דרוש ל''ד לפרשת נשא והפטרה

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳ (במדבר ו, ב).

בספרי, יביא אותו (במדבר ו, יג.). וכי אחרים מביאין אותו והלא הוא מביא את עצמו, זה אחד משלשה אתים שהיה ר׳ ישמעאל דורש בתורה. כיוצא בו אתה אומר והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טז.). וכי אחרים משיאין אותם והלא הם משיאים את עצמם. כיוצא בו אתה אומר ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו.). וכי אחרים קברו אותו והלא הוא קבר את עצמו. אף כאן אתה אומר יביא אותו. הוא יביא את עצמו ואין אחרים מביאין אותו ע״כ.

יוצר העולם וקונה הכל שם בדברים היקרים נזק שלם להודיע לבני האדם כי אין שלם כה׳ אלקינו, והוא מ״ש בישעיה נ״ד. הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל. וצריך להבין דכתיב הן וקרי הנה. ועוד הלא כלל גדול בידינו, אין הב״ה מיחד שמו על הרעה (ב״ר פ׳ ג׳.), ואין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.), ואיך יאמר ואנכי בראתי משחית לחבל. האמנם בילקוט איוב ל״ו ע״פ הן אל ישגיב בכחו (  איוב לו, כב.). א״ר ברכיה לשון יוני הוא הן הינא, אחד הוא אלקינו וכו׳. ז״ש הן אנכי, כלומר אני הוא יחיד בעולמי אע״פ שאני פועל שני הפכים בנושא א׳, כי הנה אנכי בראתי חרש להוציא כלי למעשהו לטובתו ולצרכו של אדם, כגון כלי המחרישה ודומיהם, וגם אנכי בראתי משחית לחבל, שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם. ואמרו בספרי פ׳ מסעי, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא. ואמר ואנכי לפי שזה הדבר לטובתן של ישראל, שכן פרש״י ז״ל, אני הוא שגריתי בך את האויב, ואני הוא שהתקנתי לו פורענות. וכן פירש הרד״ק ז״ל, ואם הם באים בכלי מלחמתם, אני בראתי משחית לחבל הם וכליהם ע״כ. וזהו שסמך אחריו כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכו׳. ונלע״ד שזהו מה ששנינו באבות פ״ה, וי״א אף צבת בצבת עשויה. שהמתין הב״ה לעשות זה בין השמשות של ע״ש אחר שחטא אדה״ר. כי קודם החטא לא היו צריכים לכלי ברזל, כי לא היו צריכים לעבוד את הארץ כי היתה מוציאה גלוסקאות וכלי מילת כמו שתעשה לעתיד, וגם קודם החטא לא היה צריך לברזל כמו שהוצרך אח״כ ליסר החוטאים. וזהו ואנכי בראתי משחית לחבל. דהיינו בע״ש בין השמשות. וגם ירמוז וי״א אף המזיקין.

ובמכילתא סוף פ׳ יתרו, כי חרבך הנפת עליה ותחללה (שמות כ, כב). מכאן היה רשב״א אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל מקצר ימיו של אדם, אינו דין שיונף המקצר על המאריך ע״כ. הוקשה לרשב״א למה הוצרכה תורה לתת טעם לצווי זה, לא תבנה אתהן גזית, ולומר כי חרבך וכו׳. ולז״א מכאן וכו׳. כי הנה איתא עוד שם, לא תבנה אתהן גזית. בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים, שהיה בדין אם המזבח הקל אסור לבנות בו גזית, ההיכל וקה״ק שהם חמורין דין הוא שיהיו אסורין לבנות בהן גזית, ת״ל לא תבנה אתהן גזית וכו׳. בשביל זה אמר רשב״א שהטעם שנתנה תורה כי חרבך וכו׳, הוא משום שלא תקשה למה במזבח הקל אסור לבנות גזית, ולא כן במקומות החמורין. כי המזבח נברא לעשות עליו קרבנות לכפר על החוטאים, כי כן אמרה תורה, חוטא מה ענשו יביא קרבן ויתכפר לו. ובזה המזבח נברא להאריך ימיו של אדם שלא בעונו ימות כיון שעושה תשובה ומביא קרבן על חטאו. והברזל נברא לקצר ימיו של אדם שתהא מיתתו כפרתו, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. אך בהיכל וקה״ק אינו כן, כי מותר לבנות אתהן גזית, דהיינו לתקנן בחוץ ולהכניסן בפנים כנודע, דלא שייך בהו טעם זה. ואם ישראל עוסקים בתורה שולטים בברזל שלא יזיק להן, והוא מ״ש בתהלים סי׳ קמ״ט. רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. דהיינו כשישראל יהגו בגרונם בתורה ולא יתרשלו ממנה אז וחרב פיפיות, דהיינו מ״ש ועל חרבך תחיה. בידם, שאינו יכול להזיקם. והוא ע״ד הקול קול יעקב וכו׳ (בראשית כז, כב) כמ״ש רז״ל, ואדרבה יש בידם החרב לעשות נקמה בגוים וכו׳. האשה אשר הוכיח ה׳ לאדם היא העוזרתו לכל צרכיו, כמ״ש אצלנו במקומו בדרוש פרטי השייך לזה (חלק ג׳‏ - דרוש נ״א לנשואין.). האמנם גם בה יש נזק גדול לאדם כשאינה ראויה לו, ובזה נבא לביאור פסוקי הפרשה בענין זה, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (במדבר ה, יב). ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה וכו׳ (שם יג). ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וכו׳ (שם יד). ויש לדקדק בפסוקי׳ אלה, תחלה למה תלה הדבר באיש, שהיה לו לומר אשה כי תשטה תחת בעלה וכו׳. ועוד מאי איש איש, דבחד מינייהו סגי, ועוד די שיאמר ומעלה בו מהו מעל, או יאמר ומעלה מעל בו. עוד קשה שהקדים ושכב איש אותה. והיה לו לומר תחלה ועבר עליו רוח קנאה וכו׳. וכן פרש״י ז״ל, ועבר עליו. קודם לסתירה, שהיה מתרה בה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני וכו׳, ואח״כ אמר ושכב איש אותה. אמנם כתוב למעלה איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו׳ (ו). והתודו את חטאתם אשר עשו וכו׳ (ז). דקשה פתח בל׳ רבים כי יעשו, ואח״כ כתב ל׳ יחיד ואשמה הנפש ההיא, וחזר ואמר והתודו ל׳ רבים, והשיב את אשמו ל׳ יחיד. אך שנינו בסוף מ׳ יומא (פה:), עבירות שבין אדם למקום יה״כ מכפר, ושבין אדם לחבירו אין יה״כ מכפר עד שירצה את חבירו. הרי שהעבירות שבין אדם לחבירו יותר חמורים לפי שגם יש בהם בין אדם למקום, שהב״ה צוה בתורה לא תעשוק את רעך ולא תגזול (ויקרא יט, יג). ודומיהם. והעובר עליהם חוטא בינו למקום ובינו לחבירו. ולכן צוה הב״ה לאדם ולאשתו, מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב, טז). ולא גזל, והיו כל האלנות צווחים הא גנבא וכו׳. בב״ר פ׳ י״ט. זש״ה איש או אשה. רמז לאדם וחוה ששניהם חטאו, א״נ על כל איש ואשה מדבר, כי יעשו מכל