דרוש ט׳ לפרשת וישב

דרוש ט׳ לפרשת וישב

ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (בראשית לט, י.).

במדרש (ב״ר פ׳ צ׳.), אמר רבן שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מא, מ.). גופו שלא נגע בעבירה וילבש אתו בגדי שש (שם מב.). צוארו שלא הרכין לעבירה וישם רביד הזהב על צוארו. ידיו שלא משמשו בעבירה ויתן אותה על יד יוסף. רגליו שלא פסעו בעבירה וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו (שם מג.). מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה ע״כ.

ירצה האל ויעזור המיחלים לחסדו כשהשעה צריכה לכך ולא קודם כדי שיהיה בה׳ מבטחם ויהיה לבם נכון עמו ית׳. כאשר שמענו כן ראינו בשמואל ב׳ ה׳. ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים (ש"ב ה, כב.). וישאל דוד בה׳ ויאמר לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים (שם כג.). ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי אז יצא ה׳ לפניך להכות במחנה פלשתים (שם כד.). ויעש דוד כן כאשר צוהו ה׳ ויך את פלשתים מגבע עד בֹאך גזר (שם כה.). ע״כ. וקשה על מה שכתוב וישאל דוד בה׳ ולא פירש מה שאל, כי קודם זה כתוב שם ופלשתים באו וינטשו בעמק רפאים (שם יח.). וישאל דוד בה׳ לאמר האעלה אל פלשתים התתנם בידי (שם יט.). וכאן לא כתב מה שאל. ועוד למה צוהו הסב אל אחריהם. עוד קשה אומרו ויעש דוד כן כאשר צוהו ה׳, דהיל״ל ויעש דוד כאשר צוהו ה׳ מאי כן. אך בילקוט (ש"ב ה, רמז קמ״ב.) שם איתא ז״ל. א״ל הב״ה אל תעלה אלא מאחוריהם ואין לך רשות לפשוט יד בהן אפילו קרובים לך עד שתראה את ראשי הבכאים מתנענעים, ולמה נתן לו סימן להראות מראשיהן ולא מאחריהם. א״ר ברכיה שכלם מלאים קוצים מראשיהן, כלומר הואיל ואתם בצרה אף אני עמכם בצרה, שנאמר עמו אנכי בצרה. מהו אז תחרץ, דבר חתוך, כמו שנאמר אם חרוצים ימיו (איוב יד, ה.). כיון שיצא היו הפלשתים קרבים ובאים וישראל רואין אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות, א״ל ישראל דוד מה אנו עומדים, א״ל מצווה אני מן האלקים שלא לפשוט יד בהן עד שאראה ראשי האילנות מתנענעים. א״ל אם פושטים אנו יד בהם אנו מתים. א״ל מוטב נמות זכאים וצדיקים ולא נמות רשעים, אלא אנו ואתם נתלה עינינו אל הב״ה, כיון שתלו עיניהם נענעו האילנות ומיד פשטו יד, כמ״ש ויעש דוד כן וגו׳. אמר הב״ה למלאכים ראו מה בין דוד לשאול, שאול עומד ונשאל באורים ותומים והפלשתים באים עליו והניח את האורים ואת התומים, וברח ואמר לכהן אסוף ידיך (ש"א יד, יט.) עכ״ל. והקושיות רבו מהרבה ולכן נבא אל הביאור מבלי שנאריך בהם. כי המה ראו כן תמהו בפסוקים הקודמים, וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל וכו׳ (ש"ב ה, יז.). ופלשתים באו וינטשו בעמק רפאים (שם יח.). וישאל דוד בה׳ לאמר האעלה אל פלשתים התתנם בידי וכו׳ (שם יט.). והלא איתא ביומא פ״ז (דף עג.), אין שואלין שני דברים כאחד ואם שאל אין מחזירין לו אלא אחד ואין מחזירין לו אלא ראשון, ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו לשנים. ופרש״י ז״ל אם הוצרך לשניהם כגון שהיה הדבר נחוץ ואין שהות להמתין, כגון הארדוף האשיגנו דצקלג ע״כ.

ונלע״ד שבזה יובנו הכתובים במזמור קט״ז. אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני (תהלים קטז, א.). כי הטה אזנו לי ובימי אקרא (שם ב.). אפפוני חבלי מות וכו׳ (שם ג.). ובשם ה׳ אקרא וכו׳ (שם ד.). הנה שם ביומא פ״ז ((יומא עג.) אין שואלין בקול, שנאמר ושאל לו (במדבר כז, כא). ואינו מהרהר בלבו אלא כדרך שדברה חנה בתפלתה, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה (ש"א א).), אין שואלין בקול ואינו מהרהר בלבו אלא כדרך שדברה חנה בתפלתה, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה (ש"א א.). ופרש״י ז״ל, ושאל לו, משמע לו לבדו שאין שומע אלא הוא. ואינו מהרהר בלבו, אלא יוציא בשפתיו מה הוא שואל. ונלע״ד שלמדו כן מדכתיב וחנה היא מדברת על לבה, דמאי היא דסגי שיאמר וחנה מדברת על לבה. אלא אתא לאשמועינן דלא היה שם אחר שישמע דבריה, והוא מ״ש בזהר פ׳ ויגש ר״ט ב׳ ור״י א׳. מאן דצלי צלותיה וקם קמי מאריה, אצטריך ליה דלא למשמע קליה בצלותיה. ומאן דאשתמע קליה בצלותיה צלותיה לא ישתמע וכו׳. זש״ה אהבתי כי ישמע ה׳ כשאני שואל באורים ותומים את קולי דוקא ולא בהרהור הלב, אך קול זה יהיה בתחנונים דהיינו בלחש, וזהו את קולי תחנוני. וגם יאמר אהבתי כי ישמע ה׳ הוא ולא אחר. וביומא פ״ז שם (דף עג:) איתא, ואעפ״י שגזרת נביא חוזרת, גזרת אורים ותומים אינה חוזרת. ז״ש כי הטה אזנו לי, שאני מובטח שגזרתו אינה חוזרת ריקם. ובימי אקרא, לפי שאין שואלין שני דברים כא׳ לפיכך איני קורא הכל ביום אחד רק ובימי אקרא. אמנם אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, שהדבר נחוץ כי הצרות תכופות זו לזו, וזהו צרה ויגון אמצא אז ובשם ה׳ אקרא, שמותר לי לשאול שני דברים כאחד. אנא ה׳ מלטה נפשי, בלי איחור ודיחוי כלל ועיקר. הנה כי כן כשפלשתים באו וינטשו בעמק רפאים והיה הדבר נחוץ, וישאל דוד בה׳ לאמר, כלומר אע״פ שהוכרח לשאול שני דברים כאחד, חילה פניו שישיבנו וזהו לאמר. האעלה אל פלשתים, התתנם בידי. הרי אלה שני דברים ועכ״ז ויאמר ה׳ עלה כי נתון אתן את הפלשתים בידך (ש"ב ה, יט.), בישרו כי לא בפעם הזאת לבד רק נתון אתן אפילו כמה פעמים, וכמו שדרשו רז״ל (ספרי פ׳ ראה.), נתון תתן לו (דברים טו, י.). אפילו מאה פעמים. ויבא דוד בבעל פרצים ויכם שם דוד (ש"ב ה, כ.), שתכף לביאתו נצחם ולא הוצרך להלחם, כי לכן אמר ויאמר פרץ ה׳ את אויבי לפני כפרץ מים, נתן את הגדולה לבעליה שאמר פרץ ה׳ ולא מידי היתה זאת, ונלע״ד שהכונה כי כשהנהר מלא על כל גדותיו ויש שם פרצה קטנה, תכף עלה הפורץ עד בלי די, וזהו כפרץ מים, שבחור קטן יוצאים המים ומתגברים לאין קץ. ויונתן תרגם תבר ה׳ ית בעלי דבבי קדמי כתיבור מאן דחסף דמלי מיין. כי במים אין שייך פרצה, לכן פירש כמים הנתונים בכלי חרס. והרד״ק פי׳ כמו שפירשנו, כפרץ שעושין המים בבא שטף מים שפורצין הגדר. וזה להורות כי לא בפעם הזאת בלבד רק כבר הבטיחו כי נתון אתן וכו׳, וזהו פרצים לשון רבים על העבר ועל העתיד. ויוסיפו עוד פלשתים לעלות (שם כב.), למעלה אמר ופלשתים באו וכאן נאמר ויוסיפו. כי בראותם שניגפו לפני דוד הוסיפו לעלות בחיל עצום, כי חשבו לעלות על ישראל ולהורידם למטה. וישאל דוד בה׳ (שם כג.), כאן לא פירש שאלתו לפי שסמך על מ״ש קודם האעלה על פלשתים. וכאן לא הוצרך לומר התתנם בידי לפי שכבר הבטיחו כי נתון אתן, ופירשנו שלא בפעם ההוא בלבד יתנם בידו אף גם הרבה פעמים, ולכן השיבו סתם לא תעלה כי לא כראשונה אחרונה. כי בפעם הזאת הסב אל אחריהם, והכונה כמו שדרשו רז״ל אל תעלה אלא מאחריהם ואין לך רשות לפשוט יד בהם וכו׳. כי לא רצה הב״ה שיבטחו על חילם רק הביאם בנסיון לראות אם יעמדו בבטחונם. ולפי שיקשה למה אמר ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים (שם כד.) ולא בבכאים עצמן. לכן פירשו (בילקוט שמואל ב׳ ה׳, רמז קמ״ב.) שזה היה לקיים עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו.). אז תחרץ דבר חתוך, כלומר כבר יצתה הגזרה, אם תעשה כמצותי תנצחם ואם לאו תהיה נצוח. וכשקרבו הפלשתים בד׳ אמות לא היו יכולים ישראל להתאפק, א״ל דוד מצווה אני וכו׳. אמרו לו אם פושטים אנו יד בהם אנו מתים. אפשר שהוא לשון שאלה. א״נ שצריך לומר אם אין פושטים אנו יד בהם אנו מתים, כי כיון שהפלשתים רואים אותנו עומדים, יאמרו שאנו מפחדים מהם ויבאו עלינו ויהרגו אותנו, והשיבם דוד מוטב נמות זכאים וחסידים ולא נמות רשעים, כי בשמרנו דברו ית׳ אף שנמות נמות זכאים, מש״כ אילו אנו עוברים את פי ה׳ והיא לא תצלח. וזהו שהגיד הכתוב ויעש דוד כן כאשר צוהו ה׳ (ש"ב ה, כה.), כלומר שעיכב את ישראל משלוח יד בפלשתים, וזהו ויעש דוד כן, ועוד כאשר צוהו ה׳ להמתין עד שמעו קול צעדה בראשי הבכאים. ובזכות זה ויך את פלשתים. ובדברי הימים א׳ י״ד. פרש״י ז״ל אמרה מדת הדין לפני המקום, רבונו של עולם, למה העברת את שאול מלפני דוד, אמר לה על שלא המתין לשמואל שבעת ימים כאשר צוהו, אמר לה הב״ה אנסה עתה את דוד וכו׳. ז״ש במ׳ הנ״ל אמר הב״ה למלאכים ראו מה בין דוד לשאול וכו׳, כי בזה יכירו וידעו מפני מה ניטלה המלכות משאול וניתנה לדוד, ודוק.

