דרוש ל״ז לפרשת פינחס

צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח, ב.).

במדרש (ספרי.), צו את בני ישראל למה נאמר, לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם (במדבר כז, יז.). משל לה״ד למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם היתה מפקדתו על בניה. אמרה לו בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה עד שאת מפקדני על בני פקדי בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון, כך א״ל הב״ה עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלקי הנכר, לכך נאמר צו את בני ישראל (במדבר כח, ב.). ע״כ.

יתהדר הצניעות ויתעלה הדרו בתורה בנביאים ובכתובים. כתוב בתורה ויאמרו אליו איה שרה אשתך וכו׳ (בראשית יח, ט.). ואמרו בב״מ פ״ז (דף פז.), להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. משום דקשיא להו וכי היה להם למלאכים לשאול איה שרה אשתו דנראה נגד הראוי לשאול איה אשתו של אדם. לכן פי׳ שכונת׳ היתה להודיע צניעותה של שרה שלא באה לפניהם ולא זזה מן האהל והוצרכו לשאול עליה. ועוד שם, א״ר יהודה א׳ רב ואיתימא ר׳ יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל כדי לחבבה על בעלה. ופרש״י להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה ע״כ. הרי שמכאן ראיה לצניעותה של שרה. והיה זה כדי לבשרה שתלד בן בזכות צניעותה, וכמ״ש בפ״ק דמגילה (דף י:), כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים, מנלן מתמר וכו׳. ולכן אחר ששאלו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל (בראשית יח, ט.). ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (שם י.). להורות כי צניעותה גרמה לה להוליד בן צדיק. וכן ברבקה כתוב ותקח הצעיף ותתכס (בראשית כד, סה.). ואמרו בב״ר פ׳ ס״ו. שתים הן שנתכסו בצעיף וילדו תאומים, רבקה ותקח הצעיף ותתכס. תמר ותכס בצעיף ותתעלף (בראשית לח, יד.). וברש״י וילדו תאומים בזכות צניעותן. וזה כי דייקו רז״ל מאי ותתכס שהיה די שיאמר ותכס, וכן בתמר כיון שאמר ותכס בצעיף מאי ותתעלף. לכן פי׳ שהיה זה להורות על צניעותן, שברבקה כתיב ותתכס שכיסתה עצמה יותר מדאי, וכן בתמר שלא די שכיסתה בצעיף אלא גם ותתעלף, דהיינו כיסוי אחר כיסוי, ולכן ילדו תאומים בזכות צניעותן שנתכסו יותר משאר נשים ולכן ילדו שנים. וגם רחל מסרה סימניה לאחותה ולא גילתה ליעקב, וכן לאה מרוב צניעותה לא הכיר בה יעקב עד הבקר. ובס׳ החסידים סי׳ תתרט״ו כתוב ז״ל, אברהם אבינו כמה גרים גייר ולא רצה להתחתן בהם ונתחתן במשפחתו אע״פ שהיו עובדי ע״א, כי היו צנועות במשפחתו וגומלי חסדים כמו רבקה, לכך יצאו חסידים מהם וכו׳.

ומן הנביאים ראינו צניעותו של שאול, כמ״ש בברכות פ״ט (דף סב:), ואמר להרגך ותחס עליך (ש"א כד, י.). ואמר ואמרתי מבעי ליה, ותחס וחסתי מבעי ליה, א״ר אלעזר א״ל דוד לשאול מן התורה היה מותר להרגך, מ״ט שהרי רודף אתה והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי צניעותא היתה בו בשאול, דכתיב ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו (שם.). תנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה. להסך, אר״א מלמד שסיכך עצמו בסכה ע״כ. וקשה אמרו צניעות שהיתה בך היא חסה עליך, דהיל״ל בשביל צניעות שבך חסתי עליך ולא לתלות ההצלה בצניעות ממש. עוד קשה מהו ששאל, ומאי צניעותא היתה בו בשאול, שהרי מצינו צניעותו כשרצו להמליכו, הנה הוא נחבא אל הכלים (ש"א י, כב.). שהיה בורח מהשררה, וכן מורה צניעותו מ״ש ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (שם טז.). ופרש״י ז״ל, דרך צניעות היתה בו. וכששאל מאי צניעותא וכו׳ היה לו להשיב מאלו הפסוקים. האמנם נלע״ד כי קודם למ׳ זה גרסינן התם, א״ר תנחום בר חנילאי כל הצנוע בבית הכסא ניצול מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקין. ועוד שם, ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן, אמר האי צנוע באורחותיו הוה, א״ל רב נחמן את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע או לא, דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא ע״כ. לכן בעל המ׳ בא להורות כי מן הדין היה לו לדוד להרוג את שאול, כי כן אמרה תורה הבא להרגך השכם להרגו. ולכן ואמר להרגך, ר״ל שאמרה תורה כן, אך צניעות שבך חסה עליך, והצנוע ניצול מן המזיקין ולכן לא יכולתי להרגך, לפי שהצניעות יש לה סגולה להציל מן המזיקין. ולפי ששאול היה צנוע כנז׳, וידענו שאין קורין צנוע אלא למי שהוא צנוע בבית הכסא, לכן שאל ומאי צניעותא היתה בו בשאול, ואמר דכתיב ויבא אל גדרות הצאן וכו׳ (ש"א כד, ג.). משום דאיתא שם בגמ׳, אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד. וכן פסקו הרי״ף והרא״ש כדאיתא בטור או״ח סי׳ ג׳ ז״ל, וכשהוא נפנה בשדה אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד. ועכ״ז שאול מרוב צניעותא דאית ביה כתיב ויבא אל גדרות הצאן. שגדרות לשון רבים מיעוט רבים שנים, שרצה ליכנס גדר לפנים מגדר, ולא די בזה אלא מערה לפנים ממערה. אך קשה שהפ׳ אינו אומר אלא ושם מערה, ואיך למדו רז״ל לומר מערה לפנים ממערה. האמנם לפי שכתוב שם, ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים. אם היתה מערה אחת בלבד איך לא ראה אותם שאול. אלא ודאי שהיתה מערה לפנים ממערה, ושאול נכנס אל הפנימית ולא שת לבו לבדוק בירכתי המערה כיון שהיתה פנימית, אלא תכף ומיד שנכנס בה נפנה לצרכיו, והב״ה הזמין שם קורי עכביש הרבה שעמדו בפני דוד ואנשיו ולא ראה אותם שאול כדבריהם ז״ל. ולא זו בלבד אלא שסיכך עצמו בסכה. כלומר שאף שהיה במקום נסתר שלשל בגדיו למטה על רגליו כדי שלא יראה פירועו, ואע״פ שמן הדין מותר לגלות מאחריו טפח רצה שאול לשלשל בגדיו, שלכן מצא דוד מקום לכרות כנף מעילו. ובשביל זה נענש דוד, כמ״ש ז״ל (ברכות סב:), כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם. כי כיון ששאול שלשל בגדיו מחמת צניעות, נמצא כי בכרות כנף מעילו גילה את כיסויו, ולכן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו (מ"א א, א.). עד שהוצרך לאבישג השונמית ולא יכול לבא עליה, לכפר על מה שעשה לשאול מרוב צניעות שהיתה בו. ומן הכתובים מצינו ברות שהיתה צנועה מאד, כמ״ש ברות רבתי (רות רבה, פ׳ ד׳.) ע״פ ויאמר בועז לנערו למי הנערה הזאת (רות ב, ה.). כל הנשים שוחחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מסלקות