דרוש כ''ט לפרשת אחרי מות והפטרה

ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה׳ (ויקרא יח, ה).

במדרש (בראשית רבה פ׳ פ״ה), ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו (בראשית לח, א). בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל (מלאכי ב, יא). אמר ליה כפרת יהודה, שקרת יהודה. ותועבה נעשתה בישראל, יהודה נעשה חולין. כי חלל יהודה את קדש ה׳ אשר אהב (שם). ויהי בעת ההיא וגו׳ (בראשית לח, א). ע״כ.

יבחר האדם ויקרב האנשים אליו כי האדם מדיני בטבע (מורה נבוכים. חלק ג׳ פרק כ״ז.), וזה היה ענשו של מצורע להתרחק מחברת האנשים, כדגרסי׳ בערכין פ״ג (דף טז:), בעא מיניה רב שמואל בר נדב מר׳ חנינא מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג, מו.). הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ע״כ. שאלת מה נשתנה היא לפי שמצינו שטמא מת יותר חמור מהמצורע שצריך הזאה שלישי ושביעי, ועכ״ז אינו משתלח אלא חוץ למחנה שכינה, והזב חוץ לשתי מחנות לבד, ולמה נשתנה מצורע להיות משתלח חוץ משלש מחנות. ועוד שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו כמו שפי׳ רש״י ז״ל (שם.), לפי שבאמרו מחוץ למחנה מושבו די מאי בדד ישב, אלא ודאי שמזה למדנו שלא יהיו טמאין יושבין עמו. ועוד כי לפי הטבע שהצרעת בא מן המרה שחורה (שפתי כהן פ׳ תזריע. ד״ה שאת או ספחת או בהרת.), היה לו לישב בחברת אנשים ולשמוח עמהם להתרפא מצרעתו אלא ודאי שנגזר עליו כן מדה כנגד מדה. הוא הבדיל בן איש לאשתו ובין איש לרעהו בלשון הרע שסיפר שבאו לידי מחלוקת ונבדלו זה מזה, לפיכך בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. וזו היא מדה כנגד מדה. שכשם שגרם לאיש להבדל מאשתו ובדד ישב כן גם הוא בדד ישב, שאפילו טמאים שהם ממינו לא ישבו עמו. וכשם שהוא הבדיל בין איש לרעהו שלא כדרך העולם שהאדם מדיני בטבע, ובלשון הרע שאמר נבדלו זה מזה, כך מחוץ למחנה מושבו ויבדל מחברת האנשים. גם נ״נ הרשע כתוב עליו בדניאל ד׳. ולך טרדין מן אנשא ועם חיות ברא ליהוי מדורך וכו׳ ושבעה עידנין יחלפון עלך (דניאל ד, כב.). ופי׳ במקום אחר שאלו שבע שנים כנגד שהחריב את א״י מעובר ושב ונתקיים בה שבע שנים גפרית ומלח שריפה כל ארצה (דברים כט, כב.). ע״ש (חלק א׳, דרוש נ״ה לפרשת זכור.). אך מצאתי בפי׳ רש״י לדניאל ז״ל, ושבעה עידנין יחלפון עלך. יש לומר גמול בית המקדש שהחריב שנבנה בשבע שנים. ויגעתי ומצאתי בילקוט תהלים מזמור ה׳ ז״ל, האשימם אלקים (תהלים ה, יא.). מדבר בנבוכדנאצר שהחריב את בית המקדש ואח״כ נטרד, שנאמר ומן אנשא לך טרדין (דניאל ד, כט.). ע״כ. הרי שבשביל חרבן ב״ה נטרד, כי בהיות בית המקדש על מכונו היו נאספים שם כל האנשים אף מן האומות, וכמ״ש במלכים א׳ ח׳. וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך וכו׳ (מלכים א׳ ח, מא.). אתה תשמע השמים וכו׳ (שם מג.). ואמרו על זה שם בילקוט, א׳ ריב״ל אילו היו א״ה יודעים מה היה המקדש יפה להם היו מקיפין אותו כדי לשמרו, שהיה יפה להם יותר משל ישראל וכו׳ ע״ש (אמר רבי יהושע בן לוי, אילו היה אומות העולם יודעים מה היה המקדש יפה להם, (קסטוריות) היו מקיפין אותו כדי לשמרו, שהיה יפה להם יותר משל ישראל, שכן שלמה סידר תפלה, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא. וכתיב ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א׳ ח, מא, מג). אבל כשהוא בא אצל ישראל מה כתיב, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (דברי הימים ב׳ ו, ל). אם היה ראוי לו היה נותן לו. ואם לאו לא היה נותן לו. ולא תאמר בית המקדש (בלבד היה יפה להם), אלא אילולי ישראל, לא היה מטר יורד ולא השמש זורחת, שבזכותן הקדוש ברוך הוא מרויח בעולמו.). הנה כי כן לפי שנ״נ החריבו מן הדין נגזר עליו ומן אנשא לך טרדין. וגם לפי שאסיריו לא פתח ביתה והיה אכזרי, שלכן היה אוכל בשר ארנבא חי כנז׳ אצלנו במקומו (חלק א׳, דרוש י״א לפרשת וישב והפטרה.), לפיכך ועם חיות ברא ליהוי מדורך ועשבא כתורין לך יטעמון. ודוק.

