דרוש ל"ה לשבת וחול המועד של סכות

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל (שמות לד, כג).

סכה פרק רביעי (דף מה.): אמר ר' אבהו א"ר אליעזר כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח (תהלים קיח, כז). ע"כ.

יגבר האויב וינצח המלחמה וילך וישתבח בעירו, אשר על כן עשה בהראותו לכל עמו דברים אשר לקח מהאויב, הנקרא בלשונם טריאונפ"ו כנזכר בספריהם. וכבר חכמים הגידו בגיטין פ"ה (דף נו:) ז"ל, שדריה לטיטוס הרשע, מה עשה נטל את הפרוכת ועשאו כמן גרגותני, והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן והושיבן בספינה לילך ולהשתבח בעירו, שנאמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתבחו בעיר אשר כן עשו (קהלת ח, י.). אל תקרי קבורים אלא קבוצים, א"ת וישתכחו אלא וישתבחו וכו'. ולהבין זה למה אמר אל תקרי ב' פעמים והוציא הכתוב מפשוטו, צריך שנקדים לפרש ראשית המאמר ז"ל, ואמר אי אלקימו (דברים לב, לז.), זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה, מה עשה תפס זונה בידו ונכנס לבית קדש הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה הדם מבצבץ ויוצא וקסבור הרג את עצמו וכו'. וזה כי כתוב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כו, לג.). שלא יכנס שם אדם כי אם כ"ג ביה"כ, וזה הרשע נכנס שם ולכן נטל את הפרוכת, להורות כי לא יועיל הפרוכת שלא יכנס שם איש זר, כי הוא נכנס שם ועבר עבירה. ושנינו בשקלים פ"ח, פרוכת עוביה טפח וכו', ומשמוני' ושתי ריבוא נעשית. וכתב שם הר"ב זלה"ה, ויש ספרים שכתוב בהם, ומשמונים ושתי ריבות. כלומר דשמונים ושתים נערות בתולות היו מתעסקות בעשייתה. וכתוב שם בעץ חיים ז"ל, כתב המפרש למ' תמיד, נערות שלא באו עדין לכלל נדות מתעסקות בו, שרוצים לעסוק בו בטהרה עכ"ל. ולמד מנ"נ הרשע שכתוב בריש דניאל, ויתן אדונ' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלקים ויביאם ארץ שנער בית אלקיו ואת הכלים הביא בית אוצר אלקיו (דניאל א, ב.). דקשה הכפל. ואפשר שזהו שפי' רבינו סעדיה גאון ז"ל שם, בית אלקיו, בית ממשלתו ודינו, כענין שנ' ואתה תהיה לו לאלקים (שמות ד, טז.), בית אוצר אלקיו, בית האליל שלו ע"כ. על פי הדברים האלה  נאמר כי ודאי ש'ויביאם' קאי על יהויקים ואנשים שעמו והכלים, כי יהויקים עצמו נהרג בירושלים כנודע. ונזכר בויקרא רבה פ' י"ט. לכן אמר 'את יהויקים'. כלומר האנשים שעמו. ויביאם ארץ שנער בית אלקיו, היינו שהביאם להשתבח בעירו, ונכנס לע"א שלו תחלה להורות כי זה כחו לאלוקו, ואחר שעשה זה להראות כי הנצחון עמו גנזם בית אוצר אלקיו. ומ"ש ומקצת כלי בית האלקים, לפי שלא לקח את כלם, כי אחריו גלה יהוכין וגם צדקיהו ואז הביאם כלם. אך בד"ה ב' ל"ו. כתוב ומכלי בית ה' הביא נבוכדנאצר לבבל ויתנם בהיכלו בבבל. ואפשר שהראויים לתשמישו הניחם בהיכלו, שהרי בלשצר בנו אמר להיתיה דמאני דהבא וכספא די הנפק נ"נ אבוהי מן היכלא דבירושל' וישתון בהן וכו' (דניאל ה, ב.). ואם היו באוצר בית אלקיו לא היה משתמש בהם, אלא ודאי שקצתם הביא להיכלו וקצתם בית אוצר אלקיו ודוק. והביא ראיה מפ' וכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (קהלת ח, י.). משום דק"ל שכיון שהם קבורים היאך יבאו. ועוד כי תחלה אמר ובאו ואח"כ וממקום קדוש יהלכו, ומאי וישתכחו וכו'. אך בקהלת ח' אומר את כל זה ראיתי ונתון אל לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו (שם ט.). ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וכו' (שם י.). כי הנה צפה שהע"ה ברוח הקדש כל אשר עתיד טיטוס הרשע לעשות בחרבן בית המקדש, ואמר את כל זה על פה שחירף וגידף ועשה בבית קה"ק, עת אשר שלט האדם דהיינו טיטוס, דאיתא ביבמות פ"ו (דף סא.), אתם קרויין אדם ואין א"ה קרויין אדם. וכתבו שם התוס', דר"ת מפרש דיש חלוק בין אדם להאדם, דגוים בכלל האדם נינהו, דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ([הערת הרב"ך על קרבן אהרן], ומשם הרב המקובל האלקי הרמ"ז נר"ו שמעתי טעם נכון לסברת ר"ת, על פי מה שידענו מחכמי הדקדוק, כי שם העצם אינו מקבל ה"א הידיעה רק שם התואר, וא"כ ישראל נקראים אדם בשם העצם בלא ה"א, אך אומות העולם אינם נקראים אדם לשם העצם, שאין שמם העצם אדם רק בשם התואר מתארים אותם בשם זה לסיבות, ולכן אז שייך בה"א, ודוק שהטעם מתוק וערב, ודברי פי חכם חן.). ומשם למדו רז"ל דגוי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. לפי זה עת אשר שלט האדם זה טיטוס, באדם אלו ישראל, לרע לו של טיטוס. והשתא מפרש מהו לרע לו, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו. שעמד נחשול שבים לטובעו וכו'. וכבר פי' זה בדרוש לשבועות ע"ש. יצתה בת קול ואמרה בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, אמאי קרי ליה בריה קלה, דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, עלה ליבשה ותעש עמה מלחמה. ומלבד מה שפי' שם, נאמר עוד כי יתו"ש הם אותיות טיטו"ס, כי הט' מתחלפת בת' באותיות דטלנ"ת, והוא מלשון יטוש אלוק עשהו (דברים לב, טו.). וכנגד זה וינבל צור ישועתו. שחירף וגידף כלפי מעלה. ונפרע ממנו ע"י יתוש דמעלנא אית לה, רמז שנכנס לעירו בכבוד. ומפקנא לית לה שלא יצא עד שנפגם. ועוד מעלנא אית לה ליכנס בחוטמו, ומפקנא לית לה לצאת ממנו. וזהו ובכן ראיתי רשעים קבורים. שנכנס היתוש בחוטמו ששם נשמת האדם, כדכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז, כב.). ובזה היה קבור בחייו ונקר במוחו ז' שנים, רמז ששכלו נטמטם על שהחריב בה"מ שכתוב בו ויבנהו שבע שנים (מלכים א' ו, לח.). ואמנם לפשט הכתוב שכיון שכתוב 'ובאו' אין לומר 'קבורים', ולזה אמר אל תקרי קבורים אלא קבוצים, שאותיות זסשר"ץ מתחלפות, ומהו קבוצים שנתקבצו כל העם לראות בשמחתו כשנכנס לרומי ועשה הטריאונ"פו הנ"ל, וכמו שסופר בספריהם שהוא היה הראשון שהתחיל בזה לפי שנתגאה על שהחריב הבית הגדול שבירושלים, וגם קבורים הוא מלשון אייתו ליה קבורי, בפ"ק דע"א (דף יז:), שפירושו פקעיות של חוט שמתקבצים יחד, כמו פקיעי עמיר שפי' אגודות. וממקום קדוש יהלכו זה בית המקדש. וישתכחו א"ת אלא וישתבחו. כי הוא מההתפעל שמורה על הפועל המדומה, כמו יש מתעשר ואין כל וכו' (משלי יג, ז.). ועיין בערוגת הבשם פ"כ, שבא להשתבח בעירו הידועה, והאביד שריד מעיר (במדבר כד, יט.). וע"ש פי' רש"י ז"ל. ואעפ"י שכונתו להשתבח קרי עליו וישתכחו, שהוא בעצמו גזר שישרפוהו ויפזרו אפרו בשבע ימים בחשבו שלא יקום בדין, וזה היה ענשו כדאמרו שם בגיטין פ"ה (דף נו:). ולענין הכתובים יאמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, שחזרו בתשובה. וממקום קדוש יהלכו. הוא מ"ש וידי אדם וכו' (יחזקאל א, ח.). ידו כתיב זה ידו של הב"ה שהיא פרוסה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין (פסחים קיט.). ועוד יובן עם מאי דאיתא במנחות פ"ג (דף כט:), מ"ט תליא כרעא דה', דאי הדר בתשובה מיעיילי ליה בהך וכו'. זהו וממקום קדוש, הוא הפתח העליון של הה', לא כן התחתון שמשם כל הרוצה לצאת יוצא, ובא ליטמא פותחין לו. וישתכחו בעיר וכו'. דאיתא ביומא פ"ח (דף פו:), היכי דמי בעל תשובה, שבא דבר עבירה לידו ופירש הימנה וכו'. ועוד שנינו בפ"ד דמציעא (דף נח:), אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. עוד שם, אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה (קהלת ח, יא.). דאיתא בילקוט שם, ומפני ג' דברים המקום מאריך לרשעים, שמא יעשה תשובה, ושמא עומדים מהם בנים, ולשלם שכר מצות שעשו בעה"ז ע"כ. וז"ש אשר אין נעשה פתגם הרעה מהרה, שאינה נפרע תכף ומיד, זה גורם על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע, מאין נותנים אל לבם לשוב. ועוד אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו (שם יב.). כי לא בלבד מאריך לו שיפרע ממנו בטרם ימות, אלא אף זאת שנפטר מן העולם ואינו נפרע ממנו. הטעם הוא כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלקים אשר ייראו מלפניו, דהיינו הבנים שיוליד שיהיו טובים, ולכן יאתה להם הטוב הזה, וגם זהו הטעם לשלם להם שכר מצות בעה"ז, וזהו אשר יהיה טוב ליראי האלקים שייראו מלפניו, והוא הטוב שכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך (תהלים לא, כ.). וטוב לא יהיה לרשע שלא יהיה לו חלק לעה"ב, וגם בעולם הזה ושנות רשעים תקצורנה (משלי י, כז.), ולא יאריך ימים כלל. אשר איננו ירא מפני אלקים. וזהו שאמר אח"כ יש הבל וכו' ודוק. 