כליהן וזו משלשלת כליה, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה. ונלע״ד כי היה זה לתקן חטא אמה בת לוט שקראה שם בנה מואב מהעדר צניעותה, לא כן בצעירה שקראה שמו בן עמי, ולכן צניעותה חסה עליה שצוה לבני ישראל אל תצורם ואל תתגר בם (דברים ב, יט.) כלל כלל. ושם נאמר ויקר מקרה חלקת השדה לבועז (רות ב, ג.). שלא נאמר שהלכה שם בכונה לפי שמתה אשתו של בועז כדי שיקח אותה לאשה, לכן אמר ויקר מקרה. להורות על צניעותה, שכן התחיל הפסוק ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים. שכבר הקשו שם במדרש (רות רבה, פ׳ ד׳.), ותלך ותבוא, עד דלא אזלת אתת. ואני בעניי אומר כי הנה שנינו בפ״ו דפאה (משנה ד׳.), זה הכלל כל שהוא בבל תשוב (דברים כד, יט.). שכחה וכו׳. ולכן ותלך לפניה ואח״כ ותבא, שחזרה לאחוריה לראות אם יש שכחה, וזהו ותלקט בשדה אחרי הקוצרים, אם שכחו לאחוריהם שאז היא שכחה, ואל תאמר שהלכה שם בכונה כי הלא ויקר מקרה. וכן בועז גם הוא שמר צניעותה, ולכן שאל למי הנערה הזאת לא בכונה לקחתה לו לאשה. וכתוב שם, והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם (רות ב, ד.), כלומר שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ובזה יצו ה׳ אתכם את הברכה, והם השיבוהו יברכך ה׳, כלומר לא בזכותנו אלא בזכותך יברכך ה׳. ואע״פ שלבסוף עשתה רות ככל אשר צותה חמותה, שנראה משם שלא היתה צנועה לשכב עם בועז ולומר לו ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג, ט.). וכבר פירשנו כל הפסוקים ההם בדרוש לשבועות (חלק ג׳‏ - דרוש נ״ט לחג השבועות ורות.), והוכחנו משם גודל צניעותה, ואין כאן מקום להאריך.

לא כן היתה כזבי בת בלק מלך מואב שהפקירה עצמה לזנות במצות אביה, ועליה נאמר במשלי כ״ד. זמת אולת חטאת ותועבת לאדם לץ (משלי כד, ט.). התרפית ביום צרה צר כחכה (שם י.). הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך (שם יא.). כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו (שם יב.). שהפסוקים האלה נראה לכאורה שאין להם שייכות זה עם זה, אלא ודאי דשפיר קאמרי בענין זה. ויובן עם מ״ש בפ״ט דסנהדרין (דף פב.), שאמר זמרי לכזבי השמעי לי, אמרה לו בת מלך אני וכן צוה לי אבי אל תשמעי אלא לגדול שבהם, אמר לה אף הוא נשיא שבט הוא ולע״א שהוא גדול ממנו שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן וכו׳. וכ״כ בזהר פ׳ בלק דף ק״ץ א׳. נטלי עיטא בהדי נשיאה דלהון דיפקיר ברתיה, בכמה זיני חרשין אעטרו לה וקב״ה משיב חכמים אחור, אינון חמאן דרישא יתפס ברשתא דלהון ולא ידעו, חמו ולא חמו, חמו רישא דעמא וחשיבו דמשה הוה, אפקירו לה ופקידו לה על משה דלא תזדווג אלא ביה, אמרה לון במה אנדע, אמרו ההיא דתחמי דכלא קיימי קמיה ביה תזדווגי ולא באחרא, כיון דאתא זמרי בן סלוא קמו קמיה ארבעה ועשרים אלף משבטא דשמעון בגין דהוה נשיאה דלהון, והיא חשיבת דהוא משה אזדווגת ביה ע״כ. וזהו לפע״ד מ״ש בקהלת ז׳. ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה (קהלת ז, כו.). זו כזבי שסבבוה כשופים וחרשים להחטיא למשה, אך לא יאונה לצדיק כל און רק אסורים ידיה שלא הועילו בטומאתם. ולכן טוב לפני האלקים זה משה, ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב.) ימלט ממנה. וחוטא זה זמרי ילכד בה. על אלה נאמר זמת אולת חטאת (משלי כד, ט.), זו כזבי שחטאה בשוגג שכונתה לשמור מצות אביה שהפקירה לזנות, אך קראה אולת שלא שמרה אל תשמעי אלא לגדול שבהם והיא שמעה לזמרי. וכן איתא בזהר חדש מדרש הנעלם דרות דף ל׳ ע״ד ז״ל, בהכרח עמדו בנות מואב באותו מעשה, דא״ר חלקיה האנשים באין ומביאין אותן בעל כרחן, וההיא שלא קבלה הורגין אותה עד שנמצאו מואביות כלן שם בהכרח, וע״ד ודאי האנשים אסורין והנשים מותרות. אך ותועבת לאדם לץ, זה זמרי שנתלוצץ במשה וא״ל זו אסורה או מותרת, וא״ת אסורה בת יתרו מי התירה לך, כמ״ש בדרוש לפ׳ זו (חלק א׳‏ - דרוש מ׳ לפרשת פינחס והפטרה.). ועל דבר זה נתעלמה ממנו הלכה כי חשב משה כי לא יאות אליו להרוג לזמרי כיון שבשלו דבר, שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, ועל זה נאמר התרפית ביום צרה צר כחכה (משלי כד, י.). עד שבא פינחס ונטל את שלו, ועליו נאמר הצל לקוחים למות (שם יא.). הוא שכתוב בזהר פ׳ זו דף רל״ז א׳. חמא את מ׳ דהוה טס ברקיעא ודא הוא סימנא דמלאך המות דבעיא לאתבנאה באת ו׳ ואת ת׳ (מה עבד פנחס, דהוה מתלבש ביצחק, כדין נטיל ההוא את מ׳, וחטף ליה וחבר ליה בהדיה, כיון דחמא מלאך המות דפנחס חטף לה לההוא מ׳ בהדיה, מיד תב לאחורא. מאי טעמא, בגין דכד קני בלביה, פנחס אתלבש ביצחק, ואסתלק למהוי בחושבנא ר״ח, והכי סליק שמיה ר״ח, והכי סליק יצחק, כיון דחמא לאת מ׳ טאס ברקיעא, חטף ליה וחבר ליה בהדיה ואתעביד מיד רמ״ח, הה״ד ויקח רמח בידו.), בגין דאת מ׳ הוה סימנא קדמאה לאדה״ר למבני מות על עלמא, בגין דאת דא הוה טס על רישיה דאדם בשעתא, דכתיב ותקח מפריו (בראשית ג, ו.). מ׳ פריו. והוה מחפא ו״ת בזמנא, דכתיב ותאכל ותתן (שם.). ותפקחנה (שם ז.). כדין אתבני מות על עלמא, פנחס הוה חמי ליה וכו׳, מיד חטף לה ומה דהוה ר״ח אצטריף רמ״ח, כדין ויקח רמח בידו (במדבר כה, ז.). ובזה יכון הצל לקוחים למות, כי הנה פנח״ס חסר גי׳ קצ״ח, וכשעשה אותו מעשה נתוסף לו י׳ דיצחק ואז הוא גי׳ יצח״ק, שגם הוא מסר עצמו למיתה כיצחק שנעקד ע״ג המזבח, וכשלקח המ׳ נעשה רמ״ח גי׳ אברה״ם שהגביר מדת החסד על מידת הדין, ובזה השיב את חמתי מעל בני ישראל. וז״ש במשלי י״ו. חמת מלך מלאכי מות (משלי טז, יד.). שהמ׳ היתה מבקשת להתחבר עם ו״ת ולעשות מות, ואיש חכם, שראה מעשה ונזכר הלכה, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. יכפרנה לאותה החימה, וזהו בקנאו את קנאתי בתוכם, בתוך מ׳. כי תאמר הן לא ידענו זה, כי הוא אמר גם הוא לעשות צרכיו נכנס, הלא תוכן לבות הוא יבין שכונתו לשמים, ונוצר נפשך הוא ידע, שכן אמרו שכשראה ששבטו של שמעון באו להרגו פרחה נשמתו, ואז נתעברו בו נפש נדב ואביהוא, שכן היו נפשו של אדה״ר, שלכן כתוב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר ט, ו.). כמ״ש במקומו (חלק א׳‏ - דרוש כ״ז לפרשת שמיני והפטרה. בשם הסתרי תורה להאר״י זלה״ה, שער הפסוקים פ׳ בראשית דף כ׳ ד״ה ונחזור.), לכן אמר ונוצר נפשך הוא ידע שכיוונת לטובה, ולכן והשיב לאדם כפעלו לאדם ממש, וכמ״ש בדין הוא שיטול שכרו ודוק.

