דרוש י״ד לפרשת וארא

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה (שמות ח, יט).

במדרש (שמות רבה פ׳ יב), המכות האלו שלש ע״י אהרן ושלש ע״י משה ושלש על ידי הב״ה ואחת ע״י כלן. דם צפרדע כנים שהיו בארץ על ידי אהרן, ברד ארבה חשך ע״י משה לפי שהן באויר, שכך שלט משה בארץ ובשמים, ערוב דבר מכות בכורות על ידי הב״ה, ושחין על ידי כלם.

יושר התורה ודברי האמת הכתובים בפ׳ שופטים, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת וכו׳ (דברים יז, ו.). מפורשים במשנה דמכות (פ״א מ״ז), אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזומו את השלשה וכו׳. וכתב בעל תי״ט, להקיש שלשה לשנים, ה״ג בכל הנסחאות, ולכאורה איפכא הוה ליה למתני להקיש שנים לשלשה עכ״ל. ובמחילה מכבודו לא דק כי הוא סבר שההיקש הוא למזימין, ואז הדין עמו דהוה ליה למתני להקיש שנים לשלשה, כי הלימוד הוא יותר חדוש להקיש שנים לשלשה, שאף השנים מזימין את השלשה, אמנם האמת כן הוא שההיקש הוא למוזמין, והשתא אתי שפיר להקיש שלשה לשנים, שהוא יותר חדוש שהשלשה יהיו מוזמין מן השנים, כשם שהשנים מוזמין מן השלשה. והוכרח התנא לומר כן כלפי המוזמין ולא כלפי המזימין, משום דתנא בתריה רש״א מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין, אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין. דקאי למוזמין דווקא, ולכן צריך למתני להקיש שלשה לשנים וקאי לכלם. והראיה לזה שרש״י בפי׳ התורה הביא דברי ר״ש להיותם יותר קרובים לפשוטו של מקרא שכן דרכו, ולכן פי׳ ז״ל, אם מתקיימת וכו׳ להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, ואין נעשים זוממים עד שיוזמו כלם עכ״ל.

ובסוף פ״ק דר״ה (דף כא:) איתא ז״ל, בקש קהלת למצוא דברי חפץ (קהלת יב, י.). בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת, על פי שנים עדים וגומר (דברים יז, ו.). ובעין ישראל מסיים יקום דבר, והוא טעות הדפוס, שהרי במקומו לא כתיב אלא ע״פ שנים עדים וגו׳ (שם.). שהוא הפ׳ הראשון שבפ׳ שופטים, דאילו הפ׳ השני הוא אומר, על פי שני עדים וכו׳ יקום דבר (דברים יט, טו.). ובזה נתרץ ב׳ קושיות שהקשה בעל חדושי אגדות וז״ל, מה שייך בדין שבלב אם לא התרו בו, ובת קול נמי לא היה מזהיר לו אלא מלתא דבעי עדים ולא אהא דבעי התראה עכ״ל. ואני אומר במחילה מכבודו דבת קול נמי מזהירו על ההתראה, דהאי קרא דעל פי שנים עדים, מיניה ילפינן התראה בב״ב פרק י׳ (דף קס:), דהכי גרסינן התם (סנהדרין מא.), עד שיתיר עצמו למיתה מנלן, א׳ רבא ואי תימא חזקיה אמר קרא יומת המת ע״כ. וא״כ בכתוב זה הבת קול מזהירו דבעי עדים והתראה. וגם הקושיא הראשונה מתורצת דלעולם אימא לך דדינין שבלב לא שייך בהו התראה. כך שלמה בקש לדון בין דיני ממונות בין דיני נפשות שלא בעדים, אך שלא בהתראה לא שייך אלא לדיני נפשות בלבד שצריכים התראה, ובהם לא שייך לומר דינים שבלב, כי דיני נפשות צריך שיעשה מעשה בפועל או בדבור. ולפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, כמ״ש הרמב״ם ז״ל פי״ב מהלכות סנהדרין. לכן שלמה שכתוב בו וישב שלמה על כסא ה׳ למלך (דה״א כט, כג.). רצה לדון בלא התראה, משום דקמי שמיא גליא אם שוגג הוא או מזיד, שלכן במיתה בידי שמים וכרת לא צריך התראה, וגם הוא היה מכיר בכסאו מי הוא שוגג או מזיד, וכמ״ש בזהר פ׳ יתרו דף ע״ח א׳. שלמה מלכא ידע בכורסייה וכו׳ ע״ש (כהאי גוונא שלמה מלכא ידע בכורסייה, ואף על גב דרוח קודשא שריא עליה, דכל מאן דקריב לכורסייה, דחילו ואימתא נפיל עליה וביה הוה דאין דינא בלא סהדין. בגין דדיוקנין הוו בכורסייה, וכל מאן דמקרב בשקרא מכשכשא ההוא דיוקנא, והוה ידע שלמה מלכא דבשקרא קאתי, בגין כך אימתא דכורסיה הוה נפיל על כלא, וכלהו אשתכחו זכאין קמיה.). ולכן יצתה בת קול ואמרה ע״פ שנים עדים יומת המת. כלומר שאף שהב״ד יודעים בודאי שהוא חייב מיתה, כלומר יומת המת שכבר מת מעיקרו, עכ״ז אם אין עדים והתראה לא יומת כי לא אצדיק רשע, שאע״פ שד׳ מיתות בטלו, דין ד׳ מיתות לא בטלו (סנהדרין לז:). ובתרגום קהלת ע״פ בקש קהלת וכו׳ (קהלת יב, י.). ז״ל, בעא שלמה מלכא בחכמתיה למידן דינין על הרהורי לבא דאנשא ובלא סהדין, בכן אתאמר ליה על מימר סהדיא יקום פתגם. שזהו הפ׳ השני דפ׳ שופטים, לא יקום עד א׳ באיש וכו׳ ע״פ שני עדים וכו׳ יקום דבר (דברים יט, טו.). שמדבר על דיני ממונות, כמ״ש בזהר פ׳ שופטים דף רע״ה א׳ (על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. פקודא דא להעיד עדות בבית דין, דלא יפסיד חבריה ממונא בגיניה אי אית ליה עדות בהדיה. ולית סהדותא פחות מתרין, הדא הוא דכתיב על פי שנים עדים וגו׳ יקום דבר, לא יקום על פי עד אחד.). ולכן התרגום שמביא פ׳ זה לא דבר על התראה כלל, לפי שבדיני ממונות קא עסיק. נחזור לעניננו שבקש שלמה לדון בלי עדים והתראה, מהטעם שכתוב בד״ה א׳ כ״ט. וישב שלמה על כסא ה׳ למלך. מה כסא ה׳ בלא עדים והתראה כן שלמה, הה״ד אז תבאנה שתים נשים זונות וכו׳ (מ״א ג, טז.). ובזהר פ׳ שלח קע״ה ב׳. א״ר יהודה כמה סהדי עביד קב״ה לאסהדא בהו בבני נשא, וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה, קם בצפרא אושיט רגלוהי למיהך, סהדייא קיימין לקבליה מכריזין ואמרין, רגלי חסידיו ישמור וכו׳ (ש״א ב, ט.), ע״ש (אמר רבי יהודה, כמה סהדי עביד קב״ה לאסהדא בהו בבני נשא, וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה, קם בצפרא אושיט רגלוי למהך, סהדייא קיימין לקבליה, מכריזין ואמרין רגלי חסידיו ישמור וגו׳. שמור רגליך כאשר תלך. פלס מעגל רגלך. אפתח עינוי לאסתכלא בעלמא, סהדייא אמרי עיניך לנכח יביטו. קם למללא, סהדייא אמרי נצור לשונך מרע וגו׳. אושיט ידוי במלי עלמא, סהדייא אמרי סור מרע ועשה טוב. אי ציית להו יאות. ואי לא, כתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו. כלהו סהדין עליה בחובוי לעילא. אי בעי בר נש לאשתדלא בפולחנא דקב״ה, כלהו סהדין סניגורין קמיה וקיימין לאהסדא עליה טבאן, בשעתא דאצטריך ליה, קם בצפרא מברך כמה ברכאן, אנח תפילין ברישיה בין עינוי, בעי לזקפא רישיה, חמי שמא קדישא עילאה אחיד ורשים על רישיה, ורצועין תליין מהאי גיסא ומהאי גיסא על לביה. הא אסתכל ביקרא דמאריה. אושיט ידוי, חמי ידא אחרא מתקשרא בקשורא דשמא קדישא, אהדר ידיה ואסתכל ביקריה דמאריה, אתעטף בעיטופא דמצוה בארבע זיווין דכסותיה, ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, ארבע סהדי קשוט דמלכא תליין מארבע זיווין, ותליין בהו כענבים באתכלא. מה אתכלא דאיהו חד, ותליין ביה כמה ענבין מהאי סטר ומהאי סטר, כך האי מצוה חדא, ותליין ביה כמה ענבין וזגין וזמורין צרירין בהו.). ומי שומע קול זה, כתב הרב הגדול מהר״ר מנחם מלונזאנו זצ״ל, דאע״ג דאיהו לא שמע מזלי׳ שמע. ומורי הרמ״ז זצוק״ל הוסיף שנשמתו של אדם בעלותה בלילה שומעת כן. מכל אלה למדנו שעל פי שנים עדים יקום דבר, בעבור זה רצה הב״ה לזכות את ישראל להיות להם שני עדים על היותם עמו וצאן מרעיתו. ולכן נתן לנו ג׳ מצות שנקראים אות להיות לנו לעדים שבחר בנו לעם סגולתו, ולעולם לא יפחות משנים. והן ר״ת שב״ת, דהיינו מצות השבת, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא, יז.). וברית מילה, והיה לאות ברית ביני וביניכם (בראשית יז, יא.). ותפילין, והיה לאות על ידכה (שמות יג, טז.). וקשרתם לאות על ידך (דברים ו, ח.). ולכן בשבתות וי״ט שיש אות השבת ויו״ט ויש ברית מילה אין להניח תפילין, כי על פי שנים עדים יקום דבר, שהרי בשאר ימות השבוע אין לנו אלא שני עדים מילה ותפילין, ואם בשבת וי״ט היינו מניחים תפילין היה זלזול באות השבת שנראה שאינו די בשני עדים. ואלה הם כנגד ג׳ עיקרים, כי השבת מורה על ההשגחה ושכר ועונש, כי הוא מורה לעה״ב ששם יש שכר טוב לעושי מצות ועונש על העבירות, ומורה על ההשגחה, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ. והמילה מורה על מציאות ה׳ שהוא קיים לעולמי עד, כן המילה היא תדירה באדם והיא משלמת שמו ית׳, והתפילין כנגד תורה מן השמים, שכן כתוב והיה לאות וכו׳ למען תהיה תורת ה׳ בפיך וכו׳ (שמות יג, ט.). ולכן קמו היונים הרשעים ורצו לבטל מישראל שבת ר״ח ומילה, שהר״ח הוא אות הי״ט שתלויים בקידוש החדש. וגם רצו לבטל מצות תפילין כנז׳ בגמ׳ ובפרט בעובדא דאלישע בעל כנפים ((שבת דף מט. ודף קל.) ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחד גזרה המלכות גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד ורץ מלפניו ורץ אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלם מראשו ואחזן בידו, אמר ליה מה בידך, א״ל כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה, לפיכך היו קורין אותו אלישע בעל כנפים. ומאי שנא כנפי יונה דאמר ליה ולא א״ל שאר עופות, משום דדמיא כנסת ישראל ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים ס״ח). מה יונה זו כנפיה מגינות עליה. אף ישראל מצות מגינות עליהם.), כדי להסיר מישראל השני עדים הנז׳. והנה גם במצרים רצו לבטל שתי מצות אלה כי כבר היו ישראל שומרי ברית אברהם. וגם השבת, כמ״ש בב״ר פ׳ צ״ב. וטבוח טבח והכן (בראשית מג, טז.). ואין הכן אלא שבת, המד״א והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז, ה.). הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן. וכ״כ במדבר רבה פ׳ י״ד. וגם בתנחומא פ׳ נשא. והקשה בעל יפה תאר שאיך יתכן ששלח יוסף את אחיו ביום השבת, דכתיב הבקר אור והאנשים שולחו (בראשית מד, ג.). וגם שלח את מנשה לרדוף אחריהם ותירץ בדוחק. ואני בעניי אומר כי ודאי שיוסף היה שומר שבת, ולפי שלא היה רוצה להתודע לאחיו עדין, ולכן הבקר אור זה השבת שהיה כלו אור כמ״ש במדרש. והאנשים שולחו בעל כרחם, דאל״כ היל״ל והאנשים הלכו משם, כמ״ש תחלה וילכו משם (בראשית מב, כו.). אלא ודאי שהם לא רצו ליסע מפני כבוד השבת ושולחו בעל כרחם, ולכן כתוב המה וחמוריהם. שכתב זה להורות שנצטערו יותר מזה לפי שהם ילכו עד תחום שבת שמן התורה הוא י״ב מיל, כמ״ש הרי״ף ז״ל סוף פ״ק דעירובין. אך להוליך משאם על חמוריהם זה רע כי חייב אדם בשביתת בהמתו. איברא שיש גם לזה תקון, כמ״ש בריש פ׳ מי שהחשיך (שבת קנג.), אם אין עמו נכרי מניחו על החמור, והלא מחמר הוא וכו׳, א׳ רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלן מעליה וכו׳. אמנם יוסף שלא רצה שיחללו שבת, שלח מנשה אחריהם תכף ומיד, שכן כתוב הם יצאו את העיר לא הרחיקו ויוסף אמר וכו׳ (בראשית מד, ד.). דקשה שהיה לו לומר הם יצאו מן העיר, אלא זה בא להורות כי עדין לא יצאו מתחום העיר וזהו את העיר, וכן הוא בילקוט ע״פ זה, הם יצאו את העיר לא הרחיקו. כד״א אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג, ד.). אמר אם מתרחקים מן העיר אפילו מיל א׳ אין כל בריה יכולה להחזירם. קום רדוף אחרי האנשים בעוד שאימת כרך עליהם ע״כ. כי ידע יוסף שאם יצאו מן התחום דהיינו מיל לא ירצו לחזור, כי בשלמא לצאת היו אנוסים אך בחזרה לא ירצו לחלל שבת וימסרו נפשם על זה. אמנם לבי מהסס על דרך זה שהרי כתוב ויקרעו שמלותם (בראשית מד, יג.). ואיך יעשו זה בשבת. אך בזה ג״כ יש תשובה ממאי דתנן פי״ג דשבת (דף קה:), הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורים. ובגמ׳ מסיק דעל מת שחייב להתאבל עליו חייב, אך בשאר מתים פטור. וג״כ כאן לא יכלו להתאפק על צערם, ויקרעו שמלותם, דפטורים היו. וכל הני טצדקי דעבד יוסף היו להחזירם ולהתודע להם בשבת דווקא, לכפר בצערם על שמכרוהו וחללו ברית ושבת, שיוסף רומז לזה כנז׳ בזהר חדש פ׳ וישב ע״ש בארוכה (ת״ח כד גרמו חובין והאי שבת לא אתנטיר כדקא חזי, כדאשכחן דאזהר לון נביאה עילאה, הה״ד כה אמר ה׳ השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים (ירמיה יז). מאי ואל תשאו משא. אלא אמר לון בבעו מינייכו, לא תשאו משא דההוא חובא דשבת עלייכו. ואי אתון נטרין ליה תגרמון קיומא דעילאין ותתאין. דההוא שבת עילאה דחבתון לקבליה, מדוריה ושעשועיה לאו איהו אלא בשערי ירושלים עילאה דאקרון שערי צדק ואיהי כלה הכלולה מהכל. ואי אתון נטרין ליה, תגרמון דכדין היא תתחזק בידא דמלכותא דארעא, מלכותא דדוד, בגין דהיא מלכות אתקריאת, ובגין דא אמר דוד דאחיד בה, לך ה׳ הממלכה (דברי הימים א כט), בתרין ממי״ן לאכללא מלכותא דיליה, וליחדא לה במלכותא דשמיא. ואי אתון לא תשמעון לקדשא ליה ותעבדון ליה חול, מה כתיב והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים (ירמיה יז), דלתתא. תא חזי, כדין אתערת ההיא חרב נוקמת נקם ברית, על דלא נטרו ההוא ברית קדישא בתלת גוונין. חד ברזא דצדיק דזבינו דאחיד ביה ונטר ליה, ובגיניה אקרי צדיק. וחד דכתיב ובשר קדש יעברו מעליך (שם יז). וחד ברזא דשבת דחללו, וכלא בחד אתר איהו. וכדין על שלשה פשעי ישראל אתגזר עלייהו למהוי שבעין זנין לבר מארעא קדישא, עשרה לכל יומא ולסוף שבעין שנין אפיק לון קודשא בריך הוא מתמן ואתו לא״י, ואתקיים בית שני ת״כ שנין, על חילא דאורייתא דהוו מתעסקין בה באינון פקודין קדישין כדקא חזי.).

נחזור לעניננו שאבותינו במצרים ביטלו מהם המצרים שבת ומילה, והוא מש״ה ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א, ט.). שהקדים תחלה ויקם מלך חדש וכו׳ (שם ח.). שיובן עם מ״ש בפרקי ר״א פ׳ כ״ט ז״ל, בני יעקב היו נמולין ומלו לבניהם והנחילום לחק עולם עד שעמד פרעה וגזר עליהם גזרות קשות ומנע מהם ברית מילה וכו׳. ונלע״ד שזש״ה אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח.). ותרגם אונקלוס דלא מקיים גזירת יוסף. וזהו מ״ש ז״ל על פסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו (בראשית מא, נה.). שא״ל לכו ומולו את עצמכם. ועתה ויקם מלך חדש, שנתחדשו גזרותיו, שבתחלה גזר שיעשו כדבר יוסף, ולבסוף מנע מהם ברית מילה. ועוד גזרת יוסף הוא מלשון בין הגזרים האלה (בראשית טו, יז.). ומילה תרגומו גזירו. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. שיובן עם מ״ש במ׳ מעילה (דף יז.), פעם אחת גזרו מלכות על ישראל שלא ישמרו שבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות, הלך ר׳ ראובן בן אצטרובולי וסיפר קומי והלך וישב עמהן, א״ל מי שיש לו אוהב יעני או יעשיר, א״ל יעני, א״ל א״כ לא יעשו מלאכה בשבת בטלוה, חזר וא״ל מי שיש לו אוהב יכחיש או יבריא. א״ל יכחיש, א״ל א״כ ימולו את בניהם כדי שיכחישו בטלוה, א״ל מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט. א״ל יתמעט, א״ל א״כ לא יבעלו נדות. ז״ש פרעה הנה עם בני ישראל. ששומרין ברית מילה ואינן בועלי נדות, ועכ״ז רב ועצום ממנו. רב ברבוי ועצום בכח. וגם נאמר על העושר, כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו, טז.). ואע״פ שהם שומרי שבת וי״ט הם עשירים, וא״כ אין זה מצד הטבע רק שאלקיהם עמהם, ולכן הבה נתחכמה לו. למושיען של ישראל. וז״ש הב״ה לאברהם, ואתנה בריתי ביני ובניך (בראשית יז, ב.). ולא תאמר שבזה יכחיש כחך ולא תרבה להוליד כי אין הדבר כן רק וארבה אותך במאד מאד. ועוד י״ל כי ידע פרעה שבזכות המילה יפרו וירבו, ובשביל שמירת שבת יתעשרו, כדגרסי׳ בפ׳ כל כתבי (שבת קיט.), מפני מה עשירים שבשאר ארצות זוכים, מפני שמכבדין את השבת. ולכן אמר הנה עם בני ישראל. שחתומים באות ברית קדש וגם שומרים שבת שכתוב בו ביני ובין בני ישראל. רב בריבוי ועצום בעושר. ולכן הבה נתחכמה לו. לבטל מהם שתי מצות שגורמים להם הריבוי והעושר. ולמה שכתבנו לעיל שפרעה מנע מהם ברית מילה, יקשה שהרי בשמות רבה פ״א איתא ז״ל, ויקם מלך חדש (שמות א, ח.). רבנן פתחי פתחא להאי קרא, בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו וכו׳ (הושע ה, ז.). ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים. מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן הפך הב״ה האהבה שהיו המצרים אוהבין אותן לשנאה וכו׳. נראה מכאן שביטלו מעצמם ברית מילה. ואפשר לומר שמתחלה הפרו ברית מילה, ואח״כ כשנהפך אהבתם לשנאה גזר פרעה שלא ימולו. אך קשה לומר כשמת יוסף הפרו ברית מילה, שהרי יוסף מת קודם אחיו, ואיך יתכן ששאר השבטים שהיו קיימים יניחו לעשות כן. אך בילקוט פ׳ שמות איתא ז״ל, ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז.). שנתמלא בתי טטראות ובתי קרקסאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהם. ז״ש הפרו ברית מילה, שלא אמר ביטלו אלא הכונה שהיו מתערבים במצריים וחיללו אות ברית קדש. ואמר כשמת יוסף, לפי שירד למצרים ונגדרו כל האנשים בזכותו, ואחרי מותו התחילו לחטוא, אף שבודאי עד מות כל השבטים לא החמיצו. אך האמת כן הוא שבמדבר רבה פ׳ ט׳ אומר, לא נגאלו ישראל ממצרים אלא על ששמרו עצמן מן הזנות וכו׳. וגם בזהר שמות דף ג׳ ב׳ ז״ל, זכאין אינון ישראל דאע״ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא, מנדה ומבת אל נכר וכו׳. ואף אנו נאמר שמ״ש שהפרו ברית מילה הוא על הערב רב, דהיינו אותם שמלו בגזרת יוסף, וכשמת יוסף הפרו ברית מילה שחזרו לסורם, והן הן שמל משה ביציאתן ממצרים.