הרי הוכחנו שכן דרכם של נוצחי המלחמה, להביא סימן נצחון כדי שידעו הכל כי נצחו אויביהם. ואף שבישראל לא היה מנהג זה כי לה' התשועה ולא לנו, עכ"ז מלכי האומות כך היו נוהגין, וכמשל הזה רצה הב"ה לזכות את ישראל בדינם. ולהורות איך הם נצחו צונו בתורתו, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' (ויקרא כג, מ.). ואיתא במדרש ש"ט ריש מזמור י"ז. תודיעני אורח חיים (תהלים טז, יא.). אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ. מהו נעימות בימינך נצח, זה הלולב כמי שנוטל ונוצח ובא. בנוהג שבעולם שני הנדיוסין (פי' בעלי ריב) רצין בהפרכוס (פי' שר הפרשים), מי שנוטל ובא הוא נוצח. כך בר"ה עוברין לפניו כבני מרון ואין אדם יודע מי נוצח אם ישראל אם א"ה. עבר ר"ה כל ישראל באים ומתענים ביה"כ לובשים לבנים ומתעטפין לבנים. עבר יה"כ ואין אדם יודע למי נמחל. כיון שהגיע יום ראשון של חג וכל ישראל יוצאין קטנים וגדולים וטוענין לולביהם בידם. מיד הכל יודעים שנצחו ישראל בדין ונמחלו עונותיהם והם יודעים שנצחו, שנאמר וגם נצח ישראל לא ישקר (שמואל א' טו, כט.). והוא שדוד אומר לישראל, קיימתם מצות לולב שנקרא נעים, שנאמר נעימות בימינך נצח (תהילים, פרק טז, פסוק יא.). הרי אתה מבושר שנצחת לא"ה שנקרא נצח, שנאמר וגם נצח ישראל ע"כ. ולהאריך בקושיות שרבו מהרבה לא שוה לי. רק נבא אל הביאור בהקדים מ' אחר שם במדרש שוחר מזמור כ"ז. רבנן פתרי קרא בר"ה ויה"כ, אורי בר"ה, וישעי ביום הכפורים, בקרוב עלי מריעים אלו א"ה, לאכול את בשרי שהן באין לקטרג על ישראל ואומרים לפני הב"ה הללו עע"א והללו עע"א. צרי ואויבי לי. את מוצא מנין השט"ן בגי' שס"ד, כל ימות השנה יש לו רשות לקטרג חוץ מיה"כ ור"ה, מכאן אמרו ישראל אם תחנה עלי מחנה א"ה לא יירא לבי ע"כ. וקשה שהרי מצינו שהשטן אינו מקטרג ביה"כ אבל בר"ה לא מצינו, אדרבא כתוב בזהר פרשת אמור בר"מ דף צ"ח ב'. בגין דההוא מקטרגא חפי וכסי וכו' למתבע דינא על עלמא, וע"ש כל הענין כי רב הוא. אך בויקרא רבה פ' כ"א איתא ז"ל, בקרוב עלי מריעים אלו שרי א"ה, לאכול את בשרי לפי ששרי א"ה באין ומקטרגין על ישראל לפני הב"ה ואומרים לפניו הללו עע"א והללו עע"א, אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות, אלו ש"ד ואלו ש"ד וכו', צרי ואויבי לי בימות החמה, שס"ה יום שכל ימות השנה השטן מקטרג וביה"כ אינו מקטרג, אמרו ישראל לפני הב"ה רבש"ע אם תחנה עלי מחנה של סמ' לא יירא לבי, שהבטחתנו בזאת יבא אהרן אל הקדש ע"כ. והנה המאמרים הללו צריכים זה לזה, ומה שיחסר זה ימלא זה. כי הנה שם בר"מ צ"ח ב' איתא ז"ל, בידא דהאי מקטרגא שוי קב"ה למתבע דינא על כל עלמא, ושוי ליה יומא ידיעא למתבע קמיה כל דינין דעלמא. ובדף צ"ט ב'. יומא דר"ה הוא יומא דדינא, ואע"ג דקב"ה רחים ליה לדינא, נצח רחימו דבנוי לרחימו דדינא, ובשעתא דסנטירא קם למטען מילין עלייהו פקיד למתקע בשופר, כד ההוא קלא איתער מעילא ומתתא כדין כל טענות דקא טעין ההוא מקטרגא מתערבבי. ועוד איתא בזהר חדש פ' נח דף ל"ב ב' בענין השופר ז"ל, כדין אתערו רחמי מאתרייהו וקב"ה קם מכרסייא דדינא, ולא אתיהיב רשו למקטרגא עליהון, דהא ההוא קלא דנפיק אתערותא דרחמי איהו, וכדין דלטורא לא יכיל לקיימא קמי כורסייא דרחמי ולא אשתכח קטגורא ע"כ. הנה כי כן בראות המקטרג שישראל נכנסו תחלה לדין, כמ"ש בפ"ק דר"ה (דף טז.), אז הוא הולך לקטרג עליהם וכשישראל תוקעין בשופר תשש כחו ואינו יכול לקטרג, ז"ש המאמר אורי בר"ה דהיינו בתקיעת שופר, שהב"ה מאיר עיניהם של ישראל במצוה זאת. וכן כתוב אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. כי האירה להם התורה שצותה יום תרועה יהיה לכם, להנאתכם ולטובתכם, ובזה מתעוררים לתשובה. וישעי ביה"כ שאז דן אותם הב"ה לבדו ומכפר עונותיהם כנז' בקודמים, בקרוב עלי מרעים אלו שרי האומות וסמ' בראש כלם. צרי ואויבי לי. דהיינו העונות שאנו עושים שהן הנה המקטרגים שנעשו מידינו ממש, וזהו ואויבי לי. ע"ד וכי תבאו מלחמה בארצכם (במדבר י, ט.). כמ"ש במקומו. המה כשלו ונפלו, דהיינו שבר"ה השטן מתערבב בתקיעת שופר, ואח"כ ביה"כ ונפלו שאין לו רשות לקטרג כלל. ולכן במדרש ש"ט אמר כל ימות השנה יש לו רשות לקטרג חוץ מיה"כ ור"ה, הקדים יה"כ אעפ"י שהוא מאוחר כי ביה"כ אין לו רשות לקטרג כלל, אך בר"ה מקטרג עד תקיעת שופר ואז אין לו רשות עוד, כי השופר מגין על ישראל. ובזה נבא לביאור המ' הראשון, תודיעני אורח חיים, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ, שכן כתוב דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו.), ואז שובע שמחות את פניך ביה"כ, שהב"ה דן לבדו וישראל עוברין לפניו דוקא ולא לפני בית דין העליון. כי מה שבתחלה בעונותיהם לא היו יכולין לעמוד לפניו ית' עתה ששבו בתשובה יחזרו לפניו. מהו נעימות בימינך נצח, זה הלולב שאחר שנצחו בדינם ונסתם פה המקטרגי' צריך להראות הדבר לכל, ולכן נוטלין לולב להראות סימן הנצחון. ואמר בנוהג שבעולם וכו'. כי יש מלחמה בין ישראל ובין שרי א"ה, ולהראות שישראל נצחו בדינם צוה מצות הלולב ומיניו, כי מי שנוטל ובא הוא נוצח, כי ד' מינים אלו רומזים לדרכי התשובה, כי תשוב"ה ר"ת ת'ענית ש'ק ו'אפר ב'כיה ה'ספד, ועיקר הכל חרטה בלב. וזה רמוז באתרוג הדומה ללב, והלולב רומז לשדרה של אדם שעליה נותנין השק. וההדס דומה לעינים היא הבכיה. והערבה לשפתים הוא הוידוי וההספד על עונותיו. ובאלו דהיינו תשובה ומעשים טובים ישראל נצחו בדינם. וז"ש עבר ר"ה כל ישראל באים ומתענים ביה"כ, כי יודעים שנמחלין עונותיהם, כמ"ש כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' (ויקרא טז, ל.). עבר יה"כ ואין אדם יודע למי נמחל, שאין האומות יודעין שנמחלו עונותיהם של ישראל. כיון שהגיע יום ראשון של חג וכל ישראל יוצאין ולולביהן בידם, שהם סימן הנצחון. הכל יודעין שנצחו ישראל, בראות שבידם כלי זיין. והן יודעין שנצחו, שגם הם עצמם בקיימם מצוה זו יודעין שנצחו בדין. וזש"ה תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך, הם דברי ישראל להב"ה. והוא משיבם נעימות בימינך נצח, תקחו לולב בימין להראות שנצחתם בדין, וגם האומות יכירו וידעו שלכם הנצחון, וזהו נצח לשון נצחון, ולא מלשון נצח סלה ועד. כשאר מקומות. 

