דרוש כ''ז לפרשת שמיני והפטרה

ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן (ויקרא י, ג).

במדרש (ויקרא רבה פ׳ כ׳.), וימת נדב ואביהוא לפני ה׳ בהקריבם אש זרה לפני ה׳ במדבר סיני (במדבר ג, ד.). אר״מ וכי במדבר סיני מתו, אלא מלמד שמהר סיני נטל איפופוסין (פי׳ גזר דין) שלהם למיתה, משל למלך שהיה משיא בתו ונמצא בשושבינה דבר של שמצה, אמר המלך אם אני הורגו עכשיו אני מערבב שמחת בתי, אלא למחר שמחתי באה והוא טב בשמחתי ולא בשמחת בתי, כך אמר הב״ה אם אני הורגו עכשיו הריני מערבב שמחת בתי, למחר שמחתי באה. בתי זו התורה. הה״ד ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג, יא.). ביום חתונתו זה הר סיני, וביום שמחת לבו זה אהל מועד ע״כ.

יפה השתיקה ומשובחת היא לחכמים ק״ו לטפשים, ועל זה דבר החכם במשלי י׳. ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל (משלי י, יט.). ובסי׳ י״ז כתב גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי יז, כח.). ושני כתובים אלו מכחישין זה את זה, כי תחלה אומר ברוב דברים לא יחדל פשע אך במיעוטם אין פשע, וכן וחושך שפתיו דהיינו מלהרבות דברים. ובסי׳ י״ז כתב גם אויל מחריש דוקא שאינו מדבר כלל, וכן אוטם שפתיו לגמרי. לכן לבא אל הביאור נקדים לפרש מאמרם ז״ל בירושלמי פ״ט דפסחים (דף סז:), תני בר קפרא יפה שתיקה לחכמים ק״ו לטפשים, וכן שלמה אומר גם אויל מחריש חכם יחשב (משלי יז, כח.). ואין צריך לומר חכם מחריש. וגם פה יקשה כי ברישא אמר שהשתיקה יפה יותר לטפשים ובסיפא אין צריך לומר חכם מחריש, מורה שיותר יפה השתיקה לחכמים. וגם בעל עין ישראל הקשה קושיא זו ותירץ כדרכו. ואני בתומי אלך לתרץ עם מאי דאיתא בחולין פרק ו׳ (דף פט.), א״ר יצחק מ״ד האמנם אלם צדק תדברון וכו׳ (תהלים נח, ב.). מה אומנותו של אדם בעה״ז ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה. ת״ל צדק תדברון. יכול יגיס דעתו, ת״ל מישרים תשפטו בני אדם ע״כ. וכבר כתבנו כל זה בס׳ אבות עולם שלנו על משנת שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בן החכמים ע״ש (אבות עולם, פרק א׳ משנה י״ז.) דבר נאה ומתקבל.

ובילקוט פ׳ בהעלותך ע״פ ותדבר מרים וכו׳ (במדבר יב, א.). אמרו רבותינו שני דיקולוגין (פי׳ מליצים אבוקאט״י בלעז) היו עומדים לפני אדרינוס, היה אחד מהם מלמד על הדבור שהוא יפה וא׳ מלמד על השתיקה שהיא יפה, אמר האחד למלך מרי אין טוב מן הדבור, אלולי הדבור היאך הכלות מתקלסות, והיאך היה משא ומתן בעולם, והיאך היו הספינות פורשות בים, מיד א״ל לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיא יפה. מיד בא לדבר, עמד אותו שהיה מלמד על הדבור וסטרו על פיו, א״ל המלך למה סטרת אותו, א״ל מרי אני למדתי מן הדבור על הדבור, וזה בא ללמד משלי על שלו. אמר שלמה לא אמר הב״ה שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחבירו משכיל (משלי י, יט.). וצריך להבין מה זה שאמר אלולי הדבור היאך הכלות מתקלסות והיאך היו הספינות פורשות בים, שנראים דברים שאין להם שחר. אשר על כן בפרשת אלה הדברים צריך לברר וללבן מ׳ ז״ל בויקרא רבה ריש פ׳ ל״ג. וכי תמכרו ממכר לעמיתך (ויקרא כה, יד.). הה״ד מות וחיים ביד לשון (משלי יח, כא.). תרגם עקילס מצטרא מכירין (פי׳ תרווד (כף (הערוך).) וסכין), מות מכאן וחיים מכאן. בר סירא אמר היתה לפניו גחלת ונפח בה ובערה, רקק בה וכיבה. אמר ר׳ ינאי היה לפניו ככר טבול אכלו עד שלא עישרו מות ביד לשון, עישרו ואכלו חיים ביד לשון. א״ר חייא בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים, אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון, עישרה ואכלה חיים ביד לשון. רבן גמליאל אמר לטבי עבדיה פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא, נפק זבן ליה לישן, א״ל פוק זבון לי צדו בישא מן שוקא, נפק זבן ליה לישן, א״ל מהו דין דכד אנא אמר לך צדו טבא את זבן לי לישן וכד אנא אמר לך צדו בישא את זבן לי לישן, א״ל מינא טבתא ומינה בישתא, כד היא טבא לית טב מיניה וכד ביש לית ביש מיניה. רבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררין את הרכים ומניחין את הקשים, אמר להם דעו מה אתם עושים. כשם שאתם בוררין את הרכים ומניחין את הקשים כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר ע״כ. תחלה קשה מה ענין דברים אלו לכי תמכרו ממכר (ויקרא כה, יד.) דמיירי בהונאת ממון כמ״ש רש״י ז״ל, היה לו להביאו על ולא תונו איש את עמיתו (שם יז.). דמיירי בהונאת דברים כמ״ש ג״כ רש״י ז״ל. ועוד למה הביא כל כך משלים דבא׳ מהם סגי, ובפרט דר׳ ינאי ודר׳ חייא ששניהם במעשר דברו. אמנם להבין אמרי בינה מצאתי הון לי בפי׳ הרמב״ם ז״ל פ״א דאבות על משנת שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים וכו׳ וז״ל, ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים. א׳ מצווה בו והיא קריאת התורה ולימודה וזו היא מצות עשה מחוייבת ודברת בם (דברים ו, ז.). והיא שקולה כנגד כל המצות. והשני הוא הדבור הנאסר ונזהר כעדות שקר ודבור שקר והרכילות והקללה וכן נבלות הפה ולשון הרע. והשלישי הוא הדבור הנמאס שאין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה כרוב ספורי ההמון במה שהיה, ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה, ומזה החלק ג״כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות. והד׳ הוא הנאהב והוא הדבור בשבח מעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות, וכן לשבח החשובים במעלותם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם. והה׳ הוא המותר והוא הדבור מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, והוא מותר אין אהבה בו ולא מיאוס אבל אם ירצה ידבר בו או לא ידבר בו. ע״ש (כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע. וסבת זה שרוב הדברים תוספת מותר וחטא כמו שאבאר עתה, כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים, שאי אפשר שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאומרו, וממופתי החכמים מיעוט הדברים, וממופתי הסכלים רוב הדברים, שנאמר וקול כסיל ברוב דברים. וכבר אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס, אמרו (קדושין עא:) מיחסותא דבבל שתיקותא. ואמר בספר המדות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאמרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער, ונאמר לו מה סבת רב שתיקותך, ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לד׳ חלקים: החלק הראשון, הוא כולו נזק מבלתי תועלת, כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה. והחלק הב׳ יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר, כשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת שלא ידברו בזה החלק גם-כן. והחלק הג׳ דברים שאין תועלת בהם ולא נזק כרוב דברי ההמון, איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר, אמר הדברים בזה גם כן מותר אין תועלת בהם. והחלק הד׳ דברים שכולם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלויים בהם ובהם ימשך מציאותו, ובזה צריך לדבר, אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם, אם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם, ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם, ואמרו בעל המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וזאת החכמה שצריך ללמדה, ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים. א׳ מצוה בו. ב׳ נזהר ממנו. ג׳ נמאס. ד׳ אהוב. ה׳ מותר. החלק הראשון הוא המצוה בו, והוא קריאת התורה ולימודה, וקריאת תלמודה וזו היא מצות עשה מחוייבת, שנאמר ודברת בם. והיא שקולה כנגד כל המצות. וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו. החלק השני הוא הדבור הנאסר ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבור שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע. והחלק השלישי הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני, ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה, והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור, ונאמר על רב, תלמידו של רבי חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו, ומזה החלק ג״כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות. והחלק הד׳ הוא הנאהב והוא הדבור בשבח מעלות השכליות או מעלות המידות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד, להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם, וכן לשבח החשובים ולהודות במעלותם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם. ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם, וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ. והחלק הה׳ הוא המותר, והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו, והוא מותר אין אהבה בו ולא מיאוס, אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה, ואם ירצה לא ידבר. ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו, והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים, אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנה לגמרי, אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו, כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם, ועל זה הענין כוון באמרו ולא המדרש הוא עקר אלא המעשה. באמרו וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם, דרוש ולך נאה לדרוש. ואמר הנביא רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה. והענין האחר הוא הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים, לא שיהיה הענין בהיפך, והוא אמרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו. ואמנם בארתי זה אע״פ שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה, וירצה אדם לשיר שיר ערבי, אפילו ענין השיר ההואש שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס, וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה בו, אבל מצד עניינו שאם יהיה ענין השיר ההוא מעלה יתחייב לאמרו באיזה לשון שיהיה, ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו באיזה לשון שיהיה, ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו [באיזה לשון שיהיה]. גם יש לי בזה תוספת, כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה, והוא פחיתות, והוא מחלק הדיבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפרק הרביעי, ויהיה א׳ משני הפיוטים עברי והא׳ ערבי או לעז, יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה, למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא, שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור, ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר, שבני אדם בו בעורון גדול, והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד, וכל שכן במה שאמרו חכמים שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום, ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו, ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו, ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו היה המגונה חסר, כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא יעשה, כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו, ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת, שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו ג׳ לשון הרע הורגתן. האומרו, השומעו, ושאומרים עליו. ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי באור, אמר שלמה בזה הענין, כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי באור, מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו, ושהוא לא כוון זה ואמנם כוון ענין אחר, כמו שאמר כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכבר שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול, וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא, ואמר לו כלך מלשון הרע, כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון, שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו, ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו, וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע. ולשון המשנה לא נחתם גזר דין על אבותינו אלא על לשון הרע. רצה לומר ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ. ואמרו ע״ה ומה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו, מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה. ולשון התוספתא על ג׳ דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים גלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם. ואמרו בגמרא בעבודת כוכבים בא לשון הגדולה, והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. ובחטא גלוי עריות בא גם כן לשון הגדולה, והוא אמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. ובחטא שפיכות דמים בא ג״כ לשון הגדולה, והוא אמרו גדול עוני מנשוא. אבל בלשון הרע בא לשון גדולות, ר״ל שהיא שקולה כנגד שלשתם, והוא אמרו לשון מדברת גדולות. ודברו בחטא הזה המעורר הרבה מאד, וסוף מה שנאמר כל המספר לשון הרע כפר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אע״פ שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכלתו וישים כונתו לשתוק, רצה לומר מזה החלק מן הדבור.) שהאריך.

ואלה איפוא הם דברי המשורר במזמור ל״ט. אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני (תהלים לט, ב.). זהו כנגד הנזהר, וזהו אשמרה דרכי, שכן הלשון הרע נק׳ דרך, כמ״ש בב״ר פ׳ ע׳. שכן כתוב וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיה ט, ב.). ואמר דרכי לשון רבים, לפי שלשון הרע שקול כנגד ע״א ג״ע ש״ד, שבכלם כתוב דרך ע״ש בב״ר (רבנן פתרין לה בכל ענינא, אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, מעבודת כוכבים, מגלוי עריות, משפיכות דמים, מלשון הרע. אין דרך אלא עבודת כוכבים, כמה דאת אמר, הנשבעים באשמת שמרון ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע (עמוס ח, יד). ואין דרך אלא גלוי עריות, שנאמר כן דרך אשה מנאפת וגו׳ (משלי ל, כ). ואין דרך אלא שפיכות דמים, שנאמר בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם וגו׳ (משלי א, טו). ואין דרך אלא לשון הרע, שנאמר וישמע יעקב את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב (בראשית לא, א).). אשמרה לפי מחסום, כנגד הנמאס אשר אין בו תועלת, שעל זה נק׳ שיחה בטילה, וזהו בעוד רשע לנגדי, כי בחברת הרשעים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ גורם לאדם לדבר דברים בטלים. אך לא לעולם השתיקה יפה, שהרי נאלמתי דומיה החשיתי מטוב (תהלים לט, ג.), כשאני יושב ודומם איני משבח המדות המעולות ואיני מגנה הרעות, וזהו החשיתי מטוב, ואין טוב אלא תורה (אבות ו, ד.). וכאבי נעכר. דאיתא בברכות פ״א (דף ה.), כל מי שאינו עוסק בתורה באים עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו. ובזה אם אשתוק לא אדבר בדבור הנאהב. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש הוא המצווה בעסק התורה, הלא כה דברי כאש (ירמיה כג, כט.). דברתי בלשוני כנגד המותר.

