דרוש כ"ט לפרשת בהר ובחוקותי

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם (ויקרא כו, יב.).

במדרש (תורת כהנים.), והתהלכתי בתוככם. משלו משל לה״ד למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מיטמר מלפניו, א״ל המלך לאותו אריס מה לך מיטמר מלפני הריני כיוצא בך. כך עתיד הב״ה מטייל עם הצדיקים בג״ע ל״ל וצדיקים רואין אותו ומזדעזעים מלפניו, והב״ה אומר להם לצדיקים מה לכם מזדעזעים מלפני, הריני כיוצא בכם. יכול לא יהיה מוראי עליכם, ת״ל והייתי לכם לאלקים ע״כ.

יזלו המים ומעינות הנובעים לרוות פני תבל ולהצמיח מוצא דשא לעת הצורך, כי לכן קדמו לכל מעשה בראשית, כדכתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב.). ולהיותם מוכרחים לקיום העולם, לכן נמצאים בשופע רב, וכמ״ש ז״ל (ילקוט פ׳ עקב.), מה מים חנם לעולם וכו׳. ולכן מים בכל מקום הוא לשון רבים, כי צריכים בכל מקום ובכל זמן ולכל אדם, ומים בהפוך הוא מים, גם מלוי מים מ״ם יו״ד מ״ם הוא מים, כי מתגברים והולכים כמעין המתגבר וכנהר דמכיפיה מבריך, וכן הוא במדרש חזית (שיר השירים א, ב.) ע״פ ישקני מנשיקות פיהו. ז״ל, מים יורדים טיפים טיפים ונעשות נחלים, כך תורה אדם למד ב׳ הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע. ולכן מים כסדרן הוא רמז לתורה שבכתב, ובהפוך רמז לתורה שבע״פ, כאותו גר שבא לפני הלל (שבת לא.), וא״ל למדני תורה שבכתב, ויומא קמא לימדו הא״ב ביושר, ולמחר אפיך ליה וכו׳.

והנה בשיר השירים ד׳ כתוב מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (שיר השירים ד, טו.). וצריך להבין מאי כולי האי, תחלה מעין ואח״כ ונוזלים וכו׳. אמנם בזהר פ׳ בלק דף ר״א ב׳ איתא ז״ל, וכי לית מעין אלא ההוא מן גנים, והא כמה מעינין טבין ויקירין אית בעלמא, אלא לית כל הנאות שוין. אית מעין דנפיק במדברא באתר יבישא הנאה אית למאן דיתיב ושתי. אבל מעין גנים כמה איהו טב ויקירא ההוא מעין עביד טיבו לעשבין ואיבין. מאן דיקריב עליה אתהני בכלא כמה ורדין כמה עשבין דריחא סוחרניה ע״כ. הנה שהמעין גנים הוא טוב וערב יותר משאר מעינות להשקות כמה עשבים וכמה אילנות. ולכן התחיל הכתוב במעין גנים, שכך היה הבאר בזכות מרים. תחלה היה כמעין גנים שנובע מעט, ואח״כ נעשה באר שמשם היו שואבים מים לעדה, ואח״כ ונוזלים מן לבנון שהוא כנהר היורד מהר הלבנון, שכן כתוב, הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו (תהלים עח, כ.). וכן אז״ל בילקוט פ׳ חקת, שהיה נמשך במחנה ישראל כנהר גדול והיו הולכים מדגל לדגל בספינה, שנאמר הלכו בציות נהר (תהלים קה, מא.). והמים היו יוצאים ומקיפים אותם ומגדלים מיני דשאים ואלנות שאין להם סוף, שנא׳ בנאות דשא ירביצני וכו׳ (תהלים כג, ב.). ועוד יובן הכתוב מעין גנים וכו׳. על המעין הכתוב ביחזקאל מ״ז. ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השיטים. שפי׳ ז״ל שתחלה הוא כמעין ואח״כ מתגבר והולך עד שנעשה נהר גדול ככתוב שם.

