דרוש כ''ד לפרשת ויקהל ופקודי והפטרות

ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וציפה ראשיהם וחשק אותם.

במדרש (שמות רבה פ' נ''א): אלה פקודי המשכן. כך פתח רבי תנחומא בר אבא איש אמונות רב ברכות. אתה מוצא כל מי שהוא נאמן הב''ה מביא ברכות על ידיו. מי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה. איש אמונות זה משה שהוא נאמנו של הב''ה, שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. הוי איש אמונות רב ברכות, שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן. ואץ להעשיר לא ינקה זה קרח שהיה לוי ובקש ליטול כהונה גדולה, ומה היה סופו ותפתח הארץ את פיה, ע''כ.

יורו המורים וחכמי האמת, אין אדם נוגע במוכן לחבירו, וכן הם אומרים בפ''ג דיומא: ת''ר בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד, שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים וכו', הללו פתן מתעפשת והללו אין פתן מתעפשת, כששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הב''ה לכבודו בראו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי וכו'. וחזרו בית גרמו למקומן וכו'. ת''ר בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטרת ולא רצו ללמד, שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים וכו'. של הללו העשן מתמר ועולה כמקל של הללו מפצע לכאן ולכאן, וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הב''ה למענהו ברא, שנאמר כל פעל ה' למענהו. וחזרו בית אבטינס למקומן וכו'. וקשה מה נשתנו אלו מאלו שבבית גרמו אמרו כל מה שברא הב''ה לכבודו בראו, ובשל בית אבטינס כל מה שברא למענהו ברא, וכבר הרגיש בעל חדושי אגדות בקושיא זו ותירץ כדרכו. וגם אנו נאמר כי של בית גרמו היו עושין מעשה בפת עצמו שבשבילו לא היתה הפת מתעפשת, כמ''ש שהללו מסיקין בחוץ ואופין מבחוץ והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים. ובזה שייך שפיר כל שברא הב''ה בעולמו לכבודו בראו, שנתן ה' חכמה ותבונה בהמה לעשות מלאכת הקדש בדרך הישר שאין פתם מתעפשת, שלא יאמרו הקריבהו נא לפחתך. וזהו כבודו ית', כדאיתא בסוף פ''ג דחגיגה: אריב''ל נס גדול נעשה בלחם הפנים כסדורו כך סלוקו, שנאמר לשום לחם חם כיום הלקחו. ולכן ברא את אלו של גרמו לכבודו ולא רצה שיכנסו אחרים בתחום שלהם, שאם לא כן היה יכול לעשות בדרך נס שגם בשל אומנין של אלכסנדריא לא תהא מתעפשת, אלא בשביל שאין אדם נוגע במוכן לחבירו לא רצה לעשות כן. אך במעשה הקטרת לא היו של בית אבטינס עושין כלום יותר מהאומנין, אלא שלהעלות העשן מתמר ועולה היו יודעים עשב א' ששמו מעלה עשן. ובזה אין כבוד יותר כיון שמעשה הקטרת עולה יפה ולא היו גורעין במעשה הקטרת כלום. ועל זה אמרו חכמים כל מה שברא הב''ה למענהו ברא, כי לא לחנם ברא אותו העשב להעלות העשן כתמר. ואפשר שזה יהיה כלפי מ''ש בזהר פ' ויקהל דף רי''ח ב': כגונא דא קטרת כל מאן דארח בההוא תננא כד סליק ההוא עמודא מההוא מעלה עשן, הוה מברר לביה בברירו דנהירו בחדוה למפלח למריה ואעבר מיניה זוהמא דיצר הרע ע''כ. ולכן אמר הכתוב כל פעל ה' למענהו. שידעו ויכירו כי לה' המלוכה ולא ברא דבר לבטלה. וגם רשע ליום רעה. שבראותו אותו העשן עולה כתמר היה נותן אל לבו להדריך מעשיו בדרך הישר ולהסיר יצה''ר מלבו. וכמ''ש בילקוט תהלים מזמור צ''ב: מה תמרה וארז לבן מכוון למעלה אף צדיקים לבן מכוון למעלה להב''ה ע''כ. ומסיים שם: מכאן אמר בן עזאי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך, משלך יתנו לך אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגע בחברתה אפילו כמלא נימא ע''כ. שיובן עם מ''ש (יומא ג, יא): על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה. שפירשוהו על בית אבטינס ובית גרמו שלפי שנתנו טעם לדבריהם לא נענשו אך על בין קמצר נאמר ושם רשעים ירקב. ופי' בגמ' דלא מסקינן בשמייהו. ז''ש בשמך יקראוך. שמותר לקרוא לבנו על שמם דלאו רשעים נינהו, ובמקומך יושיבוך שהחזירום חכמים למקומן. משלך יתנו לך, לפי מ''ש שם שהוצרכו חכמים לכפול שכרן כדי שיחזרו למקומן, כי מאת ה' היתה זאת לפי שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, ולא זו בלבד אלא אף המלכות שנגזרה מן השמים אין מלכות נוגעת בחברתה וכו'.

