דרוש י' לפסח יום ראשון והפטרה

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח (שמות יב, כא).

במדרש (שמות רבה פ' יז), וטבלתם בדם אשר בסף (שמות יב, כב). מה ראה הב"ה להגן עליהם בדם, כדי לזכור להם דם מילת אברהם, ובשני דמים נצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה, שנאמר ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז, ו). בדם פסח ובדם מילה. והגעתם אל המשקוף בזכות אברהם. ואל שתי המזוזות בזכות יצחק ויעקב. ובזכותם יראה את הדם ולא יתן המשחית עכ"ל.

יסודות הבנין ועמודי התוך אשר בית ישראל נכון עליהם הלא הם כתובים בסדר תפלותינו, זכור ברית אברהם ועקדת יצחק. כי הקדים הב"ה לאברהם שתי מצות אלה, למען דעת כל עמי הארץ כי ישראל עם קדוש רשומים באות ברית קדש, ובשכר זאת ינצלו מתגרת קמיהם. וכל שכן בעקדת יצחק, היא שעמדה לאבותינו ולנו להושיענו מיד קמינו. והכפל זכור וכו'. שבראשונה אמר ושוב ברחמים על שארית ישראל, דהיינו כשישראל זכאים שנקראים בשם ישראל, וזה כשיחיש הגאולה, זכו אחישנה, אך לעולם אין אנו תולים בזכותנו רק והושיענו למען שמך המחולל בגוים, שיתקדש ויתגדל במהרה בימינו. ואף גם זאת והשב שבות אהלי יעקב, כי כשאינם זכאים נק' בשם יעקב, ואז תהיה הגאולה בעתה, ותלה הדבר באהלי יעקב, הם הבתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בחוצה לארץ שישובו לאיתנם בארץ ישראל. וגם פה והושיענו למען שמך. הוא הדבר אשר דברו המשורר, לא לנו ה' לא לנו (תהלים קטו). שהכפל מובן בזה, לא לנו כשאין לנו זכות ליגאל, אלא עשה למען שמך ה'. ואע"פ שאנו זכאים לא לנו. אי נמי להפך לא לנו כשיש לנו זכות להחיש הגאולה, אלא ה' לא לנו כשאין אנו זכאים כי לשמך תן כבוד וכו'. אמיתות הדברים האלה יהיו על פי המדרש חזית ע"פ עד שיפוח היום וכו' אלך לי אל הר המור (שיר השירים ד, ו). ז"ל, בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו, עשה ערלותיהן גבעה וזרחה עליהן חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הב"ה כריח קטרת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי האישים, ואמר הב"ה לכשיבאו בניו של זה לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם זה הריח ואתמלא רחמים עליהן והופך להם מדת הדין למדת רחמים, מה טעם אלך לי אל הר המור עכ"ל. וקשה הכפל כריח קטרת הסמים וכריח הלבונה, דבא' מהם די. וכן אמרו לידי עבירות ומעשים רעים שהוא כפל, וכן ואתמלא רחמים בזה די, למה חזר ואמר והופך להם וכו'. ועוד מהו מה טעם. אמנם יובן לדרכנו שיש בישראל טובים ורעים, וכבר המשילו בויקרא רבה פ' ל'. לד' מינים שבלולב שיש שם ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, והם ריקנין שבישראל שהם נקשרים ונאגדים עם האחרים, והן מכפרין אלו על אלו. והנה אברהם נזדרז למצוה כמו שכתבנו במקומו (חלק א', דרוש ו' לפרשת וירא והפטרה.), שמל עצמו תחלה ואח"כ מל את בניו ובני ביתו, לקיים המל ימול (מנחות מב.). וז"ש בשעה שמל אברהם את עצמו. דהיינו תחלה ואח"כ בניו ובני ביתו, עשה ערלותיהן גבעה, כי יזכר מצוה זו לישראל בניו ותהיה מגינה עליהם כגבעה, ועלה ריחן לפני הב"ה כריח קטרת הסמים, שיש בו החלבנה שריחה רע, לרמוז לישראל שצריך שיוקשרו כלם יחד ומכפרים אלו על אלו. וכלפי הטובים שבהם כריח הלבונה, כי גם בילידי ביתו של אברהם היו בהם רעים, כגון ישמעאל ועוג שהיה מבני ביתו כנודע. והטובים היו הגרים שגיירו. וכלם נתנו ריח טוב, ובזכות זה אמר הב"ה שיזכור זה הריח לבני ישראל כשיבאו לידי עבירות הרשעים, ומעשים רעים כלפי הצדיקים, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב. ובאותו הטוב לפעמים בא לידי חטא, כנותן צדקה לעני בפרהסיא ומביישו וכיוצא בזה. אי נמי עבירות במצות לא תעשה, ומעשים רעים במצות עשה שאינו זהיר בהם. ונזכר להם זה הריח ואתמלא רחמים עליהם כלפי הטובים. וגם כנגד הרשעים שעושים תשובה והם מכפרים אלו על אלו. והופך להם מדת הדין למדת רחמים. ולכן שואל מה טעם שיזכו גם הם. והשיב אלך לי אל הר המור, שכשלא ימצא להם זכות יזכור לברית אברהם, שעלה ריח הערלות כמור שהיה בקטרת, ואל גבעת הלבונה על עקדת יצחק כמו שנבאר. והוא במדרש אחר שם, ד"א אלך לי אל הר המור. זה אברהם שהוא ראש לכל הצדיקים, ואל גבעת הלבונה זה יצחק שנתקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח. כי אברהם הוא שהתחיל במצות המילה כדלעיל, שבשבילה נקראו ישראל צדיקים, כמ"ש בזהר פ' לך לך דף צ"ג א', ועמך כלם צדיקים וכו' (ישעיה ס, כא). וכד אתגזרו עאלו בהאי חולקא טבא דקב"ה וכו', וכתיב צדיקים יבאו בו (תהלים קיח, כ). אינון דאתגזרו ואקרון צדיקים. וא"כ שהיה ראשון לקיים מצוה זו, הוא ראש לכל הצדיקים. ונרמז באמרו אלך לי אל הר המור, זה הר המוריה שגם שם עשה רצונו ית', ויקם וילך אל המקום וכו' (בראשית כב, ג). ובב"ר פ' מ"ח איתא שאברהם עומד על פתח גהינם ואינו מניח אדם מהול ליכנס לתוכה. ואל גבעת הלבונה זה יצחק וכו'. שיובן עם מ"ש אצלנו בפ' העקדה ע"פ וישם אותו על המזבח (ט). שאעפ"י שהעולה נשחטת בצפון, המצוה מן המובחר היא על המזבח ממש, לקיים מ"ש וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך (שמות כ, כא). ומה ששוחטין למטה מן המזבח, שמא תטיל גללים ע"ש. וביצחק דלא שייך זה, קיים אברהם מצוה מהמובחר, וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, וזה שאמר שנתקרב כקומץ לבונה ע"ג המזבח ממש. והנה על שתים אלה היה קטרוג גדול, וזה כי בזהר פ' וארא דף ל"ב א' איתא ז"ל, ת"ח ארבע מאות שנין קיימא ההוא ממנא דבני ישמעאל ובעא קמי קב"ה, א"ל מאן דאתגזר אית ליה חולקא בשמך א"ל אין, א"ל והא ישמעאל דאתגזר ולא עוד אלא דאתגזר בר תליסר שנין, אמאי לית ליה חולקא בך כמו יצחק וכו', מה עבד קב"ה ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא, ויהב לה חולקא לתתא בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנין סגיאין, כמה דגזירו דלהון בריקניא וכו'. כי הנה אמר הב"ה לאברהם במצות המילה, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך וכו'. ואיתא בבראשית רבה פ' מ"ו. שא"ל הב"ה אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ, הרי שזכות המילה גורם לירושת הארץ. וזה היה עיקר תביעתו של שרו של ישמעאל, עד שגזר הב"ה שיותן לו ירושת הארץ כשהיא חריבה. כשם שהמילה שלו ושל בניו אינה כתקונה, שנמולים לי"ג שנה ואינן פורעים, ותנן מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. ועוד שעיקר המילה לשמרה בטהרה. וזאת היתה סבה שלא עמדה זכות המילה לעוג, כמ"ש בזהר פ' חקת קפ"ד א', דהא הוא פגים רשימא דיליה, ומאן דפגים להאי את אתחזי לאתעקרא מעלמא וכו'.