ובמדרש חזית ע״פ מעין גנים (שיר השירים ד, טו.). אמר רבי יוחנן ארבעים ושמנה פעמים כתוב בתורה באר באר, כנגד מ״ח פעמים שניתנה בם התורה, הה״ד מעין גנים באר מים חיים ע״כ. וקשה שהרי התורה לא ניתנה אלא בפעם אחת, ואם כונתו על המצות שניתנו בכמה פעמים היכן מצינו מספר מ״ח שכשנעמוד עליהם נמצאים הרבה יותר. אמנם יובן המ׳ הזה עם מ״ש בזהר מדרש הנעלם פ׳ חיי שרה דף קכ״ה ב׳ ז״ל, תנן התם בד׳ פעמים בשנה בכל יום עדן מנטף על הגן ויוצא מאותם הטיפות נהר גדול המתחלק לד׳ ראשים, ומ״ח טיפות מנטף בכל יום ומשם שבעים אילני הגן, הה״ד ישבעו עצי ה׳ וכו׳ (תהלים קד, טז.). א״ר אבהו מ״ח נביאים עמדו להם לישראל וכל א׳ נטל בחלקו תמצית טיפה אחת מאותם טיפות של ג״ע שהם מ״ח טפות וכו׳. הכי תנן בכל טפה וטפה היוצאת מעדן רוח חכמה יוצאה עמו, וע״כ אית מיא מגדלן חכימין ואית מיא מגדלן טפשין, ואינון מיא דמגדלן חכימין אינון מיא הוו מטיפין דעדן וכו׳. וזהו הנהר שראה יחזקאל בנבואתו, ועל כן אמר הכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה׳ וגו׳ (ישעיה יא, ט.). שאותם מים תמיד מגדלים הידיעה בעולם ע״כ. ובפ״ק דמגלה (דף יד.), ת״ר מ״ח נביאים וז׳ נביאות שנתנבאו להם לישראל לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת. ופרש״י ולא הותירו מצוה. כונתו לתרץ על מה שנראה קשה שהרי כמה הלכתא גברוותא למדנו מדברי הנביאים, וכמו ששנינו בפ״ב דתעניות, ובקבלה הוא אומר וכו׳. ופי׳ הר״ב ז״ל בדברי הנביאים. ולכן פרש״י ז״ל שאע״פ שלמדנו מהם כמה דברים עכ״ז לא פיחתו ולא הותירו מצוה. ועוד גרסי׳ שם, נבואה שנצרכה לדורות נכתבה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה. ופרש״י שהוצרכה לדורות ללמוד ממנה תשובה או הוראה, וכל הנך מ״ח הוצרכה עכ״ל. בדברים האלה מובנים דברי המאמר מ״ח פעמים כתוב בתורה באר, שהם אלו המ״ח טפות שיוצאים מהבאר העליון הנובע מעדן כנגד מ״ח פעמים שניתנה בהם התורה, דהיינו המ״ח נביאים שכל א׳ מהם לימד מאותה החכמה שקבל מהטיפה שלו ברוח נבואה וברוח חכמה שיוצאת עם הטפה שלו כדלעיל. ובזה אין אנו צריכים לשבש הגרסא, וכמ״ש בעל מתנות כהונה ז״ל, ה״ג כנגד מ״ח דברים שנתנה בהם התורה. כי להיות דאשתמיטתיה מ׳ הזהר הנ״ל הוכרח לשנות הגרסא. אך האמת יורה דרכו וגם בילקוט גריס כנגד מ״ח דברים שנקנית בם התורה. ואף גם זאת אפשר ששינו הגרסא להיות שנעלם מהם מדרש הנ״ל, ומפיק לה רבי יוחנן מדכתיב מעין גנים וכו׳. משום דק״ל מה שהקשה בזהר פ׳ בלק, וכי לית מעין אלא מן גנים וכו׳. שהרמז על אותו המעין הנוטף מעדן שיורד אל הגן, ולכן קראו מעין גנים. וזה נעשה אח״כ באר מים חיים, כי ר״ת מים חיים הוא מ״ח, רמז למ״ח טיפות הנ״ל, והוא מ״ש בשם האר״י זלה״ה שהשותה מבארה של מרים מתחכם, וכן עשה הוא בעצמו להרח״ו תלמידו שלא היה יכול ללמוד ממנו והביאו לימה של טבריה ששם גנוז בארה של מרים והשקהו ממנו, ומשם ואילך למד כל חכמת רבו, וזהו באר מים חיים. ונוזלים לבנון, הוא הנהר שיצא מבית המקדש ל״ל כנז״ל, כי המקדש נקרא לבנון, כדכתיב ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה.). ולפי שהנביא צריך להיות חכם גבור ועשיר (שבת צב.), לכן אמר אחריו עורי צפון ובואי תימן. כלפי מ״ש בפ״ב דב״ב (דף כה:), הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום. וז״ש עורי צפון להעשיר, ובואי תימן להחכים, ומאין יבא זה, הפיחי גני יזלו בשמיו. מאותו הרוח שהעדן מנטף על הגן, ובזה יבא דודי לגנו, כל א׳ מהצדיקים שמקבל משם ויאכל פרי מגדיו. וז״ש בישעיה י״ב. ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה יב, ג.). ותרגם יונתן ותקבלון אולפן חדת בחדוא. דקשה למה הוציא הכתוב מפשוטו. אלא ודאי כונתו למה שביארנו כי לעתיד מלאה הארץ דעה את ה׳. כמו שראה יחזקאל בנבואתו שכל א׳ יקבל מאותם המים שנוזלים מג״ע, וזהו ו׳שאבתם מ׳ים ב׳ששון. שר״ת מ״ח (ו׳שאבתם מ׳ים ב׳ששון. שר״ת (כמנין) מ״ח.).