ובמס׳ פ׳ חיי שרה, נשיא בשוא הנו״ן ו׳. שמענו אדוני נשיא אלקים אתה בתוכנו (בראשית כג, ו.). וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ (בראשית לד, ב.). נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז, יח.). נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה, יד.). כזבי בת נשיא מדין אחותם (שם יח.). ועמינדב הוליד את נחשון נשיא בני יהודה, ד״ה א׳ ב׳ (דה״א ב, י.). כונת המס׳ להורות כי הנשיא הטוב מדריך את בני דורו בדרך טובה וישרה וממנו יראו וכן יעשו. ולהפך הנשיא הרע כי מושל מקשיב על שפת שקר וכו׳ (משלי כט, יב.). והנה אברהם זכה לעצמו וזיכה את דורו, שלכן השוו כל האומות והמליכוהו עליהם כראותם כי אלקים עמו בכל אשר הוא עושה, וזהו נשיא אלקים אתה בתוכנו, שאמרו מלך אתה עלינו וכו׳ (ב״ר פ׳ מ״ב.). כמו שפי׳ במקומו (חלק ג׳‏ - דרוש ה׳ לפרשת חיי שרה.). ולהפך שכם בן חמור החוי שפרץ גדר העריות, שמדור המבול ואילך גם האומות נגדרו מן הערוה, כדבריהם ז״ל (ב״ר פ׳ ע׳.). ונבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וגרם שנהרג הוא וכל עמו. וכן נתנאל בן צוער נשיא יששכר שיששכר היה עוסק בתורה, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה״א יב, לג.). וכן נתנאל בן צוער השיא עצה לנשיאים להקריב לחנוכת המזבח, לפי שבנדבת המשכן נתרשלו כנז׳ אצלנו במקומו (חלק ב׳‏ - דרוש ב׳ לפרשת מקץ וחנוכה.). ולהיפך מזה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני גנאי לו וגנאי לשבטו, שגרם ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, כלם משבט שמעון ככתוב בזהר פ׳ זו (זהר חלק ג׳ דף רל״ז ע״א. וכי האיך השיב פנחס חמתיה דקודשא בריך הוא, והכתיב ויהיו המתים במגפה וגו׳. אי לא מית חד מנייהו הוה אמינא השיב את חמתי, אבל כיון דכל הני מיתו מאי טעמא השיב את חמתי ולא כליתי את בני ישראל. אלא ודאי ברירא דמלה, ווי ליה לבר נש דפגים זרעיה, ווי ליה למאן דלא נטיר זרעיה כדקא יאות, חס ושלום דאפילו חד מישראל מית, אלא שבטא דשמעון, כד אתי אינון ערב רב, אתערבו בנשין דשבטא דשמעון, בתר דאתגיירו ואולידו בנין, מנהון מיתו בעגל, ומנהון מיתו במותנא, ואחרנין מיתו הכא, אינון דאשתארו. הדא הוא דכתיב, ויהיו המתים במגפה, אשר מתו לא כתיב אלא המתים, מתים דמעיקרא הוו.), וסמך לזה ענין כזבי בת נשיא מדין אחותם, שהפקיר בתו לזנות להחטיא את ישראל. ולהיפך מזה נחשון נשיא בני יהודה שקידש שמו ית׳ ברבים, בקריעת ים סוף וזכה למלוך על ישראל, כמ״ש היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (תהלים קיד, ב.). ע״כ. ואלה הם הג׳ כתרים, כי כנגד כתר כהונה הביא מאברהם שנ׳ עליו אתה כהן לעולם (תהלים קי, ד.). וכמ״ש על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבירך (תהלים מה, ח.). שפירשנוהו על שנטל הכהונה משם והנחילה לאברהם. ולהפך שכם בן חמור שטימא עצמו, וישכב אותה ויענה (בראשית לד, ב.). נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז, יח.). שזכה לכתר תורה, וכנגדו זמרי נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה, יד.), שעבר על מה שכתוב בתורה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה (ויקרא יט, כט.). ועבר ג״כ ולא תתחתן בם (דברים ז, ג.). כמ״ש בקדושין פ״ג (דף סח:). נחשון בן עמינדב כנגד כתר מלכות שבזכותו זכה שבט יהודה למלוכה כדלעיל, וכנגד זה כזבי בת צור שהפקיר בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל.