חטאת האדם, שעבר על הגזל כשלקח מעץ הדעת, ואעפ״י שהגזל הוא מדברים שבין אדם לחבירו, יש בו ג״כ עבירה בין אדם למקום, וזהו למעול מעל בה׳. ועוד כמ״ש רז״ל (ספרא), שהמכחש בפקדון מכחש בשלישי שביניהם. ועוד יאמר מכל חטאת האדם, כלפי מ״ש בויקרא רבה פ׳ ל״ג. קופה מלאה עונות מי מקטרג בה גזל, שהגזל שקול ככל חטאת האדם. ואשמה הנפש ההיא. דהיינו שיכיר עונו ויתחרט בלבו, ואח״כ והתודו ל׳ רבים, כי כן אמרו בפ׳ בתרא דיומא (פו:), שעבירות שבין אדם לחבירו צריך שיפרסם החטא. וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ב דהלכות תשובה ז״ל, ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים וכו׳. ואח״כ והשיב את הגזילה וכו׳. ואיתא בפ״ק דחגיגה (ט.), איזהו מעוות שאינו יכול לתקון, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל יכול הוא להחזיר ויתקן. לכן אמר איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם כדלעיל, יש תיקון והשיב את הגזלה וכו׳. אך איש איש כי תשטה אשתו. אין בזה שום תיקון, כי הוא מעוות שאינו יכול לתקון. ובזה יכון סמיכות הפרשיות.

עוד יובן עם מאי דאיתא בברכות פרק הרואה (סג.), למה נסמכה פ׳ סוטה לפ׳ תרומות ומעשרות, לומר לך שכל מי שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן ע״י אשתו, שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו (במדבר ה, י). וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו (יב) ע״כ. וק׳ למה יביא תקלה לאשתו ע״י שהבעל לא נתן מעשרותיו. אך בב״מ פ״ד (נט.), אמר רב יהודה לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך (תהלים קמז, יד) ע״כ. הנה כי כן מי שמעכב מליתן מתנותיו לכהן סוף בא לידי עניות. וכמו שדרשו (תנחומא) ע״פ ואיש את קדשיו לו יהיו. הביאו רש״י ז״ל ז״ל, מי שמעכב המעשרות ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא א׳ מעשרה שהיתה למודה לעשות ע״כ. ומזה נמשך קטטה בינו לאשתו ומזנה תחתיו וצריך לבא לכהן ודוק. ועוד בויקרא רבה פ׳ ט״ו. א״ר אלעזר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו, כו). מי גרם לו שיכשל באשה זונה ע״י שאכל את ככרה שאינו מעושר. ובילקוט משלי ו׳ גריס שלא נטלה חלה. והוא ידע ואשם. ובזה תזנה תחתיו וצריך לבא אל הכהן להשקותה מי סוטה. ובסוף מ׳ גיטין (צ.) איתא, תניא היה רמ״א כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מדת כל אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה. ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, וזו היא מדת אדם רע, רואה את אשתו יוצאת וראשה פרועה וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין, זו מצוה מן התורה לגרשה. בעבור זה התחיל הכתוב איש איש. כי שנים הם שכונתם רעה ורע המעשה שעושים. כי יש מקפיד לגמרי זה רע שגורם לאשתו שתזנה. ויש שאינו מקפיד כלל וגם זה מגונה לגמרי, וזהו כי תשטה אשתו. שתט מדרכי צניעות. יוצאה וראשה פרועה וכו׳. ועל שנועל בפניה, ומעלה בו מעל. כלומר ומעלה לפי שבו מעל, שנועל בפניה וגורם לה שתזנה. ועל שניהם הוא אומר ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה. לפי שאינו מקפיד כלל ורואה בה דברים שאינם מהוגנים ואינו מונעה, לכן תבא לעבור עבירה, ונעלם מעיני אישה. ועל מי שנועל בפניה, ונסתרה והיא נטמאה. עוד אמרו בפ״ק דסוטה (י.), כל המזנה אשתו מזנה עליו, שנאמר אם נפתה לבי על אשה וכו׳ (איוב לא, ט). תטחן לאחר אשתי וכו׳ (י). ז״ש ומעלה כשהיא מזנה, סימן הוא שבו מעל, שהוא התחיל בעבירה תחלה.

עוד בפ״ק דסוטה (ב.), א״ר שמואל בר יצחק כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו׳. משום דק״ל לר״ל והלא ישראל קדושים הם, ואיך באים לידי מדה זו לחשוד נשותיהם ולהשקותן, ואם במצרים גדרו עצמן מן הערוה כ״ש בכניסתן לארץ. לכן דרש אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו. וכבר פי׳ בס׳ אלון בכות שלנו על מזמור שיר למעלות אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא). כי שני זווגים יש לאדם, הא׳ מה שנגזר עליו קודם יצירת הולד. והב׳ אם זכה לזווגו בעה״ז, וזה אינו אלא לפי מעשיו, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. וז״ש במדרש רבה ריש פ׳ ט׳. איש איש. הרבה פורשין לים ורובן חוזרים, יחידים הם שהולכין ולא חוזרין, כן הרבה נוטלים נשים, רובן מצליחין ויחידין נכשלים, וחוטא ילכד בה ע״כ. ז״ש ועבר עליו רוח קנאה וכו׳. והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא קרבנה עליה וכו׳. ק׳ מאי עליה. ועוד היאך מביאה קרבן על המזיד. ועוד למאי אהניא לה קרבן זה, שהרי אם נטמאה, שנינו (סוטה ג), אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות וכו׳. אך שם במדבר רבה פ״ט. עשירית האיפה, לפי שעברה על עשרת הדברים וכו׳. מנחת זכרון, זו לטובה אם נמצאת טהורה. מזכרת עון, זו לרעה אם נמצאת טמאה. בזה מובן הכתוב והביא את קרבנה עליה. כי היא עשתה מעשה בהמה, לפיכך קרבנה מאכל בהמה, וזהו עליה, שהיא גרמה לעצמה להביא עשירית האיפה קמח שעורים. ואם טהורה היא הקרבן מכפר עליה על שהביאה עצמה לידי חשד וע״י הקרבן נזכרת לטובה. ואם טמאה היא מזכיר עון להתפש, וזה ע״י שלא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה, לפי שפירשה מדרכי האמהות הקדושות. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש וכו׳. הנה המים היו מן הכיור שמהם משקין את הסוטות, שנעשה ממראות הצובאות כנזכר לרש״י ז״ל (שמות לח, ח). ולפי שהצניעות הוא כאבן ספיר חזק מאד, כי האשה הכשרה חזקה בארץ שלא לשמוע למפתה אותה, וזאת לא עשתה כן שזינתה תחת בעלה, לכן לוקח המים בכלי חרש שנוחין לישבר, ועוד לרמוז שכשם שכלי חרס אם נשבר אין לו תקנה, כך הבא על הערוה אסרה על בעלה, וכ״ש אם תלד ממזר שהוא מעוות לא יוכל לתקון.