ואחרי כל אלה צריכים אנו למודעי על מה ה׳ עשה ככה למנוע מישראל המים בצאתם ממצרים עד שנתלוננו עליהם כל כך, ובפרט כמ״ש בפ׳ בשלח, ויסע משה את ישראל מים סוף וכו׳ וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות טו, כב.). ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וכו׳ (שם כג.). וילונו העם על משה לאמר מה נשתה וכו׳ (שם כד.). דקשה למה המתינו להתלונן במרה ולא התלוננו מתחלה כשהלכו ג׳ ימים בלא מים. אך יובן עם מ״ש במכילתא, דורשי רשומות אמרו לא מצאו דברי תורה שנמשלה למים, ולפי שפירשו מדברי תורה שלשה ימים לכך מרדו ע״כ. וגם על זה קשה והלא עדין לא ניתנה תורה ואיך יאמר שפירשו מדברי תורה. אלא ודאי שכיון שאמר הב״ה למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג, יב.). כונתו היתה שתכף לאחר צאתם ממצרים יקבלו התורה, וכן כתוב בספרי פ׳ דברים ע״פ אחד עשר יום מחורב (דברים א, ב.). אילו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין לארץ ע״כ. והטעם שלא היה כן הוא לפי מ״ש בילקוט פ׳ יתרו ע״פ בחדש השלישי (שמות יט, א.). ז״ל, בקש הב״ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו על אלו והיו אומרים בכל שעה נתנה ראש ונשובה מצרימה והיו נוסעין במריבה וחונים במריבה, כשבאו לסיני הושוו כלם אגודה אחת, ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות יט, ב.). אמר הב״ה התורה כלה שלום, ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום, הוי וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז.). ועוד מטעם אחר הכתוב בזהר פ׳ נשא בר״מ דף קכ״ד ב׳. ובזמנא דערב רב הוו מחטיאין לון לישראל הוו כאלו הוו כלהו מסטרא דרע ומיא אתהדרו כלהו מרירן, הה״ד ויבאו מרתה (שמות טו, כג.). הנה כי כן זש״ה וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שם כב.). שלא מצאו ד״ת לפי שהיו ביניהם ערב רב שאמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה, כמ״ש שם במכילתא לכן לא מצאו מים. לא מים כמשמעו דא״כ היה לו לומר ולא היה להם מים, אך לא מצאו מים ר״ל התורה, כדכתיב כי מוצאי מצא חיים (משלי ח, לה.). וכתיב אם תבקשנה ככסף וכו׳ (משלי ב, ד.). ודעת אלקים תמצא (שם ה.). כי בד״ת יגעת ולא מצאת אל תאמן (מגלה ו.). ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (שמות טו, כג.). שאז מצאו המים מרים כמשמעם. ואז וילונו העם על משה לאמר מה נשתה (שם כד.). דקשה מאי לאמר כי לאמר לאחרים הוא. ועל זה אמרו במכילתא ולא על משה בלבד אמרו אלא על הגבורה. וזהו על משה. לאמר להב״ה, כי כיון שהמים חיים לעולם וא״א לאדם בלא מים מה נשתה. ויורהו ה׳ עץ. רשב״י אומר דבר מן התורה הראהו, ויראהו ה׳ עץ אינו אומר אלא ויורהו, כענין שנאמר ויורני ויאמר לי (משלי ד, ד.) ע״כ. ותכף שנתנו לבם לתורה וימתקו המים. שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.). אמרו שם במכילתא חק זה השבת ומשפט זה כיבוד אב ואם. כי בשתי מצות אלו כתוב בדברות כאשר צוך ה׳ אלקיך. היינו במרה. אך בסנהדרין פ״ז (דף נו:), עשר מצות נצטוו ישראל במרה, ז׳ שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינין ושבת וכיבוד אב ואם ע״כ. וזה כי אע״פ שכבר נצטוו בני נח בז׳ מצות להיות שלא קבלו התורה עמד והתירן להם שלא יקבלו שכר כמצוה ועושה, כמ״ש בפ״ק דע״א (דף ב:). ולכן חזר וצוה אותם לישראל שיעשו אותם כמצווה ועושה. ועל אלה אמר הכתוב ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך (שמות טו, כו.). כלומר אע״פ שכבר שמעת אותם להיותם מצווים לבני נח צריך שתחזור ותשמע לקול ה׳ אלקיך שצוה אתכם בפרטות לעשות אותם כדי לעשות רצונו ית׳ לא בשביל שהשכל מחייבם, וזהו מ״ש והישר בעיניו תעשה. לא בשביל שישר בעיניך אלו הם ז׳ מצות בני נח. והאזנת למצותיו זה כבוד אב ואם שצוה ב״פ בתורה, בעשרת הדברות כבד את אביך, וגם בפ׳ קדושים איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט, ג.). ושמרת כל חקיו, זה השבת שחמורה ככל התורה כולה, וזהו כל חקיו. כדאמרינן במכילתא חק זה השבת.