והנה אחרי אלה הדברים אגידה ואדברה מ״ש בפ׳ זאת בראשיתה, שיש כאן כפל ענין במלות שונות. הא׳ וידבר אלקים אל משה, ואח״כ ויאמר אליו אני ה׳ (שמות ו, ב.). מהו זה, כי בתחלה לא אמר לו כלום, ולמה הוצרך לומר וידבר אלקים אל משה. ב׳ ושמי ה׳ לא נודעתי להם (שם ג.). דהיל״ל לא הודעתי להם. ג׳ איך שייך כאן מ״ש וגם הקימותי (שם ד.). וגם אני שמעתי (שם ה.). דמאי מרבה במלות וגם. ותחלה נקדים מ״ש באותיות דר״ע אות ו׳ וז״ל, אפי׳ אברהם יצחק ויעקב שהם גדולים ממלאכי השרת והב״ה אהבם אהבה גמורה לא גילה להם שם המפורש אלא למשה בלבד. ומה הודיע להם, מקצת שמו שאינו מפורש, וארא וכו׳ באל שדי (שמות ו, ג.). ג׳ אותיות הללו הודיע להם כנגד שלשתם. ש׳ כנגד אברהם, ד׳ כנגד יצחק, י׳ כנגד יעקב וכו׳. ולאברהם לא גילה לו מפני זרעו של ישמעאל שנופל בגהינם, ליצחק מפני זרעו של עשו, ויעקב מפני שאמר נסתרה דרכי וכו׳ (ישעיהו מ, כז.). ובס׳ ילקוט ראובני פ׳ זו ז״ל, והיה שד״י חקוק בסוף שמם של האבות, שסוף שמם שהוא בק״ם הוא בא״ת ב״ש שד״י וכו׳. על כן מזכירין שדי במזוזה שדי בתפילין ושדי בברית, והכל תלוי בזכות האבות, וז״ש האבות הן הן המרכבה (ב״ר פ׳ מ״ז.) עכ״ל. ונלע״ד להוסיף ע״פ דרך זה כי המ׳ שבסוף אברהם הוא חלוף י׳ דשד״י, שעל כן ניתנה לו המילה שבה נגלית הי׳ דשד״י, כמ״ש בזהר פ׳ לך לך צ״ה א׳ (ויאמר אליו אני אל שדי. מאי משמע דעד השתא לא קאמר אני אל שדי, אלא הכי תאנא עבד קב״ה כתרין תתאין דלא קדישין לתתא, וכל אינון דלא אתגזרו יסתאבון בהון ורשימין בהון, ומאי רישומא אית בהון דאתחזי בהו שי״ן דל״ת ולא יתיר, ובגין כך יסתאבון בהו ואתדבקון בהו. בתר דאתגזרו נפקין מאלין ועאלין בגדפוי דשכינתא ואתגליא בהו יו״ד רשומא קדישא, את קיימא שלים ואתרשים בהו שד״י ואשתלים בקיומא שלים, ועל דא כתיב בהאי אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. דהשתא את חסר ברשימא דשי״ן ודל״ת, גזר גרמך והוי שלים ברשימא דיו״ד, ומאן דאיהו ברשומא דא אתחזי לאתברכא בשמא דא, דכתיב ואל שדי יברך אותך.). והק׳ דיצחק הוא חלוף הד׳ דשדי כנגד המזוזה שניתנה בדלת מצד ימין לכניסה. וב׳ דיעקב הוא חלוף הש׳ דשדי כנגד התפילין שבם שי״ן הלכה למשה מסיני, ואלו הג׳ מצות מבריחי׳ הטומאה וסימנם תמ״ם שבהם האדם נק׳ תמים, וגי׳ ת״פ שמבריחין פלונית ות״פ מחנות טומאה שיש לה. ועל כל אלה אמר הכתוב וידבר אלקים אל משה. שדבר אליו קשות על שהפרו ברית מילה, ויאמר אליו אני ה׳. שסוף סוף ימולו עצמם קודם צאתם משם ויתקנו מה שקלקלו ואז ינהוג עמהם במדת רחמים. ולכן אמר וארא אל האבות באל שדי ולא בשם המפורש, לפי שיצאו מהם ישמעאל ועשו שביטלו המילה ולא עשוה כתקונה, ושמי ה׳ לא נודעתי להם. דהיינו שלא עשיתי להם נסים מפורסמים לשנות הטבע להודיע שמי בעולם. וגם הקימותי את בריתי אתם. היינו ברית מילה שבו תלוי ירושת הארץ, לתת להם את ארץ כנען ע״מ ואתה את בריתי תשמור. ובילקוט ראובני איתא שאמרו המצרים לישראל עבדו ע״א ונקל העבודה מעליכם, אמרו כשם שלא עבדו אבותינו ע״א כן אנחנו. שוב אמרו להם למה לכם ברית מילה, אמרו כשם שלא עברו אבותינו הברית כן אנחנו. ז״ש וגם שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם (שמות ו, ה.). שמכריחים אותם לעבוד ע״א ולבטל ברית מילה ולא רצו. לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ וכו׳ (שם ו.). עוד יובנו פסוקים אלה עם מ״ש הרמב״ן ז״ל בפי׳ התורה (שמות ו, ג.) ז״ל, וענין הכתוב כי נראה לאבות באל שדי שהוא מנצח מערכות השמים, ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל בהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב וכו׳, אבל שכר כל התורה וענשה בעה״ז הכל נסים והם נסתרים וכו׳. והנה אמר האלקים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם, לברוא להם חדשות בשינוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה׳, כי בו אני עושה עמהם להפליא וכו׳. וזה ע״פ מה שכתבנו במקום אחר כי בשתים יעופף המקום להנהיג עולמו, אם בהנהגת הטבע שבה הנהיג עולמו מבריאת העולם עד מתן תורה, ואף שעשה נסים לאבותינו לא היו נסים כוללים בכל העולם. אך ביציאת מצרים ומתן תורה הנהיג עולמו בחסד ועשה נסים נגלים מסוף העולם ועד סופו, וזש״ה וידבר אלקי״ם. שגי׳ הטבע, שהיה נוהג עולמו בדין, כמ״ש בילקוט ע״פ בהנחל עליון גוים (דברים לב, ח.). עד שלא בא אברהם אבינו כב יכול היה המקום דן את העולם באכזריות וכו׳. ואף גם זאת עשה נסים לאבותינו אבל לא בכלל. דהיינו שנראה להם באל שדי לשדד הטבע אבל לא לבטלו לגמרי, אך עתה ויאמר אליו אני ה׳. דהיינו הנהגת המופתים ממתן תורה ולהלן, וזהו ושמי ה׳ לא נודעתי להם. שלאבות לא נודע בשם המפורש שהוא הנהגת המופתים, ואפשר לפרש ושמי ה׳ לא נודעתי ע״ד מ״ש רש״י ז״ל סוף פ׳ נשא (במדבר ז, פט.), וישמע את הקול מדבר אליו. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו. אף כאן לא אמר ושמי ה׳ לא הודעתי אלא לא נודעתי, דהיינו בינו לבין עצמו לכבוד שמו. וזאת הודיע הב״ה למשה שמכאן ואילך יתנהג עמם בהנהגת המופתים. והנה ג׳ תקוות יש זכרם בעל העיקרים בספרו כמו שהארכנו במקום אחר. והם תקות הכבוד שלא יאמרו העמים מבלתי יכולת ה׳ לגאלם, רק כבודו ימלא כל הארץ כשיעשה להם נסים להוציאם מכור הברזל ממצרים, ועל זה אמר ושמי ה׳ לא נודעתי להם. ועתה שימלא כבודי את כל הארץ צריך אני לגאלם בעבור כבודי. וגם הקימותי את בריתי אתם. היא תקות ההבטחה שהבטיח לאבות העולם שלא יטוש את עמו לעולם. וגם אני שמעתי וכו׳. היא תקות החסד, כי אף שלא יהו זכאים יעשה למען חסדו ואף שהם עע״א. אשר מצרים מעבידים אותם. ולא מלבם, ולכן ואזכור את בריתי. ובשמות רבה פ׳ ו׳. וגם אני שמעתי (שמות ו, ה.). אע״פ שישראל שבאותו הדור לא היו נוהגין כשורה, שמעתי נאקתם בעבור הברית שכרתי עם אבותיהם, הה״ד ואזכור את בריתי ע״כ. והכונה כי אף שהפרו ברית מילה עכ״ז שמעתי נאקתם בעבור ברית אבותם. ויובן עם זה מ׳ ז״ל, אמר הב״ה כשם ששמי לעולם קיים כך ברית האבות לעולם, ובזכותם אני עתיד להציל את בני מבין אומות העולם ע״כ. שיובן עם מ״ש בשבת פ״ה (דף נה.), תמה זכות אבות. וכתבו שם התוס׳, ואומר ר״ת שאעפ״י שזכותם תמה ברית אבות לא תמה ע״כ. ז״ש כך ברית האבות לעולם, כי אעפ״י שתמה זכות אבות בריתם לא תמה. והוא מ״ש בויקרא רבה סוף פ׳ ל״ו. א״ר אחא לעולם זכות אבות קיימת, לעולם מזכירין ואומרים כי אל רחום ה׳ אלקיך וכו׳ ולא ישכח את ברית אבותיך (דברים ד, לא.). דייק בלישניה להביא ראייה מולא ישכח את ברית אבותיך, כי זכות אבות תמה ובריתם לא תמה ודוק.

