבתיך מורד במלכות ליקח מלכותי בחיי, ועתה שאני רואה את כנף מעילי בידך, הנה ידעתי כי מלוך תמלוך, מלוך בחיי תמלוך לאחר מותי, ולא עוד אלא וקמה בידך ממלכת ישראל, שתמלוך לעולם. שכן אמר לי שמואל ונתנה לרעך הטוב ממך. והטוב הזה הוא שתמלוך על ישראל לעולם. אמנם יקשה איך חזר שאול לרדוף אחריו אחרי שהשלים עמו וכבר נשבע לו דוד, כמ"ש שם וישבע דוד לשאול וילך שאול אל ביתו. ותירץ בעל כלי יקר ע"פ ויבאו הזיפים אל שאול הגבעתה לאמר הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה וכו' (ש"א כו, א). כי מאחר שדוד נשבע לשאול ושאול בכה, היה ראוי לדוד שיאמין בקול בכיתו ולא יהיה מסתתר, שזו הוראה שרוצה לבגוד בשבועתו לבא תכף על שאול ומחנהו פתאום, ולפיכך ויקם שאול וירד אל מדבר זיף וכו'. כך תירץ בעל כלי יקר. אך בזה תפול הקושיא על דוד למה עשה כן ולא הלך לביתו כמו שעשה שאול. האמנם כתוב שם כ"ה, ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים (מד). אשר על כן ראה דוד כי לב שאול עליו בתת אשתו לאחר. וגם כי דוד נשבע לשאול לא נשבע שאול לדוד, ולכן כתוב אחריו ויבאו הזיפים וכו'. כי דוד היה מסתתר מפני שאול. ועתה הדרא קושיא לדוכתין, למה שאול חזר בו ממה שאמר לדוד, ועתה ידעתי כי מלוך תמלוך וכו'. אמנם שם בילקוט איתא ז"ל, מפני מה נענש אבנר, רבנין אמרין מפני שלא הניח לשאול להתפייס לדוד, שנאמר אבי ראה גם ראה (ש"א כד, יא). א"ל אבנר בסירה הועדה, וכיון דאתו לידי מעגל א"ל הלא תענה אבנר בכנף המעיל, אמרת בסירה הועדה חנית וצפחת בסירה הועדו ע"כ. ונלע"ד בזה לפרש מ' ז"ל בסנהדרין פ"ו (מט.), מאי מבור הסירה (שמואל ב' ג, כו). א"ר אבא בר כהנא בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג. ופירש"י בור צפחת מים שלקח דוד מתחת מראשותיו של שאול כשהיה ישן במעגל, וכשאמר להם דוד בני מות אתם וכו', היה לו לאבנר למחות בשאול ולומר לו ראה כמה צדיק זה שלא הרגך, ולא מיחה בו אלא א"ל שמא א' מבני הצבא נתנם לו. וסירה קוץ, כשכרת דוד את כנף מעילו של שאול במערה, היה לו לאבנר ללמד זכות על דוד ולומר לשאול ראה כמה חס עליך שלא הרגך וכו', אלא א"ל שמא כשעברת אצל הקוצים והסירים נכנס א' מהם בכנף מעילך והוא היה טמון שם וחתכו עכ"ל. וקשה למה הקדים בור לסירה, שהרי חתיכת כנף המעיל היה קודם. אך נלע"ד כי הנה בצפחת מים הרמוז בבור, היה לו לאבנר להתנצל ולמצוא עילה שלא לחייב ראשו למלך, שהרי עליו היה העון כמ"ש לו דוד, הלא תענה אבנר (ש"א כו, יד). ויאמר לו הלא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך וכו' (שם טו). חי ה' כי בני מות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם על משיח ה' וכו' (שם טז). ולכן היה ראוי לו לאבנר להציל עצמו כלפי שאול שמא א' מבני הצבא נתנה לו. אך בכנף המעיל שלא היה לו לאבנר פשע כלל, כי שאול מעצמו שם נפשו בכפו ויבא אל המערה להסך את רגליו, ושם לא היה לו לאבנר ליכנס, כי צנוע היה שאול בבית הכסא כדבריהם ז"ל (ברכות סב:). לכן היה לו לאבנר ללמד זכות על דוד, ובזה בא על נכון מ"ש בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג. שאף שבבור היה לו איזה התנצלות. בסירה לא היה לו התנצלות כלל, וזה הורה למפרע ג"כ בבור שלא להציל עצמו עשה רק לקטרג על דוד ודוק. ועוד בילקוט שם, כיון שהלך לו שאול, א"ל גבוריו וכי בשביל שלא הרגך במערה היה צדיק, יודע היה שאילו עשה לך מאומה היינו נכנסין ואוכלין אותו צלי, שמע להם שאול ע"כ. הנה כי כן זאת היתה לו לשאול ששמע לדברי אבנר שלא כרת דוד כנף מעילו רק בסירה הועדה, וא"כ אין מקום בזה לנבואת שמואל שדוד ימלוך תחתיו, כי עדין הדבר תלוי למי שיהיה שיכרות כנף מעילו בלי ספק. וגם שדוד לא הרגו לא מפני חסידותו אלא שפחד שיקומו עליו גבוריו ויהרגוהו. ולכן מצא מקום לחזור ולרדוף אחרי דוד, וראוי היה לדוד להסתר מפני שאול והכל עולה יפה. וגם בפעם שנית שאמר לו אבישי סגר אלקים היום את אויביך בידך. כתוב אויבך וקרי אויביך, כי כונת אבישי היתה גם על אבנר שהיה אויבו של דוד, שאמר לשאול בסירה הועדה. עכ"ז ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ה' וניקה. 

עוד כתוב בשמואל ב' א'. ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה מעם שאול וכו' ויאמר לו דוד אי מזה תבא וכו'. איתא שם בילקוט, א"ר יצחק בנו של דואג האדומי היה וכו'. ואית דאמרי דואג עצמו היה, דמיך כתיב, הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים ע"כ. כי הנה ידע דואג כי לב דוד עליו על שקינא בו והתיר דמו לשאול והתיר את אשתו, כמ"ש בילקוט שמואל א' כ"א. כי לעולם היה בר פלוגתיה דדוד, ולכן דוא"ג גי' דו"ד, להורות כי זה לעומת זה היו תמיד. ולכן בא אל דוד כמבשר בעיניו על מיתת שאול, והביא לו את הנזר והאצעדה כנז' לקמן, להראותו כי הוא שלם עמו ומבקש אהבתו, וכ"ש שא"ל שהוא הרג את שאול, כסבור שדוד יחזיק לו טובה. ויאמר לו דוד אי מזה תבא. לא שאל לו מי אתה כי ודאי היה מכירו. ויאמר אליו ממחנה ישראל נמלטתי. כלומר גם אני הייתי בתוך ההפכה ונמלטתי, ולפיכך ראוי לך להחיותני כי עד כה עזרני ה' ויאמר אליו דוד מה היה הדבר הגד נא לי. אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ' ויחי, דף רל"ד ע"ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר' יוסי שאיל לר"ש א"ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א"ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). כי כיון שמכותלי דבריך ניכר שבנס נמלטת הגד נא לי, ויאמר אשר נס העם מן המלחמה. ותחלת נפילה ניסה (סוטה מד:). וגם הרבה נפל מן העם וימותו, שרדפו אחריהם והמיתום. וגם שאול ויהונתן בנו מתו. כי אע"פ שמתו שלשת בני שאול כמ"ש למעלה, לא הזכיר רק יהונתן כי היה ראוי למלוך תחתיו של שאול, ובזה ישמח דוד כיון שבזה תהיה הממלכה נכונה בידו. ויאמר דוד אל הנער המגיד לו, למעלה קראו איש וכאן קוראו נער גי' שוט"ה, לפי שהתנהג עצמו בשטות, כי מתחלה כלכל דבריו במשפט, ולכן קראו איש. וזה יובן עם מ"ש בפי"ב דכתובות (קד.), ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי, אמרו כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, אמרו ליה רבנן לבר קפרא זיל עיין, אזל אשכחיה דנח נפשיה, קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה, פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו ארון הקדש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש, אמרו ליה נח נפשיה, אמרו להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא ע"כ. כי מוציא דבה הוא כסיל. ולכן כשראה דוד שזה בא ובגדיו קרועים ואדמה על ראשו קראו איש, ושפט דוד שלא רצה להוציא דבה רק שדוד יבין מעצמו מיתת שאול ויהונתן. אכן כששאל לו מה היה הדבר הגד נא לי, כלומר בחכמה תגיד לי כמו שעשה בר קפרא ולא תוציא מפיך דבר רע, והוא לא כן עשה רק א"ל בפירוש, אשר נס העם וכו'. וגם שאול ויהונתן בנו מתו, כי היה כמבשר בעיניו, ולכן קראו נער שוטה, ואז ויאמר דוד אל הנער וכו'. גם כאן קראו נער מהטעם הנז'. איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו. כי שנינו בריש פ' ט"ו דיבמות, שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם ובאת ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. ובגמרא (קיד:), אמר רבא מ"ט דמלחמה, משום דאמרה בדדמי, סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט בתמיה. ופרש"י בדדמי מאומד לבה, ואע"ג דלא חזיתיה דמית ע"כ. לכן כששמע דוד שא"ל וגם הרבה נפל מן העם וימותו וגם שאול ויהונתן בנו מתו, פחד דוד שמא אמר כן מאומד לבו ואע"פ שלא ראה אותם מתים. ולכן שאל לו איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו, ויאמר הנער המגיד לו, חזר וקראו נער לפי שנתחייב בנפשו, כמ"ש לו שהוא הרג את שאול ולא ידע כי בנפשו הוא, וא"ל נקרא נקריתי בהר הגלבוע, כפל דבריו להורות לדוד כי האלקים אינה לידו שהוא ימית את שאול מהטעמים שנזכיר. ויפן אחריו ויראני וכו' ויאמר לי מי אתה, קשה וכי שאול לא היה מכיר את דואג, ואפשר לומר שבהיותו בקשרי המלחמה ונפל עליו פחד המיתה מהאויב לא הרגיש היותו דואג, וזאת היתה לו לשאול שיראה דואג במיתתו, יען כי האמין בו והוא גרם לו מיתתו זאת שהרג כמה כהנים ודם נקי שפך הרבה מאד וגם הוא ימות בחרב. אך כל הדברים האלה הם שקר גמור, שכבר כתוב לעיל ויקח שאול את החרב ויפול עליה. ושקר ענה בו בדוד במ"ש עמלקי אנכי (ש"ב א, יג). לרמוז שהוא אסר דמו של אגג לשאול, כמ"ש במדרש הנז', ונתקיים בו כל המרחם על אכזרים סופו נעשה אכזר על רחמנים (ילקוט שמואל סי' קכא). ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב, וזהו כי אחזני השבץ. וכתוב שם בילקוט, קטגוריא של נוב עיר הכהנים אוחזת אותי, ואין השבץ אלא בגדי כהונה גדולה, שנאמר משובצים זהב יהיו במלואותם (שמות כח, כ) ע"כ. וכל זה פיו הכשילתו לדואג, שפיו ענה בו כי מיתת שאול היתה בשביל עון נוב עיר הכהנים, ומי היה שיעץ לשאול אלא הוא במה שהורה לו אין נשאלין אלא למלך. ואפשר שזה היה אמת שאמר שאול כן כי אחזני השבץ, כי כל עוד נפשי בי, כלומר טוב לי שאמות בעה"ז לכפר על נפשי עון הריגת הכהנים, כי סימן טוב לאדם שנפרעין ממנו בעה"ז. וזהו כי כל עוד נפשי בי ולא אתחייב בעולם הבא. ואעמוד עליו ואמותתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו. ומן הדברים האלה אפשר לומר שאמת היה הדבר הזה, כי כיון שנפל על החרב ודאי שלא יחיה, אך אני קרבתי מיתתו. וזהו שלא אמר ואמיתהו רק ואמותתהו, כלומר כבר היה חשוב כמת ואני קרבתי מיתתו לעשות נחת רוח אליו. ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו ואביאם אל אדוני, הרי אלו שני עדים על מיתתו של שאול, וכל זה יען סבור היה להיות מוצא חן בעיני דוד על הריגתו של שאול וישלים עמו. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם על הרג הצדיקים, להורות כי צר לו מאד על הריגתם. ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה, עשה עצמו כאילו לא ידעו כיון שראה ששקר הוא דובר, ולכן חזר ושאל לו אי מזה אתה, שמא יתן אל לבו להגיד אמת, ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי. ואפשר שדואג היה בן גר עמלקי, ויגיד עליו רעתו שאסר דמו של אגג להיותו מזרע עמלק. ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה', כי היה לך להניחו שימות מעצמו אבל לא לקרב מיתתו, כי סוף סוף אתה הוא שהמתה אותו. ויאמר לו דוד דמך על ראשך. וכתיב דמיך, דמו ודם זרעיותיו. שבן ל"ג שנה היה דואג כשמת, כמ"ש ז"ל (סנהדרין סט:) ע"פ אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נה, כד). וגם דמיך. על דמים הרבה ששפך בהריגת נוב עיר הכהנים, וידע דוד כי לא נפקי מיניה בני מעלי, שכן אמרו בפ' חלק (סנהדרין קו:), ושרשך מארץ חיים סלה (תהלים נב, ז). דלא ליהוי ליה בני רבנן. כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה', כלומר הגם שלא יהיה כדבריך, פיך ענה בך ואתה חייב מיתה, כי מי שלח ידו במשיח ה' וניקה. כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

ולענין נוב עיר הכהנים נפרש פסוקי הפטר' היום בישעיה י'. כי מה ענינה לחג זה. אמנם כתוב לעיל הוי אשור שבט אפי וכו' (ישעיה י, ה). בגוי חנף אשלחנו וכו' (שם ו). ויובן עם מה שכתוב בזכריה א'. וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. דקשה מאי 'עזרו' דמבעי ליה למימר 'הוסיפו לרעה'. אך הכונה כי המה נראים כעוזרים לישראל אבל כל זה הוא לרעה להחטיא אותם כדי שישבו בגלות תחתיהם, וזהו 'אשר אני קצפתי מעט' שישבו בגלות ימים מועטים, 'והמה עזרו לרעה' כדי שישבו תחתם ימים רבים. על דרך זה יאמר הוי אשור שבט אפי, שאני מסרתי את ישראל תחת ידו לרדותם בשבט מוסר. אך זהו קטן, כמ"ש אתה בשבט תכנו (משלי כג, יד). כן היתה כונתו ית', שירדה אותם מעט מעט להחזירם בתשובה. והוא הוסיף להכותם מכת מות ומטה הוא בידם זעמי, כי השבט נעשה מטה להכותם מכה רבה, הנה אנכי מכה במטה אשר בידי, והאף נעשה זעם שהוא יותר גדול. בגוי חגף אשלחנו, אלו ישראל שאין פיהם ולבם שוין, וכמ"ש שם יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וכו' (ישעיה כט, יג). ועל עם עברתי אצונו (ישעיה י, ו). שיובן עם מ"ש ויצום אל בני ישראל. שפרש"י ז"ל צום על ישראל להנהיגם בנחת, אף כאן על עם עברתי אלו ישראל, שנתמלאתי עברה עליהם על עונותיהם, אך עכ"ז צויתי אותו ליסרם בנחת בממונם ולא לעשות בהם כלה. לשלול שלל וכו'. כי עני חשוב כמת, וכיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום (ברכות ו:). וזהו ולשומו מרמס כחמר חוצות (ישעיה י, ו). והוא לא כן ידמה ליסרם בנחת, ולבבו לא כן יחשוב ליטול ממונם ולהציל גופם. כי להשמיד בלבבו ולהכרית גוים לא מעט. שכן אמרו בפ' חלק (סנהדרין צד:), וכי מאחר דברשות עבד מ"ט איענוש, דכי אתנבי אעשרת השבטים אתנבי, ואיהו יהיב דעתיה אכלה ארעא דישראל. והענין ארוך ודי בזה. רק שאחרי כל זאת כתוב שם, לכן כה אמר אדני אלקים צבאות אל תירא עמי יושב ציון מאשור (ישעיה י, כד). דהיינו יהודה וירושלים, כי אע"פ שמתחלה בשבט יככה, דהיינו מ"ש שם ישעיה ל"ו. ויהי בי"ד שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם (א). יקח הב"ה נקמתו ממנו כמו שעשה לפרעה במצרים, וז"ש ומטהו ישא עליך בדרך מצרים (ישעיה י, כד). כי כשרצה להעיז פניו נגד ירושלים שם היתה קבורתם. כי עוד מעט מזער וכלה זעם וכו'. הוא מ"ש לקמן עוד היום בנוב לעמוד (ישעיה י, לב). ואיתא בפ' חלק (סנהדרין צה.), א"ר הונא אותו היום נשתייר מעונה של נוב, אמרי ליה כלדאי אי אזלת האידנא יכלת לה ואי לא לא יכלת לה. וזהו כי עוד מעט מזער. שנשאר מאותו היום, שאח"כ וכלה זעם ואפי על תכליתם, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וכו' (מ"ב יט, לה). ונלע"ד לתת טעם לזה עם מ"ש בפ' חלק (סנהדרין צה.), ע"פ וישבי בנוב וכו' (ש"ב כא, טז). שא"ל הב"ה לדוד רצונך יכלה זרעך או תמסר ביד אויב, א"ל רבש"ע מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי, ואבישי אמר לו אפיך צלותך וכו'. ופירשנוהו במקומו ((חלק א', דרוש ה' לפרשת לך לך והפטרה): אמר אבישי שם, אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא, א"ל מאי בעית הכא, א"ל הכי אמר לי קב"ה והכי אהדרי ליה. אמר ליה אפיך צלותך, בר ברך קירא לזבון ואת לא תצטער. פרש"י ז"ל בר ברך שעוה ימכור ואתה לא תצטער. ונלע"ד שהכוונה על רחבעם בן שלמה שבימיו נחלקה המלכות וניתנה לירבעם שהיה