דרוש נ״ח לחג המצות והגדה

ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם (שמות יב, כד).

במדרש (שהש״ר ח, יד): בארבעה דברים נמשלה גאולתן של ישראל, בקציר ובבציר ובבשמים וביולדה. בקציר: הדא חקלא כד היא מחצדא בלא ענתה אפילו תבנא לית הוא טב, בענתה הוא טב, הה"ד שלחו מגל כי בשל קציר (יואל ד, יג). נמשלת בבציר הדין כרמא כד מקטיף בלא ענתיה אפילו בסימיה לית הוא טב, בענתיה הוא טב, כך כרם חמד ענו לה (ישעיה כז, ב). אית עביד כרמא חמר זמר לה. נמשלה בבשמים, מה בשמים הללו כשהן נלקטין כשהם רכים לחים אין ריחם נודף, כשהן יבשין ונלקטים ריחם נודף. נמשלה כיולדה הדא אתתא כד ילדה דלא ענתה לא חיי ולדא, כד ילדא בענתה חיי, כך כתיב לכן יתנם עד עת יולדה ילדה (מיכה ה, ב) ע״כ.

יערב הפרי והאוכל המתלקט בזמנו לא יאחר לתשלומו, מה שאין כן כשמתלקט קודם זמנו כי אז יהיה טעמו פגום ולא יערב לחיך. הוא הדבר אשר דבר המשורר בסי' א'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכו'. דאיתא בב"ר פ' ס"ב. רבי אבהו אמר התאנה הזאת בשעה שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאנה. יכון זה בתאנה שהיא נלקטת בזמנים שונים, לא כשאר הפירות הנלקטים בפעם אחת, ולכן צריך ליזהר ללוקטה בזמנה, וכההוא עובדא דאיתא שם בב"ר. השכים בשחרית ולא ליקטה וזרחה עליה חמה והתליעה, אמרו יודע בעל התאנה אימתי היא עונתה ללקוט. ולפיכך כשהיא מתלקטת בעונתה יפה לה שאינה מתלעת, וגם יפה לתאנה, דהיינו האילן שנשאר בכחו להוציא פרי למעשהו. אך כשהיא נלקטת שלא בעונתה רע לה כי אין לה טעם וריח, ורע לתאנה כאשה שמפלת עוברה שרע לאשה ולולד. זש"ה אשרי האיש וכו' כי אם בתורת ה' חפצו וכו'. ולכן והיה כעץ שתול על פלגי מים, אין מים אלא תורה (ב"ק פב.). אשר פריו יתן בעתו, שיפוצו מעינותיו חוצה כשיגיע להוראה ומורה, ובזה ועלהו לא יבול, שאפילו שיחתו צריכה תלמוד (ע"ז יט:), וכל אשר יעשה יצליח. ובב"ר פ' י"ח. אמר רבי אלעזר שלשה הן שלא המתינו בשלותם שש שעות, ואלו הן: אדם וישראל וסיסרא. אדם שנאמר ולא יתבוששו (בראשית ב, כה). לא באו שש שעות והוא בשלותו. ישראל, שנאמר וירא העם כי בושש משה (שמות לב, א). כי באו שש שעות ולא בא משה. סיסרא שנאמר מדוע בושש רכבו לבא (שופטים ה, כח). בכל יום היה למוד לבא בג' שעות, בד' שעות, ועכשיו באו שש שעות ולא בא ע"כ. וקשה מנינא למה לי, ומאי שלא המתינו, שלא עמדו בשלותם מבעי ליה. אמנם מצינו כמה אנשים שדחקו את השעה ולא המתינו למה שהיה ראוי להם, כדוד בבת שבע שאכלה פגה (סנהדרין קז.). וכאבשלום שלא המתין למלוך אחרי מיתת אביו ודומיהם (ע"י ברכות סד.). אך שלא המתינו לשש שעות דוקא לא מצינו אלא אלו הג'. ועוד שלפי זה דייק שלא המתינו בשלותם, דהיינו שכבר היו בשלוה ולא המתינו להשלים שלותם, כי האחרים לא היו עדין באותה שלוה, אבל אלו כבר היו בשלוה ואם היו ממתינין היתה שלותם נמשכת כל ימי חייהם. כי הנה אדה"ר אמרו עליו בפ"ד דסנהדרין (לח.), שעה ראשונה הוצבר עפרו וכו', חמישית עמד על רגליו וכו', תשיעית נצטוה, עשירית סרח וכו'. הרי שלא המתין שש שעות אחר שעמד על רגליו, שאלו המתין היה עומד בשלותו לעולם, שכבר כתבנו במקומו (ח"ב דרוש י"ד) שאם היה ממתין שיכנס השבת היה עולה למדרגה עליונה ולא היתה מיתה בעולם. ואלו הג' הם ענין הג' עבירות חמורות שבתורה ע"א ג"ע וש"ד, כי אדה"ר שמש מטתו ביום וזה גרם שנגזרה עליו מיתה. וישראל לא המתינו ג"כ שכן כתוב: וירא העם כי בושש משה (שמות לב, א). וכתוב בשש. לפי שבשש עד שבאו שש שעות, ואז ויקהל העם על אהרן, כי אמרו ודאי מת משה, כמ"ש בשמות רבה פ' מ"א. והיה זה עון ע"א, שאילו היו ממתינין כי יבא משה עם הלוחות היו אז חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, והיו עומדים בשלוה עוד כל ימי עולם, וסיסרא היה שופך דמים כי היה גבור חיל והיה רגיל לבא בג' או בד' שעות, לפום מאי דגרסינן בפ"ק דשבת (י.): שעה שלישית מאכל יורשים, רביעית מאכל כל אדם. והיום באו שש שעות ולא בא, לכן ותיבב אם סיסרא (שופטים ה, כח). כי אע"ג דאיהי לא חזיא מזלה חזיא:

ואיתא בפ' חלק (סנהדרין קז.): תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה. ופרש"י שקפץ את השעה ליזקק ע"י עבירה ע"כ. וזה כי דוד היה אדה"ר כמו שידענו אדם דוד משיח, ולפי שחטא אדה"ר שנזדקק לאשתו ביום הששי, ולא המתין ליל שבת גרם כמה רעות, ולכן היה ראוי דוד לתקן חטא של אדה"ר, וגם הוא לא המתין בפחזותו ובא על בת שבע קודם הזמן, וזהו שאכלה פגה, כי כשם שאדה"ר חטא באכילת עץ הדעת בע"ש, שאילו היה ממתין שיכנס השבת היה אוכל גם מעץ הדעת טוב. וכן דוד אם היה ממתין לבא על בת שבע בהיתר ולא באיסור היתה ראויה לו, ולכן אמר שאכלה פגה, כמו שעשה אדה"ר שאכל מעץ הדעת שעדיין היה פגה שלא נשלם בישולו, וכשם שזה גרם לעון אדה"ר כמו שאמרו (בב"ר) פ' י"ח. והנחש היה ערום (בראשית ג, א). לא הוה צריך קרא לומר אלא ויעש ה' אלקים. א"ר יהושע בן קרחא להודיעך מאיזו חטייא קפץ עליהם הנחש, מתוך שראה אותם מתעסקים בדרך ארץ נתאוה לה ע"כ. כך גרם לדוד לחטוא בבת שבע, בשביל שהפך משכבו של לילה ליום כדאיתא בפ' חלק (סנהדרין קז.). וז"ש אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב (תהלים קטז, יא). כי גם אני פחזתי בבת שבע, וזה גרם שלא נתקן עון אדם הראשון, וזהו כל האדם כוזב, מלשון היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיה טו, יח). שפסק מלתקן הפגם הראשון. אבותינו במצרים לא נשלם זמנם להגאל ממצרים, כי עדין לא שלמו ת' שנה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, אך מפני תוקף השעבוד וגם שהיו משוקעים בגלולי מצרים, שכבר נכנסו במ"ט שערי טומאה, כמ"ש אצלנו ע"פ ויגיעו עד שערי מות (תהלים קז, יח). לכן כתוב וארד להצילו וכו' (שמות ג, ח). ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שם י). הכל כמו שפירשנו בדרוש לפ' שמות, ולפי שלא נשלם הזמן הוכרחו להיות גולים בשעבוד מלכיות. ועם זה נבאר איזה פסוקים בשיר השירים ב' (פ' ז). השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. והפסוק הזה נזכר פעם אחרת בדמותו כצלמו בסי' ג'. ועוד בסי' ח'. השבעתי אתכם בנות ירושלים מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ. וצריך לתת טעם לג' כתובים אלה. אמנם איתא בפי"ג דכתובות (קיא.): ר' יוסי בר חנינא אמר שלש שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הב"ה את ישראל שלא ימרדו בא"ה, ואחת שהשביע הב"ה את א"ה שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. ופרש"י שלא יעלו ישראל בחומה יחד ביד חזקה ע"כ. ועוד שם:בצבאות או באילות השדה. א"ר אלעזר אמר להם הב"ה לישראל, אם אתם מקיימים את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם בצבאות או באילות השדה. והכונה כי אין חיה רעה שולטת באדם אלא א"כ נדמה לו כבהמה (שבת קנא:). וכשאינכם מקיימים את השבועה תאבדו צלם אלקים ותהיו הפקר לחיות השדה, ולכן שתי פעמים שכתוב השבעתי אתכם וכו' אם תעירו וכו'. מדבר בישראל, כי בהם שייך לומר כן. וזה כי הראשון מצוה לישראל שלא יעלו בחומה, דהיינו שלא יבקשו לצאת מן הגלות ביד חזקה ולבנות חומות ירושלים, ולכן סמך אחריו קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב, ח). שבמצרים שלח משה עבדו וא"ל פקוד פקדתי אתכם (שמות ג, טז). ולא יצאו מעצמם, שהרי בני אפרים שרצו לצאת קודם הזמן כלם נהרגו. אחרי כן כתוב על משכבי בלילות (שה"ש ג, א). דהיינו בגליות, בקשתי את שאהבה נפשי זה הב"ה, בקשתיו ולא מצאתיו כי עדין לא הגיע זמן הגאולה. לכן השבעתי אתכם בנות ירושלים, שהשביעם שלא ימרדו בא"ה. ואח"כ מדבר אל האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, ולכן לא כתב כאן בצבאות או באילות השדה, כי לא שייך זה באומות, כי אם לא ישמרו את השבועה אינו נפרע מהם בעה"ז רק לעתיד יכרתו ויגועו. ולהם אמר מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, לא אמר אם תעירו לפי שגלוי לפניו שלא ישמרו את השבועה ויכבידו עולם על ישראל, וכמ"ש אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א, טו). ולכן אמר מה תעירו וכו' ודוק. קול דודי הנה זה בא. כלומר קודם הזמן מדלג על ההרים בזכות אבות, מקפץ על הגבעות בזכות אמהות. ואיתא בילקוט תהלים סי' ס"ח ע"פ אלקים מושיב יחידים ביתה ז"ל: לא גלגל הב"ה והוציא ישראל ממצרים אלא בשכר שרה רבקה רחל ולאה, בשכר שתפסה שרה בהגר והעלתה למטתו של אברהם, בשכר שאמר לרבקה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך, בשכר שתפסה רחל בלאה והעלתו למטתו של יעקב, בשכר שתפסה לאה זלפה והעלתה למטתו של יעקב, לכך נאמר מושיב יחידים ביתה (תהלים סח, ז) ע"כ. וקשה מאי לא גלגל, יאמר בקצור לא הוציא הב"ה ישראל ממצרים וכו'. ועוד מה שייכות יש לאלה הדברים להוציאם ממצרים. ועוד למה לא אמר גם כן שתפסה רחל בבלהה והעלתה למטתו של יעקב כשם שתפסה לאה בזלפה. אמנם במדרש חזית (שהש"ר ב, ב) ע"פ קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב, ח). איתא שג' דברים היו מעכבין גאולתן של ישראל. האחד שעדין לא עברו ת' שנה שגזר הב"ה לאברהם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג). הב' שלא היו בידם מעשים טובים שיגאלו. הג' שכל מצרים היתה מטונפת מע"א שלהם ע"ש בארוכה. וכבר פי' פ' זה במ"א יע"ש (ח"ג דרוש י"ג). עוד בשמות רבה פ' י"ד. לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת ומתו בג' ימי אפלה. הנה כי כן לא גלגל הב"ה לדלג על הקץ ולהתחיל מלידת יצחק אלא וכו'. כי כנגד שלא שלמו עדין ת' שנה, אמר בשכר שתפסה שרה בהגר וכו'. שאעפ"י שידעה שרה שהיתה נביאה שהבטיח הב"ה לאברהם לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. עכ"ז לא רצתה לעבור בבל תאחר, ואמרה לאברהם בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה. ופרש"י ז"ל בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי. ומדה כנגד מדה הקדים הב"ה לישראל במצרים למנות הגלות מלידת יצחק כדי שיצאו מכור הברזל קודם תשלום ת' שנה. וכנגד שהיו מישראל שלא היו רוצים לצאת מפני שהיה להם עושר וכבוד, לכן אמר בשכר שאמרה רבקה אלך אף אם אינכם רוצים. כי רצונה להרחיק עצמה מבית אביה ומארץ מולדתה שהיו רשעים, ולידבק בגוף קדוש, שנולד מטיפה קדושה אחרי שאברהם קיים בעצמו מצות המילה. וכנגד שהיו עובדי ע"א אמר בשכר שתפסה רחל בלאה וכו'. והוא מכוון על פי [מה] שכתוב בפתיחתא דאיכה רבתי, שרחל לימדה זכות על ישראל בעת החרבן ואמרה, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לע"א שאין בה ממש וכו', מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן ע"כ. ואין ספק שגם בגלות מצרים נזכר הב"ה לרחל, וזהו שאמר בשכר שתפסה רחל בלאה וכו'. שאעפ"י שלבן רימה ליעקב, כיון שרחל סייעה בדבר הוי כאילו היא בעצמה תפסה בלאה וכו'. וכנגד שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו, אמר בשכר שתפסה לאה בזלפה וכו'. כי הנה לאה כבר היו לה ארבעה בנים ולא היתה צריכה להכניס צרתה לביתה. ועכ"ז מתאותה להעמיד שבטים. וגם כדי לזכות לזלפה, שגם היא תזכה כאחותה בלהה, לכן בשכר זאת והמעשה הזה שעשתה לאה כיפר על בניה שלא היו בידם מע"ט, והיא עשתה מעשה כל כך טוב וזכתה שיצאו משם גד ואשר שהיו בכלל שבטי יה. ומה שלא מנה שתפסה רחל בבלהה, דקים לה בדרבה מינה שתפסה בלאה והיא נסוגה אחור, ולכן לא נחשב לה זה רק הזכות היותר גדול שתפסה בלאה ודוק. ולכן צירף הב"ה זכיות אלה לזכות האבות הקדושים כדי להוציא את ישראל ממצרים קודם הזמן. ולפיכך כתיב דומה דודי לצבי או לעופר האילים. כי הנה המתרגם ע"פ ברח דודי וכו' אמר ז"ל: ובעידן עקתין דאנחנא מצלאן קדמך, תהא דמי לטביא די בעידן דדמיך עינא חדא קמיץ, עיינא חדא פתיח, או כאורזילא דאילא די בעידן דעריק מסתכל בתריה, כן אנת תהא משגח בן ומסתכל בצערן וכו'. וכ"כ במדרש חזית ע"פ זה: מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה, כך בשעה שישראל עושין רצונו של הב"ה הוא מביט אליהם בשתי עיניו, הה"ד עיני ה' אל צדיקים. ובשעה שאין עושין רצון הב"ה, הוא מביט להם בעינו אחת, שנאמר הנה עין ה' אל יריאיו ע"כ. וקשה איך ידרוש מפסוק הנה עין ה' אל יריאיו. שקוראם יריאיו שאין עושין רצון הב"ה. אך יובן היטב עם מ"ש (סוטה לא.): גדול העושה מאהבה מהעושה מיראה, שהעושה מאהבה כתיב ועושה חסד לאלפים (שמות כ, ו). ולעושה מיראה כתיב לאלף דור (דברים ז, ט). ולכן כשעושין רצונו של מקום דהיינו שעושין מאהבה, אז הוא משגיח עליהם בשתי עיניו, שגם השמאל נעשה ימין ועושה חסד לאלפים. וכשאין עושין אלא מיראה שזה מקרי שאין עושין רצונו, שהרי כתוב ואהבת את ה' אלקיך. והירא מיראת העונש אינו עושה רצונו, דאלולי העונש לא היה ירא ממנו, ואז תלוי לאלף דור בלבד, ואינו משגיח עליו אלא בעין א' בלבד, וזהו הנה עין ה' אל יריאיו. כן היה במצרים, שלפי שלא שלמו ת' שנה גם לא היו בידם מעשים טובים. לכן דומה דודי לצבי או לעופר האילים, כי עינו אחת פתוחה להוציאם ממצרים, אך עינו אחת קמוצה כי הוצרכו לשאר גליות. וכמו כן כשהוא בורח דהיינו מגלות מצרים מסתכל אחריו, דהיינו שהיו מעותדים לגליות אחרות. הנה זה עומד אחר כתלינו. כי כות"ל הוא כ"ו ת"ל, הם הת"ל שנה שכתוב ויהי מקץ שלשים שנה ות' שנה (שמות יב, מא). ממראת בין הבתרים, וכ"ו הוא השם הקדוש, שאעפ"י שהיה להם לשבת בגלות ת"ל שנה. שמו הגדול ריחם עלינו להשגיח מן החלונות, בזכות אבות שזכותם גדול כחלונות. מציץ מן החרכים בזכות האמהות הקדושות שאין זכותם כל כך. ועוד איתא בשמות רבה (א', לה): וירא אלקים את בני ישראל (שמות ב, כה). שהיו עתידים לעשות העגל, וידע אלקים שעתידים להקדים נעשה לנשמע. כי לגבי הטובה משגיח מן החלונות הגדולות, אך לגבי הרעה מציץ מן החרכים הקטנים. ואז ענה דודי ואמר לי, וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וכו'. שאלו האת מרבים גם זכות האמהות, ולכן את אברהם את יצחק. מרבה זכות שרה ורבקה, ואת יעקב - שהיו לו ב' זכיות אחרות של לאה ורחל כתיב ולכן ואת קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך. כי להיות שלא נשלם זמנם והיו עתידים לילך בשאר גליות, אמר ולכי שהוא על הרעה, ועתה לכה וכו' (שמות ג, י). כדפי' במ"א:

כי הנה הסתיו עבר וכו'. איתא בפרקי ר"א פ' מ"ח. ראב"ע אומר לא ישבו ישראל במצרים אלא רד"ו שנים, וכאן הוא אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג). א"ל רבי אלעזר בן ערך לא אמר הב"ה לאברהם אלא משעה שהיה לו זרע. א"ל ריב"ז והלא כתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה (שמות יב, מ). א"ל רד"ו ישבו ישראל במצרים, וחמש שנים עד שלא בא יעקב למצרים נולדו לו ב' שבטים ליוסף מנשה ואפרים, הרי רט"ו שנה ימים ולילות, הרי ת"ל שנה, שדילג את הקץ בזכות אבות שהם גבעות עולם, ועליהם הכתוב אומר קול דודי הנה זה בא וכו'. ויש לדקדק במ' זה שתחלה הזכיר ת' שנה ואח"כ ת"ל. ועוד למה מתחילה לא השיב תשובת ריב"ז שחישב לו ימים ולילות, אלא ודאי שתים הנה קוראותיו של ראב"ע. הא' למה הוציאם ממצרים קודם הזמן שאמר לאברהם ועבדום וענו אותם ת' שנה. ועל זה השיב ר"א בן ערך שהגזרה היתה כשיהיה לו זרע, שכן כתיב גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג). ולכן נמנים הת' שנה מלידת יצחק. והקשה ריב"ז דבשלמא בפ' כי גר יהיה זרעך לא כתיב במצרי' אלא בארץ לא להם, ושפיר נתקיים ת' שנה מלידת יצחק, מדכתיב כי גר יהיה זרעך. אך הקושיא יותר עצומה הוא מפ' ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים דוקא ת"ל שנה. ולכן השיב כי נחשבו לילות כימים לפי שהיו משעבדים בהם תמיד, גם בלילה לא שכב לבם, ולכן רט"ו שנים ימים ורט"ו לילות הרי ת"ל. וז"ש בפ' בא: ויהי מקץ שלשים שנה ות' שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' וכו' (שמות יב, מא). ליל שמורים הוא לה' וכו' (שם מב). דקשה מה צרה היתה שם לכתוב ויהי ב' פעמים, וכן ליל שמורים וכו' הוא הלילה וכו'. אמנם בא הכתוב להודיענו שלהיות שלא נשלם הזמן הוכרחו ישראל לילך בשאר גליות, ולכן כתוב ויהי לשון צרה. ואמר ויהי מקץ ת"ל שנה, שהיה להם לשבת בארץ מצרים ולא ישבו רק רד"ו שנה. זה גרם ויהי בעצם היום הזה, שחשב להם לילות כימים. וע"כ יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים אבל לא משאר ארצות. ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, ששמר להם הלילות כימים כדי להוציאם מארץ מצרים, אך לא משאר גליות, וגם שם לא יעזבם ולא יטשם רק הוא הלילה הזה לה' שמורים וכו'. שבזאת הלילה ג"כ ראויים ליגאל באחרונה. ואמנם בפעם הזאת אמר יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, היינו מ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד). שיצאו בערב הפסח והביאם לירושלים לעשות שם את קרבן הפסח כנודע וכנז' בדרושים אחרים. וזהו יצאו כל צבאות ה', שהם מעצמם הלכו שם לעשות הפסח. וחזרו למצרים, ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים לאכול את הפסח בירושלים. אמנם ויהי בעצם היום הזה, שהוא יום חמשה עשר, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים, שהוא היציאה ממש לגמרי על צבאותם:

נחזור לענין הפסוקים, כי הנה הסתיו עבר (שה"ש ב, יא). אלו הם הת' שנה. וגם הגשם דהיינו טרחותו של סתיו כמ"ש רש"י ז"ל. חלף הלך לו, זה קושי השעבוד, כי נחשבו בזה לילות כימים. וזהו חלף שנתחלפו להם מנהג העולם, שהעבד ישאף צל לנוח בלילה על משכבו, והם היו מעמידי' אותם מקרות הגבר למלאכתם, וא"כ חלף על הלילות, הלך על הימים. ואז הנצנים נראו בארץ אלו משה ואהרן, כמ"ש במדרש חזית: שמשם הנצה גאולתן של ישראל. עת הזמיר הגיע, היינו ליגאל ולומר שירה, כמו שכתוב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל, כט). וגם שאמרו שירה על הים. וגם מלשון זמיר עריצים (ישעיה כה, ה). הגיע זמנן של מצריים להקצץ. וקול התור נשמע בארצנו, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. זה מתן תורה, האמנם לפי שהגאולה היתה שלא בזמנה, ונמשל הדבר לתאנה שכשהיא נלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאנה, לכן אמר התאנה חנטה פגיה. והגפנים סמדר נתנו ריח, שמשכו ידיהם מע"א ולקחו להם צאן של מצוה, ובזכות זה קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך. וכאן כתיב קומי לכי, לרמוז אל שתי הליכות שאמרנו לעיל, בי"ד לעשות הפסח, ולפי שהיתה בדרך הסתר, לכן הוא קרי כתיב, אך ולכי לך השני הוא על צאתם ממצרים ביד רמה. יונתי בחגוי הסלע וכו'. איתא במדרש חזית ע"פ זה, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מתאוה לשמוע שיחתה וכו', כך כשהיו ישראל במצרים היו המצריים משעבדין אותם, והתחילו צועקים ותולין עיניהם להב"ה, מיד וישמע אלקים את נאקתם וכו', והיה הב"ה מתאוה לשמוע קולם ולא היו רוצים, מה עשה הב"ה, חיזק לב פרעה ורדף אחריהם וכו', באותה שעה שצעקו במצרים, כיון ששמע הב"ה על אותה שעה אמר יונתי בחגוי הסלע, השמיעיני את הקול אין כתיב כאן אלא קולך שכבר שמעתי במצרים וכו'. כי כשהיו ישראל זכאין נתאוה לשמוע קולם, וזה כמ"ש בפ"ה דברכות וגם בזהר פרשת שמות דף ט"ו א'. כי לפעמים הב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ואינו נותן בקשתן תכף כדי שירבו להתפלל לפניו. אך כשאינו חפץ בתפלתן נותן להם שאלתן תכף ומיד כדי שלא ירבו תפלה. אך כשוימרו על ים בים סוף, ואמרו המבלי אין קברים וכו'. אמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. א"כ כשלא היו בסכנה נתאוה לשמוע קולן, אך כשפרעה הקריב אמר למשה, מה תצעק אלי וכו' לא עת עתה להאריך בתפלה רק ה' ילחם לכם וכו':

הרי הוכחנו שלהיות שנגאלו ישראל ממצרים קודם הזמן הוכרחו לשאר גליות, וז"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות. לרמוז על מהירות הגאולה שחישב להם לילות כימים, ולכן אכילת הפסח אינה אלא בלילה, ולפי זה על מרורים יאכלוהו, כי עדין מתבקש להם צרות אחרות, ולכן אמר הכתוב ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם. כי אות היא לנו ולבנינו שלא נדחוק את הגאולה, כדי שתהא גאולה עולמית שאין אחריה עוד גלות:

הוא הדבר אשר דבר המגיד: הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים וכו'. כי הנה כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות חמץ ומצה, שזאת הפסקא אין אומרים אותה אלא בזמן הגלות. לפיכך אנחנו חייבים להראות עצמנו שלא נדחוק את השעה כדרך שעשו אבותינו במצרים, שהרי הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, לרמוז שעדין עתידים להיות בעני הגלות על שלא נשלם זמנן. ולפי שעיקר חטאנו בגלות זה ובו נחרב בית קדשנו ותפארתנו הוא עון שנאת חנם כדגרסינן בפ"ק דיומא (ט:). לכן אנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול. ולא זו בלבד אלא כל דצריך ייתי ויפסח, כי במצות הצדקה קרובה ישועתנו לבא. וזהו הא שתא הכא לשתא הבאה בארעא דישראל. ולא כראשונות אחרונות רק הא שתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין. שהגאולה העתידה לא יהיה אחריה גלות, כי אז נהיה בני חורין מכל וכל. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'. צריך לדקדק מה זו שאלה מה נשתנה, שהרי כך היא דרכה של תורה, ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות וכו' (שמות יב, ח). ועוד למה לא שאל על ד' כוסות ושאר דברים, אמנם ידענו שהגלות דומה ללילה. ולכן אחר שבפסקא הראשונה אמר שהוצרכנו לגליות אחרות בשביל שיצאנו ממצרים קודם הזמן. אמר עוד מה נשתנה הלילה הזה, דהיינו הגלות הזה מכל הלילות דהיינו הגליות האחרים. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, כי בגלות בבל וגם בשאר גליות לא היו ישראל בדיוטא תחתונה, שהרי היו שם מזרע המלוכה ומן הפרתמים כמו שראינו בנ"נ הרשע שהגדיל לחנניא מישאל ועזריה ודניאל, וגם אחרי כן לא מנעו מהם גדולת יהויכין כנודע. וכבר ידוע כי החמץ רומז לגדולה והמצה לשפלות, וא"כ היו שם כמה גדולים וגם כמה עניים. והלילה הזה דהיינו בגלותנו זה כלו מצה, כי שחה לעפר נפשנו ואנו נבזים ושפלים בעיניהם. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, שגם בגלות מדי היו מרדכי ואסתר שהצילום מגזרת המן וקבעו להם יום משתה ושמחה לאכול לשבעה. והלילה הזה מרור, שהכל רצים אחר הפרנסה ואין מוצאין די חיותם, כי לעלוקה שתי בנות הב הב. והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, כי באים אומות העולם ונוטלים ממונם בזרוע. שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת. שאעפ"י ששלטה עליהם מלכות יון לא יצאו מארצם ולא נחרב הבית, וזהו רמז הטבול בחומץ, שלא הוצרכו לילך בגלות ולסבול יסורין קשים, כמ"ש ברות רבתי: וטבלת פתך בחומץ (רות ב, יד). אלו היסורין. אי נמי כמ"ש שם, זה לכלוך מעשים רעים כחומץ, ובגלות יון היו ישראל תמימים, שכן דרשו במדרש חזית: תמתי ביון. כנודע שהיו מוסרין עצמן למיתה לשמירת המצות, והלילה הזה אנו מטבלין שתי פעמים בישמעאל ואדום. שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין, דהיינו שבשאר גליות היו יושבין תחת אותה אומה ולא יותר. ולפעמים היו סובבין, זה יניחנו וזה יקחנו. והלילה הזה כלנו מסובין, סובב סובב הולך הרוח מאומה לאומה, עד כי כל שבעים אומות משתעבדים בנו, וכמ"ש במדרש חזית ע"פ קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב, ח). ואעפ"י שלא הזכיר שתיה, הרי ידענו כי היא בכלל אכילה. וגם יש נסחאות שכתוב בהן: אנו אוכלין ושותין בין יושבין וכו'. והשיב עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם וכו'. כלומר לפי שלא נתקיים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, לפיכך עבדים היינו עדין לפרעה במצרים, ולפי זה ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, שהוצרך להוציאנו בכח גדול וביד חזקה מפני הקטרוג שהיה למעלה על שלא נשלם קץ הגלות. וזהו ביד חזקה לשל מעלה, ובזרוע נטויה לשל מטה. ואם תאמר ולמה כן, הלא טוב לנו שבת מצרים עד סוף הזמן כדי שלא נצטרך לגלות עוד. לזה אמר ואלו לא הוציא הב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו בנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, כי אז כבר נכנסו ישראל במ"ט שערי טומאה, ואילו היו נכנסים בשער החמשים לא היה עוד תקוה. ויובן היטב עם מ"ש בזהר פ' בא דף ל"ח ב'. ואי לא הוה חילא וגבורתא דקב"ה, כל מלכי עלמין וכל חרשי עלמין לא יפקון להו לישראל מן עבדותא, דשרא קטרין דלהון, ותבר כל אינון כתרין בגין לאפקא לון ע"כ. לפיכך אמר ואילו לא הוציא הב"ה את ישראל ממצרים, הב"ה דווקא בכחו הגדול, עדין וכו' כי היינו משוקעים בטומאת מצרים, וזהו ששינה לשונו, כי למעלה אמר עבדים היינו וכאן אומר משועבדים היינו, כלומר מפני הטומאה. ואפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה. הרי אלה ג' דברים שבהם נברא העולם ונעשה המשכן, בחכמה ותבונה ודעת, כי החכמים הם שקבלו את התורה איש מפי איש, ונבונים להבין דבר מתוך דבר, ויודעים ברוח הקדש. ועוד אפשר שכיון למ"ש בפ"ו דמציעא (פה.): אמר רבי פרנך א"ר יוחנן כל מי שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח, שוב אין תורה פוסקת מזרעו, שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו' (ישעיה נט, כא). ז"ש ואפילו כלנו חכמים כנגד דור הראשון, כלנו נבונים דור שני שמבינים דבר מתוך דבר שקבלו מהראשונים, כלנו יודעים את התורה שאינה פוסקת מזרענו, ועכ"ז מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, שכל המספר ביציאת מצרים הרי [זה] משובח. וקשה שאם הוא מצוה איך הוא משובח בלבד, והלא חייב הוא לקיים את המצוה. ונלע"ד לתרץ עם מה שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות חמץ ומצה ז"ל: אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אשה שואלים זה את זה. ואם הוא לבדו שואל לעצמו. לכן אמר ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר זה עם זה, ואם הוא לבדו הרי זה משובח, אעפ"י שאין המצוה אלא כשמספר עם אחרים. אך יש גרסא: שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ובזה אתי שפיר כי מצוה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר יותר מדאי הרי זה משובח. ואתא לאשמועינן שאף על פי שכלל גדול יש לנו, לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה, כל המרבה לספר הרי זה משובח ולא יגונה באריכותו, אף שהוא הרב המלמד לתלמידו. ולראית האמת הביא מעשה רב מחמשה חכמי ישראל הגדולים שהיו מסובין בבני ברק, שם המקום, ובא להודיענו שהיו פניהם מבריקין מרוב שמחתם בחדושי תורה שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ומכאן ראיה שמצוה לספר ביציאת מצרים בספור, שהרי החכמים ההמה שהיו מאירים עיני כל ישראל בתורתם, לא עסקו כל אותו הלילה אלא ביציאת מצרים עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית, ולהורות את בני ישראל שלא בליל פסח בלבד חייבין אנו לספר ביציאת מצרים, אף גם בשאר לילות של כל השנה, לכן אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי וכו'. ובזה יתורץ ג"כ מ"ש בפסקא הקודמת, שמצוה לספר ביציאת מצרים בליל פסח, ואף בכל השנה כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ברוך המקום ב"ה, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, כנגד ארבעה בנים דברה תורה. ויש לדקדק מה זו הקדמה לדרשת ד' בנים, ולמה לא הזכיר אלו הד' בנים כסדרן בתורה, שהרי תחלת הכל בפ' בא כתוב: והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. שהיא שאלת הרשע, והקדים התנא שאלת החכם שהיא בפ' ואתחנן. ועוד קשה דלמה קראו רשע בשביל שאמר מה העבודה הזאת לכם, ודרשו שהוציא עצמו מן הכלל. והרי בשאלת החכם ג"כ כתוב מה העדות והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, והיה לו לומר אותנו. עוד קשה למה לא השיב לרשע התשובה הכתובה בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא לה' וכו'. והשיבו בפ' בעבור זה עשה ה' לי שכתוב בפ' קדש לי כל בכור, והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ה' לי (שמות יג, ח). והרי זה הבן שאינו יודע לשאל ותשובתו בצדו. ולמה בשאלת החכם שהיא בפ' והיה כי יביאך לא נזכר רק מצות הבכור, ולמה השיבו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים, אמנם קשיא להו למה התורה הקדושה הזכירה ד' בנים בענין יציאת מצרים, הא' בפ' ואתחנן: והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר (דברים ו, כ). וכן בפרשת בא: והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת (שמות יג, יד). ועוד שם: והגדת לבנך. שלשתם בלשון יחיד. ועוד בפ' בא: והיה כי יאמרו אליכם בניכם (שמות יב, כו). לשון רבים. לכן התנא הקדים ברוך המקום ב"ה וכו'. שהם ד' ברוך כפי הגרסאות שלנו. והנה ידענו כי עיקר שכינה בתחתונים היתה, ואעפ"י שז' דורות של רשעים העלוה למעלה מז' רקיעים. באו ז' דורות של צדיקים והורידוה למטה, וירד ה' על הר סיני. ז"ש ברוך המקום. שהוא מקומו של עולם ובא לדור בתחתונים, ובזה ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. שע"י התורה ירדה שכינה לדור במקדש, כמ"ש בריש פ' תרומה בשמות רבה ע"ש. וזהו שנתן תורה לעמו ישראל ולא למלאכים. והנה יש ד' דרכים בתורה פרד"ס, ולכן כנגד ד' בנים דברה תורה. א' חכם כנגד חלק הסוד, שכן היודע בסודות התורה נקרא חכם, לפי שהם דברים מקובלים איש מפי איש, וכ"כ בזהר בכמה מקומות, ובפרט בפ' פקודי דף רמ"ז ב' ז"ל: בגין דלית אגרא כאינון דמשתדלי בחכמתא, לאסתכלא ביקרא דמריהון, דכתיב אשרי אדם מצא חכמה (משלי ג, יג). וא' רשע הם בעלי הפשט המכחישים סודות התורה, ואומרים שאין להאמין רק בדברי הפשט, אשר עליהם כתוב בזהר פ' בהעלותך דף קמ"ט ב' וז"ל: ומאן דאמר דההוא ספורא דאורייתא לאחזאה על ההוא ספור בלבד קאתי תיפח רוחיה, אלא ודאי תורת ה' אקרי תמימה, וכל מלה ומלה אתיא לאחזאה מילין אחרנין עלאין, דההוא ספור לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קאתי וכו'. ע"ש דברים נאים למי שאמרן, שהרי הפשט בלי סוד הוא כגוף בלא נשמה. ואין להכחיש הפשט, כי כבר ידוע שהפשט לא יופשט אלא צריך לידע הפשט והסוד, כי צריכים זה לזה. וזהו מה שהקדים: ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. שבשביל הפשט ניתנה לישראל, דלמלאכים לא יתכן אלא חלק הסוד, כמ"ש להם משה רבינו ע"ה (שבת פט.): יצה"ר יש ביניכם, משא ומתן יש ביניכם וכו'. ולכן הקדים החכם, לפי שדבריו הם על סודות התורה כאשר נבאר. ואחריו הרשע שהוא קצה האחר, שאינו חפץ בסודות התורה רק לפי פשוטן של דברים, והתם הוא מדבר על הדרש, שכן אמרו אין משיבין על הדרש. ואעפ"י שאינן מתישבים על הלב כל כך, אם הדרש הוא על פי הקדמות ואמיתיות אין להשיב עליו. וכנגד הרמז אמר והגדת לבנך שאינו יודע לשאל, ויובן עם מ"ש בעל שבילי אמונה נתיב ח' דף ק"ה ע"ב בדברו על הגמ' כתב ז"ל: גם כיון בזה החבור לדבר בעיקרי התורה, ולחבר רמזים נפלאים על דבר המשלים והחידות הסתומים, לפי שאין כל דעת סובלתן, ונקראו אותם הרמזים הגדות ע"כ. הרי בכיוון והגדת לבנך וכו'. ואלה הם ד' ברוכים כנגד ד' דברים הנ"ל. ועוד יאמר עם מ"ש בתנחומא פ' נח: ואם תאמר על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע וכו', אלא על תורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות וכו'. ז"ש ברוך המקום ב"ה שכפה לישראל לקבל תורה שבע"פ, וזהו ברוך שנתן תורה לישראל. כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ולפי שרוצה התנא לדרוש כל הד' בנים, וגם כל מה שנמשך מהם, הקדים ברוך שנתן תורה וכו'. כי ממנה תוצאות חיים, לדרוש כל הפסוקים בשלם שבפנים:

חכם מה הוא אומר מה העדות והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. כבר אמרנו כי החכם אשר שואל טעם הדברים בשרשן ע"פ האמת והצדק, ולכן הוא ראשון ויודע לשאל, והוא מ"ש בפ' ואתחנן: כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. ופי' רש"י ז"ל שם: יש מחר שהוא אחר זמן, וזה כי בחכם וגם בתם יש לשון זה, כי שניהם מדברים בזמן הגלות שאין בית המקדש קיים, ולפיכך שואל מה העדות וכו'. כי כבר ידענו שיש בתורה ג' מיני מצות, חקים שאין השכל מחייבם ולא נודע טעמם כי חק לישראל הם. ומצות שאין השכל מחייבם אבל נודע טעמם. ומשפטים שהשכל מחייבם שאילו לא נכתבו ראויים להתקיים וכמו שהארכנו במקומו. ז"ש מה העדות שהם המצות שטעמם נודע כגון הפסח, שבשביל שהיו עובדים לטלה הוצרך לומר משכו ידיכם מע"א וקחו לכם צאן של מצוה. והמצה על שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הב"ה וגאלם. והמרור על שם וימררו את חייהם בעבודה קשה. והחקים הוא מ"ש לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו. ושם כתוב: ככל חקת הפסח יעשו אותו. כי הם חקים שאין טעמם נודע. והמשפטים הוא עשיית הימים האלה יום טוב, כי כן השכל מחייב לזכור את יום צאתך מארץ מצרים, לעשות אותו יום משתה ויום טוב, ולשבות ממלאכה למען היות פנויים לזכור חסדי המקום ולספר כל נפלאותיו אשר עשה בימים האלה ובזמן הזה, האמנם מה שהקשה הבן החכם, הוא אמרו אשר צוה ה' אלקינו אתכם. דבשלמא ליוצאים ממצרים וכן לבניהם אחריהם, כל ימי היותם על אדמתם טוב הדבר לזכור חסדיו ית', שאלו לא הוציאם חפשים לנפשם היו גם הם הדורות הבאים משועבדים שם. אך אנחנו אלה פה היום שאנו בגלות משועבדים למלכיות. שמחה זו מה היא עושה כיון שאנו עבדים. וכל שכן לפי מה שכתבנו שלפי שנגאלו אבותינו ממצרים קודם הזמן מוכרחים אנו לישב בגליות אלה, וא"כ מה העדות וכו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם, שאתם בגלות ולא כאבותינו שהיו בני חורין. ולכן מה שאמר אתכם, לא להוציא עצמו מן הכלל ח"ו, שהרי הוא אומר: אשר צוה ה' אלקינו. אך להורות שעם הגולה מדבר, שלהם אין שמחה בשביל שעדין הם בגלות, ואדרבא היה לכם להורות עצבות, כי בעבור יציאת מצרים קודם הזמן אתם בצרה הזאת. עוד העמיק הרחיב שאלתו במ"ש בזהר פ' בא דף מ' א' ז"ל: האי שאור והאי מחמצת רשו אוחרי אינון. שלטנין וממנן על שאר עמין, וקרינן להו יצה"ר רשותא אחרא אל נכר אלקים אחרים, אמר הב"ה כל הני שני קיימתון ברשו אחרא עבדין לעם אחרא, מכאן ולהלאה דאתון בני חורין, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכו'. א"ר יהודה אי הכי כל ימי שתא נמי, אמאי שבעת יומין ולא יתיר וכו', וכן שאל ר' אלעזר לר"ש אביו בפ' תצוה דף קפ"ג ב'. וזהו ששואל הבן החכם מה העדות וכו'. שאם הטעם כדי לצאת מרשות החצונים, מה טעם לעשות כן בימים האלה לבד, היה לו לצוות כן בכל ימות השנה. ועל הכל השיבה תורה: ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'. הוא הדבר אשר דברנו לעיל בפסקת עבדים היינו, כי אלולי שהוציאנו ה' ביד חזקה, כלפי השר של מעלה וכן מפרעה של מטה, לא היה עוד תקומה לשונאי ישראל לצאת מן הגלות ההוא. וכנגד מצרים של מטה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, שכבר אמרו ז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, כמ"ש בנגעים: בתחלה באים על ביתו ואח"כ על בגדיו ואח"כ על גופו. וכבר פי' במ"א פ' וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו (בראשית יב, יז). כי הפך ה' באפו ובחמתו הסדר, כי תחלה הביא על פרעה ואח"כ על ביתו, כשם שהוא שעבד את ישראל יותר מן הראוי, מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, כך עשה הב"ה עמו, כמ"ש ובכה ובעמך ובכל עבדיך וכו' (שמות ז, כט). ולכן קראם נגעים גדולים, לפי שהתחילו על גופו תחלה, וכן אמר כאן: ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים (דברים ו, כב). שהתחילו בגופם תחלה וכן בפרעה תחלה ואח"כ ובכל ביתו. והכל היה לעינינו, שגם זה חסד גדול, כי הנה בלוט כתיב ויאמר אל תבט אחריך (בראשית יט, יז). ופרש"י ז"ל: אתה הרשעת עמהם, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה נצול ע"כ. אך לישראל כתוב: או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו'. שהיו גם הם עע"א כמצריים, ועכ"ז במסות וכו' ככל אשר עשה לכם במצרים לעיניך (דברים ד, לד). שאף על פי שהרשיעו עמהם נתרצה המקום שיראו בפורענותם והם נצולים. אף כאן ויתן ה' וכו' לעינינו. שהיו ישראל רואים בפורענותם וכו' ואותנו הוציא משם וכו'. קשה שהרי כבר אמר ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. אמנם עוד זה מדבר על החסד הגדול שעשה להם הב"ה, שאעפ"י שהרשיעו עמהם הצילם מהמכות, וכמ"ש בשמות רבה פ' י"א. ושמתי פדות (שמות ח, יט). מלמד שהיו ישראל ראויים ללקות בזאת המכה, ונתן פדיונם המצרים. וכבר כתבנו בזה במ"א (ח"ג דרוש י"ד ובאבות עולם פ"ה, ה). וכ"כ והפלה ה' בין מקנה מצרים וכו' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. וכמו שכבר פי' ע"פ ויוצא ישראל מתוכם (תהלים קלו, יא). ז"ש ואותנו הוציא משם, היינו מהמכות שהוכו המצריים, וזה בזכות מתן תורה וירושת א"י, למען הביא אותנו אל הארץ וכו'. עוד יובן זה הכפל עם מה שכבר כתבנו בדרושים אחרים בהקדמה נוראה שתרגם יונתן בן עוזיאל ע"פ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. שיצאו ממצרים על כנפי נשרים לעשות הפסח בירושלים וחזרו למצרים ואח"כ יצאו ביום לגמרי. לפיכך אמר תחלה ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, היא היציאה ממש מהגלות, ובשביל זה ויתן ה' אותות ומופתים וכו'. ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ, כדי לעשות הפסח בי"ד:

עוד זאת תשובה לבן חכם, דאיתא בזהר פ' ויקהל דף רי"ו ב'. רזא לאדכרא יציאת מצרים, ואצטריך ההוא פורקנא לאתדכרא ולאתחזאה, דאע"ג דאיהי בגלותא השתא, חירות אית לה מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו אינון אתין וניסין אתעבידו, ואי תימא והא בגלותא איהי והא אתרכת, לאו הכי אלא ודאי בגלותא איהי לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו, ובג"ד בעי לאחזאה פורקנא דאית בה ארבע גאולות לקבל ארבע גליות, בגין דתהא בת חורין, ובההיא שעתא קיימא ואתפרקת ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים. דאי לא אשתכחו אינון ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים, כל זמנא דליהוי גלותא לא אתחברת בתקונהא לאתיחדא שמא קדישא, ועל דא אית לאדכרא גאולת מצרים תדיר ע"כ. הרי זו תשובה נצחת למה ששאל הבן החכם מה העדות וכו' אתכם. כיון שאתם בגלות למה לכם לזכור יציאת מצרים. ולכן כתוב ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ואז נזכרו ג"כ ד' גאולות שמכחם נגאל באלה מד' מלכיות. וזהו ואותנו הוציא משם. כי גם אנחנו יצאנו מן הגליות כאשר יצאנו ממצרים, כי היציאה משם תגרום ג"כ היציאה מן הגליות כדלעיל. ולכן חייבים אנו לזכור יציאת מצרים בכל זמן. ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וכו'. הנה איתא במדרש: הגיעה שבועה שנשבע הב"ה לאברהם אבינו שיגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהן, ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה. והמילה נקרא חק, וחק בשארו שם, כי היא המצוה שנחקקים בה כל ישראל. והפסח זאת חקת הפסח (שמות יב, מג). וזהו את כל החקים האלה, דהיינו הפסח והמילה, ואגבן כמה מצות שאנו עושים בזה הלילה ליראה את ה' אלקינו שבזה נודעה גבורתו, וצריך לירא מפניו לטוב לנו כל הימים וכו'. שיובן בכיוון עם מ"ש בזהר תצוה קפ"ג ב'. כששאל רבי אלעזר לרבי שמעון אביו, שגם בשאר ימות השנה היה ראוי שלא לאכול חמץ, והשיבו למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההיא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה וכו' ע"ש. ז"ש לטוב לנו כל הימים. שאכילת מצה בפסח תועיל לכל ימות השנה, וכן כתבו בשם האר"י זלה"ה: כל המשמר פסח כראוי בכל עניניו, תועלת גדול הוא לו לכל השנה. בעבור לחיותנו כהיום הזה, דהיינו להבריאנו ולרפאתנו כהיום הזה, וכיון שאנו בריאים בזה היום של פסח טוב לנו כל הימים. שעיקר אכילת מצה הוא בליל ראשון. וכן איתא בשמות רבה סוף פ' י"ח. אמר הב"ה הסימן הזה יהיה בידכם, ביום שעשיתי לכם תשועה ובאותו הלילה היו יודעים שאני גואלכם. ואעפ"י שהכל לטובתנו, עכ"ז וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות, שהב"ה מחשב לנו לצדקה מה שנשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו, ולא להנאת עצמנו רק כאשר צונו, ואנו שומרי פקודיו לעשותם. ועוד שבשמירת הפסח בגליות אלה, נזכה לשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו, דהיינו בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ואמר את כל, שני רבויים לרבות כמה דקדוקים וגדרות שיש בשמירת הפסח ואכילת מצה, והשבתת החמץ. וכל זה תשובה לבן חכם, שאעפ"י שאנו בגלות אנו חייבים לעשות את כל המצות האלה:

ולהיות שהקדמנו שהבן חכם הוא המדבר בסודות התורה, נבאר כונתו בהקדמה נוראה הלא היא כתובה בס' ילקוט ראובני פרשת בשלח על פסוק אשר ראיתם את מצרים היום וכו' (שמות יד, יג). כי גלות מצרים היה משונה משאר גליות, כי בשאר גליות אף שיצאו מאותו הגלות עדין לא היתה גאולה שלימה, כי עדין נשארו שם נצוצי קדושה. אך גאולת מצרים היתה גאולה שלימה, ולכן כתוב וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. שלא נשאר בה שום נצוץ. ולכן הוזהרו שלא לשוב מצרימה ע"ש בארוכה. זהו הטעם שצריך להזכיר יציאת מצרים גם בכל הגאולות, כי היא היתה גאולה שלימה. ונלע"ד להבין בזה מ"ש בפ' ערבי פסחים (פסחים קיט.): וינצלו את מצרים. אמר רב אשי עשאוה כמצולה זו שאין בה דגים. ורשב"ל אמר כמצודה שאין בה דגן ע"כ. דמאי בינייהו. אמנם הלא ידענו כי הצדיקים נמשלו לדגים שאין חיותם אלא במים (ברכות סא:), כך הצדיקים אין חיותם אלא בתורה. וז"ש רב אשי שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, לרמוז שהוציאו משם כל נצוצי קדושה לא נשאר אחד. ורשב"ל הוסיף כי אפי' מה שהיה מעורב טוב ורע, שלא היה שם אלא מעט מן המעט משיורי קדושה גם זה הוציאו ישראל, כמ"ש וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח). כי היו מעורבים טוב ורע, וזהו הרמז כמצודה שאין בה דגן. ופרש"י ז"ל: כמצודה זו שפורשין לצוד עופות, ואין בה דגן ואין עוף נפנה אליה ע"כ. והכונה כי מצרים היתה מצרנית לקדושה, לתפוס ברשתם כל נצוצי קדושה, וכיון שישראל הוציאו אותם בכל מכל כל לא נשאר שום דבר, אין צריך לחזור עוד שם, וזהו שאין עוף אלו ישראל נפנה אליה, שנאמר לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד, יג). והוא מ"ש וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה. שפי' ז"ל שאפי' בהמה של מצרי ויש לישראל חלק בה אפי' דבר מועט גם זו הוציאו משם. וזהו לא תשאר פרסה, שלא יעבר בה רגל אדם אלו ישראל. ז"ש הבן החכם מה העדות וכו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. כלומר אין לי עסק בנסתרות רק אתכם תניח חכמה, אך רצוני לידע מה אתם עושים אלו המצות מאחר שאתם בגלות, לזה השיב עבדים היינו וכו' ויוציאנו ביד חזקה. דהיינו שהוציא משם כל נצוצי קדושה. וגם אנחנו שהיינו משוקעים בטומאת מצרים, ואותנו הוציא משם ולא נשאר שם שום נצוץ טוב. ולכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה, כי גם אנחנו חייבים להודות לה' על כל הטובה אשר עשה לישראל, שהוציאנו מן הטומאה ונתן חלקנו בקדושה. ועדין צריכין אנו למודעי למה לא נתן המגיד תשובה לבן חכם כדברי הכתוב עבדים היינו וכו'. ואמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אמנם כד מעיינינן בה שפיר, דברים אלה הם התשובות שבכתובים, ועוד נוסף עליהם שז"ש אף אתה. כלומר מלבד מה שכתוב בתורה בפ' ואתחנן, אף אתה תוסיף משלך. ולהיות זה מדבר בזמן הגלות, לכן אמר כהלכות הפסח, לקיים מה שנאמר ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג). וזה הכלל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ופי' שם הר"ב שלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות, שלא יאבד טעם הפסח מפיו. וכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. שצריך שיאכל כזית מצה באחרונה עכ"ל. הדבר נכון לעניננו שבכל הגליות צריך שישאר בפינו זכרון יציאת מצרים, כמ"ש מזכירין יציאת מצרים בלילות. דהיינו בגליות מהטעמים האמורים בכתובים, עבדים היינו וכו'. ואותנו הוציא משם. שהוציאו כל נצוצי קדושה, וזהו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. דהיינו אפיקו מני לאכול בבית אחר, כדכתבנו שם לפי שלא נשאר שום נצוץ להוציא, ולכן אין לאכול הפסח בשני מקומות, וכן המצה של אפיקומן שהיא זכר לפסח, וכל זה רמוז בכתובים כמו שאמרנו:

רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו וכו'. ראה המגיד מ"ש בפ' בא: והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם (שמות יב, כו). ודקדק תחלה שאין כתוב כאן והיה כי ישאלך בנך כדרך שכתוב בפ' ואתחנן, וגם בפ' והיה כי יביאך, אלא והיה כי יאמרו אליכם בניכם, שלא היתה כונתם לשאול טעם הדברים רק לאמר בדרך קנטור, מה העבודה הזאת לכם. ועוד דקדק דבכל השלשה אחרים נאמר לשון יחיד, כי ישאלך בנך, והגדת לבנך. וכאן אומר בניכם לשון רבים. אלא ודאי שזה בבן רשע מדבר שמוציא עצמו מן הכלל, ולכן בא לשון רבים, כדאיתא בויקרא רבה פ' ד'. בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב ויקח עשו וכו' ואת כל נפשות ביתו (בראשית לו, ו). וביעקב שבעים נפש, וכתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א, ה). אלא עשו שעובד לאלוקות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה, אבל ביעקב שעובד לאלוק א' כתוב בו נפש אחת ע"כ. והכונה כי נפשות ישראל כלם ממקור א' חוצבו. אך מי שנפרד מהם ומכללם חלקו עם האומות שנקראי' רבים, הוי המון מים רבים (ישעיה יז, יב). לפי שעובדים לכמה אלוקות, מה שאין כן ישראל שכלם עובדי' לאלוק א'. לפיכך אמרה תורה: והיה כי יאמרו אליכם בניכם, הרשעים שהם הרבים. מה העבודה הזאת לכם, ולא אמר אשר צוה ה' אלקינו אתכם, כמאמר החכם שגם הוא בכלל ישראל אומר ה' אלקינו. אך זה אומר מה העבודה הזאת לכם בלשון בזיון, להוציא עצמו מן הכלל, וכפר בעיקר שאינו מאמין שה' צוה לעשות כן רק לכם מעצמכם. ולפי שאמרנו שזה מדבר במאמין הפשט בלבד וכופר בסודות התורה, לכן אמר וכפר בעיקר שהוא הסוד, עיקרה של תורה. וזה כי בפסוקים הקודמים נאמר משכו וכו' ושחטו הפסח (שמות יב, כא). ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף וכו' (שם כב). ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם וכו' (שם כג). ואח"כ אמר ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם (שם כד). ותכף ומיד: והיה כי יאמרו אליכם בניכם וכו' (שם כו). כי זה הרשע אומר דבשלמא לאותו הדור שיצאו ממצרי' שייך שפיר לצוותם לשחוט הפסח ליקח את הדם להזות על המשקוף ועל שתי המזוזות, כדי שיראו הדם ולא יתן המשחית וכו', שאז היתה מכת בכורות. אך לדורות הבאים מה יושיענו זה לשחוט את הפסח ולעבוד עבודתו, וזהו בכיוון מה העבודה הזאת לכם בדרך ביזוי, לא כשואל לידע הטעם רק כמתלהלה היורה זיקים, מה לכם לעבוד עבודה זו בלי תועלת, וכונתו לכם ולא לו כי הוא אינו מאמין בזה, והתורה אמרה ואמרתם זבח פסח הוא לה'. כלומר אין מצוה זו שאנו שוחטים הפסח משלנו רק הב"ה צונו לעשות כן, והטעם אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, ואם תאמר אנו מה איכפת לנו, לזה אמר בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, שלא אמר ואת בתיהם הציל רק את בתינו, כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים מן הטעמי' האמורים לעיל, ואותנו הוציא משם. ולפי שזה הרשע אינו אומר אלא לקנתר, לכן אמר: ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו. כלומר לא תשיב לו כמאמר הכתוב רק אתה מעצמך הקהה את שיניו, ענה כסיל כאולתו, בעבור זה עשה ה' לי, לי ולא לו. כי כשם שהוא אמר: מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. אף אתה אמור לו עשה ה' לי ולא לו, שאילו היה שם לא היה נגאל. ודייק באמרו עשה ה' לי. כלומר ולא תשיב לו בלשון רבים: בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל כמאמר הכתוב, רק קח לך לשון הפסוק האחר: בעבור זה עשה ה' לי, כדי לענות אותו כאולתו, לי ולא לו. כלומר אני מכלל ישראל גוי אחד בארץ, ולכן אני אומר לי בלשון יחיד ולא לו כי אילו היה שם לא היה נגאל:

תם מהו אומר מה זאת וכו'. הנה בפ' והיה כי יביאך כתוב: והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת (שמות יג, יד). כי אינו כמו הרשע שאינו שואל אלא לקנתר, אך זהו כמו החכם ששואל כדי לידע וגם מחר בזמן הגלות, אך אין בו דעת לסדר שאלתו, רק שואל בסתם מה זאת. והוא על מ"ש שם: והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר חמור תפדה בשה וכו'. דבשלמא בזמן שבית המקדש קיים היה צריך לפדות הבכורות לפי שהיתה העבודה בהם, וכיון שעשו העגל היתה העבודה בכהנים, ולכן מן הדין לפדות הבכורות שניצולו במצרים ממכת בכורות. אך בזמן שאין בית המקדש קיים ובטלה העבודה, מה לנו לפדות הבכורות. וכן בכור בהמה בזמן שבית המקדש היה קיים היה קרב, אך כשאין בית המקדש למה לנו להפרישו, וכל שכן שקשה למה לא צוה בבכור בהמה טמאה אלא פטר חמור ולא בשאר בהמות טמאות. והשיב הכתוב: בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. כלומר גם אנחנו בכלל היציאה, כי כלנו היינו משועבדים לפרעה. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, שהכביד לבו ואת לב עבדיו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים, כדי להתיר כל הקשרים שקשרו לישראל כדי שלא יצאו לחירות, וכנז' בזהר לעיל, ועוד בפ' בא דף ל"ז ב'. דכלהו דרגין עלאין ותתאין אתברו משולטניהון, דכתיב מבכור פרעה וכו'. על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים. לפי שגם בנו היתה הרוחה. ופטר חמור תפדה בשה, שכבר כתבנו במקומו שהמצריים נקראים חמורים וישראל צאן, ולכן פדה את ישראל ממה ששם המצרים תחתיהם, וכבר כתבנו בזה במקומו, והתם הוא המדבר על הדרש, כי הוא מאמין בדרשות הפסוקים אף שאינו יודע סודות התורה:

ושאינו יודע לשאל את פתח לו. הבן הזה רוצה לשאול אבל אינו יודע מה ישאל, ולכן אמר אינו יודע לשאל ולא אמר שאינו רוצה לשאל, כי אדרבא כונתו לידע הדבר אבל אין בו דעת לשאול, ולכן את פתח לו. וזה לפי שכתוב שם בפ' קדש לי כל בכור, שבעת ימים תאכל מצות וכו' (שמות יג, ו). ולא יראה לך חמץ וכו' (שם ז). ושנינו בפרק ט' דפסחים (מ"ה): פסח מצרים מקחו בעשור ונאכל בחפזון בלילה א', ופסח דורות נוהג כל שבעה. וע"ש בפי' הר"ב (מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום, ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דבפסח מצרים כתיב: ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים (שמות יג). קרי ביה ולא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד). זהו שקשה לו לבן זה דאדרבא איפכא מסתברא שפסח מצרים היה ראוי שיהיה שבעת ימים, הם אותם הז' ימים משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. ופסח דורות לא היה לו להיות אלא יום א' כמ"ש שם: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו'. והשיבה התורה: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. דהיינו ביום היציאה ממש, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והוא מ"ש שם בזהר פ' תצוה: כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי עקרא ורזא דמהימנותא, אמר הב"ה יטעמון ישראל אסוותא, ועד דיכלון ישראל אסוותא דא לא אתחזי לון מיכלא אחרא, כיון דאכלו ההיא אסוותא דאיהי מצה אמר הב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ ויכלון ליה ע"כ. וגם בפ' בא דף מ' א'. א"ר אי הכי כל ימי שתא נמי, א"ל כל זמנא דאתחייב בר נש לאתחזי גרמיה בן חורין הכי אצטריך. כל זמנא דלא אתחייב לא אצטריך וכו'. ז"ש בעבור זה. דהיינו הב"ה שנק' זה אלי (שמות טו, ב). כדי שנדבק בו עשה לנו כל הנסים האלה בימים האלה ובזמן הזה, ולפי שאינו יודע לשאל וא"כ אין שאלתו ברורה, לכן אמר והגדת לבנך, אין הגדה אלא דבר חכמה (זח"א רל"ד ע"ב), והוא הרמז שנקראת הגדה כדלעיל. בעבור זה. כי המצה לפניו ועליה אמר בעבור זה עשה ה' לי, שהוצרכנו לישב ז' ימים בלא חמץ להשבית היצר הרע בשבע שמותיו (סוכה נב.), וזה יועיל לכל השנה כדלעיל. ולפי שזה אינו שואל כי אינו יודע, ואין אנו יודעין כונתו אם הוא מוציא עצמו מן הכלל כבן רשע או אם הוא מאמין כבן חכם, לכן צריכין אנו לומר לו בעבור זה עשה ה' לי, שאם הוא רשע לי ולא לו, ואם הוא צדיק כבר פירשנו עשה ה' לי לכל ישראל הצדיקים בלשון יחיד, ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ. וכיון שאינו יודע לשאל, הייתי אומר שצריך להגיד לו זמן מה קודם הפסח כדי שיהא יודע בהלכות הפסח ויעשה המצות כתקונן, שלכן אמר והגדת לבנך סתם ולא פירש אימתי, וכשם שבפסח מצרים כתיב: דברו אל כל עדת ישראל לאמר (שמות יב, ג). ופרש"י ז"ל: דברו היום בראש חדש שיקחוהו בעשור לחדש, לזרזם מתחלת החדש. אף כאן והגדת לבנך, הייתי אומר מראש החדש, תלמוד לומר ביום ההוא, כי לכך כתב ביום ההוא, דהיינו ביום שחיטת פסח ממש. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, שהפסח נשחט ביום י"ד בין הערבים, תלמוד לומר בעבור זה. מורה באצבע, דהיינו בלילה בעת אכילת הפסח, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. עוד נלע"ד לפרש ע"ד רמז, כי ד' בנים אלה רומזים לד' גליות. כי בן חכם זה בבל, שאז היו שם החרש והמסגר, אלו חכמי ישראל. וחגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה מישאל ועזריה ועזרא הסופר שכתוב עליו בעזרא ז'. הוא עזרא עלה מבבל והוא סופר מהיר בתורת משה וכו' (פ' ו). כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט. וא' רשע בגלות מדי, שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואכלו ושתו וקלקלו כמ"ש באסתר רבתי (ז, יג). ובפ"ק דמגלה (יא.) אמרו: מושל רשע על עם דל (משלי כח, טו). אלו ישראל שהיו דלים מן המצות. ועוד שם: בעצלתים ימך המקרה (קהלת י, יח). בשביל עצלות שהיתה לישראל בימי המן שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של מקום מך וכו'. וא' תם זה יון, שכן כתוב במדרש חזית (פתיחתא דאסתר רבתי ה): תמתי ביון. שהיו מוסרים עצמם על קדוש ה' כדי לעשות המצות, ובפרט על שבת ומילה כנודע. ואחד שאינו יודע לשאל זו מלכות רביעית, דאיתא בזהר פ' ויקרא דף ו' א'. תא חזי בכלהו גלוותא דגלו ישראל לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכלהו הוו ישראל תייבין לקב"ה, ובתולת ישראל הוות תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, אלא קב"ה יחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדא ויתיב לה להיכלא, ותא חזי דהכי הוא, דהא כתיב נפלה לא תוסיף קום כזמנין אחרנין, אבל אני אקים את סכת דוד הנופלת. זהו בכיוון ושאינו יודע לשאול, כי אין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות, את פתח לו. שהב"ה יפתח לנו שערי רחמים, ובהגיע זמן הגאולה הוא יאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים. וכמו שפי' במ"א ע"פ אתה תקום תרחם ציון (תהלים קב, יד). ע"ש:

וכל זה רמוז בסדר הכתוב בספרים: קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שלחן עורך צפון ברך הלל נרצה. כי הנה שנינו בפ' ערבי פסחים (קה.): מזגו לו כוס ראשון ואומר עליו קדוש היום. שכן בבבל נתקדש שמו ית' ע"י דניאל חנניה מישאל ועזריה ובזה רחצו מטומאתם. ואז בא קצו של בבל ואין עוזר לו, ששלח הב"ה פס ידא די כתבא מנא מנא וכו' (דניאל ה, כד-כה). שנשלם מלכותו של בבל, וזהו כר מלשון: שלחו כר מושל ארץ (ישעיה טז, א). פס מלשון: כי פסו אמונים (תהלים יב, ב). על ידי פס ידא, יחץ שנחלקה מלכותו לשנים, אלו מדי ופרס, כדכתיב: פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס (דניאל ה, כח). מגיד רחצה זה היה במדי בגזרת המן, שמן השמים הוגד למרדכי את כל אשר נעשה למעלה למחות את שונאי ישראל. והיה זה להודיעם שיעשו תשובה וירחצו ויזכו מעונותיהם. ובזכות התשובה שעשו מוציא מצה, הוציאם הב"ה מן ההפכה ויתלו את המן ונתבטלה גזרתו, וזהו מוציא מצ"ה, כי המ"ן גימטריא צ"ה, וזהו מצה מן צ"ה מגזרת המן. וזהו ששנינו שם: מזגו לו כוס שני וכו' מתחיל בגנות ומסיים בשבח, שחטאו מתחלה ועשו תשובה ונתקבלו, ודורש מארמי אובד אבי (דברים כו, ה). זה לבן שבקש לעקור את הכל. וכן המן גם הוא גזר להשמיד וכו'. אח"כ בגלות יון, וימררו את חייהם בכמה מיני גזרות, לבטל מישראל שבת ראש חדש ומילה, ומסרו נפשם למות, וזהו מרור כורך, שעד שלא נשלמה גזרה אחת היו כורכים אחרת, עד שנמצאו צרות תכופות זו לזו וכרוכות יחד, ועוד שהיו נחבאים במערות ונאספים ונכרכים יחד לשמור המצות, ועל זה שנינו שם: כוס שלישי מברך על מזונו. שנצולו ע"י הכהנים הלויים שכתוב בהם: ביום ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמו (דברים י, ח). וזהו שלחן עורך, כי החרימם נתנם לטבח ע"י הכהנים שעורכים השלחן בלחם הפנים. כוס רביעי גומר עליו את ההלל, זו הגאולה העתידה שאין אחריה גלות, וזהו צפון ברך שהצפין הב"ה את זמנו, הלא הוא כמוס עמדי (דברים לב, לד). ובצאתנו מזה נברך לאלקינו, ואז הלל נרצה כי נשיר שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ועוד צפון ברך זה משיח צדקינו, שהוא צפון עד בא הזמן שיתגלה לנו, והוא דוד בעצמו שנותנים לו כוס של ברכה לברך. ואומר עליו ברכת השיר זה הלל הגדול, שאז ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו. ובין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה. שכן בין גלות לגלות שתו כוס תנחומין, שתכף שנגאלו מבבל גלו למדי, אך בין מדי ליון נבנה בית שני, אמנם בין שלישי לרביעי לא ישתה, כי בין יון לאדום לא היה השקט ובטח, כי תכף שנגאלו מיון היו תחת יד הרומיים עד ישקיף וירא ה' משמים. יחיינו מיומים. ויביאנו לציון בבנין ירושלים. אמן:

מתחלה עובדי ע"א היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם וכו' (יהושע כד, ב). וקשה דאם זה שייך למה ששנינו מתחיל בגנות וכו', היה לו להקדים זה לדרשת ד' בנים, ולמה איחרו ולמה התחיל מתרח, וכשם שמביא ראיה שמתחלה היו עע"א, כך היה לו להביא ראיה על שקרבנו המקום לעבודתו. ועוד שכיון שאמר ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, היה לו לומר ויעקב ובניו ירשו את ארץ כנען. ועוד למה אמר ירדו מצרימה שנראה שירדו מעצמם, היה לו לומר הוריד מצרימה. האמנם כל עצמו של המגיד הוא על מה שאמר שמצוה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וזה כדי לחזק לבנו שלא נדחוק את הקץ, שלא יארע לנו כימי צאתנו ממצרים שעל שיצאו קודם הזמן הוכרחו לחזור בגליות אלה. לכן אחר שפירש ענין ד' בנים, שמשם ראיה שיש לספר ביציאת מצרים, והגדת לבנך וכו', התחיל ואמר: מתחלה עע"א היו אבותינו. דוק שלא אמר בתחלה רק מתחלה, דהיינו מבריאת העולם בימי דור אנוש התחילו לעבוד ע"א, אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו). וכלומר זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי. ונודע (שער הכונות, פסח א') שגלות מצרים היה לכפר על אותם הדורות, דור אנוש מבול ופלגה ואנשי סדום כמו שכתבנו בדרוש אחר, ואחרי שנתקנו שם קבלו התורה, וזהו שאומר ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. כי התחיל לצוותם בצאתם ממצרים, משכו וקחו לכם וכו'. ואח"כ במרה עד שנתן להם כל התורה ומצותיה. ומביא ראיה מיהושע, ויאמר יהושע אל כל העם. להודיע ולפרסם הדבר, כה אמר ה' אלקי ישראל. שלא ייחד שמו על שום אומה אלא על ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם (יהושע כד, ב). ולא היה להם חלק בארץ, שאעפ"י שבחלקו של שם נפלה הארץ היו לו בנים הרבה, ואין לכם חלק בה, כי תרח אבי אברהם הצדיק ואבי נחור הרשע, כי אעפ"י שאב א' לשניהם, זה פירש לתומו וזה לרשעו, ולכן אמר אבי בשניהם, ויעבדו אלקים אחרים. ועכ"ז ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר. כי הוא א' מג' מציאות שמצא הב"ה, כמו שפירשנו במקומו. ובחר בו להקריבו אליו, ואולך אותו בכל ארץ כנען. כמ"ש קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, וארבה את זרעו. שא"ל ואעשך לגוי גדול. ואפשר שמדבר על הגרים שהיה מגייר, ואח"כ ואתן לו את יצחק מטיפה קדושה, וזהו ואתן לו. כמ"ש רש"י ז"ל בפ' וישב: ותהר לו (בראשית לח, יח). צדיקים כיוצא בו. אף כאן ואתן לו צדיק כמוהו, את יצחק, ברא כרעא דאבוה. וזה לרמוז שהתחיל הגלות מיום לידת יצחק, כי הב"ה דילג על הקץ כמו שיאמר. ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, התחיל ביעקב לפי שהיה צדיק, וגם כי נוצר מטפה ראשונה כנודע. ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, כדי שיניח ליעקב ירושת הארץ, ולפי שמי שיירש את הארץ צריך שיפרע השטר ועבדום וענו אותם ת' שנה (בראשית טו, יג). ואברהם בירר לו כן, כדי שיהיו בניו יורשים את הארץ. ולכן ויעקב ובניו ירדו מצרימה. לסבול עול גלות ולירש את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, וזה מרצונם הטוב, וכמ"ש יעקב רדו שמה וכו' (בראשית מב, ב):

