דרוש י' לפרשת וישלח והפטרה

ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב (בראשית לב, יג).

במדרש (ב״ר פ׳ ע״ז). וירא כי לא יכול לו (בראשית לב, כו). א״ר חנינא בר יצחק א״ל הב״ה הוא בא אליך וחמשה קמיעין בידו, זכותו וזכות אביו וזכות אמו וזכות זקנו וזכות זקנתו. מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו, מיד וירא כי לא יכול לו. ע״כ.

ישמע החכם ויבין הלקח אשר חכמים הגידו אין סומכין על הנס באתרא דשכיח היזקא. הם אמרו בפ״ק דפסחים (דף ח:), ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני (שמואל א׳ טז, ב.). והא שלוחי מצוה אינן נזוקין, היכא דשכיח היזקא שאני. משום דקשיא ליה דכיון שא״ל הב״ה מלא קרנך שמן וכו׳ (שם א.). למה לא האמין שמואל ועלה, ועוד דכיון דהב״ה צוה לו כן אין לך שליח מצוה יותר מזה, וכיון דשלוחי מצוה אינן ניזוקין איך יאמר ושמע שאול והרגני, לכן פירשו דהיכא דשכיח היזקא כגון זה, דודאי אם ישמע שאול שהלך למשוח מלך בחייו יתחייב מיתה דאקרי מורד במלכות, ולכן פחד שמואל ואמר איך אלך. אך עדין נלע״ד לומר כי מדברי הב״ה ממש למד שמואל ואמר איך אלך וכו׳. וזה שכתוב שם בשמואל א׳ י״ו. ויאמר ה׳ אל שמואל וכו׳ מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי וכו׳ (שמואל א׳ טז, א.). ויובן עם מ״ש בשם האר״י זלה״ה הובא בילקוט ראובני פ׳ שמות ז״ל, ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י.). מלת לכה ואשלחך חלוקים זה מזה, אך הכונה כי היו שתי שלוחיות אחת לטובה גאולת ישראל ואחת לרעה תכבד העבודה על האנשים (שמות ה, ט.), ואין הב״ה מיחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.), לכן אמר לכה לעצמך נגד הרעה כאילו איני משלחך, אך כנגד הטובה אמר ואשלחך ע״כ. הנה כי כן כשמוע שמואל את דברי ה׳ ולך אשלחך. שיש כאן ג״כ ההליכה לרעה ואשלחך לטובה. לכן אמר איך אלך, דהיינו מה שאמרת ולך שהיא לרעה ואפשר שעלי נאמר ושמע שאול והרגני (שמואל א׳ טז, א.). א״ל קב״ה עגלת בקר תקח בידך וכו׳ (שם ב.). והאמת כך הוא שההליכה היתה לרעה לשמואל עצמו ממ״ש בילקוט שמואל א׳ ט״ו. ויסוב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע (שמואל א׳ טו, כז.). א״ר שמואל בר נחמני נראין הדברים כנף מעילו של שמואל, שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין בשעה שאין נטיעתן משבחת ע״כ. גם בשמואל א׳ א׳ (ילקוט שמואל א׳ א, רמז פ׳.), וגם אנכי השאלתיהו לה׳ (שמואל א׳ א, כח.). כל הימים ששמואל קיים שאול קיים. וכן אמרו (תענית ה:) ששמואל מת קודם זמנו כדי שלא יראה במיתתו של שאול. לכן א״ל הב״ה ולך, שזה יגרום שתמות קודם מיתת שאול, ואז א״ל שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, כיון שאני ראוי למות קודם מיתת שאול. והרי למדנו שאין סומכין על הנס היכא דשכיח היזקא. ולכן עלינו לבקש טעם איך דוד שם נפשו בכפו ללכת להלחם עם גלית הפלשתי, כי הוא נער קטן וזה גבור חיל אשר כל הרואהו נפלה אימתו עליו. אשר על כן אמרו במדרש הובא בילקוט שמואל א׳ י״ז (ילקוט שמואל א׳ יז, רמז קכ״ז.). גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך (שמואל א׳ יז, לו.). זה א׳ מד׳ צדיקים שניתן להם רמז, שנים חשו ושנים לא חשו, משה נתן לו רמז ולא חש, שנא׳ ושים באזני יהושע (שמות יז, יד.). אמר יהושע מנחיל לישראל את הארץ, ובסוף היה משה עומד ואומר ואתחנן אל ה׳ (דברים ג, כג.). יעקב נתן לו רמז ולא חש, שנא׳ ויירא יעקב מאד (בראשית לב, ח.). אלא אמר שמא יגרום החטא. דוד נתן לו רמז וחש, שנ׳ גם את הארי גם הדוב (שמואל א׳ יז, לו.). אמר דוד וכי מה אני ספון שהכיתי חיות רעות הללו, אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידי׳ להינצל על ידי. מרדכי נתן לו רמז וחש, שנא׳ ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וגו׳ (אסתר ב, יא.). אמר מרדכי וכי אפשר לחסידה זו שתנשא לרשע הערל הזה, אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידי׳ להנצל על ידה ע״כ. ויש לדקדק למה הקדים משה ליעקב, ועוד מה נשתנו אלו מאלו כי שנים חשו ושנים לא חשו. אך מרע״ה היה לו טעם גדול שלא לחוש הגם שרמז לו שלא יכנס לארץ באמרו ושים באזני יהושע (שמות יז, יד.), כי הוא ידע שזה דרכו ית׳ שאע״פ שיצא גזר דין לרעה הוא חוזר בו, כדכתיב וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר וכו׳ (שמות לב, יד.). וניסה הדבר בעצמו כשא״ל הב״ה ועתה הניחה לי (שם י.). שרמז לו ופתח לו פתח שיתפלל על ישראל אעפ״י שנגזרה גזרה. ולכן הגם שא״ל ושים באזני יהושע לא חש, כי אמר שפתח לו פתח להתפלל אליו להעביר הגזרה ואתחנן אל ה׳ (דברים ג, כג.). וכמ״ש רש״י ז״ל, אתה החלות להראות את עבדך (שם כד.). פתח וכו׳ (פתח להיות עומד ומתפלל אע״פ שנגזרה גזירה, אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי ועתה הניחה לי (שמות לב, י.), וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח שבי תלוי להתפלל עליהם (ספרי כז.), כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו.). אך יעקב היה לו לחוש כי הלא ידענו שלא יצא מעולם דבר לטובה מפי הב״ה וחזר בו (ברכות ז.). וא״כ כיון שאמר ליעקב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כח, טו.). היה לו לחוש שלא איש אל ויכזב, ואדרבא ולבסוף ירא ומתפחד. שהכפל יובן במ״ש בספרי סוף פ׳ עקב, פחדכם ומוראכם (דברים יא, כה.). פחדכם על הקרובים ומוראכם על הרחוקים. אף כאן ויירא יעקב ממורא עשו שהיה רחוק ממנו, ומאד בשמעו מן המלאכים וגם הולך לקראתך שמתקרב אליו. ולמה כן אלא אמר שמא יגרום החטא. הוא מ״ש בב״ר פ׳ ע״ו. תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת א״י ומתוך שכיבד את הוריו כמו שנזכיר. ולפי שיעקב הובטח לטובה ולא היה לו לירא לכן איחרו למשה. דוד ניתן לו רמז וחש. דייקו רז״ל בכתובים שמואל א׳ י״ז. כשא״ל שאול לדוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה וכו׳ (שמואל א׳ יז, לג.). ויאמר דוד אל שאול רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב וגו׳ (שם לד.). גם את הארי גם הדוב הכה עבדך וכו׳ (שם לו.). ותכף כתוב ויאמר דוד ה׳ אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה וכו׳ (שם לז.). שזהו כפל לשון, אך אמר דוד שזה מורה באצבע על שעתיד להיות תשועה לישראל על ידו כי לא לחנם בא לידו להלחם עם החיות הללו. ולפי שיוכל שאול להקשות כי לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, ובפרט כי יש הפרש בין החיות לאדם, כי מהב״ח הוא נקל להנצל לא כן מאנשים בעלי בחירה, וכמ״ש בזהר פ׳ וישב קפ״ה א׳ (מכאן אמרו, יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאשתזבא, ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם דווקא, ולא כתיב למען הציל אותו ותו לא.). לכן חזר ואמר ויאמר דוד ה׳ אשר הצילני וכו׳ (שמואל א׳ יז, לז.). כי לא לחנם האלקים אינה לידי דבר זה, ואף כי אדם בעל בחירה והיה הפלשתי הערל הזה כא׳ מהם כי חרף מערכות אלקים חיים (שם לו.). כלומר הרי הוא נחשב כבהמה, כי אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט, יג.), וזה שחרף מערכות אלקים חיים הרי הוא כמת מעיקרו ונחשב כבהמה, ולכן דוד חש והלך להלחם עמו. מרדכי כתוב בו ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וכו׳ לדעת את שלום אסתר (אסתר ב, יא.). והלא די בזה, ולמה האריך לומר ומה יעשה בה. ועוד למה היה הולך בכל יום, שהרי כתוב שם מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש (שם יב.). קודם בואן אל המלך. אלא שאמר וכי אפשר לחסידה זו שתנשא לערל ((סוטה ב.) א״ר שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכה, ג).), והכתוב אומר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכה, ג.). ואיך אפשר שתנשא לרשע וכ״ש שהוא ערל. ולכן סבר שמא עתיד ליארע לישראל דבר להנצל על ידה, שאפשר שיוגד לה מבית המלך אם ח״ו תבא גזרה על ישראל, ולכן בכל יום ויום היה מתהלך לדעת את שלום אסתר. והעיקר ומה יעשה בה, כלומר על ידה דבר הצלה לישראל. ולפי ששנים אלו היו לטובת ישראל, לכן חשו כי ידעו שזכות הרבים עדיף, והרמז שרמז הב״ה להם לא לחנם אלא לטובת ישראל, ועל כן חשו והלכו בהבטחה.

והנה למדנו שיעקב פחד מעשו, והוא האמור בהפט׳ הסדר עובדיה א׳. חזון עובדיה כה אמר וכו׳ (עובדיה א, א.). ובסנהדרין פ״ד (דף לט:), מאי שנא עובדיה לאדום, א״ר יצחק אמר הב״ה יבא עובדיה שדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם ויתנבא על עשו שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר״מ משום ר״מ עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא. כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת ע״כ. הרגיש ר׳ יצחק בכתוב שלא אמר כשאר נביאים דבר ה׳ אשר היה אל עובדיה או ויהי דבר ה׳ אלא אמר חזון עובדיה, שנראה שלא נתנבא אלא נבואה זו בלבד, וכמ״ש רש״י ז״ל, מ״ש עובדיה לאדום, ולא נתנבא נבואה אחרת וכו׳ (ולא נתנבא נבואה אחרת, למה נבחר לו לזו משאר הנביאים.). ותירץ יבא עובדיה וכו׳. שהלא כבר פירשנו בפ׳ תולדות (חלק א׳ - דרוש ח׳ לפרשת תולדות והפטרה.) שכתוב בו, ועובדיה היה ירא את ה׳ מנעוריו (מלכים א׳ יח, ג.). ואע״פ שדר בבית אחאב ואיזבל שהיו רשעים לא למד ממעשיהם. ולכן ראוי היה שיתנבא על עשו שדר בין שני צדיקים יצחק ורבקה, וכתוב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א, ח.). ולא למד ממעשיהם. אבל עדין יקשה מאי שנא שלא נתנבא נבואה אחרת רק לאדום, לכן אמר עובדיה גר אדומי היה, ומיניה וביה אבא, שפירושו יער, שמן היער עצמו יכנס בתוך הגרזן לקצץ בו היער. והרמז כי עשו נק׳ חזיר מיער, כמ״ש יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד.). לפי שכל כחו הוא ממה שהולך ביער לצוד ציד להביא לאביו, וזה הזכות עמד לו מתחלה רק שבסוף נתגלה קלונו ואמר יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא.), ככתוב לעיל בפ׳ תולדות (חלק ג׳ - דרוש ו׳ לפרשת תולדות.), והנה עשו נק׳ שעיר שיש בו אותיות יער, ומיניה ממש בא הגרזן להכריתו, שעובדיה שהיה מיוצאי ירכו ממש נתנבא על מפלתו. רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת. יובן היטב עם מ״ש בזהר פ׳ זו קע״א א׳. משה הוה שמע וקאים על רגלוהי וחיליה אתתקף והוה ידע מלה על בורייה, כמה דכתיב ומראה ולא בחידות (במדבר יב, ח.). שאר נביאי הוו נפלי על אנפייהו ואתחלש חילא דלהון ולא הוו יכלי לקיימא על בורייה דמלה, מאן גרם להון דא, בגין דכתיב כי נגע בכף ירך יעקב והוא צולע על ירכו (בראשית לב, לג.). וכל אינון נביאים לא יכילו לקיימא על מה דזמין קב״ה למעבד ליה לעשו בר עובדיה נביאה דהוה גיורא דאתי מסטרא דעשו, דא קאים בקיומיה עליה דעשו ולא אתחלש חיליה ע״כ. זהו בכיוון ירך וכו׳. כלומר ירך של עשו שנתחזק כשנתחלש ירך יעקב מתוכה מסרחת, כלומר מתוכה ממש מעובדיה שהיה מיוצאי יריכו בא לו הסרחון להחליש כחו ולהתנבאת עליו רעה. ולכן שפיר קאמר חזון עובדיה שהוא לשון קשה, חזות קשה הוגד לי (ישעיה כא, ב.). ולכן לא נתנבא אלא לאדום, כה אמר אד׳ אלקים לאדום. שמועה שמענו מאת ה׳. כי לא נגלה קץ מלכות אדום לשום נביא רק לה׳ הישועה, כי יום נקם בלבי (ישעיה סג, ד.), ולכן שמועה שמענו מאת ה׳ דוקא. אך וציר בגוים שולח זהו בלעם הרשע שלו נגלה הקץ הסתום, אראנו ולא עתה וכו׳ (במדבר כד, יז.). ולכן לא קראו נביא אלא ציר, לפי שלו בלבד ניתן רשות להתנבאות בא״ה. קומו ונקומה עליה למלחמה. שאמרו (שיר השירים רבה פ׳ ח׳. אין הב״ה פורע מאומה למטה עד שמפיל שרה מלמעלה, ואית ליה חמשה קריין, חד דכתיב והיה ביום ההוא יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ואח״כ על מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד, כא). תרין איך נפלת משמים הילל בן שחר ואח״כ נגדעת לארץ (ישעיה יד, יב). תלת כי רותה בשמים חרבי ואח״כ הנה על אדום תרד (ישעיה לד, ה). ארבעה לאסור מלכיהם בזיקים אלו שרים של מעלה, ונכבדיהם בכבלי ברזל (תהלים קמט, ח). אלו שרים של מטה. חמשה לעשות בהם משפט כתוב ואח״כ הדר הוא לכל חסידיו הללויה (שם ט).), כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד (ישעיה לד, ה.). שתחלה יפיל שרה למעלה ואח״כ למטה. וזהו קומו ונקומה. ואין זה בשביל כחו וגבורתו, כי הנה קטון נתתיך בגוים (עובדיה א, ב.), שכן הוא נמשל לאצבע קטנה של היד כנז׳ אצלנו במקומו (חלק א׳, דרוש ה׳ לפרשת לך לך והפטרה. מגלה עמוקות אופן קמ״ז.). בזוי אתה מאד. שהוא בזוי לעיני העמים על שמכר בכורתו ליעקב בלחם ונזיד עדשים, וכהא דאמרו (ב״ר פ׳ פ״ב.), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו, ו.). מפני הבושה שמכר בכורתו.

זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע מרום שבתו וכו׳ (עובדיה א, ג.). איתא בירושלמי דנדרים פ״ג (ירושלמי נדרים פרק ג׳ הלכה ח׳, דף יב.), ר׳ אחא בשם ר׳ חונא עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בג״ע לעתיד לבא והב״ה גוררו ומוציאו משם, מ״ט אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך וכו׳ (עובדיה א, ד.). ואין ככבים אלא צדיקים. כד״א ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד (דניאל יב, ג.). ע״כ. המ׳ הזה מובן עם מ׳ אחר הובא בילקוט עובדיה סמוך לזה, וכבר פירשנוהו בדרוש לפסח יע״ש (חלק ב׳, דרוש י׳ לפסח יום ראשון והפטרה. ילקוט עובדיה ז״ל ע״פ אם תגביה כנשר (עובדיה א, ד). לעתיד לבא כשהב״ה דן את עשו הרשע, מה עשו עושה, מתעטף בטליתו ובא ויושב אצל יעקב, שנאמר ואם בין ככבים שים קנך. ואין ככבים אלא יעקב, שנאמר דרך כוכב מיעקב. וכתיב הבט נא השמימה וספור הככבים. ויעקב אומר אחי, לא תהא כיוצא בי, שנאמר אהי דברך מות אהי קטבך שאול. גזרות שהיית גוזר עלי לעבוד אלילים, אילו הייתי עושה נתחייבתי מיתה בידי שמים, ואם לא אעבוד אתה הורג אותי. כיון שירד עשו לשאול נשתייר יעקב לעצמו.). והעיקר כי בב״ר פ׳ ס״ה. ארשב״ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו א׳ ממאה ששימש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות וכו׳ (אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות, הדא הוא דכתיב אשר אתה בבית, כמה נשים היו לו ואת אמרת אשר אתה בבית, אלא דהוה ידע מאי עובדיהון.). ז״ש עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו, דהיינו אותו הבגד שהיה לובש בשעה שהיה משמש את אביו. ולהיות שכבוד אב ואם הוא מאותן מצות שאדם אוכל פירותיהן בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב, כדתנן פ״ק דפאה (פאה פרק א׳, משנה א׳.). לכן נכנס עשו לישב בג״ע עם הצדיקים. והב״ה גוררו ומוציאו משם, מהטעם שכתבנו שם שאמר יקרבו ימי אבל אבי. ופשט ידו בזבול והחריבו, וזה הוא הבית שני שנבנה בזכות יצחק, ואין לך בזוי אביו גדול מזה, וע״ש בארוכה (חלק ב׳, דרוש י׳ לפסח יום ראשון והפטרה.). ולכן הב״ה גוררו ומוציאו משם. וזהו מ׳ הכתוב זדון לבך השיאך ליכנס עם הצדיקים בג״ע, וזהו שוכני בחגוי סלע מרום שבתו, וא״ל הב״ה אם תגביה כנשר וכו׳. שכבר פירשנוהו בדרוש הקודם ע״ש (חלק א׳ - דרוש ט׳ לפרשת ויצא והפטרה.). והוא מ״ש במזמור פ״ג. אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלקים (תהלים פג, יג.), דהיינו זכות ישיבת א״י, ונק׳ נאות אלקים שהדר בה כמי שיש לו אלוק (כתובות קי:), וכתיב ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה (דברים יא, יב.). אלקי שיתמו כגלגל כלפי ישיבת הארץ שאבד זכותו, וילך אל ארץ וכו׳ (בראשית לו, ו.). כדלעיל, וברח משם כגלגל לפני סופה, כקש לפני רוח כלפי כבוד אב ואם שהקשה ערפו ואמר יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא.). ולכן כאש תבער יער שזכותו של יעקב, והיה בית יעקב אש (עובדיה א, יח.). שעסק בתורה בבית שם ועבר י״ד שנה שנמשלה לאש תבער יער, שהוא זכות כבוד אב שהיה הולך ביערות לצוד צידה להאכיל את אביו, יען כי העוסק במצוה פטור מן המצוה (סוכה כו.), ותלמוד תורה כנגד כלם (פאה פרק א, משנה א.). וכלהבה זה יוסף, ובית יוסף להבה (עובדיה א, יח.), תלהט הרים כמו הורים, שזכות יוסף שכיבד את אביו יותר מעשו, שמסר נפשו למות כדי לכבד את אביו כשא״ל לכה ואשלחך אליהם (בראשית לז, יג.), ואע״פ שידע שאחיו שונאים אותו, ויאמר אליו הנני. תלהט זכותו של עשו, שכשאביו בירך ליעקב בקש להרגו. עוד בפר״א פ׳ ל״ט. וכשבאו למערת המכפלה בא עליהם עשו מהר שעיר לחרחר ריב ואמר שלי היא מערת המכפלה, חושים בן דן שלף את חרבו והתיז את ראשו ונכנס לתוך מערת המכפלה, מה עשה יצחק אחז בראשו של עשו והיה מתפלל לפני הב״ה, יוחן רשע זה וכו׳ (וכשבאו למערת המכפלה, בא עליהם עשו מהר חורב לחרחר ריב, ואמ׳ שלי הוא מערת המכפלה, מה עשה יוסף, שלח לרכוש מזלות ולירד למצרים ולעלות כתב עולם שהיה בינם, לכך הלך נפתלי שהוא אילה שלוחה, חושים בן דן היה פגום באזנו ובלשונו, אמ׳ להם מפני מה אנחנו יושבין כאן, הראהו באצבעו, אמ׳ לו בשביל האיש הזה שאינו מניח אותנו לקבור את יעקב, שלף את חרבו והתיז את ראשו של עשו, ונכנס הראש לתוך מערת המכפלה, ואת גוייתו שלח לארץ אחוזתו בהר שעיר. מה עשה יצחק, אחז בראשו של עשו והיה מתפלל לפני הב״ה, ואמ׳ לפניו רבון כל העולמים, יוחן רשע בל למד צדק, יוחן רשע זה שלא למד כל המצות שבתורה, שנ׳ בל למד צדק. ועל ארץ ישראל ועל מערת המכפלה בעול הוא מדבר, שנ׳ בארץ נכוחות עול. השיבתו רוח הקדש ואומרת, חי אני לא יראה גאות ה׳. שנ׳ בל יראה גאות ה׳.). ז״ש זדון לבך השיאך. שאחרי שמכרת ליעקב חלקך במערת המכפלה באת לערער עליה. וזה גרם לך שוכני בחגוי סלע מרום שבתו (עובדיה א, ג.). שראשך נכנס במערה, ובזה תאמר בלבך מי יורידני ארץ. הנה אם תגביה כנשר (שם ד.) לעלות למעלה למעלה, ואם בין ככבים אלו האבות, מצדיקי הרבים כככבים (דניאל יב, ג.), משם אורידך. שא״ל הב״ה ליצחק ובל יראה גאות ה׳ (ישעיה כו, י.). עוד יובן עם מאי דאיתא בפ״ק דע״א (דף ב:), כשמלכות אדום נכנסת לדין א״ל הב״ה במה עסקתם בעה״ז, ואומרים הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכלן לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה, כמ״ש בן זומא בפ׳ הרואה (ברכות נח.), כמה יגיעות יגע אדה״ר עד שמצא פת לאכול וכן בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. והם השווקים למכור שם בר ולחם ומזון והמרחצאות לעדן גופו וללבוש לבושים נאים כדי שיעסקו בתורה, והב״ה משיבם שכל אלה עשו לצורך עצמם, שווקים להושיב בהם זונות ומרחצאות כדי לעדן עצמכם כסף וזהב שלי הוא. ז״ש משם אורידך. כי מש״ם ר״ת מ׳רחצאות ש׳ווקים מ׳עות, כי אדרבא הם לוקחי׳ מעות של ישראל, כמ״ש (פסחים פ״י, דף קיח: שפושטין יד לקבל ממון ואין עושין רצון בעלים.) ע״פ מתרפס ברצי כסף (תהלים סח, לא.). לעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל, טו.). ולכן משם אורידך נאם ה׳.

אם גנבים באו לך אם שודדי לילה (עובדיה א, ה.). הנה בפר״א פ׳ ל״ב איתא ז״ל, הגיע ליל פסח וקרא יצחק לעשו וא״ל בני זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל, עשה לי מטעמים עד שאני בעודי אברכך וכו׳ (ורוח הקדש משיבה ואומרת אל תלחם את לחם רע עין (משלי כג, ו). הלך להביא ונתעכב שם.), אמרה רבקה ליעקב, בני הלילה הזה עתידין בניך להגאל מיד שעבוד, הלילה הזה עתידין לומר שירה, עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו יברכך. ז״ש אם גנבים באו לך. שאתה חושב שבגניבה לקח יעקב את הברכות, אם שודדי לילה. באותו הלילה שאמר יצחק הלילה הזה וכו׳. איך נדמיתה. פרש״י ז״ל, למה נרדמת דומם עד שגנבו כל רצונם ע״כ. וכן תרגם יונתן אכדין הוית דמיך. כלומר הלא אתה סבות שיעקב נטל הברכות כיון שמכרת הבכורה והוא נכנס במקומך. אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות. ולך לא נשארה ברכה כלל שכן אמר יצחק, ולכה איפוא מה אעשה בני (בראשית כז, לז.). אין זה אלא שכך עלה ברצונו ית׳ לפי שלא היו ראויים אליך מהטעם שיזכיר.

איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו (עובדיה א, ו.). איתא בב״ר פ׳ פ״ב. ואהליבמה ילדה וכו׳ (בראשית לו, ה.). הה״ד כי אני חשפתי את עשו (ירמיה מט, ט.). ר׳ סימון אמר קליפת בצליא, כל כך למה גליתי מסתריו (שם י.). בשביל לגלות את הממזרים שביניהם. ואפשר לפע״ד שז״ש וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו, ו.). ריב״ל אמר מפני הבושה. ומלבד מה שפרש״י ז״ל, שמכר בכורתו. אפשר לומר מפני הבושה שנתגלו הממזרים שביניהם, וזהו איך נחפשו עשו. ועוד נבעו מצפוניו כשאמר בלבו יקרבו ימי אבל אבי. ויוגד לרבקה (בראשית כז, מב.). שברוח הקדש נאמר לה, ואז וילך לו אל ארצו. ולדרך הנז׳ נבאר מ״ש בפ׳ זו, הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר ברעותו את החמורים לצבעון אביו (בראשית לו, כד.). וגרסי׳ בפ׳ מקום שנהגו (פסחים נד.), רשב״ג אומר פרד בימי ענה היה וכו׳ (שנאמר הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר (בראשית לו, כד).). דורשי רשומות אמרו ענה פסול היה לפיכך הביא פסולין לעולם. וכתב רש״י ז״ל בפי׳ התורה (בראשית לו, כד.), הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. וקשה שהרי בב״ר פ׳ פ״ב. ז״ל, מה עשה ענה הביא חמורה וזווג לה סוס זכר יצאת ממנו פרדה. וכן הוא בירושלמי דברכות פ״ח (ירושלמי ברכות פרק ח׳ הלכה ה׳, דף ס.). ויגעתי ולא מצאתי א׳ ממפרשי רש״י שיעורר ויתרץ כלום. רק בעל נחלת יעקב שכתב ז״ל, ואולי גרסא אחרת היתה לפניו. ולי הצעיר נלע״ד שרש״י הוכרח לפרש כן לפי שהכתוב אומר ברעותו את החמורים לצבעון אביו (בראשית לו, כד.), ואם היו נקבות היל״ל ברעותו את האתונות, ולכן פי׳ רש״י הרביע חמור על סוס נקבה. ואע״פ ששנינו (בכורות פ״א, משנה ג.), חמור שלא בכרה. ופי׳ שחמור כולל זכר ונקבה, עכ״ז היכא דאיכא למדרש דרשינן. ואפשר שבראות ענה שיצא הפרד חזר וזווג סוס זכר עם חמורה ויצא ג״כ פרדה, ובזה כל דברי חכמים קיימים. וסעד לזה אשר מצא את הימים (בראשית לו, כד.). ל׳ רבים, שכמה פעמים עשה כן. ואפשר עוד לומר דהתם איתא בירושלמי, כל שאזניו קטנות אמו סוס ואביו חמור, גדולות אמו חמורה ואביו סוס, ר׳ מנא הוה מפקד לאלין דבי נשיאה דיהון זבנין מן אלין דאודניהון דקיקין מפני שאמו סוס ואביו חמור. ואפשר שאינן כל כך מזיקות, שהרי כתוב שם בירושלמי, אמר הב״ה אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיק. וכן שם בב״ר (ב״ר פ׳ פ״ב.). מה עשה ענה הביא חמורה וכו׳ (וזוג לה סוס זכר יצאת ממנו פרדה.), א״ל הב״ה אני לא בראתי דבר של היזק ואתה בראת דבר של היזק וכו׳ (חייך שאני בורא לך דבר של היזק, מה עשה, הביא חכינא וזוג לה חרדון ויצאת מהם חברבר. מעולם לא אמר אדם שנשכו כלב שוטה וחיה, חברבר וחיה, פרדה לבנה וחיה.). הרי שאלו הן מזיקות. ולכן ר׳ מנא צוה שיקנו מהמין האחר שאמו סוס ואביו חמור שאינן מזיקות כל כך, לכן בירושלמי ובב״ר פירשו שענה הרביע סוס זכר וכו׳ שמזיקים יותר. וכן פי׳ רש״י שם בב״ר. אך בפ׳ וישלח פי׳ כפי פשט הכתוב שאמר ברעותו את החמורים כנז׳. כך אפשר לומר והאמת יורה דרכו.

עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך (עובדיה א, ז.). נמשך ממ״ש לעיל איך נחפשו עשו וכו׳ (שם ו.). שלכן וילך אל ארץ מפני הבושה כדלעיל, ויובן היטב עם מ״ש בפר״א פ׳ ל״ז. אמר עשו ליעקב נחלוק כל מה שהניח לנו אבא, מה עשה יעקב חלק כל מה שהניח אביו חלק א׳ וא״י לחלק א׳, מה עשה עשו הלך אצל ישמעאל למדבר להמלך בו, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל (בראשית כח, ט.). אמר ישמעאל לעשו טול מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה, ולקח עשו כל מה שהניח אביו. וא״י ומערת המכפלה נתן ליעקב, אמר יעקב לעשו לך מארץ אחוזתי מארץ כנען. ולקח עשו את נשיו ואת כל אשר לו, שנאמר וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו, ו.). ע״כ. ונלע״ד שכל זה רמז הכתוב ויקח עשו את בניו וכו׳ ואת מקנהו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען. דמאי כולי האי, אלא ודאי ר״ל את כל קנינו אשר רכש בחלוף ארץ כנען, והיא ב׳ שבשביל, כלומר בשביל ארץ כנען. וישמעאל השיאו עצה זו, ולכן אמר הנביא עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך. זה ישמעאל ובני ביתו, האמנם ישמעאל כבר מת, שמת בשעה שברח יעקב שדה ארם וזה היה כמה שנים אחרי מותו. אלא שהביא ראיה מוילך עשו אל ישמעאל. שכשם שאז בחיי ישמעאל הלך אצלו להתיעץ להרוג את יעקב כנודע, כך עתה שבא לידי חלוקה עמו הלך אצל ישמעאל, כלומר אצל בני ביתו של ישמעאל, נביות וקידר שהיו קרוביו, וזהו כל אנשי בריתך. ואמר עד הגבול שלחוך. כי ארץ אדום הוא לגבול א״י, כדכתיב על גבול ארץ אדום לאמר (במדבר כ, כג.). וכל זה גרם מה שהשיאוך, יכלו לך אנשי שלומיך (עובדיה א, ז.), הוא מ״ש בדרוש פ׳ תולדות (חלק ג׳ - דרוש ו׳ לפרשת תולדות.), שהכניס עמו כת של פריצים, ואמרו ניכול מדידיה וניחוך עליו (ב״ר פ׳ ס״ג.), והשיאוך למכור בכורתך ליעקב בלחם ונזיד עדשים, ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד.), וזהו לחמך ישימו מזור תחתך. לומר אין תבונה בו (עובדיה א, ז.) ביעקב, שהיא מכירה שאין לה קיום מפני שהוא דבר שלא בא לעולם. אך אין תבונה בהם כי האמת הוא שהסכים הב״ה ושחק עמהם, וכמ״ש בדרוש הנ״ל. וכן יהיה באחרית הימים, הלא ביום ההוא נאם ה׳ והאבדתי חכמים מאדום וכו׳ (שם ח.). שכן אמרו בפר״א פ׳ ל״ה. מכאן אתה למד שאין בני עשו נופלין עד שיבא שריד מיעקב ויתן לבני עשו מאכל עדשים באבל ובצרה, ויקח מהם שררת מלכות ובכורה שקנה יעקב ממנו בשבועה, ואז וחתו גבוריך תימן וכו׳ (שם ט.). כי כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ודי בזה לעת עתה.

בכל הדברים האלה אנו לומדים מפרשתו של יעקב וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וכו׳ (בראשית לב, ד.). ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב וכו׳ (שם ה.). ויהי לי שור וכו׳ (שם ו.). תחלה יקשה מה ראה יעקב אבינו להתנפל לפני עשו בשלוח לו מלאכים בדברי ענוה ושפלות, שהרי ראינו שנענש על זה, כדאיתא בב״ר פ׳ ע״ה. באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני, א״ל אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח׳ פעמים, חייך אני מעמיד מבניו ח׳ מלכים קודם לבניך, שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו וכו׳ (בראשית לו, לא.). וזה מדה כנגד מדה כי הלא כתוב ורב יעבוד צעיר (בראשית כה, כג.). ואתה השפלת עצמך חוץ מן השורה והיית עבד לו ח׳ פעמים, לכן יעמדו מבניו ח׳ מלכים וישלטו קודם לבניך, ואם רע בעיני ה׳ הדבר הזה למה הזמין לו מלאכים לשלוח לעשו ולא כיהה בו, שכן כתוב בסוף הפרשה הקודמת ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים (בראשית לב, ב.). ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים (שם ג.). וצריך להבין מהיכן הכיר יעקב שהיו מלאכים. ומאי כאשר ראם, דאם לא היה רואה אותם איך יאמר מחנה אלקים זה, ומהו מחנים. אך בזהר פ׳ הקודמת דף קס״ה ב׳. אמר ז״ל, במה אשתמודע לון, אלא חמא דאינון הוו אינון דחמא בחלמא וכו׳ (בגיני כך קרא לון מחנים, משריין דאתחזו לעילא ומשריין דאתחזו לתתא. אמאי אתגליאו למפגע ליה. אלא שכינתא אזלא לגביה לנטלא לביתיה. ומחכא ליה לבנימין, לנטלא ביתא עמיה דיעקב כדקא יאות. וכדין כתיב ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיה ל, י). ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.). וזה רמזה המס׳ שם בסוף פ׳ ויצא, מלאכי אלקים ב׳ בענין, וסי׳ ויפגעו בו מלאכי אלקים (בראשית לב, ב.). והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב.). הקדים הפ׳ המאוחר לתת טעם איך הכיר יעקב שהיו מלאכי אלקים, כי זכר את דבר חלומו והנה מלאכי אלקים, שהכיר אותם מאותה שעה, וזהו כאשר רא״ם, ר״ת ר׳וח א׳לקים מ׳רחפת. שהכיר בם שהיו מלאכים, שכן כתוב עושה מלאכיו רוחות (תהלים קד, ד.). ובדרוש פסיעותיו של אברהם אבינו ע״ה שנדפס אצל ס׳ חסד לאברהם דף כ״ה ד׳ כתוב כי ברדת המלאכים בעה״ז יתלבשו בג׳ יסודות אש רוח מים אך לא ביסוד העפר כדי שיוכלו להתפשט מהם ולחזור למעלה, לא כן הנשמות המתלבשות ביסוד העפר שהוא הגוף ע״כ. וזהו לע״ד מש״ה הנפילים היו בארץ (בראשית ו, ד.). כלומר למה אלו המלאכים עזא ועזאל נפלו מן השמים ולא יכלו לחזור לשם, לפי שהיו בארץ שנתלבשו ביסוד העפר, והוא האמור באיוב ד׳. הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד, יח.). אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם וכו׳ (שם יט.). והכונה כי גם במלאכים שאין בהם יצה״ר עכ״ז ישים תהלה, לשון הוללות כדברי רש״י ז״ל (רש״י. איוב ד, יח.). אלו עזא ועזאל שנתהוללו בבנות האדם ונפלו מקדושתם לפי שקטרגו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו אף שוכני בתי חומר, כל שכן בני אדם שהגם שנשמתם חלק אלוק ממעל עכ״ז מתלבשות בגוף שהוא מיסוד העפר שצריך שישכנו שם עד בא חליפתם. וזהו שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. ולכן ידכאום לפני עש כי תאכלם התולעת (איוב ד, יט.). וכ״כ בזהר פ׳ בראשית דף נ״ח א׳. הנפילים היו בארץ (בראשית ו, ד.). תני ר׳ יוסי אלין עז״א ועזא״ל וכו׳ (כמה דאתמר, דאפיל לון קודשא בריך הוא מקדושתא דלעילא. והיך יכלו לאתקיימא בהאי עלמא. אמר רבי חייא אלין הוו מאנון דכתיב ועוף יעופף על הארץ. והא אתמר דאלין אתחזו לבני נשא כחזו דלהון. ואי תימא היך יכלין לאתהפכא. הא אתמר דאתהפכן לכמה גוונין.), ובשעתא דנחתי גלימו באוירא דעלמא, והני דמרדו לעילא ואפיל לון קב״ה ואגלימו בארעא ואתקיימו ביה ולא יכילו לאתפשטא מיניה וכו׳ (ולבתר טעו בתר נשי עלמא. ועד כען יומא דא, אינון קיימי ואולפי חרשין לבני נשא, ואולידו בנין וקרו להו ענקים גברין. ואנון נפילים אקרון בני אלהים. והא אתמר.). ז״ש ויאמר יעקב כאשר רא״ם. שר״ת ר׳וח א׳ש מ׳ים, וראה שלא נתלבשו ביסוד העפר אמר מחנה אלקים זה. ולפי שראה אותם ב׳ פעמים לכן ויקרא שם המקום ההוא מחנים, כי ראה אותם בחלום ועתה בהקיץ. ולכן וישלח יעקב מלאכים לפניו. כי בראותו ששלח לו הב״ה מלאכים, שפי׳ שכונתו ית׳ שישלחם אל עשו, ואע״פ שהיה רשע עכ״ז להיותו אחיו וראה לפניו המלאכים שלחם, ועוד ארצה שעיר שדה אדום, שאם היו שלוחי ב״ו לא היה שולחם לארצו של עשו כי יהרגם בלי ספק, ולכן להיותם מהמלאכים אשר לפניו שלחם, ועוד הוצרך לשלוח מלאכים כי ילכו ויחזרו במהירות מש״כ ע״י שלוחי ב״ו כיון ששלחם ארצה שעיר.

ובב״ר פ׳ ע״ה. א״ר חמא בר חנינא הגר שפחת שרי היתה ונזדמנו לה חמשה מלאכים, זה שהוא אהובו של בית עאכ״ו. ומה אליעזר שהיה עבדו של בית נזדווגו לו כמה מלאכים, זה שהוא אהובו של בית עאכ״ו. א״ר יוסי יוסף קטון של שבטים היה ונזדווגו לו ג׳ מלאכים, זה שהוא אביהן של כולם עאכ״ו. וקשה למה ג׳ ראיות דבא׳ מהם די. אך בב״ר שם אמרו, מלאכים אלו שלוחי ב״ו. רבנן אמרי מלאכים ממש. א״ר חמא וכו׳. וזה כי מג׳ טעמים לא היה לו ליעקב לשלחם. הא׳ כי איך יתכן שישתמש במלאכי קדש לשלחם בשליחותו. והב׳ אל עשו אחיו שהיה רשע, ואסור להסתכל בפני אדם רשע (מגלה כח.). והג׳ ארצה שעיר שדה אדום שילכו חוצה לארץ, ומפני אלה הג׳ דברים אמרו שהיו שלוחי ב״ו. אך רבנן אמרי מלאכים ממש, שזה נלמד מסמיכות הכתובים שאמר ויפגעו בו מלאכי אלקים (בראשית לב, ב.), וא״כ וישלח מלאכים לפניו (שם ד.) כדלעיל. ולכן בא ר׳ חמא ותירץ מה שנראה קשה לג׳ טעמים הנ״ל. כי על הראשון איך ישתמש במלאכי מעלה. הנה ראינו כי הגר שפחת שרי היתה ונזדמנו לה חמשה מלאכים, כמ״ש רש״י בפ׳ לך לך (בראשית טז, ט.), שעל כל אמירה היה שלוח אליה מלאך א׳. ואיתא בב״ר פ׳ מ״ה. שחמשה מלאכים נזדווגו לה. וכבר פי׳ זה במקומו (חלק ג׳, דרוש ד׳ לפרשת וירא.). זה שהוא אהובו של בית עאכ״ו. כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וכנגד הטעם השני אמר ומה אליעזר שהיה הולך לבית בתואל שהיה רשע וביתו אנשי רשע ומפדן ארם שהיו רשעים נזדווגו לו כמה מלאכים, כמ״ש בב״ר פ׳ נ״ט. שזימן לו הב״ה שני מלאכים, א׳ להוציא את רבקה וא׳ ללוות את אליעזר. יעקב וכו׳. וכנגד שיצאו ח״ל אמר מה יוסף קטון של שבטים נזדווגו לו ג׳ מלאכים כדי שילך אצל אחיו, וימכרו אותו למצרים חוצה לארץ, זה שהוא אביהן של כלן עאכ״ו שילכו המלאכים ח״ל לארץ שעיר לעשות שליחותו.