ואלה אפוא הם פסוקי המזמור כ"ז. לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד (תהלים כז, א.). כי כבר פירשנו אורי בר"ה בתקיעת שופר, כלפי סמ' שמסתתמין טענותיו ואין לו עוד כח לקטרג על ישראל, ואתי שפיר ממי אירא לפי מה שכתב רש"י ז"ל סוף פ' עקב, פחדכם ומוראכם (דברים יא, כה.). שפי' פחדכם על הקרובים ומוראכם על הרחוקים, ולכן ממי אירא מסמ' שהוא רחוק. ה' מעוז חיי. להצילנו מקטרוג השרים של מעלה שנותנים בלב האומות של מטה לקום עלינו לכלותינו והב"ה מצילנו מידם, ועליהם נאמר ממי אפחד, שהם קרובים אלינו. בקרוב עלי מרעים (תהלים כז, ב.) אלו השרים שבשמים וזהו 'עלי', 'צרי' אלו האומות, 'ואויבי' אלו המקטרגים, ולכן אמר 'לי' לפי שאנו עושים אותם כדלעיל. המה כשלו ונפלו. שיובן עם מ"ש בזהר פ' אמור דף ק"ב א'. א"ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו, דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל, וקב"ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה, הה"ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם (ויקרא טז, כב.). זהו בכיוון המה כשלו ונפלו. אם תחנה עלי מחנה של סמ' לא יירא לבי. כמ"ש לעיל ממי אירא. אם תקום עלי מלחמה של שרי מעלה, וזהו עלי. בזאת אני בוטח היא התורה שהיא אורי וישעי, שמלמדת דעת לשוב בתשובה בתקוע שופר. אחת שאלתי מאת ה' וכו'. שבתי בבית ה' וכו'. ששם העבודה של יה"כ לשלח את השעיר לעזאזל, כי יצפנני בסכה ביום רעה. כי אם נגזר עלינו גלות אנו גולין מבתינו לסכה כאשר כבר פירשנו במ"א. 'יסתירני בסתר אהלו' כמ"ש בר"מ פ' אמור דף ק' ב'. כיון דההוא מקטרגא אזל בההוא דורונא ואתפרש מינייהו, בעי קב"ה למחדי בבנוי, מה כתיב ויעקב נסע סכותה (בראשית לג, יז.). כיון דיתבי בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא. ועוד שם ק"ג א'. לכל מאן דיתיב תחת צלא דמהמנותא, אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה. וזהו יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני. להתברך ברכתא עלאה וכו'. ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי. דהיינו שמקריבין ע' פרים, ואזבחה באהלו זבחי תרועה וכו' אשירה ואזמרה לה'. בלולב ומיניו ובהלל גמור. ולפי שכתוב בזהר שם, ואי תימא להון הוו מקרבין קרבנא, לאו הכי אלא כלא לקב"ה סליק ומתקרב, ואיהו פריש מזונא לכלהו אוכלוסין דסטרין אחרנין ע"כ. לפיכך אמר אשירה ואזמרה לה'. דכלא לקב"ה סליק ומתקרב. ובמזמור ל"ה, לדוד ריבה ה' את יריבי (תהלים לה, א.). הוא ס"מ ראש צרים, לחם את לוחמי הם שרי א"ה. החזק מגן וצנה היא התשובה ומע"ט, כתריס בפני הפורענות. והרק חנית וסגור לקראת רודפי הם השרים של מעלה. יבושו ויכלמו מבקשי נפשי בראותם שישראל נצחו, יסוגו אחור ויחפרו חושבי רעתי אלו האומות ושריהם. ונפשי תגיל בה' בחג הסכות הזה זמן שמחתנו שבו נוטלים לולב ומיניו, כל עצמותי תאמרנה וכו'. שכבר פירשנו במ"א שזהו מדרש רבי מני (ויקרא רבה פ' ל' ז"ל, ר' מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב, השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, והערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב, אמר דוד אין בכל האיברים גדול מהן שהם שקולים כנגד כל הגוף, הוי כל עצמותי תאמרנה עכ"ל.), שלולב ומיניו רומזים לגוף האדם, וכנז' במקומו (חלק ב' דרוש ל"א לחג הסכות.). 

ונבאר מ' ז"ל בויקרא רבה פ' ל' ז"ל, ד"א ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ.). אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה, החכמה [והמדע] נתון לך (דה"ב א, יב.). ותרב חכמת שלמה (מלכים א' ה, י.). ויחכם מכל האדם (שם יא.). ישב לו תמה על ד' מינים הללו, שנאמר שלשה המה נפלאו ממני (משלי ל, יח.). שלשה המה פסח מצה ומרור, וארבעה לא ידעתים, אלו ד' מינין שבלולב שבקש לעמוד עליהם. פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ.), מי יאמר שהוא אתרוג כל האלנות עושין פירות. כפות תמרים, התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן והוא אינו נוטל אלא לולב ליבה של תמרה. וענף עץ עבות. מי יאמר שהוא הדס, הרי הוא אומר במקום אחר, צאו ההר והביאו עלי זית (נחמיה ח, טו.). וערבי נחל, כל האלנות גדלים במים. וארבעה לא ידעתי, חזר ומזכירן פעם אחת, שנאמר שלשה המה מיטיבי צעד (משלי ל, כט.), אלו ארבע מינין שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ולוקח לו מהן להלל להב"ה, והם נראים קטנים בעיני אדם וגדולים הם לפני הב"ה. ומי פירש להם לישראל על ד' המינין האלו שהן אתרוג לולב הדס וערבה חכמים, שנאמר והמה חכמים מחוכמים (שם כד.). עכ"ל. והמאמר הזה עלה כלו קושיות ואין צריך להאריך בהן כי מתוך הביאור יתבאר האמת. אך הנה דקדקו רז"ל בפסוקים משלי ל'. שלשה המה נפלאו ממני וכו' (שם יח.). דאם על מה שהזכיר דרך הנשר בשמים וכו' (שם יט.). למה אמר שלשה שהרי הם ד', דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים, ודרך גבר בעלמה. ואיך יאמר 'וארבעה לא ידעתים' שהרי ד' אלה נודעים לכל. ועוד הוקשה להם שתחלה אמר 'נפלאו ממני' אבל סוף סוף יעמוד עליהם. ואח"כ אמר 'לא ידעתים' כלל גם אחר העיון. ומהו שהזכיר אח"כ 'שלשה המה מיטיבי צעד וארבעה מיטיבי לכת' כי מה כונתו. ועוד כל חכמתו של שלמה לדבר כדברים האלה. וזהו שאמרו אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה, החכמה והמדע נתון לך (דה"ב א, יב.). ע"ד מ"ש בנדרים פ"ד (דף לח.), אמר רבי יוחנן בתחלה היה משה לומד תורה ושוכח עד שניתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה (שמות לא, יח.). וא"כ שלמה שכתוב בו החכמה והמדע נתון לך במתנה, איך יפלא ממנו שום דבר. ועוד כתוב בו ותרב חכמת שלמה וכו' (מלכים א' ה, י.). שהיו יודעים במזלות וחכמת התכונה, ותרב חכמתו מהם. ועוד כתוב ויחכם מכל האדם (שם יא.). מאיתן האזרחי, מהימן שהוא משה (ספרי. דברים א, ט.). וא"כ ישב לו תמה על ד' מינים הללו. דבשלמא שלשה המה שהם פסח מצה ומרור. נפלאו ממני שסותרים זה את זה, כי הפסח מורה על החירות, שכן אוכלין אותו צלי אש כדרך שהמלכים אוכלים. ולהפך מזה המצה שהוא לחם עוני והמרור הם סימן לעבדות, וימררו את חייהם (שמות א, יד.). ולכן נפלאו ממני. אמנם אחר העיון יש בהם טעמים לשבח, ואם ריק הוא ממני, שלכן אמר נפלאו ממני אבל מאחרים לא. אך וארבעה לא ידעתים אלו ד' מינין שבלולב, כי מי יאמר שהם ד' מינים הכתובים בתורה. שהרי התורה אמרה פרי עץ הדר, ומי יאמר שהוא אתרוג שהרי כמה פירות יש שהם הדר. כפות תמרים, התורה אמרה שיקח הפרי ממש כמו שתי מכבדות של תמרה שבהם התמרים עצמם תלויים, ולמה אינו נוטל אלא ליבה של תמרה. וכן וענף עץ עבות. יקח פרי שענפיו או עליו יהיו עבות, ולמה נוטל ההדס שאין בו פרי. וכן בערבי נחל יקח פרי, שכל האלנות גדלות במים, ולמה לו ליקח הדס וערבה שאין בהם פרי. ולכן אמר לא ידעתים, כי לא בלבד לא נודע לו הטעם אלא אפי' הם עצמם אינו יודע אם הם אותם הכתובים בתורה. חזר ומזכירן פעם אחרת, שלשה המה מטיבי צעד וכו'. היה אפשר לומר כי השלשה הם פסח מצה ומרור, שכל א' מישראל הולך ורץ לעשותן כתקונן. וד' מיטיבי לכת על ד' מינין שבלולב. אך הנכון על פי דברי המ', כי על ד' מינין שבלולב מדבר, כי שלשה המה נאגדים יחד לולב הדס וערבה. ואח"כ וארבעה מיטיבי לכת עם האתרוג שצריך לחברו עמהם. ואמר כן לפי שכל א' מישראל רץ והולך למרחקים להשיג לולב ומיניו שאינם נמצאים בכל המקומות. ואמר שהם נראים קטנים בעיני בני אדם וגדולים הם לפני הב"ה, ואתיא הא כמאן דאמר שד' מינין הללו אינם תחת שום שר רק מאת ה' הם מושפעים, כמ"ש בזהר פ' ויחי דף ר"כ ב'. ואית מינייהו דאחידן בשמא קדישא, כגון לולב ואתרוג הדס וערבה. ודורש הכתוב שבאמצע ארבעה המה קטני ארץ. ומי פירש להם לישראל על ד' מינין הללו שהן אתרוג וכו', חכמים בחכמתם. ועוד בקבלתם מדור אל דור, וזהו מחוכמים, שעל ידי הקבלה איש מפי איש ידעו כי ד' אלו הם אותם שדברה תורה ועמדו עליהם.