הנה ביארנו כי המילה אות היא לבני ישראל וכן השבת כמו שנבאר. והמה אלה הדברים אשר דבר הב״ה לאברהם, כמ״ש בב״ר פ׳ מ״ו. אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ. אם מקבלין בניך את השבת הן נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין ע״כ. וכשם שפרעה רצה לבטל המילה מישראל כך רצה לבטל את השבת. הוא הדבר אשר דברו בשמות רבה פ׳ ה׳. תכבד העבודה על האנשים (שמות ה, ט.). מלמד שהיו בידן מגלות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהב״ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להם פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר. אל יהיו משתעשעין ואל יהיו נפשין ביום השבת ע״כ. ולע״ד זש״ה לולי תורתך שעשועי (תהלים קיט, צב.). דהיינו המגלות שהיו בידם ממה שקבלו מאבותיהם, ע״ד תורה מגלה מגלה ניתנה (גיטין ס.). אז בהיותי במצרים אבדתי בעניי, ועבדום וענו אותם וכו׳ (בראשית טו, יג.). אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג, יז.). והנה כשגזר פרעה כן, כתוב שם ויצאו נוגשי העם ושוטריו ויאמרו אל העם לאמר כה אמר פרעה אינני נותן לכם תבן וכו׳ (דרוש כג - לפרשת ויקרא). והנוגשים אצים לאמר וכו׳ (שם יג.). ויוכו שוטרי בני ישראל וכו׳ (שם יד.). הנה יש לדקדק כי תחלה אמר נוגשי העם ושוטריו כלם יחד, ואח״כ הזכיר הנוגשים לבד והשוטרים לבד, וצריך טעם לזה. אמנם איתא בשמות רבה פ׳ ה׳ ז״ל, והנוגשים אלו המצריים, והשוטרים אלו זקני ישראל. וכן פי׳ רש״י בפ׳ שמות (שם ו.). כי פרעה צוה את כלם, כדכתיב ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר (שם.). לא תוסיפון לתת תבן לעם וכו׳ (שם ז.). ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו וכו׳ (שם ח.). הרי אלה שני צווים, הא׳ שלא יתנו להם תבן. והב׳ שיעשו מלאכה בשבת. וז״ש אשר הם עושים תמול שלשום לא תגרעו ממנו, שלהיות שבת לא תגרעו מסך הלבנים של שאר ימים אלא תכבד העבודה ואל ישעו בדברי שקר כדרכם לעשות בימי השבת, ובמס׳ ישעו ב׳. ואל ישעו בדברי שקר (שמות ה, ט.). ישעו ואין מושיע (ש״ב כב, מב.). שלפי שהיו משתעשעין בשבת בתורה לומר שהב״ה גואלן בזכות שמירת שבת, לכן מכאן ואילך אל ישעו בדברי שקר, כדי שלא תהיה להם תשועה וגאולה, ישעו ואין מושיע. ואמנם כשיצאו יחד הנוגשים והשוטרים, ויאמרו אל העם לאמר כה אמר פרעה אינני נותן לכם תבן (שמות ה, י.). זה הצווי הראשון, ועל השבת אמר אתם לכו קחו לכם תבן כי אין נגרע מעבודתכם דבר (שם יא.). רמז על השבת שלא יגרעו ממלאכתם כשאר ימים. וגם כאן רמזה המס׳ על זה, אתם ד׳ ר״פ. אתם לכו קחו לכם תבן (שמות ה, יא.). אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שם יט, ד.). אתם נצבים היום כלכם (דברים כט, ט.). אתם עדי נאם ה׳ (ישעיהו מג, י.). כי זו כוונת פרעה בפרט לבטל מהם השבת, ולכן אתם קחו לכם תבן אף בשבת. וזאת היתה סבה להכות את מצרים, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. ולהפך אתם נצבים היום כולכם. שנצלתם מאותם המכות לפי ששמרתם את השבת. וידוע שאותו היום יום מיתתו של מרע״ה היה בשבת (סוטה יג:), וידוע לכם כמה אני עושה עיקר משמירת שבת, לפי שאתם עדי נאם ה׳ ואני אל, וכמ״ש ז״ל (מכילתא פ׳ תשא.), כל המשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ימים ונח בשביעי. ופירשנוהו במקומו. ועוד אז״ל (תוס׳ חגיגה ג: בשם המדרש.), שלשה מעידין זה על זה הב״ה והשבת וישראל. ואע״פ שאמרו להן כן לא רצו שוטרי ישראל להכריח את העם ולנוגשם שיעשו מלאכה בשבת. ולכן והנוגשים דווקא שהיו מצריים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו, דהיינו שגם בשבת יעשו המלאכה כשאר ימים. אך השוטרים לא דברו כלל על זה, ולכן ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר. דהיינו שהנוגשים צוו אותם לאמר לישראל מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום, מה אלה השני גם. אלא ודאי שישראל היו שומרי שבת כראוי, וידוע שבע״ש צריך להוסיף מחול על הקדש, ולכן גם ביום הששי לא עשו המלאכה כשאר ימים כי היו משמרים את השבת ולא עשו מלאכה עד הלילה כשאר ימים וכ״ש בשבת עצמו, זהו בכיוון גם תמול בע״ש גם היום בשבת עצמו, ואז כשראו השוטרים כן שצרתם צרה, ויבאו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר, כלומר חילו פניו שיצוה לנוגשים שלא יכו אותם, ואמרו למה תעשה כה לעבדיך, שיובן כמין חומר עם מ״ש בשמות רבה פ׳ א׳. וירא בסבלותם (שמות ב, יא.). ראה משה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום א׳ בשבוע הוא מת, ואילו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום א׳ בשבוע הם מתים, א״ל לך ועשה להם כמו שתאמר. הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח ע״כ. לכן אמרו השוטרים למה תעשה כה לעבדיך, כי ראוי שתזכור מה שאמר לך משה שהם עבדיך ואם אין נחים יום א׳ בשבוע הם מתים, תבן אין ניתן לעבדך ולבנים אומרים לנו עשו וזה אי איפשר. והנה עבדיך מוכים על חטאת עמך, שאתה רוצה שיחטאו ישראל והם אינם רוצים, ואתה מניח להכות אותנו. ויאמר נרפים אתם נרפים. הכפל הוא על התבן ועל השבת, וזה גורם כי אתם אומרים נלכה נזבחה לה׳. אמנם ועתה לכו עבדו אע״פ שעתה שבת, שהרי כשהכום השוטרים היה ביום השבת, שכן אמרו להם מדוע לא כליתם חקכם וכו׳. וכמו שפי׳ לעיל, ובאותו היום הלכו אל פרעה ולא מתחלה כשצוה תכבד העבודה, כי עשו עצמם כאילו לא ידעו שצוה שיעשו מלאכה בשבת, אך כשהנוגשים הכום על שלא הכריחום לישראל לעשות מלאכה בשבת אז באו אל פרעה, ולכן אמר ועתה שהוא שבת לכו עבדו וכו׳, ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר. שראו שעתה א״א להישמט מלעשות מלאכה בשבת, והיינו ברע לאמר, שהיו צריכים לעשות הרע לאמר לישראל לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו, כי על שלילת התבן לא הרע להם כל כך. אך הרע היה על בלתי שמור שבת. ויפגעו את משה ואת אהרן וכו׳ (שמות ה, כ.). ויאמרו אליהם וכו׳ (שם כא.). וקשה לשוטרים הצדיקים שידברו תועה על משה ואהרן, ולכן אמרו שם בשמות רבה פרשה ה׳. נצבים לקראתם (שם כ.). דתן ואבירם היו ע״כ. לפי שקשה מאי נצבים לקראתם, אלא ודאי שמן הדברים שאמרו נראה שהיו דתן ואבירם דכתיב בהו יצאו נצבים פתח אהליהם (במדבר טז, כז.). ופי׳ שם (תנחומא פ׳ קרח.), לחרף ולגדף. אף כאן נצבים לקראתם בצאת מאת פרעה, והם אמרו ירא ה׳ עליכם וישפוט וכו׳ (שמות ה, כא.).

ובשמות רבה פ׳ ה׳. משל לנבילה שהיתה נתונה בזוית ועפר מכוסה עליה ואין ריחה עולה, ובא א׳ וגילה אותה והלך ריחה. כך אמרו ישראל למשה ריח היה ביד מצרים שאנחנו עתידים ליגאל ובאתם ועכרתם אותו. וקשה מה צורך למשל ואיך דומה לנמשל. אמנם לבא אל הענין נקדים מ״ש בשמות רבה פ׳ מ״ב. לך רד כי שיחת עמך (שמות לב, ז.). אמר משה רבון העולם, מנין הם עמי, א״ל הב״ה עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך והוצאתי את צבאותי את עמי (שמות ז, ד.). לא אמרתי לך שלא לערב בהם ע״ר, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה עתידים לעשות, אמרתי לך לאו ועשית רצונך, והם הם שעשו את העגל שהיה ע״א, אמר רבי והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטוא וכו׳. ובזהר פ׳ בשלח דף מ״ה ב׳ ז״ל, בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרא לון את העם סתם וכו׳, בגיניהון לא אתקרון בני ישראל לא עמי אלא העם סתם. ובדברי האר״י זלה״ה (ס׳ הכונות דף מו.) איתא, כי אלו היו אותם שמל יוסף וחזרו לסורם וכאשר נגאלו ישראל באו גם הם, כמ״ש וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח.). ולישראל לא היה צריך כל כך חוזק יד להוציאם לפי שבטענה גדולה בא משה אל פרעה בשליחות ה׳, שלח עמי ויעבדוני. אך אלו שהיו מצריים לולי חוזק יד והמכות שהביא עליו לא היה פרעה רוצה לשלחם ע״כ. מכל זה נלמוד תירוץ א׳ לקושיא גדולה שנקשה, למה לו ית׳ לאמר למשה שישאל מאת פרעה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר (שמות ג, יח.). שהרי כונתו היתה להוציאם לגמרי, ולמה יוציא שקר מפיו לומר לפרעה דרך שלשת ימים. ובזה נקשה עוד שלמה כשבאו משה ואהרן לפרעה לא אמרו כן תכף ומיד, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר. ולמה הוצרכו לומר תחלה, כה אמר ה׳ אלקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר (שמות ה, א.). וכשאמר פרעה מי ה׳ וכו׳ (שם ב.). אז כתיב ויאמרו אלקי העברים נקרה עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וכו׳ (שם ג.). אלא ודאי הכל עולה יפה עם מה שפירשנו כי בשביל ישראל אמר שלח את עמי, שילוח ממ״ש לגמרי לפי שהם עמי ולא עמך, ויחוגו לי במדבר כרצוני ולא הזכיר זמן. אך כשהשיב פרעה מי ה׳ וכו׳ לשלח את ישראל כלל וכלל לא, וגם את ישראל לא אשלח. דהאי וגם לרבות הערב רב, כלומר לא מבעיא שלא אשלח את אלו שאינם מכלל ישראל אלא גם את ישראל לא אשלח, אז א״ל משה ואהרן אלקי העברים נקרא עלינו. כי גם הם הע״ר נקראו כן כשמלו עצמם להיות עם אלקי אברהם, ולכן כתיב כאן נקרא בא׳, שלהיות שבאו להתגייר נקרא שמו עליהם, ולכן בעבורם אמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וכו׳. ונדייק דיוק נכון שמתחלה כשדיבר עם משה בסנה א״ל והוצא את עמי בני ישראל (שמות ג, י.). דווקא ממצרים, אך כשמשה רצה להוציא גם הע״ר, אמר לו הב״ה ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה׳ אלקי העבריים נקרה עלינו (שם יח.). דייק העבריים בשני יודין לרמוז גם על הע״ר, ואמר נקרה בה׳ לשון קרי כי לא היתה זאת כונתו ית׳ רק על ישראל לחוד, ושם נאמר ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר כדלקמן. וכשהלך משה אל פרעה תחלה שאל על ישראל לבד, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, ולא הזכיר ג׳ ימים, וכשפרעה הקדים ואמר לא ידעתי את ה׳. אז גילה לו משה שגם הע״ר יצאו, וא״ל אלקי העברים נקרא עלינו. דהיינו על הע״ר, כי כבר שאל על ישראל, אמנם אח״כ כשהביא עליהם עשר מכות נאמר, ותחזק מצרים על העם (שמות יב, לג.). אלו הע״ר, למהר לשלחם מן הארץ כלה גרש אותה ולא דרך שלשת ימים, ועוד אפשר לומר כי מתחלה כתוב ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל וכו׳ ה׳ אלקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וכו׳ (שמות ג, יח.). כלומר הב״ה נגלה אלינו, אמנם מעצמנו