עוד שם בב״ר (בראשית רבה פ׳ ע״ה.). למה שלח יעקב אצלו שלוחים, אלא כך אמר אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה ע״כ. ולכן שלח מלאכים כדי שידברו אל לבו דברי כבושין. ובזה נבין מ׳ ז״ל בסוטה פ״ז (דף מא:). דרש רב יהודה בר מערבא ואיתימא ר״ש בן פזי מותר להחניף לרשעים בעה״ז, שנאמר לא (יאמר) [יקרא] עוד לנבל נדיב וכו׳ (ישעיה לב, ה.). מכלל דבעה״ז שרי. רשב״ל אמר מהכא כראות פני אלקים ותרצני (בראשית לג, י.). ואר״א כל המחניף לרשע סוף נופל בידו וכו׳ (ואם אינו נופל בידו נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו נופל ביד בן בנו, שנא׳ ויאמר ירמיה לחנניה אמן כן יעשה ה׳ יקם ה׳ את דבריך. וכתי׳ ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר אל הכשדים אתה נופל ויאמר (לו) ירמיה שקר אינני נופל אל הכשדים וגו׳. וכתי׳ ויתפש ירמיהו ויביאהו אל השרים.). ונלע״ד דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דר״ש בן פזי מיירי במחניף לרשעים כדי להחזירם בתשובה כמו שעשה יעקב לעשו, וכמו שפי׳ מהר״ם אלשיך ע״פ אומר לרשע צדיק אתה וכו׳ (משלי כד, כד.). ולמוכיחים ינעם (שם כה.). ע״ש (כתב מהר״ם אלשיך (ס׳ רב פנינים) בפירוש משלי על פסוק אומר לרשע צדיק אתה וכו׳ (משלי כד, כד). ולמוכיחים ינעם (שם כה). ז״ל, שמעתי בשם הקדמונים אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים וכו׳. שיתגאה הרשע ויתפקר לעשות רע גם את הכלל בסיבת המחזיק בידו. אך למוכיחים את הרשעים להביאם למוטב ינעם להם לאמר לרשע צדיק אתה, לומר הלא צדיק אתה ובן טובים ולא נאמין למעבירי הקול עליך, לכן אחוז צדיק דרך הטובה גלוי לכל למען יראו ויבושו ויסכרו פי דוברי שקר, ובעשיתם כדבר הזה במקום שלבלתי מוכיחים יקבוהו עמים וכו׳. על אלה תבא ברכת טוב, ואין ספק כי זה הוא פשט הכתוב באמת. והנני מוסיף נופך משלי לפי דרכם ביאור פסוק שאחריו, שפתים ישק וכו׳. והוא כי טעם מה שלמוכיחים ינעם הוא כי אם המוכיחים יאמרו אליו רשע אתה יעיז פניו ויפעור פיו לבלי חוק ויענה עזות נגדם ולא יקבל מהם לעשות נכוחה, אך באמור לו צדיק אתה יבוש ויסכרו שפתיו מענות רע, ואדרבה משיב דברים טובים ונכוחים ויודה לשוב ולתקן את אשר עותו, וזה אמר שפתים ישק וכו׳. לומר תדע מה טעם למוכיחים ינעם וכו׳. הוא כי עתה הרשע ההוא שפתים ישק שפה עליונה בתחתונה מלענות עזות, ואדרבה משיב להם דברים נכוחים וטובים כאמור, או שפתים של מוכיחים ישק כי יערבו לו דבריהם וישקם כמעט מנשיקות פיהו לאמר מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ולא הבטת אל הדוברים רע ומגדילים עלי, וגם משיב דברים נכוחים לעשות נכוחה כתוכחתם במקום עזות על ידי התנכלותם כמדובר.). ורשב״ל מיירי במחניף לרשע מפני שירא ממנו, שכן יעקב נתירא מעשו ולכן א״ל כי על כן ראיתי פניך וכו׳ (בראשית לג, י.). וכתוב על זה בב״ר פ׳ ע״ה. ואף יעקב היה מזכיר לעשו שמו של הב״ה ליראו ולבהלו וכו׳ (שנאמר כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים (בראשית לג, י). משל למה הדבר דומה, לאחד שזמן את חבירו לסעודה, והכיר בו שהיה מבקש להורגו, אמר דומה טעם תבשיל זה כטעם אותו תבשיל שטעמתי בבית המלך, אמר, ידע ביה מלכא, מסתפי ולא קטליה. אף כך יעקב כיון שאמר לעשו, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים, אמר עשו הרשע, הגיעו הקדוש ברוך הוא לכבוד הזה, שוב איני יכול לו.). אך ר״א מיירי במחניף לרשע שלא לצורך, ולכן אמר סוף נופל בידו. וכדמייתי מירמיה שאמר לחנניה בן עזור כן יעשה ה׳ (ירמיה כח, ו.). שלא טוב עשה רק היה לו להוכיחו. ומה שנענש יעקב הוא לפי שהשפיל עצמו יותר מדאי, כמ״ש ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב (בראשית לב, ה.). וקשה מאי לאמר, שהרי כתוב כה תאמרון, ועוד מאי כה ב׳ פעמים ותאמרון בן׳. אך בילקוט ראובני פ׳ זו ע״פ וישתחו ארצה שבע פעמים (בראשית לג, ג.). איתא ז״ל, יעקב כשבא לקראת עשו היה קורא את שמע, וזהו כ״ה תאמרון, לרמוז על כ״ה אותיות שבפ׳ שמע ישראל וכו׳ ע״ש (יעקב כשבא לקראת עשו היה קורא את שמע, וזהו כ״ה תאמרון לאדוני לעשו, לרמז על כ״ה אותיות בפסוק שמע ישראל, והשתחוו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, כי סמא״ל שרו של עשו יש לו ז׳ כחות הטומאה, ובקש להכניס ז׳ ראשין דיליה, כמו שעשה רב אחא בר יעקב בימי אביי (קדושין כט:), ולכן נקרא בר יעקב (ילקוט ראובני. מגלה עמוקות אופן קצ״ב).). זש״ה ויצו אותם לאמר. דהיינו שיאמרו ק״ש כדי לינצל מידו, כי הק״ש נק׳ חרב פיפיות, כמ״ש (ברכות ה.), כל הקורא ק״ש על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו. ולכן אות׳ם לאמ׳ר כ׳ה ס״ת רמ״ה שהם תיבות הק״ש מלבד הג׳ שחוזר הש״צ כדי להשלים הרמ״ח כנודע, ולפי שאמרו בסוטה פ״ח (דף מב:), ויגש הפלשתי השכם והערב (שמואל א׳ יז, טז.). א״ר יוחנן כדי לבטלן מק״ש שחרית וערבית. כנגד זה אמר כ״ה ב׳ פעמים, וגם תאמרון בן׳ לרמוז על זה. אך קשה שאם צום לדבר עמו היה לו לומר כה תאמרון לעשו, מאי לאדוני לעשו. אך לפי שידע יעקב כי אותו רשע בביתו לא ישכנו רגליו כי תמיד היה הולך השדה, לכן צום ללכת ארצה שעיר שדה אדום, ואם לא ימצאוהו בביתו, כה תאמרון אל אנשי ביתו, ולכן דבר שלא לנוכח, וזהו לאמר לאחרים.

ובב״ר שם. ריב״ס פתח מעין נרפש וגו׳ (משלי כה, כו.). אריב״ס כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחת כך א״א לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש ומקור משחת. כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע, א״ל הב״ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב (בראשית לב, ה.). קשה שתחלה אמר שא״א לצדיק למוט לפני רשע, וחזר ואמר כך צדיק ממיט. ועוד קשה לדרכו היה מהלך, שהרי באו וא״ל וגם הולך לקראתך (שם ז.). והב״ה שיודע האמת לא היה לו להענישו על זה. אמנם ק״ל לריב״ס ודעימיה כאשר נזכיר שיעקב לא היה לו לירא מעשו. כי הנה מפני ג׳ דברים יש לו לאדם לירא ולהשתעבד לגדול ממנו, הא׳ מפני שלמותו כתלמיד לרב. השני מפני שמקבל ממנו טובה. הג׳ מפני יכולתו כמו שיש לירא מהמלך, חמת מלך מלאכי מות (משלי טז, יד.). והיא מ״ש במזמור ע״ב. וישתחוו לו כל מלכים וכו׳ (תהלים עב, יא.). כי למשיח צדקנו כל גוים יעבדוהו וישתעבדו לו, כי יהיו בו הג׳ דברים הנז׳, תחלה כי יציל אביון משוע (שם יב.). שזהו שלימות גדול, כמ״ש במשלי כ״ט. מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון (משלי כט, יד.). ועל ההטבה יחוס על דל ואביון (תהלים עב, יג.). להיטיב להם לעת הצורך. ומצד היכולת מתוך ומחמס יגאל נפשם ויקר דמם בעיניו (שם יד.). להושיעם מיד שונא שלא ישפוך דמם. וכן בירמיה י׳ בדברו בגנות הע״א אמר כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו וכו׳ (ירמיה י, ג.). כתומר מקשה המה ולא ידברו (שם ה.). כי אין להם שלימות כלל, ולכן אל תיראו מהם כי לא ירעו, כי אין להם יכולת כלל וגם היטיב אין אותם. וא״כ אין להם ג׳ דברים הנ״ל, ולפיכך אין להשתעבד להם ולעשותם אלוקות. ולהפך מזה אלקי עולם ה׳, שיש לו כל הג׳ דברים הנ״ל, מאין כמוך ה׳ (שם ו.) שלם בתכלית השלימות. גדול אתה לעשות טוב וחסד עם כל בשר. וגדול שמך בגבורה מרוב יכולתך, ולכן מי לא ייראך מלך הגוים וכו׳ (שם ז.). הנה כי כן לא היה לו ליעקב לירא מעשו לפי שלא היו לו הג׳ סבות הנ״ל, כי לא היה לו לירא ממנו מפני יכולתו שהרי היו עמו מלאכי אלקים. וגם הוא עשו אחיו נוהג עמו כעשו, וכ״ש שלא יעשה עמו טובה. וגם אין לו שלימות כלל, שהרי מושבו ארצה שעיר שדה אדום. וכבר פי׳ בפ׳ תולדות (חלק א׳‏ - דרוש ח׳ לפרשת תולדות והפטרה.), ארצו אדומה (ב״ר פ׳ ס״ג.), אות הוא להיותה רעה נוטה למזל מאדים שממנו שפיכות דם וכל מיני רעות וחטאות. ז״ש ריב״ס כשם שא״א למעין להרפס, כי הצדיק הוא מעין נובע מקור חכמה, היא התורה שהיא משמרתו מכל רע, וכיון שכן אין לו להשפיל עצמו לפני רשע שאין לו שלימות כלל. אך כשממיט עצמו אז הוא כמעין נרפס וכו׳. והוא מ״ש לעיל כל המחניף לרשע סוף נופל בידו (סוטה פ״ז, דף מא:). ואיתא בסנהדרין פ״ז (דף נב:), אר״א למה ת״ח דומה לפני ע״ה, בתחלה דומה לו לקיתון של זהב, סיפר עמו דומה לו לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה ע״כ. אף כאן בזמן שהצדיק ממיט עצמו לפני רשע שוב אין לו תקנה והוא כמעין נרפס ומקור משחת. א״ל הב״ה לדרכו וכו׳. הנה אין ספק כי עשו לא היה הולך לקראת יעקב רק לדרכו היה הולך, והראיה שבב״ר פ׳ ע״ח איתא ז״ל, וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה (בראשית לג, טז.). וארבע מאות איש שהיו עמו היכן הם, נשמטו כל א׳ וא׳ והלך לדרכו, אמרו שלא נכוה בגחלתו של יעקב ע״כ. וקשה שאם מתחלה היו הולכים לקראת יעקב מהו שאמרו שלא נכוה וכו׳. דמעיקרא מאי סברי ולבסוף מאי סברי, אלא ודאי שכשיצאו עם עשו לא היו הולכים לקראת יעקב, וכמ״ש שם בב״ר (בראשית רבה פ׳ ע״ה.). ר׳ לוי אמר הלך ונטל אגרומי ממצרים אמר אין יכילנא ליה הא טב ואי לאו אנא אימא ליה אייתי מכסא ומגו כן אנא קאים עליה וקטילנא ליה. הרי שכשהלכו עמו הלכו ליקח המכס ולא ידעו מחשבות לבו של עשו על יעקב, וכשראו שיש בלבו עליו נשמטו מאצלו. ונלע״ד שזוהי כונת הכתוב וישובו המלאכים אל יעקב לאמר (בראשית לב, ז.). שאל יעקב אמרו כן כדי שיהא לבו שלם בתפלה, אך לא היתה כן מתחלה כונת עשו. ועוד שהיה לו לומר וגם הולך עם ת׳ איש לקראתך. אך אמר וגם הולך לקראתך הוא בעצמו. ות׳ איש עמו יש להם כונה אחרת לילך לדרכם לא להלוך לקראתך. והאמת כן הוא כמ״ש בזהר פ׳ זו דף קס״ו ב׳. ודחילו הוה ליה מיעקב כמה דהוה ליה ליעקב מעשו. ולכן ודאי שלא כיון להזיק ליעקב ולבא לקראתו רק כשראה שיעקב השפיל עצמו אז רצה להרגו אלולי שהב״ה עזרו. והוא שם בזהר קס״ז א׳. שמע עשו דאמר עם לבן גרתי, אמר ווי מאן יקום קמיה, דהשתא יקטליניה יעקב בפומיה, שארי נפיק לקדמותיה לאתפייסא עמיה, כיון דחמא ליה מה כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו. כיון דקריב בהדיה שארי כרע וסגיד לקבליה, אמר עשו אלמלא כל כך הוה עמיה לא סגיד לקבליה שרי לאתגאה ע״כ. זהו בכיוון לדרכו היה מהלך, שלא אמר הולך אלא מהלך, דהיינו לארבע מאות איש שעמו שהיה מוליכם לדרכו ולא להזיקך, והיית משלח אצלו ומשפיל עצמך לפניו, זהו שכיון אח״כ להרגך. וכנגד הדבר השני, ר׳ הונא פתח מחזיק באזני כלב וכו׳ (משלי כו, יז.). שמואל בר נחמן אמר משל לארכי ליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר ליה, א״ל קום לך דבישא שכיח הכא, קם ושרי מקפיח ביה, א״ל ינער בישא, א״ל דמיך הוה ועוררתיניה, כך א״ל הב״ה לדרכו היה מהלך וכו׳. זה מובן עם המשל המובא שם בזהר כדלעיל. והליסטים זה עשו, כי עיפה נפשו להורגים ולא היה בדעתו לבא לקראת יעקב, והוא מה שהיה ישן בפרשת דרכים, כי דעתו היתה לילך לדרכו, אך כשיעקב שלח אליו מלאכים והשפיל עצמו אליו אז אמר עשו להזיק ליעקב, ומה שאמר שרי מעיר ליה, הוא מ״ש לעיל שכונת יעקב לעוררו לעשות תשובה, ואדרבא הוסיף על חטאתו פשע, ולז״א לו הב״ה ליעקב שכיון שלא קבל שום טובה מעשו לא היה לו לשלוח אליו ולומר כה אמר עבדך יעקב. וכנגד מ״ש בדבר הג׳ מפני היכולת שלו בא ואמר עוד, ריב״ס פתח מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת לימדת אותם עליך אלופים לראש (ירמיה יג, כא.). א״ל הב״ה לדרכו וכו׳. כי זה מדבר במלכות כשדים, ככתוב שם בירמיה י״ג. שאו עיניכם וראו הבאים מצפון (שם כ.). שהוא בבל, כדכתיב מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד.). כי כבר נודע מ״ש הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.). כי היתה ממלכה שפלה, וא״כ לא היה לך לירא מפני יכלתם אלא את לימדת אותם עליך אלופים לראש. כן הדבר הזה ביע״א ע״ה שלא היה לו לירא מעשו, שהרי נפגש עם המלאך ולא יכול לו, ולכן א״ל הב״ה לדרכו וכו׳.