ובזה יובנו שני פסוקים הבאים כאחד, והן מלמדים הדבר הגדול הזה בישעיה כ"ו, נפשי אויתיך בלילה וכו' (ט). יוחן רשע בל למד צדק וכו' (י). אמרה כנסת ישראל נפשי זה הב"ה, הגידה לי שאהבה נפשי וכו' (שיר השירים א, ז). אויתיך בגלות הזה הדומה ללילה. אף רוחי וכו'. כי כאשר משפטיך לארץ וכו'. כי כשהב"ה עושה דין ברשעים שמו מתעלה ומתקלס, כמ"ש יתרו עתה ידעתי וכו' (שמות יח, יא). ובזה צדק למדו יושבי תבל. משיבה רוח הקדש יוחן רשע. דהיינו ישמעאל צריך לתת לו שכרו מהמילה אע"פ שבל למד צדק, שאינו עושה המילה כדין התורה עכ"ז בארץ נכוחות, דהיינו ארץ ישראל שלמטה המכוונת כנגד ארץ ישראל שלמעלה, והרי זה עול כי מן הדין אין לו חלק בארץ. אך מן השמים נגזר כן שישלוט בה כשהיא חריבה, כדי שאל יראה גאות ה' לעתיד לבא, דהיינו מה שכתוב שם בזהר (שמות ל"ב א), דארחיק להו מדבקותא דלעילא. ומה נעים יבא עם זה מה שכתוב בב"ר פרשה ס"א, בבוא בני ישמעאל לעורר על הבכורה, שאמר גביעה בן קוסם אני אלך ואדון עמהם, ואמרו לו חכמים היזהר שלא תחליט להם את הארץ. שכוונתם לומר כי אע"פ שנגזרה גזירה שישלטו עליהם כשהיא חריבה, היזהר שלא תחליטנה בהחלט, דהיינו שתהיה להם לחלוטין, כי לעתיד תחזור אלינו כדבר ה' אשר הבטיח לאברהם אבינו ע"ה. וגם זה רמוז במזמור י"ז. אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי, ולא תבוז משמוע תפלתי, שמע אמרתי. שאני בא אליך בזכות המילה שנקראת אמרתך. הפלא חסדיך. כי על ידי המילה מתגלים חסדי ה' הנודע ליודעי חן. ממתקוממים בימינך אלו בני ישמעאל שהם אחוריים של ימין הקדושה, ולכן הם מקטרגים על ישראל על המילה, שמרני וכו'. כי אין להאריך בביאור כל הפסוקים חוץ לעניננו. מפני רשעים זו שדוני לירש את הארץ. אויבי בנפש יקיפו עלי להיות להם חלק בארץ. חלבמו וכו'. שמקטרגים בפימו דברו בגאות לומר אשורנו עתה סבבונו, שרוצים להיות מאושרים בישראל, ורגלם תעמוד במישור, עיניהם ישיתו לנטות בארץ לשלוט עליהם ממ"ש. אמנם קומה ה' קדמה פניו הכריעהו לכף חובה, כי אינם עושים המילה כתיקונה. לשם שמים ובאמונה.

ואמנם חוץ לדרכנו נבאר עוד בפסוקי ישעיהו הנ"ל מ' ז"ל בב"ר פ' ס"ז הנה הנו. זה לשונו, ר' שמלאי ואמרי לה בשם ר' אבהו, א"ל הב"ה כך היית אומר ולכה אפוא, א"ל יוחן, א"ל רשע הוא, א"ל בל למד צדק. לא כיבד את הוריו, א"ל הב"ה בארץ נכוחות יעול, עתיד הוא לפשוט את ידו בבית המקדש, אמר לו א"כ השפע לו שלוה בעולם הזה ובל יראה גאות ה' לעתיד לבא. וקשה שהרי שנינו ולא מקח שוחד. שאין הב"ה מקבל שוחד המצוה בשביל העבירה אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה. וגם אינו מקפח שכר כל בריה. וא"כ כשאמר לו יצחק לא כיבד את הוריו, מה השיב הב"ה עתיד הוא לפשוט בידו בבית המקדש. יענשהו על זה ואל יקפח שכר כבוד אב ואם שלו. אמנם הכל יובן עם מ' אחר בילקוט עובדיה (ילקוט עובדיה א', רמז תקמ"ט.) ז"ל, ע"פ אם תגביה כנשר (עובדיה א, ד). לעתיד לבא כשהב"ה דן את עשו הרשע, מה עשו עושה מתעטף בטליתו ובא ויושב אצל יעקב, שנאמר ואם בין ככבים שים קנך. ואין ככבים אלא יעקב, שנאמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כד, יז). וכתיב הבט נא השמימה וספור הככבים (בראשית טו, ה). ויעקב אומר אחי לא תהא כיוצא בי, שנאמר אהי דברך מות אהי קטבך שאול (הושע יג, יד). גזרות שהיית גוזר עלי לעבוד אלילים, אילו הייתי עושה נתחייבתי מיתה בידי שמים, ואם לא אעבוד אתה הורג אותי. כיון שירד עשו לשאול נשתייר יעקב לעצמו עכ"ל. ובלי נאריך בקושיות נבא עד תכונתו בהקדים הקדמות. איתא בב"ר פ' ס"ה. אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו א' ממאה ששימש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות וכו'. שנינו בריש פאה, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. כבוד אב ואם וכו'. אשר על כן לכאורה היה לו לעשו לירש העה"ב ולאכול מפירותיו בעה"ז. אך בירושלמי דפאה פ"א (ג:) איתא ז"ל, יש מאכיל את אביו פטומות ויורש גהינם, ויש שהוא טוחנו בריחים ויורש גן עדן. ופי' שם שנותן לו פנים זועפות ובדברי קנטורין ובזה יורש גהינם. וכן פסק בש"ע טור יו"ד סי' ר"מ סעיף ד' וז"ל, ויתן לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו עכ"ל. והנה שם בב"ר פ' ס"ה יש מ' ז"ל, קום נא שבה (בראשית כז, יט). א"ל הב"ה ליעקב, אתה אמרת קום נא שבה, חייך בו בלשון אני פורע לך, שנאמר קומה ה' ויפוצו אויביך (במדבר י, לה). א"ל הב"ה לעשו, אתה אמרת יקום אבי וכו'. אף אני יקום אלקים יפוצו אויביו ע"כ. והוא מ"ש רש"י ז"ל פרשת תולדות, הקול קול יעקב (בראשית כז, כב). שמדבר בלשון תחנונים קום נא. אבל עשו בלשון קנטוריא דבר, יקום אבי וכו' (לא). עוד אמרו בב"ר פ' ע"ה. מהו ויאמר עשו בלבו וכו' (בראשית כז, מא). אף אני אהרוג את יצחק אבי תחלה, ואח"כ אהרוג את יעקב אחי וכו'. שנאמר יקרבו ימי אבל אבי. ואע"פ שלא עלתה בידו ככתוב אצלנו במקומו, מחשבה רעה באומות העולם הב"ה מצרפה למעשה. לכן בא במאמר הראשון כשיצחק היה רוצה לברך את עשו ואמר ולכה אפוא מה אעשה בני (בראשית כז, לז). א"ל הב"ה ליצחק, ולמה כן אתה רוצה לברך לרשע, א"ל יוחן, שאם אין לו זכות כל כך תתן לו במתנת חנם. א"ל הב"ה רשע הוא, והכתוב שאמר וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט). אינו נוהג אלא בצדיקים. א"ל יצחק להב"ה לא כיבד את הוריו, וזה זכות גדול שאדם אוכל פירותיו בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. א"ל הב"ה בארץ נכוחות יעול, כי בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, והוא עושה עול גדול להחריב מה שבנו אבותיו, כי בית המקדש שני נבנה בזכות יצחק אביו, והוא עתיד לפשוט את ידו ולהחריבו, אז אמר יצחק השפע לו שלוה בעה"ז, שיקבל זכותו שכיבד את הוריו בעה"ז, ובל יראה גאות ה' לעתיד לבא. הדבר הזה הוא מה שאמר בילקוט, לעתיד לבא כשהב"ה דן את עשו הרשע, כי כבר קבל שכרו בעה"ז על כבוד הוריו, וראוי לדונו על מעשיו הרעים. מה עשו עושה, מתעטף בטליתו. דהיינו אותו הטלית שהיה לובש כשהיה משמש את אביו, ובא ויושב לו אצל יעקב לקבל שכרו בעולם הבא, בשביל כבוד אב ואם שהקרן קיימת לו לעה"ב. ובזה בא קטרוג ליעקב שישב כ"ב שנים בבית לבן ובדרך בלי שישמש להוריו, כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ זה לי עשרים שנה וכו' (בראשית לא, מא) ע"ש (ימים רבים (בראשית לז, לד). כ"ב שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' (בראשית לז, ב). ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל. (מגילה טז, יז.). וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן.). ואין ככבים אלא יעקב, שנאמר דרך ככב מיעקב (במדבר כד, יז). דהיינו כשנק' בשם יעקב שאינם כל כך זכאים, וכתיב הבט נא השמימה וספור הככבים (בראשית טו, ה). שפירשוהו על הצדיקים, כה יהיה זרעך (בראשית טו, ה). שאין העולם חסר מל' צדיקים כמנין יהי"ה. וכלומר שלעולם ישראל זכאים לירש חיי העה"ב. ויעקב אומר אחי לא תהא כיוצא בי. שאע"פ שאחים אנחנו בני יצחק, זכור תזכור מה שאמרת יקרבו ימי אבל אבי. ועוד שאע"פ שכבדת אותו, היו דבריך בלשון קנטוריא, יקום אבי. מה שאין כן אני שאמרתי בלשון תחנונים, קום נא שבה וכו'. וז"ש בהושע י"ג. מיד שאול אפדם ממות אגאלם (יד). בשביל שעבוד מלכיות, שבזה נצולו מדין גהינם, אהי דברך מות. שרצית להמית את אביך, וגם דבריך שהיית מדבר בלשון קנטוריא שקשים מהמות, כמ"ש יש מאכילו פטומות ויורש גהינם. וזהו אהי קטבך שאול. ועוד יש מ' בילקוט תהלים סי' ק"י. כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל, כביכול נוטל הב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפרין שלו עד שצבעה דם, וכשיגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפירין ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, באותה שעה מתנקם הב"ה ממנו וכו'. ופירשנו מ' זה במקומו יע"ש. כי הנה במה שהורג נפשות ישראל וגורם שהב"ה צובע פורפירין שלו, בזה חלף הלך לו זכות טליתו של עשו שהיה משמש את אביו, כיון שהורג לבניו של יצחק. וז"ש אהי קטבך מות וכו'. גזרות שהיית גוזר עלי לעבוד ע"א, אם אני עושה אותם נתחייבתי מיתה בידי שמים, וזהו אהי קטבך, שר"ל חתיכה שאתה חותך לחיי כדי שלא לירד לשאול, ואתה מוליך אותי לשאול, וע"כ נוחם יסתר מעיני. ובזה כיון שירד עשו לשאול בשביל דם נקי ששפך הרבה מאד, נשתייר יעקב לעצמו לירש חיי העה"ב ואין לעשו חלק בו כלל. וזהו בכלל גדול שאמרו חכמים, ולאום מלאום יאמץ (בראשית כה, כג). כשזה קם זה נופל.