ועוד כתוב שם, חק אלו העריות. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ נשא קכ״ד ב׳. שבדקן כסוטות, לפי שהיו האומות אומרים אם בגופן שלטו ק״ו בנשותיהם. ולפי זה בדקן במי המרים ע״ש (רבי אלעזר פתח ואמר, ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (שמות טו). הא אוקמוה. אמר, תווהנא איך בני עלמא לא מסתכלין ולא משתדלין במלין דאורייתא, הכא אית לאסתכלא, אמאי כתיב הכא שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אבל ודאי רזא דמלה דהכא על מייא הוה, בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מנייהו, והוו כמה בישראל דחשדין לאנתתייהו בדא. עד דקודשא בריך הוא מטא לון להאי אתר ובעא למבדק לון, מה כתיב ויבאו מרתה וגו׳. ויצעק אל יי׳ וגו׳. אמר קודשא בריך הוא למשה, משה מה את בעי, הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא, ואנא בעינא למבדק הכא נשיהון דישראל, כתוב שמא קדישא ורמי למייא ויבדקון כלהון נשיין וגוברין, ולא ישתאר לעז על בני. ועד דיבדקון כלהו הכא, לא אשרי שמי עלייהו, מיד ויורהו יי׳ עץ וישלך אל המים, דא שמא קדישא, ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל, כדין שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ואי תימא נשיהון דישראל יאות, אינון אמאי. אלא אוף אינון בעיין, דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי. ונשיהון דישראל לא אסתאבו במצראי, כל אינון שנין דהוו בינייהו, וכלהו נפקו גוברין ונוקבין זכאין, ואשתכחו זרעא דישראל קדישין, זכאין, כדין קודשא בריך הוא אשרי שמיה בינייהו, ועל דא על מיא ודאי, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אוף הכא, במיא בדיק כהנא לאתתא, ובשמא קדישא.). ורש״י ז״ל הוסיף פרה אדומה. וכבר האריכו המפרשים למעניתם כי לא נמצא זה בשום מקום. ואין ספק אצלי כי רש״י ז״ל מצא זה באיזה מקום. וכבר כתב שם בעל הטורים ז״ל (שמות טו, כה.), שכשם שזה המר ממתיק המרים כך פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים. ׳שם׳ בגי׳ ׳פר״ה אדומ״ה׳ עכ״ל. וגם בזה נלע״ד לתת טעם נכון עם מ״ש במכילתא, וגם בשמות רבה פ׳ כ״ד. שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, נעשה ע״א ותלך בראשנו ונחזור למצרים ע״כ. ובודאי ישראל קדושים הם לא אמרו כן רק הערב רב שביניהם. ולכן כשם שהפרה כיפרה על העגל כך נתן להם במרה פ׳ פרה אדומה לכפר על ע״א. אמנם יש לדקדק עדין בפ׳ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך (שם כו.). דהיל״ל בקול, ומהו הכפל והאזנת למצותיו וכו׳. והקושיא המפורסמת שאם לא ישים תחלה מה צורך לרפואה. האמנם כיון שהתחיל לצוות להם דברי תורה, רצה לרמוז להם מה שצריך בקבלת התורה. והוא מ״ש במדרש חזית ע״פ ישקני. שכאשר שמעו ישראל מפי הב״ה אנכי ולא יהיה לך נתקע ת״ת בלבם והיו למדין ולא היו שכחין, ועוד נעקר יצר הרע מלבם. אך כשאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה. חזרו להיות למדים ושוכחים וחזר יצה״ר למקומו. לכן אמר להם ויאמר אם שמוע תשמע. שכיון ששמעתם שתי דברות ראשונות תשמע ג״כ כל האחרים. וזהו לקול ה׳ אלקיך ולא לקולי. אז תזכו והישר עיניו תעשה. שיסיר לב האבן מקרבכם ותהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ועוד והאזנת למצותיו ושמרת כל חקים. שתהיו למדים ותשמרום ולא תשכחום, מלשון כי תשמרם בבטנך (משלי כב, יח.). ובזה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. דהיינו יצה״ר, כמ״ש (ויקרא רבה פ׳ י״ו.), והסיר ה׳ ממך כל חולי. זה יצה״ר. שכבר במצרים שם מחלה זו בקרבם, כבד לב פרעה (שמות ז, יד.). ויכבד לב פרעה (שמות ט, ז.). ועתה לא כן, כי אני ה׳ רופאך. במה שאתן לכם את התורה, בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין (קדושין ל:). וכבר פי׳ זה במ״א יע״ש (חלק א׳‏ - דרוש נ״א לפרשת האזינו והפטרה. דרוש ס׳ לפרשת צו ופרה והפטרה.). אח״כ ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים (שמות טו, כז.). ואמרו במכילתא, ר״א המודעי אומר מיום שברא הב״ה את עולמו ברא שם י״ב מבועין כנגד י״ב שבטים וע׳ תמרים כנגד ע׳ זקנים, ומה ת״ל ויחנו שם על המים. מלמד שהיו עוסקין בדברי תורה שניתנו להם במרה. הוקשה לר״א שתחלה אמר ושם י״ב עינות מים וכו׳. ולמה חזר ואמר ויחנו שם על המים. ולמה הזכיר המים ולא התמרים. ולכן פי׳ מיום וכו׳. כי הנה אמרו בקדושין פ״ד (דף ע:), שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד.). אימתי עדות לישראל בזמן שהם שבטי יה. דהיינו כשהם מיוחסים שלא נתערבו בגוים, וזה נודע במרה שבדקן כסוטות כדלעיל, ולזה כתוב אחריו ויבא אלימה. שמגיד מראשית אחרית ברא שם י״ב מבועין כנגד י״ב שבטים להורות שהיו מיוחסים, שבטי יה עדות לישראל. ולפי ששם במרה נצטוו הדינין שחותכים הסנהדרין שהם שבעים, לכן היו שם שבעים תמרים כנגד ע׳ זקנים, וזהו דיוק הכתוב ושם וכו׳. כלומר שעל מנת כן ברא שם י״ב עינות מים וע׳ תמרים כדלעיל. אמנם עדין יקשה ומה ת״ל ויחנו שם על המים. דמאי שם, ולמה לא הזכיר גם התמרים. ותירץ מלמד שהיו עוסקין בד״ת שניתנו להם במרה, דהיינו שבת ודינין וז׳ מצות בני נח, והוא מה שאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.). וזהו ויחנו שם על המים. דמדקאמר על המים ולא אמר על עינות מים, הכוונה שהיו עוסקין בתורה שבזה מצאו מים.