ויהי לי שור וחמור וכו׳ (בראשית לב, ו.). בב״ר פ׳ ע״ה. שור זה יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז.). חמור זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם וכו׳ (בראשית מט, יד.). וצאן אלו ישראל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד, לא.). ועבד זה דוד, שנאמר אני עבדך בן אמתך (תהלים קטז, טז.). ושפחה זו אביגיל, שנאמר הנה אמתך לשפחה (שמואל א׳ כה, מא.). ע״כ. וצריך להבין הטעם שהזכיר לו את אלה. אמנם איתא בב״ר פ׳ ע״ו. ויירא יעקב מאד וכו׳ (בראשית לב, ח.). אמר כל השנים הללו הוא יושב בא״י, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת א״י, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכח כבוד אב ואם. כך אמר יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא.). תאמר שמת אותו זקן ובא עלי להרגני, אריב״ס כך א״ל הב״ה שוב אל ארץ אבותיך (בראשית לא, ג.). תאמר עד כאן היו התנאים, ושמרני בדרך הזה (בראשית כח, כ.). ולא יותר ע״כ. הרי אלה ד׳ טעמים לפחדו של יעקב, והנם רמוזים במס׳ בפ׳ זו, עד עתה ד׳. וסי׳ ואחר עד עתה (בראשית לב, ה.). כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה (דברים יב, ט.). ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה אליך מנעוריך ועד עתה, שמואל ב׳ י״ט (שמואל ב׳ יט, ח.). ויחן ה׳ אותם וירחמם ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה (מלכים ב׳ יג, כג.). כי כנגד כבוד אב ואם אמר עם לבן גרתי ואחר עד עתה (בראשית לב, ה.), שכן אמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך (בראשית לא, מא.). ופרש״י ז״ל, לי הן וסופי ללקות כנגדן. שכשם שהוא לא כיבד את הוריו כ״ב שנה מכ״מ גם יוסף נסתר ממנו כ״ב שנה ונצטער על זה. אך קשה על מה שפי׳ רש״י ז״ל, עם לבן גרתי בגי׳ תרי״ג. כלומר עם לבן גרתי ותרי״ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. כי איך יאמר כן והלא לא קיים באותו זמן כבוד אב ואם וכמה מצות התלויות בארץ. אמנם כבר פירשנו במקומו (חלק ג׳, דרוש ו׳ לפרשת תולדות.), כי יעקב ישב בבית לבן עד שנולדו כל השבטים חוץ מבנימין, לפי שכך רמז לו אביו כשבירכו וא״ל ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך (בראשית כח, ד.). כלומר שיבא עם כל השבטים לשכון כבוד בארצנו, וכן רבקה אמרה לו ושלחתי ולקחתיך משם (בראשית כז, מה.). וכן שלחה את דבורה שמתה בדרך (בראשית לה, ח.). וא״כ שפיר קאמר ותרי״ג מצות שמרתי כי במצות הוריו לא בא עד עתה לא״י. ועוד יובן עם מה ששנינו בסוף מ׳ מכות (דף כג:), כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. וז״ש ותרי״ג מצות שמרתי לפי שלא למדתי ממעשיו הרעים. ועם כל זה נענש על שלא קיים כבוד אב ואם באותן השנים, וזהו ואחר עד עתה. וכנגד שלא ישב בא״י אמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. כי א״י היא לנחלה ליעקב ובניו כנז׳, וכנגד מ״ש תאמר שמת אותו זקן ובא עלי להרגני, כי בחיי אביו לא היה הורגו, שכן חשב בלבו יקרבו ימי אבל אבי וכו׳. ורעה לך זאת מכל הרעה וכו׳ (שמואל ב׳ יט, ח.). כי במיתת אביו תבא הרעה שחשב לעשות. וכנגד שמא עד כאן היו התנאים וכיון שנכנס לארץ בטל התנאי, ושמרני בדרך הזה וכו׳ (בראשית כח, כ.). רמז זה באמרו ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה (מלכים ב׳ יג, כג.). כנגד אלו שלח יעקב לעשו ויהי לי שור (בראשית לב, ו.). זה יוסף שמסר נפשו על כבוד אביו כשצוהו לך נא ראה את שלום אחיך (בראשית לז, יד.). וידע שאחיו שונאים אותו ועכ״ז לעשות רצונו חפץ ולא נסוג אחור, וכמ״ש בב״ר פ׳ פ״ד. ויאמר לו הנני (שם יג.). נהג בו כבוד כמורא אב על הבן. ועוד אמרו ואחרי כן נגש יוסף ורחל (בראשית לג, ז.). שעמד לפני אמו כדי שלא יסתכל בה אותו רשע ושם נפשו בכפו שמא יהרגנו עשו. עוד מיוסף יצא גדעון שגם הוא נהג כבוד באביו, כמ״ש וגדעון בנו חובט חטים בגת (שופטים ו, יא.). שלא הניח לאביו כי אמר פן יקראנו אסון. ולכן נאמר לו לך בכחך זה וכו׳ (שם יד.). כמ״ש שם. ולפי שבהיותו בבית לבן לא היה יכול לעסוק בתורה כראוי כי היה מטופל לרעות צאנו, כמ״ש הייתי ביום אכלני חורב וכו׳ (בראשית לא, מ.). לכן וחמור זה יששכר שהיה כחמור למשאוי וקבל עליו עול תורה. ועל מה שפחד יעקב שמא ע״כ היו התנאים. וצאן אלו ישראל (שמות רבה פ׳ כ״ד. ויסע משה את ישראל (שמות טו, כב). הדא הוא דכתיב ויסע כצאן עמו וכו׳ (תהלים עח, נב). מה הצאן אפילו מחבלת את האילנות אין בעליה מעלין עליה, כך ישראל אף על פי שהן חוטאין, הקדוש ברוך הוא נוהג בהן כצאן. אי מה הצאן אינה מקבלת מתן שכר, יכול אף ישראל כן שקראם צאן אין להם מתן שכר. תלמוד לומר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא). צאן לעונשים ואדם למתן שכר.), שנקראו כן לומר שאין ראוי להענישם על חטאתם כנודע, וכן יעקב לא היה ראוי להעזב מהשגחתו ית׳ בזכות ישראל העתידים לצאת ממנו. ועבד זה דוד כנגד ישיבת א״י, שכן דוד נצטער על זה באמרו כי גרשוני היום וכו׳ (שמואל א׳ כו, יט.). כנז׳ לרז״ל (כתובות קי:). ועיקר העבודה היא בא״י. ושפחה זו אביגיל כי נשאת לדוד להדבק בצדיק, וכן יעקב נשא שתי אחיות להרבות זרעו ולהעמיד י״ב שבטים, וכשם שזו לשם שמים כך יעקב לא תהא לו לפוקה ולמכשול. 

נחזור לפסוקי הפרשה ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב, ח.). בב״ר פ׳ ע״ו. ויירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. וקשה דאיפכא מסתברא דויירא הוא שלא יהרג, וכ״פ רש״י ז״ל, ויירא שלא יהרג ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. ועוד הלא ידענו הבא להרגך השכם להרגו (ברכות פ״ט, דף סב:). האמנם נלע״ד כי הנה יעקב קנה את הבכורה מעשו כי אמר יהא רשע זה עומד ומקריב, וכמ״ש בב״ר פ׳ ס״ג. וכבר פירשנוהו במקומו (חלק א׳, דרוש ח׳ לפרשת תולדות והפטרה. - חלק א׳, דרוש ל״ב לפרשת בהר ובחקותי והפטרות.). כי זה היה בעבור שהיה שופך דמים, וכהן שהרג את הנפש פסול לעבודה (ברכות לב: א״ר יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנא׳ ידיכם דמים מלאו (ישעיה א, טו).). לכן ויירא יעקב מאד שמא יהרוג את עשו או האנשים שעמו ויהא פסול לעבודה. אך ויצר לו שמא יהרג, וזהו לו כלומר מיצר על עצמו שלא יהרג. ואח״כ אמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו וכו׳ (בראשית לב, ט.). ופרש״י על כרחו כי אלחם עמו. כי כיון שיתחיל להרוג מבני אז אהא גואל הדם ומצוה להרגו ולא אפסל מן העבודה.

ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם וכו׳ (בראשית לב, י.). בב״ר פ׳ ע״ו. הא לעשו לא אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו. כי ידע יעקב שהקטרוג כנגדו על ישיבת א״י ועל כבוד אב ואם כדלעיל, ולכן הזכיר זכות אבותיו ואמר אלקי אבי אברהם כלפי הבוחר בדרכיהם, כי אם יעקב לא ישב בבית אביו לכבדו, הרי אברהם שא״ל הב״ה לך לך מארצך וכו׳ (בראשית יב, א.). וא״ל הב״ה לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, כדאיתא בב״ר פ׳ ל״ט. וכן יעקב שמר מצות אביו שא״ל קום לך פדנה ארם וכו׳ (בראשית כח, ב.). וישב בבית עבר י״ד שנה לעסוק בתורה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה (סוכה כו.), ות״ת כנגד כלן. וכלפי יצחק שהיה עולה תמימה ולא יצא חוצה לארץ אמר והעושה כמעשיהם, כי הוא לא יצא מא״י בלי רשות, שכן איתא בילקוט תהלים מזמור קמ״ב. אמר יעקב ברשות יצאתי אף איני חוזר אלא ברשות, א״ל הב״ה שוב אל ארץ אבותיך (בראשית לא, ג.). אך לעשו שהגם שכבד את הוריו אמר יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא.). וסוף יצא ח״ל לגמרי, לכן אמר עליו מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו. ולכן ה׳ האומר אלי שוב לארצך וכו׳ (בראשית לב, י.). כי הוא נתן לי רשות ומפיו אני חי, כי תחלה יצאתי ברשות וכן עתה א״ל שוב אל ארץ אבותיך (בראשית לא, ג.). לדור שם בא״י, ולמולדתך לכבד את הוריך. ומה שהזכיר שם שמים על אביו ואלקי אבי יצחק (בראשית לב, י.). הוא לפי שסבר שמת, שכן אמר תאמר שמת אותו זקן כדלעיל, כיון שעשו בא להרגני זה סימן שנתקיים מ״ש יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא.), ולכן אמר ואלקי אבי יצחק, אעפ״י שאין הב״ה מזכיר שמו על הצדיקים בחיים (רש״י. בראשית כח, יג. תנחומא פ׳ תולדות, אות ז׳.). וכנגד מה שאמר תאמר עד כאן היו התנאים, אמר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך (בראשית לב, יא.). ולכן הצילני נא מיד אחי מיד עשו וכו׳ כי ירא אנכי אותו (שם יב.). כלומר לפי שהוא בעל בחירה, ואיתא בזהר פ׳ וישב קפ״ה א׳. שקשה מאד להנצל ממי שהוא בעל בחירה ע״ש (מכאן אמרו, יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאשתזבא, ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם (בראשית לז, כב) דווקא, ולא כתיב למען הציל אותו ותו לא.).