הדבר הזה עינינו רואות בפ׳ זו בענין תמר ויהודה, כאשר באת לידי מיתה זו שגזר יהודה הוציאוה ותשרף, והיא עמדה בנסיון עד אשר נכמרו רחמיו ית׳ לתת בלבו של יהודה שיודה ושימצאו סימניה שאבדה כאשר נזכיר. ולבא אל הענין נבאר אותם הפסוקים כיד ה׳ הטובה עלינו. תחלה אמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה (בראשית לח, טו.). והלא הזונה דרכה לילך בגילוי פנים להראות העמים את יפיה. לכן איתא בב״ר פ׳ פ״ה. א״ר חיא בר זבדא צריך אדם להזהיר עצמו מאחות אשתו ובקרובותיו שלא יכשל באחת מהם, ממי אתה למד מיהודה, ויראה יהודה וגו׳. למה כי כסתה את פניה עד שהיא בבית חמיה. בא להשמיענו כי צנועה היתה בבית חמיה, וכמ״ש רז״ל (סוטה י:), כל כלה שצנועה בבית חמיה יוצאים ממנה מלכים ונביאים, ממי אתה למד מתמר. וקודם לזה אמרו שם (בב״ר פ׳ פ״ה.), ותשב בפתח עינים (בראשית לח, יד.), מלמד שפתחה לו את העין, אמרה לו טהורה אני ופנויה אני. וצריך להבין מהו זה שפתחה לו את העין. אך יובן עם מאי דאיתא בסוטה פ״א (דף י.), רשב״ן אמר שנתנה עינים לדבריה, כשתבעה אמר לה שמא גויה את, אמרה לו גיורת אני. שמא אשת איש את, א״ל פנויה אני. שמא קבל ביך אביך קדושין, יתומה אני. שמא טמאה את, טהורה אני. וקשה וכי מפיה אנו חיין שכיון שחשבה לזונה איך יאמין לדבריה. לכן פי׳ שפתחה לו את העין, דהיינו שנצנצה בו רוח הקדש לידע האמת אם כנים דבריה. ועוד יובן עם מ״ש בבבא בתרא פ״ג (דף נז:), שכל מי שהוא רואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה ומקבל פני שכינה, מה טעם עוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג, טו.). מה כתיב בתריה, מלך ביפיו תחזינה עיניך (שם יז.). ע״כ. ויהודה בלי ספק היה זהיר בזה כדרך הצדיקים, וא״כ איך נכשל בתמר כלתו, לכן פי׳ שפתחה לו את העין, כלומר אותו עין שהי׳ עוצם כדי שלא להסתכל בערוה היא פתחה אותו שנתן עיניו בה, כי כן גזרה חכמתו ית׳, וכמ״ש בב״ר פ׳ פ״ה. א״ר יוחנן בקש לעבור וזימן לו הב״ה מלאך שהוא ממונה על התאוה, א״ל יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גדולים עומדים. ויט אליה אל הדרך, בעל כרחו שלא בטובתו ע״כ. ונתקיים בו ועוצם עיניו מראות ברע. שאע״פ שזה דרכו שלא לזון עיניו מן הערוה, בפעם הזאת הוכרח להסתכל בתמר כדי שמלך ביפיו תחזינה עיניך, כמ״ש מהיכן מלכים עומדים כנז׳. וכיון דאתא לידן המ׳ הנ״ל, כל מי שהוא רואה דבר ערוה וכו׳. שצריך לדקדק מאי דבר ערוה, היל״ל כל מי שרואה ערוה, וכן היל״ל ואינו מסתכל בה, למה אמר ואינו זן עיניו ממנה. אמנם יובן עם מ׳ אחר בפ״ק דע״א (דף כ.) ז״ל, כתוב ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י.). שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע אשה וכו׳ ואפילו מלא עינים כמלאך המות. אמרו עליו על מ״ה שכלו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות ע״כ. כיונו חכמים להורות לאדם שיקדש עצמו במותר לו, שאפילו בראייה בעלמא שאין בה איסור צריך להזהר, וכמ״ש (מועד קטן ה.), ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח, ל.). עשו משמרת למשמרתי. וזה כדי שלא יבא לידי איסור, והפ׳ עצמו נותן טעם, ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות וכו׳. והנה אמרו ((ירושלמי ברכות פ״א הלכה ה׳, דף ט.) א״ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג). אמר הקב״ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי.) עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו. עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים (ע״ד רש״י פ׳ שלח. במדבר טו, לט.). לכן המ״ה כלו מלא עינים שהם הרואות בעבירה תחלה, כי הוא יצה״ר המפתה לאדם לעשות העבירה ואח״כ עולה ומסטין לפני ב״ד העליון ויורד ונוטל נשמה (ב״ב טז.), כי לכן הוא מלא עינים שרואה כל מעשה האדם, וז״ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, פועל יוצא שמראהו למלאך המות, ולפי שעיקר כל החטאים הם במאכל או בדבור התלוים בפה, לכן חרבו שלופה בידו כנגד לה״ר שנק׳ חרב חדה, וביטל התורה שנק׳ חרב פיפיות. וטיפה של מרה תלויה בו, כנגד שמילא כריסו מכל מיני מתיקה ובפרט ממאכלות אסורות, כיון שחולה רואה אותו מיד מזדעזע, כי חרדת אדם יתן מוקש (משלי כט, כה.), שמתירא מן העבירות שבידו. וכשם שפתח את פיו לאכול לשבעה כך פותח פיו לקבל טיפת מרה אשר ממנה מת, על דרך שכתב הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות דעות, שרוב האכילה ממיתה את האדם בקוצר ימים. ממנה מסריח, כי מרבה בשר מרבה רמה (אבות פ״ב משנה ז׳.). וכתיב וזריתי פרש על פניכם (מלאכי ב, ג.). ממנה פניו מוריקות, כי כשם שהלבין פני חבירו ברבים בספרו לה״ר עליו כך מוריקות פניו ע״י מלאך המות. ולכן כל מי שהוא רואה דבר ערוה, דהיינו אע״פ שאינו רואה הערוה עצמה רק דבר ערוה דהיינו בגדי צבע אשה וכיוצא עכ״ז ואינו זן עיניו ממנה, כי ראיית העין הוא מהדברים שאינם ברשותו של אדם (ב״ר פ׳ ס״ז.). אך אע״פ שרואה כיון שאינו רוצה להסתכל ולהתבונן ביפיה של אשה וכדומה. לכן לא אמר ואינו מסתכל, כי זה דבר שא״א שהרי רואה מה שאינו רוצה, אך אינו זן עיניו ממנה זוכה ומקבל פני שכינה, שהרי כתוב (במדבר רבה פ׳ י״ד.), כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ.), בחייהן אינן רואין אבל במיתתן רואים. וזה זוכה יותר שמקבל פני שכינה, וזהו מלך ביופיו תחזינה עיניך. ויובן היטב עם מ״ש בזהר פ׳ מצורע דף נ״ג א׳. לא נפקא נפשא מן גופא עד דיתגלי שכינתא, ונפשא מגו חדותא וחביבותא דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא. אי זכאה הוא אתקשר בה ואתדבק בה. ואי לאו שכינתא אזלא והיא אשתארת ואזלת ומתאבלת וכו׳. ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבא אליך כי לא ידע כי כלתו היא ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי וכו׳ (בראשית לח, טז.). ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך וכו׳ (שם יח.). הנה בטור אבן העזר סימן כ״ז אמרו, נתנה היא ואמר הוא הרי את מקודשת לי במה שקבלתי ממך, אם הוא אדם חשוב מקודשת שהיא נהנית במה שמקבל מתנה ממנה. וכ״כ הרמב״ם בפ״ה מהלכות אישות. ויהודה שהוא אדם חשוב אמר לה הבה נא, שתתן לי מתנה ותתקדשי לי בההיא הנאה שאקבל ממך מתנה, ונתן טעם כי לא ידע כי כלתו היא, שגם היא חשובה ואינה בכלל זה, וזהו שאמרה מה תתן לי, אף אני אשה חשובה ואתה תתן לי אם תרצה לקדשני, ואז אמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ובב״ר נתן טעם לג׳ אלו בפ׳ פ״ה ז״ל, א״ר חוניא נצנצה בה רוח הקדש, חותמך זו מלכות, המד״א שימני כחותם על לבך וכו׳ (שה״ש ח, ו.). ופתילך זו סנהדרין שהן מצויינין כפתיל, המד״א פתיל תכלת (שמות לט, לא.). ומטך זה מלך המשיח, שנאמר מטה עוזך ישלח ה׳ מציון (תהלים קי, ב.). ותהר לו, גבורים כיוצא בו צדיקים כיוצא בו ע״כ. כי כשם שהמלאך א״ל ליהודה מהיכן מלכים עומדים, מהיכן צדיקים עומדים. כך תמר רצתה להקים זרע קדוש מיהודה שיהיו מלכים יוצאים ממנו, וזהו חותמך זו מלכות, שכן חותם המלך הוא מחקי המלוכה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב. ומפיק לה מדכתיב שימני כחותם על לבך, שפירשוהו במדרש חזית (שיר השירים רבה פ׳ ח׳.) על יהויכין, וכן שם בב״ר מוסיף, כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני (ירמיה כב, כד.). ועוד כיונה לומר כי היא היתה מעין חתום שאגדה פתחה ליהודה, כי ער ואונן שלא כדרכן שימשו כמ״ש ז״ל. וגם הוא ראוי להעמיד מלכים כי כבר הקימוהו אחיו למלך, אלא שבשביל מכירת יוסף הורידוהו מגדולתו, כיונה לומר שהוא יתקן את ער ואונן כי היה זה דרך יבום. ובזה נבין מ״ש בפ׳ תצא, כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה וכו׳ (דברים כה, ה.). דקשה למה האריך כל כך בלשונו, שהיה די שיאמר איש כי ימות ובן אין לו יבמה יבא עליה, כי לכן דייקו רז״ל שהיה להם ישיבה אחת בעולם. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ פ״ה. יהודה התחיל במצות יבום תחלה. זש״ה כי ישבו אחים יחדיו היינו ער ואונן. ומת אחד מהם, אַחַד נקוד פתח לרמוז לער שהיה אחד שלא רצה להוליד בנים, שכן היה דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא תתעבר ותכחיש יפיה. וב״ן אי״ן ל״ו ל״א, ס״ת אונ״ן, שגם הוא עשה כמו ער, והוא למפרע להורות כי שלא כדרכן שימשו. לא תהיה וכו׳ יבמה יבא עליה, שאעפ״י שיהודה היה אביהם עכ״ז עשה מעשה יבם. אך ידוייק יותר במחלון וכליון שגם הם לקחו נשים ולא הולידו בנים, וזהו כי ישבו אחים יחדיו אלו מחלון וכליון, ומת אחד מהם הוא מחלון המיוחד שבהם שמחל לו הב״ה, ונרמז גם הוא בכתוב א״חד מ״הם ו״בן א״ין, ר״ת מ״ח (ר״ת עולה כמנין מ״ח.), ותיבת לו הרי מח״לו, ון׳ של אין הרי מחלון. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר זו רות. יבמה יב״א עליה, נוטריקון י׳הודה ב׳ועז א׳חים, כי אעפ״י שיהודה היה אב ובועז קרוב לבד. עכ״ז עשו מעשה אחים. ועיין בזהר פ׳ זו דף קפ״ח ב׳ (זהר פ׳ וישב דף קפ״ח ע״ב: תרין נשין הוו דמנייהו אתבני זרעא דיהודה, ואתו מנייהו דוד מלכא ושלמה מלכא ומלכא משיחא. ואלין תרין נשין דא כגוונא דדא, תמר ורות דמיתו בעלייהו בקדמיתא, ואינון אשתדלו לעובדא דא. תמר אשתדלת לגבי חמוה דאיהו קריב יתיר לבנוי דמיתו. מאי טעמא איהי אשתדלת לגביה, דכתיב כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה. ובגין דא אשתדלת בעובדא דא לגבי חמוה. רות מית בעלה ולבתר אשתדלת בעובדא דא לגביה דבעז, דכתיב ותגל מרגלותיו ותשכב (רות ג). ואשתדלת בהדיה ולבתר אולידת ליה לעובד. ואי תימא אמאי לא נפיק עובד מאתתא אחרא, אלא ודאי היא אצטריכת ולא אתתא אחרא. ומתרין אלין אתבני ואשתכליל זרעא דיהודה, ותרווייהו בכשרות עבדו, ולמעבד טיבו עם אינון מיתייא לאתתקנא עלמא לבתר.). והנה איתא בכתבי האר״י זלה״ה שע״י הרוק של האשה החולצת יוצא ממנה ההוא רוחא דשבק בגוה הבעל הראשון. ונלע״ד שהח׳ של רוח מתחלפת בק׳ בא״ב דא״ל ב״ם, כי הק׳ מורה על ס״א כנז׳ בזהר שיר השירים י״ג א׳. כי כיון שהבעל הראשון לא הוליד נדבק באל אחר דאסתרס ולא עביד פירין ולכן צריך תיקון. וזהו ג״כ יבמה יב״א עליה, שהם אותיות אב״י למפרע, לרמוז ליהודה שהוא אבי ער ואונן, שתיקן פגם שלהם, ועיין בסבא דמשפטים דף ק״ד א׳. הנה כי כן חותמך רמז לער ואונן שנתקנו ביהודה, ופתילך על זרח שבו כתוב ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה (בראשית לח, כח.). ורז״ל פי׳ זו סנהדרין שהן מצויינין כפתיל תכלת, שכן אמרו (סנהדרין ז.), לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו וכו׳. וכתיב אלקים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.), והתכלת דומה לכסא הכבוד (מנחות מג:), וגם מורה על הדין כנודע. ומטך רמז לפרץ שממנו יצא דוד וכל שלשלת היחס עד משיח צדקנו שכתוב בו, מטה עוזך ישלח ה׳ מציון (תהלים קי, ב.). שהוא מטה לרדות בו האומות, רדה בקרב אויביך, והקדים זרח לפי שנתן ידו ראשונה כמ״ש לעיל. ולכן אמרה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה (בראשית לח, כה.), כלומר אשר אלה בניו רומזים לדברים עליונים, ולכן הכר נא בלשון בקשה, ואל תאבד הנפשות הללו. ואנקלוס תרגם ופתילך ושושיפך, שר״ל שמלתך שאתה מתכסה בה. והנה קשה וכי ישאר יהודה בלא שמלה. אמנם נלע״ד כי יהודה היה לבוש כמה בגדים כמנהג האנשים הגדולים וכלם היו מצוייצין, כי כל השבטים שמרו התורה, ולכן שאלה ממנו השמלה שיש בה ציצית, סימן גדול לישראל, בנים המצויינים לי בתגלחת במילה ובציצית (שיר השירים רבה פ׳ ג׳.). ועוד אפשר ששאלה ממנו הציצית כי כבר בא מעשה מאותו האיש שבאו ד׳ ציציותיו וטפחו לו על פניו (מנחות מד.), ואם היה בזה נדנוד עבירה ודאי שתצילהו מצות ציצית, וזה להראותו כי ביאה זו ראויה אליו להוליד בדומה, ולכן ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. גבורים כיוצא בו לענין המלכות, צדיקים כיוצא בו לענין סנהדרין. והנה באלון בכות שלנו פי׳ שיר המעלות אליך נשאתי את עיני (תהלים קכג, א.). על תמר שאבדה סימניה ובאת עד שערי מות, ואז האיר ה׳ עיניה ומצאתם, כי זה דרכו ית׳ להביא האדם לידי נסיון ואח״כ ישלח עזרו מקדש ומציון יסעדהו. יעזרהו ויפלטהו ועל כנו יושיבהו.