ובילקוט פ׳ שמות ע״פ וישמע אלקים את נאקתם (שמות ב, כד.). איתא ז״ל, כי התרפים דברו און (זכריה י, ב.). משל לשני נערים, אחד מת אביו וקברו ואחד אביו קיים, זה שאביו קיים קורא לו אביו ומיד עונה אותו. וזה שמת אביו הולך אל קברו וצועק אבי אבי עד שתש כחו ולא משיבו, כך ישראל אביהם קיים ומיד הוא עונה אותם, שנאמר וישמע אלקים את נאקתם. והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה, כד.). ואומר יקראני ואענהו (תהלים צא, טו.). אבל ע״א יצעקו אליו ולא יענה, ואומר ויקחו את הפר וגו׳ (מ״א יח, כו.). וקשה מה צורך למשל. ומאי ואומר. אמנם כתוב בזכריה י׳, שאלו מה׳ מטר בעת מלקוש ה׳ עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה. כי התרפים דברו און וכו׳. וקשה מה ענין אלו הפסוקים זה לזה. ועוד דתחלה דיבר לנוכח שאלו מה׳ מטר. ואח״כ ומטר גשם יתן להם שלא לנוכח. ותחלה דבר בלשון רבים שאלו וכו׳ ואח״כ לאיש עשב לשון יחיד. אך איתא בספרי פ׳ עקב, ונתתי מטר ארצכם (דברים יא, יד). ונתתי אני, לא ע״י מלאך ולא ע״י שליח. מטר ארצכם ולא מטר ארצות, וכן הוא אומר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות (איוב ה, י). וגם בתעניות פרק א׳ (י.), ארץ ישראל משקה הב״ה בעצמו, וכל העולם כולו משקהו ע״י שליח, שנאמר הנותן מטר על פני ארץ וכו׳ (איוב ה, י). ועוד שם מאי ה׳ עושה חזיזים. אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שכל צדיק וצדיק הב״ה עושה לו חזיז בפני עצמו. ופרש״י לכל צדיק וצדיק להריק לו גשמים על שדותיו. ועוד שם, מטר בשביל יחיד ואפילו לשדה אחת, ואפילו לעשב א׳ וכו׳. ז״ש שאלו מה׳ מטר. אתם הצדיקים הצריכים למטר שאלו מה׳, כי הוא הנותן מטר לא״י, ואפילו בעת מלקוש שהוא בניסן, שאז הגשמים אינן סימן ברכה, עכ״ז ה׳ עושה חזיזים להמטיר לשדות הצריכות להם, ולא זו בלבד אלא אפילו לצדיק א׳ ואפילו לא׳ משדותיו, ואפי׳ לעשב א׳, כההוא עובדא דרב דניאל בר קטינא המובא שם בתעניות פרק א׳ (ט:) ע״ש (ריש לקיש סבר מטר בשביל יחיד, דאמר ריש לקיש, מנין למטר בשביל יחיד, דכתיב שאלו מה׳ מטר בעת מלקוש ה׳ עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה. יכול לכל, תלמוד לומר לאיש. ותניא אי לאיש יכול לכל שדותיו, תלמוד לומר שדה. אי שדה יכול לכל השדה, תלמוד לומר עשב. כי הא דרב דניאל בר קטינא הוה ליה האי גינתא, כל יומא הוה אזיל וסייר לה, אמר הא מישרא בעיא מיא, והא מישרא לא בעיא מיא. ואתא מטרא וקמשקי כל היכא דמבעי ליה מיא.). לא כן הרשעים, כי התרפים דברו און וכו׳. ולזה הוצרך למשל, כי גם לבעל המ׳ קשה, מאי שייטיה דהאי פסוקא הכא, ולכן אמר משל לשני נערים שהם ישראל ואומות העולם, כי לפעמים גם ישראל מנוערים מן המצות כשאין עושים רצונו של מקום. אמנם א׳ מת אביו אלו האומות, שאין הב״ה מפיל את האומה למטה עד שתחלה מפיל שרה של מעלה, וזהו מת אביו, וכמ״ש על פסוק וירא ישראל את מצרים מת (שמות יד, ל). זהו שר של מצרים שהעבירוהו מגדולתו, וכמ״ש וימת מלך מצרים (שמות ב, כג). שהורידוהו מגדולתו וקברו. הוא מ״ש על פסוק כי אני ה׳ לא שניתי (מלאכי ג, ו). מעולם לא הכיתי לאומה ושניתי לה (סוטה ט.). כי כיון שנפלו לא יקומו. וא׳ אביו קיים אלו ישראל, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו (תהלים קב, כח). ולכן בני עבדיך ישכונו, זה שאביו קיים קורא לו אביו, דהיינו שעושים תשובה ומתפללים רחמנו כרחם אב על בנים, ומיד עונה אותם, שנאמר וישמע אלקים את נאקתם. ולא עוד אלא טרם יקראו ואני אענה, שכשהם בצרה ואינן יכולין להתפלל, עונה אותם מיד. ואם תאמר מפני שקצה נפשו בהם ואינו רוצה לשמוע תפילתם רק נותן להם צרכם כדי שלא ישמע קולם, לכן אמר יקראני ואענהו וכו׳. וכמו שפירשנו במקום אחר. אבל עובדי ע״א יצעקו אליו ולא יענה, שכן היה בנביאי הבעל כנז׳ במקומו. ואין כאן להאריך.