נחזור לענין הצניעות, שכן בפ׳ זו ראינו כמה נשתבחו בנות צלפחד בשביל צניעותן וחכמתן, שכתוב ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף ואלה שמות בנותיו וכו׳ (במדבר כז, א.). ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר (שם ב.). אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וכו׳ (שם ג.). למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה וכו׳ (שם ד.). ויקרב משה וכו׳ (שם ה.). דיש לדקדק בפסוקים אלה תחלה מה שהקשה רש״י ז״ל, והלא כבר נאמר בן מנשה ולמה חזר ואמר למשפחות מנשה בן יוסף. ועוד אם משה לא ידע אלעזר מנין לו. ועוד מה להן כי תזעקנה אבינו מת במדבר והוא לא היה וכו׳ כי בחטאו מת, היה להם לומר אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו כי מה להן להזכיר חטא אביהן. עוד למה דברו בלשון קנטוריא למה יגרע וכו׳. יאמרו בקצור תנה לנו אחוזה ודי בזה. אמנם איתא בב״ר פ׳ ע״ח. ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין (בראשית לג, ו.). ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו (שם ז.). אמר יוסף הרשע הזה עינו רמה שלא יתלה עיניו ויבט את אמי, וגבהה קומתו וכסה אותה וכו׳. וכן פי׳ רש״י על פסוק זה וסיים מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין. בזה למדנו צניעותו של יוסף וגם באשת פוטיפר כמה הרפתקי עדו עליה כדי שלא להסתכל ביפיה מרוב צניעותו. ובפסיקתא זוטרתי פרשה זו, ותקרבנה בנות צלפחד (במדבר כז, א.). כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לזכרים ולא לנקבות נתקבצו יחד ליטול עצה. אמרו אין כרחמי בשר ודם רחמי שמים. רחמי ב״ו על הזכרים יותר מן הנקבות אבל הב״ה רחמיו על הזכרים ועל הנקבות, שנאמר טוב ה׳ לקוויו לנפש תדרשנו (איכה ג, כה.). ואומר טוב ה׳ לכל וכו׳ (תהלים קמה, ט.). וקשה שהרי אמרו בסנהדרין פ״ג (דף כו.), הנה ה׳ מטלטלך טלטלה גבר (ישעיה כב, יז.). אמר רב טלטולא דגברא קשה מדאתתא. כי האשה תמצא מרחמין יותר מן האיש. אך קשה לבעל המ׳ מאי ותקרבנה בנות צלפחד שאין זה צניעות לאשה לקרב לפני האנשים, ולכן פירש כי בשמוע בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לזכרים ולא לנקבות אמרו אין כרחמי ב״ו רחמי שמים. כי שנינו בפ״ג דהוריות (משנה ז׳.), האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה. מהטעם שאמרו שהאיש חייב בכל המצות משא״כ האשה שאינה חייבת במ״ע שהזמן גרמא. אבל הב״ה רחמיו על הזכרים ועל הנקבות, שלא נאמר טוב ה׳ לאיש ידרשנו אלא לנפש בין איש בין אשה. ולא בלבד לאדם אלא אף על הבעלי חיים, שנ׳ ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט.). הנה כי כן הגיד הכתוב ותקרבנה בנות צלפחד וכו׳. ולא תאמר שהיה זה מהעדר צניעותן, שהרי הן למשפחות מנשה בן יוסף הצנועים מלידה מבטן ומהריון כנז׳ ובודאי שהלכו בדרכי אבותיהן, והראיה ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן וכו׳. כי הנה אז״ל (ספרי.), שחכמניות ודרשניות היו, וכבר פרשת נחלות היתה כתובה במרום וזכו בנות צלפחד שתכתב על ידן. ולדרך זה נאמר כי הגם שעדין לא גזרו על יחוד פנוי׳ כי רק דוד ובית דינו גזרו על כך מפני מעשה אמנון ותמר עכ״ז חכמניות וצנועות היו ולא רצו להתיחד עם משה רק בבית המדרש היו יושבין ועמדו לפני כלם. אבינו מת במדבר וכו׳. הנה בתוס׳ פ׳ יש נוחלין (ב״ב קיא:) איתא על מאמרם ז״ל, אפילו קטנה שבהן לא נישאת פחות מארבעים שנה ז״ל, נראה דס״ל כמ״ד צלפחד היינו מקושש, ומעשה המקושש היה בתחלת הארבעים אחר מעשה המרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוון שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים, ולא עשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי עכ״ל. וכן תרגם יונתן בפ׳ שלח ע״פ ויהיו בני ישראל במדבר (במדבר טו, לב.). ע״ש (והוו בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבתא אשתמודע להון, ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון, קם גברא מדבית יוסף, אמר במימריה, איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא, ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה, ומשה יתבע אולפן מן קדם יי׳ וידון יתי, ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ואשכחו סהדא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא.). ז״ש אבינו מת במדבר. כלומר בשביל היות ישראל במדבר שחשבו להיות חפשים מן המצות, והוא שם נפשו בכפו כדי שיחזרו לאיתנם לשמור מצות התורה, ויהיה כן ׳במדבר׳ מלשון ומדברך נאוה (שיר השירים ד, ג.). כלומר בשביל שחטאו ישראל לומר שוב אין מחוייבין במצות, ועיין בזהר פ׳ בלק דף ר״ה ב׳ (פתח ההוא ינוקא בריה ואמר, אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וגו׳ (במדבר כז). אבינו הא טעמא לעילא, אריך מלה ומשיך לה, אי חסידין קדישין, כמה משיכו דצערא במקרי אבינו. לית צערא ולית כאבא דרוחא ונפשא, אלא כד קראן הכי, אבינו בכאבא מלבא. מת במדבר, וכי אחרנין לא מיתו במדברא, דהכא רשים ליה ואמר דאיהו מת במדבר, (והא אלף ורבבן מיתו במדברא.) אלא כמה בני נשא ערטילאין על דא, מנהון אמרי דההוא מקושש עצים הוה, דכתיב כי בחטאו מת. ומנהון אמרי הכי ומנהון אמרי הכי, אלא הכי אוליפנא, יומא דאבא נפל בבי מרעיה אולפי לי דא. ואנא חמינא מה דחמינא, דפקיד לי אבא דלא לגלאה. אלא כמה וכמה הוו דמיתו במדברא, ולא על חובא דקרח, ולא על חובא דמרגלים, כד אתגזר