מזרעו של יוסף, שכתוב בו וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט (בראשית לז, כה). ותרגם אונקלוס שעף דהיינו שעוה. וכ"כ בב"ר פ' צ"א. והנה יהודה קינא ליוסף על שחשב שרוצה ליטול המלכות שהיה ראוי ליהודה, ולכן אמר לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז, כז). שהיו נושאין שעוה וכו' כדי שלא יצטער אותו צדיק בריח עטרן וכדומה. ורחבעם החזיר המלכות לירבעם. ועוד יפורש קירא מלשון סך קירי פלסתר דפ"ק דע"א (יא:). שר"ל אדנות ושררה. וא"ל אבישי שטוב שזרעו ימכור השררה ולא ימסר ביד אויב. וא"ל דוד אי הכי סייע בהדן. כי כיון שיצא מפיו מוטב אמסר וכו'. לאו כל כמיניה לחזור בו, לכן ויעזור לו אבישי בן צרויה. א"ר יהודה אמר רב שעזרו בתפלה.). והנה נתקיים זה ביואש, שאז נכרת זרעו ולא נשתייר אלא יואש כשם שנשתייר אביתר וכמ"ש שם. ולכן אז נשלם עון נוב, אמנם לפי שחטא יואש ועשה עצמו אלוק כנודע ((שמות רבה פ' ח'): יואש מנין שעשה עצמו אלוה, דכתיב ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם (דה"ב כד, יז). מהו וישתחוו למלך? שעשאוהו אלוה, אמרו לו אלולי שאתה אלוה לא היית יוצא לאחר שבע שנים מבית קדשי הקדשים, אמר להן כך הוא, וקבל על עצמו לעשות אלוה והשחית לנפשו, שנאמר ויהי לתקופת השנה עלה עליו חיל ארם (דה"ב כד, כג). וכתיב ואת יואש עשו שפטים (שם כד). אל תקרי שפטים אלא שפוטים, וכתיב ובלכתם ממנו כי עזבו אתו במחליים רבים וגו' וימת [וגו'] ולא קברוהו בקברות המלכים (שם כה).), לכן עדיין נשתייר עון נוב, ולכן חזקיהו לא נשא אשה, שראה שעתידים לצאת ממנו בני דלא מעלו, ואז רצה שיכלה זרעו של דוד. וכשחלה חזקיהו ונקנסה עליו מיתה בעבור שלא נשא אשה, ובא אצלו ישעיהו וא"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ונתן לו בתו לאשה כמ"ש בפ"ק דברכות (י.), אז נשלם עון נוב, ובאותו הלילה הכרית למחנה אשור, והיה זה ע"י גבריאל כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין צה:). והוא המלאך הנק' לילה שהוא ממונה על ההריון, כי בזכות חזקיהו ותורתו שלמד והיה שמנו דלוק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מפני שהרביץ תורה בישראל, ואין רנה של תורה אלא בלילה (ויק"ר פ' יט). לכן אז נסתלק עון נוב ונשא אשה והוליד בנים, ולפי שאותו הלילה היה ליל פסח כמ"ש בילקוט מלכים ב' י"ט. הציץ רבשקה על החומה ושמע שהיו קוראין את ההלל, ואמר לסנחריב חזור לאחוריך כי נסים נעשים להם בזה הלילה. ובילקוט ישעיה ל'. אמר ר"ש בר נחמני מצות העומר עמדה להם בימי חזקיהו, שנאמר ובמלחמות תנופה נלחם בם (ישעיה ל, לב). על כן אנו מפטירי' הפט' זו בחג זה ומשיירין אותה ליום האחרון, לפי שיש בפסוקים אלה ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה יא, א). והנמשכים. כל הגאולה העתידה, ובפרט קריעת ים סוף שהיתה בי"ט אחרון, כמ"ש והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו (ישעיה יא, טו). ופרש"י ז"ל את לשון ים מצרים, ליבשו כדי שיעברו בו גליות ישראל ממצרים. על הנהר נהר פרת לעבור בו גליות אשור ע"כ. וזה כי בשירת הים כתוב, עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית (שמות טו, טז). ותרגם אנקלוס עד דיעבר עמך ה' ית ארנונא עד דיעיבר עמא דנן די פרקתא ית ירדנא. ובילקוט בשלח ג"כ ז"ל, עד יעבור עמך ה' את הים, עד יעבור את הירדן. כי אע"פ שכבר עברו הים, עדין לא נשלם הנס עד שעברו כלם לשלום, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. ושני נסים אלו יהיו גם בגאולה העתידה, כי על קריעת ים סוף נאמר והחרים ה' את לשון ים מצרים. שכן נקרא לפי שהים סוף הוא לשון מן הים הגדול המתפשט סמוך למצרים. וכן והניף ידו על הנהר כמו שעשה בירדן. וכל ההפט' סובבת על דרך זה, ולפיכך מפטירין אותה בי"ט שני זכר לקריעת ים סוף.

והוא מה שהקדמנו שכתוב בפ' היום, שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה (דברים טז, א). כי החדש הראשון נק' ניסן כי כמה נסים נעשו בו, ולכן צריך להזכירו ולשמרו ולהמתין עת בואו, כדי להודות לה' על הנסים שעשה לאבותינו, ומשם נזכה לגאולה העתידה, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל (ר"ה יא). והוא מ"ש לעיל בדרוש ז' מ' ז"ל, סימן זה יהא בידכם ביום שעשיתי לכם תשועה וכו' ע"ש ((חלק ב', דרוש ז' לחג הפסח): (ש"ר סוף פ' י"ח). אמר הב"ה סימן זה יהא בידכם, ביום שעשיתי לכם תשועה ובאותו הלילה הוו יודעים שאני גואלכם, ואם לאו אל תאמינו שלא קרבה העת ע"כ.). נחזור לעניננו שכל המרים יד במלך אחת דתו להמית. והנה בשמות רבה פ' ח' איתא ז"ל, פרעה היה אחד מארבעה בני אדם שעשו עצמן אלקות והרעו לנפשם. ובתנחומא פ' וארא אמר ונבעלו כנשים, ואלו הן חירם ונבוכדנאצר ופרעה ויואש מלך יהודה וכו'. וצריך להבין מנינא למה לי, ועוד מדה כנגד מדה לא בטלה, ואיזו היא מדה שנבעלו כנשים, אמנם שם בסוף המ' איתא ז"ל, את כל גבוה יראה וכו' (איוב מא, כו). וכי גבוה יראה ושפל אינו רואה, והכתיב עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד, י). אלא א"ר ברכיה אלו הגוותנין שעושין עצמן אלוקות והב"ה עושה מהן שחצין בעולם, וכן סנחריב נתגאה ונעשה שחץ בעולם. ופירש בעל יפה תאר ענין ליצנות ולעג וקלס. הנה הוציא סנחריב מכלל האחרי', לפי שהגם שנתגאה לא עשה עצמו אלוק, שהרי כתוב ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלקיו (ישעיה לז, לח). ולכן אמר ארבעה שעשו עצמן אלוקות, לאפוקי סנחריב שלא עשה עצמו אלוק, ולפי שהאלוק הוא משפיע טובה לעולם כזכר המשפיע בנקבה, כי הוא הנותן והיא מקבלת, לכן אלו שעשו עצמן אלוקות נבעלו כנשים, להראותם כי המה מושפעים ולא משפיעי', כי מי אלוק מבלעדי ה'. והנה ר"ת של ד' אלו ח'ירם נ'בוכדנאצר פ'רעה וי'ואש הוא חנפ"י, כי הג' שהיו מא"ה ר"ת חנ"ף, והי' רמז ליואש שהיה מישראל, ועליהם כתוב באיוב ל"ו. וחנפי לב ישימו אף. מלשון והארץ חנפה תחת יושביה (ישעיה כד, ה). שזורעין חטין ונעשים קוצים, תחת חטה יצא חוח, לפי שעושין עצמן אלוקות, ולכן ישימו אף לעולם. וכן דרשו בסוטה פ"ז (מא:), א"ר אלעזר כל אדם שיש לו חנופה מביא אף לעולם. שכן כל אלה הביאו אף לעולם כי לקו הם ואומתם כנודע. לא ישועו כי אסרם (איוב לו, יג). כמ"ש בשמות רבה פ' י"א. שנועל בפניהם שלא לקבל תפלתם, שכיון שהרימו יד במלך לעשות עצמן אלוקות אין להם תקומה. תמות בנוער נפשם (איוב לו, יד). שנתעללו בהם במשכב אסור עד שהמיתום. וזהו בנוער, מעשה נערות, וחיתם בקדשים, מלשון לא יהיה קדש מבני ישראל (דברים כג, יח). ולהוציא מלב האפיקורוסים כי אין זולתו אלוק, איתא בסנהדרין פ"ד (לט.), א"ל קיסר לר"ג מי שברא הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא ברא הרים, שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח (עמוס ד, יג). אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא וייצר, הכי נמי מי שברא זה לא ברא זה. טפח על טפח יש בו באדם ושני נקבים יש בו, מי שברא זה לא ברא זה, שנאמר הנוטע אזן וכו' (תהלים צד, ט). א"ל אין ובשעת מיתה כלם נתפייסו. וע"ש פי' רש"י (מי שברא הרים לא ברא רוח, שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא, ושני שמות הם. הכי נמי, מי שברא אבר זה לא ברא אבר