ככל הדברים האלה באו במאמרם ז״ל הנז׳, משום שהוקשה לו בכתוב וכי תמכרו ממכר (ויקרא כה, יד.). שהוא יתור לשון, שהיה לו לומר בקצור וכי תמכור לעמיתך, ועוד קשה דנראה באמרו לעמיתך שאינו מוזהר על ההונאה רק בעמיתו ואינו כן, שהרי אמרו רז״ל שאפי׳ בגוי שהוא כבוש תחת ידו אסור לבא עליו בעקיפין מפני חלול ה׳ (בבא קמא קיג:). לכן הביא פ׳ מות וחיים ביד לשון (משלי יח, כא.). שגם בו יקשה מאי ביד לשון. ותרגם עקילס מצטרא מכירין. דהיינו תרווד וסכין, כלפי מ״ש בויקרא רבה פ׳ ל״ה. הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים, א״ל הב״ה אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם נצולים מן הסייף, ואם לאו סוף שהוא הורג אתכם, תני רשב״י הככר והמקל וכו׳. כי הסייף הוא הסכין להרוג מי שאינו עוסק בתורה ואינו שומר פיו מלשון הרע ומדבור רע, והתרווד בו אוכל אדם תבשילו בזכות התורה שעוסק בה. ואחרי שהקדים מעלת הדבור שמצידו החיים והמות. התחיל לפרש חמשת החלקים הנ״ל, ולפי שהכתוב הקדים מות לחיים, גם בעל המ׳ הקדים הנזהר, והוא מ״ש בן סירא היתה לפניו גחלת וכו׳. כי כתוב חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ, ד.). שפי׳ ז״ל שאעפ״י שנראים כבויים אינו כן כי עדיין אש בוער בתוכם (מדרש שוחר טוב תהלים ק״כ. הרותם הזה מי שמדליקו גחליו אינם כבות, ומעשה היה בב׳ בני אדם שבאים במדבר וישבו תחת רותם א׳ לקטו עצים מרותם ובשלו להם מה שיאכלו, ואכלו והלכו להם, לאחר שנה באו למדבר באותו מקום הרותם ומצאו אפר ממה שהדליקו, אמרו הרי י״ב חדש יש לנו משעברנו ואכלנו במקום הזה, מששו באפר והלכו עליו ונכוו רגליהם מן הגחלים שתחת האפר לפי שאין נכבות. לכך נמשל לשון הרע כגחלי רתמים, שנאמר חצי גבור שנונים וגו׳. וכן הרשע הזה הורג בני אדם בלשון כשם שהחץ הזה אינו יודע בו עד שהגיע אליו, כך לשון הרע אינו יודע בו עד שחיציו של אדם רשע באין פתאום ואין אדם יודע עד שהן מוציאים אותה מלה להריגה או לאיסורין, לפי שאדם הזה נתון במקומו וכותבין עליו להיכן שהוא והורגין אותו, לכך נאמר חצי גבור שנונים. וכן משה אמר לישראל לא תירא מפחד לילה (תהלים צ״א).), וכן האומר לה״ר בקרבו ישים ארבו. אך השומעו אם נפח בה, דהיינו שמוסיף עליו לספר בגנות חבירו לאמר לאחרים הרי זה הורג שלשה. רקק בה שאינו עושה חשבון ממנו אז מכבה אותו וחיים ביד לשון. והחלק שכנגדו הוא המצוה, ועל זה א״ר ינאי היה לפניו ככר טבול, שכן התורה נק׳ לחם, לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה.). עישרו ואכלו, דהיינו שעוסק בתורה לשמה, שזהו תקון הנפש בתורה, כמעשר שמתקן התבואה, וכמ״ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות ג, ט.). חיים ביד לשון. אכלו עד שלא עישרו, שאינו לומד לשמה אלא להתיהר וכיוצא מות ביד לשון. שכן אמרו (תנחומא פ׳ עקב.), הלומד תורה ואינו מקיימה נוח לו שנהפכה שליתו על פניו. א״ר חייא בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים, זה מדבר בדבור הנאהב לשבח המדות המעולות ולגנות הפחותות, והוא כתאינים הטובות הרעות כמ״ש בירמיה כ״ד. שגם באלה אכלה עד שלא עישרה, שאינו מתקן עצמו בשמעו שחבירו עושה טוב והוא אינו הולך בדרכיו, הרי זה מות ביד לשון, ולהפך כשמתקן עצמו ומשבח לחבירו ומגנה הרשעים אז חיים ביד לשון. והחלק שכנגדו הוא הדבור הנמאס, שמדבר תועה על הצדיקים ומשבח את הרשעים, והוא מ״ש ר״ג לטבי עבדו זבון לי צדו טבא מן שוקא. כי המדברים בחוצות ובשוקים שומעים חרפת רבים ומספרים שיחה בטלה או לפעמים מוכיחים החוטאים ומורים להם הדרך הטובה. וז״ש מינה טבתא ומינה בישתא. וכנגד המותר הביא מעשה שעשה רבי סעודה לתלמידיו, שכן מותר לאדם לדבר בצרכי הגוף כאכילה ושתייה ודומיהם, וצוה אותם שיהיה לשונם רך אלו לאלו, כי מענה רך ישיב חימה (משלי טו, א.). וכל אלה הדברים למדנו מהכתוב וכי תמכרו ממכר. דהיינו דבר הראוי לימכר, ואהוב את עמיתך כנפשך, שבזה לא תונו איש את אחיו, דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת לא.). 

ובזה נבין מ׳ הילקוט שהיו לפני אדרינוס שני מליצים, ולפי שאלו לא היו מישראל לכן לא זכרו התורה, רק אותו שמשבח הדבור היה אומר אלולי הדבור האיך הכלות מתקלסות, כי אין לך ג״ח יותר מזה, וכבר אז״ל (ברכות ו:), כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר וכו׳. ואף שאלו היו מא״ה גם הם עוסקים בזה לשמח חתן וכלה, והוא הדבור המצווה, כי גם הם מצווים ועומדים לגמול חסד עם חבריהם. וכנגד המותר אמר היאך היה משא ומתן בעולם, כי לכן הוצרך הדבור לישא וליתן עם חביריו, כי האדם מדיני בטבע (מורה נבוכים חלק ג׳ פרק כז.), ולא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח.). וכנגד הנאהב אמר היאך הספינות פורשות בים, לפי שבספינות יש כמה אנשים המספרים בשבח הטובים ומגנים את הרעים. שכן יורדי הים באניות רובן חסידים, כמ״ש (קדושין פב.), הספנין רובן חסידים. לפי שהמה ראו מעשה ה׳ (יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים (תהלים קז, כג). המה ראו מעשי ה׳ ונפלאותיו במצולה (שם כד).). ולכן הליץ טוב על ג׳ חלקי הדבור הטובים, לאפוקי הנזהר והנמאס כי צריך להתרחק מהם. ובבא המליץ על השתיקה לדבר סטרו על פיו, כלומר למה ברא הב״ה פה לאדם לא לדבר, ואם השתיקה טובה למה לא ישום אלם את כל מין האנושי, אלא ודאי שהדבור טוב כשהוא בחלקים היפים, אך בשנים האחרים השתיקה יפה מהדבור. 