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהב"ה חישב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים וכו'. קשה מאי שומר, היה לו לומר ברוך ששמר הבטחתו. ועוד הלא כתוב לא איש אל ויכזב (במדבר כג, יט). ומהו ברכה זו. אמנם הכל הולך אל ענין א', שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אך להיות שלא נשלם הזמן לא היה ראוי שיטלו ממונם, כי אין שכירות משתלמת אלא לבסוף, לכן אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל. הגם שמן הדין לא היה חייב, ועכ"ז ברוך הוא, שגם למצריים לא עשה חוץ משורת הדין, וזה שחישב את הקץ מלידת יצחק, שכן כתוב: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג). משיהיה לו זרע. וגם את הגוי, לרמוז לד' מלכיות, "וגם את" הם שני רבויים, וו' החיבור הם ג', אשר יעבודו ד', כי מאז הגיד לו שלפי שלא יתקיים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה במצרים, ישתעבדו עוד בד' מלכיות, וגם מהם יצאו ברכוש גדול כמ"ש בכמה מקומות, ובפרט בנבואות ישעיה: תחת הנחשת אביא זהב וכו' (ישעיה ס, יז). ודומיהם. וזהו ואחרי כן, מופלג, לרמוז לד' מלכיות:

היא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו'. כל המפרשים כולם מפרשים שזה נאמר על ההבטחה שהזכיר בפסקא דלעיל, אך קשה לפע"ד מה ענין זה להבטחה הקודמת, לומר שלא אחד בלבד וכו'. לכן נלע"ד דפתח במאי דסליק מיניה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו'. ועל זה אמר היא שעמדה לאבותינו ולנו. שמה שהבטיח הב"ה לאברהם וגם את הגוי וכו'. ועל זה אמר היא שעמדה לאבותינו ולנו, שאנו מוכרחים לישב בגליות בעבורם שלא השלימו קיצם. שלא אחד בלבד עמד עלינו, כפרעה שעמד עלינו לשעבדנו תחת ידו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, כהמן שבקש להשמיד להרוג ולאבד. וכן בכל דור ודור. והב"ה מצילנו מידם דוקא, דהיינו שמידם ממש באה לנו התשועה, דאם לא כן היה די שיאמר והב"ה מצילנו, מאי מידם. אלא כשם שהיה בפרעה שנתגדל משה בביתו, שהיה מושיען של ישראל. כך עושה הב"ה בכל דור ודור, כי המן הוא שנתן עצה לאחשורוש, ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה (אסתר א, יט). והמלך שמע לעצתו והרג את ושתי, ותלקח אסתר אל בית המלך. ובזה נתלה המן ונושעו ישראל, וכן בכל דור ודור מהם ומאתם באה לנו התשועה. גם יובן מידם, שלפי שמכבידים עולם עלינו וידם תקיפה נגדינו, הוא הטעם שהב"ה שומע נאקתנו ומצילנו מידם. וכן אמר דוד: מפלטי מאויבי אף מן קמי תרוממני (תהלים יח, מט). כי מהם עצמם רני פלט לנו. ועוד מידם, ע"ד מ"ש בזהר פ' וישב דף קפ"ה ב'. כי מיד בעלי בחירה קשה מאד ההצלה, וזהו וישמע ראובן ויצילהו מידם ע"ש (מכאן אמרו יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאשתזבא, ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם דווקא, ולא כתיב למען הציל אותו ותו לא). אף כאן חסד גדול עושה הב"ה, להצילנו מידם ממ"ש. וכן הוא אומר יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר (תהלים קז, ב). גם יאמר שלא אחד בלבד עמד עלינו זה לבן הארמי. ועל זה מפרש ואומר, צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו וכו'. ועל זה דורש כל פי' הבכורים, ואין כאן מקום להאריך:

ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה זו הדבר, כמה שנאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה וכו'. וקשה למה קרא לדבר יד חזקה. ועוד מ"ש ובזרוע נטויה זו החרב, היכן מצינו שהיה חרב במצרים, שהרי בזהר פ' וארא דף כ"ט א' איתא ז"ל: תא חזי כד דמא אתער על עמא, ההוא דמא דמא דקטולין, דיתער עלייהו עמא אחרא וקטיל לון, אבל השתא במצרים לא בעא קב"ה לאייתאה עלייהו עמא אחרא לאתערא עלייהו דמא, בגין דישראל הוו בינייהו ולא יצטערון ובגין דדיירין בארעא דלהון, אבל קב"ה מחא לון בדמא בנהרין דלהון וכו'. ומהו זו החרב שאמר המגיד, וכן צריך להבין כמה שנמשך כמו שנבאר, אמנם איתא בשמות רבה פרשה י': ריב"ל אומר כל מכה ומכה שהיתה באה על המצריים במצרים, היה הדבר ממשמש ובא עמה ע"כ. ז"ש ביד חזקה זו הדבר, שהיתה משמשת עם כל מכה ומכה, וזהו ביד חזקה. כי המכות היו עשר כנגד שתי ידות, והראשונה שהם חמש מכות. הדבר היא החמישית, והיא חזקה להיותה משמשת עם כלן, ומביא ראיה מדכתיב הנה יד ה' הויה, ונאמר על זה בזהר פ' וארא דף ל"א ב'. יד ה' איהו חמשה אצבעאן, כל אצבעא ואצבעא קטיל זינא חדא, וחמשה זינין הוו, דכתיב בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן. הא חמשה זינין לחמש אצבעאן דאקרון יד. ובזרוע נטויה זו החרב, היא חרבו של מלאך המות, שבה הרג כל בכורי מצרים, ומביא ראיה מדכתיב וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם (דה"א כא, טז). כשהכה את ישראל בעון דוד, שנראה לו המלאך וחרבו שלופה בידו, ואף כאן למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו, י). בחרבו של מלאך המות, ובמורא גדול זה גילוי שכינה וכו'. זהו מ"ש לעיל ועברתי בארץ מצרים (שמות יב, יב). אני ולא המלאך וכו'. שאם היה מכה אותם על ידי שליח, לא היה מבחין בין טוב לרע, ואפשר שגם ישראל ילקו. לכך נאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וכו' למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל (שמות יא, ז). וזה גרם שנפל פחדם של ישראל על המצריים:

וכיון דאתא לידן פ' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. נבאר מ' חמור דאיתא בספרי פ' ראה: כי בחפזון יצאת מארץ מצרים (דברים טז, ג). יכול חפזון לישראל ולמצרים, תלמוד לומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמור מעתה לא היה חפזון כי אם למצרים. וקשה איך נלמוד מולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. שהיה חפזון למצרים. אך נלע"ד להבין זה עם מ"ש בס' שפתי כהן על התורה ריש פ' שמות ז"ל: הבאים מצרימה, בכל ספר בראשית אומר מצרימה לבד מפסוק כוש ומצרים (בראשית י, ו). שהוא שם האיש, ומפ' ויעבידו מצרים (שמות א, יג). ואילך אומר מצרים, והענין הוא שקודם שהתחיל השעבוד היתה מצרים פתוחה, ולכך מצרימה מ' פתוחה בראש ובסוף, ואחר שהתחיל השעבוד מ' פתוחה בראש וסתומה בסוף, כי בהיכנסם נסגרים שם ואין עבד יוצא ממצרים, שסתומה בכל מיני כשפים כדי שלא יצא שום א' משם ומה עשו, מצרים הוו לה עשר פתחים, ועשו בכשוף על כל פתח צורה מהצורות הנמצאת מהמדינה, כמו צורת אריה צורת טלה שור חמור פרד גמל אדם, כדי שאם יברח אחד ידעו מאיזה פתח ברח, כי בכשוף עשו שאם יצא מאיזה פתח שאותה צורה צועקת מיד, וכל הבהמות שהם מאותו המין כלם צועקים, ובזה ידעו מאיזה פתח ברח וירדפו אחריו. ועל פי הדבור יצאו מהפתח של צורת הכלב, לפי שהם מצויים אצל הכל והם עזי נפש. ולפרסם ניסיו ולהודיע נפלאותיו וכו' ויצאו מהפתח של צורת הכלב ונאלם פיהם, שנאמר (שמות יא, ז): ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש שהוא צורת אדם, ועד בהמה שהם שאר צורות ע"ש בארוכה. וקשה לי שהרי כמה פעמים כתוב מצרים בספר בראשית. אך נלע"ד שהכונה שכל מקום שצריך לומר אל מצרים כתוב מצרימה, לפי שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה' בסופה, חוץ מהמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית לז, לו). דלא כתיב מצרימה לרמוז שיוסף הורד מצרים ולא יצא משם. ואפשר שלכונה זאת ירדו אחי יוסף עשרה, ונכנסו בעשרה פתחים להכניע אותם העשר צורות, שאם ימצאו את יוסף יוציאו אותו משם. ועוד נלע"ד כי לכן יצאו מהפתח של צורת הכלב, לפי שידענו שהבועל ארמית קשורה בו ככלב. ולהיות שישראל נשמרו מבת אל נכר, כדכתיב יצאו כל צבאות ה' (שמות יב, מא). וכדאיתא בזהר פ' שמות דף ג' ב'. לכן זכו שלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא כן מפתח הטלה לפי שעבדוהו ג"כ ישראל. ז"ש כי בחפזון יצאת מארץ מצרים (דברים טז, ג). ושמא תאמר כי החפזון היה ג"כ לישראל, לפי שבצאתם צעקו הכלבים כדי שירדפו מצרים אחריהם. תלמוד לומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. וא"כ לא היה חפזון לישראל כי אם למצרים, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (שמות יב, לג). ומפיק לה מדכתיב או הנסה אלקים וכו' (דברים ד, לד). שכבר פירשנוהו. ובאותות זה המטה, כמה שנאמר: ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד, יז). וקשה דאיך יאמר ובאותות לשון רבים והמטה לשון יחיד. אמנם כבר אמרו ז"ל: שעל המטה היו חקוקים בו דצ"ך עד"ש באח"ב. לכן אמר ובאותות לשון רבים. ועוד כמ"ש בזהר פ' וארא דף כ"ח א'. ועל דא עבד אהרן תרין אתין, חד לעילא וחד לתתא, תנינא עילאה דשלטא על אינון דלהון, חד לתתא דשליט אעא על תנינא דלהון, לכן אמר ובאותות שהם שתים, חד לעילא וחד לתתא. ובזה יובן ג"כ מ"ש ובמופתים זה הדם, כמה שנאמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו' (יואל ג, ג). גם זה יכון מאד לומר ובמופתים לשון רבים. זה הדם שהוא יחיד. לפי שכתוב שם דף כ"ט א' ז"ל: אבל קב"ה מחא לון בדמא בנהרין דלהון דלא הוו יכלין למשתי, בגין דילקי דחלא דלהון בקדמיתא, בגין דנילוס חד דחלא דלהון הוה וכו'. הרי שמכת הדם היתה למעלה באלוק שלהם וכן למטה, וזהו בכוון ונתתי מופתים בשמים ובארץ:

ד"א ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים. כבר פי' שביד חזקה זה הדבר, ואיתא בזהר פ' וארא ל"א ב'. דבר כבד מאד (שמות ט, ג). דהוו מתים מגרמייהו בתר דלא אהדרו מצראי, אינון אתוון ממש אהדרו וקטלו כל אינון דאשתארו, דבר אהדר ברד, דא בניחותא ודא בתקיפו דרוגזא, ותרין אלין הא באתר דיד בה' אצבעאן דבר, אתוון דהוו בניחותא, מותנא בנייחא. ברד דאתהדרו אתוון בתקוף רוגזא וקטל כלא ע"כ. זהו ביד חזקה שתים על דבר וברד. ביד הוא הדבר כמ"ש לעיל דקטל חמש זינין כנגד ה' אצבעאן, וחזקה רומז לברד דאתהדרו אתוון בתקוף רוגזא. וכשם שבדבר כתוב: הנה יד ה' הויה (שמות ט, ג). כך בברד כתיב כי עתה שלחתי את ידי (שמות ט, טו). ובזרוע נטויה זה השחין. שהיה בידו של משה שנעשו בו ב' נסים, שלהיותו דבר קל נזרק בזרוע והלך על כל ארץ מצרים. ועוד שהחזיק ידו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן. ונטויה נאמר על החשך, נטה ידך על השמים. ובמורא גדול שתים אלו צפרדעים שהיו מייראים אותם, שנכנסים במעיהם ומקרקרים, ומפחדם היו ינוקין רביין מתים כמ"ש בזהר וארא דף ל' א'. וכן הכנים שאמרו במדרש (ילקוט פ' וארא, רמז קפב): שהקטנה היתה כביצת תרנגולת, וזהו גדול. ובאותות שתים זה הערוב שכתוב בו למחר יהיה האות הזה. וכן הארבה למען שיתי אותותי אלה בקרבו. ונקראים אות לפי שאין חיה רעה שולטת באדם אלא א"כ נדמה לו כבהמה (שבת קנא:). ובמופתים שתים זה הדם, ומכת בכורות שנאמר למען רבות מופתי (שמות יא, ט). וכתיב ונתתי מופתים בשמים ובארץ כדלעיל. ועל כל אלה אמר אלו עשר מכות שהביא הב"ה על המצריים במצרים ואלו הן. ויש לדקדק כיון שאמר אלו עשר מכות, למה חזר ואמר ואלו הן. אך נלע"ד כי אלו עשר מכות אמר על הפסקא הקודמת, ד"א ביד חזקה שתים וכו'. שכבר פירשנו שהם העשר מכות, ולכן אמר על המצריים במצרים, לאפוקי אותם שעל הים שמפרש אותם אח"כ. ולפי שפסקא ההיא אינם כסדר הכתובים בתורה כמו שפירשנו, לכן חזר ואמר ואלו הן דם צפרדע, שכך כתובים בתורה, שעל סדר זה באו עליהם. וכבר כתבנו בדרוש לשבת וחול המועד לחג זה פירוש העשר מכות, וגם מ"ש ר' יהודה היה נותן בהם סימנים בארוכה יע"ש:

ר' יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצריים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות, במצרים מהו אומר ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא (שמות ח, טו). ועל הים מהו אומר וירא ישראל את היד הגדולה וכו'. כמה לקו באצבע עשר מכות, אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. וקשה עם מי מדבר ר' יוסי שאומר מנין אתה אומר, ועוד שהוא אומר כמה לקו באצבע עשר מכות, והלא אצבע אלקים היא לא נאמרה אלא במכת הכנים, ואיך נלמוד משם שהאצבע הוא עשר מכות. ועוד שהרי במכת הדבר נאמר: הנה יד ה' הויה (שמות ט, ג). ואיך ילמוד מהיד שלקו על הים חמשים מכות, שהרי היד אינו אלא חמש אצבעות ואינן אלא חמש מכות. אמנם בראות רבי יוסי הגלילי דברי המגיד שאמר אלו עשר מכות שהביא הב"ה על המצריים במצרים, מכלל דאיכא אחריני. ולכן אמר על זה רבי יוסי הגלילי מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות. אשר על זה אני דורש שעל הים לקו חמשים מכות. והשיב במצרים מהו אומר, ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא (שמות ח, טו). וזה כי בפסוק הקודם נאמר: ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו (שם יד). ואיתא בשמות רבה סוף פ' י'. כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיו המעשים מעשה אלקים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא המכות ע"כ. הרי שאמר שהכירו שהיו המעשים מעשה אלקים, וזה מדבר על כל העשר מכות. ועוד כי הרי אמר ר' אלעזר מכאן אתה למד שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה. וא"כ בערוב שהיו בריות גדולות, היה להם לחרטומים להוציא כמותם. אלא ודאי שבמכת הכנים הכירו שכל המכות היו אצבע אלקים, שעל כולם אמרו כן. ובזה שפיר קאמר ר' יוסי כמה לקו באצבע עשר מכות, ומזה למדנו שהיד הגדולה שאמרה על הים הם חמשים מכות, שלכן לא נאמר יד סתם כמו בדבר שאמר הנה יד ה' הויה, כי כבר אמרנו לעיל בשם הזהר שאמר יד לפי שלקו חמשה מינין בסוסים בחמורים וכו'. אף כאן הוא אומר את היד הגדולה. ר"ל בחמש אצבעות שהם חמשים מכות כמנין י"ם. וטעם לזה כתבנו בדרוש אחר יע"ש. ועוד ניתן טעם במה שכתבה תורה: כי יגנוב איש שור או שה וכו' חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה (שמות כא, לז). וישראל לשו"ר נמשלו, כדכתיב בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז). ולכן כשהלכו המצריים להרגם או להחזירם לשעבוד, אעפ"י שלא עלתה בידם חישב להם הב"ה המחשבה כמעשה, שכן הדין נותן באומות שמחשבה רעה מצרפה למעשה, ולכן לקו חמשים מכות, וגם ישראל נקראו שה, וכבר היו חייבים במצרים עשר מכות, הוסף עליהם ארבעים תחת השה הרי חמשים, כי כל אצבע הם עשר. וכל היד הם חמשים:

כמה מעלות טובות למקום עלינו. אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו וכו'. יש בדברים אלה קושיות עצומות, שהרי הב"ה הבטיח לאברהם, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד). וא"כ מה זה שאמר ולא עשה בהם שפטים ולא נתן לנו את ממונם, וכי יעשה הב"ה דברו פלסתר. ועוד כיון שהכתוב אומר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור וכו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב). היה לו לומר כסדר הזה, אילו הרג את בכוריהם ולא עשה דין באלקיהם, ולמה הפך הסדר שהקדים אילו עשה דין באלקיהם ולא הרג את בכוריהם. עוד קשה במה שאמר אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים, דמה יושיענו הממון אם לא יקרע הים לעבור בתוכו בחרבה, וכל שכן שיקשה מ"ש אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה, כי למה יקרע הים אם לא יעברו בתוכו בחרבה. וכן אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, כי ענין קריבת הר סיני היתה בשביל נתינת התורה. האמנם כבר פירשנו בדרוש לפ' שמות מ' ז"ל במדרש חזית ע"פ קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב, ח). כי שלשה המה נפלאו מישראל שלא היו ראויים לגאולה. הא' שעדין לא עברו ת' שנה. הב' שלא היו בידם מעשים טובים שיגאלו. הג' שכל מצרים היתה מטונפת מע"א שלהם ע"ש. לכן אמר כמה מעלות טובות למקום עלינו, כי עלינו לשבח לאדון הכל אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו אף שלא היינו כדאים. אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, כי כיון שלא נשלמו ת' שנה, שעליהם כתב וגם את הגוי וכו'. דיינו שהוציאנו משם, ולא היינו ראויים שיקיים הכתוב: לעשות בהם משפט כתוב. כי כיון שלא עינו אותנו כל הזמן, גם אנחנו דיינו לצאת משם מבלי עשות בהם שפטים. ועוד כי כיון שלא היו בידינו מעשים טובים, יאמרו העמים מה נשתנו אלו מאלו. ועוד דאיתא בשמות רבה פ' ט"ו. ובאברהם הוא אומר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, מהו דן מכת בכורות שנקראת נגע, עוד נגע א' (שמות יא, א). וא"ל הב"ה פורע אני מהם במכת בכורות, שנאמר הנה אנכי הורג את בנך בכורך. הרי שלא אמר הב"ה לאברהם אלא ליפרע מהם במכת בכורות, ולכן אילו לא עשה בהם שפטים, דהיינו כל התשע מכות חוץ ממכת בכורות דיינו, כי מהשפטים ההם העשירו ישראל, כי במכת הדם היו נותנים להם ממון כדי לשתות מים כדאיתא במדרש, וכן במכת החשך חפשו בבתיהם, ועל ידי זה וינצלו את מצרים. ולפי שגם ישראל עבדו ע"א כמ"ש שכל מצרים מטונפת מע"א שלנו, לכן אילו עשה בהם שפטים ולא עשה דין באלקיהם דיינו, כי כשם שנפרעים מן העובד כך נפרעים מן הנעבד. ואם עשה דין באלקיהם היה ראוי ליפרע ג"כ מישראל שעבדום. ומטעם זה גם כן לא היה ראוי להרוג את בכוריהם, כי הבכורות נהרגו לפי שהיו עובדין למזל טלה בכור שבמזלות, וגם בכורי ישראל חטאו, ולכן אילו עשה דין באלקיהם ולא הרג את בכוריהם דיינו, וזהו ישוב למה שהקשינו למה הקדים עשה דין באלקיהם. ועוד ראוי לסמוך אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו כמו שנזכיר. וכן כתוב במדרש ויושע ז"ל: בשעה שהביא הב"ה על המצריים מכת בכורות, הביא בתחלה על אלקיהם ואח"כ הביא עליהם ע"כ. ואעפ"י שהכתוב הקדים והכתי כל בכור. ואח"כ ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב). כבר כתוב: יפקוד ה' על צבא המרום במרום (ישעיה כד, כא). ואח"כ על מלכי האדמה על האדמה. והנה כתבנו בדרוש אחר לחג זה, כי אין אדם לוקה בשני דינין, ואין אדם לוקה ומשלם או מת ומשלם. לכן שפיר קאמר אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו. ולא די בזה אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו, כי כבר אמרו גדולה ביזת הים מביזת מצרים, כי אעפ"י שהכתוב אומר ולא נחם אלקים וכו' פן ינחם העם וכו'. זהו בשביל הערב רב שעלה אתם, אך לישראל היה יכול להעבירם דרך ארץ פלשתים, אלא שבשביל שירדפו מצרים אחריהם ויבוזו ממונם הסיבם דרך ים סוף, וזהו בכיוון ולא קרע לנו את הים, לנו דייקא. אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה. יובן היטב עם מ"ש המפרשים (תוס' ערכין טו.), כי ישראל לא עברו את הים משפתו אל שפתו, אך באותו צד שנכנסו בו באותו צד עצמו יצאו, כי היתה הבקיעה כעין קשת עגול, והיה זה כדי להטביע את המצריים, לקיים כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח, יא). בקדרה שבישלו בה נתבשלו (סוטה יא.) כמ"ש במ"א. וא"כ דיינו במה שנקרע הים להטביע המצריים ולא העבירנו בתוכו בחרבה. האמנם עוד לאלוק מילין עם מ"ש בתרגום שיר השירים ע"פ לססתי ברכבי פרעה (שה"ש א, ט) ז"ל: מה עבד קב"ה, אתגלי בכח גבורתיה על ימא ונגב ית ימא וית טינא לא נגב, אמרו רשיעיא ית מוי דימא יכיל לנגבא וית טינא לא יכיל לנגבא. בהאי שעתא תקיף רוגזא דה' עליהון ובעא לשנקותיהון במוי דימא, אלולי משה נבייא דפרס ידוי בצלו קדם ה' וכו'. לזה יבא היטב כי לא היינו ראויים שנעבור בתוכו פן ישקענו הים מפני תלונותם של הרשעים. עוד אמר בתוכו כלפי מ"ש ע"פ לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו, יג). שנחלק לי"ב שבילים כדי שכל שבט יהיה לבדו בדרך א', להורות שלא נמצא בהם פרוץ ערוה ושמרו יחוסיהם, ובזה ראויים לעבור בתוך הים לחרבה, מה שאין כן אילו היו פרוצים בערוה שהיו נטבעים בים, כדין אשת איש שזינתה שמיתתה בחנק. אילו העבירנו בתוכו בחרבה ולא שיקע צרינו בתוכו, שהיו רוצים המצריים לברוח, ובכל מקום שהיו רצים היה רץ כנגדם ובולעם, וכמו שאמרו ע"פ ומצרים נסים לקראתו (שמות יד, כז). לכן אמר שיקע דווקא, שהם היו רוצים לנוס ולהמלט על נפשם והב"ה שיקע אותם שם. אילו שיקע צרינו בתוכו ולא סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה דיינו, שייכות הדברים הוא זה, כי כיון שהעבירנו בים סוף כדי שישראל יקחו את ממונם של מצרים כמ"ש לעיל, גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים. היה די בזה שבאותו ממון יספיקו צרכיהם ולא יצטרך לעשות עמהם כמה נסים באר ומן, וענני כבוד שהיו מגהצים בגדיהם ומקיימים אותם שלא יבלו. לזה אמר ולא סיפק צרכינו במדבר מ' שנה. וזה לפי שכתוב במדרש: שכיון שעלו רגליהם מן הים היו ראויים ליכנס לא"י, ושם תינתן להם התורה ולא יגלו עוד. אך מפני שוימרו על ים בים סוף. ויצאו אל מדבר שור. ועוד שהיו נוסעים וחונים במחלוקת, וע"י כן ויבא עמלק וכו'. ואז נתעכבו במדבר ועשו העגל ושלחו המרגלים, שבשביל זה הוכרחו להתעכב במדבר מ' שנה. וגם זו לטובה כמ"ש בילקוט פ' בשלח ז"ל (רמז רכו): כי קרוב הוא (שמות יג, יז). לא הביאן המקום כפשוטה, אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסו, עמדו ושרפו כל הזרעים וקצצו כל האילנות וסתרו את הבניינים וסתמו את המעיינות, אמר הב"ה לא הבטחתים לאבות שאכניסם לארץ חריבה, אלא הריני מקיפם במדבר מ' שנה עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו ע"כ. הרי בזה יבא היטב ולא סיפק צרכנו במדבר מ' שנה. כי היה יכול להביאם אל הארץ תכף שעלו מן הים. אלא שעשה עמהם טובה למען ימצאו ארץ טובה ורחבה כאשר הבטיח לאבות הקדושים. והנה אמרו ז"ל (ברכות ס:) בענין ברכות השחר, כד סיים מסאניה אומר שעשה לי כל צרכי. וכמ"ש בטור א"ח סי' נ"א. והנה כשישראל היו תחת הענני כבוד לא היו צריכין למנעלים, שלכן אמר ורגלך לא בצקה (דברים ח, ד). ופרש"י ז"ל: כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות. וכבר כתבנו בזה במקומו ע"ש. ועכ"ז כתיב ונעלך לא בלתה מעל רגליך, ופירשנו שזה היה לאותם שהיו חוץ לענן, וזהו החסד הגדול שסיפק צרכנו במדבר מ' שנה:

ובזה נבין מ"ש בפ' בא, וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקליכם בידכם (שמות יב, יא). כי למה הוצרך לצוות על זה. אמנם שנינו בברכות פ"ט (סב:), לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו ולא במנעלו ולא באפונדתו. וכבר כתבנו במקומות הרבה מ"ש יונתן בן עוזיאל ע"פ אתם ראיתם וכו' (שמות יט, ד). וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פלוסין, ואובילית יתכון לאתר בי מקדשא למעבד תמן פסחא וכו'. הנה כי כן להיות שכשהלכו אל בית המקדש לעשות הפסח, לא היו יכולים לנעול מנעלים ולהיות מקל בידם. לכן כשחזרו למצרים ושם אכלו את הפסח, צום שיאכלוהו במקל שבידם ובמנעלים שברגליהם, להורות על זריזותם לצאת משם, וזהו מתניכם חגורים כנגד אפונדתו, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. אילו סיפק צרכנו במדבר מ' שנה ולא האכילנו את המן דיינו, גם זו מן ההוכחות להורות אהבתו ית' אליהם, שהיה יכול להצמיח להם מוצא דשא ותפרח ערבה כמו שיהיה לעתיד מבלי שנות סדרו של עולם, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. לחם שמלאכי השרת משתמשים בו. ולא היו ראויים לזה מפני שתפלו על המן שהוא לבן. ויותירו ממנו עד בקר. אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו. כי השבת הוא מורה על העולם הבא, שכן שנינו מזמור שיר ליום השבת. מזמור שיר לעתיד לבא שהוא מנוחה לחיי העולמים, וכיון שהיה להם מן שהוא מאכל הצדיקים לעתיד לבא, כמ"ש בפ"ג דחגיגה (יב:), שחקים ששוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא. היה די בזה להודיע לישראל שהם מזומנים לחיי העולם הבא, וכל שכן שלא שמרו שבת מן ראשונה כהלכתה, ויצאו העם ללקוט (שמות טז, כז). ולכן לא היה ראוי ליתן להם השבת. ועוד שבמן ניכר גדולת השבת, שלכן כתיב ויברך אלקים את יום השבת ויקדש אותו. שפי' רז"ל בירכו במן שירד להם ביום הששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו. ועוד איתא במכילתא פ' בשלח, והיה משנה. בכל יום היה בא עומר א' ובשבת שני עומרים. כי להיות שבשבת יש לו לאדם נשמה יתירה. ופרש"י ז"ל תאוה לאכול יותר, לכן היה צריך לבא בששי לחם משנה, בשביל השבת מלבד העומר של יום הששי. ולכן הייתי אומר שדי במן להגיד שבחם של ישראל שעתידין לירש העה"ב, ועכ"ז נתן לנו דווקא את יום השבת לאפוקי אומות העולם, שהרי כתוב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו. הנה כתוב בתנחומא פ' נח ז"ל: יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הב"ה שבחר בישראל משבעים אומות ונתן להם את התורה שבע"פ וכו', ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם את ההר כגיגית. והיינו על תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול וכו' לפיכך מתן שכרה לעה"ב, ע"ש בארוכה דברים נכוחים למבין. וא"כ כיון שנתן לנו את השבת שמורה על שכר העה"ב, לא היה צריך לקרבנו לפני הר סיני, לכפות עלינו את ההר כגיגית כדי שנקבל תורה שבע"פ שמתן שכרה לעה"ב. וכל שכן שלא היו ראויים ליקרב לפני הר סיני, שאז נתבוננו במרכבה של מעלה ונתאוו לפני שור שבמרכבה כנזכר במ"א. עוד יובן עם מ"ש רז"ל שלשה מעידים זה על זה הב"ה ושבת וישראל, כי השבת וישראל מעידים על הב"ה שהוא אחד, וכן הב"ה וישראל מעידים על השבת שהוא אחד, והב"ה והשבת מעידים על ישראל כנז' במקומו. הנה כי כן אמרו ז"ל ע"פ ויחן שם ישראל נגד ההר. בלב א' כאיש א'. שבקרבם לפני הר סיני נתיחדו. וא"כ כיון שנתן לנו את השבת שהוא א', וישראל שומרים אותו לפי שהם גוי א' בארץ. לא היה צריך לקרבנו לפני הר סיני להורות על אחדותנו. כיון שע"י השבת ניכר שיש גוי א' בארץ. אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. כי כיון שבקרבם לפני הר סיני הוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית למען יקבלו תורה שבע"פ, ועל זה יהיה קטרוג מהאומות לעתיד, שיאמרו כלום כפית עלינו ההר כגיגית כשם שעשית לישראל. היה יותר טוב שלא יתן לנו את התורה שבע"פ לכאורה. וכל שכן כשעשו את העגל שכפרו בה. ובזה אתי שפיר מה שקשה בדברים אלו ולא נתן לנו את התורה, כי מה יועיל קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה. אך הכוונה על התורה שבע"פ, כי די שיתן לנו תורה שבכתב. האמנם לפי שצפה הב"ה שישראל עתידין להיות משועבדים למלכיות והאומות יתרגמו את התורה. לפיכך נתן לנו דווקא את התורה, דהיינו תורה שבע"פ שעליה כתוב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, דהיינו כשיהיו בגלות ויקראו בשם יעקב. אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו. כי הנה ירושת ארץ ישראל היתה על מנת שישמרו את התורה, כדכתיב ויתן להם ארצות גוים וכו' (תהלים קה, מד). בעבור ישמרו חקיו וכו' (שם מה). וכיון שחטאו אבותינו במדבר לא היו ראויים ליכנס לא"י. ועוד כי כבר נאמר במראת בין הבתרים, ועבדום וענו אותם ת' שנה. ודור רביעי ישובו הנה וכו'. וכיון שלא עברו כל הת' שנה, לא היו ראויים לירש את הארץ. אילו הכניסנו לא"י ולא בנה לנו את בית המקדש, כי הנה איתא בפ"ב דסנהדרין (כ:), שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, למנות עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית המקדש. כמ"ש בפ' ראה: והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח (דברים יב, י). והיה המקום אשר יבחר וכו' (שם יא). וכיון שלא שמרו צוויו ית' שהניחו כמה גוים בא"י. כמ"ש בשופטים א'. לכן לא היו ראויים שיבנה בית המקדש, רק שיהיה מהלך באהל ובמשכן. ועוד יש לומר שלכן אמר ולא בנה לנו דווקא, שהוא בעצמו בראו. שאעפ"י שבית ראשון ובית שני היו מעשה ידי אדם, עכ"ז כתוב והבית בהבנותו (מ"א ו, ז). שמאליו היה נבנה, ועכ"ז נעשה ע"י האומנין, ובמעשה נס מאליו היה נבנה, שהצליחו במלאכתם ועוד מהרה יעשו מעשיהם. אך לעתיד לא יתעסקו בו אנשים כלל. רק יבא מן השמים בנוי ומשוכלל, יהי רצון שיהיה במהרה בימינו אמן:

על אחת כמה וכמה טובה ומכופלת למקום עלינו. חזר המגיד על הראשונות להורות כי רבו מהרבה ועוד נוסף עליהם בהצמדם יחד, וזה מ"ש על אחת. דהיינו יציאת מצרים טובה כפולה וכו'. שיתרבו ויתוספו בהיותם יחד כפולים ומכופלים. ועוד להודיענו כי גם לעתיד כימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות. וע"פ שאמר הכל בלשון עבר הוציאנו ממצרים וכו'. לפי שאמרו בב"ר פ' מ"ד. מאמרו של הב"ה מעשה, שנאמר ולזרעך נתתי (בראשית טו, יח). אתן אין כתיב כאן אלא נתתי ע"כ. והוציאנו ממצרים. יובן במ"ש בכל הדרוש הזה, כי אלולי שהוציאנו ממצרים לא היינו נגאלים משעבוד מלכיות, כי לכן נרמזו ד' גאולות במצרים כמ"ש לעיל, ועוד איתא בב"ר פ' י"ו. א"ר יוסי בן חלפתא כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שם שהם מצרות לישראל. ואיתא בילקוט ישעיה ס'. מי אלה כעב תעופנה. אמר רב נחמן מה שהיה הוא שיהיה, כשם שנטל הב"ה את ישראל ביציאתם ממצרים בענני כבוד, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים. כך הוא עושה להם שנאמר מי אלה כעב תעופנה ע"כ. עשה בהם שפטים, כדכתיב ונשפטתי אתו בדבר ובדם וכו' (יחזקאל לח, כב). והוא מה שהבטיח לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו. שהם שני רבויים לרמוז לכל ד' מלכיות כדלעיל. ועוד לרבות שיעשה דין באלקיהם כשם שעשה במצרים, דאיתא בילקוט שם, לעתיד לבא כשיכנסו כל האומות מביאין ע"א שלהם שיצילו אותם, וכיון שבאים מה הב"ה עושה בהם, מתיכן והם רואין ומתביישין. הרג את בכוריהם. הוא מה שכתוב לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל לעשות בהם משפט כתוב. שהוא מה שהיה במצרים, ככתוב בתורה והכיתי כל בכור ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב). נתן לנו את ממונם, כדכתיב תחת הנחשת אביא זהב וכו' (ישעיה ס, יז). וכתיב וירשו בית יעקב את מורשיהם ובזזו את בוזזיהם. קרע לנו את הים, שנאמר והחרים ה' את לשון ים מצרים וכו' (ישעיה יא, טו). העבירנו בתוכו בחרבה. והדריך בנעלים (שם). שיקע צרינו בתוכו, דכתיב בזכריה י'. ועבר בים צרה והכה בים גלים. ופי' רש"י להשקיע את צור. ותרגם יונתן ויתעבדון להון ניסין וגבורן כמה דאתעבידו לאבהתהון בימא, ויחזון בפורענות שנאיהון כמה דאיטרפו גיבריא בגלי ימא. סיפק צרכנו במדבר. ז"ש ביחזקאל כ'. והבאתי אתכם אל מדבר העמים. ועיין בפסיקתא זוטרתי פ' בלק ומה שפירשנו בה. האכילנו את המן. דאיתא בילקוט יהושע ה'. ולעתיד יחזרו שלשתם, שנאמר לא ירעבו ולא יצמאו וכו' (ישעיה מט, י). זה המן ובאר וכו'. וכ"כ במדרש חזית ע"פ דומה דודי לצבי (שה"ש ב, ט). א"ר יצחק בר מריון לסוף מ"ה יום, נגלה להם ומוריד להם את המן, ואין כל חדש תחת השמש. נתן לנו את השבת, כי אז נשמור אותו כהלכתו ונזכה לעה"ב. קרבנו לפני הר סיני, שאז תפסוק זוהמתן של ישראל בכל מכל כל, ויתחדשו כמו שהיה בעמדם על הר סיני. נתן לנו את התורה, כדכתיב תורה חדשה מאתי תצא (ישעיה נא, ד). וכתיב נתתי את תורתי בקרבם וכו' (ירמיה לא, לג). הכניסנו לא"י, זה הוא לדור המדבר, שבעון המרגלים נשבע שלא יכנסו לארץ, אך לעתיד יכנסו כנודע. וגם כתוב והבאתי אתכם אל אדמתכם (יחזקאל לו, כד). בנה לנו את בית המקדש, הוא מה שנאמר עליו, מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידך (שמות טו, יז). וככתוב בזהר פ' פינחס דף רכ"א א' ע"ש (מכון לשבתך פעלת ה'. דא בית ראשון. מקדש אד' כוננו ידיך. דא בית שני. ותרוייהו אומנותא דקב"ה אינון. ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו וכו', וביתא אתבני על ידא דבר נש ובגין כך לא אתקיים, ועד כען בניינא דקב"ה לא הוה בעלמא, דכתיב בונה ירושלם ה'):

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור. איתא במכילתא פ' בא על פסוק וככה תאכלו אותו (שמות יב, יא). ז"ל, ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון מצרים. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל, כשהוא אומר ולכל בני ישראל לא יחרץ (שמות יא, ז). הרי חפזון ישראל אמור, הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון, זה חפזון מצרים, ר' יהושע אומר ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון ישראל, אתה אומר כן או אינו אלא חפזון מצרים, כשהוא אומר כי גורשו ממצרים. הרי חפזון מצרים אמור. ומה ת"ל בחפזון, חפזון ישראל. אבא חנן משום ר' אלעזר אומר זה חפזון שכינה. אעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, קול דודי הנה זה בא וגו'. ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו, יכול אף לעתיד לבא יהא חפזון, תלמוד לומר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו' (ישעיה נב, יב) ע"כ. וקשה דמאי חפזון שייך למצרים באכילת הפסח שהיו אוכלים ישראל. שהרי הכתוב מדבר עם ישראל, וככה תאכלו אותו וכו' ואכלתם אותו בחפזון. ועוד איך ילמוד חפזון ישראל מדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ וכו'. דאדרבא משם ראיה שלא יהא להם חפזון כיון שבטוחים הם שלא יאונה להם כל רע, ומאי חפזון שכינה. אמנם ק"ל לרבנן, וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וכו'. והלא לא יצאו אלא בבקר, שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. והפסח אינו נאכל אלא עד חצות, וא"כ למה צוה להם מתניכם חגורים וכו'. כאילו היה להם לצאת תכף ומיד כאדם היוצא לדרך שאוכל קמעא בחפזון לפי שהוא נחפז ללכת. ועוד היה לו לומר בקצור, וככה תאכלו אותו בחפזון מתניכם חגורים וכו'. ולמה הוצרך לחזור ולומר ואכלתם אותו בחפזון. לכן בא המ' הזה שמתחיל כך, וככה תאכלו אותו כיוצאי דרכים, ר' יוסי הגלילי אומר בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהיו מזורזין. כלומר אעפ"י שלא יצאו אלא בבקר הוצרך לזרז עצמם מבערב, שכן הולכי דרכים צריך שיהיו מזורזין כדי להכין עצמם לצאת ולא יאחרו. ולמה חזר ואמר ואכלתם אותו בחפזון. לכך אמר זה חפזון מצרים, כי הנה המצריים סירבו עד עתה לשלח את ישראל בעבור שלא עברו ת' שנה של גזרת השעבוד. אמנם בראותם שאכלו ישראל את הפסח שהוא אלוק שלהם, וה' הכה בהם כל בכור, אז ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. ולכן צוה ואכלתם אותו בחפזון, כדי להורות למצריים שמוכנים הם לצאת. ועל זה הקשה או אינו אלא חפזון ישראל, שהרי עם ישראל מדבר, וכבר אמר שיהיו מזורזין, כשהוא אומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. שהבטיחם הב"ה שלא יאונה להם כל און ויסתום פה המקטרגים שלא יקטרגו עליהם, א"כ ואכלתם אותו בחפזון בשביל המצריים שהיו ממהרים להוציאם כי אמרו כלנו מתים. ר' יהושע אומר זה חפזון ישראל כפשט הכתוב, וזה כי לא היה בידם מעשים טובים שיגאלו, ולכן צריך שיפחדו מן המקטרגים שהיו אומרים מה נשתנו אלו מאלו, וגם בכורי ישראל היו ראויים ללקות, וכמ"ש שם במכילתא ואמרתם זבח פסח הוא לה'. רבי יוסי הגלילי אומר ראויין היו שונאיהם של ישראל כליה במצרים עד שגמר א' מהם את פסחו. כי היה הקטרוג רב ועד שאכלו את הפסח לא יצאו מן הסכנה. או אינו אלא חפזון מצרים, שלכן אחרי שאמר לישראל וככה תאכלו אותו. כי להם לא היה חפזון, שהרי נצטוו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ומ"ש ואכלתם אותו בחפזון הוא מפני חפזון מצרים כדלעיל, כשהוא אומר כי גורשו ממצרים, שם חפזון מצרים אמור. כי הנה מ"ש ותחזק מצרים על העם. לא היה בשעת אכילת הפסח רק אחר חצי הלילה שהכה ה' כל בכור, ואז כתוב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים. ובשעה שישראל אכלו פסחיהם שהיה קודם חצי הלילה עדין לא היתה מכת בכורות. אלא ודאי ואכלתם אותו בחפזון על חפזון ישראל אמור. אבא חנן אומר זה חפזון שכינה. כי ראה שלא על חפזון מצרים אמור מטעמו של ר' יהושע, ולא על חפזון של ישראל מטעמו של ר"י הגלילי. לכן אמר זה חפזון שכינה. הוא מ"ש במכילתא, הוא הלילה הזה (שמות יב, מב). שאמר הב"ה לאברהם אבינו אני גואל את בניך, וכשהגיע הקץ לא עכבו הב"ה כהרף עין. כי הנה חטא ישראל כמו שהם אמרו, והלא כל מצרים מטונפת מע"א שלנו והיה הקטרוג רב עליהם, ובפרט כשעשה דין באלקיהם, שכשם שנפרעין מן הנעבד כך נפרעי' מן העובד דהא בהא תליא, ולכן משכו ידיכם מע"א וקחו לכם צאן של מצוה לבטל אותו הקטרוג. ולכן בהגיע זמן הגאולה לא עכבום המקום כהרף עין, ואעפ"י שלא הוציאם עד הבקר מן הטעם הכתוב אצלנו בדרוש זה החג, כדי שלא יהיו מיתה ותשלומין באים כא', צום להיות מזורזין כיוצאי דרכים. ואעפ"י שאין ראיה גמורה לדבר שזה נאמר על חפזון שכינה. הרי הוא אומר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים. שהב"ה חישב את הקץ ללידת יצחק ולא עיכבם כהרף עין. ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו. שהיה יושב ומצפה מתי תבא השעה לגאלם:

על זה אמר הכתוב וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים (שמות יב, יא). כנגד חפזון מצרים, שיורו כמו שאמר הכתוב, ואתה תאזור מתניך וכו' (ירמיה א, יז). אל תירא מפניהם לומר שעדין לא הגיע זמן גאולתכם, רק תהיו מזורזין שהגיעה שעה שתצאו. וכנגד חפזון ישראל נעליכם ברגליכם. דהיינו מעשים טובים שבידכם, דם פסח ודם מילה, על דרך מה יפו פעמיך בנעלים (שה"ש ז, ב). שפירשוהו על עולי רגלים, ואף אתם תחוגו את חג ה', רמז על ואשא אתכם על כנפי נשרים. שהוליכם לירושלים לעשות הפסח. וכנגד חפזון שכינה ומקלכם בידכם. להכות את אלקי מצרים כדרך הרועים המכים את הצאן. וכמ"ש בזהר פרשת פינחס דף רנ"א א'. לא עביד יוסף לאחוי ע"א, אלא עביד לון לשלטאה על ע"א דלהון ולאכפייא לון תחות ידייהו ולרדאה לון במקל ע"כ. כן היה חפזון שכינה, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרון יכרתון. וכל זה הוא מטעם שאמרנו כי עדין לא נשלם זמנם, והוצרכו ישראל לחזור בשאר גליות, ולכן זה מורה החפזון שבידם, ומזה הטעם אין אומרים הלל גמור רק בשני יום טוב הראשונים, כי עדין היו מעותדים לגליות אחרות. ואין אומרים אותו בשאר ימי הפסח רק בדלוג. כי מדלגין לא לנו. שיש בו ביטול ע"א וגנותה, ולא היה כן אלא במצרים לפי שעה ואח"כ חזרה ע"א בעולם. ורק לעתיד יהיה בטול גמור והאלילים כליל יחלוף. וכן מדלגין אהבתי. שכתוב שם אתהלך לפני ה' בארצות החיים. שהיא ארץ ישראל שמתיה חיים תחלה, ואין זה אלא לעתיד וגם אז יירשו העה"ב, מה שאין כן בזמן שעדין יש ע"א בעולם וישראל גולין ממקומם. ועל זה אמר יכול אף לעתיד לבא יהא חפזון, כי אפשר שתבא הגאולה קודם זמנה או שלא יהיו בידם מעשים טובים שיגאלו או שיהיו מטומעים בע"א, תלמוד לומר כי לא בחפזון תצאו. שאמרו שם במ' חזית, קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב, ח). זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים, אומרים לו היאך אנו נגאלים והלא כבר נשבע הב"ה שהוא משעבדנו בשבעים אומות, והוא משיבן שתי תשובות, אחד מכם גולה לברבריא וכו' דומה כמו שגליתם כלכם, ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל אומה ואומה, כותי א' בא ומשעבד בכם, כגון ששעבד בכם כל אומתם, וכאילו נשתעבדתם בע' אומות ע"כ. הרי שלא יגאלו ישראל אלא בזמנם, ובזה לא יהיה שם חפזון לאומות, כי ידעו הכל שנשלם זמנם. וכנגד חפזון ישראל ובמנוסה לא תלכון. כי לא מהעדר מעשים טובים שבידם יפחדו ישראל, כי ידענו שאין ישראל נגאלים אלא מתוך תשובה ומעשים טובים, וכבר אמרו ז"ל בפ"ק דע"א (ג.), שיאמר הב"ה לאומות, יבאו מכם ובכם ויעידו בישראל שקיימו את התורה. וכנגד חפזון שכינה כי הולך לפניכם ה' וכו'. שלא יהיה בידם ע"א, אדרבא כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו נלך בשם ה' אלקינו לעולם ועד. וע"ש בילקוט מיכה ד' ובישעיה ס'. ואלה איפוא הם הג' דברים שאמר רבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, כי אלה הם השלשה סיבות שהיו מעכבים גאולת ישראל, והב"ה הקדים רפואה למכה שצום על ג' דברים. פסח על שם חפזון שכינה, שפסח על בתי בני ישראל במצרים, שלא נתן מקום למקטרג שהיה אומר שגם ישראל עבדו ע"א, רק ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית וכו'. לפי ששמרו ב' מצות דם פסח ודם מילה. מצה על שם חפזון ישראל, שלא היו בידם מעשים טובים שיגאלו ופחדו מהקטרוג, ולכן זכר הב"ה מה שהאמינו בדבריו, לכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה. וגם צדה לא עשו להם. וכנגד חפזון מצרים הוא המרור, לפי שוימררו את חייהם בעבודה קשה וגם בלילה לא שכב לבם, לכן חישב להם לילות כימים והוציאם קודם זמנם, ולא יכלו לעכבם כהרף עין:

לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקדש למי שעשה לאבותינו ולנו את כל האותות והמופתים והנסים האלה, הוציאנו מעבדות לחירות ומיגון לשמחה ומאבל לי"ט ומאפלה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה. כך היא הנסחא בהגדה, אך במשנה פרק ערבי פסחים הוסיף שני שבחים לעלה ולקלס, וכן הוסיף ומשעבוד לגאולה, כי המשנה מדברת על כל הגאולות, כי ראשונה נודה על שגאלנו ממצרים שהוציאנו מעבדות לחירות, כי עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'. מיגון לשמחה מבבל, כי תחת היגון הגדול שעבר עליהם בחרבן הבית וכמה הרפתקי דעדו עלייהו מנבוכדנצר הרשע, כי ה' הוגה על רוב פשעיה. כשנפלה בבל וחזרו לבנות בית שני כתוב בנחמיה ח'. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות ותהי שמחה גדולה מאד. ומאבל ליום טוב במדי, כי בגזרת המן כתוב ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וכו' (אסתר ד, ג). וכשנתלה המן ובטלה הגזרה, כתוב ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב (אסתר ח, יז). ומאפלה לאור גדול זו יון שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה, והיו נחבאים במקום חשך ומטמוני מסתרים לשמור את המצות, ואח"כ ע"י הכהנים בני חשמונאי הכריתו את אויביהם ונעשה להם נס בנרות המנורה, שלכן קבעו נרות חנוכה, וזהו לאור גדול. ומשעבוד לגאולה היינו משעבוד מלכיות לגאולה העתידה, שתהיה גאולה עולמית שאין אחריה גלות. אך בהגדה שאנו בגלות החל הזה, אין כתוב שם ומשעבוד לגאולה, לפי שעדין לא יצאנו משעבוד לגאולה, עד ישקיף וירא ה' משמים. וכן אין כאן אלא שבע הלולים, להודות להלל וכו'. כנגד שבעה עממים שכבש דוד, אך לעתיד יבא משיחנו ויכבוש כל העשר עממין, ולכן יש במשנה ט' הלולים, ונאמר לפניו הללויה, הוא העשירי קדש לה':