ואחרי שהקדמנו כל זה, נבאר מ' א' תמוה בבבא בתרא פ"ה (עג:) ז"ל, אמר רבה בר בר חנה, זמנא חדא הוה אזלינן במדברא, וחזינן הני אווזי דשמיטן גדפייהו משמנייהו, וקא נגדי נחלי משחא מתותייהו, ואמינא להו אית לי מינייכו חלקא לעלמא דאתי, חדא דליא לי אטמא וחדא דליא לי גדפא, כי אתאי לקמי דר' אלעזר אמר לי, עתידים ישראל ליתן עליהם את הדין ע"כ. וכבר קדמונו רבנן קשישי בפי' זה המ', ואני הצעיר קבלתי ממורי הגדול המקובל האלקי וחכם הכולל כמהר"ר משה זכות זצוק"ל כי הפשט לא יופשט מהמאמרים האלה, אף כי נראים זרים בעיני ההמון, שהרי ראינו בזבחים פי"ד (קיג:), שרצו להוכיח שלא ירד מבול לארץ ישראל, מהא דאמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי האי אורזילא דימא בר יומיה וכו' ע"ש. ואילו לא היה זה אלא חידה ומשל אין מקום לקושיא זו. אלא ודאי שגדולים מעשה ה' והכל אמת. וכן פי' שם בפרק ה' דבבא בתרא ז"ל כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה'. ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר לפרשם גם כן ע"ד הקדמונים בדרך רמז, כי שבעים פנים לתורה, האמנם לא נכחיש בזה פשוטן של דברים. והנה בעין ישראל שם בבא בתרא פרק ה' סי' ס"ז פי' הריטב"א ז"ל, אווזי דשמטי וכולי. מלכות פרס וישמעאל, ועתידות לחזור לקרוא בשם ה' לימות המשיח וכו' ע"ש. וגם בבחיי פ' נצבים ע"פ ונתן ה' אלקיך וכו' (דברים ל, ז). כתב ז"ל, וראה החכם הזה ברוח הקדש מעלת שני מלכיות הללו וכו' ע"ש. ואני הצעיר אלך בעקבותיהם אבל לא מטעמייהו, כי רבה בר בר חנה היה מתבונן באורך הגלות, איך מאריך הב"ה שלותם של אומות העולם אשר מכעיסים אותו על פניו תמיד, והגלות נמשל למדבר כמ"ש ביחזקאל, והבאתי אתכם אל מדבר העמים (כ, לה). וחזינן הני תרי אווזי, המשיל אלו השתי אומות פרס וישמעאל לאווזין, לפי מה שאמרו בפרק הרואה (ברכות נז.), הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה, דכתיב חכמות בחוץ תרונה (משלי א, כ). והפוך אווז ותמצא זווא, על דרך שאמרו (סוטה מט.), משמת ריב"ז בטל זיו החכמה, כי חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א). ואמרו רבותינו והאבדתי חכמים מאדום (עובדיה א, ח). מכלל דאיכא. ובמגלה פ"א (טז.), כל האומר דבר חכמה אפי' באומות העולם נקרא חכם. וגם האווז הוא לבן, וכלו הפך לבן טהור הוא. וכן אלו השתי אומות מראים שיש זכיות יותר משאר אומות, והם אומרים הרבה עשינו בשביל ישראל שיעסקו בתורה. דשמטי גדפייהו משמנייהו. שהב"ה השפיע להם טובה בעה"ז למען יאכלו מפרי דרכם ויהיו נשמטים משכר מצות שבידם, שהמצות נמשלו לכנפי יונה כמ"ש ז"ל, מה יונה זו כנפיה מגינות עליה וכו'. ואעפ"י שבישראל כתוב, עכ"ז נלמוד שהמצות נמשלו לכנפים. ואלו האומות נשמטים ממצותיהם לעתיד לפי שכבר שמן חלקם בעולם הזה. וקא נגדי נחלי משחא מתותייהו, שמצודתם פרוסה על כל העולם, שכמה אומות אחרות נהנות מהם ומהמונם. אמינא להו אית לי מינייכו חולקא לעלמא דאתי, כלומר אתם יושבים בטח ושלוה בעה"ז ולכן אין לכם חלק לעה"ב, כי חלקכם מונח לנו, שאנו עתידין לירש העה"ב כלו, כאלו חלקכם שמור לנו. וכמו שאמר יעקב לעשו, טול אתה העה"ז ואני אטול העה"ב (ילקוט בראשית כ"ה. פ' תולדות, רמז קי"א.). חדא דליא לי אטמא, היא אומת ישמעאל שמקיימים המילה שבין יריכים, כמ"ש אברהם אבינו ע"ה שים נא ידך תחת יריכי (בראשית כד, ב). שהשביעו על המילה. וכתיב חגור חרבך על ירך גבור (תהלים מה, ד). וחדא דליא לי גדפא, היינו כנף הטלית שמתעטף בה עשו לעתיד לבא, להראות זכותו שכיבד את הוריו. ולכן בארצם משנה יירשו. וזה וזה גורם אורך הגלות ושלות הרשעים. ובזה נחה דעתו של רבה, אמנם כי אתאי לקמיה דר"א אמר לי עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. הכוונה כי יאמר נא ישראל כי לא קיימו אותם המצות כתקונם, וכל מה שעשו לא עשו אלא לפנים, ולכן אין להם שכר טוב בעמלם, כי כבר קבלו חלקם בעה"ז, וזהו ליתן עליהם את הדין. דהיינו על האומות לתת עליהם דין שמים, שהם חייבים ואין להם חלק לעה"ב.

ואחרי שיצאנו מן המכוון נחזור לעניננו, שגם זכות העקדה היא שעמדה לישראל בכל צרותם, וכמ"ש בב"ר פ' נ"ו. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אמר לפניו רבון העולם משעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך, היה לי מה להשיב, אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו קח נא את בנך וכו', וח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו, בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהי נזכר להם אותה העקידה ומתמלא עליהם רחמים ע"כ. וזה משום דקשיא להו דאמר ה' יראה ולא פירש מה יראה. ולכן פי' כן לפי שכתוב לפני זה, ויעלהו לעולה תחת בנו. ופי' ז"ל שעל כל עבודה שהיה עושה באיל, היה אומר יהי רצון שתהא זו כאלו עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק וכו'. לפי שבכל לב ובכל נפש היה מקריב את בנו. ולכן אמר הכתוב ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, דהיינו שהתפלל להב"ה שיראה עקידה זו ויכפר על בניו.