ובירושלמי פ״ב דסוטה (י:) ז״ל, ולמה מים ועפר וכתב. מים ממקום שבאת, עפר למקום שהיא הולכת, כתב לפני מי היא עתידה לתת דין וחשבון. וקשה למה היו מים קדושים ועפר המשכן, כיון שרומזים לטיפה סרוחה ולעפר רמה ותולעה. אך הנה בבריאת האדם כתיב ואד יעלה מן הארץ והשקה וכו׳ (בראשית ב, ו). ואח״כ וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה (שם ז). ופי׳ רז״ל (ב״ר פ׳ יד), ממקום כפרתו נברא, שהוא ממקום המזבח שנ׳ בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כא). ובכל הבריאות לא נזכר רק שם אלקים, אך באדם נקרא שם מלא, וייצר ה׳ אלקים את האדם. בשביל זה צריך שיקח מים קדושים ומעפר המשכן, שאם היא טהורה הכל עולה יפה. אך אם נטמאה ותמעול מעל באישה של מטה ובאלקיה, אז המים בודקין אותה ותשוב לעפר ותתן דין וחשבון לפני בוראה. ולכן היו שני שמות, יתן ה׳ אותך לאלה וכו׳ בתת ה׳ את ירכך נופלת. כנגד שניהן, כי כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו. והשם המיוחד רומז בשתי אותיות י״ה, לאיש ואשה שזכו ששמו ביניהם (סוטה יז.), והם חייבים לקיים מצות פריה ורביה הנרמז בשתי אותיות ו״ה, זכר ונקבה בראם, ולכן כשפגמו בשם הקדוש ימחה על המים, וצבתה בטנה ונפלה יריכה. והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך וכו׳ הנקי וכו׳. כבר בזהר פ׳ זו דף קכ״ד א׳. הקשה בכח איך יתכן שהכהן שהוא איש חסד יעשה זה להשקות מי סוטה שהוא דין גמור אל האשה, ותירץ ז״ל אלא לאסגאה שלמא בעלמא קא אשתדל בהאי ולאסגאה חסד, דאי ההיא אתתא אשתכחת זכאה כהנא אסגי שלמא בהו, ולא עוד אלא דמתעברא בברא דכר, ואי לא אשתכחת זכאה איהו לא עביד דינא אלא ההוא שמא קדישא דאיהי קא משקרת ביה וכו׳. לכן אמר והשביע אותה הכהן, ואעפ״י שהוא איש חסד, אין זה כנגד מדתו, שהרי היה פותח בזכות, ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך וכו׳ הנקי ממי המרים המאררים האלה. שהיה בא נקיות וטהרה וטובה גדולה מן המים האלה, שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, שחורים יולדת לבנים. ואת כי שטית. אם תאונה אליך רעה אין הכהן גורם, רק את חבת בעצמך ואת הגורמת אליך רעה כי שטית וכו׳. והשקה את האשה. כתב רש״י ז״ל אין זה סדר המעשה, שהרי בתחלה מקריב מנחתה וכו׳. וכבר כתב הרא״ם ז״ל, דלת״ק משקה אותה ואח״כ מקריב מנחתה. וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות סוטה. ועכ״ז לר״ש יקשה למה לא שמר הכתוב סדר הדברים. ונלע״ד שיובן עם מאי דתנן בפ״ג דסוטה (יט:), נמחקה המגלה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ז״ש וכתב את האלות האלה וכו׳ ומחה אל מי המרים. ואז והשקה את האשה בעל כרחה שלא בטובתה כיון שכבר נמחקה המגלה. ולא בא הכתוב להורות סדר המעשה, שהרי חזר וכתב אחר הקטרת המנחה, והשקה את המים ודוק. ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. קשה שאם לא נטמאה האשה ודאי דטהורה היא. אמנם נלע״ד שהכתוב רומז לג׳ מצות שהאשה חייבת בהן. ואם לא נטמאה האשה, שקוצה חלתה בטהרה. וטהורה היא מטומאת נדה. ונקתה בהדלקת הנר שהוא שלום הבית, ובזה ונזרעה זרע, דהיינו זרע קדוש וטהור, כמו שאמרו בפ״ב דשבת (כג:), חזא דהוה רגיל בשרגא טובא, אמר גברא רבה נפיק מהכא, נפק מינייהו רב שזבי.

ובמדבר רבה פ״ט. ואם לא נטמאה האשה לשעבר, וטהורה היא לעתיד לבא, אותה שעה ונקתה מן האלות ומן השבועה ונזרעה זרע. הרגיש בעל המ׳ בכפל הכתוב, ולכן אמר ואם לא נטמאה לשעבר, וטהורה היא ל״ל. ממאי דתנן אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא בפ״ב דסוטה. אותה שעה וכו׳. שיובן עם מאי דאיתא שם, שאם תזנה לעתיד אותם המים ששתתה יבדקו אותה באותו זמן, אעפ״י שאין הלכה כר״מ ע״ש במשנה (רבי מאיר אומר, אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא. רע״ב: אמן שלא אטמא. שאם תטמא לאחר זמן, מים מערערים אותה. ואין הלכה כרבי מאיר.).