גזרה, אלא קודם מתן תורה, ובתר עגלא דעבדו, אינון מטעי עלמא, ואינון דאתמשכו אבתרייהו. אבל טענה דאטעינו אינון בנתין דמית במדברא (איהו), והוה צלפחד רב לבי יוסף, ומגו דלא ידע ארחוי דאורייתא כדקא יאות, לא הוה נשיא. והוא הוה דלא נטר פומוי ומליה לקבליה דמשה, ועליה כתיב וימת עם רב מישראל (במדבר כא). גבר דלא ידע אורייתא ואיהו רב משפחה. רב דזרעא דיוסף, מבנוי דמנשה. ובגין דחב במדברא במילולא לגבי משה, חשיבו דמשה אנטיר דבבו. ובגין כך קריבו לקמיה דמשה, לאלעזר וכל הנשיאין, וכל רישי אבהן, ולא מלילו עם משה אלא לקמייהו, בגין דקניאו קנאה מניה. מכאן, מאן דחייש מן דינא, יקרב אחרנין, ויסגי בגוברין בהדי ההוא דיינא, בגין דישמעון דינא מניה, וידחל מנייהו, ולא יהא דן אלא כדקא יאות, ואי לא, ידחי ליה מן דינא. ואינון לא ידעו, דהא משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב). ולא ידעו דמשה לאו הכי. כיון דחמא משה כך, אמר חמינא דכל כנופיא דגוברין רברבין מישראל, וכל רישי אבהן וכל נשיאי כנשתא, עלי קריבו. מיד אתפרש משה מן דינא, הדא הוא דכתיב, ויקרב משה את משפטן לפני יי׳ (במדבר כז). אמר משה לא אתחזי לי דינא דא, ענותנותא דמשה, אקריב את משפטן לפני יי׳. דיינין אחרנין, אורחא דא לא נטלי, דאף על גב דכנופיא סגי עליהון. אינון דייני אקרון עזי פנים, לית בהו מענותנותא דמשה כלל. זכאה חולקיה דמשה. חדו רבי אלעזר וחברייא.). והוא לא היה בתוך העדה וכו׳. כי כבר אז״ל (ב״ב קיח:), שהמרגלים ועדת קרח לא נטלו חלק בארץ. ולכן ידעו כי אם היה אביהן מאלו לא היה להן לשאול כן. רק כי בחטאו מת קראו לו חטא לפי שכונתו לטובה כדלעיל, ולפי שבנים לא היו לו אין ראוי שנשאר אנחנו בלא נחלה, ולא תאמר שבשביל חמדת הממון אנו עושי׳ רק צר לנו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי בראות נחלתנו נהפכה לזרים יהיה גרעון גדול לאבינו ויאמרו שחטאו גרם. לכן תנה לנו אחוזה וכו׳. עוד יובן אבינו מת במדבר, שהרי (נדרים סד:), כל מי שאין לו בנים נקרא מת, כמ״ש הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל, א.). וז״ש אח״כ איש כי ימות ובן אין לו (במדבר כז, ח.). דהיה די שיאמר מי שאין לו בן, רק בא להשמיענו זה שנק׳ מת מי שאין לו בנים, והעברתם את נחלתו לבתו. ומזה שמעינן שאם יש לו בן הוא יורשו. ואם אין לו בת ונתתם נחלתו לאחיו. לא אמר ׳והעברתם׳ לפי שהם ממשפחתו, ואם אין אחים לאביו וכו׳. הוצרך לפרש שלא נאמר כיון שאין לו בנים יתן נחלתו לא׳ מקרוביו יהיה מי שיהיה, ודי שיאמר ואם אין לו בת ונתתם נחלתו לשארו וכו׳. לזה הוצרך לומר שהקרוב קרוב קודם ודוק. ויקרב משה את משפטן (שם ה.). ן׳ רבתי, ונלע״ד שיובן עם מ״ש בפ״ק דר״ה (דף כא:), חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם ניתנו למשה בסיני חסר א׳, שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים (תהלים ח, ו.). וכאן נעלמה ממנו פרשת בנות צלפחד כשם שנעלם ממנו שער החמשים, וזהו רמז הנו״ן רבתי. כן בנות צלפחד דוברות, פי׳ רש״י ז״ל, כן כתובה פ׳ זו לפני במרום. ונלע״ד שהכונה שאע״פ שנתגנו הנשים בדבור, כמ״ש (ברכות מח:), נשים דברניות הן. בנות צלפחד דברו היטב וכיונו אל האמת, ולכן נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם. וצריך לדקדק למה אמר ׳להם׳ וכן ׳אביהם׳ ל׳ זכר, דהיל״ל להן אביהן, כמ״ש והעברת את נחלת אביהן להן (במדבר כז, ז.). ל׳ נקבה. אמנם תנן בב״ב פ״ח (משנה ג׳.), בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור נוטל שני חלקים, ע״כ. ואיתא על זה בגמ׳ (בבא בתרא קיח:), נתון תתן להם אחוזת נחלה. זו נחלת אביהן. בתוך אחי אביהם, זו נחלת אבי אביהן. והעברת את נחלת אביהן להן, זו חלק בכורה (ע״כ). בזה ניתן טוב טעם ודעת כי ראשונה נתון תתן להם זו נחלת אביהם לפי שבמקום בן עומדות. בתוך אחי אביהם זו נחלת אבי אביהן, דהיינו חלקו עם אחיו בנכסי חפר שגם בזה במקום בן עומדות, ולכן כתובים במ׳ לשון זכר. אך בחלק בכורה כתיב והעברת את נחלת אביהן להן (במדבר כז, ז.). כי אין הבכורה אלא לזכרים, כדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כא, יז.). ואמרו שם (בספרי.) בפ׳ תצא, וילדו לו בנים (שם טו.). הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת. כי הגם שאין לאב בכור זכר אין הבנות נוטלות הבכורה. ובנות צלפחד נטלו חלק אביהן שהיה בכור, אך לא תנהוג ביניהן הבכורה לומר שהגדולה תטול פי שנים כי אין הבנות בתורה הזאת, ולכן כתוב כן והעברת וגם להן בל׳ נקבה. ולהורות על צניעותן כתוב בסוף פ׳ מסעי, כאשר צוה ה׳ את משה כן עשו בנות צלפחד (במדבר לו, י.). כלומר שהסכימה דעתן לדעת העליונה, ותהיינה וכו׳ לבני דודיהן לנשים (שם יא.). שרצו לידבק במינן ממשפחות בני מנשה בן יוסף היו לנשים (שם יב.). צנועות בצנועים, כמו שפי׳ לעיל באבות העולם שלכך רצו לדבק במשפחתן שהיו צנועות. ובב״ב פ״ח (דף קיט.), ראויה היתה פ׳ נחלות ליכתב ע״י משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, וראויה היתה פ׳ מקושש שתכתב ע״י משה אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו, ללמד שמגלגלין זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב ע״כ. כי הנה לא טוב עשה צלפחד להתחייב סקילה בעבור שישראל לא יאמרו שהן חפשים מן המצות, כי אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך. ולכן קראו חייב. האמנם לפי שכונתו לשמים זכו בנותיו להוסיף פ׳ אחת בתורה על שמן ודוק.