ובזה נבא לביאור ההפטרה השייכה לסדר זה, והיא בשמואל ב׳ ו׳. ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף (שמואל ב׳ ו, א.). ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות יושב הכרובים עליו וכו׳ (שם ב.). וקשה מאי עוד, דהיכן מצינו שאסף דוד את ישראל שיאמר בזה עוד, ורש״י ז״ל פי׳ לפי שנאספו עליו כשהמליכוהו בחברון, וזו היתה אסיפה שנייה ולכך נאמר ויוסף. וכן פי׳ הרד״ק ז״ל. אך קשה שאז באו מעצמם לא שאספם דוד, שכן כתוב שם בשמואל ב׳ ה׳. ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה (שמואל ב׳ ה, א.). עוד קשה אומרו שלשים אלף. שהרי בד״ה א׳ י״ג כתוב ויקהל דוד את כל ישראל להביא את ארון האלקים מקרית יערים (דה״א יג, ה.). ולא נזכר שם מנין כלל, ובילקוט מלכים כתוב ר׳ ברכיה בשם ר׳ אבא בר כהנא תשעים אלף זקנים מנה דוד באותו היום, הה״ד בחור כל בחור את בחור. וא״כ למה לא מנה הכתוב אלא שלשים אלף. אמר עוד ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלקים (שמואל ב׳ ו, ב.). וקשה שהיה לו לומר לבעלי יהודה ששם הלכו, להעלות משם את ארון האלקים. וכ״כ שם בד״ה א׳, ויעל דוד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים אשר ליהודה להעלות משם את ארון האלקים (דה״א יג, ו.). וכבר הרגישו המפרשים בזה ופירשו מה שפירשו. אמנם איתא במדבר רבה פ׳ ד׳ ז״ל, כתוב א׳ אומר ויעל דוד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים אשר ליהודה. וכתוב א׳ אומר ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה וגו׳. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, כל ישראל הלכו לבעלתה שהיא קרית יערים, והמתינו שם הארון עד שיביאוהו מן הגבעה, אבל דוד והזקנים קמו מבעלי יהודה היא בעלתה היא קרית יערים, הלכו נגד הארון לגבעה להביאו מן הגבעה לקרית יערים, ומשם יעלוהו כל ישראל עמם עד ירושלים ע״כ. בזה מובן הכתוב ויסף עוד דוד, דהיינו שתחלה אסף כל ישראל לילך לקרית יערים, ואחר שהיו שם בחר הזקנים לילך לקראת הארון להביאו לקרית יערים, וזהו ויוסף עוד על מה שכבר אסף לכל ישראל, עתה הוסיף עוד לאסוף צ׳ אלף זקנים. והטעם שהזכיר כאן האסיפה הזאת השנית מה שלא הזכיר בדברי הימים, כדי לכתוב אחריה וירכיבו את ארון האלקים אל עגלה חדשה וכל הענין, מה שלא כתב כן בדברי הימים כדי שלא להזכיר גנותו של דוד שלא שמר הכתוב בכתף ישאו (במדבר ז, ט.). כמו שנזכיר שכן דרך הספר ההוא להעלים כל דבר שיש בו שמץ גנאי לדוד, כנז׳ שם בפי׳ רש״י בכמה מקומות (דה״א יא, ה. דה״א כ, ד.), ומה שלא הזכיר בפירוש רק שלשים אלף, אף שעם שני הרבויים את כל הם צ׳ אלף כדלעיל. הטעם נלע״ד לפי שכתוב בשמואל א׳ ד׳ וילחמו פלשתים וינגף ישראל ויפול מישראל שלשים אלף רגלי (שמואל א׳ ד, י.). וארון אלקים נלקח וכו׳ (שם יא.). ולפיכך כשבא דהע״ה להחזיר ארון הקדש למקומה בחר שלשים אלף בחור כנגד הל׳ אלף שנהרגו בשביית הארון. ולפי שתוספת מרובה על העיקר הוסיף עליהם כהנה וכהנה, דהיינו ס׳ אלף מלבד הל׳ הנזכרים בכתוב.

עוד שם במדבר רבה פ׳ ד׳. אמרו רבותינו שני דברים היו קדושים וגדולים וכסבורין בני אדם שהם קשים, וכדי שלא להוציא לעז עליהם כתב בהן דבר גדול של שבח וברכה, ואלו הן קטרת וארון. שלא יאמר אדם קשה הוא הקטורת על ידו מתו נדב ואביהוא, לפיכך כתב הב״ה מעלה גדולה בקטורת שניצולו ישראל על ידו, שנאמר וירץ אל תוך הקהל וכו׳ (במדבר יז, יב.). ארון שלא יאמר אדם קשה הוא הארון, הכה בפלשתים, הרג באנשי בית שמש, הרג לעוזא, לכך כתוב בו ברכה, שנאמר ויברך ה׳ את עובד אדום ואת כל ביתו (שמואל ב׳ ו, יא.). ללמדך שאין קטרת וארון הורגין אלא עונות הורגין ע״כ. ובזה יפה נפגשו הפטרה הזאת עם הפ׳ שכתוב בה מיתת בני אהרן ע״י הקטרת, ובהפט׳ מיתת עוזא ע״י הארון. וז״ש להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא שם (שם ב.). שקראו שמו ארון האלקים על הדין שנעשה בעבורו, שלכן היו אומרים קשה הוא הארון. אך האמת כן הוא שם צבאות יושב הכרובים, שהוא מדת רחמים עליו כי הוא מתנהג בחסידות והחטא הוא הממית. וירכיבו את ארון האלקים אל עגלה חדשה וכו׳ (שם ג.). הנה בדרוש לפ׳ בראשית למעלת הצדיקים פירשנו הטעם למה דוד עשה כן ולא הביאו בכתף ע״ש (חלק א׳, דרוש ב׳ למעלת הצדיקים המקיימים את העולם.) דברים מתוקים מדבש. ועתה נוסיף עוד כי הנה כששלחו פלשתים את הארון כתוב בשמואל א׳ ו׳. ועתה קחו ועשו עגלה חדשה אחת ושתי פרות עלות וכו׳ (שמואל א׳ ו, ז.). ולקחתם את ארון ה׳ ונתתם אותו אל העגלה וכו׳ (שם ח.). וישימו את ארון ה׳ אל העגלה (שם יא.). וישרנה הפרות בדרך (שם יב.). ופרש״י ז״ל הרי תיבה זו אנדרוגינוס, מלמד שאף הולדות היו אומרים שירה ע״כ. ולי הצעיר נלע״ד עם מ״ש בזהר פ׳ חיי שרה דף קכ״ג א׳. מזמור שירו לה׳ שיר חדש וכו׳ (תהלים צח, א.). האי קרא פרות אמרוה, כמה דכתיב וישרנה הפרות וכו׳. ושם עמוד ב׳. מזמור דרוח קודשא זמין לזמרא ליה לזמנא דיוקים קודשא בריך הוא לישראל מעפרא כדין איהו חדש, דהא שירתא כהאי לא איתמר מיומא דאתברי עלמא. והוא חדש לשון זכר לפי מה שחכמים הגידו (שמות רבה פ׳ כ״ג.), כי כל השירות היו לשון נקבה לפי שהיו הגאולות שעברו כנקבה שטוענת ויולדת וכן היה אחריהן גלות, אך הגאולה העתידה אין אחריה גלות, ולכן אמר שיר חדש לשון זכר. ז״ש וישרנה הפרות, שאומרות שירה של זכר, דהיינו שירו לה׳ שיר חדש. כנגד הגאולה העתידה. ולכן לא אמר ותשרנה ודוק. ועל כל אלה חשב דוד שטוב