ושנינו בפ״ק דסוטה (משנה ד), היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות וכו׳. ופי׳ הרב בעל תי״ט כלומר שכמו שמאיימין יותר על עידי נפשות מעל עידי ממונות, וכדתנן במשנה ה׳ פ״ד דסנהדרין, כמו כן מאיימין יותר על האשה. אבל לא שאותו איום עצמו אומרים לאשה, שאין ענינו לענינה כלל עכ״ל. ואני בעניי אומר דבמחילה מכבוד תורתו לא דק, כי אותו האיום עצמו אומרים לה, שלכן האריכה המשנה בלשונה, שהיה די שתאמר ומאיימין עליה כדיני נפשות, אלא שאמרה כדרך שמאיימין על עידי נפשות. שר״ל אותן הדברים עצמן, הוו יודעין שלא כדיני ממונות, כן אומרים לאשה הוי יודעת וכו׳ שלא תאבד דמה ודם זרעיותיה. וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שפי׳ על עידי נפשות, כדאמרי׳ בסנהדרין הוו יודעין וכו׳. ומוסיפין לה הרבה יין עושה וכו׳. כלפי מ״ש שם במדבר רבה פ׳ ט׳. וחוטא ילכד בה. זה שרואה את אשתו שהיא קולנית ורגלה רמה ופרוצה בשחוק ואינו מקנא בה, לפי שדרכן של בנות ישראל לא קולניות ולא רגל רמה ולא פרוצות בשחוק. וז״ש הרבה יין עושה. וכתיב זנות ויין ותירוש יקח לב (הושע ד, יא). הרבה שחוק עושה. ולא פרוצות בשחוק. הרבה ילדות עושה. ורגלה רמה, פעם בחוץ פעם ברחובות, ובנות ישראל נאמר עליהן כל כבודה בת מלך פנימה. הרבה שכנים וכו׳. שלא תהיה קולנית, מפטפטא עמהון, ולכן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים וכו׳.

דבר גדול יש בעולם, הוא היין שכתוב בו המשמח אלקים ואנשים (שופטים ט, יג). ועכ״ז יש בו גרעון גדול ונזק שלם, שלכן צותה תורה יין ושכר אל תשת וכו׳ (ויקרא י, ט). ועל זה איתא בויקרא רבה ריש פ׳ י״ב ז״ל, אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש (משלי כג, לב). מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אדם לחוה, דא״ר יהודה בר אלעאי אותו העץ שאכל ממנו אדה״ר ענבים היו, שנאמר ענבימו ענבי ראש (דברים לב, לב). אשכלות הללו הביאו מרורות לעולם. שיובן עם מ״ש בריקנאטי פ׳ בראשית ע״פ ותרא האשה (בראשית ג, ו). ראתה דם, כי כשסחטה ענבים מאשכול הכופר אירע בה מדה כנגד מדה, ומכאן תבין טומאת האשה בימי נדותה כי הפרידה היין המשומר בענביו ע״כ. ז״ש שע״י שסחטה ענבים ושתתה יין פירסה נדה והוצרכה לפרוש מבעלה. וזהו שהפריש היין בין אדם לחוה. ובשביל זה אמר הכתוב אחריתו כנחש ישך. שהוא הנחש הקדמוני שפיתה לחוה ע״י היין, ובזה וכצפעוני יפריש. ונלע״ד שזהו מ״ש בפ״ח דסנהדרין (ע.), רבא אמר אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג, לא). אל תרא יין שאחריתו דם ע״כ. הכונה כמ״ש ותרא האשה, שראתה דם. אף אתה אל תרא יין לפי שאחריתו דם כנז׳. ד״א וכצפעוני יפריש. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין נח לבניו לעבדות, דכתיב וישת מן היין וישכר וכו׳ (בראשית ט, כא). שמתוך כך אמר ארור כנען (כה). ע״כ. להבין זה נבאר מ׳ הובא בילקוט פ׳ נח ז״ל, ויטע כרם (בראשית ט, כ). בא לקראתו השטן, א״ל רצונך שניטענה יחדיו אני ואתה, א״ל הן מיד הביא תחלה רחלה אחת ושחטה על הגפן, ואח״כ הביא אריה א׳ ושחטו על אותו הגפן, ואח״כ חזיר א׳ ושחטו על אותו הגפן. מפני מה עשה כן השטן, כשאדם שותה כוס א׳ הוא כרחלה עניו ושפל רוח, וכשהוא שותה ב׳ כוסות מיד נעשה גיבור כארי, ומתחיל לדבר גדולות ואומר מי כמוני, וכשהוא שותה ג׳ או ד׳ מיד הוא נעשה כחזיר שמתלכלך בטיט ורפש, אף הוא מתלכלך במי רגלים ע״כ. ומלבד טעם המדרש על אלו השחיטות, נלע״ד לומר דבר נאה ומתקבל עם מ״ש במדרש (ילקוט בראשית ט), א״ל הב״ה לנח לא היה לך ללמוד מאדה״ר שלא גרם לו אלא יין, כמ״ד אותו אילן שאכל ממנו אדה״ר גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין, עשרת השבטים לא גלו אלא בשביל היין, שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין וכו׳. בב״ר פ׳ ל״ו. הנה כי כן בבא נח ליטע כרם בא לקראתו השטן, הוא יצה״ר הוא מלאך המות לפתותו ביין כשם שפיתה לחוה. ולכן הביא תחלה רחלה, רמז לחוה שנתפתתה לדברי הנחש כרחלה זו שלפני גוזזיה נאלמה. עוד אפשר לומר שרחלה זו הם ישראל, והיינו עשרת השבטים שנק׳ בשם אהלה, שכתוב בהם הוי משכימי בבקר וכו׳ יין ידליקם (ישעיה ה, יא). ואח״כ הביא אריה, הוא שבט יהודה שגלו ביד נבוכדנא׳ מלך בבל שנק׳ אריה, והוא מ״ש בויקרא רבה סוף פ׳ י״ב. אמר הב״ה בית גדול היה לי ולא החרבתיו אלא מפני היין. וזה כלפי מ״ש שם, א״ר יודן כל אותן ז׳ שנים שבנה שלמה את ב״ה לא שתה בהן יין, כיון שבנאו ונשא את בת פרעה, אותו הלילה שתה יין וכו׳, באותה שעה עלה בדעתו להחריב את ירושלים. ואח״כ הביא חזיר רמז למחריב בית שני, יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד). ובין האריה ובין החזיר סופם להישחט, כדכתיב פורה דרכתי לבדי וכו׳ (ישעיה סג, ג). ובזה מובן מ״ש כך הפריש היין בין נח לבניו לעבדות, וזה כי בפ״ח דסנהדרין (ע.), דרש עובד גלילאה י״ג ווין נאמרו ביין, ויחל נח וכו׳ (בראשית ט, כ). וזה כי הם במספר אח״ד, שעד עתה היו לאחדים שלשה אלה בני נח, וכיון שנתקלל כנען, וחם הוא אבי כנען, נפרד מאחיו, וכל זה גרם היין שהפריש בין נח לבניו לעבדות, עבד עבדים יהיה לאחיו. (ויקרא רבה פ׳ יב), ד״א וכצפעוני יפריש וכו׳ (משלי כג, לב). כך הפריש היין בין לוט לבנותיו לממזרות, הה״ד ותשקן את אביהן יין (בראשית יט, לג). כבר פי׳ במקומו (‏חלק א׳‏ - דרוש ו׳ לפרשת וירא והפטרה.) עם דבריהם ז״ל, כי לוט נתכוון לעבירה, לתאוה יבקש נפרד (משלי יח, א). לפיכך לא יבא עמוני ומואבי וכו׳, אך בנותיו שנתכוונו לשם שמים נתקרבו, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. זהו שהפריש בין לוט לבנותיו, כי יין נזדמן להן במערה כדבריהם ז״ל. ד״א וכצפעוני יפריש וכו׳. כך הפריש היין בין אהרן ובניו למיתה, דתנא ר״ש לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד ע״כ. כי אהרן נכנס להקטיר קטרת ולא מת, ובניו נכנסו ויצאו שרופים לפי שהקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אותם. ולכן צוה הב״ה לאהרן יין ושכר אל תשת. וא״ת והלא היין מתנסך ע״ג המזבח, לכן אמר ולהבדיל בין הקדש ובין החול. דהיינו בין היין של קדושה המתנסך ע״ג המזבח, ובין היין של חול שמחלל האדם מקדושתו כדלעיל.