רוצה ה׳ את יריאיו שיהיו אוהבים זה לזה ובשלום יחדיו ישכנו וישבו. וכגון זה איתא בתורת כהנים פ׳ קדושים, ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח.). ר״ע אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א.). זה כלל גדול מזה ע״כ. ומלבד מה שפירשנו לעיל בדרוש לפ׳ צו (חלק א׳, דרוש כ״ו לפרשת צו והפטרה.), עוד חזון למועד כי מפ׳ ואהבת לריעך כמוך לא למדנו אלא לרעהו דוקא, שהרי רישא דקרא אמר לא תקום ולא תטור את בני עמך (ויקרא יט, יח.). דמיירי בכל ישראל, ומדקאמר ואהבת לרעך ולא קאמר ואהבת להם כמוך נוכל לומר דוקא לריעך אתה חייב לאהוב כנפשך. לכן אמר בן עזאי זה ספר תולדות אדם כלל גדול מזה. שר״ל על כל א׳ מישראל, שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז.). כי מאדם הראשון באו כל התולדות, ובמשלי י״א. שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו (משלי יא, כז.). שיובן עם מ״ש בב״ק פ״ח (דף צב.), כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. ז״ש שוחר טוב מהב״ה על חבירו, יבקש רצון אליו כי הוא נענה תחלה. ולהפך מזה ודורש רעה על חבירו תבואנו אליו, כמ״ש שמח לאיד לא ינקה (משלי יז, ה.). וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וכו׳ (משלי כד, יז.). כדפי׳ במקומו (חלק ב׳ - דרוש י״ו ליום שביעי של פסח והפטרה. אבות עולם - אבות ד׳ כד.). וכ״כ באיוב ל״א. אם אשמח בפיד משנאי (איוב לא, כט.). דייק משנאי, דלאו דוקא שונאי אלא אפילו משנאי שמוציא עלי שם רע וגורם להשניאני לבריות, ומוציא שם רע לא ניתן לימחל (טור א״ח סי׳ תר״ו. (ירושלמי בבא קמא פרק ח׳, הלכה ז׳. דף לו:)), עכ״ז אינני שמח לאידו וכ״ש שלא התעוררתי בלבי כי מצאו רע, כי אינני רוצה לראות ברע אשר ימצאהו. ומכל אלה למדנו שהאדם מדיני בטבע וטוב לו להתחבר עם בני אדם גם בני איש, וכל שכן שיש לו לקרב את קרוביו ולהיות מתדבק עמהם.

אחת היא על כן אמרתי מה טעם צותה תורה באיסור הקרובות כאשר ראינו בפרשה זאת, איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה (ויקרא יח, ו.). והלא ראינו אבותינו הקדושים כמה הרפתקי דעדו עלייהו להדבק אל קרוביהם, וכמ״ש אברהם לאליעזר, ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי (בראשית כד, מ.). ויעקב גלה לחרן ודומיהם. והנה הנשר הגדול הרמב״ם ז״ל בספר המורה מ׳ ג׳ פ׳ מ״ט האריך בטעם איסור הקרובות ע״ש (והעריות מן הנקבות כלם יקבצם ענין אחד, והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו, וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה, ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו, ואלו היה דין הערוה כדין הפנויה, ר״ל שיהיה מותר לישא אותה, ושלא יהיה בה מן האיסור רק שאינה אשתו, היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד, וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה, ר״ל במיתת בית דין ובכרת, ושאין שם שום צד היתר על בעילתם, יש לבטוח בזה שלא יכוון האדם עליהם ושלא יהרהר בהם כלל, והיות הערוה ממהרת וקרובה להמצא כאשר זכרנו מבואר מאד, וזה כי האדם כשיהיה לו אשה, מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו, וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו, וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו, והיותו גדל עמהם, הוא מבואר מאד, ואלו הם כל העריות של שאר בשר, זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר שאר בשר, ואמנם הענין השני הוא אצלי להזהיר במדת הבושת. כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאד, רצוני לומר לבעול האם או הבת, ונאסר על השורש והענף שיבעל אחד מהם את חברו. ואין הפרש בין שיבעל השורש או הענף, או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי, רצוני לומר שיתגלה גוף אחד גילוי משגל לשורש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה, ולבעול אשת האב ואשת הבן, שאלו כולם הם גילוי ערות גוף אחד לערות שורש וענף. והאחים כשורש וענף; וכאשר נאסרה האחות, נאסרה גם כן אחות האשה ואשת האח, שהוא התקבץ שני אישים שהם כשורש וענף בבעילת גוף שלישי; וכאשר החמיר באיסור קיבוץ האחים, ושם אותם כשורש וענף וגם כגוף אחד, אסר מפני זה בעילת אחות האם גם כן, שהיא במקום האם, ואחות האב שהיא במקום האב; וכמו שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב, כן לא נאסרה בת האח ולא בת האחות הקש אחד. ואמנם היות אחי האב מותר באשת בן אחיו, והיות בן האח אסור באשת אחי אביו, הוא מבואר לפי הטעם הראשון. כי בן האח נמצא על הרוב בבתי אחי אביו, ושייכותו עם אשת אחי אביו כשייכותו באשת אחיו. ואמנם אחי האב אינו נמצא כן בבית בן אחיו, ואין שייכות לאחי האב עם אשת בן אחיו. הלא תראה שהאב בעבור שהוא שייך עם אשת בנו כשייכות בנו באשתו, היו שני האיסורים שוים ו׳במיתה אחת׳.). וכתב עליו הרמב״ן ז״ל בפי׳ על התורה ז״ל, וזה טעם חלוש מאד וכו׳. והנה העריות מכלל החקים דברים שהם גזרת מלך, והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה, ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו וכו׳ ע״כ. ואני הצעיר אילולי דמסתפינא אמינא טעם נכון לדרכנו כי ראתה חכמתו ית׳ כדי להרבות בחברת האנשים לאסור הקרובות, כי אלולי כן כל א׳ ידבק אל קרובתו ולא ישתדל לישא אשה ממשפחה אחרת ובזה יתרחקו האנשים זה מזה רק כל משפחה ומשפחה תדבק בשלה. וידענו כי ע״י הזווגים תתרבה האהבה בין האנשים, כי בת פלוני לפלוני, אפילו מעבר לים. ופרש״י ז״ל במגלת קינות, כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית (איכה א, כא.). אתה גרמת לי שהם שונאים אותי, שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם ומהתחתן בם, אם התחתנתי בהם היו מרחמין עלי ועל בני בנותיהם וכו׳. וכאשר גזרה חכמתו ית׳ וכל בת יורשת נחלה וכו׳ לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה (במדבר לו, ח.). לא גזר אלא לדור ההוא בלבד. וכשביטלוהו עשאוהו י״ט, כדגרסי׳ בתענית פ״ד (דף ל:), לא היו י״ט לישראל כחמשה עשר באב וכו׳, בט״ו באב למה לי, אמר רב יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד (במדבר לו, ו.). דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה ע״כ.