כאשר שמענו כן ראינו ביוסף הצדיק שבא לידי נסיון עם אשת פוטיפר וכמה צרות אירעוהו ומכלם הצילהו ה׳, וכמ״ש בפ׳ זאת, ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי (בראשית לט, ז.). וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי (שם ח.). איננו גדול בבית הזה ממני וכו׳ (שם ט.). קשה דהיה לו לומר בקצור ותאמר אשת פוטיפר אל יוסף שכבה עמי, וכן היה די שיאמר וימאן ויאמר לה. אמנם איתא בסוף מסכת גיטין (דף צ.), תניא היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא. ופרש״י כשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר עם כל אדם, ומדה מגונה היא זו שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו ע״כ. והנה כתוב לעיל ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף. שיובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ זו, וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו, היה מוזג לרבו קונדיטון וא״ל יין אני רוצה והיה יין, וכן על המים וכן על כל דבר ודבר, כיון שראה רבו כן מסר לו כל המפתחות ולא היה יודע אחריו כלום וכו׳. ז״ש ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף, כי ראה שהכל מתברך בידו ממש, שהיד שלו גורמת לברך כל אשר בידו ולהפכו לרצון רבו, וזהו ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל, הוא דוקא היא אשתו המיוחדת לו, ולמה היה זהיר בזה, לפי שויהי יוסף יפה תאר ויפה ממנה, ופחד שמא תתאוה לו כי הוא היה סריס כנודע. ולכן סגר עליה הדלת כפפוס בן יהודה, וזה גרם ויהי אחר הדברים האלה שסגר הדלת בעדה, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ועבירה גוררת עבירה, שמותשא את עיניה, שעין רואה ולב חומד ותאמר שכבה עמי. ויובן עם מ״ש בב״ר פ׳ פ״ה. רואה היתה באצטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה, ולכן אמרה שכבה עמי ואל תמתין לבתי. ועוד ותשא אשת אדוניו וכו׳. שאמרו בתנחומא פ׳ זו, כשהיתה באה להסיח עמו היה מרכין פניו למטה כדי שלא להביט בה, ועשתה לו שרתוע של ברזל מתחת זקנו, שאם ירכין פניו יהא השרתוע מכהו, ואעפ״כ לא שמע אליה וכו׳. ז״ש ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. אף הוא לא נשא פניו אליה. וימא֓ן בטעם שלשלת, לרמוז למ״ש ביומא פ״ג (דף לה:), אמרה לו השמעי לי, אמר לה לא, הריני חובשך בבית האסורים, א״ל ה׳ מתיר אסורים. ובב״ר סוף פ׳ פ״ז. כובלתך אני, והיה אומר לה ה׳ מתיר אסורים. ז״ש וימא֓ן בטעם שלשלת, שאעפ״י שא״ל לכובלו בשלשלאות של ברזל בבית האסורים וימאן ולא רצה לשמוע לה. ויאמר אל אשת אדוניו, אעפ״י שהיא אשת אדוניו והוא היה שר בית הסהר עכ״ז מיאן בה. ושם בב״ר פ׳ פ״ז. הן אדוני וגו׳. אמר לה למוד הב״ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, אברהם קח נא את בנך (בראשית כב, ב.), אשמע ליך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן. כי הנה הרובע והנרבע פסולים לקרבן, והבא על בת אל נכר כשוכב עם בהמה, כמ״ש בסוף פ׳ הרואה, והוא כמתחתן לע״א (סנהדרין פב.), שנאמר ובעל בת אל נכר (מלאכי ב, יא.). ונמצא שהוא נעבד והנעבד פסול לקרבן, ולכן ויאמר אל אשת אדוניו (בראשית לט, ח.). שלהיותה אשת אדוניו יפסל לקרבן אם ישכב עמה. ועוד שם ד״א ויאמר אל אשת אדוניו. א״ל למוד הוא הב״ה להיות נגלה על אוהבי בית אבא בלילה, אברהם היה דבר ה׳ אל אברם במחזה (בראשית טו, א.), יצחק וירא אליו ה׳ בלילה ההוא (בראשית כו, כד.), יעקב ויחלום והנה סלם (בראשית כח, יב.), אשמע ליך ושמא יגלה עלי הב״ה וימצא אותי טמא ע״כ. וזה משום שכתב והיה מחניך קדוש ושב מאחריך (דברים כג, טו.), וזהו ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני, כלומר הנה הב״ה למוד להיות נגלה פתאום, שהוא אדוני ובא אלי לרצונו, ואם אשמע ליך ימצא אותי טמא, וזהו ג״כ אל אשת אדוניו. עוד שם, א״ל מתירא אני, ומה אדם הראשון על מצוה קלה נצטוה ועבר ונטרד מגן עדן, זו שהיא עבירה חמורה גילוי עריות עאכ״ו. ז״ש הן אדוני זה הב״ה, לא ידע אתי מה בבית, שאינו מקפיד עלי כי יודע הוא שאני זריז לשמור מצותיו, וכל אשר יש לו נתן בידי זהו גן עדן, ואם אשמע ליך לא יכניסו אותי שם אחרי מותי, שכן כתוב צדיקים יבאו בו (תהלים קיח, כ.). והם השומרים בריתם בטהרה. עוד שם, הן אדוני. מתירא אני מאבא שבארץ כנען, ראובן ע״י שכתוב בו וילך ראובן וישכב את בלהה ניטלה בכורתו וניתנה לי, אשמע ליך ואדחה מבכורתי. ז״ש איננו גדול בבית הזה ממני שאני בכור לכלם, וזהו איננו על ראובן, שאע״פ שנולד קודם לכלם איננו גדול ממני שניתנה לי הבכורה בחללו יצועי אביו, ד״א מתירא אני מאדוני, אמרה לו הורגתו אני וכו׳. לכן אמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, שלא די שאעבור על ג״ע, גם אתה רוצה להרוג לבעליך ואהיה אני גרמא בנזיקין, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. ועוד שם, מתירא אני מה׳. כנגד זה אמרה וחטאתי לאלקים, אין אלקים אלא דיין שיקח נקמתו ממני. ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (בראשית לט, י.). נלע״ד שיובן עם מ״ש בסוף פ״ח דסנהדרין (דף עה.), מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, באו ושאלו לרופאים אמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו, תעמוד לפניו ערומה ימות וכו׳, תספר עמו מאחורי הגדר ימות וכו׳. ז״ש ולא שמע אליה. כי אפילו לשמוע קולה לא היה רוצה, כי קול באשה ערוה, כהדא דאמרינן ימות ואל תספר עמו וכו׳, וזה כדי שלא יבא לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, כמ״ש ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. וכ״ש להיות עמה בתשמיש, ימות ואל תבעל לו. וכינה הדבר להיות עמו, לפי מ״ש הבועל ארמית קשורה בו ככלב (ע״ז ה.), ולכן לא רצה להיות עמה ודוק.