בצאת ישראל ממצרים ולא היו בידם מצות שיזכו לגאולה, נתן להם הב"ה שתי מצות, דם פסח ודם מילה, כמ"ש בכמה מקומות שהם כנגד שתי מצות אלה, ברית מילה ועקידת יצחק שבזכותם יגאלו. והוא מה שחכמים הגידו בשמות רבה פ' י"ט במ' ארוך וזה נסחו, זאת חקת הפסח. אמר ר' שמעון בן חלפתא, כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הב"ה למשה, הזהר לישראל על מצות הפסח, כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש וכו'. כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח, עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם, שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל. משל למלך שעשה משתה לאוהביו, אמר המלך אם אין סימנטרי על כל המסובין אל יכנס א' מהם לכאן, כך האלקים עשה משתה להם, צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלן מן הצרה, א"ל אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו. מיד כל הנולד במצרים נימולו לשעה קלה, עליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ורבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם בטלו המילה במצרים חוץ משבטו של לוי, שנאמר וללוי אמר תומיך ואוריך. למה כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו במצרים, והיה הב"ה מבקש לגאלן ולא היה להם זכות. מה עשה הב"ה, קרא למשה וא"ל לך ומהול אותם. וי"א שם היה יהושע שמל אותם, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית. והרבה מהם לא היו מקבלין עליהם למול. אמר הב"ה שיעשו הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הב"ה לארבע רוחות העולם ונושבות בג"ע, ומן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח, שנאמר עורי צפון ובואי תימן. והיה רוחו הולך מהלך מ' יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה. אמרו לו, בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהיו עיפים מן הריח, היה אומר הב"ה אם אין אתם נמולין אין אתם אוכלין, שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו'. מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה, והב"ה עובר ונוטל כל א' וא' ונושקו ומברכו, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. חיי בדם פסח, חיי בדם מילה עכ"ל. והמ' הזה כלו מקשה ובשביל אריכותו נסתפק בהכרחי ורק נעורר על תחלת המ', כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הב"ה למשה וכו'. שקשה מאד והלא עשו הפסח קודם צאתם ממצרים, כמ"ש ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. ורש"י ז"ל כתב פ' זו נאמרה בי"ד. ואיך יתכן שאחר שעשו הפסח צום על הלכותיו וחקיו. עוד במאי פליגי ר"ש בן חלפתא ורבנן, ומהיכן למדו לומר כן, ומה צורך למשל ואיך דומה לנמשל. אמנם האיר ה' את עיני ומצאתי בפ' יתרו בתרגום יונתן בן עוזיאל ע"פ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ז"ל, אתון חמיתון מה די עבדית למצראי, וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פלוסין, ואובילית יתכון לאתר בי מקדשא למעבד תמן פסחא, ובההיא ליליא אתיבית יתכון לפלוסין וכו'. ונלע"ד שהוכרחו לזה מלשון הכתוב ואביא אתכם אלי, שהרי היו חונים במדבר, ואיך יאמר ואביא אתכם אלי. אלא ודאי שהביא אותם לבית המקדש מקום כבודו ית', וכן אמרו במכילתא פ' יתרו, ואביא אתכם אלי לבית הבחירה. ובמס' ואבא ג' חסירים, ואביא אתכם אלי, ואבא אתכם אל ארץ הכרמל, ואביא אתכם בית ה', ירמיה ל"ה. הכונה שלהיותו חסר קרינן ביה ואבא בחולם, שגם הוא ית' עלה עמהם, והוא מ"ש ליעקב ואנכי אעלך גם עלה. שכפל העליות על שתי פעמים שעלו ממצרים לארץ ישראל, ובכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.), ולכן ואבא חסר. אי נמי לפי שלא היתה ביאה שלימה לכן כתוב חסר, ומהי ביאה זו, ואביא אתכם אל ארץ הכרמל שהיא ארץ ישראל, ולא זו בלבד אלא ואביא אתכם בית ה' ממש לעשות הפסח כנ"ל. ובזה יובנו הכתובים בפרשת מסעי, ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וכו' (במדבר לג, ג). וקשה למה לו להאריך כל כך, יאמר בקיצור ויסעו בני ישראל מרעמסס בחמשה עשר לחדש הראשון ביד רמה לעיני כל מצרים. ועוד למה חזר ואמר ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכות שכלו מיותר, אך בפ' ראה כתוב, שמור את חדש האביב כי בחדש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה, וקשה וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום. אלא ודאי שיציאה זו היא מה שיצאו לעשות הפסח, ואע"פ שיצאו בין הערבים קראו לילה כיון שנוטה היום לערוב, ועוד כתוב שם לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך וכו' כי אם אל המקום וכו' שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים, דהיינו שיצאו לעשות הפסח כבוא השמש ואכלוהו שם בלילה, ולכן משם ראיה שלא תוכל לזבוח הפסח חוץ למקדש, שהרי הוציאם ממצרים באותו זמן לעשות הפסח וחזרו למצרים. זש"ה ויסעו מרעמסס בחדש הראשון. דהיינו בחדש האביב, כי אז מושל טלה אלקיהם של מצרים, ובאותו זמן עצמו צום לעשות הפסח, וזה היה לשעה, אך בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח, אז היתה יציאה ממש, כי יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים מה שלא היה בלילה שיצאו בהעלם ובסתר על כנפי נשרים, שלכן כתוב אתם ראיתם, אתם דווקא ולא המצרים, ואשא אתכם וכו'. ולמה יצאו בלילה, לפי שומצרים מקברים וכו'. שהיתה מלאה גלולים וטומאות ואין ראוי לעשות שם הפסח, ולכן יצאו ממצרים לעשות הפסח בבית המקדש וחזרו שם לרעמסס, ולכן הוכרח לחזור ולומר ויסעו בני ישראל מרעמסס. כי שתי נסיעות היו ודוק.

ובזה יכון ג"כ מ"ש בפ' היום, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב, מא). וחזר ואמר בסוף הפ', ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וכו' (נא). וקשה הכפל, אשר לדרכנו יובן כמין חומר, כי הראשון דבר ביציאה הראשונה שיצאו בי"ד לעשות הפסח, ושם נאמר כל צבאות ה'. דהיינו ישראל בלבד ולא עלו עמהם ערב רב, לפי שואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד). דהיינו שהמלאכים היו מוליכין אותם והם כל צבאות ה', ואח"כ יצאו ביום ט"ו אחר שעשו הפסח, ולכן אחר שכתוב ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' וכו' (שמות יב, נ). כתב ויהי בעצם היום הזה (נא). דהיינו ביום ט"ו הוציא ה' את בני ישראל דוקא על צבאותם, לפי שאז יצאו בני ישראל ולא על ידי המלאכים. ובפ' תבא כתוב, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת (דברים כו, ט). דקשה שהרי תחלה באו לארץ ישראל ואח"כ אל בית המקדש. אכן לדרך זו יובן, כי ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וכו' (ח). ותחלה ויביאנו אל המקום הזה לעשות הפסח, ואח"כ ויתן לנו את הארץ הזאת. ובזה יובן היטב מ"ש רש"י ז"ל בפ' שלח (במדבר טו, מא) בפ' הציצית, שפירש אותה בשם ר' משה הדרשן וסיים באמרו ז"ל, ושמנה חוטין שבה כנגד שמנה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. וכבר הקשו על זה שהרי בשביעי ליציאתם ממצרים אמרו שירה, כי לכן אמר רש"י ז"ל בפ' בשלח ע"פ ויוגד למלך מצרים (שמות יד, ה). ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי ע"כ. אלא ודאי שרוח ה' דבר בו, כי כבר דרש בראש הענין ז"ל שם פ' שלח, על כנפי בגדיהם (במדבר טו, לח). כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד), על ארבע כנפות. כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמר במצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ולכן בזהר פ' וארא כ"ד ב', ר"י אומר האי קרא אפכא הוה, הוה ליה למימר מעיקרא וגאלתי אתכם ולבתר והוצאתי אתכם, אלא עיקרא דכלא, בקדמיתא בעא קב"ה לבשרא לון וכו'. וזה יובן היטב עם כל מה שאמרנו, כי מעיקרא בישרם על היציאה הראשונה שיצאו לעשות הפסח, ואז נתקיים והצלתי אתכם מעבודתם. דהיינו מעבודת הטלה שלהם, שבזה היו משעבדים לישראל, ולכן בשחיטת הפסח נצולו מעבודתם וחזרו למצרים, ובבקר נתקיים וגאלתי אתכם וכו'. הנה כי כן שפיר קאמר כי שמנה ימים שהו ישראל משיצאו ממצרים, דהיינו בפעם הראשון שיצאו ביום י"ד לערב, כי בזה יש ח' ימים עד שאמרו שירה על הים. והוא מ"ש במיכה ז', כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (טו). דקשה שהיה לו לומר כיום צאתך. אך לדרכנו יבא היטב כי היציאה היתה בשני ימים, תחלה ביום י"ד לעשות הפסח, ואח"כ יציאה שנית לעיני כל מצרים. וכן יהיה בגאולה העתידה, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וכו' (מלאכי ג, כג). הרי שפיר כימי צאתך וכו'. ואמר אראנו כלפי יעקב, שאמר לו ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מו, ד). שתי עליות כנ"ל. ושמר הבטחתו כן יעשה בגאולה רביעית ודוקא ליעקב, שכן הוא בזהר פ' בשלח נ"ג א'. סליק הב"ה להאי סבא וא"ל, קום חמי ברך דנפקין מגו עמא תקיפא וכו' ע"ש.