זה, ואם תאמר כן הוא, הא תינח באברים המרוחקים, מיהו טפח על טפח יש בו באדם ובאותו טפח יש בו שני נקבים האוזן והעין, קרי להאי נוטע אוזן ולהאי יוצר עין, תאמר שנתעסקו שנים באותו טפח, אמר לו הן. וכי בשעת מיתה שניהם נתפייסו, הבעלים הנוטע והיוצר מסכימין להמיתו.). ועם זה נלע"ד לפרש הכתוב במשלי כ'. אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. כי שני נקבים אלו עשה ה' להראות כי הוא לבדו היוצר והבורא, דאי לא תימא הכי איך נתפייסו שניהם בשעת מיתתו של אדם והסכימו להמיתו. ואפשר שגם הוא מלשון גוממו עם השופי (חולין צב:). שלהראות שה' עשה אותם גם ממית ומכרית אותם שניהם כאחד. עוד שם א"ל ההוא אמגושא לאמימר, מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז, א"ל א"כ היכי שביק אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה. ופרש"י שכל מה שאדם מכניס דרך פיו מוציא דרך הנקבים התחתונים ע"כ. ועיין מה שפירשנו בזה בפ' אמור (( חלק ג', דרוש כ"ח לפרשת אמור): אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר, מפלגך לעילאי דהורמיז, מפלגך לתתאי דאהורמיז, א"ל א"כ היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה. ופירש רש"י ז"ל, הורמיז שד. אהורמיז, הקב"ה קרי הכי ע"כ. ונלע"ד דמ"ש מפלגך לתתאי דאהורמיז, מפני חותם ברית מילה אשר שם בבשרנו. אמנם האמת כן הוא, שגם מפלגא ולעילא יש בהם היכר כי ה' הוא האלקים, וזה במה שצוה לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך. וזהו בנים המצויינים לי בתגלחת כנגד הפנים, דהיינו מחציו למעלה. במילה כנגד מחציו למטה, ולא זו בלבד להיות מצויינים בגופם אלא אף גם בלבושיהם, וזהו בציצית, וזהו במלך שלמה, שהוא שלם בכל מיני שלימות, ולפיכך ברא בריותיו שלימות, שלא כסוברים שמחציו ולמטה של הקב"ה ומחציו ולמעלה מן השד, שאין הדבר כן אלא ברא בריותיו שלימות, והראיה כי חמה ולבנה והככבים נבראו על מליאתן, כל שכן האדם שנברא בצלמו כדמותו, שהוא שלם מראשו ועד רגליו.) דברים נאותים ונכונים. הנה כי כן משני טעמים נודע ה' שהוא לבדו ברא את האדם. הא' מהנקבים שבשעת מיתה כלם נתפייסו, והשני מעשיית צרכיו.

ובזה נבין כמין חומר מ' ז"ל בפ"ה דבבא בתרא (עה.) ז"ל, מאי מלאכת תופיך ונקביך (יחזקאל כח, יג). אמר רב יהודה אמר רב, א"ל הב"ה לחירם מלך צור. בך נסתכלתי ובראתי נקבים נקבים באדם. ואיכא דאמרי הכי קאמר בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון. ופרש"י בך נסתכלתי כשבראתי עולמי, שאתה עתיד למרוד בי ולעשות עצמך אלוק, ובראתי באדם נקבים שמוציאין רעי. תוף חלול הוא ע"כ. אלה אפוא הם הדברים הנאמרים כי להראות שיוצר הכל הוא ברא באדם נקבים נקבים להוציא רעי ומי רגלים היוצאים דרך פיו לנקבים התחתוני'. דאל"כ היכי שביק אהורמיז להורמיז וכו'. וכנגד הטעם האחר שבשעת מיתה לא יתפייסו היוצר והבורא אם לא שיוצר הכל הוא, לכן אמר בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדה"ר, כדי שמן המיתה יוודע כי הוא היוצר הוא הבורא. דבשלמא בשעת יצירה אפשר לומר שנבראו תחלה נקבי האזנים או העינים, כי הולד נוצר במעי אמו ואין רואהו, אך בשעת מיתה שברגע כמימריה יגוע אדם ואיו, א"א שנתפייסו שניהם כא'. ומזה הטעם שינו לתלמי המלך זכר ונקוביו בראם. שפי' שם בעל יפה תאר שרוצה לומר נקביו אשר יצר את האדם בחכמה, והקשה בכח למה הזכירו נקוביו בלשון גנאי. אך נראה לע"ד שכונתם היתה להראות כי על ידי הנקבים נודע ה' שהוא ברא את האדם בחכמה.

ובילקוט פ' וארא, שיתה ה' מורה להם (תהלים ט, כא). לפי שהן עושין עצמן מריות (פי' לשון שררה), הודע להם שאתה אדון על כלם, ידעו גוים שהם אנוש, הודיעם שהם בשר ודם, אמר הב"ה למשה בשביל שעשה עצמו אלוק הודיעו שהוא בשר ודם, אחז בו משה א"ל אנח לי שאעשה צרכי ואח"כ אני מדבר עמך, אמר משה יש אלוק שהוא עושה צרכו, לפיכך א"ל הב"ה השכם בבקר ע"כ. הכוונה כמו שאמרנו שהן עושין עצמן מריות, לומר שיש שתי שררות באדם מפלגא ולעילא וכו'. ולפיכך הודע להם שאתה אדון על כלם, ר"ל שאין לומר מפלגא וכו' רק אתה אדון על כלם בין מחציו ולמעלה בין מחציו ולמטה, ואיך יוודע זה שאתה אדון על כלם, ידעו גוים אנוש המה, שנצרכים לנקביהם כפרעה, ומזה ידעו כי הוא אדון על כלם, דהיכי שביק אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה. ואפשר לפרש מורה לשון השלכה, כמו ירה בים (שמות טו, ד). שהוא מ"ש בסנהדרין פ"ז (סג:), כרע בל קרס נבו (ישעיה מו, א). וע"ש ובפרש"י ((סנהדרין סג:): אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא, דכתיב כרע בל קרס נבו. קרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכתיב דברו לעגלות בית און יגורו שכן שומרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו (הושע י, ה). אל תקרי כבודו אלא כבידו. (רש"י): קרס, נתרז, כלומר כרע על ברכיו ונתרז, דהיינו ליצנותא דאישתעי ביה קרא, לא יוכלו מלט משא, הרעי שבנקביהם לא יוכלו לסבול ונתרז. לעגלות בית און, על עגלים שבבית אל. יגורו שכן שומרון, ידאגו שוכני שומרון. כי אבל עליו עמו, שיטלם סנחריב וילך לו. וכמריו, שהיו נושאין אותו. עליו יגילו, ששמחים על כובד משא שגלה מהם. אלא כבידו, משא עגבותיו וריעי שבהן, ואע"ג דלאו בעלי חיים נינהו ואין להם ריעי, משתעי בהו קרא ל' גנאי.). ולהיות שפרעה עשה עצמו אלוק ובבקר השכם היה יוצא לצרכיו, לכן א"ל הב"ה למשה השכם בבקר וכו' הנה יוצא המימה. כלומר מוציא נקביו המימה ע"ש. 

ובתנחומא פ' וארא קודם המאמר הנ"ל, שעשו עצמן אלקות כתוב לאמר, מי הוא זה מלך הכבוד (תהלים כד, י). זה מלך מלכי המלכים הב"ה שהוא חולק כבוד ליריאיו, כיצד מלך ב"ו אין יושבין על כסאו, והב"ה הושיב לשלמה על כסאו וכו', מלך ב"ו אין רוכבין על סוסו, והב"ה הרכיב לאליהו על סוסו, מלך ב"ו אין משתמשין בשרביטו והב"ה מסר שרביטו למשה, שנאמר ויקח משה את מטה האלקים בידו (שמות ד, כ). מלך ב"ו אין לובשין עטרה שלו, והב"ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח, שנאמר אשית לראשו עטרת פז (תהלים כא, ד). מלך ב"ו אין לובשין לבושו, וישראל לובשין לבושו של הב"ה, ומהו לבושו עוז, שנאמר לבש ה' עוז התאזר (תהלים צג, א). ונתנו לישראל שנא' ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא). מלך ב"ו אין נקראים בשמו קיסר אגוסטא, ואם נקרא בשמו ממיתין אותו, והב"ה קרא שמו למשה, שנאמר ראה נתתיך אלקי' לפרעה (שמות ז, א) ע"כ. הרי אלה כנגד האמורים למעלה שנתגאו ועשו עצמן אלוקות, כי כשם שהרשעים מתגאים על ה', כנגד זה הצדיקים משפילים עצמם, כמ"ש בחולין פ"ו (פט.), ע"פ לא מרובכם וכו' (דברים ז, ז). חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. ולכן הב"ה חולק כבוד ליראיו, כי ה' יודע דרך צדיקים שלא יתגאו כנגדו ולא ימרדו בו, ואמר מלך ב"ו אין יושבין על כסאו והב"ה הושיב את שלמה על כסאו. הנה זה כנגד חירם שעשה עצמו אלוק ועשה ז' רקיעים וכסא וחיות וכו', א"ל יחזקאל למה אתה מתגאה, ילוד אשה אתה וכו'. א"כ חירם נתגאה שנתן כסאו למעלה מז' רקיעים ועשה עצמו אלוק, וכנגד שלמה שאע"פ שכתוב בו וישב שלמה על כסא ה' למלך לא נתגאה כלל, אדרבא הכיר גדולתו ית' וחיבר שלשה ספרים להודיע לבני האדם גבורתו ית' וכבוד הדר מלכותו.