ובזה נבא לביאור ההפטרה בשופטים י״ג. ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה. תחלה יש לדקדק מאי ויהי לשון צרה, כי מה צרה היתה כאן, דאילו על מה שאירע לשמשון אין זה מקומו, וכבר בעת מפלתו כתיב ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק וכו׳ (שופטים טז, ד). ועוד מאי ממשפחת הדני, דהיל״ל משבט הדני. ואם אשתו עקרה ודאי דלא ילדה ולמאי אצטריך. אמנם במדבר רבה פ׳ י׳. ויהי איש אחד מצרעה. א״ר לוי כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות. א״ר יודן כל מקום שנאמר כלשון הזה בצדיקים שקול הוא כל״א צדיקים, מנין ויהי איש אחד. כל מקום שנאמר אחד, גדול הוא. וכן באלקנה הוא אומר אחד, לפי שלא היה בדורו כיוצא בו ע״כ. וכבר קידמנו בעל כלי יקר בריש שמואל, כי אז״ל שאין העולם חסר מל׳ צדיקים, שנאמר כה יהי״ה זרעך. לזה אמר שזה שקול כל״א צדיקים, שהוא יותר גדול. ואני מוסיף עוד ע״ד מ״ש במגלה פ״ב (יח.), מנין שקראו הב״ה ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל אלקי ישראל (בראשית לג, כ). ויקרא לו ליעקב אל. ומי קראו אל אלקי ישראל ע״כ. וזה כי הב״ה ברא העולם והצדיק בזכיותיו מקיימו, כי צדיק יסוד עולם, ובזה נעשה שותף להב״ה במעשי בראשית, לכן נק׳ אל, שהוא שקול כל״א צדיקים. ולכן התחיל ויהי ל׳ צער, כי יותר טוב שיהיו ל׳ צדיקים בעולם, אך כשאין בעולם ל׳ צדיקים רק צדיק א׳ ששקול ככלם, אין זה אלא צער להיות העולם צלול מהצדיקים, וזהו ויהי איש אחד מצרעה. ואמר ממשפחת הדני, שהיו עע״א ע״י פסל מיכה שלקחו ככתוב שם, ובמדבר רבה איתא אינו אומר משבט אלא ממשפחת הדני, מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה, וכן מנוח היה מדן ואשתו היתה מיהודה, נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה ע״כ. ואיתא בפ״ד דקדושין (ע:), א״ר חמא בר חנינא כשהב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל ע״כ. לכן אמר ממשפחת הדני, שהשרה הב״ה שמו עליו, כמו החנוכי הפלואי. ואיתא שם, למה נק׳ שמו מנוח, שזכה לדבר עמו מלאך, והנבואה נק׳ מנוחה, כמ״ד ונחה עליו רוח ה׳ (ישעיה יא, ב) ע״כ. וגם שמשון בנו זכה לרוח הקדש, ותחל רוח ה׳ לפעמו במחנה דן. וכל זה לפי שנדבק לשבט יהודה, וכמ״ש בב״ר (פ׳ צח), דן ידין עמו (בראשית מט, טז). אלולי שנדבק למיוחד שבשבטים אפילו שופט א׳ שהעמיד לא היה מעמיד. לפי ששבט דן עבדו ע״א, ולכך אלולי שמנוח נשא אשה מיהודה לא היה מעמיד אפילו שופט א׳. אמנם מן המדרש הנ״ל נראה כי בשביל שאמרו מות נמות כתיב ויהי ל׳ צרה. כי להיות שהקדים ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳ ולא היה חזון נפרץ, לכן כתוב ויהי ל׳ צער, כי לא ניסו באלה, ואמרו מות נמות כי אלקים ראינו. כל זה הקדים הכתוב לפי ששמשון נדבק בנשים נכריות, שלא נאמר כי אביו ואמו גרמו לו, כי אדרבא שניהם היו צדיקים ממשפחות מיוחסות שבישראל, ולכן ואשתו עקרה. לא שהיתה ראויה להיות כן, אלא שלא ילדה שלא היתה ראויה להוליד בן שנדבק בבנות פלשתים. אך והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, ובזכות זה ראוי שיבא לעולם.