מכל הדברים האלה למדנו כונת המ' של ר' שמעון, כיון שיצאו ישראל ממצרים. דהיינו כשיצאו ביום י"ד לעשות הפסח, כבא השמש אז אמר הב"ה למשה, הזהר לישראל על מצות הפסח. לפי שמזרזין את האדם בשעת מעשה. כיון שראו ישראל וכו'. כי ודאי בני ישראל הכשרים היו מולים, אך צפה הב"ה שלבניהם ועבדיהם לא מלו, לכן צוה כל בן נכר וכו' (שמות יב, מג). וכל עבד איש וכו' (מד). דאיתא בגמרא (תוספתא פסחים פ' ח), והביאו רש"י ע"פ ומלתה אותו וכו' (שמות יב, מד). מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, וגם מילת בניו הקטנים. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות קרבן פסח ז"ל (הלכה ד), כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח, כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבתו. וכששמעו כך עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם, וכל מי שיצא עמהם, דהיינו הערב רב שעלו אתם. ולפי שיקשה למה יפסלו העבדים והקטנים למי שהוא מהול מלאכול בפסח, לכן הוצרך למשל למלך שעשה משתה לאוהביו, וכל א' מביא בניו ועבדיו עמו. אמר המלך אם אין סמנטרי. פי' חותם שלי על כל המסובין, אל יכנס א' מהם לכאן, דייק בלשונו להורות כי מי שאין לו סמטנרי פוסל כל האחרים, כי אינו מן הראוי שיבא לפני המלך מי שאין לו חותם שלו, כך האלקים עשה משתה להם, צלי אש על מצות ומרורים, דהיינו הפסח שאינו נאכל אלא צלי כדרך שהמלכים אוכלים, על מצות ומרורים כדי שיזכרו הלחם עוני והמירור שהיה להם במצרים, א"ל אם אין חותמו של אברהם בבשרכם, שזהו שגרם לגאול אתכם לא תטעמו ממנו. ולכן חזר ואמר מיד כל הנולד במצרים נמולו לשעה קלה, שנימולו לשם שמים. עליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, שבשביל זבח פסח כרתו בריתם ומלו עצמם ובניהם ועבדיהם, כל זה הוא אליבא דר' יהושע שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח. ורבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים. כי הנה אפשר דסבירא ליה כר"א דאמר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח. ולכן פי' רבותינו שהם עצמם לא בקשו למול אלא כלם בטלו המילה כמ"ש בשמות רבה פ"א, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו (הושע ה, ז). ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים. וז"ש כאן, קרא למשה וא"ל לך ומהול אותם וכו', ועכ"ז והרבה מהם לא היו מקבלין עליהם למול, הם הערב רב שהתחיל יוסף למולן, והם הפרו ברית מילה ולא היו מקבלין עליהם עתה למול. מה עשה הב"ה, אמר לישראל שיעשו הפסח, היינו לאותם הנמולים, וכיון שעשה משה את הפסח גזר הב"ה לארבע רוחות העולם וכו'. דהיינו בפסחו של משה לבד, וזה כמ"ש ביעקב, וקח לי משם שני גדיי עזים (בראשית כז, ט). א' לפסח וא' לחגיגה. וכיון שנכנס יעקב אצל אביו נכנסה עמו ריח גן עדן, דלא גרע פסחו של משה מפסחו של יעקב. והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום, הם מהלך שיש ממצרים לארץ ישראל. וכיון שמשה היה בבית המקדש בירושלים לעשות הפסח, הוצרך שיהא הולך מהלך מ' יום, דהיינו מירושלים למצרים, שעוד היום יש מהלך מ' יום כנודע. נתכנסו כל ישראל אצל משה, א"ל בבקשה ממך האכילנו מפסחך, וא"ל אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים, מיד נתנו עצמן על קדוש ה' ומלו, ונתערב דם הפסח בדם מילה, וזהו בדמיך חיי, חיי בדם פסח הקדימו בתחלה לפי שע"י הפסח נתנו עצמן ומלו, וזהו חיי בדם מילה.

ובזה נבין מ' אחר במדרש חזית ע"פ עד שהמלך במסבו (שיר השירים א, יב). ז"ל, א"ר אבהו עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהן במצרים, כבר הקדים הב"ה, שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים (שמות יב, כט). היא דעתיה דר' אבהו למימר סיריי נתן ריחו, מלמד שהיה ריחו של אותו הדם קשה, והופיע להם הב"ה ריח טוב מבשומי גן עדן, והיתה נפשם קוהא לאכול, א"ל משה רבינו תן לנו מה נאכל, א"ל משה כך אמר לי הב"ה, כל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב, מג). עמדו והפרישו הנכרים שביניהם והיתה נפשם קוהא לאכול, א"ל משה רבינו תן לנו מה נאכל, א"ל כך אמר לי הב"ה, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו (מד). עמדו ומלו את עבדיהם, והיתה נפשם קוהא לאכול, א"ל תן לנו מה נאכל, א"ל כך א"ל הב"ה סנטומוס, כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח). מיד כל א' וא' נתן חרבו על יריכו ומהל עצמו. מי מלן, ר' ברכיה אמר משה היה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה. וי"א יהושע היה מוהל ואהרן פורע ומשה היה משקה, הה"ד בעת ההיא אמר ה' אל יהושע וכו' (יהושע ה, ב). ולמה שנית, מכאן שמלן בראשונה, מיד ויעש לו יהושע חרבות צורים וכו'. מהו אל גבעת הערלות (ג). אמר ר' מכאן שעשו אותה גבעה בערלה עכ"ל. והנה גם המ' הזה קשה להולמו שנראין דבריו סותרין זה את זה. תחלה אמר שהיו מסובין ואוכלין פסחיהן במצרים. ואח"כ אמר שאמרו למשה תן לנו מה נאכל. עוד קשה למשה רבינו ע"ה, למה לא הגיד להם תחלה פרשת הפסח כשצוהו הב"ה, שכן כתב רש"י ז"ל שנאמרה להם בי"ד. ועוד יקשה למה לא אמר הכל ביחד אלא פסקי פסקי. וגם לישראל יקשה שכיון שאמר להם כל בן נכר וכל עבד, ועמדו ומלו בניהם ועבדיהם, למה לא מלו עצמם ג"כ והמתינו, שאמר להם משה סנטומוס כל ערל לא יאכל בו. אמנם דקדק ר' אבהו בפ' ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח (שמות יב, מג). דלא אמר לאמר כאחרים, שנראה שהצווי היה למשה ולאהרן לבד. ועוד דקדק דפסקינהו לקראי. תחלה אמר כל בן נכר לא יאכל בו. אח"כ וכל עבד איש מקנת כסף וכו'. ולבסוף חזר ואמר וכל ערל לא יאכל בו. דליערבינהו וליתנינהו בהדי הדדי. ולכן פי' כי צפה הב"ה שלא היו רוצים למול בניהם ועבדיהם, כי לא שוה להם להאמין שבשבילם לא יוכלו לאכול את הפסח. ולדברי רבותינו הרבה מהם לא היו מקבלים למול, לכן צוה הב"ה למשה ולאהרן לבד, זאת חקת הפסח. כדי שידעו להזהר עוד כשיבאו לשאול ממשה האכילנו מפסחך, וז"ש ר' אבהו עד שהמלך במסיבו. עד שמשה וישראל, דהיינו הכשרים שבהם שהיו כבר מולים, יושבין ואוכלין פסחיהן במצרים, כבר הקדים הב"ה להרוג בכורי מצרים. ולפרש נרדי נתן ריחו. שר"ל הסריח, אעפ"י שאינו נכון לפרש שיר השירים בלשון גנאי, לכן אמר היא דעתיה דר' אבהו. הגם שאין כן דעת אחרים, ועיין בשבת פרק רבי עקיבא (פח:). וזה לפי שהיה ריחו של אותו הדם קשה, היינו אותו שעשו אותם שלא מלו עצמם או בניהם ועבדיהם. והופיע להם הב"ה ריח טוב מבשומי גן עדן, דהיינו בפסחו של משה כדלעיל. וריח זה הגיע אליהם, והיתה נפשם קוהה לאכול, מלשון ורבי יהושע קיהה דסוף פ"ד דנגעים, שפי' מלשון תקהינה שיניו (ירמיה לא, כט). והלכו אצל משה וא"ל תן לנו מה נאכל, דהיינו מ"ש לעיל האכילנו מפסחך. א"ל משה כך אמר לי הב"ה, כל בן נכר לא יאכל בו, כלומר מה שפסחי נותן ריח טוב הוא לפי שאמר לי הב"ה כן, וזה כמ"ש בשמות רבה פ' י"ט. לב יודע מרת נפשו (משלי יד, י). אלו ישראל שהיו נתונים במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר להן הב"ה לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם, א"ל האלקים ח"ו כל בן נכר לא יאכל בו וכולי. ז"ש עמדו והפרישו הנכרים שביניהם. והוא מ"ש בזהר פ' משפטים דף קכ"ד א' ע"ש. ובפ"ק דפסחים (ג:), ההוא ע"א דהוה סליק לאכול פסחים בירושלים ע"ש. והיתה נפשם קוהא לאכול, מפני העבדים שלהם שלא מלו וכו', עמדו ומלו את עבדיהם. ועדין היתה נפשם קוהא לאכול, לפי שהרבה מהם לא קבלו למול, וכבר אמר במ' הקודם, אם אין סמנטרי על כל המסובין אל יכנס א' מהם לכאן. ואפשר שזהו מ"ש ז"ל, ערל שמתו אחיו מחמת מילה. וכיון שהיה להם לצאת לא רצו למול מפני סכנת הדרך, א"ל סנטומוס. כלומר כלל וסוף דבר, כל ערל לא יאכל בו. מיד כל אחד וא' נתן חרבו על יריכו ומהל עצמו. כלומר נתן נפשו על הדבר למול את עצמו כמ' דלעיל. ולפי שהמצוה היא המל ימול, שואל מי מלן, ר' ברכיה אומר משה היה מוהל. כי זהו כבודו להיות ראשון למצוה, ואהרן פורע ויהושע משקה. אך לפי שראינו ושוב מול את בני ישראל שנית. שמשם נראה שמל אותם ראשונה, לכן י"א שיהושע היה מוהל ואהרן פורע ומשה היה משקה ודוק.