מלך ב"ו אין רוכבין על סוסו. זהו כנגד נ"נ שאמר אעלה על במתי עב (ישעיה יד, יד). לדמות להב"ה שכתוב בו השם עבים רכובו (תהלים קד, ג). ונאמר לו אך אל שאול תורד (ישעיה יד, טו). ולהפך מזה אליהו, ויעל אליהו בסערה השמים (מ"ב ב, יא). שזכה לזה בשביל שהיה עבד נאמן לה' וקינא על הברית והכרית עובדי הבעל. 

מלך ב"ו אין משתמשין בשרביטו, והב"ה מסר שרביטו למשה לרדות את פרעה שעשה עצמו אלוק. וז"ש והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך (שמות ז, טו). להראותו שמטה שלך שליט עליו.

מלך ב"ו אין לובשין עטרה שלו. זהו כנגד יואש שעשה עצמו אלוק, לפי שעמד ז' שנים בעליית בית קדש הקדשים. ובשמות רבה פ"ח אמר על זה, והיה לו לתלות בזכות התורה שהיא בארון בבית קה"ק ובזכות דוד אביו שהצילו הב"ה כדי שלא יכרת זרעו של דוד ולא ליטול עטרה לעצמו. וכנגד זה עתיד הב"ה להלביש עטרה זו למלך המשיח, היא התורה שכתוב בה הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט, יא). וכתיב תשית לראשו עטרת פז (תהלים כא, ד). והוא מ"ש בפי' לפרקי שירה נק' שער שמעון דף י"ד א' ז"ל, טוב רואי בהלכה, שכל הרואהו נזכר לתלמודו, שעל מצחו של דוד היה חקוק שם כד"ת שמבטל השכחה ע"כ. ונלע"ד שז"ש דהע"ה יראיך יראוני וישמחו כי לדברך ייחלתי (תהלים קיט, עד). וגם משי"ח ב"ן דו"ד גי' כד"ת ככתוב שם, לפי שגם הוא יהיה כדוד.

מלך ב"ו אין לובשין לבושו וכו'. זהו כנגד נמרוד שנתגאה ע"י לבושו של אדה"ר, כמ"ש בפ' ר"א פ' כ"ד ז"ל, שנמרוד לקח הכתונת שעשה הב"ה לאדם ולאשתו, ובשעה שהיה לובש אותה היו כל בהמה חיה ועוף באים ונופלי' לפניו וכו'. וגם הוא עשה עצמו אלוק. אך לפי שאינו כתוב בתורה להדיא, לכן לא נזכר עם אותם שעשו עצמן אלוקות. וישראל לובשין לבושו של הב"ה שהוא עוז לבש ה' עוז התאזר, ונתנו לישראל ה' עוז לעמו יתן, היא התורה שקבלו ישראל, ועל ידי זה לובשין לבושו של הב"ה, שנאמר בהם ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג).

מלך ב"ו אין נקראין בשמו, קיסר אגוסטא וכו'. זהו כנגד סנחריב שנתגאה וקרא עצמו אסנפר רבא ויקירא, ואעפ"י שלא עשה עצמו אלוק, עכ"ז רצה לבא על ירושלים על ה' ועל משיחו, וכנגד זה קרא הב"ה למשה בשמו, ראה נתתיך אלקים לפרעה. ועכ"ז והאיש משה עניו מאד. הרי שלאלו שנתגאו ועשו עצמן אלוקות השפילם עד ארץ, הגיעם עד עפר, ועל כלם הראה גבורתו לפרעה הרשע שעשה עצמו אלוק.

ובזה נבין מאמר שהקדמנו, והוא במכילתא ע"פ אמר אויב ארדוף אשיג וכו' (שמות טו, ט). וקשה כי אין ניאוץ אלא כלפי מעלה, ומה ניאוץ שייך בדברים אלה לרדוף אויביו ולהשיגם, כי זה כל האדם להנצל מאויבו אשר יבא עליו להורגו. ועוד מה השיבתו רוח הקדש בחמשה דברים הנ"ל, ובפרט שאינן כסדר הכתובים שהרי נשפת ברוחך מאוחר לכלן. אמנם יובן המ' הזה עם מאמרם באסתר רבתי על פסוק ויקראו סופרי המלך ויכתב ככל אשר צוה המן וכו' (אסתר ג, יב). א"ר לוי ארורים הם הרשעים שהם מתעסקים בעצה רעה על ישראל, וכל א' וא' מהם יועץ לפי דרכו ואומר עצתי טובה מעצתך וכו'. והמאמר ארוך וכבר פירשנו אותו באלון בכות שלנו בפ' שמעת חרפתם ה' (איכה ג, סא) בנחמה (אלון בכות, איכה ג, סא. פירוש ב'.). ולעניננו נפרש אלו החמשה דברים שהיה פרעה מנאץ כנגד חמשה שכתובים שם במאמר, שכל א' אומר עצתי טובה מעצתך. עשו אמר שוטה היה קין שהרג את אחיו בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה, אני איני עושה כך אלא יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי וכו'. בזה נבא לפירוש המ', חמשה דברים היה פרעה מנאץ וכו'. הנה כתוב בפ' בשלח, דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון וכו' (שמות יד, ב). כי הלא יקשה שהרי אמרו ע"פ ושם אלקים אחרים לא תזכירו (שמות כג, יג). שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"א פלונית, שלא להזכיר שם ע"א, וא"כ למה נתן סימן להזכיר שם ע"א, לפני בעל צפון, היפלא מה' דבר אחר מבלי הזכיר בעל צפון שהוא ע"א שלהם, ועוד דדי באמרו לפני פי החירות. עוד שנינו בפ"ג דע"א (משנה ח'), לא ישב בצילה ולא יעבור תחתיה. וא"כ למה אמר שישובו ויחנו לפני בעל צפון. אמנם כתב רש"י ז"ל הוא נשאר מכל אלקי מצרים כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן וכו'. ועוד איתא בס' שער שמעון הנזכר לעיל, והוא בסוף הספר משם הרח"ו זלה"ה, שע"א של בעל צפון חקוק עליו צורת אדם, ומנהיג האדם טלה א', ותחתיו היה חקוק צורת כלב רע. וז"ס הפ' לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא, ז). כי מיד כשיצאו ישראל ממצרים ובאו לפני בעל צפון, אם זה הכלב רע היה מנבח על ישראל מיד היו מנבחים כל הכלבים שבמצרים על ידי כשוף עכ"ל. ואי לאו דמסתפינא אמינא כי ודאי כשיצאו ממצרים לא חרץ כלב לשונו, אך לקיים דברו שאמר לעיל בים אתה יודע מי אני, כי כבר פירשנו אותו בדרוש הקודם. צוה הב"ה למשה דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, דייק וישובו שכבר עברו שם ולא חרץ כלב לשונו, ועתה יחזרו וישובו ויחנו שם, שאז יחרץ כלב לשונו וינבחו כל הכלבים שבמצרים, ובזה יאמר פרעה לבני ישראל וכו' סגר עליהם המדבר, מלשון דיבור, כמו ומדבריך נאוה (שה"ש ד, ג). דהיינו שינבח הכלב שהוא דבור שלו, ובזה לא יוכלו ליסע משם. ובזה וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם (שמות יד, ד). כי בזה ואכבדה בפרעה ובכל חילו וכו'. אשר על כן הוצרך לצוות אותם שיחנו לפני בעל צפון ממש, לקיים משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב, כג). ובזה אני מבין כמין חומר מ"ש אח"כ, ויוגד למלך מצרים כי ברח העם (שמות יד, ה). ואמרו על זה במכילתא, מי הגיד לו, י"א עמלק הגיד לו. וצריך להבין מאי שייטיה דעמלק כאן. אמנם ידענו כי עמלק נקרא כלב כמ"ש שם במכילתא, הכלב בא ונושך אתכם, ויבא עמלק. ונק' כלב לפי שבא מקליפת שור וחמור שאמציעיתם