ובמס׳ ריש פ׳ מטות, יחל ה׳, ג׳ פתחין וב׳ קמצין. וסי׳ לא יחל דברו (במדבר ל, ג). יחל ישראל אל ה׳ כי עם ה׳ החסד (תהלים קל, ז). יחל ישראל אל ה׳ (תהלים קלא, ג). מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון והיא יחל להושיע וכו׳ (שופטים י, יח). ב׳ בתראי קמצין. איתא בב״ר פ׳ צ״ח. לפי שהיה אבינו יעקב רואה את שמשון וסבור בו שהוא מלך המשיח, כיון שראה אותו שמת אמר לישועתך קויתי ה׳ ע״כ. ז״ש לא יחל דברו. שלא יעשה דברו חולין, שהבטיח לגאול את ישראל באחרית הימים, וכבר כתבנו במקומו כי ג׳ תקוות הנה, כי כנגד תקות ההבטחה לא יחל דברו. וכנגד תקות החסד כי עם ה׳ החסד. וכנגד תקות הכבוד יחל ישראל אל ה׳ מעתה ועד עולם. כי זה כבודו שלא יעזבם ולא יטשם כאשר עשה מימי עולם, ואלו הם ג׳ פתחין, שידיו פתוחות להיטיב לישראל, ועוד לרמוז למ״ש פתחי לי פתח כחודה של מחט וכו׳. כי אין ישראל נגאלין אלא מכח תשובה ומעשים טובים. ולפי שבכל דור יש קץ ומזמין הב״ה איש הגון להיות משיח לגאול את ישראל ככתוב במקומו, לכן אמר מי האיש אשר יחל וכו׳ הוא יהיה לראש. וכן היה שמשון בדורו, והוא יחל להושיע את ישראל. עוד יחל ישראל אל ה׳. זה ישראל סבא שראה את שמשון וסבור שהיה משיח, וכשראה שגם הוא ימות, חזר ואמר יחל ישראל אל ה׳ מעתה ועד עולם. כי לא יבצר מה׳ להזמין גואל אחר להושיע את ישראל. וירא מלאך ה׳ אל האשה וכו׳. יש לדקדק למה כשנראה אל האשה קראו מלאך ה׳, ואח״כ ויעתר מנוח וכו׳ כתוב ויבא מלאך האלקים עוד אל האשה. ועוד קשה למה נראה המלאך אל האשה ולא אל בעלה, אמנם איתא שם במדבר רבה, ואשתו עקרה ולא ילדה (שופטים יג, ב). מלמד שהיה מחלוקת בין מנוח לאשתו, הוא אומר לה את עקרה ולכך אינה יולדת, והיא אומרת לו אתה עקור ולכך לא ילדתי, וירא מלאך ה׳ אל האשה. מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה, שזכתה לדבר עמה מלאך ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה והיא מונעת ההריון ולא בעלה, לכך דבר עמה ע״כ. והנה מצינו בפ׳ וירא שהב״ה שינה כדי להשים שלום בין איש לאשתו, ששרה אמרה ואדוני זקן, והב״ה אמר לאברהם למה זה צחקה שרה לאמר וכו׳ ואני זקנתי. אף כאן וירא מלאך ה׳ אל האשה. לומר אליה כי עקרה היא, ולכן מפני דרכי שלום לא בא אל מנוח לומר לו כן, וכ״כ שם במדבר רבה פ׳ ט׳. גדול השלום ששינה המלאך שדיבר עם מנוח מפני השלום, שלאשה אמר הנה נא את עקרה ולא ילדת, ולא סיפר דבר זה למנוח. ועוד שם בפ׳ י׳. ויאמר לי הנך הרה (שופטים יג, ז). אבל מה שאמר לה הנה נא את עקרה, לא גילתה לו שלא רצתה לגלות קלקולה. ולכן קראו מלאך ה׳, שאחז מדתו של מקום להשים שלום בין איש לאשתו, לכן נראה אל האשה. ואמר לה הנה נא את עקרה. והקלקול בא ממך ולא מבעליך, אך והרית וילדת בן. ולפי שזה הבן ידבק בבנות פלשתים. ועתה השמרי נא. כלפי מ״ש שם, גלוי היה לפני הב״ה ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך הזירו בנזיר שלא יהיה שותה יין, שהיין מביא לידי זימה, ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אלו היה שותה לא היה לו תקנה ע״כ. ז״ש ועתה, הגם שלא יצא לאויר העולם, השמרי נא בלשון בקשה וכו׳. וקשה שהרי צוה אותה בפירוש, ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא. וא״כ מאי השמרי נא. ועוד קשה שכשבאה האשה ותגד לאישה, אמרה לו ויאמר לי הנך הרה ויולדת בן ועתה אל תשתי יין ושכר וכו׳. ולא ספרה לו מה שאמר לה תחלה השמרי נא, וכשהמלאך נראה להם פעם שנית, התחיל ואמר מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר מכל אשר יצא וכו׳ כל אשר ציויתיה תשמור. שנראה שמלבד זה יש שמירה אחרת. אשר על כן נלע״ד שכונת המלאך באמרו השמרי נא, הוא להזהירה שתשמור לפיה מחסום מכל מאכל ומשקה מרובה, ממאכלים המזיקים וכיוצא אשר דרך הנשים המעוברות לאכול ולשתות דברים המזיקים לה ולולד, ויותר מזה ואל תשתי יין ושכר וכו׳. ולכן מתחלה לא הגידה זה לבעלה, שלא תתגנה בעיניו לומר שצריכה זירוז על זה. אך המלאך שגם זה מן ההוכחות להרחיק את שמשון מן העבירה, חזר וזירזה מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. ודוק.

הנה די בזה הערה כי היין בוגד גורם תקלה לעולם. ולכן צוה ה׳ בפ׳ זאת, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. וקשה מאי כולי האי, שהיה לו לומר בקצור איש כי ידור להזיר לה׳. מאי נדר נזיר להזיר. ומאי הפלאה זו. ועוד יש לדקדק בפ׳ זו שתחלה כתב כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וכו׳, ואח״כ בגילוח הוסיף ואמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו. ואח״כ בטומאה אמר כל ימי הזירו לה׳ וכו׳. וצריך לתת טעם לדברים אלה. אך תחלה נבאר מ׳ ז״ל בפ״ק דנדרים (ט:), תניא אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא א׳. פעם אחת בא אדם א׳ נזיר מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה נאה. אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה. העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו בני כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳ ע״כ. וקשה מהיכן הכיר שמעון הצדיק שזה נזר להשחית שערו, דלעולם אימא לך שגדל שערו בימי נזירותו, עוד מה רצה להודיענו באמרו רועה הייתי לאבא בעירי. יאמר בקצור נסתכלתי בבבואה שלי וכו׳, ואם פחז יצרו עליו, יגלח שערו תכף ומיד מבלי ידור בנזיר. אמנם איתא בתעניות פ״א (יא.), אמר שמואל, כל היושב בתענית נקרא חוטא, שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי באיזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק״ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר עאכ״ו. ר״א אומר נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. והלא דברים