אלקינו מרחם אשר הוא כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, הבטיח לעמו ישראל בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו כמה יעודים גופניים, ובפרט בשתי פרשיות אלה כאשר נבאר. ובתחילת הסדר השני אמר ונתתי גשמיכם בעתם. ועל זאת ידוו הדווים, למה עשה ה׳ ככה להגיד לבני האדם כי העושה טוב יקבל שכר טוב בעה״ז ולא הזכיר מטובות העולם הבא כלום, אשר על כן רבים שתו אמונות זרות, כי אחרי מות האדם לית דין ולית דיין ולית עולם אחרן. ולהשיב על קושיא זו רבו הדיעות. אך בשם אלקינו נזכיר מה שכתב ראש המדברים בכל מקום הנשר הגדול הרמב״ם ז״ל בחיבורו הקדוש פרק שמיני מהלכות תשובה, זה לשונו. הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא וכו׳. ובריש פרק ט׳ ז״ל, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה׳ הכתוב בתורה, היא חיי העולם הבא, שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים וכו׳. מהו זה שכתוב בכל התורה כלה אם תשמעו יגיע לכם כך וכו׳ וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב וכו׳. כך הוא הכרע כל הדברים. הב״ה נתן לנו תורה זו עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה זוכה בה לחיי העולם הבא. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה וכו׳ וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצות כדי שנזכה לחיי העה״ב, ע״ש (הלכות תשובה, פרק שמיני, (א), הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין מות עמהן, והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה ׳למען ייטב לך והארכת ימים׳ (דברים כב, ז). מפי השמועה למדו, למען ייטב לך לעולם שכלו טוב, והארכת ימים לעולם שכלו ארוך. וזה הוא העולם הבא. שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו. ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה. וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר ׳הכרת תכרת הנפש ההיא׳ (במדבר טו, לא). מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא. כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת. פרק תשיעי (א), מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה׳ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא, שנאמר ׳למען ייטב לך והארכת ימים׳ (דברים כב, ז). והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת, שנאמר ׳הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה׳ (במדבר טו, לא). מהו זה שכתוב בכל התורה כלה, אם תשמעו יגיע לכם כך, ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך. וכל אותן הדברים בעולם הזה. כגון שבע ורעב, ומלחמה ושלום, ומלכות ושפלות, וישיבת הארץ וגלות, והצלחת מעשה והפסדו, ושאר כל דברי הברית. כל אותן הדברים אמת היו ויהיו, ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כלן. ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות. ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות, ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות. אלא כך הוא הכרע כל הדברים. הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא. וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא. ולפי גדל מעשיו ורב חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חלי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שבע ושלום ורבוי כסף וזהב. כדי שלא נעסק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמד בחכמה ולעשות המצוה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה, ׳וצדקה תהיה לנו׳ וגו׳ (דברים ו, כה). וכן הודיענו בתורה שאם נעזב התורה מדעת ונעסק בהבלי הזמן, כענין שנאמר ׳וישמן ישרון ויבעט׳ (דברים לב, טו). שדין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעט, ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם. הוא שכתוב בתורה ׳תחת אשר לא עבדת את ה״ וגו׳ (דברים כח, מז). ׳ועבדת את איביך אשר ישלחנו ה׳ בך׳ (מח). נמצא פרוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה׳ בשמחה ושמרתם דרכו, משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם, עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא, וייטב לך לעולם שכלו טוב, ותאריך ימים לעולם שכלו ארך, ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא. שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה, שנאמר ׳כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול׳ (קהלת ט, י). ואם עזבתם את ה׳ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם, מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד, ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא, ונמצא שאבדתם שני עולמות. שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון, אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.) דברים נכוחים למבין ונאים למי שאמרם.