ויש לי ראיה לזה ממאי דאיתא בתורת כהנים פ׳ זו. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה׳ אלקיכם (ויקרא יח, ב.). אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני דיין אני מלא רחמים, אני דיין להפרע ונאמן לשלם שכר, אני הוא שפרעתי מדור המבול ומאנשי סדום ומן המצריים ועתיד ליפרע מכם אם תעשו כמעשיהם ע״כ. המה ראו כן תמהו בפסוקים ההם, שתחלה כתוב דבר וכו׳ אני ה׳ אלקיכם (ויקרא יח, ב.). וחזר ואמר את משפטי תעשו וכו׳ אני ה׳ אלקיכם (שם ד.). ושמרתם את חקותי וכו׳ אני ה׳ (שם ה.). איש איש אל כל שאר בשרו וכו׳ אני ה׳ (שם ו.). הנך רואה שב׳ פעמים כתוב אני ה׳ אלקיכם, וב׳ פעמים אני ה׳. לכן פירשו שזה מורה על חומר איסור העריות שהוא מן הדברים שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, וכמ״ש וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (במדבר יא, י.). על עסקי עריות שנאסרו להן (יומא עה.). לכן אמר אני הוא שאמרתי והיה העולם, כלומר אני בראתי העולם וגזרתי על ישובו, שלכן עשיתי את האדם מדיני בטבע כדי שיתקיים העולם על מכונו, וכמו ששנינו (פסחים פח:), והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח.). וזהו אני ה׳ אלקיכם. אלקי כלכם. ולפי שה׳ הוא מדת רחמים ואלקיכם היא מדת הדין, לכן חזר ואמר אני דיין כלפי אלקיכם. אני מלא רחמים. שלכן כתוב ה׳, עוד אמר אני דיין להפרע ונאמן לשלם שכר, כלפי מ״ש כמעשה ארץ מצרים וכו׳ (ויקרא יח, ג.). את משפטי תעשו וכו׳ אני ה׳ אלקיכם (שם ד.). שאלקיכם הוא דיין ליפרע וה׳ נאמן לשלם שכר, ולפי שפותחין בזכות התחיל אני ה׳ כלפי השכר ואלקיכם כלפי העונש. אני הוא שפרעתי מדור המבול וכו׳. להבין זה נפרש עוד מ״ש שם בת״כ מנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים, ת״ל כמעשה ארץ מצרים לא תעשו (ויקרא יח, ג.). מנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, ת״ל כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. מנין למקום שישבו בו ישראל שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, ת״ל אשר ישבתם בה לא תעשו (שם.). ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו, ת״ל אשר ישבתם בה לא תעשו. ומנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנעניים, ת״ל וכמעשה ארץ כנען לא תעשו (שם.). ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, ת״ל וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. ומנין למקום שבאו בו ישראל וכבשו שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, ת״ל אשר אני מביא אתכם שמה (שם.), ומנין שביאתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו, ת״ל אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ע״כ. וקשה מאד שנראה לכאורה ששתי חלוקות אלו סותרות זו את זו, שאחר שאמר שלא היתה אומה שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים, איך יתכן לומר אח״כ על הכנעניים ומנין וכו׳. שהרי המצריים התעיבו יותר מהם. והגם שבעל קרבן אהרן הסכים ואמר שהקושיא אינה קושיא ([הערות הרב״ך על קרבן אהרן], ונ״ל כי הנה ידענו כי במקום שהטומאה שורה שם, אין הקדושה יכולה לשרות שם, ולכן כאשר היו יודעים המצריים כי אי אפשר לישראל להגאל אם לא ע״י גלוי שכינה וקדושתו יתברך, לכן כדי שלא תתגלה הקדושה במצרים וישארו ישראל משועבדים תחת ידם לעולם, השחיתו התעיבו מעשיהם כדי שתשרה עליהם כל מין טומאה ולא תוכל השכינה לבא לגאול את ישראל, והב״ה ברחמיו רצה להגלות במקום טומאה כדי לגאול את ישראל כמ״ש חז״ל במדרש ע״ש. וזו ג״כ הכוונה במ״ש הברייתא אחר זה, שביאתם של ישראל גרמה לכנעניים להתעיב מעשיהם, עד״ז ממש כי למען לא יוכלו ישראל ליכנס לארץ, התעיבו השחיתו דרכם הכנעניים כדי למלאת כל הארץ טומאה ולא תוכל הקדושה לשלוט שם, ובזה לא יכנסו ישראל לארץ.). יש מקום אתנו לפרש הדברים על בורין, עוד קשה במ״ש שישיבתם של ישראל גרמה להם שיתעיבו מעשיהם ולמה כן. אך בויקרא רבה פ׳ כ״ג איתא ז״ל, כשושנה בין החוחים (שיר השירים ב, ב.). ר׳ עזריה בשם ר״י בר סימון משל למלך שהיה לו פרדס, נטעו שורה של תאנים ושל גפנים ושל רמונים ושל תפוחים ומסרו לאריס והלך לו, לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה, ומצאו מלא חוחין ודרדרין הביא קצצין לקוצצו וראה בו שושנה אחת של ורד, נטלה והריח בה ושבת נפשו עליו, אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס. כך העולם כלו לא נברא אלא בשביל תורה, לאחר כ״ו דורות הציץ הב״ה בעולמו לראות מה שעשה ומצאו מים במים. דור אנוש נמחה מן המים, דור המבול נמחה מן המים, דור הפלגה במים, הביא קצצים לקוצצו, שנאמר ה׳ למבול ישב (תהלים כט, י.). וראה שושנה