ק״ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר עאכ״ו. וצריך להבין במאי פליגי שזה קראו חוטא וזה קראו קדוש. אך שם כתוב לאמר, א״ר ירמיה אר״ל, אין ת״ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט ממלאכת שמים. א״ר ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא, כלבא ליכול שירותיה. ופרש״י חלש הוא ואינו יכול ללמוד. כלבא ליכול סעודתו. ולכך המתענה אינו מועיל לו, אלא כמי שמתענה מפני שאין לו מה יאכל ע״כ. ולי הצעיר נלע״ד לומר דבר נאה ומתקבל, דלמה אמרו כלבא ליכול שירותיה, ויובן במה שידענו שהתענית הוא כמו קרבן, וכמ״ש בזהר פ׳ שמות דף כ׳ ב׳ ז״ל, א״ר יהודה מתוך תעניתו של אדם מחלישין איבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה. והיינו דא״ר אלעזר כד הוה יתיב בתעניתא הוה מצלי ואמר, גלוי וידוע לפניך ה׳ אלקי ואלקי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי וכו׳, יהי רצון מלפניך שיהא ריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה והקרבן ותרצני. ובזהר פ׳ בלק דף רי״א א׳. תנא בשעתא דקרבנא אתוקד ע״ג מדבחא, הוו חמאן דיוקנא דחד אריא רביע על ההוא קרבנא ואכיל ליה, וכד ישראל לא הוו זכאין כל כך, הוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע עליה, כדין הוו ידעין ישראל דבעיין תשובה וכדין תייבין וכו׳. הנה כי כן ת״ח שיושב בתענית שהוא כמקריב קרבן וממעט מלאכת שמים שמבטל לימודו, אין קרבנו רצוי ובא הכלב לקבל קרבנו כמו שהיה ע״ג המזבח בשעה שלא היה הקרבן רצוי ומקובל. בזה הרוחנו פי׳ המאמרים הנ״ל, דמר אמר חדא ומא״ח ולא פליגי, דודאי מי שמצער עצמו שאינו יכול להתענות וממעט ממלאכת שמים, אם מתענה נקרא חוטא. אבל מי שצריך תשובה ומתענה לכפר את חטאו אז נק׳ קדוש. וזה היה מעשה באותו אדם שבא מן הדרום, ששם החכמה כמ״ש הרוצה להחכים ידרים. וראה שמעון הצדיק שהיה יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. שמזה הכיר שהיה כן קודם שנזר, שהרי שנינו נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. וא״כ איך היו קווצותיו סדורות לו תלתלים, אלא ודאי שקודם הנזירות היה כן, והיו ימים מועטים שנדר נדר נזיר. ולפיכך שאלו מה ראית להשחית שערך זה נאה. והשיבו רועה הייתי לאבא בעירי. הוצרך לומר כן לפי ששנינו בקדושין פ״ד (פב.), לא ילמד אדם את בנו רועה וחנוני, שאומנותן אומנות לסטים. ופרש״י רועה בהמות שלו, שמרעה אותן בשדות אחרים. וכ״כ בטור ח״מ סי׳ ל״ד. לכן אמר רועה הייתי לאבא. שלא היו בהמות שלו, כי אין לבן בנכסי האב בחיי אביו כלום, ועוד בעירי, אפשר שהכוונה בשדות שלו, ועוד בעירי ולא בשדות, כדי שלא ירעו בשדות אחרים. והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי. לאפוקי שלא ראה עצמו במראה שהוא איסור גדול, כדאיתא בזהר פ׳ פקודי דף רס״ז א׳ ז״ל, לגו דהאי היכלא קיימא חד ממנא אחרא דאתער ליה לב״נ, לבתר דאיהו מתקן גרמיה ומסלסל בשעריה, יטול בידיה חד מראה לאסתכלא ביה, ובהאי אתער לההוא רוחא אחרא וכו׳ ע״ש (העזה פניה ותאמר לו (משלי ז). בגין דבהאי היכלא קיימין כל קטיגורין, וכל שליחאן בישין דמשתכחי לגבי דבר נש, ועבדי ליה דיתקן בתקונוי ויסלסל בשעריה, ויתסחי ויתתקן בגין דיסתכלון ביה. הכא קיימא רוחא חדא דאקרי סקטופ״ה. ודא הוא ממנא על כל תקונא וסלסולא דבני נשא. לגו דהאי היכלא קיימא חד ממנא אחרא, דהאי ממנא אחרא, איהו אתער ליה לבר נש, לבתר לאתערא לון, דהא איהו יהא מתקן גרמיה ומסלסל בשעריה, שוי ליה בידיה חד מראה דאיהו חיזו לאסתכלא ביה, ושוי ליה בידיה ואסתכל ביה, וחמי דיוקניה בההוא חיזו. ובהאי אתער לההוא רוחא חילא אחרא דאקרי עס״ירטא, ומהכא נפקי כל אינון דאחזיו כדיבין לבני נשא בחלמייהו. וכל אינון דאחזיין מלין ולא מתקיימי בהו אלא לערבבא לון. ולבתר כד אינון בני נשא אתמשכאן בההוא חיזו דאקרי מראה, כדין כלהו בגסותא דרוחא דילהון, והאי רוחא דאקרי עסי״רטא, איהו אתער לחד רוחא ממנא דאיהו תחות ידיה, ועאל בנוקבא דלתתא דכל נוקבין, וסליק מתמן חד רוחא אחרא, דאיהו ממנא עם ההוא רוחא דאקרי אסכר״א כדקאמרן. ודא איהו לילית אימא דשדין, וכד ההוא בר נש אתער להאי רוחא אחרא דאקרי עסירט״א, כדין אתחבר עמיה דההוא בר נש, ואתקשר עמיה תדיר. וכדין בכל ריש ירחא וירחא אתער ההוא רוחא, דחיזו בישא בהדה דלילית, ולזמנין דאתזק מנייהו ההוא בר נש, ויפול לארעא ולא יכיל למיקם או ימות, וכל דא גרים ההוא חיזו דמראה דאיהו מסתכל ביה. דהא כמה דאחזי גסותא דרוחא בלביה, הכי נמי אסגי רוחא בישא לגביה. ועל דא כלא קיימא בההוא אתערו דלתתא.). ופחז יצרי עלי. דאיתא בב״ר פ׳ כ״ב. א״ר אמי אין יצה״ר מהלך לצדדים אלא באמצע פלטיא, ובשעה שהוא רואה אדם ממשמש בעיניו מתקן בשערו מתלה בעקבו, הוא אומר הדין דידי הוא ע״כ. א״ל רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך וכו׳. כי השער מתגדל גם אחרי מותו לפי שגדל בטומאה, מה שאין כן בשערות הזקן, ולכן אותיות שער הוא שרע, מלשון או חרום או שרוע (ויקרא כא, יח). שר״ל יתר, וכל יתר כנטול דמי. והם ג״כ אותיות רשע, ואבשלום יוכיח שנתגאה בשערו ונתלה בשערו. העבודה שאגלחך לשמים. שאם היה מגלח שערו בלי סבה, ישוב ויצמח ויחזור לסורו. או כי לא יניחנו יצרו לגלח שערו, ולכן ליצרו נשבע, העבודה שאגלחך לשמים. עמדתי ונשקתיו על ראשו דוקא, כי קיים בעצמו החכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד). ואמרתי לו כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך דווקא הכתוב אומר איש כי יפליא וכו׳. כי זה הטעם שהותר לידור בנזיר ולאסור עצמו במותר לו, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכמ״ש ז״ל (נזיר ב.), הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וזש״ה דבר אל בני ישראל. דבר