והאמנם יש דרך ישר להבין כל המ' והפסוקים וצריך להאריך מעט. וזה כי שם במשלי ל' מתחיל החכם במשליו, דור אביו יקלל וכו' (משלי ל, יא.). ואח"כ לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה וכו' (שם טו.). וכן שלשה המה נפלאו ממני וכו' (שם יח.). ופרש"י ז"ל, ומדרשי אגדה פותרין חמש פרשיות אלו של ארבע, ארבע דברים כנגד ד' מלכיות, לפי שנתאמצה ממשלתן על ישראל בעון שעברו על חמשה חומשי תורה הזכירם חמש פעמים עכ"ל. ולי הצעיר נלע"ד לפרש על פי מ"ש אצלנו בשם האר"י זלה"ה, שד' דורות אנוש מבול הפלגה וסדומיים היו ראויים ליתקן בגלות מצרים, ולפי שלא נשלם הגלות ההוא שהיה ראוי להיות ארבע מאות שנה, כמ"ש לאברהם אבינו בין הבתרים. ולכן לא נתקנו הד' דורות הנ"ל משלם. לכך הוצרכו ישראל להיות עוד גולים בד' גליות בבל מדי יון אדום, כי בגלות בבל היה ראוי שיכפרו על עון ע"א שחטאו דור אנוש, שלכן גזר נבוכדנאצר שישתחוו לצלם וחמו"ע עמדו בנסיון. ובמדי גלו על ג"ע כנגד דור המבול שחטאו בזה, ולכן גזר אחשורוש שילכו למשתאות שלו בעצת המן כדי שיחטאו ישראל בזנות, וכמ"ש במדרש רבתי דאסתר שכמה וכמה הלכו שם ואכלו ושתו וקלקלו. האמנם מרדכי ואסתר עמדו בפרץ, כי לא רצה מרדכי וסיעתו לילך שם והיה מכריז על ישראל שלא ילכו. וגם אסתר מסרה עצמה שלא לאכול מפתבג המלך ומיין משתיו, כמ"ש וישנה ואת נערותיה (אסתר ב, ט.). שהאכילה מאכל יהודי, וביון כיפרו על דור הפלגה שכפרו בעיקר, ולכן גזרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, וגזרו על התורה והמצות והם מסרו עצמן על קדושת ה', ולכן עמדו הכהנים בני חשמונאי משבט לוי, יורו משפטיך ליעקב (דברים לג, י.) והצילום. וכנגד אנשי סדום שלא רצו לעשות צדקה ומשפט, גלו ישראל באדום שנוטלים ממונם ונחשב להם לצדקה, ולפי שכילו הרגל מבינותם נתפזרו בד' כנפות הארץ. והנה התחיל שהע"ה באמרו דור אביו יקלל וכו'. וכבר פירשנו בדרוש לפ' בהעלותך על ד' דורות הנ"ל ע"ש (חלק ג' דרוש ל"ב לפ' בהעלותך.). ותחלה גלו במצרים לתקן כל הדורות ולכן נחשבו שם כל הד' גליות. ולפי שבויקרא רבה פ' י"ג אמר שדניאל ראה שלשתן בלילה אחד והרביעי בלילה שני, לפי ששקולה כנגד שלשתן. לכן בכלן מזכיר השלשה לבד. והרביעי לבד. ובויקרא רבה שם, א"ר יוסי בר חנינא כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שם שהיו מצירין לישראל. ולזה שפיר מצינן לכל הגליות בגלות מצרים. וכבר פי' רז"ל (בראשית רבה פ' מ"ד.), אימה זו בבל וכו'. ואח"כ ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' (בראשית טו, יג.). שאילו זכו לסבול עול מצרים ת' שנה היו כל הגליות מצטרפות שם, והתחיל ואמר לעלוקה שתי בנות הב הב אלו בבל ואדום, דאיתא בויקרא רבה סוף פ' ט"ו. איך שבת נוגש שבתה מדהבה (ישעיה יד, ד.). מלכות שהיא אומרת מדוד והבא, ועל בבל נאמר. וכן על הרביעית כתוב מתרפס ברצי כסף (תהלים סח, לא.). ואיתא בפ"י דפסחים (דף קיח:), שפושטין יד לקבל ממון ואין עושין רצון בעלים. וכן כלן. שלכן אמר שלש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון (משלי ל, טו.) כנז'. ופירש ואמר שאול ועוצר רחם וכו' (שם טז.). כי שאול נאמר על מלכות בבל, שכן אמרו בפ"ח דפסחים (דף פז:), מיד שאול אפדם (הושע יג, יד.). א"ר אלעזר לא הגלה הב"ה לישראל לבבל אלא מפני שהיא עמוקה כשאול. ופי' רש"י ז"ל, ויפדם משם מהרה, כמו שהבטיחם מיד שאול אפדם. ועוצר רחם זה מדי. ויובן עם מ"ש באסתר רבתי (אסתר רבה פ' ז'.) ע"פ ויקראו סופרי המלך (אסתר ג, יב.). ז"ל, המן אמר שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכו'. וכי לא היה יודע שהבנות נשאות פרות ורבות. ופירשנו באותו מאמר (חלק ב' דרוש י"ז ליום שמיני של פסח והפטרה.), כי הנה בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, וא"כ אלו היו ישראלים וישארו לעולם ולא תתקיים מחשבתו לכלות אומה ישראלית מן העולם, אני איני עושה כן אלא להשמיד להרוג ולאבד וכו'. הנה כי כן המן רצה לעצור רחם הבנות שלא יהיו נשאות גם לנכרים. ארץ לא שבעה מים זה יון שרצו לבטל מישראל התורה המשולה למים. ואש לא אמרה הון, זו אש מתלקחת, שנוטלים מהם ממון ואין עושים רצונם כדלעיל, ולא אמרה כי יועיל הון ביום עברה. ולפי שיש לה זכות כבוד אב ואם, לבסוף החמיץ באמור יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא.). וזהו עין תלעג לאב (משלי ל, יז.). כי כשא"ל יצחק בא אחיך במרמה (בראשית כז, לה.), אמר הכי קרא שמו יעקב (שם לו.). ואמר בזהר פ' תולדות קמ"ה א'. אפיק ציצא דרוקא בגין קלנא. והיה זה כלפי אביו שקרא שמו כך. ותבוז ליקהת אם. כמו שפי' ע"פ וכסיל אדם בוזה אמו (משלי טו, כ.) זה עשו, שאמר בילקוט פ' וישלח (רמז קל"ה.), כשמתה רבקה הוציאו מטתה בלילה כדי שלא יאמרו ליטין ביזייא דהכדין איינוק. יקרוה עורבי נחל זה דוד שבא מיהודה, שאמר אנכי אערבנו (בראשית מג, ט.). ועיין בזהר חדש פ' נח ל"ו ד'. שזהו משיח בן דוד. ויאכלוה בני נשר אלו בני יעקב, דאיתא בזהר פ' האזינו דף רצ"ח ב'. נשר באן דוכתיה, באתר דיעקב קאים. וז"ש וירשו בית יעקב את מורשיהם. ואחר שלא יכלו ליתקן בגלות מצרים הוצרכו לשאר גליות. וז"ש אח"כ. 

שלשה המה נפלאו ממני וכו'. וזה כי ארבע מלכיות אלה היו שפלים לגבי שאר האומות, כמ"ש הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.). ולכן אמר נפלאו ממני. שגדלו מאד דרך פלא. דרך הנשר בשמים זה נ"נ, כדכתיב ביחזקאל י"ז. הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר וכו' (יחזקאל יז, ג.). ופירש הרד"ק ז"ל, הוא משל לנ"נ מלך בבל, כי הנשר הוא מלך העופות, כן נ"נ היה מלך על כל מלכי הארץ ועלה מאד למעלה, כמו שהנשר מעופף בגובה האויר על כל העופות ע"כ. ואמר בשמים לגבי מ"ש איך נפלת משמים הילל בן שחר (ישעיה יד, יב.). כי הוא אמר אעלה על במתי עב (ישעיה יד, יד.). שעלה אל חירם שעשה לו ז' רקיעים וישב על גביהם, ונ"נ עלה שם ולכן גבה לבו עד להשחית. דרך נחש עלי צור, זה מדי שקמו על ישראל כנחש, ואיתא באסתר רבתי (פתיחתא דאסתר רבה, ה'.) פ' ויהי בימי אחשורוש. כאשר ינוס [איש] מפני הארי (עמוס ה, יט.). זה נ"נ וכו'. ונשכו הנחש זה המן ע"כ. לפי שדבר לה"ר על ישראל ותפס אומנתו של נחש, כמ"ש בפ"ק דמגלה (דף יג:), אמר רבא ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן. ואמר עלי צור כמו הנחש שדבר דלטוריא על בוראו, מאילן זה אכל וברא העולם. כך המן, דאיתא שם באסתר רבתי (אסתר רבה פ' ז'.) ע"פ אם על המלך טוב יכתב לאבדם (אסתר ג, ט.). שאמר המן, אלוק שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נ"נ והחריב ביתו ושרף את היכלו וכו'. דרך אניה בלב ים זה יון, שכן אני"ה גי' יו"ן שבאו באוניות על ישראל. ודרך גבר בעלמה זה גלות רביעי, דאיתא בויקרא רבה פ' י"ג. למה נמשלה לחזיר, מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך מלכות אדום גוזלת וחומסת וכו'. וזהו כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. ועל אלה אמר תחלה וארבעה לא ידעתים, כי הגלות החל הזה לא נודע קיצו. ואמר על בבל כן דרך אשה מנאפת, לפי שחטאו בנשים נכריות ולכן הוצרכו לגלות במדי. ושם נאמר תחת שלש רגזה ארץ. שיובן עם מ"ש בזהר פ' שמות י"ז ב'. דכל זמנא רגשא ארעא כד קם ממנא דיעביד ביש לישראל. ובאסתר רבתי בתחלתה כתוב ובמשול רשע יאנח עם (משלי כט, ב.), ויהי בימי אחשורוש (אסתר א, א.), ווי שמלך אחשורוש. אמנם גם בזה נתפרשו כל הד' גליות, תחת עבד כי ימלוך (משלי ל, כב.) זה נ"נ שהיה עבדו של סנחריב כנודע. ונבל כי ישבע לחם זה אחשורוש שהיה עבדו של נבוכדנצר, כמו ששלחה לו ושתי אהורייריה דבית אבא (מגילה יב:). ועשה כמה משתאות, וזהו כי ישבע לחם, כמ"ש בבלשצר עבד לחם רב (דניאל ה, א.). שאין הסעודה קרויה אלא על שם הלחם. וגם יפורש על המן שהיה ספר דכפר קרינוס (ילקוט אסתר ו', רמז תתרנ"ח.), ומכר עצמו למרדכי בשביל לחם, כמ"ש בפ"ק דמגלה (דף טו:), עבדא דאזדבן בטולמי דלחמא. שנואה כי תבעל זו יון שמשולה לנמ"ר שגי' עם הכולל ממז"ר עם ד' אותיות, ולפי שהב"ה שונא זימה לכן קראה שנואה, כי כן אלכסנדרוס מלך יון היה ממזר, כמ"ש בס' יוסיפון פרק ששי ע"ש. ושפחה כי תירש גברתה. שכבר הורה זקן ורב יעבוד צעיר (בראשית כה, כג.), ונהפוך הוא ושפחה כי תירש גברתה. 