ונבאר בזה מ׳ ילקוט משלי ה׳ (רמז תתקל״ז.) ז״ל, כי נפת תטופנה שפתי זרה (משלי ה, ג.), בני הזהר מאשה זונה שלא תטעה אותך בדבר שפתים ושלא תשטה אותך אחר קולה, למה ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות, מה החרב אוכלת משני צדדיה כך היא מאבדת חייו של אדם מן העה״ז ומן העה״ב, מה כתיב אחריו רגליה יורדות מות (שם ה.), שמורידה האדם לעומקו של מות וזהו יסורין רעים. שאול צעדיה יתמוכו, אע״פ שנדון ביסורין בעה״ז אינו נצול מדינה של גהינם. וקשה והלא בחייבי כריתות ומיתות ב״ד תשובה תולה ויסורין ממרקין, ולמה אין מועילין יסורין להצילו מדינה של גהינם, והלא אין אדם נידון בשני דינין. אך יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכות דעות, שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים וכו׳. אמרו הרופאים א׳ מאלף מת בשאר חולאים והאלף מרוב התשמיש וכו׳. ז״ש בני הזהר מאשה זונה שלא תטעה אותך בדבר שפתים, כמו ששנינו (אבות פ״א משנה ה׳.), ואל תרבה שיחה עם האשה. ועוד אף שלא תדבר עמה הזהר מלשמוע לקולה, כי קול באשה ערוה, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה (אבות פ״ג משנה י״ג.). והמשילה לחרב שאוכלת משני צדדיה לפי שהשטוף בזמה מאבד חייו בעה״ז מן הטבע כדברי הרמב״ם ז״ל, שבאים עליו יסורין רעים, ואעפ״כ אינו נצול מדינה של גהינם לפי שאותם היסורין אינן לתוכחות עון אלא על פי הטבע, אך אם מקבלן מאהבה ועושה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה בלי ספק. ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו וכו׳ (בראשית לט, יא.). קשה מאי כהיום הזה, ועוד מה מלאכה היתה לו ליוסף, אך בילקוט (ילקוט פ׳ וישב, רמז קמ״ו.) פ׳ זו, ויהי כהיום הזה. רא״א שבת היה, דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו (בראשית ב, ג.), ומה מלאכה היתה לו, שונה וקורא מה שאביו לימדו ע״כ. שפיר קא מקשה ומה מלאכה היתה לו, שכיון שאמר שבת היה, דנפקא ליה מ׳ויהי כהיום הזה׳ שלא אמר ויהי היום הזה. ודאי שלא היה עושה מלאכה בשבת, ששימר יוסף את השבת אף בהיותו במצרים, כמ״ש (במדבר רבה פ׳ י״ד.) ע״פ וטבוח טבח והכן (בראשית מג, טז.). ותירץ שונה וקורא וכו׳. לפי מה שידענו שלא ניתנו שבתות וי״ט אלא כדי לעסוק בתורה (ירושלמי שבת פרק טו הלכה ג, דף עח.), כי העוסקים בימי החול בדברי הגוף לישא וליתן ולעסוק במלאכה ראוי שבשבת יעסקו בתורה. ולכן יוסף שכל ששת ימי החול היה עוסק בצרכי רבו, בשבת שאפשר שמצא חן בעיניו להניחו לשמור שבת, ואז היה קורא ושונה מה שלמד מאביו כדי שלא ישכח.