אחר כל אלה אנו אומרים הלל, וכבר פירשנו כמה פסוקים בדרושים מפוזרים ואין ראוי לכפול הדברים. ועתה נבא לביאור מאמרם ז"ל בענין ההלל, והוא בפ' ערבי פסחים ז"ל. אר"ש בר נחמני א"ר יונתן, אודך כי עניתני וכו' אמר דוד. אבן מאסו הבונים וכו' אמר ישי. מאת ה' וכו' אמרו אחיו. זה היום וכו' אמר שמואל (סי' דיא"ש). אנא ה' הושיעה נא אמרו אחיו, אנא ה' הצליחה נא אמר דוד. ברוך הבא בשם ה' אמר ישי. ברכנוכם מבית ה' אמר שמואל (סי' אדי"ש). אל ה' ויאר לנו אמרו כלם. אסרו חג בעבותים וגו' אמר שמואל. אלי אתה ואודך וכו' אמר דוד, ואמרו כלם הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (סי' כשד"ך). ובמדרש שמואל פרק י"ט שינה באמצעי ואמר אנא ה' הושיעה נא אמרו אחיו, הצליחה נא אמר ישי. שמואל אמר ברוך הבא בשם ה'. כלם אמרו ברכנוכם מבית ה' (סי' איש"כ). וצריך לתת טעם נכון לדברים אלה, מה ראו לדרוש הפסוקים האלה באופן זה. אך המה ראו כן תמהו כי יש בפסוקים אלו ערובי דברים, כי תחלה התחילו בלשון יחיד, אודך כי עניתני וכו'. ואח"כ בלשון רבים היא נפלאת בעינינו. נגילה ונשמחה בו. וכן ברוך הבא לשון יחיד, ברכנוכם לשון רבים. וכן כלם. וכמו כן יש לנוכח ויש שלא לנוכח ושאר הרגשות המתרגשות. לפיכך התחילו לדרוש מעת שהלך שמואל בשם ה' למשוח את דוד למלך, והראיה שבמ' שמואל הביא הפסוק, קום משחהו כי זה הוא (ש"א טז, יב). ושם נאמרו כל הדרשות האלה. והתחיל ואמר אודך כי עניתני וכו' אמר דוד. שיובן עם מ"ש במדרש שוחר טוב מזמור כ"ב ז"ל, הושיעני מפי אריה וכו'. א"ר הונא בר אידי בשעה שהיה דוד רועה את הצאן, הלך ומצא את הראם ישן במדבר, והיה סבור שהוא הר ועלה עליו והיה רועה, ננער הראם ועמד, והיה דוד רכוב עליו והיה מגיע עד לשמים. באותה שעה אמר דוד, אם אתה מורידני מן הראם הזה, אני בונה לך היכל של מאה אמה כקרן הראם הזה. מה עשה הב"ה זימן לו אריה אחד, כיון שראה הראם את האריה נתיירא ממנו ורבץ לו, מפני שהוא מלך עליו וירד דוד לארץ, וכיון שראה דוד את האריה נתיירא ממנו, לכך נאמר הושיעני מפי אריה כשם שעניתני מקרני ראמים ע"כ. הוכרחו לדרוש כן לפי שהתחיל הושיעני מפי אריה. והיה לו א"כ לכתוב ומאריה עניתני, כי הוא התפלל על האריה וממנו יושע. ולמה תחלה הושיעני [בל'] עתיד ועניתני ל' עבר. לכן פירשו הפסוק עם זה המעשה כמן חומר, הושיעני מפי אריה כשם שמקרני ראמים עניתני. ועל זה אמר אודך כי עניתני מקרני ראמים, ותהי לי לישועה שהושעתני מפי אריה. וזה לי האות כי עתיד אני לעלות במעלות ולהיות מלך כאריה שהוא מלך על החיות, כי לכן משחו שמואל למלך על ישראל, וכשראה ישי שנמשח דוד למלך, אמר אבן מאסו הבונים וכו'. שכבר כתבנו במ"א ע"פ מוזר הייתי לאחי (תהלים סט, ט). שישי ובניו החזיקו לדוד כבן תמורה מפני מעשה הכתוב שם. ולפי זה כשראה ישי ששמואל משח לדוד למלך, אמר אבן מאסו הבונים, כי בפסוק משם רועה אבן ישראל. תרגם אבן אבהן ובנין, אף כאן אב ובן, ישי ודוד, מאסו הבונים אלו שאר אחיו שחשבו שישי ודוד לא היו ראויים להמנות בכלל הצדיקים בעבור אותו מעשה. ואז היתה לראש פינה, שמשחו שמואל לראש ונבחר מכל בניו. עד כאן דבר בלשון יחיד, כי דוד דבר בעדו, וכן ישי הוא לבדו דבר. ואח"כ מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו לשון רבים, לפי שדברו אחיו כי המה ראו מעשי ה'. דאיתא בילקוט שמואל א' י"ו. וירא את אליאב וכו'. נטל קרן השמן ובא לצוק על ראשו וברח השמן לאחוריו, כשראה כך אמר לא בחר ה' בזה, וכך היה השמן עושה לכלן. כיון שבא דוד ראה השמן רץ מעצמו וניצק בראש דוד, אמר ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן ע"כ. לכן אמרו אחיו מאת ה' היתה זאת. כי ראו השמן ניצק על ראש דוד מעצמו, היא נפלאת בעינינו, ולכן אמר דוד ותרם כראם קרני. שנמשח בקרן ובזה נתקיימה מלכותו והשמן הורם מעצמו, וזהו בלותי בשמן רענן, הוא שמן המשחה שעשה משה שכלו קיים לעתיד לבוא ועומד לעולם רענן:

זה היום עשה ה' אמר שמואל, לפי שעל ידו היה הדבר שקרא את ישי ובניו לזבח. ואיתא ביבמות פ"ו (סה:), מותר לשנות מפני השלום, ר' נתן אומר מצוה שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי (ש"א טז, ב). ז"ש זה היום עשה ה', שהוא צוני לדבר כן, ולכן נגילה ונשמחה בו ביום זה. אחר זה בא לידו מעשה גלית, וכתוב שם בשמואל א' י"ז. וישמע אליאב אחיו הגדול ויחר אף אליאב בדוד וכו'. וקשה איך מלאו לבו של אליאב לזלזל בדוד כל כך, כיון שנמשח למלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אך נלע"ד על פי מ"ש בדרוש לפ' תשא והפטרה. כי אליאב היה ראוי להיות מלך, כמ"ש (פסחים סו:) כי מאסתיהו (ש"א טז, ז). מכלל דמעיקרא הוה חזי, וע"ש כללות הענין. לכן עדין היה מחזיק בגדולה. ולהפך דוד מחזיק עצמו בשפלות, כמ"ש בילקוט ודוד הוא הקטן (ש"א יז, יד). שאעפ"י שנעשה מלך על ישראל הוא דוד בקטנו. וזהו שאמר הכתוב ודוד הוא הקטן. ושלשה הגדולים הלכו אחרי שאול, להורות כי הוא היה מחזיק עצמו לקטן לפני אחיו הגדולים. עוד כתוב ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית לחם (טו). כי לא זו בלבד שנמשח למלך אלא גם זאת שהיה יושב לפני שאול המלך, ועכ"ז לא גבה לבו ולא רמו עיניו, רק היה רועה את צאן אביו. ועל כל אלה הגיד הכתוב וישמע אליאב אחיו הגדול. שידע אליאב שדוד יודע לדרוש כבד את אביך לרבות אחיך הגדול, ולכן מלאו לבו לדבר גבוהה גבוהה נגדו. ועכ"ז נענש אליאב כמ"ש בפסחים פ"ו (סו:), כל אדם שכועס, אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן מאליאב. וע"ש מה שפי' במ' זה. הנה כי כן בראות אחי דוד ששאול אמר לדוד, לך וה' יהיה עמך להלחם עם גלית, אמרו אנא ה' הושיעה נא, התפללו על אחיהם שה' יהיה עמו כדי שיהיה נוצח לגלית, כיון שדוד קנא לאלקיו כי חרף מערכות אלקים חיים, ולכן לה' הישועה לקנאת על שמו הגדול ולהושיע את דוד. ודוד בעצמו אמר אנא ה' הצליחה נא. כי אנ"א גימטריא נ"ב, ובא להלחם עם גלית שנקרא כל"ב שגימטריא נ"ב להיותו מזרע עמלק, ככתוב אצלנו ע"פ ויצא איש הבינים. באלון בכות שלנו דף פ"ד ב' ע"ש. ובא אליו בקלע ובאב"ן. שגימטריא כל"ב עם הכולל. ואמר הצליחה בה' לרמוז למ"ש ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים מן הנחל, מן הטעם שכתוב במדרש שמואל פרשה מ"ו. אחד לשמו של הב"ה, ואחד לשמו של אהרן, וג' לג' אבות העולם ע"ש. ולכן הצליח ה' אבנים אלו שנעשו אבן אחת להכות את הפלשתי, ועוד נקרא איש הבינים לפי שהרג שני בני עלי, וגם ששבה ארון הקדש עם הלוחות, וזהו הבינים מל' אל תקרי בניך אלא בוניך, וגם הלוחות מזה ומזה הם כתובים. ועוד איש הבינים ממחנות פלשתים. לפי שאמרו ע"פ ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים (בראשית י, יד). שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין נשותיהם ויצאו משם פלשתים ודוק. ובמדרש שמואל אמר שפסוק זה אמרו ישי, כי כשידע שדוד ילחם עם הפלשתי התפלל עליו. אך בגמ' לא רצו בזה, כי לא היה ישי שם במלחמה ולא נודע לו כי לקח דוד חמשה חלוקי אבנים, ולכן אמרו שדוד בעצמו אמר אנא ה' הצליחה נא. אך כשבא דוד מן המלחמה והמית את גלית, אז אמר ישי ברוך הבא בשם ה'. כמ"ש דוד אל הפלשתי, אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואני בא אליך בשם ה' צבאות. ושמואל אמר ברכנוכם מבית ה'. שהוא כמו ברכנו אתכם מבית ה'. לפי שהוא משח את דוד למלך ובזה הציל את ישראל במלחמה זו, ממה שהתנה אותו רשע ואם אני אוכל לו והכתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו (ש"א יז, ט). וזהו מבית ה'. כלפי מ"ש רז"ל שכל השופך דמם של רשעים כאילו הקריב קרבן. וכלם אמרו אל ה' ויאר לנו, לפי שעד עתה היו יושבים בחשך מפני פחדו של גלית, ועתה שהרגו דוד באה לנו אורה ושמחה, אסרו חג בעבותים אמר שמואל. ופרש"י הביאו זבחים בהמות עבות ושמנות. ונלע"ד שיובן עם מ"ש בילקוט שמואל א' י"ז. ואת ערובתם תקח. אמר ישי לדוד בנו, הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימין מיד אביו. מה עשה דוד הלך והרג את גלית, א"ל הב"ה חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימין כשם שעשה יהודה זקנך, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין. ופירשנו מ' זה במ"א. ננקוט מיהא שזה שאמרו כלם אל ה' ויאר לנו, כי בהריגת דוד את גלית זכו לבנות בית המקדש בחלקם שהיו משבט יהודה, והאורה יוצאה מבית המקדש, כדכתיב והארץ האירה מכבודו (יחזקאל מג, ב). וכן אמר שמואל אסרו חג בעבותים. להקריב קרבנות בבית המקדש. אלי אתה ואודך אמר דוד על הנסים והגבורות שעשה על ידו. אלקי ארוממך על העתיד. ואמרו כולם הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, כי כשם שעשה נסים לדוד כן יעשה על ידו בגאולה העתידה, שהוא משיח צדקנו דוד בעצמו, ולכן אמרו הודו לפי שבאו משבט יהודה. ולכן כופלים כל הפסוקים האלה מאודך כי עניתני עד סוף ההלל, האחד על הנסים שעברו, והב' על הנסים העתידים להיות ודוק:

ככל הדברים האלה וככל הדרוש הזה, איתא במ' חזית בסופו ממש והוא המ' שהקדמנו. ויש כמה דקדוקים במ' זה אך אין עת להאריך. רק צריך ליתן טעם למה הוצרך לד' משלים, ולמה ג' מהם בלשון תרגום, בלשון הקדש ושל בשמים. אמנם כלל גדול יש לנו מדבריהם ז"ל, אין הב"ה נפרע מן האומות עד שתתמלא סאתה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ח). וכתיב כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו, טז). ולכן קשה לאבדן קודם שיגיע זמנם, ועיין בזהר פרשת נח ס"א ב'. ז"ש ביואל ד. יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יב). זה יהיה לעתיד כשיטול הב"ה ספר תורה בחיקו, ויאמר כל העוסק בתורה יבא ויטול שכרו, האמור בפ"ק דע"א (ב.). שלחו מגל כי בשל קציר. כי אז הגיע עת הזמיר, על דרך ביבוש קצירה תשברנה (ישעיה כז, יא). שיתום זכותם. באו רדו כי מלאה גת (יואל ד, יג). הוא מ"ש בישעיה (סג, ב), מדוע אדום ללבושיך ובגדיך כדורך בגת. לעשות נקמה בגוים. השיקו היקבים כי רבה רעתם. שנלקטו כל נצוצי קדושה שבהם והרע נשאר לעצמו ורבה רעתם. וכ"כ בישעיה כ"ז. הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה. הכונה כי יעקב נקראים בזמן הגלות. ואיתא בפרק ח' דפסחים, לא הגלה הב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס ממנה כמה כורין, שהתוספת מרובה על העיקר, ובמדרש כה תאמר לבית יעקב אלו הגרים. ז"ש הבאים בילא"ו שהם הגרים הבאים אל תחת כנפי השכינה, ישרש יעקב שהם בגלות כדי להשריש הגרים, ובזה יציץ ופרח ישראל, שיהיו כמה גרים הנוספים על ישראל, כאדם הזורע מעט ללקוט הרבה. ומלאו פני תבל תנובה, שברוב עם ימלא העולם מישראל. וכשיצאו מהם הגרים שהם ניצוצי קדושה שבתוכם, אז הגיע זמן כריתתם. וזהו הכמכת מכהו הכהו, כלומר הנה כתוב כי אני ה' לא שניתי. ודרשו רז"ל מעולם לא הכיתי לאומה ושניתי לה, לא כן ואתם בני יעקב שמעולם לא כליתם, ז"ש הכמכת מכהו, שהם האומות המצירים לישראל שמכה אותם לגמרי. הכהו לישראל, אין הדבר כן שהרי חציו כלים והם אינם כלים. אך לאומות בסאסאה בשלחה תריבנה, שממתין עד שתתמלא סאתה לעשות בהם משפט כתוב. ואם תאמר וכי משוא פנים יש בדבר, לזה אמר לכן בזאת יכופר עון יעקב, וזה כל פרי הסר חטאתו. שיובן עם ההקדמה הנוראה של האר"י זלה"ה, כי בעונות המזידים הבנים ג"כ נושאים. פוקד עון אבות על בנים, אך בחטאים השוגגים איש בחטאו יומתו. ז"ש לכן בזאת יכופר עון יעקב, במה שפוקד עליהם בשביל האבות. וזה כל פרי הסר חטאתו דוקא ולא של אבותם. בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות, כמ"ש אסף, אלקים באו גוים בנחלתך. ששפך חמתו על העצים ועל האבנים, ואמר בשומו כלפי מעלה, כמ"ש באיכה רבתי. ממרום שלח אש וכו'. שאמר הב"ה למיכאל וגבריאל שיציתו בו את האור כדי להציל את ישראל. לא יקומו אשרים וחמנים, שלא יאמרו יראתם עשתה הרע בחרבן הבית, וכמ"ש בפרק חלק (סנהדרין צו:). דהוה קא זיחא דעתיה דנבוכדנאצר, נפקת בת קלא ואמרה ליה, עמא קטילא קטילתא היכלא קליא קלית וכו'. כי עיר בצורה בדד. כבר פי' הפסוקים ההם יע"ש. ועתה נבא לפי' המ' שמדבר בד' מלכיות, והתחיל ואמר הדא תקלא וכו'. זו מלכות בבל, אם נקצרת שלא בעונתה, דהיינו ביה בליליא קטיל בלשצר, שהיתה ליל קצירת העומר כנודע, אפילו תבנא לית הוא טב, שכן אמרו בפ' חלק, רפאנו את בבל ולא נרפתה. שלא יצאו מהם גרים, והוא מ"ש בפ"ק דמגלה (יב.), עוד שנה היתה מתבקשת לבבל ובא דריוש והשלימה. ולכן גם ישראל שיצאו קודם הזמן לא היו טובים שהושיבו נשים נכריות, ולזה לא היתה ביאה שנייה כביאה ראשונה לפי שגרם החטא. ולכן תכף ומיד גלו למדי ועמד עליהם המן הרשע שבקש להשמיד וכו' והמן היה מזרעו של עמלק בן עשו הרשע, ולכן נמשלה לבציר, שכן גת היתה לי ודרכתיה. אמרו במדרש ע"פ פורה דרכתי לבדי. וגם שם נבצרה שלא בעונתה כמ"ש שדניאל מנה וטעה, ולכן נתבטל בנין בית המקדש עד שעמד דריוש בן אסתר והשלים בנין הבית. ולכן אפילו בסימיה לית הוא טב, שכן אמרו אחות לנו קטנה. זו עילם שזכתה ללמוד ולא ללמד, וע"ש בפסחים פ"ו (פז.) שפי' זה על דניאל, שזכה ללמוד ולא ריבץ תורה בישראל. וגם מרדכי איתא במגלה פ"א (טז:), ורצוי לרוב אחיו (אסתר י, ג). ולא לכל אחיו, מלמד שפירשה ממנה קצת סנהדרין. וזה מפני שהיה יושב בשער המלך. ולכן בעונתה היא טב, אית עביד כרמא חמר זמר לה, כלומר שצריך להמתין בעונתו. ומשם נסעו והלכו ליון, וכנגד זה אמר נמשלה בבשמים שכן תמתי ביון, שהיו מוסרים עצמם לקיום המצות, והיתה גאולתם על ידי הכהנים שנמשחו בשמן המשחה, שכתוב בו ואתה קח לך בשמים ראש, ולכן נאמר בלשון הקדש, כי הכהנים קדושים הם וגם שמתו על קדוש ה'. ואמנם כשהם נלקטים רכים לחים אין ריחן נודף, כי גם הם נתגאו ותפסו המלכות מה שלא היה ראוי להם. ולכן תכף ומיד גלו לאדום, ונמשלו כיולדה שכמו הרה תקריב ללדת וכו'. כן גם הגאולה העתידה יתנם עד עת יולדה ילדה, כי אין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות. הלא לאות. כי יעשה ה' לנו נסים ונפלאות. ב"ב אמן. בילא"ו.