אנו אומרים נלכה נא דרך ג׳ ימים. עוד אמרו נלכה נא דרך ג׳ ימים. לרמוז למ״ש בספרי פ׳ דברים ע״פ אחד עשר יום מחורב (דברים א, ב.). ר׳ יהודה אמר אילו זכו ישראל לג׳ ימים היו נכנסין לארץ. וזה כי אם פרעה היה מניחם היו נכנסין לא״י בג׳ ימים. וזש״ה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם וכו׳ ולא ביד חזקה (שמות ג, יט.). דהיינו החמש מכות ראשונות שנתחזק מעצמו. אמנם ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים. דהיינו החמש מכות אחרונות, שאז ויכבד ה׳ את לבו. ואחרי כן ישלח אתכם (שם כ.). שילוח גמור. וכשבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו, כה אמר ה׳ אלקי ישראל שלח את עמי וכו׳. לא הזכירו ג׳ ימים, אך כאשר אמר פרעה לא ידעתי את ה׳ וכו׳. השיבוהו אלקי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך ג׳ ימים במדבר. ולא מציוויו רק מעצמנו, וכן מכאן ואילך לא הזכירו ג׳ ימים רק שלח את עמי, כמו במכת הדם ובצפרדעים. וגם פרעה אמר ואשלחה את העם (שמות ח, ד.). זמן ג׳ ימים, כי הודה לשלחם לגמרי, ובזה מתורצת הקושיא שהקשינו. והנה כשאמר משה לפרעה נלכה נא. כתוב שם, ויאמר מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו (שמות ה, ד.). זה שייך לערב רב שהיו מצרים ממש ולא היו משועבדים כישראל, ולכן ויאמר מלך מצרים. לגבי דידהו שהיה מלך עליהם, למה תפריעו את העם. דהיינו הע״ר ככתוב בזהר פ׳ בשלח דף מ״ה ב׳. בגין ערב רב דאתדבקו בהו קרי לון את העם סתם. ולכן אמר ממעשיו דהיינו מן עסקיהם, לא מסבלותם כמ״ש בישראל, כי הם לא היו משועבדים לפרעה לעבודת פרך. וחזר ואמר כלפי ישראל, הן רבים עתה עם הארץ (שמות ה, ה.). שישראל היו רבים לפי שפרו וישרצו וכו׳, והשבתם אותם מסבלותם דוקא, ולכן צוה לא תוסיפון לתת תבן לעם וכו׳ (שם ז.). כדלעיל. ובשמות רבה פ׳ ה׳. כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים וכו׳, אחר ששה חדשים נגלה הב״ה על משה במדין וא״ל לך שוב מצרים, בא משה ממדין ואהרן ממצרים, ויפגעו בהן שוטרי ישראל כשהיו יוצאין מלפני פרעה וכו׳. ושם אמר משל לנבילה וכו׳. וקשה איך ימשיל את ישראל לנבילה ח״ו. ועוד שאין המשל דומה לנמשל, שבמשל אין ריח הנבילה עולה עד שגילה אותה, ואילו בנמשל אמר ריח היה ביד המצרים קודם שגילה אותו משה. אך לדרכנו עולה יפה שהנבלה הם הע״ר שהיו נתונים בזוית, כי כשם שהנבלה כשרה היתה אלא שנפסלה בשחיטתה, כך הע״ר מתחלה נתגיירו ומלו עצמם במצות יוסף, ואח״כ חזרו לסורם ונתנו ריח רע, וזהו ועפר מכוסה עליה, הם המצריים שנתערבו בהם ולא היו ניכרים, ולכן אין ריחה עולה, שלא חשבו המצריים שהם ישאלו נלכה נא וכו׳. ובא א׳ וגילה אותה, זה מרע״ה שאמר נלכה נא. ולא אמר במצות ה׳ לפי שלא היתה זאת מאת ה׳ להוציאם ממצרים רק מרע״ה מדעתו עשה זה כנודע. כך אמרו ישראל למשה, ריח היה ביד המצריים שאנחנו עתידים ליגאל, כי כבר ידעו שגזר הב״ה ועבדום וענו אותם ת׳ שנה, וסוף סוף היינו עתידים ליגאל, וזהו שאנחנו ולא הע״ר, ובאתם ועכרתם אותו בהזכיר לפרעה גם הע״ר, שלכן אמר וגם את ישראל לא אשלח. ולענין זה נבאר מ״ש בפ׳ שמות, ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם (שמות ג, כא.). ושאלה אשה משכנתה וכו׳ (שם כב.). דקשה כיון שעם ישראל מדבר כמו שהקדים ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וכו׳ (שם יט.). ואחרי כן ישלח אתכם (שם כ.). היה לו לומר ונתתי את חנכם בעיני מצרים, מאי העם הזה. ועוד קשה ושאלה אשה משכנתה, והלא ישראל היו יושבין בארץ גושן ולא יתערב זר בתוכם, כמ״ש רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל וכו׳ (שמות ט, כו.). אלא ודאי שכונת הכתובים היא כך, שלפי שלישראל לא שאל מרע״ה דרך שלשת ימים, כי אותם כלה גרש יגרש. אך על הע״ר שהיו מעמו הוצרך לשאול הג׳ ימים להטעותו שיחזרו למצרים. לכן ודאי שלישראל לא היו משאילין כסף וזהב ושמלות כי ידעו כי לא יחזרו אליהם, אך לע״ר ששאלו רק ג׳ ימים ואח״כ יחזרו היו משאילים להם בלי ספק, לכן אמר הכתוב ונתתי את חן העם הזה (שמות ג, כא.). דהיינו הע״ר בעיני מצרים. וזה גורם והיה כי תלכון אתם בני ישראל לא תלכו ריקם. רק ושאלה אשה משכנתה. היינו נשי הע״ר שהיו יושבים ממש במצרים, והיו שכנים למצריים וגם גרים בתוכם ממש, ובזה ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים (שם כב.). ובזה יובנו הכתובים בפרשה בא, וישא העם את בצקו טרם יחמץ וכו׳ (שמות יב, לד.). שגם זה מדבר על הע״ר, שלהם נתן טעם שלא הספיק בצקו להחמיץ, כי לישראל אין צריך טעם לפי שכבר נצטוו במצות הפסח, על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט, יא.). ותשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו.). אך הע״ר שלא נצטוו הוצרך לתת טעם, כי גורשו ממצרים וכו׳ (שם לט.). ולזה סמך אחריו ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים וכו׳ (שם לה.). ואיך נתנו להם. לז״א וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים (שם לו.). דהיינו הע״ר שנתן חינם בעיניהם כי חשבו שיחזרו למצרים. וכן כתוב וגם ערב רב עלה אתם וכו׳ (שם לח.). ואחר זה אמר ויאפו את הבצק וכו׳ כי גורשו וכו׳ (שם לט.). לפי שהם לא נצטוו על השבתת החמץ, ולכן סמך אחריו, ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים (שם מ.). כי לא על הע״ר מדבר שהיו יושבים במצרים מיום לידתם. ובזה נמליץ ג״כ על מרע״ה כי כששמע שא״ל הב״ה ושאלה אשה משכנתה וכו׳ (שמות ג, כב.). שעל הע״ר מדבר, אמר מרע״ה והן לא יאמינו לי (שמות ד, א.). דהיינו הע״ר, לא כן בני ישראל מאמינים בני מאמינים, ואז נתן לו אות הנחש לומר שאלו יהיו לישראל כנחש להרע להם, וגם היתה ידו מצורעת, לפי שקשים גרים לישראל כספחת (קדושין ע:). ועל הכל נתן לו אות המים שנהפכו לדם, רמז לדם מילה שמלו באותו הלילה, הם הע״ר שיצאו אתם ודוק.

ולדרך זו נלך להבין מ׳ ז״ל בשמות רבה פ׳ כ׳ וז״ל, ויהי בשלח פרעה (שמות יג, יז.). הה״ד כה אמר ה׳ וכו׳ גואלם חזק וכו׳ (ירמיהו נ, לד.). משל למה הדבר דומה לאדם שהיה לו פרדס, א״ל חבירו מכור לי את הפרדס הזה, מכרו לו במנה ולא היה יודע בעל הפרדס מה בתוכו, א״ל בכמה מכרת את הפרדס, אמר להם במנה, אמרו לו יש בו זתים במאה מנה, גפנים במאה מנה, רמונים בק׳ מנה וכו׳, התחיל המוכר תוהא. כך היה פרעה כששלח את ישראל לא היו לפניו כלום, אמרו גדולי מלכות מה עשית, אילו לא היה בידם אלא הביזה לבדה דיים, שנאמר וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח.). ולא עוד אלא שכמה עשירים היו בהם, כמה חכמים וכמה בעלי אומניות, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו׳ (שה״ש ד, יג.). וקשה מי לא ידע פרעה מה טיבן של ישראל. ומה כונתו באמרו אילו לא היה בידם אלא הביזה לבדה, ומייתי לה מוגם ע״ר עלה אתם. והיה לו להביא פ׳ וינצלו את מצרים (שמות יב, לו.). ועוד במ״ש כמה עשירים היו בהם וכו׳. שהרי ישראל לא היו עשירים ולא בעלי אומניות, שכלם היו משועבדים לעבודת פרך, ואילו שבט לוי היו עוסקים בתורה ולא באומנות. אמנם הכל עולה יפה עם מה שאמרנו כי פרעה היה לו פרדס, דהיינו ישראל וערב רב, ולפי שהע״ר היו משל פרעה, א״ל משה מכור לי את הפרדס הזה, כי גם בהם היו טובים ורעים דומיא דפרדס שיש בו נטיעות טובות ורעות, וכבר אמרו במדרש הובא בילקוט ירמיה ל״א. הבן יקיר לי אפרים. ר׳ אבא בר כהנא אמר אילו בקש פרעה משקל כל א׳ מישראל אבנים טובות ומרגליות לא היה נותן לו, ר׳ יצחק אומר והלא בדמים נטלן, משפחות משפחות של כנים, משפחות של ערוב, הוי ביוקר ישראל עומדים לי עכ״ל. כי כששאל מרע״ה שלח עמי בקש גם על הע״ר, ועליהם אמר שלא היה יודע בעל הפרדס זה פרעה מה בתוכו, אמרו לו גדולי המלכות בכמה מכרת וכו׳. כלומר הנה הוכית עשר מכות שכל אחת כלולה מעשר, הרי מאה שהוא מנה. וכשראה שגם ערב רב עלה אתם, התחיל המוכר תוהא למה שלחם. וזהו הנמשל כששלח את ישראל לא היו לפניו כלום, לפי שכבר ידע שבבא הזמן היה לו לשלחם, ולכן א״ל אילו לא היה בידם אלא הביזה לבדה, דהיינו מה שאמרנו שמה שהשאילו כספם וזהבם היה לע״ר שבהם, ולכן מביא ראיה מפסוק וגם ערב רב עלה אתם, שבעבורם השאילום כל מה שבידם, וינצלו את מצרים. ולא זו בלבד שעל ידם בזזו כל ממונם, אלא שכמה עשירים היו בהם בערב רב וכמה חכמים, כמ״ש בזהר פ׳ תשא דף קצ״א א׳ (אמאי קרא לון ערב רב. אלא כל חרשין דמצרים הוו וברישיהון יונוס וימברוס. (אמרו המגיהים, אולי אלו הם יוחני וממרא שנזכרו בשמות רבה פרשה ט׳ דף ע״ב ע״ג שורה ל״א. אמרו יוחני וממרא למשה, תבן אתה מכניס לעפריים), ובשעתי דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. וכל אלין חרשין עלאין הוו מסתכלי מכי נטי שמשא, משירותא דשית שעות ומחצה עד שירותא דתשע ומחצה. דהיינו ערב רברבא. כל אינון חרשין זעירין משירותא דתשע ומחצה עד פלגות ליליא. אינון עילאין דבהו הוו מסתכלי מכי נטי שמשא, דהא כדין שראן תשע מאה ותשעין וחמש דרגין. למשטטא על טורי חשוך, ורוחא דלהון הוה משטטא על כל אינון חרשין בחרשייהו, ואלין הוו עבדי כל מה דאינון בעאן, עד דכל מצראי רוחצנו דלהון באלין הוה, וקראן לון ערב רב, בגין דאית ערב זעירא מתשע שעות ומחצה. ולתתא דא ערב זעירא. ותרי ערבי אינון, ועל דא וגם ערב רב עלה אתם. וחכמתא דלהון הוה סגי, ואינון אסתכלו בשעתי דיומא ואסתכלו בדרגא דמשה, וחמו דהא בכל סטרין בשש משה, בשש שעתי קדמאין דיומא דאינון לא יכלין לשלטאה בהו, בגין שית דרגין עלאין דאחידן ביה. (נ״א דאחיד בהו). ובכל סטרין בשית הוה, ובעטרין דאלין שית, הוה זמין לרדת מן ההר, דכתיב כי בשש משה לרדת מן ההר.). שהיו חרטומי מצרים וחכמיה. וכמה בעלי אומניות לפי שהם היו עוסקים במלאכתם שלא היו משועבדים כישראל, וכמ״ש לעיל תפריעו את העם ממעשיו (שמות ה, ד.). ובמשל אמר שהיו בו זתים כנגד חכמים ששמן זית מוסיף חכמה. גפנים כנגד עשירים, שכן אמרו בפ״ז דחולין (דף צב.), זמורות שבה אלו בעלי בתים וכו׳. וכנגד בעלי אומניות אמר רמונים, שכן בעלי מצות שעוסקים באומנותם נק׳ רמונים, כפלח הרמון רקתך (שה״ש.). ומביא כל זה ע״פ גואלם חזק. כלפי מ״ש לעיל בשם האר״י זלה״ה, כי כל החוזק יד היה בשביל הערב רב, ולכן ויהי בשלח פרעה את העם. שהוי ויהי היה בשביל העם הם הערב רב, ולכן כשויוגד למלך מצרים כי ברח העם. אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל, דהיינו לרבות הע״ר שיצאו עם ישראל.