של ורד אלו ישראל, ונטלה והריח בה בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, אמר הב״ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, בזכות התורה וישראל ינצל העולם ע״כ. מבלי נאריך בקושיות נבא לביאור המאמר, כי הנה כבר אז״ל בב״ר (בראשית רבה פ׳ ב׳.), מתחלת ברייתו של עולם צפה הב״ה במעשיהן של צדיקים ושל רשעים ומפני הרשעים לא היה ראוי העולם להבראות אך בשביל הצדיקים נברא. זהו כונת המשל למלך שהיה לו פרדס זה העולם שיש בו כל מיני מזון, ונטעו שורה של תאנים זה אדה״ר שהיה כבכורה בתאנה בראשיתה. וכבר אז״ל בב״ר פ׳ ט״ו. שאילן שנצטוה עליו תאנה היה. ועליו נאמר התאנה חנטה פגיה (שיר השירים ב, יג.). שלא המתין לשבת שאז היה מותר באכילת העץ שהיה נעשה טוב בלבד (מאמר חקור דין. ח״ג פרק ט׳. וכן אמר האר״י ז״ל שאילו שמר אדה״ר מצוה אחת כמאמרה היה הכל מתוקן מיד וכו׳, על פחזותו של אדם הראשון במצוה ראשונה שנצטוה בה והיא פרו ורבו, כי הנה בתחילת תשמישו נזקק לאשתו בחול וביום ובשעת התגבר הדין ובפרסום, והוליד ערלתו זה קין את פריו זה הבל.), ככתוב אצלנו בדרוש ליום שביעי של פסח (חלק ב׳, דרוש י״ד לשביעי של פסח. ויקרא רבה פ׳ כ״ה ז״ל, דרש ר׳ יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינים לערלה שלש שנים. א״ר הונא כד שמע בר קפרא כן אמר יפה דרש ר״י בן אחותי, הה״ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג) ע״כ. והובא מ׳ זה גם בב״ר פ׳ כ״א.), והוליד קין והבל ודור אנוש שעשו עצמן ע״א, ובא אוקינוס והציף שליש העולם. אח״כ נטע בו שורה של גפנים זה נח ושלשת בניו, שכתוב בו ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט, כ.). ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י.) אלו שלשת בניו, ובימיו היו דור המבול שהשחיתו דרכם, סורי הגפן נכריה (ירמיה ב, כא.). ודבקו שלא במינם ובא המבול ושטפם. אח״כ נטע בו שורה של רמונים אלו דור הפלגה שהיו לאחדים כגרעיני הרמון האחוזים זה בזה, אך רימו את ה׳ כי אחדותם זה היה להמרות כלפי מעלה, כי אמרו נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה (תנחומא פ׳ נח.), וגם הם נמחו מן המים, כמ״ש בב״ר פ׳ ל״ח. רבנן אמרי אין ויפץ (בראשית יא, ח.) אלא ויצף, הציף עליהם את הים והציף ל׳ משפחות מהם. ואחרי כן נטע בו (שורה) של תפוחים אלו האבות שהיו כתפוח בעצי היער בטוב טעם וריח, ובתפוח יש ג׳ גוונים, כמ״ש בזהר פ׳ נשא דף קל״ג ב׳. מה תפוח זה כליל בתלת גווני. והם ג׳ גווני הקשת לבן אדום ירוק הרומזים לג׳ אבות כנודע לי״ח (זהר במדבר פ׳ פינחס דף ר״ל ע״ב רע״מ. סימן תקיעה שברים תרועה. ואינון סימן מרכבה דאבהן. תקיעה דאברהם, שברים דיצחק, תרועה דיעקב. דאתמר ביה ותרועת מלך בו (במדבר כג, כא). וג׳ גוונין אתחזיין ביה, חוור סומק וירוק.). מסרו לאריס והלך לו, שכן בז׳ דורות של רשעים עלתה שכינה למעלה (בראשית רבה פ׳ י״ט. עקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדה״ר נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, דור אנוש לשלישי, דור המבול לרביעי, דור הפלגה לחמישי, סדומיים לששי, ומצריים בימי אברהם לשביעי.), והעולם היה מתנהג כפי הטבע שהטביע בו יוצר בראשית עד שבא אברהם אבינו והכיר את בוראו וחזרה שכינה לירד לעולם (שם. וכנגדן עמדו שבעה צדיקים, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, עמד אברהם והורידה לששי, עמד יצחק והורידה מן ששי לחמישי, עמד יעקב והורידה מן החמישי לרביעי, עמד לוי והורידה מן הרביעי לשלישי, עמד קהת והורידה מן השלישי לשני, עמד עמרם והורידה מן השני לראשון, עמד משה והורידה מלמעלה למטה.). ובנמשל ג״כ יובן ע״ד זה. והנה כשראה המלך שהעולם כלו רשעים היו הביא קצצים לקוצצו, שהיה ראוי להחזיר העולם לתהו ובהו, וראה בו שושנה אחת של ורד אלו ישראל שירדו למצרים וישבו שם רד״ו שנה אותיות ור״ד, כדי לתקן ד׳ דורות אנוש מבול הפלגה וסדום ככתוב במקומו (חלק ב׳, דרוש כ״ו לשבת שובה. דרוש ל״ה לשבת חול המועד סכות. דרוש ט׳ לחג המצות יום ב׳.). נטלה והריח בה שכשבא ליתן תורה לא היתה אומה שרצתה לקבלה רק ישראל שאמרו נעשה ונשמע. ושבת נפשו עליו זה נפשו של אדה״ר שנתקנה ע״י ישראל במצרים שתקנו פגם הד׳ דורות וע״י כן שבה נפשו עליו, ואעפ״י שכלפי שכינה מדבר עכ״ז שפיר קאמר נפשו עליו, לפי שאדה״ר יציר כפיו ית׳ וברא את העולם בשבילו. וזהו שאמר בשעה שסידרו ישראל עשרת הדברות, דהיינו שקבלום כסדר שנתנם הב״ה ולא קפצו לשאול מה כתיב בה, שהשיבם שלא כסדר לא תרצח לא תנאף וכו׳. ולכן אמר הב״ה בזכות התורה שנמשלה לשושנה, וישראל ששונין בה ינצל העולם, שאז נתבסם ונתיסד, כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי (בראשית א, לא.).