כאשר שמענו כן ראינו שהזמין הב''ה את דוד להלחם בגלית הפלשתי ועלה בידו להרגו כי מזומן היה לכך מאת ה', והוא מ''ש בשמואל א' י''ז. הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי. שצריך להבין מהו זה שאמר הלא אנכי הפלשתי והלא כבר נזכר לעיל, ומהו ברו לכם איש. ואח''כ אמר תנו לי איש ונלחמה יחד. אך תרגם המתרגם: אנא הוא גלית פלשתאה דמן גת דקטלית תרין בני עלי כהני חפני ופינחס, ושביתי ית ארון קיימא דה' וכו', ואתון בני ישראל מה גבורה עבד לכון שאול בר קיש דמן גבעת שאול דמניתון יתיה מלכא עלוויכון, אם גבר גיבר הוא יחות ויעבד קרבא עמי ואם גבר חלשא הוא בחרו לכון גברא ויחות לותי. אלה הם דברי אותו הרשע שהיה משבח עצמו על ששבה את הארון. אך שקר היה דובר על שאול, שהרי אמרו שם וירץ איש בנימין מהמערכה. וכתוב בילקוט שמואל א' ד'. זה שאול, במערכה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית. וזהו שאמר הלא אנכי הפלשתי הידוע שהרג את הכהנים ושבה את הארון, ואע''פ שבא שאול וחטף את הלוחות, לא מגבורה שהיתה בו רק שלא השגחתי בו, אך אם יבא למלחמה אדעה מה אעשה לו. ופיו הכשילו שאמר ברו לכם איש ויר''ד אל''י, ס''ת גימטריא דו''ד. ועוד איתא שם בילקוט שמואל א' י''ז. גלית, שבא בגילוי פנים לפני המקום, שאמר ברו לכם איש וירד אלי, ואין איש אלא הב''ה, שנאמר ה' איש מלחמה. אמר הב''ה אני מפילו ביד איש, שנאמר ודוד בן איש אפרתי. ע''כ. דקדקו רז''ל וירד אלי שהיל''ל ויבא אלי, אלא שכונתו על אלקינו שבשמים שירד אליו, והוא מה שאמר אנכי חרפתי את מערכות ישראל היום הזה, ולבסוף חזר ואמר תנו לי איש ונלחמה יחד. שניבא ולא ידע מה ניבא שסופו ליפול ביד איש זה דוד כנז'.

הרי שהב''ה מזמין לכל א' כפי רצונו ואין אדם נוגע במוכן לחבירו. ואלה הם פסוקי ההפט' במלכים א' ז'. וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי חורש נחשת. דקשה דכיון שאמר שהיה מצור מה הוצרך לומר עוד ואביו איש צורי. אמנם בפ''ג דערכין: א''ר יוחנן מנין שלא ישנה אדם אומנותו מאומנות אבותיו, שנאמר וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור בן אשה וכו'. ואמר מר אימיה מדבית דן, וכתיב ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ע''כ. דקדקו רז''ל מ''ש ויקח את חירם מצור, כי למה לו לשבת בצור, אלא ודאי שלפי שאביו היה עוסק באומנות נחשת לכן הלך לצור ששם עיקר אומנותם בזה, כדכתיב ביחזקאל כ''ז. יון ותובל ומשך וכו' בנפש אדם וכלי נחשת נתנו מערבך. ולכן גם בנו הלך שם שלא לשנות מאומנות אבותיו, ולפי שיצא חוצה לארץ לכן מת אביו ונשארה אשתו אלמנה, וזהו שכתוב בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי. ואירע לו כמו שאירע לאלימלך שלפי שיצא ח''ל מת ונשארה אשתו אלמנה. ובד''ה ב' ב' כתוב בן אשה מן בנות דן ואביו איש צורי וכו'. הגיד הכתוב שאמו מבנות דן, שלכן זכה לעסוק בבית המקדש ולא שינה מאומנות אבותיו, ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ויבוא אל המלך שלמה. ויבוא מלא בוי''ו שבא ברצון טוב, ויעש את כל מלאכתו. ויצר את שני העמודים נחשת שמנה עשר אמה קומת העמוד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסוב את העמוד השני. וקשה למה אמר העמודים בה' הידיעה, ועדין לא הזכירם כלל ועיקר. ועוד קשה למה כתב בראשון הקומה ובשני הסבוב ולא כתב בשניהם בשוה. וכבר עמד הרד''ק ז''ל על זה וכתב ז''ל: אלא אחז הכתוב דרך קצרה. ועדין הדבר צריך ישוב. אמנם בילקוט מלכים שם א' ז'. ויקם העמודים יכין ובועז. יכין כנגד הירח, כירח יכון עולם. בועז כנגד השמש שהוא יוצא בגבורה ועוז, שנאמר ישיש כגבור לרוץ אורח. ע''כ. והנה המאורות שוים נבראו, ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. אך כשקטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר א', אמר לה הב''ה לכי ומעטי את עצמך, ואז נאמר את המאור הגדול ואת המאור הקטן. ולהיות שהמשכן והמקדש שקול ככל מעשה בראשית, כמו שביארנו במקומו. ולכן אלו שתי המאורות הן הן תשמישו של עולם לאורה ולבישול הפירות, בעבור זה עשה שלמה כגנדן שני עמודים, וז''ש ויצר את שני העמודים. הן הנה כנגד השני המאורות הנודעים, ולפיכך כתב העמודים בה', להורות כי כבר נבראו השני מאורות הגדולים והעמודים כנגדן, ואמנם בראשון שהוא השמש אמר הקומה, לפי שעמד בגדולתו ולא נתמעט, וסימן קומתו ח''י אמה, לרמוז שממנו החיות לאדם ולכל הנבראים, וממגד תבואות שמש. ובשני לא נזכר הקומה לפי שנתמעטה הלבנה. ויען כי לנחם אותה אמר לה הב''ה, לימנו בך ישראל ימים ושנים, שישראל מונין ללבנה, והיא ממהרת מהלכה בכ''ט יום י''ב שעות תשצ''ג חלקים, אך השמש שוהא בהלוכו הטבעי שס''ה ימים בקירוב כנודע, ולכן הזכיר בשני הסבוב לפי שממהר בסבובו. ואח''כ כתב ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בועז. גם