ובזה נבא לביאור ההפט', בעת ההיא אמר ה' אל יהושע וכו' (יהושע ה, ב). מאי בעת ההיא, שהיל"ל ויאמר ה' אל יהושע. עוד למה צוהו עשה לך חרבות צורים, שהרי המילה כשרה בכל דבר, שכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות מילה (הלכה א), בכל מלין וכו'. ועוד מאי לך, דיספיק אמרו עשה חרבות צורים. וכבר הקשו רז"ל מאי שוב ומאי שנית. עוד ק' וזה הדבר וכו'. דהיל"ל ואלו הם אשר מל יהושע. ועוד למה הקדים כל העם היוצא ממצרים וכו' לא מלו, וחזר ואמר כי מולים היו וכו'. דדי לנו שיאמר כל העם הילודים במדבר בדרך לא מלו, וכמה יתורים יש בפסוקים אלו. עוד למה לו להודיענו שקרא שם המקום ההוא גלגל. ואם בשביל היום גלותי, היה לו לקראו גילוי ולא גלגל לשון כפול, אמנם בפסוקים הקודמים שם יהושע ד' כתוב, והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ויחנו בגלגל וכו' (יט). וזה היה אותו יום שצוה המקום לישראל במצרים, בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וכולי (שמות יב, ג). ואיתא במכילתא ע"פ והיה לכם למשמרת (שמות יב, ו). מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, היה ר' מתיא בן חרש וכו', נתן להם הב"ה שתי מצות, דם פסח ודם מילה שיעסקו בהם כדי שיגאלו וכו'. ופירש הר"ם אלשיך כי הקדים ד' ימים כדי שימולו וימתינו ג' ימים כדי שיבריאו ממילתם ויוכלו לילך בדרך. אף אנו נאמר שבא הכתוב להודיענו בעת ההיא שהיה בעשור לחדש הראשון, שצריכים לעשות הפסח בי"ד, צוה ליהושע למול אותם כדי שיבריאו ויוכלו לעשות הפסח בזמנו. ומילה זו היא מ"ש ביבמות פרק הערל (עא:), לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע (יהושע ה, ב). וכתבו שם התוס' על זה ע"ש. ובפרקי רבי אליעזר פ' כ"ט, ר' ישמעאל אומר, וכי ערלים שמעו קולו של הב"ה על הר סיני ונתן להם את התורה, אלא נמולין היו אלא שלא היה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע את המילה כאילו לא מל, וכשבאו לא"י אמר הב"ה ליהושע, אי אתה יודע שאין ישראל נמולין כתקונן, חזור ומהול אותם פעם שנייה, וקבץ את כל הערלות עד שעשה אותם כגבעה ע"כ. וק' דכיון שאין להם פריעה הדרא קושיא לדוכתין, וכי ערלים שמעו וכו', שמל ולא פרע כאילו לא מל. ועוד ק' שאמר נמולין היו, וחזר ואמר וקבץ את כל הערלות. שכיון שכר מלו אעפ"י שלא פרעו איך שייך עוד ערלה, כי הפריעה אינה אלא גילוי העטרה. אמנם שם בפרק הערל איתא ז"ל, ובמדבר מאי טעמא לא מהול, אי בעית אימא משום חולשא דאורחא, ואי בעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית וכו'. הנה כי שתים היו קוראותיו של יהושע, הראשונים אותם שנמולו במצרים ולא פרעו, שצוהו לפרוע מילתם, והשניים שנולדו במדבר בדרך שלא נימולו כלל. וכיון שלא ניתנה פריעת מילה לאברהם, עדין יכלו לשמוע קולו של הב"ה כיון שלא היו ערלים, ואחר שניתנה תורה נתחדשה הלכה מל ולא פרע כאילו לא מל. והוא מ"ש שם התוס', ואם תאמר אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה, הא כתיב אלה המצות (ויקרא כז, לד). שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וי"ל דהלכה למשה מסיני היא ויהושע אסמכיה אקרא ע"כ. ובזה דברי המ' ברור מללו, וקבץ את כל הערלות לגבי אותם שנולדו במדבר, וז"ש ושוב מול. כי לפי שמלן במצרים פעם ראשונה כדלעיל, לך נאה לעשות המילה ג"כ לאותם שנולדו במדבר, ולאותם שכבר נמולו שצריך לפרוע מילתם אמר שנית. ולפי שהדין נותן בהלכות מילה טור יו"ד סי' רס"ג ז"ל, מי שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. ומיהו בנחת, וצריכא מלתא למבדקא יפה יפה בידים ולא בפרזלא דלא לעייק ליה. לכן אמרו בב"ר פ' ל"א. חרבות צורים. גלבין דטינרי. ופי' שם רש"י ז"ל חתיכות של צור שהם חריפין כאזמלין. והוא מלשון ותקח צפורה צור (שמות ד, כה). כמו שפי' שם במקומו. כי הפריעה ג"כ צריכה שלא לעשות בברזל דלא לעייק ליה, ולכן צוה ליהושע שכבר התחיל במצוה ויהיה בקי בדבר. ולפי שמצוה בברזל כמ"ש שם הרמב"ם, ומצוה מן המובחר למול בברזל, לכך אמר עשה לך דווקא ולא לאחרים. וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות (יהושע ה, ג). שעשה מהערלות גבעה כדלעיל, ולמד מאברהם אבינו שעשה גבעה בערלה כדלעיל. ולפי שיקשה למשה למה לא עשה מצוה זו קודם שיכנסו ישראל לארץ, לכן אמר וזה הדבר אשר מל יהושע ולא משה. כל העם היוצא ממצרים. הזכרים לאפוקי הנקבות שלא היו בגזרת המרגלים למות במדבר, והם כל אנשי המלחמה, דהיינו מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל. מתו במדבר בדרך וכו'. ואל יעלה בדעתך שלא היו נמולים, כי מולים היו כל העם היוצאים. שבצאתם ממצרים מל אותם יהושע כדלעיל. אמנם וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים (ה), הרי אלו שני טעמים לשבח, האחד שהיו במדבר שלא נשבה להם רוח צפונית, ועוד בדרך משום חולשא דאורחא, בשביל אלו הטעמים לא מלו. ואעפ"י שחנו לפעמים זמן הרבה. הנה כיון שעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, היו צריכים להיות מזומנים, דלא יארע להם ליסע תכף ומיד ויסתכנו בעצמם, כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וכו', הרי זו נתינת טעם למה לא מלו. ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע לגמרי כי ערלים היו וכו' (ז). ועוד יבואר וזה הדבר אשר מל יהושע (ד). משום דקיל"ן כהרמב"ם ריש הלכות מילה וגם בפ"ג, ומצוה על האב למול את בנו וכו', ואם אין שם האב, מצוה על הבית דין למולו. לכן אמר וזה הדבר. כלומר זהו הטעם אשר מל יהושע ולא האבות לבניהם, לפי שכל העם היוצא ממצרים הזכרים מתו במדבר בדרך. ולכן ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע, כי אם אין שם אב מצוה על בית דין למולו. ויהושע היה נשיא ישראל ואב בית דין. ולהורות כי יש סכנה לצאת לדרך בהיותו נימול מחדש, לכן וישבו תחתם במחנה עד חיותם (ח). ולפי ששתי מילות עשה יהושע, מילה ופריעה כדלעיל, לכן ויקרא שם המקום ההוא גלגל (ט). רמז לשתי גלויים ההם. וגם לפי שכתוב ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח (י). שתחלה כתב וישבו תחתם במחנה עד חיותם, הרי חנייה אחת עד שתחיה המכה. ועוד חנייה שנית כדי לעשות הפסח, כי שם היה המשכן, לכן קרא שם המקום ההוא גלגל מלשון גיל יגיל (משלי כג, כד). גילה אחר גילה, מילה ופסח, כי המילה נעשית בשמחה, שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב). וכן הפסח, ושמחת בחגך (דברים טז, יד). ואמרו (מגלה טז:), ליהודים היתה אורה ושמחה (אסתר ח, טז). זה י"ט.