להרכיב הארון על עגלה חדשה כיון שע״י זה נתקדש שמו ית׳ ברבים בבואן משדה פלשתים שהפרות אמרו שירה, וז״ש אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות וכו׳. שע״י זה נודע ששמו ית׳ עשה נסים ונתקדש שמו ברבים. אך טעות אחרת היתה כאן, ועוזא ואחיו בני אבינדב נוהגים את העגלה החדשה (שמואל ב׳ ו, ג.). מה שלא היה כן בבואו משדה פלשתים שהיה הולך מעצמו ולכן מת עוזא. וחזר ואמר וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלקים (שם ד.). איתא שם במדבר רבה פ׳ ד׳. מהו שאמר הכתוב וישאוהו וגו׳, מה נשאו עמו ארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלקי ישראל שעליו ס״ת מונח ע״כ. ואפשר שלא רצה הכתוב להזכירו בפרטות להדיא לפי שהיה מפלשתים הערלים. ויבאו עד גורן נכון וכו׳ (שם ו.). ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳ פרץ בעוזא (שם ח.). עיין בדרוש שלנו הנז׳ ותמצא שם פי׳ הפסוקים האלה בדרך ישר אשר דרכנו בה. ולענין זה נבאר מ״ש בשמואל א׳ ו׳. ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳ וכו׳ (שם יט.). ופרש״י ז״ל שם וישמחו לראות, היו מסתכלין איך הוא בא לבדו, ומשמחתם נהגו בו קלות ראש ולא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד ע״כ. ומהיכן למד זה. אך נלע״ד שבכל הענין ההוא כתיב ארון ה׳, ובפ׳ זה אומר וישאו את עיניהם ויראו את הארון. לכן למד רש״י ז״ל שלא ראוהו באימה ויראה כמו שראוי לארון ה׳ רק כארון דעלמא. ולכן ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳. והם לא חשבוהו לכך רק ארון סתם. וזה ע״ד מ״ש בפ׳ במה מדליקין (שבת לב.), בעון שני דברים עמי הארץ מתים על שקורין לארון הקדש ארנא ולבית הכנסת בית עם. ופרש״י ארנא כך היו קורין מגדלות שלהן ע״כ.

נחזור אל הענין כי בפעם השנית הלך דוד להביא את ארון הקדש לירושלם, ואז הביאוהו בכתף ככתוב בד״ה א׳ ט״ו. וישאו בני הלויים את ארון האלקים כאשר צוה משה וכו׳ (דה״א טו, טו.). ע״ש. וכאן כתוב ויעל את ארון האלקים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה (שמואל ב׳ ו, יב.). כי לא אירע שום תקלה כבראשונה. ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה׳ ודוד חגור אפוד בד (שם יד.). אמר שני פעמים ודוד להורות כי לכבוד ארון ה׳ לא היה מחשיב עצמו למלך רק כהדיוט, ובד״ה שם כתוב ודוד מכורבל במעיל בוץ וכל הלוים הנושאים את הארון והמשוררים (דה״א טו, כז.). ופרש״י כי לפי שהיה דוד משורר כמו הלוים לבש גם הוא לבושיהם. וכ״כ במדבר רבה פ׳ ד׳. בא וראה כמה ביזה דוד עצמו לכבודו של הב״ה, היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו, לאו אלא לבש כלים נאים לכבוד הארון וכו׳. דהיינו שהיה מעוטף במעיל בוץ. ודוד וכל ישראל מעלים את ארון ה׳ (שם כח.). השוה אותו לישראל שלא גבה לבו כלל רק הנה הוא מחשיב עצמו כא׳ העם, כי אין גדולה וכבוד לפני ה׳. והיה ארון ה׳ בא עיר דוד (שמואל ב׳ ו, טז.). אין והיה אלא לשון שמחה (בראשית רבה פ׳ מ״ב.), כי כלם שמחו לראות שארון הקדש בא כמו מעצמו, שהרי הוא נושא את נושאיו, ולכן לא אמר באה ל׳ נקבה, כי אעפ״י שישב בשדה פלשתים לא תשש כחו כנקבה רק עוז התאזר כזכר, ועיקר השמחה כי בראשונה נק׳ ארון האלקים לפי שעשה דין בעוזא, וימת שם עם ארון האלקים (שמואל ב׳ ו, ז.). אך עתה נק׳ ארון ה׳, שלכן שמחו לקראתו שבא במדת הרחמים. ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון (שם טז.), קראה כאן בת שאול להורות צניעותה שלא יצתה מדלתי ביתה החוצה, כי היא בת שאול שהיה צנוע הרבה, כאשר חכמים הגידו בברכות פ״ט (דף סב:) ע״ש (ואמר להרגך ותחס עליך (שמואל א׳ כד, י). ואמר ואמרתי מיבעי ליה, ותחס וחסתי מיבעי ליה. אמר רבי אלעזר אמר לו דוד לשאול, מן התורה בן הריגה אתה שהרי רודף אתה, והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך, ומאי היא דכתיב ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו (שמואל א כד, ד). תנא גדר לפנים מן גדר ומערה לפנים ממערה. להסך, אמר ר׳ אלעזר מלמד שסכך עצמו כסוכה.). ולכן נשקפה בעד החלון, וכל השקפה לרעה (שמות רבה פ׳ מ״א.), לפי שבראותה את דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳ לא שמה לבה כי אין חכמה ואין תבונה וגדולה לנגד ה׳ (משלי כא, ל.), ועכ״ז ותבז לו בלבה. ולא אמר ותבז אותו כי אפשר שברמיזה קרצה בעיניה וכדומה, להורות על מה שבלבה בזתה אותו ולא דברה כלום. ויביאו את ארון ה׳ וכו׳ (שמואל ב׳ ו, יז.). ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים ויברך את העם בשם ה׳ צבאות (שם יח.). שבירך לכל ישראל ובזה נכללו גם כל בני ביתו. ואחרי ככלות הכל וישב דוד לברך את ביתו (שם כ.), כי שב לברכם בפרטות אחרי שכלל אותם בברכת ישראל. ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד, חזר וקראה בת שאול לגנאי כי בפעם הזאת לא שמרה צניעותה להיותה בת שאול רק ותצא החוצה, וכן איתא שם במדבר רבה, לא הניחתו ליכנס לתוך הבית אלא יצאה לחוץ והיתה מקפחתו בדברים ע״כ. וזהו שבתחלה כתיב ותרא את המלך דוד (שם טז.), שראתה אותו כמלך והרע לה שמבזה מלכותו. ועתה לא כן רק לקראת דוד ולא כמלך, ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים, אמרה ב״פ היום כלפי שני דברים שעשה, הא׳ שהיה מפזז ומכרכר. והשני שלבש מעיל בוץ, וגם אמרו שם במדבר רבה שהיה מגביה בגדיו כדי שיהא קל ברגליו, וזהו הכפל כהגלות נגלות שני גלויים.