בזה יקשה שהיה יכול לומר בקצרה ויקם את שני העמודים ויקרא לימני יכין ולשמאלי בועז. אך אמר בשתיהם ויקם להורות כי שתיהם נבראו שוים, ולא היה א' מהם צריך לחבירו, אלא שאח''כ נתמעטה הלבנה ואין לה אור אלא מהחמה, ולכן קרא לימני דהיינו ימין לכניסה שהוא לצד צפון העולם כשהולך למערב. קרא שמו יכין על שם כירח יכון עולם. שלעתיד יהיה אור הלבנה כאור החמה, וזהו יכין לעתיד. וגם לרמוז לצפון העולם שנשאר פרוץ, כנודע שלעתיד ישולם חסרונו. ולשמש שהוא לדרום העולם מצד שמאל לכניסה קרא שמו בועז, שבו עוז וגבורה, רמז שנשאר בגדולתו. ולפי שהשפע יוצא מבית קדש הקדשים להיכל ולאולם ומשם מתפשט לעולם. לכן שם את העמודים באולם סמוך לכניסת ההיכל שעל ידם בא טובה לעולם, וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ולכן סיים שם בילקוט, וכנגדן בגוף שתי עינים. לפי שהעינים גבוהות ונתונות בראש כך היו העמודים גבוהים. והם שתי עינים להאיר לעולם.

הנה כי כן רצה הב''ה לזכות את בצלאל שהוא יעשה המשכן, וכמ''ש בדרוש לפ' תרומה יע''ש. ועתה נבאר מ' ז''ל בשמות רבה סוף פ' מ''ח. ראו קרא ה' בשם בצלאל. הה''ד ארפא משובתם אוהבם נדבה. מה כתיב למעלה הביאו בני ישראל נדבה לה'. ואח''כ ראו קרא ה' בשם בצלאל. אלא כשעשו העגל אמר הב''ה למשה ועתה הניחה לי. אמר לו בדוק אותם שיעשו את המשכן, מה כתיב באותה קלקלה פרקו נזמי הזהב. ומה הביאו נזמים, וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה, ומה כתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז. בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם, ורוח הקדש צווחת ע''י הושע והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. אמר משה לפני הב''ה כתבת כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור. הרי הביאו חמשה, חח, ונזם, טבעת, עגיל, וכומז. ע''כ. וקשה שהרי עיקר קושיתו הוא מה כתיב למעלה וכו', ואח''כ ראו קרא ה' בשם. ולא השיב כלל לכאורה על קושיא זו. עוד קשה שיש כפל ענין במלות שונות. והעיקר שאחר שאמר בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם, למה חזר ואמר כתבת כי יגנוב איש שור וכו'. דמה ענין זה לזה. ועוד שאמר הרי הביאו חמשה, ובפסוק זה לא נזכרו אלא ארבעה: חח, ונזם, טבעת, וכומז. אלא בפ' מטות כתוב ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא אצעדה וצמיד טבעת וכומז. אמנם בעל המ' הוקשה לו כי הנה בפ' תשא קודם כל דבר כתיב ראה קראתי בשם בצלאל וכו'. ואני הנה נתתי אתו וכו' ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד וכו'. וכאן בפ' ויקהל כתוב ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכו'. וכל הענין, ואח''כ כתב כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'. ומתוך הענין נראה שהיו בישראל אנשים שנדבה לבם לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, שכן אמר ויבאו כל איש אשר נשאו לבו. דהיינו לעשות המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה'. וכן כתוב שם וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה. דנראה מכאן שלשון אשר נשאו לבו מורה על עשיית המשכן, ועל כל אלה אמר הביאו בני ישראל נדבה לה'. וא''כ למה הוצרך לבצלאל כיון שהיו בישראל ג''כ אנשים בקיאים באומנותם. ועוד למה המתין לומר ראו קרא ה' בשם בצלאל אחר שאמר כל הענין, וסיים הביאו בני ישראל נדבה לה', וזהו שהקשה מה כתיב למעלה הביאו בני ישראל נדבה, שמכאן נראה שהיכולת בידם לעשות המשכן, ואח''כ הזכיר לבצלאל. לכן הביא פ' ארפא משובתם אוהבם נדבה, כי מה ענין זה לזה, ועוד היה לו לומר כי שב אפי מהם כמו שהתחיל בלשון רבים ארפא משובתם. מאי ממנו, והנה כבר אז''ל: היכי דמי בעל תשובה, שבא דבר עבירה לידו וכו' באותו פרק באותה אשה באותו מקום. לכן אמר הכתוב ארפא משובתם, דהיינו כשהם שבים לדבר עבירה ונצולים הימנה זו היא הרפואה הראויה, וזהו אוהבם נדבה כמו שנזכיר. כי שב אפי ממנו, דהיינו שהאף עצמו שב ממנו, שמקטיגור חזר להיות סניגור, על דרך שאמרו: גדולה תשובה שזדונות נעשות זכיות. והנה בעשיית העגל הרגו את חור, ולכן לתקן באותה אשה ממש הוצרכו לעשות המשכן ע''י בצלאל בן בנו לכפר על מה שהרגוהו, ובזה אוהבם נדבה, יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. הביאו בני ישראל נדבה לה'. שהוא התקון למעשה העגל, ואח''כ ראו קרא ה' בשם בצלאל, לכפר על הריגת חור. ואמר כשעשו העגל אמר הב''ה למשה ועתה הניחה לי. שמלת ועתה מורה על התשובה ככתוב בכמה מקומות. לפי שהבעל תשובה אינו הקודם, שהיה רחוק ונתקרב, וכמ''ש ועתה ישראל וכו'. ולכן רמז לו הב''ה למשה שישראל יעשו תשובה, וזהו באותו פרק, שבאותו זמן עצמו אמר לו בדוק אותם שיעשו המשכן כי בזה יורו כונתם הטובה, כמ''ש במדרש, נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים. מה