נחזור לפסוקים שבסוף פ׳ שמות, ויאמרו אליהם ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו וכו׳ לתת חרב בידם להרגנו (שמות ה, כא.). כי ודאי פרעה והמצרים ידעו כי עתידים ישראל ליגאל מתחת ידם אלא שלא הגיע זמנם, ולכן אמרו אשר הבאשתם את ריחנו. דהיינו גאולתנו לבא עתה קודם הזמן, וזהו לתת חר״ב בגימטריא רד״ו, שכיון שלא עברו אלא רד״ו שנה ויודעים שדבר ה׳ היה ארבע מאות שנה יתיעצו להרגנו, ובפרט שביטלו ממנו השבת שהיה מגין עלינו. וישב משה אל ה׳ ויאמר (שם כב.). שהוא מדויק עם מ״ש לעיל שבאותה שעה חזר משה ממדין על פי צוויו ית׳, ולכן קרא תגר באמרו למה הרעות לעם הזה להכביד עולם, למה זה שלחתני קודם הזמן. ומאז באתי אל פרעה (שם כג.). קודם הו׳ חדשים הנ״ל, הרע לעם הזה, שאמר תכבד העבודה שאל יהיו נוחין ביום השבת, והצל לא הצלת את עמך. שבזכות השבת היו נגאלין, ועתה לא יש בידם זכות להגאל. ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה וכו׳ (שמות ו, א.). הנה בשמות רבה פ״ג איתא ז״ל, ראה הב״ה מה עתיד פרעה הרשע לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחותו, וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הב״ה כך וכך עתיד פרעה לעשות בזמן שתלך בשליחותי כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה, ואע״פ כן הטיח דברים כלפי מעלה וכו׳. דייק בדבריו להורות על מה שביטל את השבת והכביד העבודה לומר ותבן לא ינתן לכם. ולכן כפל דבריו מה עתיד פרעה הרשע לעשות כנגד ביטול השבת שלכן קראו רשע, וכנגד תכבד העבודה אמר ולהכביד וכו׳. וז״ש ג״כ וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הב״ה כך וכך עתיד פרעה לעשות, דהיינו על השבת ומניעת התבן, ועכ״ז מצער שנצטער אותו צדיק על ישראל הטיח דברים ואמר למה הרעות וכו׳ ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה וכו׳. הנה בשמות רבה פ׳ ה׳ אמרו, באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הב״ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין, ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה (שמות ו, א.). במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ ע״כ. וקשה מאד שתחלה אמר שבשביל שעל ישראל היה אומר לא פגעה בו מדת הדין, ולבסוף אומר שנטל משה עכשיו את הדין. ואף שנוכל לתרץ כי בקשה מדה״ד לפגוע בו תכף ומיד, וכשראה שבשביל ישראל אמר המתין לפגוע בו עד יום מותו שלא יכנס לארץ. אין נראה כן מדברי המדרש שאמר שנטל משה עכשיו את הדין וכו׳. אמנם התשובה הנכונה לפע״ד היא כי כיון שמשה אמר הרע לעם הזה דהיינו הע״ר, שמיחה פרעה בידו שלא יצאו באמרו וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה, ב.). כמ״ש לעיל. והצל לא הצלת את עמך (שמות ה, כג.). אלו ישראל, שבשלמא אילו מיחה בע״ר הדין עמו, אך העיקר והצל לא הצלת את עמך, באמרם כי לא הגיע הזמן, ולמה זה שלחתני קודם הזמן. אז בקשה מדת הדין לפגוע במשה, כי הוא אשר רצה להוציא הע״ר כדלעיל, ובשבילו הצער הגדול הזה, וכשראה הב״ה בצערו של משה שבשביל ישראל מדבר לא פגעה בו מדת הדין על הדבר הזה. אמנם נענש בשביל שקבל הע״ר לבסוף כשהכה את הסלע, בעבור שוירב העם עם משה (במדבר כ, ג.). שהם הע״ר, ואז נגזר עליו לכן לא תביאו וכו׳ (שם יב.). וזהו מכאן שנטל עכשיו את הדין, לא בשביל מ״ש למה הרעות רק על מה שקבל הע״ר, שבעבורם כל הצער הגדול הזה ובעבורם לא נכנס לארץ. ובזה יובנו פסוקי הסדר, וידבר אלקים אל משה. על מה שקבל הע״ר, ויאמר אליו אני ה׳ (שמות ו, ב.). בעבור שדבר טוב על ישראל. וארא אל אברהם וכו׳ באל שדי (שם ג.). בעבור הברית מילה שקיימו, ולכן נזכרו כאן המילה והשבת, כי כנגד המילה אמר וגם הקימותי את בריתי אתם (שם ד.). כמו שפירשנו. וכנגד השבת אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם (שם ה.). שמכריחים אותם לחלל את השבת, כמ״ש תכבד העבודה וכו׳ (שמות ה, ט.). לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ וכו׳ (שמות ו, ו.). בזהר פ׳ זו כ״ד ב׳. הקשה דהיה לו לומר מעיקרא וגאלתי אתכם ולבתר והוצאתי אתכם. ומלבד מ״ש שם נתרץ עוד על פי מ״ש בזהר פ׳ בשלח דף מ״ה א׳ ז״ל, בר נש כד איהו שביק פולחנא כדין ידע תבירו דגרמוי, תבירו דרוחיה וכו׳ (בר נש כד איהו שביק פולחנא, כדין ידע תבירו דגרמוי, תבירו דרוחיה. כך ישראל כד נפקו ממצרים, כדין טעימו טעמא דמותא, וקודשא בריך הוא אסי לון, דכתיב, ויי׳ הולך לפניהם יומם וגו׳ (שמות יג). וכל אורחין הוו סלקין ריחין דאסותא ועאלין לגופייהו ואתסיין, וקל תושבחן דהוו שמעין הוו חדאן ונייחין ברוחיהון.). ז״ש והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים (שמות ו, ז.). ולפי שמנהגו של עולם שאז יצטער על לשעבר, לכן אמר והצלתי אתכם מעבודתם, שלא יצטערו אח״כ על הקודם. ועוד וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ותשמחו ולא תעצבו, ולפי שמרוב העבודה היו בהם בעלי מומין, לכן אמר ולקחתי אתכם לי לעם, שהוא במתן תורה שאז נתרפאו מכל מום כנודע.

עוד אפשר לומר כי ד׳ זמני גלות היו לישראל במצרים, כי בב״ר פ׳ צ״ו איתא וז״ל, למה פ׳ זו סתומה, שכיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. ובשמות רבה פ׳ א׳. כל זמן שיוסף קיים לא היה להם משאוי של מצרים וכו׳. עוד שם, וימת יוסף וכו׳ (שמות א, א.). ללמדך שכל זמן שהיה א׳ מהן קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצריים בישראל. ובילקוט פ׳ שמות, וימת יוסף וכל אחיו (שם.). אין לך קצר ימים בשבטים פחות מיוסף ואין לך בשבטים שהאריך ימים יותר מלוי, שכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל במצרים. וצריך להבין ההפרש שיש בין אלו המאמרים כי מא״ח ומא״ח ולא פליגי, אך נלע״ד שתחלה יובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו רמ״ט א׳ ז״ל, ת״ח מצראי כלהו חכימין הוו וכו׳ ואסתכלו הא דבזמנא דיעקב קיים בעלמא לא אית עמא דשלטא על בנוי, וידעו דהא ישתעבדו בהו בישראל זמנין סגיאין, כיון דמית יעקב חדו, אסתכלו מה יהא בסופא וכו׳. זהו לפע״ד מ״ש שכיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל, דהיינו שחשבו המצרים לשעבד את ישראל כיון שנפטר יעקב, ואעפ״י שעדין לא שעבדו בהם עכ״ז לא״ה מחשבה רעה הב״ה מצרפה למעשה ודוק. ועוד איתא בזהר פ׳ שמות דף ג׳ א׳ ז״ל, דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי לא ישתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי. והנה בחיי יוסף נאמר ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו וכו׳ (בראשית מז, יב.). וכבר הבטיחו הב״ה ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מו, ד.). כמ״ש לעיל פ״א ב׳ ע״ש (חלק ג׳, דרוש י״א פ׳ ויגש. (בראשית רבה פ׳ צ״ד) ויוסף ישית ידו על עיניך וגו׳. רבי חגי בשם רבי יצחק אמר על מנת ויוסף ישית ידו על עיניך.). ולכן כשמת יעקב נאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וכו׳ (בראשית נ, טו.). ובילקוט פ׳ ויחי ז״ל, מה ראו ראו כל הימים שהיה יעקב קיים היה יוסף סועד עמהם והיו אוכלים על שלחנו, וכיון שמת יעקב לא אכלו על שלחנו וכו׳. וכן בב״ר פ׳ ק׳. ר׳ יצחק אמר שלא זימנם לסעודה וכו׳. כי חשבו השבטים שיוסף יעשה עמהם מדה כנגד מדה, שכשם שמכרוהו למצרים ולא חששו שיתגאל בפתבגם, כך אמרו והשב ישיב לנו וכו׳ (שם.). שגם הוא לא יספיק להם מזונם ויוצרכו להתגאל בלחם המצריים, וזהו את כל הרעה. שני רבויים על המזון, ועל ידי כן יגרום להם להשתעבד תחת יד מצרים. ולפי זה ויצוו אל יוסף לאמר וכו׳ (בראשית נ, טז.). אנא שא נא פשע אחיך (שם יז.). שהיא המכירה עצמה, וחטאתם כיון שכונתם היתה טובה, שאמרו עתיד זה להשיאנו לבעלים (ילקוט פ׳ וישב.). לכן קורא אותה חטאת, וזהו כי רעה גמלוך. שחשבו עליך רעה לומר שממך יצא מי שעובד ע״א, ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני (בראשית נ, יט.). כי אין הב״ה דן את האדם אלא ע״פ מעשיו של אותה שעה (ר״ה טז:), ואעפ״י שאתם רציתם לדון אותי על העתיד עכ״ז תחת אלקים אני, לא אדון אתכם אלא במה שאני עכשיו, שאע״פ שאתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה וכו׳ (בראשית נ, כ.). כי הביא אותי מצרימה כדי לכלכל אתכם, וזהו ועתה אל תיראו (שם כא.). כי עתה אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אמנם לעתיד לא יהיה כן כי יצטרכו ישראל להיות נזונים מתחת יד מצרים, הנה