עוד שם, אמרה לו היום נגלה כבודו של בית אבא שכלם היו צנועים וקדושים, ואתה עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים, כיון שגמרה דבריה אמר לה וכי לפני מלך ב״ו שחקתי. לפני מלך מ״ה שחקתי. אמר לה אביך היה מלך על ישראל בלבד, אני נגיד על ישראל ויהודה, הה״ד על עם ה׳ (שמואל ב׳ ו, כא.), זה שבט יהודה. על ישראל אלו שאר שבטים ע״כ. וקשה אדרבא היא הנותנת שלהיותו מלך על ישראל ויהודה היה ראוי יותר לילך בגדולות. אמנם בסנהדרין פ״ב (דף יט.), תנן מלך לא דן ולא דנין אותו. א״ר יוסף ל״ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו, דכתיב בית דוד דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב.). ואי לא דיינינן להו אינהו היכי דייני, והכתיב התקוששו וקושו (צפניה ב, א.). לכן אמר דוד למיכל לפני ה׳, שאע״פ שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קדושין לב:), עכ״ז לפני ה׳ שהוא ממליך מלכים אין צריך להחזיק בגדולה. וכ״ש אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותו נגיד על עם ה׳ (שמואל ב׳ ו, כא.), זה יהודה שבית המקדש בחלקו. ועל כל ישראל. ובית דוד צריך שישבו בשפלות יותר ממלכי ישראל, שלכן דיינינן להו ולא למלכי ישראל. וכלפי שאמרה מיכל לעיני אמהות עבדיו, א״ל ונקלותי עוד מזאת (שם כב.), כלומר אם אשמע לדבריך אהיה נקלה יותר, ולכן לא אשמע לך והייתי שפל בעיני. וזה גורם ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, שפירשו שם במדרש רבה (במדבר רבה פ׳ ד׳.), אמר לה אותן בנות ישראל אינן אמהות אלא אימהות, לואי יהא לי חלק עמהן לעתיד לבא. וזה יובן עם מ״ש ביומא פרק ח׳ (דף עז.), כן יתן לידידו שנא (תהלים קכז, ב.). א״ר יצחק אלו נשותיהן של ת״ח שמנדדות שינה מעיניהן בעה״ז וזוכות לחיי העה״ב. כן אנכי עמדי שאני מרבה בכבוד שמים יהא חלקי עמהן לעה״ב. ונענשה שכן כתוב ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה (שמואל ב׳ ו, כג.). ואמרו שם במדרש (במדבר רבה פ׳ ד׳), הא ביום מותה היה לה. כי רצה הב״ה להענישה במדת רחמים, שאם היתה הרה ללדת קודם הגיע זמן פקודתה היתה מתה, שהיה נזכר עונה להתפש, ולכן לא נתן לה ולד עד הגיע יום מותה שאז נשלמו מדת ימיה לפי שהיתה צדקת, שכן אמרו (עירובין צו.), שהיתה מנחת תפילין. ונלע״ד לומר פרפרת נאה כי ר״ת מיכ״ל, מ׳חופתו י׳שיש כ׳גבור ל׳רוץ, דהיינו מ״ש שאול לדוד אין חפץ למלך במוהר כי אם במאה ערלות פלשתים (שמואל א׳ יח, כה.). והוא הביא לו מאתים. ועוד יובן עם מ״ש במדרש שמואל פ׳ כ״ב. כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה אמרו, כתוב בתורה כי יקח איש אשה חדשה וגו׳ (דברים כד, ה.). הרי שעה שנקפוץ על דוד ונאבדנו מן העולם, והם אינם יודעים שדוד חכם ודורש, בד״א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ע״כ. ומ״ש וכלה מחופתה, כי מה לנשים במלחמה, אפשר שהכונה שבצאת החתן מחדרו לצאת למלחמה תצא הכלה מחופתה כי ערבה כל שמחה. ועוד נקט לשון הכתוב ביואל ב׳. יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה (יואל ב, טז.). ושם אתי שפיר כי יתאוננו על הארבה שיאכל יגיעם וימותו ברעב, ויובן עם מ״ש בס׳ אלון בכות שלנו ל״ו א׳ ע״פ נשים בציון ענו (איכה ה, יא.). בההוא עובדא דבעל ולא מצא דם (כתובות י:), והכיר ר׳ שהיה בשביל הרעב ע״ש. ז״ש כי כיון שבשביל הארבה יבא הרעב זה יגרום יצא חתן מחדרו ללכת לב״ד לקבול על אשה, דגם האשה תצא מחופתה בעבור הקול ההוא. והתנא כדי להביא ראיה שבמלחמת מצוה הכל יוצאין, הביא פ׳ זה של יואל ב׳ אע״פ שלא שייך כלו לענין זה. הרי שבמיכל ניסה דוד לצאת מחופתו, ולכן רמוז בשמה מ׳חופתו י׳שיש כ׳גבור ל׳רוץ ודוק. הרי שהיה טוב למיכל ששתקה ולא דברה כשיצתה לקראת דוד שזה גרם לה מיתה. לא כן אהרן הכהן שכתוב בו ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן (ויקרא י, ג.).