כתיב באותה קלקלה, פרקו נזמי הזהב. שחטאו באזן ששמעה בהר סיני אנכי ולא יהיה לך, ויתפרקו כל העם. כמ''ש בדרוש הקודם לפ' תשא, שפרקו מהם עול מלכות שמים. ותקנו באותה אשה, שכשעשו המשכן בנזמים נתרצה להם, הביאו חח ונזם וכו'. ורוח הקדש צווחת והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם וכו'. שהוא מה שתקנו באותו מקום, בסיני קלקלו ובסיני תקנו, ששם עשו העגל ושם עשו המשכן. אמר משה לפני הב''ה כתבת כי יגנוב איש שור או שה (וכו') חמשה בקר ישלם תחת השור. וזה כי גנבו פני שור שבמרכבה, כדכתבינן בדרוש הקודם, וטבחו או מכרו. שר''ל שהקריבו לפניו, כדכתיב ויעלו עולות ויגישו שלמים וישב העם לאכול ושתו. ולכן חמשה בקר וכו'. שעשו תשובה והביאו לנדבת המשכן חמשה דברים, חח, ונזם, טבעת, עגיל, וכומז. ואעפ''י שכאן לא נזכר עגיל, כבר פי' רש''י ז''ל בפ' מטות, עגיל נזמי אזן. כי הנה הנזם כולל שנים, שנזמים נאמר על נזמי האזן, כדכתיב פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. וגם נאמר על נזמי החוטם, ואשים הנזם על אפה. וכתיב נזם זהב באף חזיר. ולכן הנזם כולל שנים, ושפיר קאמר הרי הביאו חמשה, חח, ונזם שהם שנים, טבעת, וכומז, הרי חמשה. ולהורות שנזם כולל שנים לכן הביא ג''כ עגיל שהוא נזמי האזן. ומצאתי בס' שפתי כהן על התורה פ' זו ז''ל, ולא נזכר כאן עגיל כמו בכלי מדין, לפי שהעגילים הם באזנים, וגם עגיל הוא לשון עגל, לכך לא נזכר עכ''ל. וזה מהטעם שאמרו שגם יחזקאל לא הזכיר פני שור, כמו שכתוב בילקוט יחזקאל א'. ובשביל כבודם של ישראל מחק את השור ונתן כרוב תחתיו, שנאמר פני האחד פני הכרוב. ע''כ. אף כאן לא הזכירו מפני כבודן של ישראל, שאין קטיגור נעשה סניגור, ועכ''ז הם חמשה תחת השור, כמו שאמרנו.

ואמנם לכן אחר מעשה העגל כתוב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' וכו'. לא תבערו אש וכו'. ופרש''י ז''ל, הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת. וקשה שהרי לעיל בפ' תשא כתוב ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו. ושם פרש''י ז''ל, למעט שבת ממלאכת המשכן. וא''כ למה חזר ואמר אותו כאן. אך יובן עם מ''ש בזהר פ' זו קצ''ה א'. ות''ח מה כתיב בקדמיתא, מאת כל איש אשר ידבנו לבו. לאכללא כלא בגין דבעא קב''ה למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא וקליפה, ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. לאכללא לון בינייהו דישראל, לבתר סטא זינא לזיניה ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, אמר קב''ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו, מיד ויקהל משה וכו'. וכתיב בתריה קחו מאתכם תרומה לה'. מאתכם ודאי ולא כקדמיתא דכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ע''כ. ז''ש ויאמר אליהם דוקא אלה הדברים, שפסל את הראשונים שהיו עם הע''ר, והשתא לא יהא אלא מישראל בלחודייהו. ובזה יאמר נא ישראל שקדושת המשכן עתה תהיה יותר גדולה, שהיא מצד ישראל לבד ולא יתערב זר עמהם. ועם זה סלקא דעתין ששבת ידחה מפניה ויעשו מלאכה בשבת למהר מלאכתם. לכן הוצרך מרע''ה לחזור ולומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וכו'. ואם תשמרו את השבת כראוי לו, לא תבערו אש וכו'. והוא מ''ש בפ' כל כתבי, אין הדליקה מצויה אלא במקום שחלול שבת מצויה, שנאמר ולא תכבה. בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה. וגם בגיטין פ''ד: אמר רבא בהני תלת מילין נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דסיירי נכסייהו בשבתא. עוד יש לע''ד תירוץ אחר למה חזר כאן לצוות על השבת עם מ''ש בר''ה פ''ד: ושיהא יום הנף כלו אסור. ואיתא בגמ', מ''ט מהרה יבנה בה''מ ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח, עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר. דאיבני אימת, אילימא דאיבני בשיתסר, הרי האיר מזרח התיר, אלא דאבני בחמיסר, מחצות היום ולהלן לישתרי, לא צריכא דאבני סמוך לשקיעת החמה. א''נ דאבני בליליא. ופי' רש''י ז''ל, וא''ת היכי משכחת לה דאבני בחמיסר בי''ט ודאבני בליליא, והא קייל''ן במס' שבועות, דאין בנין בה''מ לא בי''ט ולא בלילה, ה''מ בנין בני אדם אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא. וכ''כ התוס' בפ''ב דשבועות. ז''ש ששת ימים תעשה מלאכה. דהיינו שתעשה מאליה, ועכ''ז וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'. אע''פ שהמשכן נעשה מאליו לא ידחה שבת מפניה. לפי שבנין העתיד יבא כך בנוי ומשוכלל מן השמים, כדאיתא בזהר פ' פנחס רכ''א א'. אך המשכן נעשה ע''י בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב וכן המקדש, אלא שהיה שם סיוע אלקי למהר המלאכה וסוף סוף נעשה ע''י אדם, מש''כ בנין העתיד שלא חלו בו ידי אדם כלל, ודוק.