כי כן ז״ש כל זמן שיוסף קיים לא היה להם משאוי של מצרים, דהיינו שהיו נזונים מתחת יד יוסף, ובזה היו בטוחים שלא היה להם משאוי של מצרים. ועדין כל זמן שהיה לוי קיים אע״פ שכבר היו נזונים מן המצריים וכבר נתנו להם משאוי של מצרים, עכ״ז לא נשתעבדו ישראל במצרים, דהיינו שלא עבדו אותם בפה רך ומרצונם כמו שעשו אחרי מות לוי, כי התחילו לשעבדם בפה רך, וזהו לא נשתעבדו ישראל, דהיינו מרצונם הטוב, אך אחרי מות לוי התחילו לשעבדם בפה רך, וכמו שכתוב בילקוט פרשת שמות ע״פ זה (שמות א, יג.), קבץ פרעה את כל ישראל ואמר להם, בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה וכו׳, מיד הלכו בזריזות ועשו אומנות עמו כל היום לפי כחן וכו׳. וכל זה היה בהיות א׳ מע׳ נפש קיים, וזה דוקא באנשים דאילו הנשים לא היו בכלל, שהרי סרח בת אשר יצאה ממצרים וחיתה כמה שנים כנודע. ובהיותם בעולם לא שעבדו המצריים בישראל, דהיינו בפרך בעל כרחם שלא בטובתם, אך במות כל הע׳ נפש שעבדו המצריים בישראל בפרך, ובזה כל דברי חכמים קיימים. והוא מ״ש הב״ה לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג.). דהיינו כל ימי יעקב. בארץ לא להם, בחיי יוסף שהארץ לא היתה למצריים כי קנה אותה יוסף. ועבדום כל ימי היות א׳ מן השבטים קיים שהעבידום בפה רך. וענו אותם אחרי מות כל הע׳ נפש שנשתעבדו בהם בפרך. ובישר אותו שלא יתערבו במצריים, ולכן אמר כי גר יהיה זרעך דווקא, וכמ״ש בזהר שמות ט״ו א׳ (ועוד רזא דמלה הוא דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם. וכד תסתכל תלתא אינון ועלמא בהו אתברי, בחכמה ובתבונה ובדעת. ועלמא לא אתברי אלא בגיניהון דישראל, כד בעא לקיימא עלמא, עבד לאברהם ברזא דחכמה, ליצחק ברזא דתבונה, ליעקב ברזא דדעת. ובהאי אתקרי ובדעת חדרים ימלאון. ובההיא שעתא אשתכללו כל עלמא, ומדאתילידו ליעקב תריסר שבטין אשתכללו כלא כגוונא דלעילא. כד חמא קב״ה חדוותא סגיאה דהאי עלמא תתאה, דאשתכלל כגוונא דלעילא, אמר דילמא ח״ו יתערבון בשאר עממין וישתאר פגימותא בכלהו עלמין. מה עבד קב״ה, טלטל לכלהו מהכא להכא עד דנחתו למידר דיוריהון בעם קשה קדל דמבזין נמוסיהון ומבזין להון לאתחתנא בהו ולאתערבא בהדייהו, וחשיבו להון עבדין, גוברין געלן בהון, נוקבתא געלן בהון, עד דאשתכלל כלא בזרעא קדישא, ובין כך ובין כך שלים חובא דשאר עמין, דכתיב כי לא שלם עון האמורי עד הנה. וכד נפקו, נפקו זכאין קדישין, דכתיב שבטי יה עדות לישראל. אתא רבי שמעון ונשקיה ברישיה. א״ל קאים ברי בקיומך, דשעתא קיימא לך.). ואלה הד׳ הם מ״ש הכתוב לא שלותי ולא שקטתי וכו׳ (איוב ג, כו.). כי הנה בזהר ויחי רי״ו ב׳ איתא ז״ל, בתר דנחת למצריים אקרי ויחי, חמא לבריה מלכא, חמא לכל בנוי בתענוגי ובתפנוקי מלכין והוא יתיב ביניהון כחמר טב על דורדייה וכו׳. ואחרי מותו התחילה שעבוד מצרים על ישראל, שלא היו חושבים אותם בחשיבות כל כך כמו בימי יעקב, ולכן לא שלותי במיתת יעקב כבתחלה. ולא שקטתי במיתת יוסף שהוצרכו ליזון מתחת יד מצרים, ומשם התחיל הגלות, כמ״ש ושקט הוא אל שמריו וכו׳ ובגולה לא הלך (ירמיהו מח, יא.). ולא נחתי במיתת לוי, שאז התחילו לשעבדם בפה רך ובטלה מהם המנוחה. ויבא רוגז במיתת הע׳ נפש ששעבדו המצריים בישראל. אמנם הפ׳ מדבר בד׳ גליות, לא שלותי בבבל, שמתחלה היה נ״נ מפרנס את העניים ואח״כ חזר בו. ולא שקטתי במדי בגזרת המן. ולא נחתי ביון שביטלו מהם השבת, וינח ביום השביעי (שמות כ, יא.). ויבא רוגז זו מלכות הקשה מכלם, ומכלם הצילנו ה׳. אלא איפוא הם דברי הסדר שלנו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. דהיינו מן המאוחר אל הקודם, שכן ראוי להתחיל מן החמור שכיון שהתחילו המכות לא שעבדו בהם המצריים בפרך, וזהו מתחת סבלות מצריים ואח״כ והצלתי אתכם מעבודתם, שאפילו בפה רך לא תעבדו אותם. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, שלא תצטרכו להתגאל בפתבגם ליזון מתחת ידם, ולפי שלחם המצריים הוא מגואל לכן נקט לשון וגאלתי. ובזה תצאו מהגלות ולא יחשבו עוד להביאכם שם, שאעפ״י שחזרו בהם ואמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, לא היה הדבר עוד, שהבטיחם כי כאשר ראיתם את מצרים וכו׳ ולקחתי אתכם לי לעם וכו׳. כי בזה יתקיים כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים.

נחזור לעניננו כי להיות שפרעה ביטל מהם אות שבת ואות ברית קדש, לכן הביא עליו עשר מכות שנקראו אותות, כמ״ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו (שמות י, א.). וכלם נחקקו במטה כמ״ש בהגדה, ובאותות זה המטה. ולכן תחלת הכל אמר הב״ה למשה, קח את מטך וכו׳ יהי לתנין (שמות ז, ט.). וגם במכת הדם א״ל והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך (שם טו.). שהנחש הוא רצועת מרדות למי שמתרשל במילה כמו שאירע למשה עצמו, כמ״ש בזהר פ׳ לך לך דף צ״ג ב׳ ע״ש (קם אחרא ופתח ואמר, ויהי בדרך במלון ויפגשהו יי׳ ויבקש המיתו. למאן למשה. אמר ליה קב״ה, וכי את אזיל לאפקא ית ישראל ממצרים ולאכנעא מלכא רב ושליטא, ואת אנשיית מנך קיימא דברך לא אתגזר, מיד ויבקש המיתו. תאנא נחת גבריא״ל בשלהובא דאשא לאוקדיה, ואתרמיז חד חיויא מתוקדא לשאפא ליה בגויה, אמאי חיויא, אמר ליה קב״ה את אזיל לקטלא חיויא רברבא ותקיפא וברך לא אתגזר, מיד אתרמיז לחד חיויא לקטלא ליה עד דחמת צפורה וגזרת לברה ואשתזיב, הה״ד ותקח צפורה צור. מהו צור, אלא אסוותא, ומאי אסוותא דכתיב ותכרות את ערלת בנה. דנצנצא בה רוח קדשא.). ולכן הביא עליהם דם בעבור שרצו לבטל דם מילה. ובמס׳ יש רמז לזה בפ׳ זו, שת ד׳, וסימן כי שת לי אלקים זרע אחר (בראשית ד, כה.). ולא שת לבו גם לזאת (שמות ז, כג.). גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי (הושע ו, יא.). מי שת בטוחות חכמה (איוב לח, לו.). הכונה כי הב״ה חתם את ישראל באות ברית קדש למען דעת כל עמי הארץ כי הם עמו בחירו לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, וזהו כי שת לי אלקים הברית מילה למען יוברר זרעי מזרע אחר, ופרעה רצה לבטלו מהם, ולכן הביא עליו מכת הדם, אמנם ויפן פרעה וכו׳ ולא שת לבו גם לזאת. זאת אות הברית (בראשית ט, יב.). ואף כי סוף סוף ישראל ביטלוה. גלוי וידוע לפניו ית׳ שלא מלבם היה זה רק מכח הדוחק והגלות, וכשיגאלו עתידי׳ למול את עצמם. וזהו גם יהודה שת קציר לך. שיחתכו הערלה, וזהו קציר לך לשמך ית׳, וזה יהיה בשובי שבות עמי, והב״ה בוחן לבות וכליות, וזהו מי שת בטוחות חכמה. הנה כי כן כשראה שלא שת לבם גם לזאת, שלח עליו הצפרדעים, שאמרו במדרש שמות רבה סוף פ׳ ט״ו. הצפרדעים היו להם קשים שהיו מחבלין גופיהם ומסרסין אותם, א״ל מוניטא של אלקיהם בטלה ושלכם קיימת, לפיכך ותשחיתם כמה דתימא ושיחת ארצה (בראשית לח, ט.) עכ״ל. הרי שהצפרדעים היו בשביל ביטול ברית מילה. ואח״כ הביא עליהם כנים, כי כינ״ה גי׳ מיל״ה, ואז אמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא (שמות ח, טו.). כלומר בשביל חותם ברית קודש שנק׳ אצבע, כמ״ש רז״ל (נדה סו.), לא כל האצבעות שוות. אח״כ הביא עליהם ערוב, ואמרו בשמות רבה פ׳ י״ב ז״ל, המכות האלו שלש על ידי אהרן ושלש ע״י משה ושלש ע״י הב״ה ואחת על ידי כלן. דצ״ך שהיו בארץ ע״י אהרן. בא״ח ע״י משה לפי שהן באויר, שכך שלט משה בארץ ובשמים, ערוב דבר מכת בכורות ע״י הב״ה, ושחין על ידי כלם. וקשה מה בא להשמיענו, ועוד במשה ואהרן נתן טעם למה היו על ידם ובשל הב״ה לא נתן טעם, אמנם בזהר פ׳ זו דף כ״ח א׳ איתא ז״ל, ואמרת אל אהרן קח את מטך. מ״ט מטה אהרן ולא מטה משה אלא ההוא דמשה איהו קדישא יתיר דאתגליף בגנתא עלאה בשמא קדישא ולא בעא קב״ה לסאבא ליה באינון חוטרין דחרשיא וכו׳. ולדרך זה נלע״ד כי הג׳ מכות הראשונות היו ע״י דבר טינוף, תחלה בדם שהדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור (שמות ז, יח.). וגם כי היתה מכת הדם להכות אלוקו תחלה. והצפרדעים עלו מן היאור והיו דבר טמא וכן הכנים. לכן לא רצה לשלוח מכות אלה ע״י מטה משה הקדוש יותר רק ע״י אהרן שמטהו אינו כל כך קדוש, ואע״פ שאמר משה לפרעה, הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים וכו׳ (שם יז.). כבר קדם, ראה נתתיך אלקים לפרעה וכו׳ (שמות ז, א.). אתה תדבר וכו׳ ואהרן אחיך ידבר אל פרעה (שם ב.). ולכן בדברו אל פרעה אמר במטה אשר בידי. שאהרן הוא המדבר אל פרעה. ואמר דצ״ך שהיו בארץ לרמוז לזה שהיו בדבר ארציי, בארץ הלזו הנשמה ששולט בה כח הטומאה. וג׳ ע״י משה, ברד