קשות כלפי הנוזרים בלי טעם שנק׳ חוטא, ואמרת אליהם. שמצוה לידור בנזיר כשיצרו תוקפו, איש או אשה כי יפליא, שהוא פלא להפריש עצמו מבני אדם השותים במזרקי יין לנדור נדר נזיר, אך כוונתו להזיר לה׳ שלא יפתנו יצרו לעבור עבירה. מיין ושכר יזיר וכו׳. וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל. קשה דהיה לו להתחיל מהענבים ואח״כ היין, אלא רצה להורות כי עיקר האיסור הוא מפני היין, אך לעשות משמרת למשמרתו, ענבים לחים ויבשים לא יאכל. וכן מצאתי להראב״ע ז״ל, וטעם חומץ יין והמשרה והענבים, לשום גדר שירחק מן היין כלל עכ״ל. ועיין בזהר פ׳ זו קכ״ז א׳ (תא חזי, איש כי יפליא לנדור נדר. נזיר דאקדים בהאי עלמא לאתקדשא בקדושה דמאריה, מיין ושכר יזיר חומץ יין וגו׳ (במדבר ו). הכא אית לאסתכלא, כיון דאסיר ליה חמרא, ענבים למה. דהא בכהני כתיב, יין ושכר אל תשת וגו׳. יכול ענבים נמי לא, בענבים שרי. הכא לנזיר, מאי טעמא אסר ליה ענבים. אלא עובדא דא ומלה דא רזא עלאה הוא, לאתפרשא מן דינא בכלא. והא ידיעא, ההוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה ענבים הוו. ודא הוא רזא דמלה, דהא יין ושכר וענבים בסטרא חד אתאחדו. יין לעילא, ואוקמוה. שכר לשמאלא, דהא שכר מיין נפקא. ענבים דכניש כלהו לגבייהו, ודא הוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה. בגין כך כלא בחד סטרא אתאחד. ואי תימא דהאי נזיר שביק מהימנותא עלאה, לאו הכי אלא לא אתחזי ביה עובדא מסטר שמאלא כלום. תא חזי, דהכי אוליפנא מספרא דרב המנונא סבא, והכי הוא. כתיב גדל פרע שער ראשו. בעי דיתרבי שער רישיה ודיקניה, ויתפרש מיין ושכר וענבים, בגין דכלהו סטר שמאלא, ולא תליין שערא. יין אימא עלאה. שכר סטרא דאחידו ביה ליואי, ונפקי מיין עלאה ולא תלי שערא. ובגין כך, כד סליקו ליואי לההוא אתר בעיין לאעברא כל שערא דלהון, כמה דאת אמר והעבירו תער על כל בשרם (במדבר ח).). והוא מאי דאיתא בפ״ק דע״א (יז.), לך לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב. כלומר לך לך ולא לכהן אומרים סחור סחור, ב׳ פעמים כנגד הענבים והיין, שמשניהם לכרמא לא תקרב, לא כן הכהן שנאמר בו, יין ושכר אל תשת. ולא אסר לו הענבים, כי כהנים זריזין הן. וחזר ואמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וכו׳. להורות שאין לעשות זה אלא כל ימי נזרו, אך אח״כ אין לאסור עצמו במותר לו, שהרי כתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו. כאן הוסיף נדר לפי שעיקר הנזירות הוא למי שפחז יצרו עליו בעבור שערו, ואז מותר לידור ליצרו לכובשו, ולכן כתוב כשיגלח, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. שהם יצ״ט ויצה״ר שעשו שלום ביניהם כיון שמגלחים לשמים. ולהיות שחוה סחטה ענבים ונתנה לו וע״י זה נקנסה מיתה לאדם ולזרעו עד סוף העולם, לכן הנזיר שהזיר עצמו מן היין לשם שמים, עליו נאמר כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבא. ודוק.

וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד. ואיתא בספרי ע״פ זה והוא מה שהקדמנו, וקשה מאי קמל״ן ר׳ ישמעאל, שאם פירושם הוא יביא את עצמו וכן כלם, למה שינה הכתוב לשונו ולא אמר בפירוש יבא אל פתח אהל מועד, וכן היה לו לומר באחרים, ולא לומר לשון דמשתמע לתרי אנפי, אך נלע״ד דאיתא בויקרא רבה ריש פ׳ ל״ה. אמר דוד, רבש״ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לב״כ ולב״מ וכו׳. וזה כי ההרגל נעשה טבע, ז״ש בנזיר שעד כאן היה מוזר מן היין וגדל פרע שער ראשו, וביום מלאת ימי נזרו היה הולך לגלח שערו, ומכאן ואילך להיות שותה יין ומיטמא למתים, לכן צריך שישנה הרגלו ובעל כרחו יביא את עצמו אל פתח אהל מועד לשוב מדרכו הראשונה. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה וכו׳. זה יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ב מהלכות גירושין ז״ל, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה וכו׳ ע״ש (שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחיב בו מן התורה לעשותו כגון מי שהכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והכה עד שעשה דבר שחיב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.). דברי פי חכם חן. ז״ש והשיאו אותם. בעל כרחם לאכול טבל, כמו שדרשו שם בספרי, מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה. כי אין הישראל חוטא לרצונו אלא שיצרו תוקפו לחטוא, ולכן אמר והשיאו אותם בעל כרחם. כיוצא בו ויקבור אותו בגיא. הלא ידענו כמה כרכורים כרכר מרע״ה שלא למות כי היה רוצה ליכנס לא״י, ובעל כרחו הוצרך לקבור את עצמו ודוק. והקריב את קרבנו לה׳ כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים. ונתן טעם במדבר רבה, כדי להתיר שלשה דברים האסורין לו, היוצא מן הגפן והתגלחת והטומאה. החטאת היה מביא להתיר הטומאה, והעולה להתיר התגלחת, והשלמים להתיר היוצא מן הגפן ע״כ. ואני בעניי אומר שתחלה היה מביא כבשה לחטאת להתיר הטומאה, כי חוה היתה נקבה והתפתתה לדברי הנחש, ככבשה הולכת לתומה וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, והביאה מיתה לעולם שגורמת הטומאה. ולכן הנזיר מביא כבשה להתיר הטומאה, וכבש לעולה להתיר התגלחת, כי העולה באה על הרהור הלב, שפחז יצרו עליו בשביל שערו, ובשביל זה באה העולה לשרוף המחשבות זרות ולהתיר התגלחת לשם שמים. ואיל לשלמים כדי לעשות שלום בין ב׳ יצריו, ואז יוכל לשתות יין, ולא יפתנו יצרו כששותה לצמאו ולא להשתכר. ועם השלמים היה מביא שני מיני מנחה, חלות ורקיקין, ושניהם מצה להגביר יצ״ט על יצה״ר. והיה לוקח הזרוע בשלה מן האיל, לחזק זרועו של היצר טוב, והכל עולה יפה. תרשיש שהם וישפה. והשומע תפילת כל פה. את שונאי ישראל יספה. ויביא אליהו הצופה. ב״ב אמן. בילא״ו.