וכתוב על זה בתורת כהנים פ׳ שמיני, היה אהרן עומד ותוהא, אומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגיעתני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו, הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך צידק עליו את הדין ושתק, שנאמר וידום אהרן. ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין. אברהם צידק עליו את הדין, שנאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.). יעקב צידק עליו את הדין, שנאמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך (בראשית לב, יא.). דוד צידק עליו את הדין, שנאמר הבאישו נמקו חבורותי מפני אולתי (תהלים לח, ו.). ע״כ. והקושיות במ׳ זה רבו כמו רבו, תחלה מהו תמיהתו של אהרן, והלא בחטאם מתו נדב ואביהוא כמו שהגיד הכתוב ויקריבו לפני ה׳ אש זרה (ויקרא י, א.). ותצא אש וכו׳ (שם ב.). ועוד אם בחטאם מתו מהו שאמר משה מסיני נאמר לי וכו׳. ועוד בשלמא באהרן שייך צידוק הדין במיתת בניו, אך באברהם ויעקב מה צידוק הדין שייך בהם. וגם בדוד צריך להבין על מה מדבר. אמנם איתא שם בת״כ, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד אהרן ומצטער, אמר יודע אני שכעס עלי המקום, בשבילי לא ירדה שכינה לישראל, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, לכך נאמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד (ויקרא ט, כג.). ותצא אש מלפני ה׳ (שם כד.). כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים פתחו פיהם ואמרו שירה, ועל אותה שעה הוא אומר רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה (תהלים לג, א.). באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא, וי״א מסיני נטלו להם שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, הם באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא, עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל, אמר הב״ה נראה מי קובר את מי, הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל ע״כ. וגם במ׳ זה יקשה מ״ש באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא, דלמה דוקא באותה שעה. ועוד כמו זר נחשבו דברים אלו לשני צדיקים כמותם שיאמרו שני זקנים הללו מתים, וכ״ש לפי מ״ש בפ״ז דסנהדרין (דף נב.), וכבר היו משה ואהרן מהלכים בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, א״ל נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור וכו׳. שנראה שהיו מתאוים למיתת אהרן ומשה. אמנם בקהלת רבתי (קהלת רבה פ׳ ד׳.) איתא, טובים השנים (קהלת ד, ט.). זה משה ואהרן. מן האחד, זה לעצמו וזה לעצמו, את מוצא כשבא משה ובירך לישראל לא שרתה שכינה על ידו, וכשבאו שניהם ובירכו את ישראל מיד שרתה שכינה על ידיהם. והוא מ״ש בת״כ שעל ידי אהרן לבדו לא שרתה שכינה, אך כשנכנס משה עמו ובקשו שניהם רחמים ירדה שכינה לישראל. ועוד ראו נדב ואביהוא בהר סיני שצוה הב״ה, ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים וכו׳ (שמות יט, כד.). וממה שלא אמר ועליתם אתה ואהרן למדו רז״ל, וכן פי׳ רש״י ז״ל, אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמם. וכתוב במכילתא פ׳ יתרו שאלו הכהנים היו נדב ואביהוא. לכן כיון שראו שטובים השנים מן הא׳, התחילו אומרים עוד שני זקנים הללו מתים, שאין א׳ מהם כדאי לעצמו ואנו שנינו יחד ננהיג את הצבור ותשרה שכינה על ידינו, ולכן נאמר רננו צדיקים בה׳ על כל ישראל, לישרים נאוה תהלה אלו משה ואהרן שניהם יחד, שבהיותם כל א׳ לעצמו לא ירדה שכינה. ובאותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא, שבראותם שטובים השנים מן הא׳ אמרו אימתי ימותו שני זקנים הללו, א״ל הב״ה נראה מי קובר את מי, וימותו לפני ה׳. וי״א מסיני וכו׳. כמו שאמרנו שראו שמשה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו, והם שניהם מחיצה לעצמם, ולכן אמרו עוד שני זקנים הללו מתים וכו׳ וקפצה עליהם פורענות. ולא רצה הב״ה להמיתם בעת קבלת התורה שלא לערבב השמחה, והמתין להם ביום זה.

והוא מ״ש בויקרא רבה פ׳ כ׳. וכמו שבא במ׳ שהצענו בראשונה, וקשה על קושיתו וכי במדבר סיני מתו, שהרי כך היה שמתו ביום השמיני למלואים ביום שהוקם המשכן ואז היו במדבר סיני. ועוד מה גרעון היה לתורה אם ימותו באותו זמן, ולמה לא איכפת לו אם מתו ביום חנוכת המזבח. אך בסוף פ׳ משפטים כתוב ויעל משה ואהרן וכו׳ (שמות כד, ט.). ויראו את אלקי ישראל וכו׳ (שם י.). ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שם יא.). כי בראשונה ויראו באימה ויראה ולא הציצו יותר מדאי, אך נדב ואביהוא ויחזו את האלקים בלב גס מתוך מאכל ומשתה, ויציצו יותר מדאי, ולכן היו ראויים לשליחות יד, ולא רצה להמיתם במתן תורה פן נפיק מינה חורבא כי יאמר נא ישראל הנה נדב ואביהוא שהציצו יותר מדאי נענשו, וגם אנחנו אם נציץ בתורה ונעמיק בה ענוש יעניש אותנו. ואין כן כונתו ית׳ כי כל הרוצה ליטול יבא ויטול, ודגלו עלי אהבה ((שבת סג.) אמר רבי אבא א״ר שמעון בן לקיש שני ת״ח המדגילים זה לזה בהלכה הקב״ה אוהבן, שנאמר ודגלו עלי אהבה (שיר השירים ב, ד).). ולכן לא רצה להמיתם באותו זמן אדרבא כשיצאה נשמתם של ישראל בשמעם הדבור יוצא מפיו ית׳ התורה החזירה נשמתם, כמ״ש תורת ה׳ תמימה משיבת נפש (זהר שמות דף פ״ד ע״ב. דהא תנינן אמר ר׳ יהודה אמר ר׳ חייא אמר ר׳ יוסי כד שמעו מלה דקודשא בריך הוא פרחת נשמתייהו, וסלקא נשמתייהו דישראל עד כורסי יקרא דיליה לאתדבקא תמן. אמרה אורייתא קמיה דקודשא בריך הוא, וכי למגנא הוינא מתרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא, למגנא כתיב בה ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם (ויקרא יז). ואל בני ישראל תדבר לאמר (ויקרא כד). כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה). אן אינון בני ישראל. בה שעתא אהדרת אורייתא נשמתייהו דישראל, כל חד וחד לאתריה. אורייתא אתקיפת ואחידת בהו בנשמתייהו לאהדרא להו לישראל, הה״ד תורת ה׳ תמימה משיבת נפש (תהלים יט, ח). משיבת נפש ממש.). וא״כ לא היה לכתוב להזכיר מדבר סיני כלל אלא באהל מועד ששם מתו נדב ואביהוא, וכל שכן שהפ׳ עצמו אומר וימת נדב ואביהוא (במדבר כו, סא.), לא אמר וימותו לפי ששניהם היו גוף א׳, כי דכר בלא נוקבא פלג גופא הוי. בהקריבם אש זרה לפני ה׳ (שם.), זה היה באהל מועד, ומה שאמר במדבר סיני היא ב׳ שבשביל, ור״ל