ובזה נבא לביאור המ׳ של תורת כהנים, כי הנה אז״ל בפ״ח דיומא (דף פו:), היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושנייה ופירש הימנה, מחוי רב יהודה ובאותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק. ואיתא בויקרא רבה פ׳ כ״ג. כשהיו ישראל במצרים היו מצרים בעלי זנות, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ.). וכשנכנסו לארץ כנען היו כנעניים בעלי זנות ובעלי כשפים, א״ל הב״ה בני הזהרו שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, הה״ד כמעשה ארץ מצרים וכו׳ (ויקרא יח, ג.). מכאן למדנו תשובה למה שהקשינו דשפיר קאמר מנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים דהיינו לענין הזנות, וכנעניים לענין הכשפים. והתחיל ואמר ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. דבאמרו לא תעשו מדבר עם אותו הדור שראו מעשיהם והם הדור האחרון שיצאו, כי בזה לא נשאר בהם שום נצוץ קדושה ואז יצאו ישראל, וינצלו את מצרים (שמות יב, לו.). וזהו באותה אשה דהיינו במצרים, ובאותו פרק שהוא הדור האחרון. וכנגד באותו מקום אמר ומנין למקום שישבו בו ישראל שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, שנאמר אשר ישבתם בה. שלצרפם ולהחזירם בתשובה הגלם למקום שהתעיבו מעשיהם כדי שיתקיים בידם תשובה מעלייתא, שכל היושב ולא עבר עבירה וכו׳ (מכות כג:). ולפי שהוקשה לו בכתוב שהיה לו לומר כמעשה ארץ מצרים אשר יצאתם משם לא תעשו. כדרך שאמר וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה. לכן חזר ואמר ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו, כי כדי שיהיו בעלי תשובה כראוי הוצרכו לישב במקום זנות כדי שיראו מעשיהם ולא יעשו כמותם, וזש״ה אשר ישבתם בה לא תעשו ודוק. ומנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים, זהו דוקא בכשופים, כדכתיב בפ׳ שופטים, כי אתה בא אל הארץ וכו׳. לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם (דברים יח, ט.). לא ימצא בך וכו׳ קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וכו׳ (שם י.). כי תועבת ה׳ כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה׳ אלקיך מוריש אותם מפניך (שם יב.). הרי שהכנעניים התעיבו מעשיהם בכשוף הנקרא תועבה יותר מכל האומות, שבשביל זה גורשו מארצם ובאו שם ישראל. וכן דרש בהם באותה אשה ובאותו פרק ובאותו מקום כדרך שדרש במצריים, ובזה מובן כל המאמר.

נחזור לעניננו כי טעם איסור העריות למען תרבה האחוה וישוב העולם והתדבקותם זה בזה, והוא מ״ש עוד שם בתורת כהנים, רבי אומר גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לינתק בעריות, לכך בא עליהם בגזרה אני ה׳ אלקיכם, דעו מי הגוזר עליכם, וכן מלאכי אומר להם וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ בכי ואנקה (מלאכי ב, יג.). אמר להם אין זו תחלה לכם כבר בכיתם בימי משה, שנאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (במדבר יא, י.). אמרו לו ולא אחד עשה ושאר רוח לו (מלאכי ב, טו.), לא מי שברא את ישראל ברא את האומות, אמר להם ומה האחד מבקש זרע אלקים (שם.), ענו כלם ואמרו יכרת ה׳ לאיש וכו׳ (שם יב.). כי הנה אמרו ישראל למה לא נדבק בקרובותינו, וכבר גילו דעתם בימי משה שבכו על מה שנאסרו להם הקרובות. לכך בא עליהם בגזירה, הוא מ״ש הרמב״ן ז״ל, שהעריות הם מהחקים שאין טעמן נודע, אני ה׳ אלקיכם ואני היודע טעמן ואתם אין לכם אלא לשמור דברי דעו מי הגוזר עליכם. אז אמרו ישראל אם רצונו ית׳ שבשביל ישוב העולם נניח הקרובות ונדבק בשאר משפחות, למה לא ניקח גם משאר האומות כדי להרבות אהבה בעולם ולא ישנאונו וכדלעיל, וז״ש ולא אחד עשה. כלומר כלנו בני איש א׳ נחנו בני אדם הראשון, שלכך בראו יחידי שהוא כמו עולם מלא. א״ל ומה האחד מבקש, כלומר הב״ה שהוא אחד בחר בישראל שנקראים גוי אחד, כדי שיצא מהם זרע אלקים, הן עם לבדד ישכון (במדבר כג, ט.). שלא יתערבו בגויי הארצות שנקראים רבים, אז ענו כלם ואמרו יכרת וכו׳. שקבלו עליהם האמת שלא להתחתן בשאר אומות, ויצא מהם זרע אלקים. ודי בזה.