אחרי כן כתוב ויאמר ה׳ אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ וכו׳ (במדבר כז, יב.). וראיתה אותה וכו׳ (שם יג.). דקשה מהו הכפל וראה ואח״כ וראיתה אותה. וכתיב וראית בה׳. אך פי׳ רש״י ז״ל, למה נסמכה לכאן, כיון שאמר הב״ה נתון תתן להם, אמר אותי צוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזרה ואכנס לארץ, א״ל הב״ה גזרתי במקומה עומדת. ונלע״ד לדרך זו כי בעבור שהשלים פ׳ בנות צלפחד ופ׳ נחלות, והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה׳ את משה. אמר משה כיון שנזכר שמו עליה ראוי הוא ליכנס לארץ, א״ל הב״ה לא כן עבדי משה. שלכן בתחלה כתוב כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחוזת נחלה. וזה צוה למשה, אך מכאן ואילך ואל בני ישראל תדבר לאמר, ולא תהא זאת על ידך רק יקרא שמך עליה ככל התורה שנאמרה למשה בסיני. וא״ל עלה אל הר העברים הזה, דהיינו שמשם יעבור לעה״ב. וראה את הארץ, אותה שיחלוק יהושע לישראל. אך לפי שכתוב בפרשת וזאת הברכה, ויראהו ה׳ את כל הארץ וכו׳ (דברים לד, א.). ואת כל ארץ נפתלי וכו׳ עד הים האחרון (שם ב.). ופירש רש״י ז״ל, אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הב״ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים. שפיר קאמר אל תקרי לפי שלא מצינו בשום מקום מהו ים האחרון, וי׳ של הים נקודה קמץ שאחריו א׳ מאותיות יהו״א, והיא מתחלפת בו׳ של היום, כמ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ה דפאה משנה ו׳. אל תסג גבול עולם (משלי כב, כח.), א״ת עולם אלא עולים ע״ש (ומה שאמר עולים והפסוק אומר עולם, לא יקשה בעיניך שזה נאמר על דרך דרש ומעיקרי לשון הקדש, כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם, והם נופלות מן הכתיבה להקל.). א״כ הראה הב״ה למרע״ה את א״י שתהיה לעתיד לבא ארץ טובה ורחבה שתתפשט בכל העולם (ילקוט שמעוני ישעיה ס׳, רמז תק״ג.), ולכן חזר ואמר וראיתה אותה בה׳, דהיינו שתתרחב ותתפשט בכל העולם שרמוז בה׳, כמ״ש ז״ל (מנחות כט:), כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיה כו, ד.). העה״ז נברא בה׳ ודומה לאכסדרה. וכ״כ בספרי פ׳ זו, ר״א אומר נתן כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו. דהיינו מה שאמרנו שא״י לעתיד תהיה מסוף העולם ועד סופו, ועוד שם בספרי, וכן אתה מוצא בצדיקים שרואים מסוף העולם ועד סופו, שנ׳ מלך ביפיו תחזינה עיניך (ישעיה לג, יז.). ע״כ. וסוף הכתוב תראנה ארץ מרחקים. והיינו א״י שתתרחק ותתרחב מסוף העולם ועד סופו. אז אמר מרע״ה יפקוד ה׳ אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה (במדבר כז, טז.). ובילקוט פ׳ זו, רבי יהודה אומר קע״ה פרשיות בתורה, ה׳ קודם למשה, וכאן משה אל ה׳, כביכול הגדיל הב״ה את משה משמו, אמר הב״ה כשהיה משה מבקש על ישראל הייתי מקדים שמי לשמו, ועכשיו שהוא נפטר מן העולם בדין שיקדום שמו לשמי ע״כ. וקשה מאד שהרי צריך שיקדים שמו של משה כיון שהוא המדבר עם הב״ה יפקוד ה׳ וכו׳. ודאי שצריך לומר וידבר משה אל ה׳. אך נלע״ד שהכונה שהוקשה לו לר׳ יהודה למה לא הקדים הב״ה לצוות למשה כשא״ל ונאספת אל עמיך (שם יג.). שם היה לו לומר קח לך את יהושע בן נון. ולא ימתין עד שמשה ישאל יפקוד וכו׳. שהרי מצינו בכמה מקומות שהוצרך משה לשאול את פי ה׳, כגון במגדף, ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה׳ (ויקרא כד, יב.). תכף וידבר ה׳ אל משה לאמר הוצא את המקלל (שם יד.). ולא נכתב בתורה שמשה שאל לה׳ מה משפטו, וכן בפ׳ בהעלותך עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם (במדבר ט, ח.). מיד וידבר ה׳ אל משה לאמר. וכאלה רבים. ולמה בפ׳ זו לא א״ל הב״ה כלום רק וידבר משה אל ה׳ לאמר. זאת היתה לו לר״י, ולפיכך הקדים קע״ה פרשיות בתורה לכלול את כלן, גם אותן הפרשיות שהיה ראוי שמשה ידבר והאלקים יעננו, ועכ״ז ה׳ קודם למשה שהקדים הב״ה לצוותו, וכאן לא דבר לו כלום רק המתין שמשה ידבר אל ה׳, ואינו מן הראוי שכביכול הגדיל הב״ה את משה משמו להניח לו מקום שיצוהו על ישראל, וח״ו יראה שאין הב״ה נותן לבו עליהם. לכן אמר הב״ה כשהיה משה מבקש על ישראל, דהיינו אותם המקומות שפירשנו שהיה לו לבקש ממנו ית׳ מה יעשה בדינן של ישראל הייתי מקדים שמי לשמו. כלומר שאני הייתי ראשון לצוותו, וידבר ה׳ אל משה לאמר. אך כאן שאני אמרתי לו שהגיע זמנו ליפטר מן העולם, והוא היה סובר להנחיל כתרו לבניו, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ יפקוד ה׳ (במדבר כז, טז.). ז״ל, כיון ששמע משה שא״ל המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיעה שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי, א״ל הב״ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע וכו׳. אינו מן הראוי שאני אומר לו תחלה קח לך את יהושע בן נון. רק אמתין שהוא ישאל תחלה, וזהו בדין שיקדום שמו לשמי, דהיינו שהוא יהיה ראשון לשאול ממני את מי ימנה במקומו, ולכן בכאן רצה הב״ה שיקדים משה, וידבר משה אל ה׳ לאמר יפקוד וכו׳. ואעפ״י שידע משה שאין בניו כל כך הגוני׳ סבר לה כהא דתני׳ בירושלמי (ירושלמי בכורים פרק ג׳ הלכה ג׳, דף יא:), חכם חתן נשיא גדולה מכפרת, נשיא בן שנה שאול במלכו (ש"א יג, א.). וכי בן שנה היה, אלא שנמחלו לו כל עונותיו כבן שנה. וכן משה רבינו עליו השלום היה חושב שכשבניו יירשו מקומו ויעלו לגדולה יכופרו עונותיהם. ואמר יפקוד ה׳ לפי מ״ש בפ״ט דברכות (דף נה.), שלשה מכריז עליהם הב״ה בעצמו, פרנס, דכתיב ראו קרא ה׳ בשם בצלאל (שמות לה, ל.). אשר יצא לפניהם וכו׳ (במדבר כז, יז.). כבר פירשנו פסוקים אלה בדרושים אחרים, וכדי שלא לכפול הדברים יעויין שם (חלק א׳‏ - דרוש י״ח לפרשת בשלח והפטרה.). ויאמר ה׳ אל משה קח לך וכו׳ (במדבר כז, יח.). אמר לו בלשון רכה כדי שלא ירע בעיניו שתהא גדולתו לאיש זר ולא לבניו, ולכן אמר קח לך, כי ידענו שתלמידיו של אדם קרויין בניו (רש״י במדבר ג, א.). ותנן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך (אבות ד, יב.). וזהו קח לך, ובמדבר רבה פ׳ כ״א. יפקוד ה׳. מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות, אלא כיון שירשו בנות צלפחד את אביהן אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות בדין הוא שיירשו בני את כבודי, א״ל הב״ה נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח.). בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע הרבה שירתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלות, הואיל והוא שירתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל, קח לך וכו׳. וצריך לדקדק כי התחיל ואמר לבני משה שלא עסקו בתורה, ואמר ביהושע הרבה שירתך. ולמה לא אמר שעסק בתורה, כמ״ש לא ימיש מתוך האהל (שמות לג, יא.).