ובילקוט משלי ל' (רמז תתקס"ג.). תחת שלש רגזה ארץ. אלו ג' מלכיות שמשעבדות לישראל. ותחת ארבע לא תוכל שאת, זו אומה רביעית, כב יכול אין הב"ה יוכל להניח את ישראל אלא מיד הוא גואלם, וכה"א שלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא יט, כג.). אלו ג' מלכיות שלא תצפו לגאולתכם, אלא בשנה הרביעית תאכלו את פריו, שבמלכות רביעית יהיה לכם גאולה עכ"ל. ואח"כ גלו ליון ועליו נאמר ארבעה המה קטני ארץ וכו' (משלי ל, כד.). וצ"ע שכאן לא הזכיר הרביעית לבדה כמו בקודמים אלא כוללם יחד. ואפשר לומר עם מ"ש בזהר חדש פ' יתרו דף ס"א א' ז"ל, רוח סערה דא מלכות בבל וכו', ונוגה לו סביב דא איהו מלכות יון דסחרא לון נוגה, בגין דלית בכל מלכוון דאינון קריבין לאורח מהמנותא כותיה ע"כ. שלכן היו חכמי יון פילוסופים יותר מכל האומות, ולכן במראת בין הבתרים כתוב והנה אימה חשכה גדולה, זו יון שהיתה גדולה על שאר מלכיות. ולכן כללם כלם יחד, שכל הג' צריכות לחכמה של יון. ולפי שלא נסעו מא"י כי בגלות יון לא יצאו מא"י, לכן אמר ארבעה המה קטני ארץ. כלפי ד' מלכיות, אך והמה דהיינו יון לבדה חכמים מחוכמים כדאמרן. ואמר קטני ארץ, שהרי כל הד' מלכיות היו שפלים בעצמם ונתעלו בשביל ישראל שיהיו תחת ידם, כמ"ש בזהר פ' שמות דף ו' א'. ת"ח כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא לא אתתקפו בשלטנותהון אלא בגינייהו דישראל. וזהו שקראם קטני ארץ. הנמלים עם לא עז (שם כה.) היא בבל. דאיתא שם בזהר, בבל לא אתתקפו על כל עמין דעלמא אלא בגין דישראל להויין בגלותהון, דהא עמין אלין בשפלותא הוו בשאר עמין ומאיכין הוו מכלהו, ובגין ישראל אתתקפו ע"כ. וזהו הנמלים עם לא עז. דכתיב הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.). ויכינו בקיץ לחמם. זהו מ"ש בילקוט מלכים ב' כ' (רמז רמ"ד.). מרודך בן בלאדן היה רגיל לאכול בשש שעות וישן עד תשע, וכיון שחזר גלגל חמה ישן לו ועמד ומצאו שחרית, בקש להרוג את כל עבדיו אמר הנחתם אותי לישן כל היום וכל הלילה, אמרי ליה יומא הוא דהדר ואלוקו של חזקיהו החזירו וכו'. נ"נ ספריה דבלאדן הוה וכו' ע"ש. הרי שעל ידי שהקיץ משנתו בלאדן נתגלגל הדבר ונ"נ זכה למלוך בבבל, והב"ה כבש את העולם כלו תחתיו כדי שלא יאמרו ביד ממלכה שפלה מסר את בניו, וזהו בכיוון ויכינו בקיץ לחמם. שפנים עם לא עצום (משלי ל, כו.) אלו מדי ופרס, דאיתא בויקרא רבה פ' י"ג. כשם שהשפן יש בו סימן טומאה וסימן טהרה כך מלכות מדי העמידה צדיק ורשע. אר"י ב"ס דריוש האחרון בנה של אסתר היה טהור מאמו וטמא מאביו, וישימו בסלע ביתם. שאמר כרש מי בכם מכל עמו (עזרא א, ג.) ויעל לבנות בה"מ, ולכן דימהו לשפן שיש בו סימן טהרה, שנתן רשות לבנות בה"מ, אך עכ"ז יש בו סימן טומאה לפי שבסוף ביטל בנין בה"מ כדבריהם ז"ל, עד שבא דריוש בנה של אסתר שהשלימו. ולפי דמשכא מלכותייהו עד דאתי משיחא (עבודה זרה ב:), לכן אמר וישימו בסלע ביתם. מלך אין לארבה (משלי ל, כז.). איתא שם בילקוט (ילקוט משלי ל', רמז תתקס"ד.) זה יון, אלכסנדרוס מוקדון שניטלטל בכל העולם כלו כארבה שטס ופורח באויר. וידוע כי במותו נחלקה מלכותו לד' ראשים. ועכ"ז ויצא חוצץ כלו. שתרגם המתרגם ומתכנשין כלהון כחדא. וכן עשו כלם אגודה אחת לקום כנגד ישראל. ובויקרא רבה שם פירש ד' נהרות על ד' מלכיות, ואמר חדקל זו יון, שהיתה חדה וקלה בגזרותיה על ישראל ע"כ. ואני אומר חד קל, שהיו לאחדים בקול א' לגזור על ישראל כתבו לכם על קרן השור וכו'. שממית בידים תתפש (משלי ל, כח.). איתא שם בילקוט (רמז תתקס"ד.) זו מלכות רביעית, שאין בכל השרצים שנואה כשממית, וכתיב ואת עשו שנאתי (מלאכי א, ג.). והיא בהיכלי מלך. שהחריבה מקדשו של ממ"ה ע"כ. ולפי זה שממית לשון שממה, ואשים את הריו שממה (שם.). לפי שעשו בבה"מ שממה, האומרים ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז.). ולפי שבאה מכח הידים ששימשו ליצחק וקיים כבוד אב ואם, לכן נאמר שממית בידים תתפש. והיא בהיכלי מלך. ל' רבים, דאיתא בילקוט עובדיה (ילקוט עובדיה א', רמז תקמ"ט.), ביום עמדך מנגד (עובדיה א, יא.). בקש להמנות עם מחריבים ראשונים. שגם בחרבן ראשון היתה בו יד עשו וע"ש. ואח"כ גלו באדום, ועליה אמר שלשה המה מיטיבי צעד. הם ג' גליות הראשונות שהיה הלוך מעט, לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמיה כט, י.), וכן האחרים וארבעה מטיבי לכת היא הרביעית שהתמידה בגזרותיה, והגלות ארוך מכלם. וזהו לכת, הלוך מרובה, ולפי ששקולה כנגד שלשתם אמר וארבעה, גם מפני שאמרו בגיטין פ"ה (דף נז:), אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. ומפרש להו ליש גבור בבהמה, זו בבל שנק' אריה, עלה אריה מסובכו. לפי שבא נ"נ ממלכת שבא כשנתגיירה ובא עליה שלמה שהוא מזרע יהודה הנקרא אריה (מ' אם כל חי להרמ"ע זלה"ה, ח"ב סי' כ"ג.). ולפי שנ"נ נאמר בו אנת הוא רישא דדהבא (דניאל ב, לח.). נקרא אריה שהוא מלך שבחיות, וכך נ"נ מלך על כלם ולא ישוב מפני כל, שכמה פעמים חלם להשפיל גאותו ולא שוה לו. זרזיר מתנים זה מדי ופרס, ופרש"י ז"ל, שזרזו מתניהם והרגו לבלשצר ולקחו מלכות בבל. והרלב"ג ז"ל פי' זרזיר מתנים הוא הכלב הדק המתנים שיוליכוהו הציידים לצוד. ונלע"ד שזה יאמר על המן הרשע שבא מעמלק שנק' כלב שבא לצוד את ישראל ולמשכם ברשתו אשר טמן, שנתן עצה לאחשורוש שיעשה המשתאות כדי להחטיא את ישראל. או תיש. פרש"י ז"ל זה יון, שנאמר והצפיר השעיר (הוא) מלך יון (דניאל ח, כא.). ונלע"ד שתי"ש הם אותיות תש"י, שבקש להתיש כחן של ישראל בגזרותיו שלא יעסקו בתורה, ולכן סמך זה למדי, שגם המן הרשע גזר שלא יעסקו בתורה, כמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דמגלה (דף טז:). ומלך אלקום עמו (משלי ל, לא.). זו מלכות רביעית שלא תקום מעצמה כנסת ישראל רק על פיו ית', כי הוא יודע מתי קץ הפלאות, וזהו 'ומלך' מלכו של עולם, 'אל קום עמו' שלא תקום אלא על פיו ית'. ועליהם נאמר אם נבלת בהתנשא (שם לב.). שמא יעלה על לבך דבר נבלה לומר שאין לזה ירידה, בראותך אותו מתנשא לכל לראש. ואם זמות לדבר תועה ח"ו ולומר הלא עזבנו ה', שים יד לפה. כי אם יתמהמה חכה לו. כי מיץ חלב יוציא חמאה (שם לג.), כך ישראל אינן חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין (מנחות נג:). ומיץ אף יוציא דם על שכנגדנו, פורה דרכתי לבדי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' (ישעיה סג, ג.). ומיץ אפים יוציא ריב (משלי ל, לג.), ליום הדין ה' במשפט יבא (ישעיה ג, יד.). הרי אלה חמשה פעמים שנזכרו כל המלכיות, ורמז על הד' גליות ומצרים בראשונה. 