אמר עוד בפרשה את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם (ויקרא יח, ד.). כי במקומו (חלק ג׳, דרוש נ״ז לתורה.) פירשנו שמשפטי ר״ל ז׳ מצות בני נח, וכתבנו כי לכך חזר וכתבם בתורה, להורות שלא יעשו אותם בשביל שהשכל מחייבם כדרך שהיו שומרים אותם בני נח. אלא לפי שצום הב״ה בתורה, וזהו את משפטי תעשו וכו׳ אני ה׳ אלקיכם. דעו מי הגוזר עליכם שיש לו טעמים נסתרים ואינם אלא כגזירת מלך. ואם תעשו כן ושמרתם את חקתי ואת משפטי. שגם החקים תשמרו אעפ״י שאין טעמם נודע ויהיו בעיניכם כמשפטים שנתגלה טעמם. ועוד נלע״ד במ״ש בנשא רבה (במדבר רבה פ׳ ט׳.), הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. ולכן ושמרתם את חקותי וכו׳. כשאיש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כי בזה תלויים כל עשרת הדברות. ועוד ושמרתם נאמר על הסייג, כמ״ש ושמרתם את משמרתי. עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא.). ולכן איתא בויקרא רבה סוף פ׳ כ״ג. ר׳ מנשיא בר בריה דריב״ל אמר מצינו שכל מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני שכינה, מ״ט ועוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג, טו.). מה כתיב בתריה מלך ביפיו תחזנה עיניך (שם יז.). ע״כ. הכונה כי העין הוא מהחושים שאינן ברשותו של אדם שרואה מה שאינו רוצה, לכן אמר כל מי שרואה דבר ערוה שאינו יכול לעכב עצמו מלראות בעיניו דבר ערוה אבל אינו זן עיניו ממנה, שתכף עוצם עיניו מלהסתכל ולהתבונן בה, זוכה לקבל פני שכינה. שכן אמר הכתוב ועוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג, טו.). שאעפ״י שהתחיל לראות עוצם עיניו שלא להתמיד הסתכלותו בה, יזכה לראות פני שכינה.

ובזה נבאר ההפטרה ביחזקאל כ״ב. ואתה בן אדם התשפוט התשפוט את עיר הדמים וכו׳ (יחזקאל כב, ב.). הנך רואה בעיניך כמה פעמים הזכיר בפסוקים אלו שפיכות דמים, ואח״כ כתב הנה נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך למען שפך דם (שם ו.). אב ואם הקלו בך וכו׳ (שם ז.). ואח״כ ערות אב גלה בך וכו׳ (שם י.). דקדק הרד״ק ז״ל וז״ל, זכר חמורה שבעריות, והוא שאמר בתורה ערות אביך וכו׳ (ויקרא יח, ז.). ובאמרו גלה לשון יחיד והאחרים ל׳ רבים יש בו רמז למ״ש רז״ל (סנהדרין קג:), כי אמון הרבה אשמה (דה״ב לג, כג.). שבא על אמו עכ״ל. ולפי שאלצתו לרד״ק ז״ל קושיא אחרת, שהרי אמר אח״כ ואיש את אשת רעהו עשה תועבה ואיש את כלתו טימא בזימה ואיש את אחותו בת אביו עינה בך (יחזקאל כב, יא.). פירש ז״ל אינו אומר על איש א׳ לבד אלא אמר איש ואיש וכו׳. ועדין יש קושיא למה לא אמר עשו ל׳ רבים לפי דרכו. לכן נלע״ד לתרץ בדרך אחר עם מ״ש בנדה פ״ב (דף יג.), א״ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה. ר׳ יצחק ור׳ אמי אומרים כאילו שופך דמים. רב אסי אמר כאילו עובד ע״א וכו׳. והנה כתוב בישעיה א׳. הוי גוי חוטא וכו׳ זרע מרעים בנים משחיתים (ישעיה א, ד.). לכן קרא לירושלים עיר הדמים, לפי שהיו מוציאים זרע לבטלה דהוי כשופך דמים, וכן היו שופכים דמים, כמ״ש וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מלכים ב׳ כא, טז.). לכן אמר ב׳ פעמים התשפוט התשפוט את עיר הדמים. והתחיל בש״ד עצמו, עיר שופכת דם בתוכה לבא עתה (יחזקאל כב, ג.). הוא מ״ש צדק ילין בה ועתה מרצחים (ישעיה א, כא.). ועל כן הגיע עתה להחריב. ואח״כ בדמך אשר שפכת אשמת (יחזקאל כב, ד.). הוא מ״ש שם בנדה פ״ב (דף יג.), שוחטי הילדים בנחלים (ישעיה נז, ה.). אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. וזהו בדמך דהיינו דם זרעיותיו. ובגלוליך אשר עשית טמאת (יחזקאל כב, ד.). כלפי האומר כאילו עובד ע״א, ותקריבי ימיך ותבא עד שנותיך (שם.). דהיינו חייב מיתה כדברי ר׳ יוחנן. על כן נתתיך חרפה לגוים וכו׳. שיובן עם מ״ש בילקוט פ׳ פינחס ע״פ ויהי אחרי המגפה (במדבר כו, א.). ז״ל, בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו א״ה, אמרו מה ראו להתקרב מכל האומות, סתם פיהם הב״ה א״ל הביאו לי יחוסין שלכם כשם שבני מביאין וכו׳, כשבאו לשיטים ויחל העם לזנות (במדבר כה, א.). שמחו האומות אותה העטרה שהיתה בידם כבר היא בטלה, אותו השבח שהיו משבחים הרי