גימטריא כל"ב. וכ"כ בס' מגלה עמוקות אופן ק"מ ע"ש (הנה מלחמות עמלק היא מצוה אחת שצוה הקב"ה לישראל בכניסתם לארץ, מג' מצות שסימנם מצות ה' ב'רה מ'אירת ע'ינים, בר"ת מן ב'רה מ'אירת ע'ינים נרמזין ג' מצות אלו שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, דהיינו ב' של ב'רה בנין בית המקדש, מ' של מ'אירת למנות להם מלך, ע' של ע'ינים מלחמת עמלק, וסימן מב"ע, נוטריקון מ'ושל ב'גבורתו ע'ולם. והיה חושב שיקיים שלשתן מ'שה ב'ן ע'מרם, אבל באמת שלא יתקיימו עד שיבא מ'נחם ב'ן ע'מיאל. הנה אותו המזמור של השמים מספרים, אמר משה ביומא דהלולא רבא, יום קבלת התורה, שיש באותו מזמור קכ"ו תיבות, שהוא סוד ו' פעמים אהי"ה, ובה' פסוקים תורת ה' תמימה, יש בהם קכ"ו אותיות, והוא חותם התורה שבה' חומשים, והם קכ"ו ימים שהיה משה בהר, והוא רזא דשם המפורש, שהם ששה חותמות שבספר יצירה שחתם בהם הקב"ה ששה רוחות, פנה למעלה וחתם שם יה"ו ובו ו' פעמים יה"ו הם עולים לחשבון קכ"ו, והם סוד חותם של תורה, סוף ה' חומשי תורה הכי הוי. וידוע שאין השם מלא אלא במחיית זרעו של עמלק, ולכן נתאוה משה לכניסת ארץ ישראל ולהשלים השם והכסא, וג' מצות אלו שנצטוו הם להשלים ג' אותיות שחסרים מכ"ס י"ה, דהיינו בבנין בית המקדש ישלימו אות א' של כס'א, כי שמה ישבו כסאות למשפט, ובית המקדש הוא כסא ה', כמ"ש כסא כבוד מרום מראשון מקדשינו (ירמיה ז'). ר"ל מקום המקדש הוא כסא כבוד, נמצא שבבנין של בית המקדש נשלם אות א' של כסא, ובמנוי מלך מושלם אות ה' מן השם, כי הוצרך המלך להיות ממלכות בית דוד שהוא מלכות שמים, ה' אחרונה של השם כמ"ש דוד, כי בכה ארץ גדוד (תהלים י"ט). אמר בכה בתוספת ה', ובמחיית זרעו של עמלק שפגם באות ברית, שהיא רזא דו', גוף וברית חשבינן חד, הרי שבג' מצות אלו יושלם התיקון של השם והכסא, ולכן אמר משה ואתחנן אל ה' בעת ההיא. ר"ל שרצה לתקן באותו עת מה שצוה הקב"ה לדורות לאמר, ההוא כתיב, ר"ל אותן אותיות החסרים מן השם שהוא ה"ו, ומן הכסא שהוא א', רצה הוא עתה לתקן, ולפי שאי אפשר להכרית זרעו של עמלק אלא מי שיניקתו משם של ב"ן שהוא מעולם העשייה, כי עמלק הוא סוד כל"ב, ולכן מאמין הוא בצורת כלב, ולכן נקרא עמלק כדאיתא במדרש (שמות רבה פ' ס"ה). עם שלקק ככלב. ורזא דמלה כי יניקת כל"ב מבחוץ, דרגא בתראה יונק משם של ב"ן, חושבנא דדין כחושבנא דדין, בסוד ויזנ"ב ב"ך כ"ל הנחשלים אחריך (דברים כ"ה). ס"ת כל"ב. וז"ס כלב ששימש בתיבה ולקה בשימוש אחורים (סנהדרין דף קח:). ורזא דא מבואר בקרא ויזנ"ב ב"ך כ"ל הנחשלי"ם ס"ת בכל"ם, אחריך דייקא, שיונקים מאחוריים, והוא חטא שהכניס נח"ש בין אותיות מיל"ה כנרמז במלת הנחשלי"ם שהוא בהיפוך אתוון נח"ש מיל"ה, ולכן נרמז בכאן סוד גדול שהוא סוד אותיות בכל"ם, שסימנם חכמי הדקדוק אותיות מקור שמוסיפין בהם אותיות בכל"ם כידוע לבעלי החכמה הזאת, לפי שהוא השחית מקו"ר הקדושה, לכן קבלתו מכלב בהיפוך אתוון בכל"ם, והנה זה יניקת עשו שהלך לצוד ציד להביא, והביא לאביו יצחק מטעמים של כלב, כמ"ש יצחק מי הצד ציד (בראשית כ"ז). ר"ל מי הוא זה שהביא לי מטעמים מאותו הבריאה שהוא צד ציד, דהיינו שצדין חיות ועופות עם כלבים, וזה הי' חטא בבית שני שהיו רומוס ורומלוס יונקים מן כלבית (כדאיתא במ"ר). והם היו מושלים על כל ישראל בגלות אדום שהיה יניקתם מן כח הכלב, ולכן באותו מקדש בבית שני שמשלו אדום הי' בא דמות כלב על מזבח (כדאיתא ביומא דף כא:). שזה הורה על שליטת כלב ההוא באותו זמן, ויעקב חטא בזה כששלח מלאכי' לפניו, הי' מחזיק באזני כלב (כדאיתא במ"ר פר' וישלח) ובזה עבר עבירה שחטא בזה ומתעבר על ריב לא לו, ר"ל לא לבדו עשה זה רק לזרעו, ומה הי' החטא, הוא קרא לעשו אדון, שאמר לאדוני לעשו, לכן נלקו בניו בבית שני בגלות עשו שירד דמות כלב על המזבח, ואותו כלב נקרא בלאדן כדאיתא (בזוהר פ' צו). ואמרינן בפרק חלק בגמרא (דף צ"ו) מאי בלאדן, כלבא. ראו נפלאות ה' שמשלם כפי מעללו, יעקב קרא לעשו אדון, ובאמת שהוא בל אדון, שהוא אינו אדון, גם הוא כופר ביחודו של עולם ואומר בל אדון, מי אדון, לכן ירד אותו דמות לגבי מזבח, ולפי שעמלק יניקתו מן שם של ב"ן, לכן הוצרך לבא שמואל הנביא שיניקתו משם של ב"ן שהי' מסטרא דנוקבא, בסוד ולתת לאמתך זרע אנשים (שמואל א' א'). אמתיך דייקא, ולכן אמר עלי לחנה אלהי ישראל יתן את שלתך (שם). חסר א', הוא רזא דדכורא, אבל הוא הי' מסטרא דנוקבא, לכן לא הי' חי רק נ"ב שנה שהוא מסוד שם של ב"ן, כי מי שיניקתו משם של ב"ן ראוי הוא לילך בשליחות של מקום להלחם בב"ן כסיל, שהוא עמלק שיניקתו כלב שהוא מיניקת העשיי' דתמן שם של ב"ן, ב"ן שנה שאול במלכו (שמואל א' י"ג). ב"ן דייקא כי הוא בא משבט בנימין לקיים מאמר אביו שקרא לו ב"ן ימין, גם לקיים מצות רחל שקראת לו ב"ן אוני, לשבר כח הקליפה שנקראת און, כמ"ש אך עשרתי מצאתי און לי (הושע י"ב). וכן שלמה בנה הבית חי גם בן נ"ב שנה, יניקתו גם כן משם של ב"ן, וכן דוד שבנה יסודי המקדש הי' מסטרא דנוקבא כמ"ש ואני עבדך בן אמתך (תהלים קי"ו). דייקא, לכן התפלל כי סבבוני כלבים (תהלים ק"כ) הצילה מיד כל"ב יחידתי (שם). והוצרך לעמוד בחצות לילה לשבר כח משמורה שניה שבה כלבים צועקים, שבאותו פרק יצאו ישראל ממצרים, כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות י"ב). ולכן הוצרך שלמה בנו לשאול מסנהדרין בפרק במה מדליקין (דף ל). אבא מת וכלבים של בית אבא רעבים, בכאן יש שאלה גדולה, איך זילזל שלמה בכבוד דוד אביו ולשאול ע"י איש אחד שתי שאלות הללו, והלא איש משכיל ישתומם ע"ז, וכי קצרה יד שלמה לשלוח מן המשרתים אשר לפניו שלא יבא לשאול ב' שאלות אלו ביחד לדמות אביו לכלב, עד שהוצרך אח"כ לזלזל בכבוד אביו ולומר עליו כי לכלב חי טוב מן ארי' המת. אנת שלמה אן חכמתך אן סכלתנותך, אבל כל מילי דשלמה מלכא כולא ברזא דחכמתא עילאה, כל יומי דדוד הוי קאים בפלגא דלילא כמ"ש חצות לילה