ובב״ר פ׳ ע״ו. פן יבא והכני אם על בנים (בראשית לב, יב.). ואתה אמרת לא תקח האם על הבנים (דברים כב, ו.). ד״א אם על בנים, ואתה אמרת אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח.). ואתה אמרת היטב איטיב עמך (בראשית לב, יג.). היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך. וקשה מאי שייטייהו דשתי מצות אלה להצילו מיד עשו, ולמה הקדים מצות שלוח הקן הכתובה בפ׳ תצא, לאותו ואת בנו דפ׳ אמור, ומה שייכות יש לדרוש אח״כ היטב בזכותך וכו׳. אמנם קשה לו בכתוב פן יבא והכני, דהיל״ל פן יבא והכה מאי והכני. ומאי אם על בנים, היל״ל אמהות על בנים שכבר היו ד׳ ולמה אמר אם אחת, ועוד מה הועיל יעקב בתקנתו להשים אם על בנים, ועוד למה וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, וכי היה מזלזל בבני השפחות לשים אותם בסכנה. אמנם איתא בת״כ פ׳ אמור, מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים, אף כשחייב באותו ואת בנו בנקבות ולא בזכרים וכו׳ ע״ש ((תורת כהנים פ׳ אמור, פ׳ ח׳ פרק ז, יא). יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקיבות, ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה אם על הבן לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן לא נעשה בו את הזכרים כנקיבות. לא אם אמרת באם על הבנים, שלא עשה בו את המזומן כשאינו מזומן. תאמר כאן שעשה את המזומן כשאינו מזומן, הואיל ועשה בו את המזומן כשאינו מזומן, יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקיבות. תלמוד לומר אותו, על אחד הוא חייב ואינו חייב על שנים. (פרק ח, א). אחר שריבה הכתוב זכיתי לדין, חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה אם על הבן לא עשה בו את הזכרים כנקיבות, אף כאן לא נעשה בו את הזכרים כנקיבות.). הרי שאותו ואת בנו לומד משלוח הקן שאינו אלא בנקבות. ועוד אמרו (קדושין לט:), כי לא מצינו בתורה מצוה שמתן שכרה בצדה רק כבוד אב ואם ושלוח הקן, וכן איתא בירושלמי פ״א דפאה (ירושלמי פאה פרק א הלכה א, דף ג:). ואמר עוד וכשם שמתן שכרם שוה כך פורענותם שוה, שנאמר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל, יז.). עין שהלעיגה על כבוד אב ואם וביזת על לא תקח האם על הבנים, יקרוה עורבי נחל וכו׳. ועוד בדברים רבה פ׳ תצא, א״ר חייא ומה אם צפור שאין לה לא זכות אבות ולא בריתות ולא שבועות בניה מכפרין עליה, בני אברהם יצחק ויעקב שיש להם זכות אבות ובריתות ושבועות עאכ״ו ע״כ. והנה יעקב פחד שמא יגרום החטא כל השנים שלא כיבד את הוריו, לכן אמר הצילני נא וכו׳ פן יבא והכני (בראשית לב, יב.). על שלא קיימתי כבוד אב ואם. הרי אתה אמרת לא תקח האם על הבנים. ויש כאן אם על בנים, שלכן וישם את השפחות ואת ילדיהן וכו׳ (בראשית לג, ב.). כל א׳ אם על בנים, ולפי שמצות שלוח הקן אינה לא בהריגה ולא במיתה חזר ואמר ואתה אמרת אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח.), שנוהג בנקבות שלומד משלוח הקן שלכן הקדימו, וכיון דכתיב לא תשחטו גם אתה תציל אם על בנים מיד אחי מיד עשו (בראשית לב, יב.). ואתה אמרת היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך. כלומר ואתה אמרת במה שצוית בתורתך לא תקח האם על הבנים. שאין לה זכות אבות וכו׳, כ״ש ישראל בני שיש להם זכות אבות שראוי להצילם במה שיש להם זכות אבות. וזהו ושמתי את זרעך כחול הים (שם יג.). עוד פחד יעקב מן הטעם הכתוב בזהר פ׳ זו קס״ח א׳ ז״ל, יעקב אמאי דחיל, אלא בגין דחשיב דלאו איהו כדאי דקב״ה יעביד ליה ניסא, מ״ט בגין דלא פלח לאבוי ולאימיה כדקא יאות ולא אשתדל באוריתא ונטל תרי אחיות. ולכן וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה (בראשית לג, ב.). שלא היו כל כך באיסור, כי בנות לבן היו מפלגשים ואינן בכלל אחיות, שאין אבות לגוי (סנהדרין נח.). ואח״כ ואת לאה וכו׳. שבהיתר נשאה ראשונה. אך רחל שנשאה אח״כ זו היא עיקר האיסור, ולכן ואת רחל ואת יוסף אחרונים (בראשית לג, ב.). ולכן אמר פן יבא והכני אם על בנים, זו האם לבד שנשאתי באיסור. ולזה מתה רחל קודם שילך לבית אביו, ואמר אם על בנים, שהגם שלא נולד אלא יוסף גם בנימין היה במעי אמו, ולז״א על בנים ל׳ רבים, וזהו ושור או שה (ויקרא כב, כח. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.), כי יוסף נק׳ שור, בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז.). ושה אלו השבטים כנז׳ במקומו (חלק א׳, דרוש י״ג לפרשת ויגש והפטרה. ב״ר פ׳ צ״ה. וטלה אלו השבטים, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז).).