בטל, שוים הם לנו. ז״ש יחזקאל ע״כ נתתיך חרפה לגוים. שאותה העטרה שהיתה בידם שלא היה בהם זנות כבר בטל. אותו השבח והקלוס נעשה ללעג ולקלס, וזהו וקלסה לכל הארצות. ולפי שעיקר החטאים היו במלכים שלהם, חזר ופרט הנה נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך למען שפך דם (יחזקאל כב, ו.). מנשה הרג ישעיה. קדשי בזית (שם ח.). הוא מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קג:), אחז ביטל את העבודה, מנשה הרס את המזבח, אמון העלה שממית ע״ג המזבח. כי מנשה עשה תשובה, ואז בלי ספק חזר ובנה את המזבח, ואמון ביטל את העבודה לגמרי והעלה שממית ע״ג המזבח. ועל כלם אמר זימה עשו בתוכך (יחזקאל כב, ט.). ומפרש ואזיל ערות אב גילה בך (שם י.), זה אמון כדברי הרד״ק ז״ל שבא על אמו. טמאת הנדה ענו בך. שכן אמרו שם בפ׳ חלק (סנהדרין קג:), אחז התיר את הערוה, מנשה בא על אחותו, אמון בא על אמו וכו׳. ולפי שהיו עריות ונדות לכן אמר על כלם ענו בך. ונקט להו כסדר הכתוב בסוף קדושים בעונשים הראויים לעריות, כי תחלה כתוב ערות אביו גילה זה אמון שבא על אמו, וזהו ערות אב גילה בך. ואיתא בויקרא רבה פ׳ י״ט. יהויקים בא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו. ולכן כתוב אחריו ואיש אשר ישכב את כלתו (ויקרא כ, יב.). ואח״כ ואיש אשר יקח את אחותו (שם יז.). וז״ש יחזקאל ואיש את אשת רעהו עשה תועבה ואיש את כלתו טימא בזימה ואיש את אחותו בת אביו עינה בך (יחזקאל כב, יא.). וכל אלה מוסבים למה שהתחיל הנה נשיאי ישראל. ולכן בכלם אמר ל׳ יחיד, כי כל א׳ עשה תועבה יותר מחבירו, ולכן כתוב אח״כ והפיצותי אותך בגוים וזריתיך בארצות והתימותי טומאתך ממך (שם טו.). כי לכך גלו בין האומות כדי שיעמדו בנסיון ולא יטמאו עוד בתועבותיהם, והיכי דמי בעל תשובה באותה אשה וכו׳ (יומא פו:).

ולפי שכתוב קדשי בזית (יחזקאל כב, ח.). נבאר בזה איזה פסוקים בפרשתנו, איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה וכו׳ (ויקרא יז, ג.). ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן ה׳ לפני משכן ה׳ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכו׳ (שם ד.). הדבר הזה הוא מאי דאיתא בתנחומא פ׳ זו, כיון שבקשו ליכנס לא״י, באו להם אצל משה א״ל רבינו אם בקשנו לאכול בשר כיצד נעשה, א״ל לשעבר כשהייתם במדבר היה לכם אסור לשחוט חוץ מאהל מועד, אבל כשאתם נכנסין לארץ מותר לכם לשחוט בכל מקום, שנאמר כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כאשר דבר לך וגו׳ (דברים יב, כ.). וכ״כ הרמב״ן ז״ל בפי׳ התורה ע״פ זה. אך קשה שהרי כתוב אח״כ חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם (ויקרא יז, ז.). ואיסור בשר תאוה לא היה אלא לדור המדבר כנז׳ לעיל, לכן נלע״ד שפרשה זו נאמרה להורות לבני ישראל היאך יתנהגו באכילתם, שיאכלו בקדושה ובטהרה לקיום גופם ולא לתאוה גופנית, וזהו שהתחיל דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (שם ב.). שיהיו שוים בזה, שאם יאכלו לחמם בקדושה יהיו שוים לאהרן ולבניו באכילת קדשים. איש איש מבית ישראל (ויקרא יז, ג.). איתא בזהר פ׳ בהעלותך דף קנ״ב ב׳ ז״ל, איש איש כי יהיה טמא (במדבר ט, י.), איש איש תרי זמני אמאי, אלא איש דהוא איש ויתחזי לקבלא נשמתא. ובזהר חדש רות דף כ״ט ד׳ ז״ל, בכל מקום שנאמר איש צדיק, גדול הוא בדורו, שיוכל לעמוד על עצמו ועל אחרים ע״כ. ז״ש איש איש מבית ישראל (ויקרא יז, ג.). דהיינו שיהיה איש גדול בישראל. אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה. הזכיר הבהמות שמהם באים הקרבנות, לפי שמתגלגלים בהם נצוצות קדושה הצריכים תקון. ואע״פ ששוחטים אותם במחנה, וכ״ש אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו׳ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך (שם ד.). כי כיון שלא נתקן הנצוץ ההוא הרי הוא כשופך דם ממש, כי לא הותר להרוג הב״ח אלא בעבור תיקונם לא זולתם. ולכן מדה כנגד מדה כשם שהוא גרם להכרית אותו הנצוץ שלא תקנו כך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. וכן איתא התם בתנחומא, אמר הב״ה מי שהוא מקריב שור חוץ לאהל מועד כמכה איש, כאילו נפש שוחט, שנאמר דם יחשב לאיש