ולבאר איך נרמזה העקדה בדם פסח שבעבורה נגאלו ממצרים. והקטרוג שהיה עליה, צריך להקדים מ"ש בזהר פ' בא דף ל"ג וז"ל, ותא חזי בשעתא דאמר משוט בארץ (איוב א, ז). בעא מיניה למעבד דינא בישראל, דהא דינא הוה ליה על אברהם למתבע מקב"ה, בגין דלא אתעביד דינא ביצחק כד אתקריב על גבי מדבחא, דהא לא הוה ליה לאחלפא קרבנא דאזמין על גבי מדבחא באחרא וכו'. ובעא דא מעם קב"ה כמה דבעא דיניה דיוסף לכמה דרין, וכל מה דבעא באורח דינא בעא וכו'. ומההוא זמנא דאשתזיב יצחק ואתחלף קרבניה, זמין ליה קב"ה לההוא מקטרגא האי לחולקיה מכל זרעיה דאברהם וכו'. הכונה כי בסנהדרין פ"י (פט:), ויהי אחר הדברים האלה (בראשית כב, א). אחר מאי, א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא, אחר דברים של שטן וכו'. אמר שטן לפני הב"ה, רבש"ע זקן זה חננתו לק' שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור א' או גוזל א' להקריב לפניך, א"ל כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו, מיד והאלקים נסה את אברהם. ר' לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק וכו' ע"ש. ובזהר בראשית דף י' ב' אמר שהיה הקטרוג על דלא יהיב מידי למסכני. וכבר פי' במקומו התנצלות לאברהם שאין כאן מקום להאריך. א"כ על כל הדברים האלה היה לו לשטן פתחון פה לקטרג על עקדת יצחק שהקריב תחתיו איל, אמנם צריך להבין למה גירה אותו באיוב כמ"ש בב"ר פ' נ"ז וע"ש. וכדברי הזהר הנ"ל. וזה רמוז גם כן במסורה פרשת וירא, ירא אלקים (בראשית כב, יב). ד' וסימן, כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. כי ירא אלקים יצא את כלם (קהלת ז, יח). השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וכו' ירא אלקים (איוב ב, ג). וחבירו. כי הנה בשעה שאמר לו אל תשלח ידך אל הנער, פחד אברהם מהמקטרג שיקטרג כנזכר, ולכן רצה לעשות בו מום, אמר לו הקב"ה אל תשלח וכו' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. כלומר גלוי לפני שלא עכבת מלשחוט את בנך. ולכן הכנתי לך את האיל להיות תמורת יצחק, והוא מה שאמר הכתוב טוב אשר תאחוז בזה שהוא יצחק, וגם מזה אל תנח ידך (קהלת ז, יח). כי אמרו ז"ל שהמקטרג היה מעכבו ואוחזו בסבך בקרניו כדי שלא יקרב תחת יצחק, והב"ה אמר לו וגם מזה אל תנח ידך. כי ירא אלקים יצא את כלם. אני מעלה עליך כאילו הקרבת גם את יצחק, שלכן בכל עבודות שהיה עושה בו היה אומר, כאילו יצחק בני שחוט וכו'. ועוד ירמוז למ"ש בס' עשרה מאמרות להרמ"ע זלה"ה, שנשמתו של יצחק שפרחה ממנו נגלמה באיל, והרי כי ירא שמים יצא את כלם. ולפי שעדין לא נחה דעתו של המקטרג גירה בו את איוב, וזהו השמת לבך וכו' (איוב א, ח). והטעם לפי מה שכתוב שם בזהר ז"ל, וכלא בדינא אתא לגביה, בגין דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה, וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון, א"ל לא אלא טול ממונהון ושלוט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון, א"ל קב"ה חייך בההוא דינא ממש תהא דאין, מה כתיב ואולם שלח נא ידך וגע וכו' (איוב א, יא). ומה שבא השטן לקטרג על ישראל, היינו שעדין לא שלמו ת' שנה. והנה מי גרם זה. הוא איוב שיעץ לפרעה שישעבדם בעבודה קשה, ולא יכלו לסבול תוקף השעבוד והוצרך לגאלם קודם הזמן, ולכן שפך חמתו על איוב. וזה יובן גם כן עם מה שכתוב בזהר פרשת שמות ב' א', דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי, לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי וכו'. וזוהי עצת איוב טול ממונהון, שבזה יצטרכו ליזון מתחת יד מצרים, ואז תשלוט על גופיהון בפולחנא קשיא, וכך היה ראוי לדונו לאיוב בעוני ויסורין, וברחמיו ית' הצילו מאחת, והוא בחר לו היסורין, כמו שכתוב כי על זה בחרת מעוני (איוב לו, כא) ודוק.

ובזה נבאר מאמרם ז"ל בב"ר פ' נ"ז, רבי חננא בריה דרבי אחא אמר, לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, בא זאב א' נזדווג לו, אמר תנו לו תיש א' שיתגרה בו. ורבי חמא אמר למלך שהיה יושב בסעודה, בא כלב א' ונזדווג לו, אמר תנו לו ככר א' שיגרה בו. כך בא שטן לקטרג גירה אותו באיוב. ולהבין שתי המשלות הללו צריך להקדים מ"ש בספר מגלה עמוקות אופן קצ"ג ז"ל, רצה משה להכניע השר הגדול ברקיע שנקרא אמון מנא, שהוא שר גדול של מצרים, שהיה בידו ביד ימין שעיר עזים של מכירת יוסף וביד שמאל איל של יצחק, והיה מקטרג תמיד על מכירת יוסף ועל עקידת יצחק שהעלו איל במקום יצחק, והתורה כתבה לא תחסום שור בדישו (דברים כה, ד). כי כבר נתנו לו את יצחק להקריבו. והנה בא משה שהוא בעל הצאן בשעה ששחט קרבן פסח, והעביר את האיל מצד שמאל, אבל שעיר עזים שביד ימין עדין במקומה עומדת, ונפרע אותו הקטרוג ביום חרבן הבית ע"כ. והנה לעיל פי' הקטרוג שהיה לאברהם על שלא הקריב כלום ביום הגמל את יצחק, שאע"פ שלא שלמו ת' שנה, התחיל למנות מיום לידת יצחק, בא המקטרג לקטרג מה זכות זה שכל כך מגדילו הב"ה, שהרי העלה איל תחתיו, ז"ש לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, דהיינו הב"ה שהוא רועה ישראל, שהיה מביט בצאנו אלו ישראל, כמ"ש וירא אלקים את בני ישראל (שמות ב, כה). שהיה רואה בצרתם שלא היו יכולים לסבול עול הגלות, בא זאב א' הוא המקטרג שבא לקטרג על שלא הקריב אברהם איל א', שגם המקטרג יש לו חלק בקרבנות מהעשן העולה כנז' בזהר, ולכן המזבח נמשל לזאב, כמו שכתוב בב"ר פ' צ"ט. מה הזאב הזה חוטף, כך היה המזבח חוטף את הקרבנות. אמר תנו לו תיש א' שיתגרה בו, כי הוא קיטרג על האיל, ולעומת זה יתנו לו תיש, זה איוב שהיה בנו של נחור אחי אברהם שנולד תכף אחר העקידה, וזאת היתה לו בעבור שנתן עצה לפרעה וכו' כדלעיל. והדבר הזה גם כן בא לאיוב על שהיה מקריב עולות ולא יהיב חולקא לסטרא אחרא, כמו שכתוב בזהר ריש פרשת בא. ורבי חמא ראה שיש קטרוג יותר גדול, והוא מה דלא יהיב מידי למסכני כנזכר בזהר דף י' ב', ואז נגזרה גזירת העקידה. ולכן המשיל הדבר למלך שהיה יושב בסעודה, זה אברהם שעשה סעודה גדולה והיו שם כמה מלכים, והוא גם כן היה מלך, כדכתיב אל וכו' עמק המלך (בראשית יד, יז). שהושוו כל האומות וקבלוהו עליהם למלך. בא כלב א' זה השטן, שנדמה לעני שיתנו לו לאכול, ולכן היה מקטרג שלא השגיחו עליו, אמר תנו לו ככר א' וכו'. וגם בזה חטא איוב שהלכו בניו ועשו משתה, והוא חשב להעלות עולות כנגדם, וחטא בזה כנזכר שם בזהר. ולכן צוה הב"ה בסדר שלנו שהוא מתחיל בפסוקים אלה, ויקרא משה [לכל] (ל)זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח (שמות יב, כא). ולקחתם אגודת אזוב וכו' והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות וכו' (כב). וקשה שהרי כבר צוה לעיל, דברו וכו' ויקחו להם איש שה וכו' (שמות יב, ג). ואכלו את הבשר בלילה הזה (ח). וא"כ למה הוצרך לצוות לזקני ישראל. ועוד מאי משכו שהוא מיותר, ועוד היל"ל קחו לכם צאן ושחטוהו, למה חזר ואמר הפסח. עוד צריך להבין כי בפרשת החדש צוה, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף (שמות יב, ז). הרי שהקדים המזוזות למשקוף, וכאן אמר אל המשקוף תחילה, ועוד מאי ואתם לא תצאו וכו' (כב). שהיל"ל ולא תצאו וכו'.