ובב״ר פ׳ ע״ח. וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא וכו׳ (בראשית לג, א.). א״ר לוי ארי כעס על הבהמה ועל החיה, אמרין מאן אזיל ומפייסתיה, אמר להון הדין תעלא, אתון דאנא ידע תלת מאה מתלין ואנא מפייס יתיה, אמרין ליה אגמין (פי׳ יהי כן). הלך ציבחר וקם ליה, אמרי ליה מה דין, אמר להון אנשית מאה. אמרי ליה אית במאתן ברכאן (פי׳ ספוק). הלך ציבחר וקם ליה, אמרין ליה מה דין, אנשיית אף מאה, אמרין ליה אף במאה ברכאן, וכיון דמטא תמן, אמר אנשיית כלהו, אלא כל חד וחד יפייס על נפשיה, כך יעקב אבינו. ריב״ס אמר, יש בי כח לערוך תפלה. ר׳ לוי אמר, יש בי כח לערוך מלחמה. וכיון דמטא, ויחץ את הילדים וגו׳. אמר כל איניש ואיניש זכותיה תקים ליה ע״כ. והמ׳ הזה אומר דרשני כי אין המשל דומה לנמשל, שבמשל אומר ששכח ג׳ פעמים ובנמשל אין שם כי אם שנים דוק ותשכח. האמנם קשה לו לר׳ לוי, שהרי כתוב למעלה ויחץ את העם אשר אתו וכו׳ לשני מחנות (בראשית לב, ח.). וא״כ כשראה את עשו למה חזר ואמר ויחץ את הילדים וכו׳ (בראשית לג, א.). שנראה שפחד יותר מבראשונה. והנה לעיל בב״ר פ׳ ע״ז ע״פ וירא כי לא יכול לו (בראשית לב, כו.). אמר משל למלך שהיה לו כלב אגדיון (פי׳ כלב רע הררי), וארי נמירון (פי׳ בייתי), והיה המלך נוטל את בנו ומלבבו בארי, שאם יבא הכלב להזדווג לו יאמר לו המלך ארי לא היה יכול לעמוד בו ואתה מבקש להזדווג לו, כך אם יבאו מכחישי השם להזדווג לישראל יאמר להם הב״ה שרכם לא היה יכול לעמוד בו ואתם מבקשים להזדווג לבני. המשיל שרו של עשו לארי כי הוא מלך שבחיות, וגם שרו של עשו שולט על כל האומות, כי הוא ס״מ מלך מושל על כל האומות, וכבר אמרו בגיטין פ״א (דף נז:), אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. וכעס על הבהמה וחיה, שכן עשו ושרו היה להם כעס על יעקב ובניו, ולכן אמרו מאן אזיל ומפייסתיה, א״ל הדין תעלא זה יעקב פקח שבחיות, כי למד תורה הרבה וגם היה יודע בדרכי העולם, שכן ויגד לרחל כי אחי אביה הוא (בראשית כט, יב.). ברמאות (בראשית רבה פ׳ ע׳.). להציל עצמו מן הרמאין. א״ל אתון דאנא ידע תלת מאה מתלין וכו׳. הנה בפ״ד דסנהדרין (דף לח:), א״ר יוחנן שלש מאות משלות שועלים היו לו לר״מ ואנו אין לנו אלא שלש, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה (יחזקאל יח, ב.). מאזני צדק אבני צדק (ויקרא יט, לו.). צדיק מצרה נחלץ וכו׳ (משלי יא, ח.). ופרש״י (רש״י. סנהדרין לט.), משל הוא שרימה השועל את הזאב ליכנס לחצר היהודים בע״ש ולתקן עמהם צרכי הסעודה ויאכל עמהם בשבת. וכשבא ליכנס חברו עליו במקלות, בא להרוג את השועל, אמר לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל את כל נתח טוב, א״ל ובשביל אבא אני לוקה, א״ל אבות אכלו בוסר וכו׳. אבל בא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע. בא לו על הבאר ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובב׳ ראשי החבל ב׳ דליים קשורים, ונכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה, א״ל הזאב למה אתה נכנס לשם, א״ל יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע. הראה לו דמות הלבנה במים כדמות עוגל כמין גבינה, א״ל אני איך ארד, א״ל הכנס אתה בדלי העליון, נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל עליו עלה, א״ל היאך אני עולה, א״ל צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו. לא כך כתיב מאזני צדק וכו׳. ע״כ. הנה אין ספק שלא דברו חכמים דברי הבאי כאלו ובפרט ר״מ המאיר עיני חכמים בתורתו וחכמתו. לכן נלע״ד כי הזאב הוא עשו שתמיד עומד לטרוף טרף, מתרפס ברצי כסף, ועליו נאמר לעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל, טו.). וזא״ב גי׳ עשר שהם עשר אומות. ונלע״ד שז״ש בילקוט תהלים סי׳ פ״א (ילקוט תהלים פ״א, רמז תתל״א.). ר׳ יהודה בר אלעאי אמר שבעה נימין היו בכנור על שם שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד.). ולימות המשיח שמנה, למנצח על השמינית (תהלים יב, א.). ולעתיד לבא נעשית עשרה, שנאמר עלי עשור ועלי נבל (תהלים צב, ד.). ונלע״ד כי הטעם הוא שדהע״ה כבש ז׳ אומות ולכן היו ז׳ נימין בכנור שלו, ומשיח צדקנו יכניע גם השמינית היא שעיר. ול״ל גם עמון ומואב שהם כל העשר שהראה הב״ה לאברהם אבינו בין הבתרים, ועיין עוד בילקוט תהלים מזמור ו׳ (ילקוט תהלים ו׳, רמז תרל״ד. למנצח על השמינית. ד״א על השמינית. על נימא שמינית, ר' יהודה אומר כנור של מקדש של שבעה נימין היה, שנאמר שובע שמחות את פניך (תהלים טז, יא). אל תקרי שובע אל שבע, ושל ימות המשיח שמונה, למנצח על השמינית (תהלים יב, א). על נימא שמינית, ושל עוה״ב עשר, שנאמר עלי עשור (תהלים צב, ד), ואומר בנבל עשור זמרו לו (תהלים לג, ב).). וזהו זא״ב, כי הז׳ כנגד דוד שהכניע ז׳ אומות, והא׳ היא שיכניע משיח צדקנו. והב׳ לעתיד לבא. והנה השועל הם ישראל שקבלו התורה ולכן הם פקח שבחיות, וכבר כתבנו לעיל (ירושלמי נדרים פרק ג׳ הלכה ח׳, דף יב.), כי ל״ל עשו מתעטף בטליתו ובא ויושב אצל יעקב, שרוצה ליכנס לג״ע בשביל שכבד את אביו, וכן אומרים (ע״א ב:) הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו כדי שישראל יעסקו בתורה. וזהו שרימה השועל לזאב ליכנס בחצר היהודים בע״ש, דהיינו להספיק להם בעה״ז כל צרכם כדי שיזכו גם הם לעה״ב שהוא השבת. אמנם כשבא ליכנס חברו עליו במקלות, הוא מ״ש לעיל שהב״ה גוררו ומוציאו משם, שכן אומר להם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. ואדרבא הם אומרים לישראל הב הב. ולכן בהיותם בגלות בא להרוג את השועל, שבכל יום עומדים עלינו לכלותינו באמרם מה לכם בעה״ז שהוא שלנו. וזהו שאומר השועל לא הלקוך אלא בשביל אביך, זה עשו שאמר לו יעקב יעבור נא אדוני לפני עבדו (בראשית לג, יד.). וקבל עליו עשו, וזהו ואכל כל נתח טוב, שלקח ממונו של יעקב כנז׳ לעיל, שנתן לו יעקב כל מה שירש מיצחק. א״ל ובשביל אבא אני לוקה, שהרי בן לא ישא בעון האב (יחזקאל יח, כ.), והשיבו אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה. שיובן היטב עם מ׳ ז״ל בילקוט תהלים סי׳ ג׳ ע״פ שיני רשעים שברת. יע״ש (ילקוט תהלים ג׳, רמז תרכ״ז. שני רשעים שברת (תהלים ג, ח). משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהלכו בדרך, אחד צדיק ואחד רשע, מצאו פונדק אחד, אמרו זה לזה נכנס ונאכל. נכנסו, ראה אותו רשע באותו פונדק הרבה ברכות נמצא, דגים וכל דבר טוב. אמר הרשע לצדיק, נאכל ולא ניתן מעות. אמר הצדיק, וכי היום פתח פונדק זה, אילו פתח זה היום, כן היינו בודקים אותו, אלא יש לו ימים רבים. אילו כן היו עושים לו כל מי שנכנס לכאן היה מלא פונדק זה, ולא הניחו לאכול עמו, ישבו להם זה לעצמו וזה לעצמו. אותו רשע אמר, הבא לי קונדיטון ותרננגולין, והביאו הכל. אותו הצדיק אמר לפונדקי, תן לי גלוסקא אחת וקערה אחת של עדשים ושתי חתיכות בשר. היו יושבים ומשחקים זה על זה. הרשע משחק על הצדיק, אמר ראו שוטה זה, כל טובות וברכות לפניו והוא אוכל עדשים. והצדיק מצחק על הרשע, ראו מה פתי זה עושה, אוכל את הכל עכשו משברין את שניו. א״ל הצדיק, תן לי שני כוסות ונתן לו וברך ועמד. א״ל הפונדקי, תן לי מה שאכלת, גלוסקא אחת וקערה אחת של עדשים ושתי חתיכות בשר ושני כוסות של יין. א״ל תן לי שני איסרין. א״ל הילך, נטלם. א״ל לך לשלום. אותו רשע עמד לצאת, א״ל עשה חשבון. אמר: מה אכלת, א״ל גלוסקא אחת אכלתי, א״ל שתים אכלת. שתי ביצים אכלתי, א״ל חמש אכלת, והוא אומר לא אכלתי, התחילו שוברים את שניו, לכך נאמר שני רשעים שברת.) כי אין כאן מקום להאריך. והנה בראות השועל אלו ישראל כי כל מגמתם לאכול ולשתות ולשמוח בעה״ז, א״ל בא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע, כי הם נוטלים כל השפע, וישראל אינן נוטלין אלא מתמציתם. בא לו על הבאר רמז לעה״ז, שכן בא״ר גימטריא ג״ר, כי גר האדם בעה״ז שאינו אלא דירת עראי, וכמ״ש דוד המלך ע״ה, גר אנכי בארץ (תהלים קיט, יט.). ומצא שם עץ, הוא עץ הדעת טוב ורע, והחבל מושכב עליו, הוא החטא ועון, הוי מושכי העון בחבלי השוא (ישעיה ה, יח.). שכן וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו.). שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה (ילקוט דברים, סי׳ תתקמ״א.), ובחבל שני דליים, הם ישראל ואומות העולם ששניהם דולים מן הבאר, לחם לאכול ומים לשתות, ולפי שאמרו במגלה פ״א (דף ו.), קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו או נתישבו שתיהן אל תאמן, חרבה זו וישבה זו האמן. לכן נכנס השועל בדלי העליון אלו ישראל שהם עליונים, כדכתיב ולתתך עליון (דברים כו, יט.). אבל כשרוצים להתענג בעולם הזה ולעלות במעלות אז יורדים למטה ואומות עולים, אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב.). ולפי שלא מצא הב״ה מדה טובה לישראל אלא עניות (חגיגה ט:), לכן המשיל הדבר לדלי, לשון דלות ועניות, ויחלץ עני בעניו (איוב לו, טו). מדינה של גהינם (יבמות קב:). ולכן אמר השועל יש כאן בשר וגבינה לאכול. שיובן עם מ״ש בילקוט פ׳ עקב (ילקוט פ׳ עקב, רמז תתמ״ח.), כל מה שישראל אוכלין בעה״ז בכח היסורין הבאין עליהם, אבל שכרן כפול ומונח צבור ומשומר לעתיד לבא ע״כ. כי אף ישראל אוכלין מפרי דרכם, ולכן המשיל הדבר ללבנה, שכן אמרו בשמות רבה פ׳ ט״ו. אומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה, מה לבנה מושלת ביום ובלילה כך ישראל מושלים בעה״ז ובעה״ב. ואז נכנס הזאב בדלי העליון וירד למטה, שסוף סוף ירדו לגהינם וישראל שהם השועל יעלו למעלה, כמ״ש כי שחה וכו׳ (תהלים מד, כו.). קומה עזרתה לנו (שם כז.). ואז א״ל השועל צדיק מצרה נחלץ, שלעתיד כל האומות יעברו על גשר גהינם ונופלים לתוכו, וישראל עוברים ונצולים (ילקוט ישעיה ס׳, רמז ת״ק.), וזהו ויבא רשע תחתיו. לפי שכתוב מאזני צדק אבני צדק (ויקרא יט, לו.). ויובן עם מ׳ ז״ל בילקוט פ׳ תצא (ילקוט פ׳ כי תצא, רמז תתקל״ח.), ר׳ חוניא פתח מאזני מרמה תועבת ה׳ (משלי יא, א.). אם ראית דור שמדותיו של שקר דע שהמלכות מתגרה בו ונוטלין מה שבידיהם, מה טעם מאזני מרמה תועבת ה׳ (שם.), מה כתיב בתריה בא זדון ויבא קלון (שם ב.). א״ר לוי אף משה רמזה לישראל, לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן (דברים כה, יג.). אם עשית כן דע שהמלכות מתגרה באותו הדור, ומה טעם כי תועבת ה׳ כל עושה אלה (שם טז.). ומה כתיב בתריה זכור את אשר עשה לך עמלק (שם יז.). ע״כ. וצריך להבין מה טעם למלחמת עמלק על עון המשקולות, שכן מצינו בקדושין פ״א (דף לג:) שכתבו התוס׳ דמצינו מורא במשקולות, כדאמרי׳ במדרש ולא ירא אלקים (דברים כה, יח.). היינו בשביל המשקולות, ועל עון זה בא עמלק ע״כ. אמנם ידענו כי בשביל שעשו היה רשע לקח יעקב הבכורה ממנו, כי אמר לא יהא רשע זה עומד ומקריב, ולכן כששמע יצחק את בכורתי לקח (בראשית כז, לו). אמר יפה עשיתי כי לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה. ואמר לעשו בא אחיך במרמה (לה), דהיינו בחכמת תורתו, כי בשביל זה ויקח ברכתך, שלו ראויה הבכורה לעבוד עבודה, שכן כתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז). אך כאשר תריד, שבני יעקב לא יעסקו בתורה, ופרקת עולו מעל צוארך (בראשית כז, מ). ואתה תמשול בו. ואיתא בזהר חדש פ׳ נח דף ל״ו ד׳, בא וראה, מפני שנטל יעקב הברכות לעשו ברמאות, לא ניתן רשות לשום אומה בעולם להשתעבד בישראל זולתי אומה של עשו. ופירושו ששלט בהם זמן רב. הנה כי כן כשישראל רפו ידיהם מן התורה, לפי שהיו נוסעים וחונים במחלוקת, ככתוב אצלנו במקומו (חלק א׳, דרוש מ״א לפרשת מטות ומסעי והפטרה.), אז בא עמלק לערער על הבכורה. וז״ש בילקוט פ׳ בשלח, ת׳ עממין פסע עמלק וכו׳ (ובא ועשה מלחמה עם ישראל, שנאמר ויבא עמלק. וכתיב עמלק יושב בארץ הנגב. שהיה לפנים מכולן. ר׳ נתן אומר, לא בא עמלק אלא מהררי הר שעיר, ת׳ פרסה פסע עמלק, ובא ועשה מלחמה עם ישראל.). דהיינו שקטרג על שלא שלמו ת׳ שנה שאמר הב״ה לאברהם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג). שעל כן וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו, ו). שפירשו רז״ל מפני שטר חוב, וכיון שלא נפרע לגמרי אין לו ליעקב חלק בארץ, זהו קטרוגו של מלכות כשמדותיו של שקר, דהיינו שאינם שומרים את התורה ואינם עושים מצות, ובפרט לגזול ולחמוס במידות של שקר, לכן מן הראוי לשלוט על ישראל וליטול מה שבידיהם. וא״כ כשישראל עושים רצונו של מקום, אז אין מקום לעשו לשלוט בהם, וזה כשמאזני צדק אבני צדק יהיו להם, ואז צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו. אלו הם הג׳ משלים שפירשו רז״ל מן השלש מאות משלים של רבי מאיר, והן הנה מ״ש יעקב להפיס דעתו של עשו, להראותו כי הוא לא נהנה מן הברכות שברכו אביו עד בא יום העתיד. והתקין עצמו לג׳ דברים, לדורון למלחמה ולתפלה, והנה תחלה סידר תפלתו כדלעיל, ופחד ממנו עשו, כמ״ש בזהר קס״ז א׳, וכבר פירשנוהו לעיל, אך כשראה עשו שיעקב משתחוה לו, אז נתגאה וחשב להזיקו ככתוב שם, ואז ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל וכו׳ (בראשית לג, א). זהו המשל הלך צבחר וקם ליה, כי פחד פחד מעשו, ושלא תקובל תפילתו כיון שנשא שתי אחיות, וזהו כנגד המשל הראשון, אבות אכלו בוסר וכו׳. פן יבא והכני אם על בנים (בראשית לב, יב). אמרי ליה אית במאתן ברכאן, שעדין נשארו בידך שנים, דורון ומלחמה. ואז ויקח בידו מנחה לעשו אחיו (בראשית לב, יד). האמנם לפי שהמנחה הזאת היתה מכל מה שעשה בבית לבן בזרוע ידו, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח וכו׳ (בראשית ל, לז). וכתבנו במקומו שלכן נענש יעקב ע״ש (חלק ג׳, דרוש ח׳ לפרשת וישלח.). בשביל זה הלך צבחר וקם ליה. שזהו המשל השני, מאזני צדק אבני צדק. וכיון שיעקב רימה את לבן, לכן לא היה כחו יפה בדורון ששלח לעשו, כי עדין היה מתירא שמא יגרום החטא. אמרי ליה אף במאה ברכאן, כי עדין כחו יפה לעשות עמו מלחמה, שכן אמר והיה המחנה הנשאר לפליטה (בראשית לב, ט). ולכן וירא והנה עשו בא ויחץ את הילדים (בראשית לג, א). שחזר להתקין עצמו למלחמה, וישם את השפחות וכו׳. כדלעיל, שבאלו לא יוכל עשו, כי אין בהם עון אשר חטא, כי לא היו בכלל שתי אחיות. וכיון דמטא תמן שעשו הקריב גם בזה, לא מצאה ידו רק וישתחו ארצה שבע פעמים וכו׳ (ג). והוא המשל השלישי, צדיק מצרה נחלץ וכו׳. שיובן עם מ״ש ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה). ואיתא בב״ר פ׳ ע״ז. ורחב״ח אמר, שרו של עשו היה וכו׳ (הוא דהוה אמר ליה, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני (בראשית לג, י). משל לאתליטוס שהוא עומד ומתגושש עם בנו של מלך, תלה עיניו וראה את המלך עומד על גביו והרפיש עצמו לפניו, הדא הוא דכתיב וירא כי לא יכול לו (בראשית לב, כו). אמר רבי לוי וירא בשכינה כי לא יכול לו. אמר רבי ברכיה אין אנו יודעים מי נצח אם מלאך אם יעקב, ומן מה דכתיב ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה). הוי מי נתמלא אבק, האיש שעמו.). שנצחו יעקב. וזהו ויבא רשע תחתיו, שיעקב קיים בעצמו ואתה על במותימו תדרוך (דברים לג, כט). והפילו תחתיו, ועכ״ז נתירא מעשו, ואמר כל חד וחד יפייס על נפשיה, הוא מ״ש וישם את השפחות וכו׳ (בראשית לג, ב). שזכות השבטים תעמוד להם, ובזה יכון המשל עם הנמשל, כי תחלה אמר יעקב יש בי כח לערוך תפלה, ואח״כ לערוך מלחמה כמו שפירשנו, ולא הזכיר הדורון, כי הוא מבואר בתורה ואין צריך לאמרו, כי כן כתוב ויקח בידו מנחה לעשו אחיו (בראשית לב, יד). וכתוב כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני וכו׳ (כא). שהוא נכלל ג״כ במ״ש יש בי כח לערוך תפלה. יען כי כבר הקדימו בדורון, והכל עולה יפה.

ועדין נשאר לנו לבאר מ״ש אח״כ, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל וכו׳ (בראשית לב, לב). על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכו׳ (לג). שאין כאן מקומו של פ׳ זה, רק היה לו לאמרו לעיל, כשאמר ותקע כף ירך יעקב (כו). שם היה לו לומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכו׳. אך מצאתי בזהר פ׳ זו, ק״ע ב׳ ז״ל, ותא חזי, כיון דאסתליק צפרא, דהא לא כתיב כי בא השחר אלא כי עלה (בראשית לב, כז), כדין אתתקף ההוא ממנא ואכיש ליה ליעקב לאתתקפא לעשו, וכד סליק ההוא אוכמא דשחר ואתחזי, אתא נהורא ואתתקף יעקב, דהא כדין מטא זמניה לאתנהרא, מה כתיב ויזרח לו השמש (לב), דהוא זמנא דנייחא, וכדין והוא צולע על יריכו, אתכאב וצער גרמיה על מה (דעבד) [דעבר] וכו׳ (ואיהו כד אסתלק קדרותא דשחרא, כדין אתתקף ואתאחיד ביה, דכד אתחלש חיליה דלית ליה שולטנותיה אלא בליליא, ויעקב שולטנותיה ביממא. ועל דא אמר ויאמר שלחני כי עלה השחר, דהא אנא ברשותך קאימנא והא אתמר ואוקמוה.). אלה איפוא הם דברי הכתובים, ויותר יעקב לבדו וכו׳ עד עלות השחר (בראשית לב, כה). זמן קדרותא דצפרא, סוף הגלות, שאז מתגבר עשו בכחו הגדול לשלוט על יעקב. וירא כי לא יכול ויגע בכף יריכו (כו). כמ״ש שם בזהר קע״א א׳. וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא, כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה, וכד חמא יעקב דסליק צפרא, אתקיף ביה ואתגבר עליה, ותא חזי, דבעינן לקיימא לההוא גיד הנשה, דאע״ג דקריב ביה ההוא דרכיב על חויא, קאים איהו ואתקיים ולא אתבר, וחילא דיעקב בעינן לאתתקפא בעלמא וכו׳ (ולאחזאה כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וכד חמי דהא לא אתבר ולא אתאכיל ההוא אתר, כדין אתבר חיליה ותוקפיה ולא יכיל לאבאשא לבנוי דיעקב. ועל דא לא בעינן למיהב דוכתא לברייתא דעלמא למיכל ליה ולא לאתאכלא כלל.). לכן אחר שכתב ויזרח לו השמש. שגבר כחו של יעקב, כי שמש ומגן ה׳ אלקים (תהלים פד, יב). והוא צולע על יריכו (בראשית לב, לב). ולא נשבר כף רגלו רק נתקעקעה ממקומה, וז״ש שומר כל עצמותיו וכו׳ (תהלים לד, כא). שמדבר ביעקב, רבות רעות צדיק וכו׳ (כ). שכבר פירשוהו במדרש על יעקב בב״ר פ׳ ע״ט. שומר כל עצמותיו. כשבא שרו של עשו להזיקו, ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו). אמנם אחת מהנה לא נשברה כדלעיל. אדרבא תמותת רשע רעה (תהלים לד, כב). על עשו ושרו, כי יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום. ואח״כ על מלכי האדמה (ישעיה כד, כא). על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. עד יום הגאולה, כי נגע בכף ירך יעקב (בראשית לב, לג). ולא נשבר, כי לא נתן ה׳ מאויי רשע, לעשות מה שלבו חפץ, רק שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם.