ובתנחומא סוף פ' פקודי, כי שמחתני ה' בפעלך זה אהל מועד. במעשה ידיך ארנן זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. וצריך להבין למה קרא לאהל מועד פעלך, ולמקדש מעשה ידיך. ויובן עם מ''ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. זה מקדש ראשון. מכון לשבתך פעלת ה' זה מקדש שני. מקדש אדני כוננו ידיך זה השלישי. ואיתא במדבר רבה פ' י''ב. א''ר סימון בשעה שאמר הב''ה לישראל להקים את המשכן, רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן, ובעת שהוקם למטן הוקם למעלה וכו'. ולכך כתב את המשכן. שמשכן אחר הוקם עמו, וכה''א מכון לשבתך פעלת ה'. ע''כ. הרי שבמשכן נזכר פעלת, ולכן שפיר קאמר כי שמחתני ה' בפעלך זה אהל מועד לפי שנעשה מאליו אך ע''י אדם. ומקדש אדני כוננו ידיך זה בית שלישי שיהיה דווקא מעשה ידיך שלא יתעסק בו שום אדם כלל. וזהו כי שמחתני ל' עבר, שמדבר על אהל מועד שהיה כבר. וארנן ל' עתיד על הבית הג' שיבנה ב''ב.

והנה נחזור אל הענין שהתחלנו שאין אדם נוגע במוכן לחבירו. הוא הטעם שלא רצה הב''ה שיבנה בית המקדש ע''י דהע''ה אלא ע''י שלמה בנו, וכבר עמדנו בזה בדרוש לפ' תרומה עיין לעיל. ולכן כתוב במלכים א' ז'. ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' וכו'. אז יקהל שלמה וכו'. ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי. קשה בפסוקים אלה, שהיה לו לומר בקיצור ותשלם מלאכת בית ה' בחדש השביעי ויקהלו כל ישראל וכו'. אמנם איתא בילקוט שם, ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה, מלאכת ששת ימי בראשית שלמה. מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות, עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש אמר הב''ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ ע''כ. לכן אמר ותשלם כל המלאכה הידועה, דהיינו מלאכת ימי בראשית שכתוב בה מלאכה, מלאכתו אשר עשה וכו'. וזה במה שעשה המלך שלמה בית ה'. והוא מה שאמר עוד בילקוט: לכך נקרא שלמה שהשלים הב''ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו. עוד שם: ותשלם ותהי שלום, מלמד שכל האומנים שהם בונים בו לא מת א' מהם ולא חלה א' מהם ולא נשבר מגרופית ולא קרדום, לא חש בעיניו ולא נפסק כלי המלאכה ולא נשבר א' מהם ע''כ. הכונה כי הנה כלל גדול יש, מהפעולות יודעו הכוחות, ולכן להראות העמים כי בחר ה' בציון ובנין הבית היה ברצונו ית', לכן לא אירע שום מקרה רע לא בעושי המלאכה ולא בכלים למען יהיה בנין קיים ושלם. ועוד מצאתי בילקוט מלכים א' ד' על פסוק ותרב חכמת שלמה וכו'. ומכל חכמת מצרים אתה מוצא כשבקש שלמה לבנות את בית המקדש שלח אצל פרעה, א''ל שלח לי אומנין בשכרן שאני רוצה לבנות את בית המקדש, מה עשה כינס כל האצטרולוגין שלו וצפו בבני אדם שהם עתידים למות באותה שנה ושלחן, כשבאו אצל שלמה צפה ברוח הקדש שהם מתים באותה שנה, נתן להם תכריכיהם ושלחן, שלח לו לא היה לך תכריכין לקבור את מיתך, הרי לך הן ותכריכיהן. ואח''כ מצאתי מ' זה בתנחומא פ' חקת, והוסיף שם ואשלחם אצלו כדי שאבא עליו בתרעומת ואומר לו תן לי דמים מאומנין שהרגת ע''כ. כי לפי שהיה רוצה לבוא עליו בעקיפין, הראה הב''ה לשלמה שימותו באותה שנה כדי להצילו מתגרת קמיו. ולפי גרסת הילקוט נוכל לומר שכונת פרעה היתה כדי לבטל בנין בה''מ, שכן דרך המנחשין אם יארע להם דבר תקלה בתחלת מלאכתם שיניחו מלעשותה. וכמו שפרש''י בפ' שופטים, מעונן ומנחש. פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך. וכן היתה כונת פרעה שכשיראה שלמה מיתת האומנין יתן אל לבו כי לא יצליח במלאכתו ולא ישלים הבנין. ובעבור אלו הטעמים עשה הב''ה שלא מת א' מהאומנין ולא נשברו כלי מלאכתם, למען יראו כי מאת ה' היתה זאת ושלמה יעשה ויצליח. ולא זו בלבד אלא לא חש בעיניו אעפ''י שלא יתבטל בזה ממלאכתו, ולא נפסק כלי המלאכה כלל ועיקר. וז''ש ותשלם כל המלאכה. כלומר שלא נתבטל שום פרט ממנה אם מעט ואם הרבה, כדי שיכירו וידעו אשר עשה המלך שלמה בית ה', ששלמה שהיה שלם בנה בית לשמו ית' השלם בכל מיני שלימות. ולפי זה ויבא שלמה את קדשי דוד אביו וכו'. שכבר פירשנו בפ' תרומה הנ''ל שני טעמים בדבר, והכל כאשר לכל למען לא ידברו תועה אם יחרב הבית כי הכל מיד ה' וע''ש.