ואחרי שהארכנו יותר מדאי נחזור אל המאמר הנזכר, כי ד' מינין שבלולב רומזים לד' מלכיות, כי בזכותם ינצלו ישראל משעבוד קשה, כי כשם שפירשנו כי בחג הסכות הרומז לגלות, שגולין מבתיהם לסכה ומעלה עליהם כאילו גלו לבבל. ולכן בחג זה היו מקריבין שבעים פרים כנגד ע' אומות כדי שיהיו לנו למגן ברדתנו בגלות תחת ידם. על אלה אמר שלמה, שלשה המה נפלאו ממני (משלי ל, יח.). דהיינו פסח מצה ומרור, שכיון שראו האומות מה שעשה הב"ה במצרים שעל שמררו המצרים את חייהם שלח להם עשר מכות וגאלם משם, שזהו רמז המצה על שנגאלו אבותינו ממצרים. והפסח שפסח על בתיהם של ישראל בנגפו את מצרים. וא"כ נפלאו ממני איך לא לקחו מוסר וחזרו האומות לשעבד את ישראל בחזקה, וזהו וארבעה לא ידעתים הם הד' מלכיות, לא ידעתי היאך שעבדו בישראל כל כך. ואלה איפוא הם פרי עץ הדר כנגד גלות בבל, ששם גלו החרש והמסגר שהיו בני תורה, שכן אתרו"ג עם הכולל גי' תור"ה, ויש בו טעם וריח, שעלה ריחן הטוב ע"י חמו"ע שעמדו בנסיון והושלכו לתוך כבשן האש על שלא השתחוו לצלם. כפת תמרים זה מדי ופרס, ולכן הם לשון רבים, ולפי שמררו את חייהם בגזרת המן הרשע, ובתמרירותם עמדו עד שריחם הב"ה עליהם וגאלם ע"י מרדכי, צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות שהוא משולש, רמז לגלות שלישי של יון. וכמו שההדס רחוש בעלין כך יון, כמ"ש בויקרא רבה פ' י"ג. מה עקרב זה משרצת ששים ששים כך היתה מלכות יון מעמדת ששים ששים. ולפי שרצו לבטל מישראל שבת ר"ח ומילה וישראל מסרו עצמן עליהם כי היו צדיקים, לכך נמשלו להדסים שהם הצדיקים כנודע. וערבי נחל היא הרביעית, מנחל בדרך ישתה, וכמו שכתוב בילקוט תהלים ק"י, ופירשנוהו במקומו. ועל התמיהא הזאת חזר ומזכירן פעם אחרת, שלשה המה מטיבי צעד, כלומר אל תתמה על החפץ למה גלו ישראל, כי זה רצונו ית' כדי שייטיבו מעשיהם וייטיבו ללכת בדרכי ה', כדי שיגאלו באלה וימרקו עונותיהם, וזה ע"י שכל א' וא' רץ ולוקח לולב בכמה דמים להלל לפני הב"ה בחג הזה. והם נראים קטנים בעיני אדם לומר למה בחר באלה, יצוה ליקח מהפירות המצויים ויעשו המצוה בלי טורח. האמנם גדולים הם לפני הב"ה, שרומזים בשמו הגדול, כמ"ש בזהר פ' ויחי דף ר"כ א'. ת"ח כל הנקרא בשמי וכו' (ישעיה מג, ז.). ואית מינייהו דאחידן בשמא קדישא, כגון לולב ואתרוג וכו'. ומי פירש להם לישראל וכו'. חכמים שהם חכמים בעצמם ומחוכמים כי רוח ה' דבר בם וכדלעיל. ולכן אנו עושין בהלל ד' נענועים לרמוז על הד' גליות מלבד הראשון של נטילת לולב, כי בהודו הראשון אנו מודים על החסד שעשה עמנו בגלות הראשון ע"י חמו"ע ודניאל שבאו מיהודה, וכמ"ש בב"ר פ' צ"ט. ביד מי מלכות בבל נופלת, ביד דניאל שהוא בא משל יהודה. וכבר פירשנוהו במקומו. אנא ה' הושיעה נא. ב' פעמים כנגד מדי ויון, שהיו שם גזרות קשות במדי ע"י המן להשמיד וכו'. וביון שגזרו על המצות, ומשניהם הושיענו ה'. והודו האחרון כנגד הגאולה העתידה ע"י משיח בן דוד שבא מיהודה. ולפי זה איתא בויקרא רבה פ' ל'. לשמיע בקול תודה (תהלים כו, ז.), אלו הקרבנות. ואספר כל נפלאותיך. א"ר אבין זו הלל שיש בו לשעבר ויש בו לעתיד לבא ויש בו לדורות הללו ויש בו לימות המשיח ויש בו לימות גוג ומגוג, בצאת ישראל ממצרים לשעבר. לא לנו ה' לא לנו לדורות הללו, אהבתי כי ישמע ה' לימות המשיח, כל גוים סבבוני לימות גוג ומגוג, אלי אתה ואודך לעתיד לבא ע"כ. הוקשה לבעל המ' בפ' לשמיע בקול תודה. דחלק אותו לשנים, דהיל"ל לשמיע בקול תודה על נפלאותיך. לכן פי' שאלה הם שתים שהן הרבה דברים. הא' לשמיע בקול תודה אלו הקרבנות, שכן כתוב אם על תודה יקריבנו (ויקרא ז, יב.). והוא הקרבן היותר מובחר, שכן לעתיד כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל. ואספר כל נפלאותיך הוא ההלל שתקנו, כדאמרי' בערבי פסחים (פסחים קיז.), נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהם, ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן. ולפי שכתוב כל נפלאותיך, לכן פירשו שבהלל יש בו כל הנפלאות שעשה הב"ה לשעבר ויעשה לעתיד כדמפרש ואזיל. ולהורות את בני ישראל כי יגאלם הב"ה מד' מלכיות גם כן כשם שעשה ממצרים, צוה בתורתו הקדושה והוא מה שקרינו היום, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלוקי ישראל (שמות לד, כג.). כי חג המצות המורה על גאולת מצרים, אף הוא יורה על גאולת בבל, שהרי בלשצר נהרג בליל פסח, כמו שייסד הפייט, משתכר בכלי קדש נהרג בו בלילה. וגם בפיוט אחר, פס יד כתבה לקעקע צול בפסח. והוא מש"ה ביה בליליא קטיל בלשצר וכו' (דניאל ה, ל.). שהכונה ביה בליליא שנעשו בו נסים לישראל בו נגאלו מבבל, ודריוש מדאה קביל מלכותא. ולכן הם ז' ימי הפסח כנגד ע' שנה של גלות בבל. אחרי כן יש חג השבועות, רמז שנגאלו על ידי מרדכי ואסתר ואז קבלו התורה מחדש, קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט, כז.). שאמרו ז"ל (שבת פח.) הדור קבלוה בימי אחשורוש. וכמו שתשועת ישראל מגזרת המן היתה ביום אחד, כך חג השבועות אינו אלא יום א'. וחג הסכות שבו שמחת בית השואבה לחינוך הבית שהיה באותם הימים, רמז לגלות יון שפרצו שלשה עשר פרצות במקדש ונגאלו על ידי הכהנים, וכשם שנעשה נס בשמן המנורה, לכן עיקר שמחת בית השואבה היתה בשמן, דתנן בפרק החליל, ומנורות של זהב היו שם וכו'. מבלאי מכנסי הכהנים היו מפקיעין. כנגד גלות יון אלו לובשי מכנסים ככתוב אצלנו במקומו, וחג השמיני ירמוז לגלות אדום שממנו תהיה הגאולה עולמית, כמ"ש בויקרא רבה סוף פ' שמיני (ויקרא רבה פ' י"ג.). והוא גרה לא יגר (ויקרא יא, ז.). שאינה גוררת מלכות אחריה, ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה, הה"ד ועלו מושיעים וכו' והיתה לה' המלוכה (עובדיה א, כא.). ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא, והיה ה' למלך על כל הארץ כשיגאל עמו מכל הגלות ולא יהיה עוד גלות, שזהו רמז יום השמיני עצרת, שבו מקריבין פר יחידי כנגד אומה יחיד, ולפי שהגאולה העתידה אינה נגלית ולא נודע קצה. כך החג הזה אינו נזכר במשנה תורה כי אם ברמז, והיית אך שמ"ח (דברים טז, טו.). כאשר כתבנו במקומו (חלק ב' דרוש מ' לשמיני עצרת והפטרה.). ושם כתוב שלוש פעמים בשנה (דברים טז, טז.) מלא עם ו', לרמוז כי יש חג שלא נזכר רק נרמז ונכלל באחרים ודוק. 