הוא באויר ואין שם טומאה, וכן הארבה שיש בהם כמה שהם טהורים. והחשך היה משל מעלה כמ״ש בדרוש אחר ע״ש (חלק ב׳, דרוש י״ז פ׳ בא והפטרה.). ואמר שכך שלט משה בארץ ובשמים, שגופו מן הארץ ונשמתו מן השמים. אבל ערוב דבר מכת בכורות ע״י הב״ה מן הטעם שנזכיר. כי הנה ראינו כי בג׳ מכות אלה התרה הב״ה לפרעה על הצלת ישראל, בערוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב וכו׳ (שמות ח, יח.). ולמה זה במכה זו, שהרי גם בכל המכות היו ישראל נצולים. וכן בדבר והפלא ה׳ בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל וכו׳ (שמות ט, ד.). וכן במכת בכורות, ולכל בני ישראל לא יחרץ וכו׳ (שמות יא, ז.). אך אמנם אמרו בשמות רבה פ׳ י״א. ושמתי פדות וכו׳ (שמות ח, יט.). מלמד שהיו ישראל ראויים ללקות בזו המכה ונתן הב״ה פדיונם המצריים. ויש לתת טעם למה בזאת המכה היו ראויים ישראל ללקות יותר מן האחרים. אך יובן במ׳ ז״ל (סנהדרין לח:), אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה. דהיינו שמסתלק ממנו צלם אלקים, ואז נמשל כבהמות נדמו. והנה ישראל הפרו ברית מילה אחרי מות יוסף, כמ״ש במדרש ((שמות רבה פ׳ א׳) ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה. אמרו נהיה כמצרים. מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן, הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו (תהלים קה, כה). לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חדש את חלקיהם (הושע ה, ז).), ואיתא בשמות רבה פ׳ ט״ו. ועוד הביא עליהם מכת ערוב לפי שהיו מעורבבין איש א׳ בא על י׳ נשים וי׳ אנשים על אשה אחת, לפיכך הביא עליהם ערבוביא. הרי שהערוב בא ע״י פגם הברית, וכיון שישראל לא שמרו ברית לכן היו ראויים ללקות בזאת המכה. ולזה רמזה המס׳ בפ׳ זו, פדות ג׳. א׳ חסר וב׳ מלאים, וסי׳ ושמתי פדת (שמות ח, יט.). חסר. פדות שלח לעמו (תהלים קיא, ט.). והרבה עמו פדות (תהלים קל, ז.). הכונה כי לפי שלא היו חתומים באות ברית קדש היו ראויים ללקות במכה זו, ולכן ושמתי פדות חסר ו׳, היא רמז לאות ברית קדש כידוע לי״ח. אמנם נתן פדיונם המצרים. שהוא מובן במ״ש בתנחומא פ׳ זו, למה הביא עליהם ערוב, הם חשבו שיהו טוענין את בניהם כפדגוג הזה, ושלח בהם אריות וזאבים ודובים, היו לו למצרי עשרה בנים וא״ל לישראל שיוליכם בשוק, והיה הארי בא ונוטל אחד והזאב א׳ והדוב א׳ והנמר א׳ וכו׳. אלה הבנים שלא חטאו ניתנו לפדיון על ישראל, לפי שגם בהם היו משעבדים אותם. וז״ש פדות שלח לעמו ע״י המצריים, לפי שגלוי וידוע לפניו ית׳ שבצאתם ממצרים ימולו, כמ״ש ז״ל (שמות רבה פ׳ יט.), בדמייך חיי (יחזקאל טז, ו.). חיי בדם מילה. שנימולו באותו הלילה. וז״ש ושמתי פדות בין עמי ובין עמך (שמות ח, יט.). היא המילה המבדלת בין ישראל לעמים. ואע״פ שעתה אינם נמולים, למחר יהיה האות הזה. יש מחר שהוא לאחר זמן, דהיינו בצאת ישראל ממצרים, ובזה פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו. ובזה נגאלו משם והרבה עמו פדות. לכן הוצרך להתרות לפרעה, והפליתי וכו׳ (שמות ח, יח.). כדי שלא יאמר מה נשתנו אלו מאלו, לכן ושמתי פדות וכו׳ (שם יט.). גם בדבר היו ישראל ראויים ללקות בהמותיהם יען כי גם הם היו עובדים לטלה כנודע, שלכן הוצרך מרע״ה לצוותם (שמות יב, כא.), משכו ידיכם מע״א וקחו לכם צאן של מצוה (שמות רבה פ׳ טז.). ולכן גם בזה התרה לפרעה והפלא ה׳ בין מקנה מצרים וכו׳. ובזכות הפסח שהיו ראויים לזבוח, שאז מסרו עצמם על קדוש ה׳ כנודע. ולכן כתוב שם, וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד א׳ (שמות ט, ז.). לפי שידע שגם המה עע״א וחשב שגם מקניהם ימותו, וכשראה שלא מתו ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם. גם במכת בכורות היו ראויים למות גם בכורי ישראל לפי שגם הם היו עובדים לטלה בכור שבמזלות, ולזה הוצרך לפדות שה בחמור, ככתוב במדרש (במדבר רבה פ׳ ד׳ ז״ל, אמר הב״ה בשביל חבתם של ישראל שניתי סדרו של עולם. באיזה צד, כתבתי בתורה שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד, כ). אני לא עשיתי כן אלא פדיתי שה בחמור. המצריים שנקראים חמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ). וישראל נקראו שה, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז). והרגתי בכוריהם והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר כי לי כל בכור (במדבר ג, יג).) ופירשנוהו במקומו (‏ח״ב דרוש י״א לפסח יום שני והפטרה. אבותינו במצרים היו חייבים בשביל ע״א שעבדו, ובפרט הבכורות לפי שהעבודה בהם, ועכ״ז הצילם הב״ה ונתן פדיונם המצרים, הוא הדבר אשר חכמים הגידו במדבר רבה פ׳ ד׳ ז״ל, אמר הב״ה בשביל חבתם של ישראל שניתי סדרו של עולם. באיזה צד, כתבתי בתורה שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד, כ). אני לא עשיתי כן אלא פדיתי שה בחמור. המצריים שנקראים חמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ). וישראל נקראו שה, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז). והרגתי בכוריהם והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר כי לי כל בכור (במדבר ג, יג).). ומטעם זה התרה בפרעה ולכל בני ישראל וכו׳. אלה איפוא הם הג׳ מכות שהיו ע״י הב״ה, להבחין בין ישראל למצרים, שאילו היו ע״י המשחית לא יבחין בין טוב לרע כיון שגם ישראל היו ראויים ללקות כמוהם. והשחין ע״י כלן, לפי מ״ש בשמות רבה פ׳ ט״ו ז״ל, ומהו שאמר בשחין בחרטומים (שמות ט, יא.). חסר י׳, שנגע בשר של מעלן כדי שלא יהא להם עמידה וכו׳. לכן גם הב״ה נשתתף עמהם, ומשה שהיה מכה בשר של מעלן, ואהרן לפי שהיה כמו דבר טמא שהשחין א׳ ממיני צרעת, ועכ״ז להכות השר של מעלן הוצרך למשה שהיה מכה לשר של מעלן, וזהו וזרקו משה השמימה (שמות ט, ח.). להכות השר שבשמים. ונחזור לעניננו שגם הערוב היה בשביל ביטול המילה מישראל, כי סוף סוף הם הם שגזרו שלא ימולו את בניהם ככתוב במדרש (פרקי רבי אליעזר פ׳ כ״ט ז״ל, בני יעקב היו נמולין ומלו לבניהם והנחילום לחק עולם עד שעמד פרעה וגזר עליהם גזרות קשות ומנע מהם ברית מילה וכו׳.), והדבר ג״כ לפי שהיו שטופי זמה גם בבהמות שלהם, והשחין שהיו בועלי נדות, והבועל נדה בניו מצורעים (ילקוט שמעוני פרשת תזריע: א״ר אבין משל לגינת ירק שהמעין לתוכה, כל זמן שהמעין לתוכה היא עשויה ביצין, כך כל מי שהולך אצל אשתו נדה עושה בניו מצורעים.). והברד הוא הדבר אלא שהוא יותר תקיף, כאמור בזהר פ׳ זו ל״א ב׳ (אתו רבי ייסא ורבי חזקיה כו׳. אזלו. כד מטו חד בי חקל חמו בעירי דבי חקל מתין, אמרו ודאי דבר דבעירי אית באתר דא. אמר ההוא יודאי, הא דאמריתו דקב״ה קטל במצרים כל אינון עאני, כל אינון בעירי. תלת מותני הוו בבעירי. חד דבר, וחד אינון דקטל ברד, וחד אינון בוכרי דבעירי. ומה הוה מותנא דילהון. אלא הא כתיב בקדמיתא, הנה יד יי׳ הויה במקנך אשר בשדה (שמות ט׳). אמאי בכלהו לא כתיב יד יי׳. אלא יד יי׳ איהו ידא בחמשה אצבעאן. דהא בקדמיתא כתיב, אצבע אלהים היא. והכא כלהו חמש אצבעאן, וכל אצבעא ואצבעא קטל זינא חדא, וחמשה זינין הוו, דכתיב בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר, ובצאן. הא חמשה זינין לחמשה אצבעאן דאקרון יד. בגיני כך, הנה יד יי׳ הויה וגומר. דבר כבד מאד. דהוו מתים מגרמייהו, ואשתכחו מתים בתר דלא אהדרו מצראי, אינון אתוון ממש אהדרו וקטלו כל אינון דאשתארו. ודבר אהדר ברד. מה בין האי להאי, אלא דא בניחותא ודא בתקיפו דרוגזא. ותרין אלין הוו באתר חד, בחמש אצבעאן. תא חזי, דבר אתוון דהוו בניחותא, מותנא בנייחא, דהוו מתין מגרמייהו. ברד דאתהדרו אתוון בתקוף רוגזא וקטל כלא.). והארבה לפי מ״ש ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאד מאד (בראשית יז, ב.). והחשך שהיה במחשך מעשיהם, ועין נואף שמרה נשף (איוב כד, טו.). ואז עשו ישראל המילה, כמ״ש בשלשלת הקבלה דף י״ג ב׳ (זוהר פ׳ תרומה אומר, בשעה שנאמר שם שם לו חק ומשפט. משה עשה הפריעה לישראל, כי לא נעשה במצרים אלא חיתוך בימי החשך למען לא יהיו חלשים ביציאתם.). וזהו לפע״ד מש״ה שלח חושך ויחשיך (תהלים קה, כח.). ובזה ולא מרו את דברו, שהיא מצות המילה שנק׳ אמרתך, כי שמרו אמרתך (דברים לג, ט.). והאחרון הכביד מכת בכורות. כתאני הבכורות. על ידי שצרו לישראל בצרות צרורות. נגזרו עליהם גזרות. לפקוח עינים עורות. ולהוציאם מחשך למאורות. כן יהיה לדורות. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.