ועוד שם בהפט' הסדר אלה פקודי. אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. שיובן עם מ''ש בזהר פ' פקודי דף רמ''א א'. ת''ח כל זמנא דאזלו ישראל במדברא הוה להו משכן וכו', אבל לאו לנייחא, דהא לאו נייחא בר כד אתבני בי מקדשא ביומוי דשלמה מלכא. ואין לומר שגדול כחו של שלמה שבנה הבית ממשה שעשה המשכן, שהרי משה השרה שכינה בתחתונים, וירד ה' על הר סיני. מה שאין כן בשלמה שכבר ירדה לארץ ולא עשה אלא בית לשרות בו תמיד, ז''ש ה' אמר כבר ע''י משה, לשכון בערפל, תרגם יונתן: לאשראה שכינתיה בירושלם. ולכן בנה בניתי. המתחיל לא יושג זה משה שעשה המשכן, ואני בנין בנוי בניתי, שכבר ירדה לארץ ובניתי בית לשבתו, וזה בית זבול לך. וזה יתרונו מכון לשבתך עולמים, שמשנבחר בה''מ לא זזה שכינה מכותל מערבי. והיו עיני ולבי שם כל הימים.

ובזה נבא לביאור הפרשה השנייה, אלה פקודי המשכן וכו'. וכבר ביארנו פסוקים אלה בדרוש לפרשה זאת ע''ש. ובדרך אחר יפורשו בהקדים מ' ז''ל בשמות רבה פ' ל''ה. ועשית את הקרשים. מה כתיב למעלה מן הענין וראה ועשה. וכי משה עשה את המשכן, והלא כתיב ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. אלא משה לתלמוד ובצלאל למעשה, מכאן אמרו רבותינו ליתן שכר למעשה כעושה, שכן מצינו במשה שעשה בצלאל למלאכת המשכן, והעלה עליו הב''ה כאילו הוא עשאו, שנאמר ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר. ע''כ. וקשה למה לו להביא פ' וראה ועשה כדי להקשות וכי משה עשה את המשכן, שהרי מפסוק ועשית את הקרשים עצמו היה יכול להקשות כן. ועוד כיון שהשיב משה לתלמוד ובצלאל למעשה, למה לו להאריך ולומר עוד ליתן שכר למעשה כעושה, ולמה לא די לו בתשובה ראשונה. אמנם בתנחומא סוף פ' פקודי איתא ז''ל: כיון שגמרו מלאכת המשכן הלכו להם אצל חכמי לב, אמרו להם העמידו את המשכן ותשרה שכינה בינותינו. היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו, וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל, מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב, אמרו להם בואו אתם והעמידו המשכן שאתם עשיתם אותו, מיד התחילו להעמידו ולא יכולו, ולמה לא היו יכולין להעמידו, אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן, ולפי שהיה משה מיצר העלים הב''ה מהם ולא היו יכולין להעמידו. נכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו לא כך וכך אמרת לנו לעשות, וא''כ למה אינו עומד, א''ל הב''ה למשה לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר ויקם משה את המשכן ע''כ. והטעם לכל זה נלע''ד שהוא מ''ש בזהר פקודי רל''ד ב'. ויקם משה את המשכן. קיומא דיליה הוה באינון אתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא, ובג''כ כל עבידאן דמשכנא הוה בצלאל עביד לון ברזא דגלופא דאתוון, ואי לא דהוה ידע להו בצלאל לא הוה יכיל למעבד איהו אינון עבידאן דמשכנא, וכד אתא לאקמא ליה לא הוה יכיל למיקם ליה, מ''ט בגין דרעותא דסלקן אינון אתוון לא אתמסר אלא למשה בלחודוי, ועל דא אתקם משכנא על ידיה, דכתיב ויקם משה. ובצלאל לא הוה ידע ולא הוה יכיל למיקם ליה ע''כ. בדברים הקדושים האלה מובן המ', כי החכמי לב לא היו יודעין כלל בצרופי אתוון ולכן לא היו יכולין להעמידו וכשחושבין להעמידו היה נופל, ולכן הלכו אצל בצלאל ואהליאב שהם עשו אותו בצרופא דאתוון, ואע''פ שהזהר לא הזכיר רק בצלאל, הכתוב אומר ואתו אהליאב בן אחיסמך. ולכן במ' הוזכרו שניהם, ואמרו להם בואו אתם והעמידו המשכן שאתם עשיתם אותו, דהיינו בצרופא דאתוון כדברי הזהר. מיד התחילו להעמידו ולא יכולו. דוק שבכאן אינו אומר ולא היו יודעין כי יודעין היו, אלא שאמר התחילו להעמידו ולא יכולו, מהטעם שאומר דרעותא דסלקן אינון אתוון לא אתמסר אלא למשה בלחודוי. כי ככה גזרה חכמתו ית' להפיס דעתו של משה, על שהיה מצטער שלא נשתתף במלאכת המשכן עמהם. ולכן הוא לבדו היה לו יכולת להקימו. ובזה מובן המ' שאם היה מקשה ע''פ ועשית את הקרשים. היינו מתרצים שזה נאמר על הקמתו לא על