ובמס׳ פ׳ זו כהיום ד׳, ויהי כהיום הזה (בראשית לט, יא.). לחיותנו כהיום הזה (דברים ו, כד.). כי אותו כהיום תמצאון אותו (ש"א ט, יג.). ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה מאין יושב כהיום הזה (ירמיה מד, כב.). רומזת המס׳ למ״ש כי ויהי כהיום הזה שבת היה, הוא היום שנתן לנו הב״ה להחיות את נפשנו בין בהתענג גופנו בין לעסוק בתורה, כי היא חיינו ואורך ימינו. ועוד איתא בשמות רבה פ׳ א׳. ד״א וירא בסבלותם (שמות ב, יא.). ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום א׳ בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום א׳ בשבוע הם מתים, א״ל לך ועשה להם כמו שתאמר, הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח. ז״ש ויהי כהיום הזה, ששבת היה ששימר יוסף את השבת, בזכותו ג״כ תיקן משה את השבת, לחיותנו כהיום הזה שננוח מן העבודה ולא נמות, ובזכות זה וישמע אלקים את נאקתם. ועוד אמרו בשמות רבה פ׳ ה׳. מלמד שהיו בידן מגלות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהב״ה גואלן לפי שהיו נוחין בשבת. ז״ש כי אותו כהיום תמצאון אותו, שבזכות השבת יגאלו. ובימי ירמיהו שלא שמרו את השבת ככתוב שם סי׳ י״ז. ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת וכו׳ והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה (ירמיה יז, כז.). ופי׳ בפ׳ כל כתבי (שבת קי״ט:), בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה. וז״ש ותהי ארצכם לחרבה מאין יושב כהיום הזה, שלא שמרו את השבת.

עוד במס׳ פ׳ זו, יום יום ז׳ ופסק. וסי׳ ויהי כדברה אל יוסף יום יום (בראשית לט, י.). והיה משנה על אשר ילקטו יום יום (שמות טז, ה.). ואותי יום יום ידרושון (ישעיה נח, ב.). ברוך ה׳ יום יום יעמס לנו (תהלים סח, כ.). לשלמי נדרי יום יום (תהלים סא, ט.). ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח, ל.). לשקוד על דלתותי יום יום (שם לד.). כי כבר אמרנו ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא.), שהיה קורא ושונה מה שלימדו אביו. ואפשר דמאמרו הביתה בשני ההי״ן למדו זה, שהיתה לו בית מיוחד לבית המדרש, ושם הלכה אשת פוטיפר לדבר לו לפי שהיה פנוי ממלאכה, כי היה עושה מלאכה ביום הששי לשני ימים, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום, כמו שהיה במן שבשבת לא היה יורד ובששי לקטו לחם משנה, אף כאן היה עושה מלאכתו בששי גם ליום השבת, וזהו ואותי יום יום ידרושון, שבשבת צריך ללמוד לשאר ימים שאינם פנויים ממלאכה. ואיתא בירושלמי הובא בב״י טור א״ח ריש סימן רפ״ח. ר׳ חגי אומר לא ניתנו שבתות וי״ט אלא לאכילה ושתייה. ר׳ ברכיה אמר לא ניתנו שבתות וי״ט אלא לעסוק בהם בדברי תורה. ובתנחומא מפרש דלא פליגי, מה דאמר ר׳ ברכיה לתלמוד תורה, אלו הפועלים שעסוקין במלאכתם כל ימות השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה, ומה דאמר ר׳ חגי להתענג אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים ע״כ. ז״ש ברוך ה׳ יום יום יעמס לנו. שמתעסקים בפרקמטיא למצוא טרף לביתם והב״ה ממציא להם פרנסתם, על אלו נאמר לשלמי נדרי יום יום, שביום השבת צריך להשלים עסק התורה שמושבע ועומד מהר סיני, והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח.). ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח, ל.), להתענג ולהשתעשע בשבת זה נאמר על הת״ח, שעליהם נאמר לשקוד על דלתותי יום יום, שעוסקים בתורה כל ששת ימי המעשה.