ולדרך זו נפרש איזה פסוקים. תחלה במזמור ל״א כתוב. תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. דהיינו על צדיקו של עולם שהרחיק שכר הנפש ורק כתב שכר הגוף בעולם הזה, ואינו כן כי הנה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו׳. כי הנה כתב הרב רבינו נסים בדרשותיו דרוש א׳, כי לפי שהאמונות בזמן ההוא היה עניינם להרחיק עידיהם על הגמול העתיד, ולא היה כח בידם לתת אות מוחש לאמיתותם, לכן רצתה תורתנו הקדושה להבטיח יעודים בענין שיראה עין בעין, שהענין ההוא לא תוכל תורה אחרת ליעד לו ע״כ. וכן אמר הכוזרי לחבר במאמר א׳ סי׳ ק״ד ז״ל, אני רואה שיעודי זולתכם שמינים ודשנים מיעודכם. אמר החבר אבל הם כלם אחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיורה עליהם ע״ש ((סי׳ ק״ד), אמר הכוזרי, אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים מיעודיכם. (סי׳ ק״ה), אמר החבר, אבל הם כלם אחרי המות, ואין בחיים בהם מאומה ולא דבר שיורה עליהם. (סי׳ ק״ו), אמר הכוזרי, ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכלתו לאחרם אלף שנים וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו, היה בוחר בזה. (סי׳ ק״ז), אמר החבר, ומה תאמר במי שהוא רואה אלה המעמדים הגדולים המלאכותיים. (סי׳ ק״ח), אמר הכוזרי, מבלי ספק שהוא מתאוה שתתמיד נפשו על הפרידה מחושיו, ותשאר נהנית באור ההוא, והוא מי שמתאוה המות. (סי׳ ק״ט), אמר החבר, אבל יעודינו הדבקנו בענין האלקי בנבואה, ומה שהוא קרוב לה, והתחבר הענין האלקי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים. ועל כן איננו אומר בתורה, כי אם תעשו המצוה הזאת, אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר, ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלקים. ואנהיג אתכם, ויהיו מכם מי שיעמד לפני ומי שיעלה לשמים, כאשר היו הולכים בין המלאכים, וקוראים להם המלאכים בן אדם כדי להכירם בין המלאכים העומדים בתוכם, ויהיו נם כן מלאכים הולכים ביניכם בארץ, ותראו אותם יחידים ורבים, שומרים אתכם ונלחמים לכם, ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת על המעלה הזאת, והיא אדמת הקדש, ויהיה שבעה ורעבונה, וטובתה ורעתה – בענין אלקי כפי מעשיכם, ויהיה נוהג כל העולם על המנהג הטבעי – זולתכם, כי תראו, עם שכינתי שתהיה בתוככם, מטוב אדמתכם וסדר גשמיכם, שלא יעברו עתיהם הצריך להם, ושתגברו על אויביכם במתי מספר – המנהג, מה שתכירו בו, כי אין ענינכם נוהג על המנהג הטבעי, אבל בחפץ, כאשר תראו אם תמרו מהבצורת והנגף והחיה הרעה – והעולם כלו בשלוה, ואז תדעו כי ענינכם מנהיג אותו דבר שהוא גדול מן הענין הטבעי. והיה כל זה והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים, לא יפל מהם דבר; ויעודיה כולם כולל אותם שרש אחד, והוא יחול קרבת האלקים ומלאכיו. ומי שיגיע אל המעלה הזאת, לא יירא מן המות, ותורתנו כבר הראית לנו זה עין בעין.  והמשל בזה, חברים שהיו עומדים במדבר, והלך אחד מהם אל הודו, ופגע ממלך הודו כבוד וגדולה, מפני שידע שהוא מן החברים ההם, והיה יודע אבותיהם מקדם והיו מאוהביו, ונתן לו מתנות יקרות שנשא אותם אל חבריו, והלבישו בגדי חמודות ושלח עמו מעבדיו אנשים, – ולא עלה על לב איש שיצאו מלפני המלך ולא שילכו אל המדבר ההוא, – וצוהו במצות וכרת עמו ברית לקבל עבודתו.  ובא אל חבריו עם השלוחים ההם ההודיים, ושמחו בהם החברים ההם והשתדלו בכבודם, ובנו להם ארמון שהושיבום בו, ושבו החברים ההם שולחים שלוחים להגיע אל ארץ הודו ולראות פני המלך מבלי טורח בעזר אלה השלוחים שהיו מורים אותם הדרך הקרובה והישרה.  וידעו כלם, כי מי שרוצה ללכת אל ארץ הודו הוא קל עליו מאד כשידבק בעבודת המלך ויכבד שלוחיו המגיעים אותו אליו, ולא הצרכו לשאול למה נעבוד העבודה הזאת, כי העלה נראית לעין – כדי להתחבר במלך, וחברתו היא הטובה הגדולה. והחברים הם בני ישראל, וההולך הראשון הוא משה, וההולכים האחרים הם שאר הנביאים, והשלוחים ההודיים הם השכינה והמלאכים, והבגדים החמודות הם האור המשכל אשר חל בנפשו מהנבואה, והאור המורגש אשר חל על פניו, והמתנות היקרות השלוחות הם שני הלוחות בעשרת הדברים.  ובעלי הנימוסים האחרים לא ראו מכל זה מאומה, אך אמרו להם, קבלו עבודת מלך הודו, כאשר קבלו עליהם החברים ההם, ואחרי המות תגיעו אל המלך, ואם לא תעשו, – ירחיק אתכם ויענה אתכם אחרי מותכם. ומהם מי שאמר, לא בא אלינו אדם שיגיד לנו שיהיה אחרי מותו בגן עדן או בגיהנם. ורובם הגבירו סדור ענינם וחבור עצתם וקבלו העבודה, ויחלו נפשותם במצפון יחול חלוש, אך בנראה יחול חזק ונאמן, ומתגדלים ומתפארים על עמי הארץ שבהם באמונה.  