אמנם יובן עם מ׳ ז״ל בברכות פ״א (דף ז:), אמר רבי יוחנן משום רשב״י גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר יש פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו (מ"ב ג, יא.). למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שמושה יותר מלימודה. וקשה מאד מי הכריחו לרשב״י לדרוש כן, והלא פשט הכתוב הוא שאלישע יצק מים ע״י אליהו, ולמה לו להוציאו מפשוטו למד לא נאמר, כי למה היה לו לומר למד. ורש״י ע״ה רצה להראות למה אמר כן שפי׳ שם במלכים ב׳ ג׳ ז״ל, וביציקתו נעשו אצבעותיו כמעינות מים עד שנתמלאת התעלה, וראוי הוא ליעשות לנו נס על ידו במים. אך עדין קשה לי למה ייחסו הנס לאלישע, שהרי זה היה לאליהו כמ״ש רש״י ז״ל. אמנם בילקוט מלכים א׳ י״ח (ילקוט שמעוני מלכים א׳ יח, רמז רי״ד.) איתא ז״ל, אליהו ז״ל עשה מזבח ועשה מקום כבית סאתים זרע, ואמר לתלמידיו מלאו ד׳ כדים מים, ויאמר שנו וישנו וכו׳ (מ"א יח, לד.). וכי תעלה על דעתך שמי״ב כדי מים נמלא כל המקום ההוא, אלא אמר לתלמידיו מי שיש לו מים יבא ויצוק על ידי, בא אלישע ויצק על ידיו ונעשו אצבעותיו כמעינות עד שנתמלא כל המקום ההוא מים, שנ׳ פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו ע״כ. מהמ׳ הזה נראה שיד אלישע היתה באותו הנס שהרי אז לא היו נמצאים מים כלל מפני שבועת אליהו חי ה׳ אם יהיה השנים האלו טל ומטר כי אם לפי דברי (מ"א יז, א.). וכן דרשו רז״ל (ירושלמי פאה פרק א הלכה א, דף ד:), ואכלכלם לחם ומים (מ"א יח, יג.). אם לחם למה מים, אלא מלמד שהיה המים קשה לו להביא יותר מן הלחם. ולכן הנס היה ע״י אלישע שבא ויצק מים על ידו, שנעשו אצבעותיו כמעינות. ועוד מצאתי בהרד״ק ז״ל במלכים ב׳ ג׳ ז״ל, ועוד בדרש, אשר יצק מים על ידי אליהו, אמרו אפילו היה מבקש מים לפניו היה נותן לו ע״כ. ולפי זה שפיר קאמר רשב״י, שכיון ששאל יהושפט האין פה נביא לה׳ ונדרשה את ה׳ מאותו (מ"ב ג, יא.). היה להשיב פה אלישע בן שפט אשר למד מאליהו, כי מה לו להאריך ולומר אשר יצק מים ע״י אליהו. אלא ודאי שבא ללמדנו שגדולה שימושה של תורה מלימודה, שהרי ע״י ששימש אלישע לאליהו זכה ליעשות נס זה על ידו. ויובן בזה המ׳ הנ״ל שאמר לו הב״ה למשה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. ויהושע לא זו בלבד שעסק בתורה אלא גם זו הרבה שירתך וכו׳, וגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה.

עוד יש לדקדק בפסוקים אלה, שהב״ה צוה למשה וסמכת את ידך עליו (במדבר כז, יח). ואח״כ והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן וכו׳ (שם יט). ונתת מהודך עליו (שם כ). ומשה עשה להפך, ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן וכו׳ (שם כב). ואח״כ ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (שם כג). ועוד לא הזכיר כאן שנתן מהודו עליו כאשר צוהו ה׳. אך בספרי פ׳ זו, ויעש משה כאשר צוה ה׳ אותו (שם כב). הלך ועשה בשמחה ולא הרע בעיניו בין בנו לבין בן אחיו. ויקח את יהושע, לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעה״ב. ויסמוך את ידיו עליו, ככלי מלא וגדוש וכו׳ ויצוהו וכו׳, מה צוה הב״ה את משה בשמחה, כך צוה משה ליהושע בשמחה ע״כ. ויש במ׳ זה כפל ענין במלות שונות, ועוד מהו שאמר ולא הרע בעיניו בין בנו לבין בן אחיו, כי מאי שייטיה דבן אחיו כאן. והיכא רמיזי בפסוקים אלה כל אלה הדברים. אמנם איתא בספרי פ׳ נצבים. רבי נתן אומר, משה היה מתעצב בלבו שלא עמד א׳ מבניו, א״ל המקום, והלא בני אחיך אהרן כאילו הם בניך, ואף מי שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר, ולפני אלעזר הכהן יעמוד. באותה שעה נתגבר כחו של משה, והיה מחזק את יהושע לעיני כל ישראל ע״כ. והנה לכאורה היה ראוי למשה להתעצב יותר שבני אחיו יירשו גדולת אביהם, ובניו של משה לא יירשו גדולתו. לכן בא הכתוב והגיד ויעש משה כאשר צוה ה׳ אותו. דהוא מיותר דפשיטא שיעשה מה שצוה ה׳, והיה די שיאמר ויקח משה את יהושע ויעמידהו וכו׳. אלא ודאי שרצה להשמיענו שהלך ועשה בשמחה ולא הרע בעיניו מה שלכאורה היה לו להרע בעיניו שבני אחיו יירשו כבודו, והיינו אלעזר, שנ׳ לו שיהושע ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר, וזהו בין בנו לבין בן אחיו, שאעפ״י שבנו לא יירש כבודו, די לו שבן אחיו יהיה בגדולה, וז״ש לו והלא בני אחיך אהרן כאילו הם בניך, שהרי אמרו בפ׳ במדבר, הביאו רש״י ז״ל שם, ואלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג, א). ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מע״ה כאילו ילדו ע״כ. ולהורות את בני ישראל שעשה את הדבר בשמחה. אעפ״י שצוהו הב״ה קח לך, כלומר בינך לבין עצמך, וסמכת את ידך עליו בהצנע לכת, כדי שלא יצטער משה לעשות הדבר בפומבי, ויראו ישראל שיירשו זרים כחו וגדולתו, ויהיה זה לו לבושה וכלימה. עכ״ז ויקח את יהושע. לקחו בדברים, כי אפשר שגם יהושע מרוב ענותנותו לא יקבל עליו הגדולה ההיא, ולכן הודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעה״ב. כלומר אעפ״י שנענש משה על ידם שלא ליכנס לארץ, עכ״ז הנה שכרו אתו לעה״ב. ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. ואח״כ ויסמוך את ידיו עליו ככלי מלא וגדוש, שאעפ״י שהב״ה צוהו וסמכת את ידך. יד אחת, והוא סמך שתי ידיו עליו, וכן הוא במדבר רבה פ׳ כ״א ז״ל, אמר הב״ה למשה, וסמכת את ידך עליו. יד אחת, מה עשה, ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו. וכן פי׳ רש״י ז״ל. ולא איכפת לו לעשות הדבר בהצנע רק לעיני כלם סמך את ידיו עליו, ולפי שצוהו ונתת מהודך עליו, שהוא הוד מלכות, לא עשה זה מרוב ענותנותו כדי שלא להחזיק עצמו כמלך, אך ברמז כמו שפי׳ רש״י ז״ל, כאשר דבר ה׳. אף לענין ההוד, נתן מהודו עליו. לכן לא פירשו להדיא רק ברמז. וכדי שלא נאמר שזה מורה שמשה לא עשה זה ברצון טוב, כיון שלא נזכר להדיא. לזה חזר ואמר מה צוה הב״ה את משה בשמחה, כי ודאי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. כך צוה משה ליהושע בשמחה. הרי למדנו צניעותו של מרע״ה ושל יהושע. ואחר זה צוהו פ׳ הקרבנות. וצריך לתת טעם לסמיכות פרשיות אלה, ועוד למה האריך לומר צו את בני ישראל וכו׳. שהיה לו לומר בקצור, ואמרת להם את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. וכמה קושיות אחרות שיש בפסוקים אלה.