אקום להודות לך (כדאיתא בברכות דף נ.) והטעם אמר מקודם זה חבלי רשעים עודוני (תהלים קי"ט). עבור הרשעים שסבבו כלבים הוצרך לעמוד כל חצות לילה כנגד כת כלבים שצועקים באותו פרק, ואמרו בגמרא שעד חצות לילה הי' עוסק בתורה, מכאן ואילך הי' עוסק בשירות ותשבחות (ברכות שם). וזה מרמז בתחילת הלילה שאז הקליפות באים לשלוט בעולם, בסוד אז תרמוש כל חיתו יער (תהלים קד). ז"ש חבלי רשעים עודוני (תהלים קיט) כד רמיש ליליא לכן תורתך לא שכחתי, שהי' עוסק בתורה, ואח"כ מחצות לילה ואילך אקום להודות לך בשירות והודאות, והי' מתגבר כארי וכשחל, לכן ש'כחתי ח'צות ל'ילה ר"ת שח"ל, שבזה הגביר תרין סטרין בישין והם ב' משמורות, משמורת של חמור שהוא רה"ב, ומשמורה שני' שכלבים צועקים הוא סמא"ל, שניהם יחד בגימטריא שח"ל, ולכן זכה דוד שקרא אותו הקב"ה בן, כמ"ש בני אתה (תהלים ב). וכן צוה דוד בשעת מותו שיעמוד שלמה בכל חצות לילה ויזכה לזה למעלות ב"ן, ז"ש ויצו דוד את שלמה בנ"ו. אבל הכוונה שצוה לשלמה שיזכה לשם של ב"ן שיעמוד בכל חצות לילה, וכן שלמה הי' חייו נ"ב שנה שהוא סוד של שם ב"ן, וגם בשבילו נחרב נ"ב שנה, כמו שכתבו רז"ל בשבת, מאדם עד בהמה נדדו, בהמ"ה בגימטריא נ"ב. ושבח זה שלח שלמה לסנהדרין כשמת אביו בשבת של עצרת (כמו שכתבו התוספות פ"ק דחגיגה והביא שם ראיה מירושלמי) שבו ניתן תורה שבכתב ונסתלק דוד שהוא סוד תורה שבע"פ, בעת רצון במנחה בשבת בשעה שעינא פקיחא שולט בעולם, ולכן הודיע זה לסנהדרין שהם סוד חצות לילה, ועתה כלבים של בית אבא רעבין, מי יקום לנו עם מרעים, הם הכלבים כמ"ש דוד כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני (תהלים ל'). ומי יתיצב לי עם פועלי און, לעמוד במקום אבא ולהגין לנו בעד כלבים החצונים שהם רעבים, פצו עלינו פיהם מכאן‎ ולהבא, והתשובה מן סנהדרין היתה ברזא דחכמתא שצריך להשתיק המקטרגים וליתן לתוך פיהן חולקי' דילהון (כדאיתא בזוהר אחרי מות קי"ב ובפנחס ע' תצ"ט). וז"ס חתוך נבילה לפני כלבים, ועל השאלה השניי' שהודיע העדר דוד השיבו שאין לנו תמורתו בזה העולם להתייצב עם פועלי און, אבל העמיד הקב"ה תרין כרובים, שהם סוד ממטרו"ן סנדלפו"ן שהם עומדים בשעה שאין מיין נוקבין לתתאי מתעוררין יחוד העליון, שלולי זה לא היה תקומה בעולם, וז"ס ואביך הנח עליו ככר, הוא סנדלפו"ן בסוד ככר לאדן (שמות ל"ד). כי שם אל אדני הוא בעשיי' דתמן סנדלפון, וכן בעשיי' תמן ויהי אור, חשוב י"ו פעמים י"ה בסוד ויה"י הוא מנין ככ"ר, והוא ראש לכל הבשמים מ"ר דרר, כי מלמטה למעלה הוא ראש, בסוד צרור המור דודי לי (שיר השירים א'). מור הוא סנדלפו"ן, ושד"י ילין הוא מטטרו"ן שהוא בגי' שד"י, נמצא שמלת ככ"ר הוא סנדלפו"ן, ותינוק הוא סוד מטטרו"ן, (כדאיתא בזוהר ויקרא ע' קט"ו). תינוק יונק משדי אמו, והוא שד"י, ובזה הורו סנהדרין באצבע והשיבו שאין לנו תמורתו בזה העולם שיהי' כדוד מלך ישראל חי וקים, שלא טעם מימיו טעמא דמותא, וע"ז אמר בספרו הנכבד ברזא דחכמתא, כי לכלב חי טוב מן אריה מת. ר"ל הכלב החיצון שהוא חי עתה טוב לו, הטעם שטוב לו, לפי שאריה מת, ר"ל מאחר שדוד אבא מת שהוא אריה, ונקרא ארי' שיניקתו מן ד' שמות, אבי"ע משם של ב"ן שבמדת מלכות שמכל עולם ועולם, וד' פעמים ב"ן הוא סוד ר"ח, וח' הויו"ת יש בד' פעמים ב"ן, תצרף ח' עם ר"ח הרי ארי'ה (כנ"ל באופן קכ"ד). מזה הטעם טוב לכלב חי, ולכן התחיל משה בכאן, מאחר שאתה החלות להראות לי להלחם עם עמלק, כמ"ש אנכי נצב על ראש הגבעה (שמות יו). וזה נרמז במלת א"ת גדל"ך, שהוא בגימטריא הב"ן, שזכה משה לשם של ב"ן והי' בן בית להקב"ה, בסוד בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב). ולכן ראוי הוא להלחם בעמלק שסודו כל"ב, שכן בכ"ל בהיפוך אתוון כל"ב, חשב משה שראוי הוא להלחם עם כלב, מאחר שהתחיל הקב"ה להראות את גדלו בתחלת יציאתם ממצרים, דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יב). ומי שמתחיל במצוה ראוי לגמור (סוטה יג). את ידך החזקה, שראוי לו לסייע המצוה שנשבעת שם בידך החזקה, כמ"ש כי יד על כס יה (שמות י"ו). גם שם הראה לו ידו החזקה, כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל, לכן סיים אשר מי אל בשמים ובארץ. הזכיר כאן שמים וארץ בסוד כה אמר יי' ה"שמים כסאי וה"ארץ ה"דום רגלי. תסתכל תמן ותמצא שם מלא בראשי אתוון, והכסא באמצע כה אמר יי' ה'שמים ר"ת י"ה ו"הארץ ה"דום ר"ת י"ה והכסא באמצע, שכן הוא סוד מרכבה ג"כ בסוד יציאת השבת שתים שהן ארבע, תרין אתוון מצד ז"ה ס"ת של אד"ם נש"ר ותרין אתוון מן צד שני כרוב ארי' ך' של כסא באמצע, הרי שבמלת מרכב' נרמזת מרכבת שלמה, לכן זכר כאן אשר מי אל, שהוא סוד חסד אל, והוכן בחסד כסא, על כסא שיהי' שלם בשמים ובארץ, על השם שיהי' שלם, ולפי שעמלק יניקתו מן העשיי', תמן שם של ב"ן, לז"א אשר יעשה כמעשיך דייקא, וכגבורותיך שידין אותם הקדוש ברוך הוא בגבורה, שכן גבור"ה הוא סוד ד' פעמים ב"ן, עם ה' הויו"ת שבה, כדמיון ארי"ה שאמרנו. ועל זה ביקש משה אעברה נא עתה להלחם בעמלק בארבעה שמות של ב"ן, כי אעברה הוא בהיפוך אתוון ארבעה, וחוזר ומפרש שבז' יהי' הכסא והשם מלא, ואראה את הארץ היא ה' שבשם, ההר הטוב הזה של שם טוב דייקא, דרגא דטוב, והלבנון היא רזא דא' לתקן אותיות הו"א (ז"ש בעת ההו"א לתקן אותיות הו"א) השיב הקב"ה רב לך, אתה חושב להלחם בעמלק לפי שיניקתם מן שם של ב"ן שקראתי אותך בן ביתי, אבל הגדולה שלך היא בסוד שם של מ"ה שהוא יותר גבוה מן שם של ב"ן, כמ"ש מה שם בנו (משלי ל'). שהוא משה, לכן אל תוסף דבר, אבל צו את יהושע, מי ישלים מלחמות עמלק מדור דור, מדורו של שאול שיניקתו מן שם ב"ן, לדורו של מרדכי שהי' ג"כ משבט בנימין דתמן שם של ב"ן, לכן חזקיהו ואמצי"הו בגי' מרדכ"י.). וא"כ כשנבח בעל צפון שהוא צורת כלב, נבחו כל הכלבים שבמצרים, ובזה ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. 