אמנם בשמות רבה פ' ט"ו איתא ז"ל, שה תמים זכר בן שנה (שמות יב, ה). שה בשביל אלקים יראה לו השה (בראשית כב, ח). תמים לשמו של הב"ה, שנאמר הצור תמים פעלו (דברים לב, ד). זכר שהוא הורג כל בכוריהם של מצרים וחס על בכוריהם של ישראל. מן הכבשים ומן העזים תקחו (שמות יב, ה). כשם שאני הורג האדם והבהמה השבי והשפחה, כך רשות בידכם ליטול מכל מקום שאתם רוצים, והיו משמרין אותו שהוא לכם שמחה גדולה, שנאמר והיה לכם למשמרת (ו) עכ"ל. וקשה מאי בשביל אלקים יראה לו השה, כי מאי שייטיה לכאן. ועוד לשמו של הב"ה מהיכא תיתי שלא יהיה לשמו, שהרי כל הקרבנות צריך שיהיו לשם השם, כדתנן בסוף פרק ד' דזבחים, לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו'. ואיך ידרוש מתיבת זכר שהוא הורג כל בכורי מצרים וכו', שהרי גם הנקבות נהרגו. אמנם לדרך זו הלכנו יכון מאד, וזה שהוקשה לבעל המ' כפל הדברים, כי כיון שהתחיל בראש הפ' דברו אל כל עדת ישראל לאמר וכו' ויקחו להם איש שה (שמות יב, ג). שם היל"ל שה תמים זכר, ולא לחזור ולכתוב שה תמים וכו' חוץ למקומו, ועוד מאי יהיה לכם. לכן אמר שה בשביל וכו'. כלומר למה דוקא רצה הב"ה שיקחו שה ולא עגל. ותירץ בשביל אלקים יראה לו השה, כלומר להסיר קטרוג המקטרג שאברהם העלה האיל, דהיינו השה תחת בנו. הנה מכאן שלא מאברהם היתה זאת, כי הנה מתחלה אמר אלקים יראה לו השה לעולה בני, כלומר הנני מוכן להעלות את בני כשה. ואלקים שם בפיו כן, כלומר שיראה לו השה, כאילו נקרב בני, על דרך ונשתחוה ונשובה אליכם (בראשית כב, ה). שאמרו ז"ל (מועד קטן יח.), ברית כרותה לשפתים. אף כאן סימנא נפל בפומיה, אלקים יראה לו השה לעולה במקום בני. תמים לשמו של הב"ה וכו'. כי הנה אמרו ז"ל משכו ידיכם מע"א, וקחו לכם צאן של מצוה. כי גם ישראל עבדו ע"א. וידענו מ"ש ז"ל (בכורות מא.), מן הבקר (ויקרא א, ב). להוציא את הנעבד, ומן הצאן להוציא את המוקצה. לכן הוצרך לומר שיקחו השה לשמו של הב"ה, להוציא את הנעבד ואת המוקצה לע"א, וצום שיקחוהו בעשור לחדש, למען ימסרו עצמם על קדושת ה' באמור למצרים כששואלין אותם למה זה לכם, והשיבום לשוחטו כמצות ה' עלינו. ובזה היו מוסרין עצמן על קדושת ה'. והורו למפרע כי גם יצחק מסר נפשו לעקדה. והוא הטעם גם כן (מכילתא בא, פ' ג), דברו היום בראש חדש שיקחוהו בעשור לחדש. כדי שיצא רוב החדש בקדושה ויהיה הדבר גלוי ומפורסם לכל מצרים. ובזה יזכו ישראל למפרע ויבוטל קטרוג העקדה. וזהו ויקחו להם איש שה לבית אבות, דהיינו אבותינו הקדושים אברהם ויצחק. והיה לכם למשמרת וכו' ושחטו אותו בין הערבים. בזמן שהקריב אברהם אבינו את יצחק בנו, כמ"ש בזהר פ' ויצא קס"ד ב', ובזמנא דאתעקד יצחק ע"ג מדבחא, דההיא שעתא בין הערבים הוה. ובמ' חקור דין חלק ב' פ"א אמר בפי' שביום הכפורים נעקד יצחק בשעת המנחה. ולפי ששני דמים היו שם דם פסח ודם מילה, לכן אמר זכר שהוא הורג וכו'. כי הזכרים של ישראל היו חתומים באות ברית קדש, שבזה זכרו ברית אברהם ונצולו ממכת בכורות כמו שנבאר עוד לקמן, מן הכבשים וכולי. כשם שאני הורג וכו'. שע"י שחיטת הפסח יצאו מתחת יד המקטרג, דהיינו השבי והשפחה שהם אותם הכחות של המקטרגים כנז' בזהר פ' בא דף ל"ז ב' ע"ש. לעומת זה רשות בידכם ליטול מכל מקום שאתם רוצים, דהיינו מן הנעבד ומן המוקצה, לקיים משכו ידיכם מע"א וקחו לכם צאן של מצוה, ולפי שכתוב והיה לכם למשמרת. וכלל גדול בידינו אין והיה אלא לשון שמחה, לכן אמר שהוא לכם שמחה גדולה.

והמ' שהצענו שהוא בשמות רבה פ' י"ז. צריך להבין מה זו שאלה, מה ראה הב"ה להגן עליהם בדם. ועוד ק' דבשלמא לזכור דם ברית אברהם שפיר, אך יצחק ויעקב מאי שייטייהו בדם, ועוד אם הדם בעצמו מזכיר דם מילת אברהם, מהו ובזכותם יראה את הדם. האמנם לפי מה שכבר ביארנו שקטרג המקטרג על שביטלו ברית מילה במצרים וגם על עקדת יצחק כדלעיל, ובעשות הפסח העביר משה האיל מיד המקטרג, ובעבור הפסח נתנו עצמן ומלו באותו הלילה. לכן שפיר קאמר מה ראה הב"ה להגן עליהם בדם, כי הדם הוא סימן דין והריגה, כמ"ש בזהר פ' וארא כ"ט א', תא חזי כד דמא אתער על עמא, ההוא דמא דמא דקטולין וכו'. וכן כתוב שם בפ' בא, אמאי דמא וכו'. ועוד שאין קטיגור נעשה סניגור. והם בטלו ברית מילה, וא"כ מה ראה להגן עליהם בדם. והשיב כדי לזכור להם דם מילת אברהם, שבזכות שנתן נפשו על המילה כדלעיל יגין על בניו, והוא מ"ש שם בזהר פ' בא ל"ה ב', דחזר ההוא דמא לרחמי וכו'. ואע"ג דהוה סומקא אתחזר לרחמי. ולא זו בלבד אלא בשני דמים נגאלו ונצולו ישראל ממצרים, בדם פסח שתחלה עשו הפסח, וע"י זה זכו לדם מילה כמו שפירשנו. ומהיכן למדנו זה מפסוקי הפ' ויקרא משה [לכל] (ל)זקני ישראל וכו' (שמות יב, כא). כי הנה כבר צוה על הפסח לכל ישראל, ואליהם אמר ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף (שמות יב, ז). ופי' כאן במ' שלנו שהמזוזות הם יצחק ויעקב, וזה כי בילקוט פ' זו כתוב וראיתי את הדם (שמות יב, יג). דם עקדתו של יצחק. בפרקי רבי אליעזר פ' ל"ב ז"ל, הלך והביא שני גדיי עזים, וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, והלא די לו בא', אלא א' כנגד הפסח וא' לעשות לו מטעמים לאכול. דתנינן הפסח אינו בא אלא על השבע וכו'. א"כ זכותם הם כנגד ב' מזוזות הסובלות קירות הפתח, ואברהם נמשל למשקוף, מלשון השקפה. שכן אמרו ז"ל ע"פ וישקף על פני סדום (בראשית יט, כח). כל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה וכו' (דברים כו, טו). שגדול מתנת עניים שהופכת מדת הדין למדת רחמים. ואברהם היה גדול בזה שכל ימיו היה גומל חסדים, ולכן להיות שהרבה מהם לא קבלו למול אלא כשעשה משה הפסח והיתה נפשם קוהא לאכול, ועי"כ מלו עצמם, לכן לכללות ישראל אמר על המזוזות תחלה ואח"כ על המשקוף, אך לזקני ישראל שכבר היו מולים אמר משכו, דהיינו שימשכו האיל מיד המקטרג, וקחו לכם צאן למשפחותיכם, וזה יהיה כשתשחטו הפסח. ולפי שכבר היו מולים ואח"כ עשו הפסח כראוי, לכן אמר והגעתם אל המשקוף דם ברית מילת אברהם, ואל שתי המזוזות יצחק ויעקב בעשיית הפסח. ולפי שנוכל לומר שהזקנים שכבר היו מולים ואין עליהם קטרוג יצאו מביתם ולא יפחדו. לכך צוה ואתם לא תצאו וכו' (שמות יב, כב). כלומר לא מבעיא ישראל שיש להם להסתר מפני חמת המציק שלא יקטרג אותם, אלא ואתם גם כן לא תצאו וכו'. כי כיון שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע. כי לטעם זה ועבר ה' לנגוף את מצרים (כג). הוא בעצמו כדי להבחין בין ישראל למצרים, ולא יתן המשחית וכו'. וזהו שאמר ובזכותם יראה את הדם, כי אע"פ שהדם סימן הריגה, עכ"ז בזכור זכותם של האבות הקדושים הדם יחזור לרחמים. כאשר שמע למצרים. כך יעשה באחרית הימים  כי בשתים אלה יגאלו. גם את בדם בריתך וכו' (זכריה ט, יא). וגם יצחק מזכיר עקדתו, כמ"ש בפרק רבי עקיבא (שבת פט:), שלעתיד לבא יאמר לפני הב"ה, הא קריבית נפשי קמך. ואז נאמר אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. כן יעשה ה' במהרה בימינו. ויצילנו מיד קמינו. ויחזירנו למקומנו. בילא"ו. לא"ו.