ובסוטה פ״ז (דף לו:), רב ושמואל. חד אמר לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו נכנס וכו׳. תניא מלמד שעלו למטה שניהם ערומים, באותה שעה באת דיוקנו של אביו ונראית לו בחלון, א״ל יוסף יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני האפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות, מיד ותשב באיתן קשתו (בראשית מט, כד.) ע״כ. וקשה איה כל זכותו של יוסף שנכתב בספרים אם לעשות צרכיו נכנס וכ״ש לפי הבריתא שעלו למטה. ועוד אם חזר בו בשביל שנראתה לו דיוקנו של אביו למה יקבל שכר כל כך. אכן שעיפי ישיבוני עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ זו ז״ל, ותתפשהו בבגדו (בראשית לט, יב.), שמעתי שיוסף עשה השבעה על השד שיבא וישכב עמה, כמו שעשתה שרה שהכניסה שידה, וכן אסתר לאחשורוש, והיא יודעת שהיתה כשפנית, א״ל אתה בוגד בי שאתה הבאת לשד, אתה סובר שאיני יודעת את הבגד שעשית לי איני רוצה אלא בך עכ״ל. וזהו לע״ד הבנת המס׳ בבגדו ב׳ בתרי לישני, ותתפשהו בבגדו. בבגדו בה (שמות כא, ח.). והכונה שיוסף שלח שד במקומו והיא הבינה זה ולכן ותתפשהו בבגדו, לומר שאינה רוצה בזה רק בעצמו של יוסף. ויוסף עשה זה לפי שכתוב אם רעה בעיני אדוניה. יהיה על המקום ב״ה. א״נ בעיני אדוניה הוא פוטיפר אשר לו יעדה בו׳, שר״ל כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט, ו.). שזה לא מסר ליוסף, שפחד ממה שאירע שתבעתו לתשמיש ויוסף לא רצה בה, וזהו לא יעדה בא׳, ולכן והפדה ששלח שד במקומו, לעם נכרי לא ימשול למכרה דהיינו להתחתן בבת אל נכר, ולכן הניח השד במקומו בבגדו בה. ובזה אתי שפיר לעשות צרכיו נכנס, דהיינו שיבא השד בדמותו בצלמו, ועל השד נאמר שעלו למטה שניהם ערומים. אמנם כשלא רצתה בזה אשת פוטיפר כי רצונה היה להזדווג ביוסף. וכדי שלא יטה לדבריה כי הנסיון היה גדול לפי שאשת פוטיפר היתה מאלצתו לעשות רצונה, באת דיוקנו של אביו. יובן ע״פ מ״ש בזהר פ׳ זו דף קצ״ב א׳ וז״ל, ת״ח האי מאן דאסתכל במה דאוליף מרביה וחמי ליה בההיא חכמתא יכיל לאתוספא בההוא רוחא יתיר. ת״ח דהא יוסף בכל מה דאיהו עביד הוה חמי ברוחא דחכמתא, לההיא דיוקנא דאבוי הוה מסתכל, ובג״כ הוה מסתייעא ליה מילתא ואתוספא ליה רוחא אחרא בנהירו עלאה יתיר ע״כ. ז״ש באת לו דיוקנו של אביו. כי כבר אמרנו ע״פ המדרש, ויבא הביתה לעשות מלאכתו. שהיה קורא ושונה מה שלמד מאביו. ולפי דברי הזוהר היה אז מסתכל בדיוקנו של אביו לזכור מה שלמד ממנו, ע״ד והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיהו ל, כ.). וכד אתת אשת פוטיפר לפתותו נזכר לדיוקן אביו ולא חטא, ומ״ש ונראית לו בחלון, הוא מ״ש בזהר פ׳ תולדות דף ק״מ ב׳. אבימלך חכים הוה ואיהו אסתכל באצטגנינותא דיליה דאיהו חלון. כתיב הכא בעד החלון (בראשית כו, ח.). וכתיב התם בעד החלון נשקפה (שופטים ה, כח.). ואז נצנצה בו רוח הקדש כאילו א״ל אביו עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד, שהאפוד מכפר על ע״א (ערכין ט״ז.), והבא על ארמית כאילו מתחתן בע״א (סנהדרין פ״ב.), דכתיב ובעל בת אל נכר (מלאכי ב, יא.). ולכן א״ל רצונך שימחה שמך מביניהם. בשביל עון ע״א, כי אין קטיגור נעשה סניגור, ועוד תקרא רועה זונות, כי יאמרו גם אתה הסכמת עמה מתחלה ונתת עיניך בה. ומסיים המדרש מידי אביר יעקב (בראשית מט, כד.). מי גרם לו שיכתב על אבני אפוד אלא אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל. משם זכה יוסף ונקרא רועה ישראל, שנאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף (תהלים פ, ב.). ע״כ. הרי אלה שני דברים הנ״ל, כי כנגד שנשמר מלשכב עמה ובזה ניצל מע״א, אמר מי גרם שיכתב על אבני אפוד שמכפר על ע״א. ועל שלא חטא בזנות נקרא רועה ישראל, שבזכותו נקרע הים ויבאו בני ישראל ביבשה, כמ״ש הים ראה וינוס (תהלים קיד, ג.). מה ראה ארונו של יוסף ראה (תנחומא פרשת נשא, אות ל׳.), דכתיב ביה וינס ויצא החוצה (בראשית לט, יב.). ואפשר עוד לומר לפי פשוטן של דברים שיוסף רצה לעמוד בנסיון כמ״ש בב״ר פ׳ פ״ז. אמר אבא נתנסה וכו׳. וכבר פירשנוהו בדרוש למקץ וחנוכה (ח״ב דרוש ג׳ לפ׳ מקץ וחנוכה והפטרה.). ולפי שאותו היום אשת פוטיפר עשתה עצמה חולה, חשב לעמוד אצלה ערום כדי שתשבע תאותה ותניחנו אח״כ שלא לפתותו עוד אבל לא לעשות מעשה ח״ו, ועכ״ז באת דיוקנו של אביו וכו׳. כי כבר ראינו מעשה (סנהדרין ע״ה.) שאמרו ימות ואל תעמוד נגדו ערומה, ועוד כתוב שם, ותדבר אליו כדברים האלה לאמר בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית לט, יז.). דקשה שנראה שהוא הביאו לצחק בה ואין זה אמת, ורש״י ז״ל נשמר מזה ופי׳ בא אלי לצחק בי, העבד העברי אשר הבאת לנו. אך לפע״ד הפשט לא יופשט, כי כבר אז״ל בפ״ק דסוטה (דף יג:), שלקחו פוטיפר ליוסף למשכב אסור וסירסו הב״ה בגופו. לכן אמרה בא אלי וכו׳. כלומר אתה גרמת שקניתו לצחק בי כלומר לשכב עמו, וזהו לצחק בי, כי צחוק היה עושה בראותו כי הנחת אותי כדי לשכב עמו אע״פ שלא נעשתה כונתו, כי ה׳ הפיר עצת גוים להציל את הצדיק.

ובמדרש שמואל א׳ ב׳. והובא בילקוט שם, רגלי חסידיו ישמור זה יוסף, ורשעים בחשך ידמו זו אשתו של פוטיפר. כי לא בכח יגבר איש (ש"א ב, ט.), דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ״ד משנה א.) ע״כ. וצריך לדקדק שכיון שפירשו על יוסף מאי רגלי, היל״ל ישמור חסידיו, ועוד איך ידרוש חסידיו על יוסף שהוא יחיד. איברא שבמדרש שמואל אמר להדיא זה יוסף חסידו כתיב. אך לנסחת הילקוט צריך טעם. וכן ורשעים זו אשתו של פוטיפר, והלא אחת היתה. לכן נלע״ד שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ פ״ז. ואין איש מאנשי הבית וכו׳ (בראשית לט, יא.). ר׳ יהודה אומר יום ניבול של נילוס היה והלכו הכל לראות והוא לא הלך. ר׳ נחמיה אומר יום תיאטרון היה והלכו הכל לראות והוא לא הלך. רשב״ן אמר לעשות מלאכתו ודאי, אלא ואין איש בדק עצמו ולא מצא עצמו איש. ופי׳ בעל יפה תאר שהלכה תאותו. על כל אלה אמר הכתוב רגלי חסידיו ישמור זה יוסף, שהיה חסיד עושה לפנים מן שורת הדין שלא רצה ללכת לניבול נילוס, ואם תאמר שזה היה ע״א, הרי לדברי ר׳ נחמיה היה יום תיאטרון והוא התנהג בחסידות ולא רצה לילך. וא״כ כיון ששמר רגליו מללכת לדבר הרשות ובזה מצאה מקום אשת פוטיפר לפתותו כי אין איש שם בבית. היה מן הדין שהב״ה ישמרהו, ולכן נקט השמירה ברגלים כי זה גרם לשמרו מן החטא. ובזה ורשעים בחשך ידמו. ומ״ש חסידיו ל׳ רבים לפי גרסת הילקוט, הוא מ״ש (ויקרא רבה פ׳ ל״ב.), יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל האנשים בזכותו. הרי שבשמירתו של יוסף שמר כל ישראל, וכנגד זה ורשעים בחשך ידמו זה פוטיפר ואשתו שנשארו בחשך, כי פוטיפר קנאו למשכב זכור והב״ה סירסו, וזה גרם שגם אשתו נתנה עיניה אל יוסף ושניהם נשארו בחשך, כי גם היא מה שביקשה לא ניתן לה, וידמו מלשון נדמו עמי (הושע ד, ו.). וכיוצא, שפירושו כריתה, כי לא בכח יגבר איש, כמו ששנינו (אבות פ״ד משנה א.) איזהו גבור הכובש את יצרו. ובזה ניכרה גבורתו של יוסף שכבש יצרו ולא שמע אליה.

ובמדרש שוחר טוב מזמור כ״ה. מי זה האיש זה יוסף, שנאמר וימצאהו איש (בראשית לז, טו.). ירא ה׳, את האלקים אני ירא (בראשית מב, יח.). יורנו בדרך יבחר שלא חטא עם אשת אדוניו. נפשו בטוב תלין בקבר, וזרעו יירש ארץ, גם בני מכיר בן מנשה (בראשית נ, כג.). וקשה למה מביא ראיה שיוסף נקרא איש מוימצאהו איש (בראשית לז, טו.) שכבר דרשוהו (פרקי דרבי אליעזר פ׳ ל״ח.) על גבריאל שנקרא איש, והאיש גבריאל (דניאל ט, כא.). והיה לו להביא מפסוק דבר האיש אדוני הארץ (בראשית מב, ל.). א״נ ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש (בראשית מג, יד.) שנאמר על יוסף, והיה לומד האיש מהאיש ולא מאיש, אך רצה להראות כשרותו של יוסף שנזדווגו לו ג׳ מלאכים כמ״ש שם, כדי להטותו הדרך להשלים עצה עמוקה של אברהם אבינו ע״ה, וזהו יורנו בדרך יבחר, וילך יוסף אחר אחיו (בראשית לז, יז.), ולכן זכה לג׳ מלאכים לפי שהיה ירא ה׳, שהוא העיד בעצמו את האלקים אני ירא. ולפי זה יורנו בדרך יבחר שלא חטא עם אשת אדוניו כי היה ה׳ עמו כדלעיל, רגלי חסידיו ישמור. ולכן נפשו בטוב תלין בקבר. ויובן עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ זו, שהמטמא בריתו בנכרית בצאת נשמתו מטמאים אותו וצורת הזונה נקשרת עמו. וזהו ולא שמע אליה לשכב אצלה בעה״ז שלא להיות עמה לעה״ב. עוד יובן נפשו בטוב תלין בקבר, במ״ש בזהר סוף פ׳ ויחי (דף רנ״א ע״א.), ויישם בארון במצרים (בראשית נ, כו.). [ותנינן תרי יודי״ן אמאי, אלא] יוסף נטר ברית לתתא ונטר ברית לעילא, ואע״ג דנפקת נשמתיה ברשו אחרא אתקשר בשכינתא. וכ״כ בזהר פ׳ ויקהל דף רי״ד ב׳. ביוסף מה כתיב ויישם בארון (בראשית נ, כו.). מ״ט בגין דנטר ברית קדישא ואתקיים ביה. להכי אתחזי לאעלה בארון וכו׳. וזרעו יירש ארץ (תהלים כה, יג.). גם בני מכיר וכו׳ (בראשית נ, כג.). דגרסי׳ בסנהדרין פ״ט (דף פב.), כי הבא על בת אל נכר כתוב עליו יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה (מלאכי ב, יב.), לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים שיכרת זרעו. ולכן יוסף שלא חטא עם אשת אדוניו זכה לבנים ובני בנים.