על פי הדברים האלה חשב פרעה להחזיר לישראל תחת יד מצרים, ולכן חמשה דברים היה מנאץ. היינו כלפי מעלה לומר כי קשה יראתו לעמוד נגד ה' ונגד משה עבדו, כי אף שיצאו משם תחלה סגר עליהם המדבר כדלעיל, וזהו שאמר היה מנאץ בתוך ארץ מצרים, דהיינו קודם שיצא משם לרדוף אחרי ישראל, שבזה הראה לעמו כי יכול יוכל להם. ולכן אמר אויב ארדוף אשיג, כנגד מה שעשה קין שהרג את אחיו כדי שיירש העולם לבדו, כי ידע שפירש אדם מאשתו ולא יוליד עוד. עשו אמר שוטה היה קין שהרג את אחיו בחיי אביו ולא היה יודע שאביו פרה ורבה, אני איני עושה כך אלא יקרבו ימי אבל אבי וכו'. שכונתו היתה שיהרג אביו ע"י ישמעאל והוא יירש לבדו. ז"ש אחלק שלל. ומ"ש פרעה כן לפי שוינצלו את מצרים, וכל א' יחזור ליקח את שלו והוא יבוז שללם של ישראל. פרעה אמר שוטה היה עשו, וכי לא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו, אני איני עושה כך אלא עד דאינון דקיקין תחת כריסי אמותיהון אנא מחנק להון, שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב). כי הנה מתחלה רצה להמיתם ע"י המילדות כדי שלא יתבע הב"ה ממנו ויפרע מהם, לפי שאין שליח לדבר עבירה, וכשראה שלא עלתה לידו, גזר כל הבן הילוד. ולא גזר אלא על הזכרים לפי מ"ש בשמות רבה פ' א'. שאמר פרעה נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצרים שטופים בזמה. ולכן אמר תמלאמו נפשי. שפירושו תמלא נפשי מהם למלאת רצונו בנקבות. המן אמר שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילוד וכו', לא היה יודע שהבנות נשאות ופרות ורבות, אני איני עושה כך אלא להשמיד להרוג ולאבד. וכבר פי' שם שתמיהת המן היה עם מה שנודע שבן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך. וא"כ מה הועיל פרעה בתקנתו שעדין שם ישראל עליהם ולא ימיתום לפי שהם בני המצרים, ואעפ"י שגזרת כל הבן הילוד היתה גם למצרים. לא היה זה אלא ביום שנולד משה כמ"ש בפ"א דסוטה (יב.). אך אח"כ נתבטלה הגזרה מן המצרים ונשארה על ישראל. ולכן אמר אריק חרבי. שחזר בו ממה שתחלה לא גזר אלא על הזכרים, ועתה בקש לעקור את הכל. ואף גוג ומגוג ל"ל עתיד לומר שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקין בעצות עם מלכיהם על ישראל, ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים, אני איני עושה כן אלא הריני מזדווג עם פטרון תחלה ואח"כ אני מזדווג להם, שנאמר יתיצבו מלכי ארץ וכו' (תהלים ב, ב). וזה כמ"ש שם ננתקה את מוסרותימו. תורה שבע"פ ע"פ המסורת. ונשליכה ממנו עבותימו. תורה שבכתב שהיא משולשת כעבות תורה נביאים וכתובים. ומצות חקים ומשפטים. ועל זה אמר תורישמו ידי. שאמר בלשון רבים על ה' ועל עמו. ובכיוון באה מלת ידי, כלפי מ"ש בזהר חדש שיר השירים דף כ' א' ז"ל, ושלישים על כלו (שמות יד, ז). מאן ושלישים, אלא זינין דחרשין ליה גליפן באתוון דתלת תלת כגוונא דלעיל' לגבייהו דישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. מאי ביד רמה, אלא איהי יד דכתיב ביה וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד, לא). בההיא שעתא חקיק קב"ה בהאי יד כל דיוקנין וכל חילין ותוקפין דמצראי, כגוונא דאינון חרשין וקסמין דעבדו בשעתא דהוו אתיין בחרשא דא, ההוא יד הוה חקיק ביה לקבליה דההוא חרשא ואתברת קמיה דההוא דיוקנא דהוה חקיק בההוא יד, הה"ד ימינך ה' נאדרי בכח וכו' (שמות טו, ו). ואמר שם בשם הר"ר משה גאלאנטי שז"ש תורישמו ידי. אותיות שמו"ת יר"ו ידי עד כאן. הנה כי כן זהו בכיוון כנגד מ"ש גוג ומגוג ודוק.

וכנגדן השיבתו רוח הקדש ה' דברים. דהיינו כנגדן ממש. וצריך להקדים מ"ש במכילתא פ' בשלח ע"פ אמר אויב (שמות טו, ט). ז"ל, שלש כתות נעשו מצרים על הים. אחת אומרת ניטול ממונם ולא נהרגם. ואחת אומרת נהרגם ולא ניטול ממונם. ואחת אומרת נהרגם וניטול ממונם. זו שאומרת ניטול ממונם ולא נהרגם אחלק שלל. זו שאומרת נהרגם ולא ניטול ממונם תמלאמו נפשי. זו שאומרת נהרגם וניטול ממונם תורישמו ידי ע"כ. וכבר פי' זה בדרוש אחר (חלק ב', דרוש ו' לחג המצות.). ולעניננו יובן עם זה מ"ש שם במכילתא ע"פ תהומות יכסיומו (שמות טו, ה). ז"ל, הרשעים שבהן היו מטורפין כקש. הבינוניים כאבן. הפקחים כעופרת. ורש"י בפ' שירה הביא זה ואמר הכשרים כעופרת שנחו מיד, וקשה מאי כשרותן. אלא שבזה מובן דהיינו אותם שאמרו ניטול ממונם ולא נהרגם הם היו הכשרין שבהן. והבינוניים אמרו נהרגם ולא ניטול ממונם. והרשעים אמרו נהרגם וניטול ממונם. ואפשר שזוהי כונת הכתוב אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל. כלומר אף שנשיג את ישראל לא נהרגם רק נחלק שלל שניטל ממונם בלבד, וכנגד האומרים נהרגם ולא ניטול ממונם, תמלאמו נפשי לנקום מהם. וכנגד האומרים ניטול ממונם ונהרגם, אריק חרבי וגם תורישמו ידי, מלשון מוריש ומעשיר (ש"א ב, ז). שניטול ממונם. אמנם להשיב בכיוון לחמשה דברים שהיה פרעה מנאץ. ז"ש וכנגדן חמשה דברים השיבתו ר"ה. כי כנגד מ"ש ארדוף אשיג בקין שהרג את אחיו בחיי אביו כדי לירש את העולם לבדו, השיבתו ר"ה נשפת ברוחך כסמו ים. שהם היו הכשרים שלא אמרו אלא ניטול ממונם לבד, ולכן כסמו ים שלא נצטערו כלל רק תכף כסמו ים שמתו מיד. וכן האומרים אחלק שלל כעשו, שגם הוא כונתו להרוג את יעקב כדי לירש כל ממון אביו, כנגד זה צללו כעופרת, שהם ג"כ היו כשרים ולכן נחו מיד. וכנגד האומרים תמלאמו נפשי לזנות עם הנקבות, ימינך ה' תרעץ אויב, שנאמר עליהם ירדו במצולות כמו אבן. לפי שהיה להם לב האבן לזנות עם בנות ישראל, ולכן היו בינוניים והיו כאבן שעולה ויורדת. ואח"כ ירדו במצולות כמו אבן. ולכן נאמר בהם ימינך שהיא מדת החסד, שסוף סוף נחו שקטו כמו אבן. וכנגד אריק חרבי כהמן שבקש להשמיד להרוג וכו', השיבתו ר"ה וברוב גאונך תהרוס קמיך. שכל הקם על ישראל כקם נגד השכינה. ואלה הם הרשעים שבהם שהיו כקש, שכן המן מזרעו של עשו, ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום (עובדיה א, יח). וכן גוג ומגוג ל"ל, שיאמר תורישמו ידי, תשלח חרונך יאכלמו כקש. שכן יהיה ג"כ פורענותם כמ"ש ביחזקאל ל"ח. ונשפטתי אתו בדבר ובדם אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו. ושם ל"ט ושלחתי אש במגוג ביושבי האיים לבטח וכו'. ובזכריה י"ב ביום ההוא אשים את אלופי יהודה ככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמיר ואכלו על ימין ועל שמאל את כל העמים סביב וכו'. וכנגד שלש כתות הנ"ל אמר הכתוב מי כמכה באלים ה' (שמות טו, יא). כנגד אותם שהיו כשרים שאמרו ניטול ממונם ולא נהרגם. הזכיר השם המיוחד כדי לבא עליהם במדת רחמים, וכמ"ש בזהר פ' בשלח דף מ"ז ב'. ה' בכל אתר רחמי, ואע"ג דאגח קרבא ועביד דינא, ההוא דינא ברחימותא הוה וכו'. וקב"ה בעא ביקרהון ואתקברו בארעא, הה"ד נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו, יב). וכנגד הבינוניים שאמרו נהרגם ולא ניטול ממונם, אמר מי כמכה נאדר בקדש (שמות טו, יא). שישראל נקראו קדש, קדש ישראל לה' (ירמיה ב, ג). והאדיר שמו ליטול נקמתם מהמצריים. וכנגד הרשעים שאמרו נהרגם וניטול ממונם, נורא תהלות עושה פלא. תהלות שנים, שמדה כנגד מדה טובעו בים סוף וישראל בזזו ממונם, שגדולה היתה ביזת הים יותר מביזת מצרים (תנחומא פ' בא). ולא אמר עושה פלא כלפי מ"ש שם במכילתא, עשה עמנו פלא ועושה עמנו בכל דור ודור וכו'. ד"א עושה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים, שנא' כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו). הלא לאות. כי חפץ בנו אלקי הצבאות. ית' שמו לעד אמן. בילא"ו.