עשייתו, שהרי הוא לא עשה את המשכן, שלא נשתתף באותה מלאכה. לזה הביא פ' וראה ועשה. כי זה נאמר על הכלים, שאחר שצוהו ועשו ארון, ועשית שלחן, ועשית מנורה, והיה קשה למשה עשייתם, הראהו הב''ה וא''ל וראה ועשה בתבניתם. ובזה לא שייך הקמה רק עשייה, וא''כ הוצרך להביא פסוק זה להקשות עליו וכי משה עשה את המשכן, דהיינו הכלים האלה, והלא כתיב ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקדש. שכולל כל הכלים וכל המשכן, ומזה נלמוד כי גם ועשית את הקרשים לא נאמר על ההקמה רק על העשייה, ובזה תפול הקושיא וכי משה עשה. והשיב אלא משה לתלמוד ובצלאל למעשה, שזה נאמר על הכלים שהראה אותם למשה בהר, ומשה לימד לבצלאל לעשותם, וזהו וראה ועשה, דהיינו שעל פיך יעשה בצלאל את כל הכלים. ועל המשכן עצמו חזר ואמר שבצלאל עשה למלאכת המשכן, והעלה הכתוב למשה כאילו הוא עשאו, לפי שמשה הקימו ע''י שידע כונת האותיות מה שלא ידע בצלאל, וזהו ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר. מלשון ועשתה את צפרניה. שהוא לשון תיקון, שתקן משה במה שהקימו, שבזה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה כל המלאכה, כיון שמבלעדיו לא היו יכולין להקימו, ואין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה. והוא מש''ה אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה. שאלה פסל את הראשונים, לפי שאלולי משה שהקים המשכן לא היתה מלאכתם מועלת לכלום, ולכן שפיר קאמר אשר פוקד על פי משה. כי על ידו נשלמה כל המלאכה. שהרי ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' אל משה ואתו אהליאב וכו'. ועכ''ז אין במעשיהם כלום אלולי שפוקד על פי משה. דהיינו האותיות שהוא ידע כוונתן. וכל זה בעבודת הלויים ביד איתמר, שהם קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו. שבהם היה צריך משה להקימם. לא כן עבודת הלויים שביד אלעזר, שהם הארון וכלי שרת, שבאלו לא שייך הקמה רק העשייה ודוק.

עוד בשמות רבה פ' נ''א והוא המ' הקודם כלו מקשה וצריך להבינו. אך קשיא ליה לר' תנחומא בפסוק איש אמונות, למה לא אמר איש אמונה, כמ''ש מבקש אמונה. ועוד כיון שאמר איש אמונות רב ברכות, כך היה לו לומר ושאינו איש אמונות רב קללות. ועוד שהיל''ל איש אמונות מתברך מאי רב ברכות. לכן אמר אתה מוצא וכו'. ויובן עם מ''ש בס' חקור דין ח''ב פ' י''ד. והוא טעם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. ונוטל שכרו והוא נעשה צנור לשכר המגיע לחבירו, על דרך הנמנה מעשרה ראשונים שנוטל שכר כל הבאים אחריו ונותנו להם ונשאר לו כנגד כלם וכו'. וכבר פי' בזה מ''ש הב''ה לאברהם והיה ברכה, עיין לעיל פ' לך לך. ולכן אמר אתה מוצא כל מי שהוא נאמן, כאברהם שכתוב בו ומצאת את לבבו נאמן לפניך, הב''ה מביא ברכות על ידיו, דהיינו שמקבל כל הברכות של האחרים להשפיע להם, ובזה נשאר ג''כ לחלקו. וזהו איש אמונות, שניתנים לו באמונה כל הברכות, לפי שהוא נאמן ליתן להם לכל א' חלקו, והוא נשאר בכלם ג''כ, וזהו רב ברכות. ולהפך מזה מי שאינו נאמן ואינו נותן לכל א' חלקו, לא די שאין נותנים לו ברכות אלא לא ינקה מדינה של גהינם. ולא יכול לומר שהוא רב קללות לפי שאין נותנים לו לברך לאחרים, וג''כ אינו מתקלל רק לא ינקה. וחזר ופירש הדבר על מרע''ה איש אמונות זה משה, כמ''ש בנדרים פרק ד': א''ר יוסי בר חנינא מתחלה לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתוב לך. פסול לך. מה פסולתן שלך יהא אף כתיבתן שלך יהא, ומשה נהג בה טוב עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך וכו'. ובסוטה פ''ז דרשו: אל תקרי יבורך אלא יברך. ויפורש על דרך שאמרנו, דכיון שהוא יברך האחרים נשאר לו כנגד כלם ואז יבורך גם הוא, וכן מרע''ה קבל כל התורה ונתנה לאחרים ונשאר לו כנגד כלם. לכן אמר איש אמונות זה משה שהיה נאמן, כי הנה קבל את התורה כלה ונהג טוב עין לישראל ליתנה להם והראה נאמנותו, ולכן רב ברכות שנשאר לו כל התורה כנגד כלם, והוא נקרא איש אמונות, והאיש משה עניו מאד. ויהי ידיו אמונה. וגם הראה