ובב״ר פ׳ פ״ט. בכל עצב יהיה מותר (משלי יד, כג.), כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, למה שנטל את בתה. וקשה שנראה שלא היה לו יתרון אלא שנטל בתה, והלא כמה גדולות זכה ליטול יוסף בעבור אדונתו כאשר נזכיר. אך הכונה עם מ״ש בילקוט פ׳ זו (ילקוט פ׳ וישב, רמז קמ״ו.), כיון שבא ליזקק לה וכו׳, רצה להרגו עד שבאת אסנת בסתר אל פוטיפרע ונשבעה לו וסיפרה האמת, א״ל חייך הואיל ואת לימדת עליו זכות. שבטים שאני מעמיד ממנו על ידך הם באים. ז״ש כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, כלומר ממנה ומעצמה באה לו יתרון, ולא שבא עליה אלא שנטל את בתה והוי כאילו נטלה לאשה. וכמ״ש שראתה באצטרולוגין שלה שהיא מעמדת ממנו זרע אלא שלא ידעה אם ממנה אם מבתה. ואלה הם הגדולות שהיה לו ממנה, כמ״ש בב״ר פ׳ צ׳ במ׳ שהקדמנו, אמר רשב״ג יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מא, מ.). גופו שלא נגע בעבירה וילבש אותו בגדי שש (שם מב.). צוארו שלא הרכין לעבירה וישם רביד הזהב על צוארו. ידיו שלא משמשו בעבירה ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף. רגליו שלא פסעו בעבירה וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו (שם מג.), מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה ע״כ. וקשה למה לא הביא ג״כ עין שלא ראתה בעבירה וכן אזן, שהרי כתוב ולא שמע אליה וכו׳ (בראשית לט, י.). ועוד היה לו להקדים צוארו לגופו שכן הוא הסדר. ועוד למה הניח המחשבה באחרונה, שהרי תחילת המחשבה סוף המעשה. אמנם בב״ר פ׳ ס״ז. א״ר לוי ששה דברים משמשין את האדם, שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו, העין והאזן והחוטם שלא ברשותו, חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי. הפה והיד והרגל ברשותו. לכן הביא רשב״ג הדברים שהם ברשותו של אדם, שיוסף הטה אותם לרצונו, ולכן קבל שכרו בעה״ז מלבד השמור לו לעה״ב. והנה תחלת הכל והחזיקה בו ונשקה לו, ובב״ר פ׳ פ״ז דרשו על אשת פוטיפר, והנה אשה לקראתו וכו׳ (משלי ז, י.). והוא לא רצה לנשקה, ועל כן זכה ועל פיך ישק כל עמי. שכן המנהג עוד היום במלכות ישמעאל כי בבא כתב מאת המלך נושקין אותו, ז״ש ועל פיך כשתצוה דבר בכתב ישק כל עמי. ובמס׳ פ׳ זו ישק ב׳, ועל פיך ישַק (בראשית מא, מ.) פתח, שפתים ישָק (משלי כד, כו.) קמץ. והיינו הא דאמרן, כי על שיוסף קמץ שפתותיו שלא לישק לאשת פוטיפר זכה שיפתח שפתותיו לצוות לעמו כי נעשה מלך. גופו שלא נגע בעבירה היינו לשכב אצלה בלא תשמיש כדלעיל, וכ״כ בב״ר פ׳ פ״ז. לשכב אצלה אפילו בשכיבה בלא תשמיש. לכן וילבש אותו בגדי שש שהוא לבן, לרמוז שהיה מנוקה מכל חטא. וכתוב בילקוט ראובני פ׳ זו, דע שיש סוד גדול בלבישת בגד פשתן וכו׳ (דע שיש סוד גדול בלבישת בגד פשתן, שכל נפטר שנתלבש בבגדי פשתן אפילו נפטר בח״ל כל קטיגור נהפך לסניגור, ומעלת לבישת פשתן בלא לבוש אחרת, ואפילו תינוק שאביו מוחזק שמתו לו בנים הרבה ע״י לילי״ת או רוח רעה, תינוק זה בטוח מכל אלו בסגולת לבישת בגדים אלו, וסגולת לבישת בגדי פשתן שלובש בגדי פשתן לבדו ולא מין אחר עמו, אבל נתערב מין אחר אפילו חוט א׳ פוסל בו, ופרעה השיג בחכמתו סגולת הבגדים אלו ולכן היה מלובש אלו כלי בגדי פשתן לבן, ובה היה מתגאה לפני חכמיו וגדוליו ואמר להם הוא אלוה, והמופת שכל חרטומיו וחכמיו לא היו יכולים לשלוט בו ברוב כשפנות. וגם יוסף השיג זה הסוד ברוח הקדש וידע שהלובש בגדי פשתן לבן אינו שולט בו לא עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כישוף, ודע כי לא יש מסוכן בעולם יותר מכהן גדול ביום הכפורים שהיה נכנס לפני ולפנים במקום שאין רשות לשום מלאך ושר לכנוס שם, וכדי שלא יתקנאו עליו קנאה נתן לו הקב״ה עצה טובה, שיכניס בבגדי פשתן לבן שקטיגור נעשה סניגור, ולזה השיג יוסף סוד זה, ופרעה הרשע רוב דאגת לבו כשהיה רואה יוסף לובש בגדי שש, ולכך שם רביד הזהב על צווארו, כדי ליטול סגולת לבישות בגדי לבן פשתן, וז״ש וישם רביד הזהב על צווארו. ויוסף לא חשש לענין הרביד לפי שעה, כדי להראות לפרעה שלא השיג הסוד, אמנם כשהלך לביתו הפשיט מעליו, וכ״ז כדי להדמות לפרעה (ילקוט ראובני פ׳ מקץ בשם סדר עבודת יום כפור למהר״ק).), וגם יוסף השיג זה הסוד ברוח הקדש וידע שהלובש בגדי פשתן לבן אינו שולט בו לא עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כשוף. ואח״כ כשרצתה לעשות מעשה ויבא הביתה לעשות מלאכתו כדלעיל. שייך שפיר צוארו שלא הרכין לעבירה בשעת מעשה. ולכן וישם רביד הזהב על צוארו, כי באמרו וילבש אותו בגדי מלכות סגי, אך רצה להורות כי על דבר פשע שרצתה אותה הרשעה להעבירו והוא נשמר ממנה קבל עליה שכר. והשתא אתי שפיר לסמוך לזה ידיו שלא משמשו בעבירה בשעת מעשה, ויתן אותה על יד יוסף. שזכה שכל צרכי מלכות נחתכין על פיו, וידיו תעשנה תושיה בטבעת המלך אשר אין להשיב, וכן רגליו שלא פסעו בעבירה, שלא עלה למטה ולא רצה להיות אץ ברגלים חוטא, וירכב אותו וכו׳, וכתוב ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים (בראשית מא, מד.), שאין רשות לשום אדם לרכוב כי אם הוא על סוס, וכמו שתרגם אונקלוס (ואמר פרעה ליוסף אנא פרעה ובר מימרך לא ירים גבר ית ידה למיחד זין וית רגלה למרכב על סוסיא בכל ארעא דמצרים.). ובאחרונה יסע מחשבה שלא חשבה בעבירה, להורות כי אע״פ שאמרו ויבא הביתה לעשות מלאכתו, לעשות צרכיו נכנס, כבר פירשנו שכונתו היתה לשלוח השד במקומו, לפי שמעולם לא חשב לעשות עבירה, ולכן הניח זה באחרונה, כי אף שעלו למטה כדבריהם ז״ל, עכ״ז לעולם לא פגם אפילו במחשבה, ולכן תבא ותקרא חכמה, אין נבון וחכם כמוך. שנתן עצה לפרעה יעשה פרעה וכו׳ (בראשית מא, לד.). ומחשבתו היתה לכלכל את אביו ואת אחיו ברדתם למצרים בגלות, ונעשית מחשבתו ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו וכו׳ (בראשית מז, יב.). ובמדבר רבה פ׳ י״ד מוסיף, הוא לא שמע לה לכך המליכו הב״ה על מצרים כלה והיו כלם נשמעים לדבריו, כד״א את אשר יאמר לכם תעשו (בראשית מא, נה.). כי הנה אז״ל (ברכות ו:), כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. ויוסף היה כן, כדכתיב את האלקים אני ירא (בראשית מב, יח.), לכן נשמעו דבריו שמלו עצמם כמ״ש ז״ל. עוד שם, הוא לא נתן עיניו בה ולא במצריות בעת שמלך וכו׳, אמר הב״ה עלי לשלם שכר אותה העין וכו׳. וזה שעין הרע אינו שולט בזרעו של יוסף (ב״מ פ״ד.). ולפי שהעין אינו ברשותו של אדם, לכן אמר עלי לשלם שכר אותו העין. אך רשב״ג לא נקט אלא אותם שברשותו של אדם כאשר פירשנו.