וכדי לבא אל הענין נקדים לבאר מאמר הקודם בספרי פ׳ זו. הוקשה לו לבעל המ׳ מה שהקשינו על אריכות לשון הכתוב, ובפרט הפסוק הראשון הוא מיותר לגמרי. ועוד שכבר צוה בפ׳ תצוה על התמידין, וזה אשר תעשה על המזבח וכו׳. לכן אמר משל לה״ד וכו׳, כי הנה בילקוט פ׳ זו איתא ז״ל, אתה צוית פקודך לשמור מאד (תהלים קיט, ד). והיכן צוה בחומש הפקודים, מה צוה לשמור מאד, תשמרו להקריב לי במועדו, היא הפרשה להלן, היא הפ׳ האמורה כאן, ולמה הוא אומרה ושונה. ר׳ יהודה אומר לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגין והתמידין נוהגין, פסקו המסעות פסקו תמידין, אמר הב״ה לך אמור לישראל שיהיו נוהגין בתמידין ע״כ. וקשה למה יעלה על לבבם שכשיפסקו המסעות יפסקו התמידין, דמה ענין זה לזה. אך הוקשה לו בפ׳ אתה צוית פקודך. מאי לשמור מאד, ולכן פי׳ שזה נאמר על הקרבנות של התמידין שנאמר בהן צו, שהוא לשון זירוז מיד ולדורות, וזהו לשמור מאד, שלכן נשנו בפ׳ תצוה וגם בפ׳ זו, וז״ש היא הפ׳ האמורה להלן, דהיינו בפ׳ תצוה, היא האמורה כאן בפ׳ פינחס, ולפי שהסברא נותנת שכשהיו המסעות נוהגין והיו כל ישראל במחנה אחת סביב למשכן, שאז יהיו התמידין נוהגין, לפי ששנינו בפ״ד דתעניות (משנה ב), וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, ופי׳ שם בעל תי״ט לפי שלכל ישראל צוה, וא״א לכל ישראל שיהיו עומדים בעזרה בשעת הקרבן ע״כ. אך פסקו המסעות, שנכנסו לא״י ונתרחקו מהמשכן, ואינם יכולים להיות שם בשעת הקרבת התמידין, הייתי אומר שפסקו התמידין. לא כן שאר הקרבנות כמו קרבנות היחידים שיכולים לילך שם ולהיות עומדים על גביו, וכמו כן קרבנות הרגלים שכל ישראל עולים לרגל. לכן אמר הב״ה למשה, לך אמור להם לישראל שיהיו נוהגין בתמידין, והוא מ״ש צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו וכו׳. כי אף שפסקו המסעות יקרבו התמידין ע״י המעמדות שהתקינו נביאים הראשונים, כדתנן התם פ״ד דתעניות. ולפי שמשה חילה פניו ית׳, יפקוד ה׳ וכו׳. וזה למען לא ישארו ישראל בלי מנהיג, כי העם בלא מלך הם כגוף בלי ראש, ולא יצטרכו לאומה אחרת, רק ימנה עליהם מלך שילחם עם אויביהם, ולא יהיו משועבדים לעם אחר, א״ל הב״ה עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי. כי בב״ר פ׳ מ״ד. א״ל לאברהם, כל זמן שבניך עסוקים בשתים נצולים משתים, ופי׳ שכשהם עסוקים בתורה ובקרבנות, נצולים מגהינם ומשעבוד מלכיות, וא״כ יזהרו בקרבנות ובזה אינן משועבדים למלכיות, ואמר שלא ינהגו בי מנהג ביזיון, ושלא ימירו את כבודי באלקי הנכר. הם שני דברים שנרמזים בקרבנות. כי הנה בת״כ ריש פ׳ ויקרא, רש״א מנין שלא יאמר אדם לה׳ עולה, לה׳ חטאת, לה׳ מנחה, לה׳ שלמים, ת״ל קרבן לה׳, והלא דברים ק״ו, ומה מי שהוא עתיד להתקדש, אמרה תורה לא יזכיר ש״ש אלא על הקרבן עאכ״ו שאין מזכירין ש״ש לבטלה. ר׳ יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן, אמור ביו״ד ה״א שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות, ע״כ. אלה השני דברים הם מ״ש שלא ינהגו בי מנהג בזיון, להזכיר ש״ש לבטלה ח״ו. ושלא ימירו את כבודי באלקי הנכר, שלכן כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו״ד ה״א, למען לא ישתפו שם שמים וד״א. ולכן הוצרך למשל, לפי שקשה למה הוצרך לומר כן בקרבנות ולא בשאר מצות, שכן באמור פקוד בני עלי, היה ג״כ במצוה אחרת. ולכן בא במשל למלך שהיתה אשתו, זו מרע״ה שאהב אותו הב״ה כאהבת איש לאשתו, והוא ביקש ממנו על ישראל, יפקוד ה׳ כדלעיל, א״ל הב״ה עד שאתה מפקדני וכו׳. שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו כבודי וכו׳. שאין זה אלא במצות הקרבנות, ובמשל נקט תחלה שלא ימרדו בי, ואף שלא ימרדו לגמרי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, שכן סדר הדברים. אך בנמשל אמר תחלה שלא ינהגו בי מנהג בזיון, דהיינו בשעת הפרשה, שלא יאמרו לה׳ קרבן, כדי שלא יבאו להזכיר ש״ש לבטלה. ושלא ימירו את כבודי, היינו בשעת הקרבה, שלא יכוונו אלא לשם המיוחד, וכמ״ש זובח לאלקים יחרם וכו׳ (שמות כב, יט). ופירשנוהו בפ׳ יתרו ע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש י״ז לפרשת יתרו.). ולפי שיבא זמן שאין מקום להקריב קרבנות לפי שחרב הבית, לכן הקדים צו את בני ישראל וכו׳ ריח ניחוחי תשמרו (במדבר כח, ב). דהיינו שיהא שיח שפתותינו תחת קרבנותינו, ושמרתם זו משנה (ספרא פ׳ אמור פ״ט, ה״ג). ואח״כ חזר ואמר, ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ (ג). כי בזמן הבית אז צריך להקריב תמידין ממש. ולפי שנעקד יצחק בשעת המנחה, ואז תקן הב״ה שני כבשים להקריב בכל יום תמידין כסדרן, שלכן נזכר בפ׳ צו, תמיד של בין הערבים כמ״ש במקומו (חלק ג׳‏ - דרוש כ״ד לפרשת צו.), לכן אמר את הכבש אחד בלא ה׳. ואת הכבש השני בין הערבים בה׳, רמז לקרבן הידוע של אילו של יצחק שנקרב בין הערבים. ובזכות עקדתו. תיטב לה׳ הקרבתו. והיתה אזכרתו. לריח ניחוח לה׳ כעשייתו. ונגילה ונשמחה בישועתו. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.