ההוא דם שפך (שם.). ע״כ. והטעם למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה וכו׳ (שם ה.). כי הנה שנינו בפ״ב דחולין (משנה ח.), השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, שחיטתו פסולה. לפי שהמדבר הוא מקום לחצונים ששם אחיזתם, ולכן נאסר להם בשר תאוה עד שיבאו למשכן. וכמ״ש בזהר פ׳ תצוה קפ״ד א׳ ז״ל, מדברא איהי אתר ושלטנו דנחש וכו׳. אך בהכנסם לא״י שהיא ארץ קדושה די להם בשחיטה, וכן כשגלו ישראל ואין להם בית המקדש הותרו בשחיטה בכל מקום. ולכן אזהרה זו היא ג״כ לדורות שיאכלו בקדושה ויאמרו ד״ת על השלחן כדי שתהא אכילתם במקום קרבן. ואח״כ צוה על שחיטת קדשים בחוץ, והכל הוא תיקון לבהמות. ועוד צוה על דם חיה ועוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג.), כי כיון שאין להם תקון להקרב ע״ג המזבח יש להם בושה להיות דמם מוטל בבזיון ולפיכך צוה לכסותו. ועוד כי הבהמות נבראו לצורך האדם, ורוב תבואות בכח שור (משלי יד, ד.). והצאן לגיזה וחלב, אך החיות והעופות אין להם אומנות. וכמו ששנינו בפ״ד דקדושין (דף פב.), ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות. ובזה יש להם בושה, לכך צוה וכסהו בעפר.

ולסיים מעין הפתיחה טעם לאיסור העריות, נבאר מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ פ״ה. והוא מה שהצענו ראשונה. ובסוף המ׳ וירד יהודה (בראשית לח, א.). ירידה היא לו שנשא לגויה. ירידה היא לו שקבר אשתו ובניו ע״כ. הכל יובן עם מ״ש שם פ׳ פ״ד. א״ר יוחנן אמר הב״ה ליהודה אתה אמרת הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא. כי הנה בשביל שהעלים מאביו מכירת יוסף וכפר בו באמור הכר נא, כי הוא שנתן עצה על המכירה והיה לו להביאו לאביו, כי הוא היה מלך ודבריו נשמעים, לכן בעון שכפרת יהודה. בא לידך לישא לגויה, ובזה שקרת יהודה, שחלל בריתו ובעל בת אל נכר. וזה גרם שקבר אשתו ובניו כדבריהם ז״ל (ב״ר פ׳ פ״ה.), לפי שהתחיל במצוה ולא גמרה. והנה בפ״ט דסנהדרין (דף פב.) אמרו, ובעל בת אל נכר (מלאכי ב, יא.). זה הבא על הנכרית, וכתיב בתריה יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה (שם יב.). אם ת״ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים וכו׳. כן אירע ליהודה שהיו לו שני בנים ער ואונן ומתו שניהם, כי ער כמשמעו ועונה אותיות אונן, כי הע׳ מתחלפת בא׳ באותיות אחה״ע, וער לשון ערירי והם אותיות רע, ויהי ער רע (בראשית לח, ז.). ואונן לשון אנינות. ובזה נלע״ד שכיונו רז״ל, דאיתא בפ״ק דסוטה (דף ז:), כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלים בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, שמע ה׳ קול יהודה וכו׳ (דברים לג, ז.). ופרש״י ז״ל, שכל זה היה מפני נדוי שקבל עליו. אך נלע״ד להוסיף בהקשות עוד והלא המנודה שונה ושונין לו. ולמה אמר שם לא הוה קא ידע למשקל ולמטרח בשמעתתא, ידיו רב לו, לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא, ועזר מצריו תהיה. שלכן אפשר שכל זה היה מפני שנשא גויה. ולכן לא היה לו ער, דהיינו אדם חריף כפי׳ רש״י ז״ל, והוא לא ידע למשקל ולמטרח בשמעתא. וכנגד ועונה בתלמידים, לא סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא.

ובזה נבין ג״כ מ״ש בחגיגה פ״ב (דף טו:). בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה ר׳ פרנסני, אמר לה בתו של מי את, אמרה לו בתו של אחר אני, אמר עדין יש מזרעו בעולם, והכתיב לא נין לו ולא נכד בעמו (איוב יח, יט.). אמרה לו ר׳ זכור תורתו ואל תזכור מעשיו ע״כ. והקשה בעל חדושי אגדות, שהרי כמה רשעים בעולם ומניחים זרע. ותירץ דאפשר שזה גרוע טפי, דידע רבונו ומתכוין למרוד בו. ולי הצעיר נלע״ד לתרץ עם מאי דאיתא התם, נפק אחר לתרבות רעה אשכח זונה תבעה. וסתם זונה נכריה. לכן תמה רבי דכיון שלא יהיה לו ער ועונה וכו׳ כדלעיל, איך יהיה עדין מזרעו בעולם, דאיתא בקדושין פ״א (דף לט:), אמר רב יוסף אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כר׳ יעקב בר ברתיה לא חטא. הרי שהיה לו ער ועונה וזה בזכות תורתו. היא העומדת לאדם בעת צרתו ונסלח לו מחטאתו. ובזכותה יאר פניו לעדתו. ויחיש פדותו ב״ב אמן. בילא״ו.