ולאמת כל מה שאמרנו שכשהצדיקים עומדים בנסיון אז שולח הב״ה אליהם עזרו מקדש ולא קודם, נבאר מ׳ ז״ל בתנחומא פ׳ מקץ, אמר ריב״ל מתוך צרה רווחה, מתוך אפילה אורה, מתוך נבולן של צדיקים רוממותן, וכה״א אם נבלת בהתנשא וכו׳ (משלי ל, לב.). חנניה מישאל ועזריה מתוך נבולן רוממותן, שנאמר כפיתו בסרבליהון ורמו לגו אתון נורא יקידתא (דניאל ג, כא.). ונתרוממו שנאמר באדין מלכא הצלח לשדרך מישך ועבד נגו במדינת בבל (שם ל.). ודניאל הושלך לגוב אריות ונתרומם, שנאמר ודניאל דנא הצלח במלכות דריוש וכו׳ (דניאל ו, כט.). מרדכי כתיב וילבש שק ואפר (אסתר ד, א.). ונתרומם, דכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות (אסתר ח, טו.). ויוסף ענו בכבל רגלו וכו׳ (תהלים קה, יח.). ונתרומם, שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ (בראשית מב, ו.) ע״כ. לא נאריך בקושיות רק נבא לביאורו כי הוא להראות כל מה שאמרנו, שמניח הב״ה את הצדיקים לבא לידי נסיון ובהיותם בעמקי הצרות אז יעזרם ה׳ ויפלטם. וזהו מתוך צרה רווחה, שבהיותם עדין בצרה צץ רפואה פרח. וכן מתוך אפלה אורה, שעין רואה בכל בקר שמשחירים פני רקיע ואז יעלה עמוד השחר. וכן מתוך נבולן של צדיקים רוממותן, שנאמר אם נבלת בהתנשא (משלי ל, לב.), שתהיה ב׳ בהתנשא ב׳ שבשביל, כמו התשחית בחמשה (בראשית יח, כח.). ז״ש אם נבלת בשביל להתנשא. ואם נפשך לומר למה יעשה כה לעבדיו, ז״ש ואם זמות, שתעלה בלבך מחשבת און לומר מה טעם לזה. יד לפה, הלא טוב לך לשתוק, כי מהרה חושה תראה כי זה לטובתן של צדיקים כדי להגדילן ולרוממן. והשתא מפרש להו ופתח במאי דסליק. כנגד נבולן של צדיקים רוממותן, מביא מחנניה מישאל ועזריה דכתיב כפיתו בסרבליהון וכו׳ (דניאל ג, כא.). ואמרי׳ עלה בפ׳ חלק (סנהדרין צב:), תנא דבי ראב״י אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו, שנאמר באדין גובריא אליך כפיתו בסרבליהון וכו׳. ופרש״י אל ישנה, שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתן כשהושלכו לכבשן. אל ישנה שלא יראה מבוהל ומפוחד ע״כ. ולדרכנו נפקא מינה שיבטח בה׳ שיעשה לו נס שמשם יעלה לגדולה, ודניאל נתקיים בו מתוך אפלה אורה, שהושלך לגוב אריות מקום חשך ואפלה, ובבקר השכם הלך דריוש אצלו והוציאו מן האפלה לאורה, וזה גרם דהצליח במלכות דריוש. ומרדכי שהיה בצרה גדולה על גזרת המן משם היתה לו הרוחה, ומרדכי יצא וכו׳ (אסתר ח, טו.). וביוסף היו כלם, כי היה בעמקי הצרות מחמת אשת פוטיפר, ומשם באה לו הרוחה שהמליכו פרעה תחתיו, ומתוך האפלה שהיה בבור חשוך משם באה לו אורה, וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור. ומתוך הנבול שהיה עבד לשר הטבחים נתרומם להיות הוא השליט על הארץ.

ובב״ר פ׳ צ״א. וירא יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מב, א.). כי יש סבר זה הרעב. כי יש שבר זה השבע, כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה (בראשית לט, א.). כי יש שבר ויוסף הוא השליט (בראשית מב, ו.). כי יש שבר ועבדום וענו אותם (בראשית טו, יג.). כי יש שבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם יד.) ע״כ. גם זה המ׳ מורה באצבע על כל אשר אמרנו, וזה כי היה לו לומר וירא יעקב כי יש בר במצרים או כי יש תבואה במצרים. למה נקט תיבת שבר. ועוד כמו שהקשה רש״י ז״ל, והלא לא ראה אלא שמע, לכן פי׳ כי שבר הוא מלתא דמשתמע לתרי אנפי, כי שבר הוא לשון שׁברון בשין ימנית, וגם הוא לשון תקוה, עיני כל אליך ישׂברו (תהלים קמה, טו.). בשין שמאלית, וכ״כ שם בב״ר. אל תהי קורא שבר אלא סבר, שראה באספקלריא שסברו במצרים, ואיזה זה יוסף. כן הוא במאמר הנ״ל, וירא יעקב כי יש שבר זה הרעב, ויהיה מלשון שברון, וגם יש סבר מלשון תקוה זה השבע, ואע״פ שהשבע קדם, דרש תחלה שבר על הרעב לפי שהכתוב בכאן הוא שבר בשין ימנית שפי׳ שברון, ואח״כ יש סבר בשבע, ועוד כי בשביל הרעב עשה הכנה בימי השבע, ויצבור יוסף בר כחול הים וכו׳ (בראשית מא, מט.), ועוד להורות כי מתוך צרה רוחה, שכשראה בחלומו שבע שני הרעב משם צץ רפואה פרח, כי יש שבר זה השבע, שאם לא הוגד לו משבע שני הרעב לא היה מכין צידה בימי השבע. ולמה כן, כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה. ע״ד מ״ש בזהר פ׳ זו, שהוכרח יוסף לירד למצרים כדי להכין טרף לבית אביו ולא יצטרכו ליזון מתחת יד מצרים, וזהו כי יש שבר ויוסף הוא השליט, ועוד כמו שדרשו בב״ר פ׳ פ״ו. ויוסף הורד מצרימה שלט בהון, המד״א וירד מים עד ים (תהלים עב, ח.). והוא שם בפ׳ זו דף קפ״ד א׳. אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטאה עליה עד לא יחות למצרים דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמיתא, יכלי מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל וכו׳. וזאת היתה לישראל בגלותם. כי יש שבר ועבדום וענו אותם, ואח״כ כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שמרוב העינוי ומרוב עבודה נטלו ממונם חלף עבודתם, ונתקיים הבטחתו לא״א ע״ה, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. גם לעתיד יצמיח צדקה ותהלה לישראל מתוך הצרה, וכן כתוב במיכה ז׳. ואני בה׳ אצפה וכו׳ (מיכה ז, ז.). אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה׳ אור לי (שם ח.). דק׳ דפתח בלשון עבר כי נפלתי קמתי, ואח״כ כי אשב ל׳ עתיד, אמנם התחיל בג׳ תקוות הכתובות אצלנו בדרוש לפ׳ בא, ואמר ואני בה׳ אצפה היא תקות הכבוד שכיון שהורגל להושיעני אם לא יעשה כן גם עתה יאמרו העמים מבלתי יכולת ה׳ ח״ו, ולכן אוחילה לאלקי ישעי שגם מדת הדין נותנת להצילנו. ישמעני אלקי כנגד תקות ההבטחה, כי כן נשבע לאבות העולם שעוד כל ימי עולם לא ישבתו ישראל מהיות גוי לפניו כל הימים וישמע צעקתם, ועל זה אמר אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, לומר כי בשאר גליות נגאלנו במהרה, ועתה לא כן לפי שאין תקוה להגאל עוד. כי לא זו הדרך ולא זו העיר רק כי הגאולה העתידה תהיה שלימה שאין אחריה גלות, ולכן כי אשב בחשך, אין ישיבה אלא לשון עכבה, כלומר אף שנתעכב בגלות הזה יותר מהאחרים, מובטחים אנו ה׳ אור לי, לא כשאר גאולות שהיו ע״י ב״ו לכן היו אחריהן גלות, אך הגאולה העתידה באורך נראה אור וזהו ה׳ אור לי. כי ה׳ צורי וגואלי. וישלח לנו איש חכלילי. על אדום אשליך נעלי. בקר ישמע קולי. אמן. בילא״ו.