נאמנותו במלאכת המשכן, שלא בלבד שלא חסר כלום אלא אף גם זו שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכין. ולהפך מזה ואץ להעשיר זה קרח, שהיה עשיר גדול, כדאמרינן בפ' חלק, עושר שמור לבעליו לרעתו. זה עשרו של קרח, שמצא א' ממטמוני יוסף ע''ש. וע''י זה בקש כהונה גדולה, אך ואץ להעשיר. שדחק את השעה, שראה שלשלת א' יוצאה ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, והיה לו להמתין עד בא שמואל ששימש בכהונה גדולה, ולכן לא ינקה מדינה של גהינם, כמו שנאמר ותפתח הארץ את פיה. ולכן נאמר בפ' זו, אלה פקודי המשכן וכו' אשר פוקד על פי משה. כלומר משכן העדות, להעיד על נאמנותו של משה, שהרי כל הזהב העשוי למלאכה, שהיה כל כך ברוב הכמות שנעשו ממנו כמה כלים, וכל הקרשים והבריחים מצופים זהב. ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר. שהיה מעט מה שהביאו, ועכ''ז ויפרוץ לרוב לעשות ממנו כמה דברים, ועל כן לא פרט חשבון הזהב כמו בחשבון הכסף, ויהי מאת ככר הכסף לצקת וכו'. כי בזהב אמר בכולל ולא עשה ממנו חשבון פרטי, לומר כך וכך בקרשים כך וכך במנורה ושלחן ובמזבח. לפי שהיה נראה לעין שלא היה מספיק זהב מעט כזה לעשות ממנו כל כך אלא שנתברך ע''י משה. ועוד אפשר לומר כי להיות שהעגל היה מזהב, לכן לא רצה להאריך בחשבון הזהב, שלא להזכירו כל כך מפני כבודן של ישראל. אך הכסף שנתנו בשוה, בקע לגלגלת, עשה ממנו חשבון פרטי, ונעשו ממנו האדנים, להורות שכל ישראל יש להם חלק במשכן, שהאדנים היו מקימין אותו, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. וגם זה רמז בפ' ראשון אלה פקודי המשכן וכו' עבודת הלויים ביד איתמר. דהיינו האדנים שהיו לבני גרשון ולבני מררי ביד איתמר. אך הזהב היה ג''כ ביד אלעזר, שנעשו כלים שלחן ומנורה ומזבח ומזבח הזהב. ובצלאל בן אורי בן חור וכו' עשה ולא משה, ולכן אין לחושדו כלום, ואף בצלאל לא היה לבד רק ואתו אהליאב וכו'. ולכן בכל ביתו נאמן היה משה.

עוד שם בשמות רבה פ' נ''א: עד שהוא יושב ומחשב, שכח האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים, מה שעשה ווים לעמודים, התחיל יושב מתמיה, אמר עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר משה נטלן, מה עשה האיר הב''ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. וקשה מאד איך נעלם מעיני משה דבר זה, והלא היו הווים בעמודים נראים מבחוץ. ותחלה אפשר לומר דרך דרש, כי להיות שחטאו בשש במעשה העגל, וירא העם כי בשש משה. שבאו שש שעות ולא בא. לכן ניתנו הווין בעמודי המשכן לכפר עליהם, וגרם החטא ששכחן משה, כי המקטרג היה מקטרג עד שהאיר הב''ה את עיניו. ונפקא להו לדרוש כן מפני שראו שנשתנה הכסף מהזהב ונחשת שבהם עשה כלל כדלעיל, וכאן למה הוצרך לפרט. ולכן פירשו שזה היה מפני ששכח משה מה ששכח, וכשבא ליתן חשבון לא ידע ליתן חשבון רק מהמאת ככר, ובכסף שהיתה נדבתם שוה כדלעיל היה צריך ליתן חשבון פרטי, כי כבר ידעו ישראל מה שהיתה עולה נדבת הכסף. ולכן הגיד הכתוב ואת האלף ושבע מאות וכו'. שהאיר הב''ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. כלפי מ''ש שם, ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו וכו' אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר וכו'. זהו דייק באמרו נתפייסו כל ישראל, דהיינו גם ליצנים שבהם, שלא יכלו לתפסו על מה שהיו מרננים אחריו.

עוד האיר ה' עיני במה שמצאתי בזהר פ' זו דף רכ''ו ב' ז''ל: ת''ח אוליפנא דאינון תקלין אנשי לון משה, ולא ידע מה אתעביד מינייהו עד דנפק קלא ואמר ואת האלף וכו'. ואח''כ בדף רכ''ז א'. אמר ר' אלעזר אמאי ווים אלא כמין ו''ו הוו ורישיהון חפא בדהבא, אינון דכסף ורישיהון מחפן בדהבא וכו', ולית ו''ו אלא דהבא וכספא כחדא וכו'. בזה הקושיא מתורצת יפה, שלהיות שראשי הווין היו זהב, לכן לא ראה אותם מתחלה ולא זכר אותם עד שיצתה בת קול ואמרה כן, ובזה נתפייסו כל ישראל שראו תמימותו ואמונתו. תרב גדולתו. ויגן בעדנו זכותו. ונגילה ונשמחה בישועתו ב''ב אמן. בילא''ו.