ולענין שהתחלנו שד' מינים הנ"ל מורים על נצחונם של ישראל. נבאר מ' ז"ל בבבא בתרא פ"ה (דף עה:) ז"ל, א"ר יוחנן עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הב"ה, שנ' כל הנקרא בשמי ולכבודי וכו' (ישעיה מג, ז.). אר"ש בר נחמני א"ר יונתן שלשה נקראים על שמו של הב"ה ואלו הן, צדיקים ומשיח וירושלם, צדיקים הוא דאמרן. משיח דכתיב וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו (ירמיה כג, ו.). ירושלים דכתיב ושם העיר מיום ה' שמה (יחזקאל מח, לה.). אל תקרי ה' שָׁמָּה אלא ה' שְׁמָהּ ע"כ. וקשה מנינא למה לי. ועוד הראיה שהביא על הצדיקים מפ' כל הנקרא בשמי, מאן דכר שמייהו דצדיקים כי גם על הב"ה וירושלים יתכן לפרשו. ועוד למה אמר אל תקרי ה' שמה. אמנם איתא בתנחומא פ' וארא, מלך ב"ו אין נקראין בשמו, קיסר, אווגוסטא, ואם נקרא בשמו ממיתין אותו, והב"ה קרא שמו למשה, שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה (שמות ז, א.). ובפ' בראשית כתוב אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו.). ואיתא שם בתנחומא ז"ל, עמדו דור אנוש קראו שמו של הב"ה לע"א, והקב"ה קרא ים אוקינוס והציף שלישו של עולם, שנאמר הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו (עמוס ה, ח.) ע"כ. ונלע"ד כי הנה כתבנו במקום אחר עם מ"ש בירושלמי פ"ג דע"א (ירושלמי ע"ז פרק ג' הלכה א', דף יח:), ע"א שליט ביבשה אבל לא בים אבל הב"ה שליט בים וביבשה. והם חשבו שהב"ה שליט בים ולא ביבשה, כמ"ש טיטוס הרשע שאין כחו אלא במים, יבא עמי ליבשה וכו'. ולכן הציף הב"ה שלישו של עולם להראות ששולט בים וביבשה, וזהו הקורא למי הים וכו' ה' שמו. כי הוא שליט בכל בין ביבשה בין בים. והנה מלך ב"ו קורא לאנשי מלחמתו בשמו, כי יאמרו לגיון פלוני על שמו של מלך. וכן אם שולח שלוחו למלך אחר או למדינה יקראהו בשמו למען יכבדוהו, כי עבד מלך מלך. וכן בונים עיר על שמם, כמ"ש בב"ר פ' כ"ג. קראו בשמותם עלי אדמות (תהלים מט, יב.). טיבריה על שם טיביריוס, אלכסנדריא ע"ש אלכסנדרוס, אנטוכיא על שם אנטיוכוס. לכן אמר שלשה נקראים על שמו של הב"ה, כלומר אע"פ שהנקרא בשמו של מלך אחת דתו להמית, אלו השלשה בלבד נקראים על שמו של הב"ה. שלא תאמר כיון שהפסוק אומר כל הנקרא בשמי. שיהיה רשאי כל אדם להקרא בשמו. לכן אמר שלשה דוקא נקראים על שמו של הב"ה ולא יותר, שאע"פ שכל ישראל נקראו בנים למקום, לא יקראו בשמו רק הצדיקים, שנאמר כל הנקרא בשמי. ואין זה אלא על הצדיקים מדקאמר ולכבודי בראתיו. שכבר אז"ל (ילקוט דברי הימים א' ד, רמז תתרע"ו.), בנפשותיהם של צדיקים נמלך וברא את העולם. לפי שלה' מצוקי ארץ ועליהם העולם מתקיים. והם צבאיו עושי רצונו וראויים להקרא בשמו. ועוד שזה כחם להחיות מתים ולפקוד עקרות ולעצור גשמים, שהם ג' מפתחות שלא נמסרו ביד שליח (תענית ב.), ולכן ראוי שיקראו בשמו ית'. ומשיח הוא שלוחו של מקום לקבץ נדחי ישראל, וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו, למען דעת כל עמי הארץ כי הוא שלוח מאתו ית', ולכן ברוח שפתיו ימית רשע (ישעיה יא, ד.). וירושלים היא העיר אשר בחר בה, ולעתיד בונה ירושלים ה' ולכן נקראת על שמו. ומביא ראיה מהכתוב ושם העיר מיום ה' שמה. וקשה לו כי הלא ירושלים כשנבחרה לא זזה שכינה משם, וכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א' ט, ג.), אף בחרבנה (ילקוט מלכים א' ח, רמז קצ"ה.). וא"כ מהו זה שאמר שלעתיד ה' שמה, והלא גם לשעבר לא זזה שכינה משם. לכן הוצרך לומר אל תקרי אלא ה' שמה, כי להיותה העיר אשר בחר נקראת על שמו, וזה היה מיום שנבחרה עד היום הזה.

ובזה נבין מ' ז"ל בויקרא רבה פ' ל'. פרי עץ הדר. זה הב"ה שכתוב בו הוד והדר לבשת (תהלים קד, א.). כפות תמרים זה הב"ה שכתוב בו צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג.). וענף עץ עבות זה הב"ה דכתיב והוא עומד בין ההדסים (זכריה א, ח.). וערבי נחל זה הב"ה דכתיב ביה סולו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח, ה.). ע"כ. וקשה לדרוש הכל בהב"ה, אך כבר כתבנו לעיל מ"ש בזהר פ' ויחי דף ר"כ א'. ת"ח כל הנקרא בשמי, כמה עלאין עובדי מלכא קדישא, דהא באינון עובדין דאיהו עביד קטיר לון במילין עילאין דלעילא, וכד נטלין לון לתתא ועבדי בהו עובדא, אתער ההוא עובדא דלעילא דקטיר בה, כגון אזובא, עץ ארז, ואית מינייהו דאחידן בשמא קדישא, כגון לולב ואתרוג הדס וערבה, דכלהו אחידן בשמא קדישא לעילא. והוא מ"ש כי לכל מין יש מלאך ממונה, וכמ"ש בב"ר פ' י'. א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר לו גדל. ונלע"ד להבין בזה מ"ש בפ' בראשית, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ (בראשית ב, ה.). דקשה למה לא אמר וכל עץ השדה, אלא ודאי שבא לרמוז שכל דבר יש לו מזל שאומר לו גדל, ויהיה שיח מלשון יערב עליו שיחי (תהלים קד, לד.). וכן אמרו בב"ר פ' י"ג. וכל שיח השדה. כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו. כל האילנות כאילו משיחין עם הבריות ע"כ. אך הלולב ומיניו אין שום מלאך שולט עליהם רק הב"ה בעצמו. ולכן דורש כלם בהב"ה. ולדרכנו יובן מאד כי כבר אמרנו, שלשה נקראים על שמו של הב"ה והם רמוזים באלה, כי ההדס אלו הצדיקים, כמו שמביא מהכתוב והוא עומד בין ההדסים. ואיתא בפ' חלק (סנהדרין צג.), אין הדסים אלא צדיקים. ואבותינו הקדושים היו צדיקים יסודי עולם, ולכן ההדס משולש כנגד שלשת אבות. וערבי נחל זה המשיח, שכבר פירשנו במ"א שהם שני בדים כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ורומזים למ"ש ז"ל (סנהדרין צח.), אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או חייב. ומביא ראיה מפ' סולו לרוכב בערבות (תהלים סח, ה.). שכל המזמור מדבר בביאת משיחנו, יקום אלקים וכו' (שם ב.). והלולב כנגד ירושלים העומדת באמצע הישוב שהיא לב הישוב, וזהו ל"ו ל"ב. והאתרוג הוא הב"ה בעצמו, שכן ד' מיני הלולב רומזים לד' אותיות השם, כמ"ש בכתבי האר"י יע"ש. ולפי שעיקר טובתן של ישראל הוא בזכות אבות ואמהות, כמו שהיה במצרים שכתוב מדלג על ההרים (שה"ש ב, ח.) בזכות אבות, מקפץ על הגבעות בזכות אמהות (ילקוט שיר השירים ב', רמז תתקפ"ו.). לכן איתא עוד בויקרא רבה פ' ל'. ד"א פרי עץ הדר זה אברהם שהדרו הב"ה בשיבה טובה. הוא מ"ש בב"מ פ"ז (דף פז.), עד אברהם לא היה זקנה. וכבר פי' מ' זה במקומו יע"ש. ואיתא ג"כ במדרש (ילקוט ריש פ' תולדות.), תקבר בשיבה טובה (בראשית טו, טו.). שנפטר ה' שנים קודם זמנו כדי שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה. ולפי שכל ימיו עסק בגמילות חסדים, איתא בב"ר סוף פ' נ"ח. א"ל הב"ה אני אומנותי גומל חסדים, תפסת אומנותי בא ולבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א.). ע"כ. כפות תמרים זה יצחק שהיה כפות ועקוד ע"ג המזבח. הוא מ"ש בפרקי ר"א פ' ל"א. שאמר לאביו אבא קשור שתי ידי ושתי רגלי וכו'. וזהו ששנינו בתמיד פ"ד, לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו. ופי' שם כעקידת יצחק. וזהו כנגד העבודה. וענף עץ עבות זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלים כך היה יעקב רחוש בבנים. כי הנה כל האבות נתאוו להעמיד י"ב שבטים, ולפי שעמדו מאברהם ויצחק ישמעאל ועשו לא העמידום, אך יעקב העמידן שלכן לקח שנים עשר אבנים ושכב עליהן כמו שכתוב במדרש (ילקוט פ' ויצא, רמז  קי"ט.). וזה לפי שנאמר בו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט.). כחבל משולש שהיה לו זכותו וזכות אביו וזכות אבי אביו. וגם לפי שכתוב בו יעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז.). שהיה עוסק בתורה, לכן זכה להעמיד שנים עשר שבטים. וכהא דדרשי בפ' הרואה (ברכות סג:), ומה עובד אדום שלא זכה אלא שכיבד וריבץ לפני ארון הקדש זכה לבנים כ"ש יעקב שעסק בתורה. וערבי נחל זה יוסף, מה ערבה זה כמושה לפני שלשה מינין הללו, כך מת יוסף לפני אחיו. וקשה שהרי זה נראה כהעדר זכות ליוסף שמת לפני אחיו על שהנהיג עצמו ברבנות, ושמע לאחיו שאמרו עשר פעמים עבדך אבינו ולא מיחה בהם כמ"ש במדרש (סוטה יג: פרקי דר"א פ' לט.). אך נלע"ד שיובן עם מ"ש בזהר פ' ויחי רכ"ב ב'. א"ל יעקב ליוסף בהאי רשימא קדישא אומי לי דלא אתקבר בין אינון מסאבין, ואי תימא הא יוסף דנטיר ליה על כלא אמאי אתקבר בינייהו, אלא תנינן וכו', אוף הכא יוסף במיא אתרמי ארונא דיליה, אמר קב"ה אי יוסף אסתלק מהכא גלותא לא אתקיים אלא תהא קבורתיה באתר דלא אסתאב ויסבלון בני ישראל גלותא. ופירשנו בפ' ויחי, שזהו שאמר לו יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' (בראשית מז, כט.). כדי שישאר במצרים לפני אחיו ויתקיימו ישראל בגלות, ובזה יוכלו להגאל בזמנם. ולכן נרמז בערבה הגדילה על המים, לפי שכתוב וערבי נחל. שהשליכוהו בנילוס כדי שלא יעשוהו מצרים ע"א, והם ב' בדי ערבה כנגד מנשה ואפרים שהשלימו מנין השבטים, שמיום שנולדו התחילה שעבוד מצרים, כדאמרי' בפר"א פ' מ"ח ע"ש. אח"כ הזכיר זכות האמהות, ד"א פרי עץ הדר זו שרה שהדרה הב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם ושרה זקנים (בראשית יח, יא.). כי גם היא היתה עוסקת בג"ח, כד"א מהרי שלש סאים קמח סלת וכו' (שם ו.). ולכן זכתה להוליד את יצחק בת תשעים שנה, כמו שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה (שם יב.). כפות תמרים זו רבקה, מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. שאע"פ שהיתה בת בתואל הארמי ואחות לבן לא למדה ממעשיהם, והעמידה צדיק זה יעקב, ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה, כח.). ורשע נולד מטעם רוב בנים דומים לאחי האם, זה עשו שהיה דומה ללבן, וזהו כפות תמרים. כי תמר הוא אותיות תם מר, ויעקב איש תם. ועשו מר שהיה רשע. וכפת כתיב חסר רמז שהיו תאומים בבטנה של רבקה. וענף עץ עבות זו לאה, מה הדס זה רחוש בעלים כך היתה לאה רחושה בבנים, כי היא העמידה בנים כנגד הג' אמהות, בזכות שבכתה שלא תפול בגורלו של עשו, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה (בראשית כט, לא.). וכלם היו צדיקים כהדס זה שרומז לצדיקים כדלעיל. וערבי נחל זו רחל, מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין, כך רחל מתה לפני אחותה. גם זה לה זכות שמתה על אם הדרך ונקברה שם להיות לעזרה לבניה כשיגלו דרך שם, כדכתיב רחל מבכה על בניה (ירמיה לא, יד.). ובזכותה ושבו בנים לגבולם (שם טז.), והם ב' בדי ערבה לרמוז ליוסף ובנימין שנולדו ממנה, והיא גדלה על המים, שכן כתוב בבכי יבאו (שם ח.). וכתיב מנעי קולך מבכי (שם טו.). 