והוא המ׳ שהקדמנו בב״ר פ׳ ע״ז. וירא כי לא יכול לו וכו׳ (בראשית לב, כו). וקשה, והלא גם עשו היו לו זכיות הוריו וזקניו. ומאי מדוד עצמך, דמה מדידה שייכא כאן. אמנם בב״ר פ׳ נ״ג. כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב). א״ר יודן, יצחק אין כתוב כאן אלא ביצחק, ב׳ תרין, במי שהוא מודה בב׳ עולמות. כל מי שהוא מודה בשני עולמות יקרא לך זרע, וכל מי שאינו מודה בשני עולמות לא יקרא לך זרע ע״כ. ועשו כפר בעיקר ואמר לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן וכפר בתחיית המתים, שאמר הנה אנכי הולך למות וכו׳ (בראשית כה, לב). וא״כ כיון שאינו מודה בשני עולמות לא נקרא זרעו של יצחק, ואין לו זכות אבות וזקניו. ועוד כמ״ש לעיל (בראשית רבה פ׳ ע״ו), הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם. ועשו לא היה כן. והנה בבבא בתרא פ״א (טז:), הובא בילקוט פ׳ תולדות, א״ר יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה, דכתיב ויבא עשו מן השדה (בראשית כה, כט). וכתיב התם, כי בשדה מצאה (דברים כב, כז). שדקדקו רז״ל מה הגיד הכתוב, ויבא עשו מן השדה (בראשית כה, כט). שהרי כבר כתוב, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה (כז). ולכן דרשו ויבא עשו, שבא על נערה המאורסה, וזהו ויבא לשון ביאה. וזה שלא כדרך אמו רבקה, שהכתוב מעיד בתולה ואיש לא ידעה (בראשית כד, טז), כמו שפי׳ רז״ל (בראשית רבה פ׳ ס), וכתבנוהו במקומו (חלק א׳, דרוש ח׳ לפרשת תולדות והפטרה.). ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, לכן אין ראוי שיזכר לו זכות אמו, אדרבא יענש עליה, שכן לא נזכרה מיתתה בתורה, כדי שלא יקללו כרס שיצא ממנו עשו. כנז׳ אצלנו במ״א. עוד שם והרג את הנפש, כתיב הכא והוא עיף (בראשית כה, כט). וכתיב התם כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד, לא). כי גם פה דקדקו רבותינו דמאי ׳והוא עיף׳. ועוד שהוא בעצמו אמר ׳כי עיף אנכי׳ (בראשית כה, ל). ולכן הוא מיותר, וגם מאי ׳והוא׳, דדי שיאמר ויבא עשו עיף מן השדה, אלא שבא להשמיענו שהיה עיף משפיכות דמים, וזהו ׳והוא׳, כי טבעו נוטה לשפוך דם והוא אדמוני. ובזה לא יזכר לו זכות שרה, שלא רצתה בישמעאל בעבור שהיה שופך דמים, והוא רובה קשת. וכן כתוב ותרא שרה וכו׳ מצחק (בראשית כא, ט). שפירשוהו על שפיכות דמים, יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב׳ ב, יד). וכפר בתחיית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב). כלומר מיתה עולמית, שלא יקום בתחייה. וזה שלא כיצחק אביו, דאיתא בפר״א פ׳ ל״א. כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה נשמתו, וכיון שאמר אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כב, יב). חזרה הנפש לגופו, וידע יצחק תחיית המתים מן התורה, שכל המתים עתידים להחיות, באותה שעה פתח ואמר, ברוך אתה ה׳ מחיה המתים. ולכן לא יזכר לו זכות יצחק. וכפר בעיקר, כתיב הכא ולמה זה לי בכורה (בראשית כה, לב). וכתיב התם זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב). משום דקשיא להו מאי ׳זה׳, דדי שיאמר ולמה לי בכורה. אלא שכיון שידע שהבכורה היא העבודה לפניו ית׳, שכן כתוב זה אלי ואנוהו, אעשה לו נוה, ועשו לי מקדש (שמות כה, ח). והוא כפר בו, לכן מה לו בכורה. וזהו להפך מאברהם זקנו שהודיע שמו ית׳ וטבעו בעולם, ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם (בראשית כא, לג). ולכן לא נאה לו זכותו של אברהם. וביזה את הבכורה למוכרה בנזיד עדשים, ויעקב נתן נפשו עליה. ולכן שפיר קאמר ׳מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו׳. וזהו בכיוון ׳מדוד עצמך׳, כי מדה כנגד מדה לא בטלה, והוא לא הלך במדות הוריו וזקניו, מה שאין כן יעקב שיורד על פי מדותיו של כל א׳ וא׳. וזש״ה וירא כי לא יכול לו (בראשית לב, כו). כי נקרא ישראל, שנרמזו בשמו כל האבות ואימהות, י׳צחק ש׳רה ר׳בקה ר׳חל א׳ברהם ל׳אה שהם ה׳ קמיעין שבידו. ולכן שאל לו למלאך הגידה נא שמך (בראשית לב, ל). כלומר הנה בשמי רמוזים כל אבותי וזקני ונשותי, ואתה מה שמך, ויאמר למה זה תשאל לשמי, כי במדבר רבה פ׳ י׳. א״ל המלאך, איני יודע לומר לך שמי, שלפי השליחות ששולח הב״ה אותנו קורא לנו שם. וזהו ׳למה זה׳, כי אף ששמי על זה שאתה רואה, משתנה שמי לשליחות אחר, ואין מועיל לך ידיעת שמי בשליחות זה.

ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וכו׳ (בראשית לג, יז). קשה דמאי איכפת לן לידע זה, ועוד למה לו לבנות בית בסכות, שהרי כתוב ויבא יעקב שלם עיר שכם (יח). ששם נראה שהיתה כוונתו לישב. ועוד ולמקנהו עשה סכות על כן קרא שם המקום סכות (יז). קשה דמה חידוש הוא זה שלמקנהו עשה סכות, ושלכן קרא שם המקום סכות, אמנם בילקוט פ׳ דברים, אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו (דברים ב, ד). אתם אוכלים עם עשו בעה״ז, והוא אינו אוכל עמכם לעה״ב, וכן עשו אמר ליעקב, נסעה ונלכה (בראשית לג, יב). לא אחים תאומים אנו, נאכל שנינו בעה״ז ובעה״ב, א״ל יעקב הילדים רכים וכו׳ (יג). טול אתה חלק בעה״ז, יעבר נא אדוני לפני עבדו (יד), ע״כ. עוד בב״ר פ׳ ע״ח. כי הילדים רכים. זה דוד ושלמה, והצאן והבקר עלות עלי (יג). אלו ישראל ע״כ. הנה בראות עשו ליעקב כבד מאד במקנה וכל טוב, קינא עליו שיאכל בעה״ז ויירש העה״ב, וא״ל נאכל שנינו בעה״ז ובעה״ב, א״ל יעקב הילדים רכים, כלומר הנה דוד ושלמה, שבימיהם יתענגו ישראל על רוב שלום, עדין לא היו בעולם, וישראל המשולים לצאן ובקר, עלי לשומרם שלא יאבדו, ולכן אין להם ליהנות בעה״ז. ועוד כמ״ש בתענית פ״ג (כג.), בניך אינן יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ולכן אמר ודפקום יום א׳ (בראשית לג, יג). לכפר עונותיהם, ומתו כל הצאן. ולכן טוב שיעבור אדוני לפני עבדו, שתטול אתה העה״ז בשלימות, ואני אתנהלה לאטי וכו׳ (יד). מעט טוב ומעט יסורין כדי שיוכלו לסבול. ויאמר עשו אציגה נא עמך וכו׳ (טו). דעל כל פנים היה רוצה שינחל עמו, וא״ל יעקב למה זה. כלומר עדין לא הגיע זמן. ולהראות שזו כוונתו ויעקב נסע סכותה (יז). שכבר אמרו במדרש, שהסכה רומזת לגלות, וע״ש בדרוש לסכות (חלק ב׳‏ - דרוש ל״ב ליום ראשון של סכות והפטרה.). וזה כנגד גלות בבל ומדי, ואח״כ נבנה בית שני, וזהו ויבן לו בית (בראשית לג, יז). שאלולי שחטאו בנשים נכריות, ראויה היתה ביאה שנייה להיות כביאה ראשונה (סנהדרין צח:), ולכן קראו בית. ולפי שחטאו חזרו בגלות, ולמקנהו עשה סכות (בראשית לג, יז). לפי שנתפזרו בד׳ כנפות הארץ, ועל זה נאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז). ולפי שחרבן שני חמיר לן, לכן קרא שם המקום סכות (בראשית לג, יז). בעבור הגלות האחרון, כי לא נודע קצו, עד ישקיף וירא ה׳ משמים. ולכן איתא בילקוט פ׳ בא, ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה (שמות יב, לז). רבי אליעזר אומר, סכות ממש היו, שנאמר ויעקב נסע סכותה (בראשית לג, יז). והכונה כי כיון שיצאו ישראל ממצרים קודם זמנם כנודע, לכן הוצרכו להגלות בשאר גליות, ולכן תכף לצאתם ממצרים עשו סכות לכפר על הגלות, שאם לא חטאו בעגל לא היה עוד גלות.

עוד בב״ר פ׳ ע״ט. ויחן את פני העיר (בראשית לג, יח). נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה, וקבע תחומין מבעוד יום. הדא אמרה ששימר יעקב את השבת קודם שינתן ע״כ. ויובן עם מ״ש בב״ר פ׳ י״א. ר׳ יוחנן בשם ר׳ יוסי בר חלפתא אמר, אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת, ירש את העולם במדה, שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (בראשית יג, יז). אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה, שנאמר ופרצת ימה וקדמה וכו׳ (בראשית כח, יד). וקשה שהרי בקדושין פ״ד (פב.) אמרו, מצינו שקיים אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא ניתנה. ופי׳ בפ׳ תולדות מדרשם ז״ל בפ״ג דיומא (כח:), קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין. וגם איך ילמוד מויחן את פני העיר, ששימר את השבת וכו׳. אמנם דייקו רז״ל בכתוב ויבא יעקב שלם עיר שכם (בראשית לג, יח). שאם בא כבר לשכם, למה ויחן את פני העיר. ולא נכנס בתוך העיר. לכן הוכרחו לדרוש כן. וזה כי חכמים הגידו במשנה פ״ד דערובין, מי שישב בדרך ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר, הואיל ולא היתה כונתו לכך, לא יכנס, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר יכנס. ופי׳ הר״ב, מי שישב בדרך לנוח, ולא היה יודע שהיה בתחום העיר, וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה. לא יכנס להיות כאנשי העיר, אלא ממקום שחשכה לו ימדוד אלפים אמה וכו׳ (ועד מקום שיכלו ילך בעיר ותו לא.). ואע״פ שהלכה כר׳ יהודה, רצה יעקב להחמיר על עצמו כרבי מאיר, וזהו נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה. ר״ל נכנס בתחום העיר, ולפי שלא שלמו לו אלפים בכל העיר אלא בראשה, ויחן את פני העיר. למקום שכלו לו אלפים כרבי מאיר. עוד שם שנינו, מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר שביתתי תחתיו, לא אמר כלום. ופי׳ הר״ב שיכול להגיע שם קודם שתחשך, אלא שהוא עיף ורוצה לנוח במקומו, לא אמר כלום, הואיל ולא פירש איזה ד׳ אמות בחר לו מתחתיו של אילן וכו׳ (לאו שביתה היא ואין לו אלא ארבע אמות במקום שהוא שם, שהרי לא קנה שביתה במקומו כיון שעקר דעתו מלשבות כאן, ותחת האילן נמי לא קנה שביתה. והני מלי כשיש תחתיו של אילן שמנה אמות או יותר, דאיכא למימר דהאי גיסא בחר או דהאי גיסא בחר ולא הוי סיום, אבל שבע אמות על כרחך מקצת ביתו נכר באמה אמצעית דאי אפשר שלא בררה, דאי באמצע האילן ברר לו ארבע אמות הרי היא מהן, ואי מהאי גיסא או מהאי גיסא הרי היא מהן, הלכך קנה שם (שביתה):). עוד שם, זו היא שאמרו העני מערב ברגליו וכו׳ (אמר רבי מאיר, אנו אין לנו אלא עני. רבי יהודה אומר, אחד עני ואחד עשיר, לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יצא ויערב ברגליו.). ופי׳ הר״ב, ובין רבי מאיר ובין ר״י שוים הם, שהאומר שביתתי במקום פלוני, אינו קונה שביתה באותו מקום שאמר אלא א״כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת, אבל עשיר צריך שישלח פת במקום שביתתו. והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שם שביתה אלא א״כ יש שהות ביום, שהיה יכול לרוץ ולהגיע שם קודם שתחשך ע״כ. הנה כי כן יעקב נכנס עם דמדומי חמה בערב שבת, והיה יכול לומר שביתתי במקום פלוני לפי שהיה בדרך. ועכ״ז לא רצה ליכנס בעיר רק ויחן את פני העיר. ולכן ירש את העולם שלא במדה. אך אברהם לא בא מעשה לידו כיעקב, ולכן לא אמר אברהם לא שמר את השבת, כי ודאי ששמר שבת כהלכתו, אלא אמר שאין כתוב בו שמירת שבת, דהיינו שלא בא מעשה לידו כיעקב למדוד התחומין, ולכן ירש העולם במדה. כי פרעו הב״ה מדה כנגד מדה. וזה דרכו ית׳ בסוד ישרים ועדה. כן יזכנו לירש ארץ חמדה. ולבנות כמו רמים מקדשו בקנה המדה. והכל מתוקן לסעודה. ב״ב אמן. בילא״ו.