בשביל מדבר סיני שהציצו יותר מדאי. ואז לא המיתם מהטעם הנז׳, אך בהקמת המשכן שאז ירדה שכינה לארץ, ועל כן אין לקרב למשכן יותר מדאי, וכמ״ש כל הקרב הקרב אל משכן ה׳ ימות (במדבר יז, כח.). אז מתו נדב ואביהוא כדי להורות לישראל שהזר הקרב יומת, דיזהרו ליכנס אל הקדש פנימה. וכן כתוב בפסיקתא זוטרתי פ׳ שמיני ז״ל, איסי בן עקיבא אומר לא מתו נדב ואביהוא אלא שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם לאמר לא שרתה שכינה באהל מועד, וכיון שנכנסו נדב ואביהוא לפני לפנים, אמר הב״ה אם אני מאריך אפי עם אלו יהא כל א׳ וא׳ מישראל עושה כך, מוטב ימותו נדב ואביהוא ואל יתמעט כבודי אפילו שעה אחת ע״כ. מכל זה למדנו פי׳ המ׳ כי הנה שם בתורת כהנים אומר כיצד היתה מיתתן, שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה וכו׳, היה אהרן עומד ותוהא אומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגיעתני. הכוונה כי תמיהתו של אהרן היתה בעבור שמתו שם במקום קדוש, וזהו דיוק הכתוב וימותו לפני ה׳, ועל זה אמר אוי לי כך עבירה, כלומר גם זה מן ההוכחות על מה שחטאתי בעגל, שכך הגיעתני שימותו בני לפני ה׳ דווקא. ועוד מובן היטב עם מ״ש בזהר פ׳ כי תשא (זהר שמות. דף קצ״ג ע״א.), ת״ח אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו ועגלא תב לאחורא, בנוי שוו לס״א לפניו וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב ויקריבו לפני ה׳ (ויקרא י, א.). (לפני ה׳) שוו, אתפסו בחובא דא. ז״ש כך עבירה בידי וביד בני, כלומר כמו שעשיתי אני. נכנס משה אצלו והיה מפייסו, מסיני נאמר לי וכו׳ שכבר היו עתידים למות, אך המתין הב״ה ליום הזה לקדש את המשכן, שכן כתוב בפ׳ תצוה, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט, מג.), ובזה וקדשתי את אהל מועד (שם מד.), שייראו ליכנס אל הקדש בראותם שמתו נדב ואביהוא על שקרבו אל הקדש. ואמר באדם גדול אני מקדשו, כי אעפ״י שהיו שנים, כבר אמרו בסתרי תורה להאר״י זלה״ה (שער הפסוקים פ׳ בראשית דף כ׳ ד״ה ונחזור.), שעליהם נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר ט, ו.). אלו נדב ואביהוא, ששניהם היו נפשו של אדם הראשון, כי להיות שלא היו נשואי אשה נחשבו לתרי פלגא גופא ובין שניהם נפש אחת. והוא מש״ה ויאמר משה אל אהרן (ויקרא י, ג.). שכשראה שאהרן מצטער על שמתו לפני ה׳, א״ל שכבר מסיני נאמרה גזרה זו, וזהו הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש, כדי שעל כל פני העם אכבד, שאעפ״י שבחטאם מתו עכ״ז בראות ישראל שעשה בהם דין ביום הזה, יקחו מוסר שלא לבא אל הקדש פנימה. ואז וידום אהרן. שצידק עליו את הדין ושתק, כי הנה היה יכול אהרן לומר כיון שכבר קבלתי עלי את הדין שצויתני ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים (ויקרא ח, לה.). וכן להקריב קרבנות בימים ההם ובזמן הזה מה הועלתי בתקנתי. ועכ״ז שתק וצידק עליו את הדין, ולכן קבל שכר על שתיקותו שנתיחד לו הדבור של פ׳ שתויי יין, לכפר על בניו שנכנסו שתויי יין, וגם כי ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא.). וכן הושוו כלם בדבור צווי המאכלות, לפי שהושוו כלם בדמימה. אברהם צידק עליו את הדין. יובן עם מ״ש בתעניות פ״א (דף ח.), א״ר יוחנן כל המצדיק את עצמו מלמטה מצדיקין עליו את הדין מלמעלה, שנאמר אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב.). ופרש״י ז״ל המצדיק עצמו שמכשיר מעשיו. מצדיקים עליו, מדקדקין עליו כחוט השערה כדי למרק עונותיו. ובילקוט תהלים מזמור פ״ה גריס כל המצדיק את הדין עליו מלמטה מצדיקי׳ עליו את הדין מלמעלה. ונלע״ד שהכל א׳ אם נפרש ׳את עצמו׳ כלפי מעלה, כמ״ש בפ״ה דגיטין (דף נו:), בטיטוס הרשע שנטל סייף וגדר את הפרוכת, ונעשה נס והיה הדם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו. ופרש״י ז״ל שהוא כנוי כלפי מעלה. וע״ד זה אני מפרש כל המצדיק את עצמו, ר״ל שמצדיק עליו דין שמים, מצדיקין עליו את הדין, לכפר עונותיו בפורענות שהביא עליו מדה כנגד מדה, כי הרואה שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה.). והנה אברהם היה מליץ על אנשי סדום. אך כשראה שלא היו בהם צדיקים, שלכן הגיע לעשרה צידק עליו את הדין ואמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.), כלומר איני כדאי שתפילתי תעשה פירות לפי שאני עפר ואפר, ועכ״ז הצדיקו את הדין עליו מלמעלה, ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה (בראשית יט, כט.). ואז״ל (בראשית רבה פ׳ נ״א.), שהזכירו ללוט שלא אמר על שרה שהיא אשתו של אברהם כדי שלא יהרגו לאברהם. ואעפ״י שהיה נאה ללוט שתלקח שרה אל פרעה שיאמר אחות לנו בבית המלך, לא חשש לזה ורצה שינצל אברהם, ובזה גם הוא ניצל מהפיכת סדום. ומפיק לה מדכתיב אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב.). כי אברהם אהב האמת, וכשראה שאינן כדאים אנשי סדום להנצל, הצדיק עליהם את הדין. ולכן צדק משמים נשקף (תהלים פה, יב.), שהשקיף הב״ה לצדקתו והציל את לוט אע״פ שלא רצה אברהם להתפלל עליו, וכמ״ש בזהר פ׳ וירא דף ק״ה א׳. א״ר אבא ת״ח ענותנותא דאברהם דאע״ג דא״ל קב״ה דבעי למעבד דינא בסדום, לא בעא קמיה לשזבא ליה ללוט, בגין דלא למתבע אגרא מן עובדוי ע״כ. יעקב צידק עליו את הדין, שנאמר קטונתי מכל החסדים וכו׳ (בראשית לב, יא.). שאם יהרגנו עשו לא יקרא תגר, והצדיק עליו את הדין באמרו קטונתי מכל החסדים. שבזה נתמעטו זכיותיו ואינו כדאי להנצל מעשו, וכן דוד צידק עליו את הדין כשמת בנה של בת שבע, וקבל עליו יסורין כדבריהם ז״ל. והוא מ״ש הבאישו נמקו חבורותי מפני אולתי (תהלים לח, ו.). ועל כל אלה בא הכתוב וידום אהרן (ויקרא י, ג.). שצדק עליו את הדין כדרך הצדיקים.

ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו וכו׳ (ויקרא י, ו.). כי כיון שכבר נהגו ז׳ ימי אבילות בז׳ ימי המלואים, אין צריך ביום זה להתאבל על נדב ואביהוא שלא לערבב שמחת המשכן, ולפי שאמרו (שבת קנג.), מהספדו של אדם ניכר אם הוא בן העה״ב. ופרש״י שאם כשר היה הכל בוכין עליו. וא״כ בראות שאין מתאבלין ואין מספידין עליהם יאמרו שלא היו צדיקים, לכן אמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה׳, כי מיתתן של צדיקים רע לעולם, כי זכותם אינה מגינה עוד על הדור, מש״כ בחייהם כי ה׳ עמהם. ואשרי הדור השרויים ביניהם. ובזכותם יבא משיחנו ויקבץ נדחיהם. ב״ב אמן. בילא״ו.