ועל הכל עיקר זכותן של ישראל הוא בשביל התורה שקבלו ועוסקים בה כי זה כל הנצחון הראוי להם, ולכן אמר ד"א פרי עץ הדר זו סנהדרי גדולה של ישראל שהדרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' מפני שיבה תקום (מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב).). כי הנה הסנהדרין היו בירושלים, כדכתיב כי מציון תצא תורה וכו' (ישעיה ב, ג.). והיא נקראת מלאתי משפט (ישעיה א, כא.). ולפיכך נקראת בשמו של הב"ה שהוא אוהב משפט אלקי משפט ה'. אך קשה במ"ש שהדרה הב"ה בשיבה טובה. שהרי שנינו בפ"א דהוריות (מסכת הוריות פ"א משנה ד'.), היה א' מהם גר או ממזר או נתין או זקן הרי אלו פטורים. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין, ופרש"י (רש"י. סנהדרין לו:) זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני. ונלע"ד שהכונה עם מ"ש בברכות פ"ד (דף כח.), כשמינו את ראב"ע לנשיא, ההוא יומא בר תמניסרי שנין הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמניסרי דארי חוורתא. היינו דקאמרי ראב"ע הרי אני כבן ע' שנה ע"כ. והיו י"ח דארי לרמוז שכל הי"ח שנים הרי הוא כזקן שקנה חכמה. וז"ש שהידרה הב"ה בשיבה טובה, לרמוז שאפי' שהיה בהם בחורים שלא נתמלא זקנם עדין, הב"ה עושה להם נסים להדרם בשיבה טובה. וזהו פרי עץ הדר, כי הדרת פנים זקן. כפות תמרים אלו ת"ח שכופים את עצמם ללמוד תורה אלו מאלו, גם זה מדבר בסנהדרין. שכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות סנהדרין, הגדול שבחכמה שבכלן מושיבין אותו ראש עליהם, והוא הנקרא אב ב"ד, ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שנותם וכפי מעלתם. הרי שכופין את עצמם ללמוד אלו מאלו והקטנים נשמעים לגדולים. וענף עץ עבות אלו שלש שורות של תלמידים שיושבין לפניהם, כדתנן בפ"ד דסנהדרין (דף לז.), ושלש שורות של ת"ח יושבין לפניהם וכו', היו צריכין לסמוך וכו' ע"ש. ולכן ההדס משולש. וערבי נחל אלו שני סופרי הדיינין שעומדים לפניהם. והם כותבים דברי המזכין ודברי המחייבין, ולכן הם שני בדי ערבה. ד"א פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה הזאת יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מ"ט. וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מ"ט ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח. כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מ"ט, ומה הב"ה עושה להם, לאבדן אי אפשר אלא אמר הב"ה יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויים אגודה אחת, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט, ו.). ע"כ. הנה זה העילוי הוא רמוז בפ' אמרתי אעלה בתמר (שה"ש ז, ט.). כי פרושו אע"לה א'תרוג ע'רבה ל'ולב ה'דס, והוא הסימן המובהק שבו הב"ה מתעלה. כי הנה האתרוג הם הצדיקים גמורים שיש בהם תורה ומצות כדברי המאמר, וידענו שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. והערבה הם הרשעים גמורים שאין בהם לא תורה ולא מ"ט והם נכתבי' ונחתמים לאלתר למיתה, והלולב וההדס הם הבינוניים שיש בהם או תורה או מ"ט בלבד, ולכן נקראים בינוניים שתלויים ועומדים עד יה"כ. וכבר אמרנו בדרושים הקודמים שגם הרשעים גמורים יש להם תקנה בתשובה, שכן אמרו תשובת המוחלטין מעכבת את הפורענות ואפילו לאחר שנחתם גזר דינם. בפ"ח דיומא (דף פו:), ופרש"י ז"ל, המוחלטין רשעים גמורים. ואמרו בפ"ק דכריתות (דף ו:), כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית וכו'. וכבר פירשנוהו במקומו. וז"ש המ' יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואז הב"ה מתעלה ומתקיים אמרתי אעלה בתמר. וחזר ואמר ואימתי הוא מתעלה, כי בראשונה אמר יוקשרו כלם אגודה אחת. והיית אומר שבקשירה די, לכן חזר ואמר ואימתי הוא מתעלה. דהיינו לימות המשיח שאז הן עשויים אגודה אחת, כלומר שיתקיימו כך לעולמים, שאז כתוב והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו, כו.). ועמך כלם צדיקים (ישעיה ס, כא.). הרי א"כ כל הנקרא בשמי (ישעיה מג, ז.) אלו צדיקים גמורים שיש בהם תורה ומ"ט. ולכבודי בראתיו אלו שיש בהם תורה שנק' כבוד חכמים ינחלו, ואין כבוד אלא תורה. יצרתיו זה הדס שיש בהם מ"ט, וכן כתוב בזהר ויחי הנ"ל (זהר חלק א'. דף ר"כ ע"ב.). יצרתיו למעבד ביה עובדא. אף עשיתיו אלו רשעים גמורים הרמוזים בערבי נחל, ולכן כתיב 'אף' שנחתמים לאלתר למיתה. ועכ"ז אם עושים תשובה נאגדים עם השאר, וזהו 'אף עשיתיו' שכשהם נאגדים עם האחרים הן מתכפרין עמהם.

ועל זה אמרו בסוכה פ"ד (דף מה.) והוא המ' שהקדמנו, ופרש"י ז"ל אסרו אגדו של לולב. בעבותים בהדס שהוא עבות וכו'. וקשה מהו כל המקיים, דהיל"ל כל הנוטל לולב באגדו וכו'. ועוד למה הזכיר לולב והדס ולא ערבה ואתרוג. אמנם לדרכנו שהאתרוג רמז לצדיקים אינן צריכין להתקשר יחד כי אינם צריכים לאחרים, ולכן האתרוג ניטל לבדו. אך הרשעים גמורים הם הם הצריכי' ליאגד עם השאר כדי שיכפרו אלו על אלו, ולכן נקט לולב והדס שהם הבינוניים, כי עמהם צריכים הרשעים להתקשר, כדי שבתשובה שיעשו עם הבינוניי' יכופר עונם, וזהו 'כל המקיים' דהיינו שעושים תשובה, וזהו 'לולב באגדו' שהיא הערבה הנאגדת עם הלולב. והוא מ"ש בכתובות פי"ג (דף קיא:), א"ר אלעזר עמי הארץ אינן חיים, שנאמר מתים בל יחיו וכו' (ישעיה כו, יד.). א"ל ר' מצאתי להם רפואה מן התורה, כל המשיא בתו לת"ח וכו' כאילו מדבק בשכינה. שפירשתי במ"א שר"ל 'מן התורה של הת"ח' שכיון שמדבק בו ומהנהו מנכסיו, כתוב כי בצל החכמה בצל הכסף וכו' (קהלת ז, יב.). ובזה מע"ה כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שהקרבן הוא לקרב הבעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב. ואלו הפסוקים הכתובים במזמור קי"ח מורים כן, והוא מ"ש ברוך הבא בשם ה'. אלו ישראל שיוצאין בלולב ומיניו שהם סימן שנצחו לאויביהם כדלעיל, ולפי שהד' מינים רומזים לשמו ית', לכן אמר ברוך הבא בשם ה'. ומדבר כלפי האומות שגם בחג הזה ברכנוכם מבית ה'. שהוא מ"ש בזהר ר"מ פ' אמור דף ק"ג ב'. ובחדוותא דישראל באבוהון דלעילא יהבי חולקא דברכאן לכל אינון שאר עמין. שאנו מקריבין ע' פרים לברך אתכם מבית ה', זה בה"מ שבו מקריבין קרבנות עליכם. ואח"כ ביום השמיני עצרת. אל ה' ויאר לנו. שאז"ל (רש"י. (ויקרא כג, לו). במדבר רבה פ' כ"א. סוכה נה:) שאומר הב"ה לישראל עכבו עמי עוד יום א' שקשה עלי פרידתכם. ובו מקריבין פר יחידי כנגד אומה יחידה. אלי אתה ואודך. עם הלולב ומיניו בהלל גמור וברכותיה. הודו לה' כי טוב. גם ה' יתן הטוב. ונהיה כגן רטוב. בהר ה' הטוב. ב"ב אמן בילא"ו.