ואיך יתפארו אלה בטענת מה שיגיעו אליו אחרי מותם על מי שיגיע אליו בחייו, והלא טבע הנביאים והחסידים קרוב אל הקיימם בעולם הבא יותר מטבע מי שלא קרב אל המדרגה הזאת. (סי׳ ק״י), אמר הכוזרי, כמה הוא רחוק מן הדעת שיהיה האדם כלה בטבעו, אבד גופו ונפשו כבהמות זולתי הפילוסופים, על דעתם. ועוד יאמרו אנשי התורות שהוא ישוב – חי לעד בנעימים, בעבור מלה שהוא אומר בפיו, ואפשר שאיננו יודע כל ימיו זולתי המלה ההיא. ואפשר שלא יבין ענינה, כמה גדולה מעלת המלה שתעתיק ממדרגת הבהמות אל מעלת המלאכים, ומי שאינו אומר המלה ההיא ישוב בהמה, אפילו אם יהיה פילוסוף חכם עושה טוב כל ימיו כוסף אל המעלות ההם. (סי׳ קי״א), אמר החבר, אין אנחנו שוללים משום אדם גמול מעשיו הטובים מאי זו אומה שיהיה, אבל אנחנו רואים הטובה הגמורה לעם הקרובים בחייהם, ואנו עורכים מעלותם אצל האלהים אחרי מותם בערך ההוא. (סי׳ קי״ב), אמר הכוזרי, והתמד על הדמיון הזה בהפך, וערוך מעלתם בעולם הבא כמעלתם בעולם הזה היום. (סי׳ קי״ג), אמר החבר, אני רואה שאתה מגנה אותנו בדלות ומסכנות, – ובהם היו מתפארים גדולי האומות האלה, כי אין מתפארים אלא במי שאמר, ״מי שהכה על לחיך הימני הכן לו השמאלי, ומי שלוקח טליתך תן לו חלוקך״, והגיע הוא וחבריו וההולכים אחריו אחרי מאות מן השנים מן הבוז והיסורים וההרג, אל ענינים נפלאים וידועים, והם הם הפארם.  וכן בעלי תורת ישמעאל וחבריו, עד שגברו.  ובאנשים ההם היו מתפארים ומתגדלים, לא במלכים האלה אשר גבה שיאם ורחבה מלכותם ונפלאו מרכבותם; א״כ ערכנו מקרבת האלקים יותר קרוב ממה שאם היתה לנו גדולה בעולם הזה. (סי׳ קי״ד), אמר הכוזרי, כן הוא אלו היתה כניעתכם ברצון.  אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו אויביכם. (סי׳ קט״ו), אמר החבר, מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר.  כן-הוא, אלו היה רובנו מקבל מהדלות כניעה לאלקים ובעבור תורתו, לא היה מניחנו הענין האלקי כל הזמן הארוך הזה.  אבל המעט ממנו על הדעת הזאת, ויש שכר לרוב – מפני שהוא נושא עול הגלות בין הכרח ורצון, כי אילו היה רוצה היה חבר לנוגש אותו – במלה שיאמר בלי טורח, וכמו זה איננו אבד אצל השופט הצדיק, ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות הזה, לשם האלקים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.  ואנחנו – אין אנחנו משוים עם נפשותינו כל הנכנס בתורתנו במלה בלבד, אבל במעשים שיש בהם טורח על הנפש, מטהרה ולימוד ומילה ומעשים תוריים רבים, ושינהג כמנהגינו, ומתנאי המילה וסבותיה, שיזכור תמיד כי היא אות אלקית, שמה האלהים באבר התאוה הגוברת לגבור עליה, ולא ישתמש בה אלא כראוי, בהנחת הזרע במקום הראוי ובעת שראוי וכאשר ראוי, – אולי יהיה מצליח, יצלח לקבול הענין האלקי. ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך. ועם כל זה לא נשתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, – תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים. והיעודים ההם אשר ערבו לך, כבר קדמו חכמינו לספר גן עדן וגיהנם, ומדדו אותם לאורך ולרוחב, וספרו הנעימות והיסורין ביותר, ממה שספרו שאר האומות הקרובות.  ודברתי עמך עד עתה על מה שבא במקרא בדברי הנביאים, כי לא נזכר בהם יעודי העולם הבא הרבה בביאור, כאשר נזכר הרבה בדברי החכמים.  ואמת הוא כי בדברי הנבואה – שישוב העפר שבגוף האדם אל הארץ, ותשוב הרוח אל האלקים אשר נתנה, ובדברי הנבואה, – תחיית המתים לעתיד ושליחת נביא שמו אליהו, כבר שולח בזמן העובר, ולקחו האלקים כאשר לקח זולתו, ואמרו שהוא לא טעם טעם מיתה. ויש בתורה תפילת מי שהתנבא ברוח האלקים, שהתפלל על עצמו שימות מות ישרים, ותהיה אחריתו כאחרית בני ישראל. וכבר שאל אחד מהמלכים נביא מת, והתנבא לו בכל מה שיבא עליו כאשר היה מתנבא לו בחייו.  ואם היה מעשה המלך ההוא אסור בתורתנו, רוצה לומר, הדרישה אל המתים, הוא מורה כי היו העם מאמינים בימי הנביאים, כי הנפשות נשארות אחר כלות הגופות, ועל כן היו שואלים המתים.  ופתיחת תפלתנו שיודעים אותה הנשים והקטנים, כל שכן החכמים, ״אלקי, נשמה שנתת בי טהורה.  אתה בראתה ואתה יצרתה.  אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ה׳ אלקי, שאתה הוא רבון כל המעשים.  ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים״.  וגן עדן עצמו, אשר הרבו בני אדם לזכרו, לא לקחו אותו כי אם מן התורה, והיא המדרגה אשר הוכנה לאדם, ולולא שחטא היה עומד בה לנצח, וכן גיהנם הוא מקום ידוע קרוב לירושלים, גיא שאין האש נכבית ממנו, היו שורפים בו עצמות הטומאה והנבלות ושאר הטומאות, והמלה עברית מורכבת. (סי׳ קט״ז), אמר הכוזרי, א״כ אין חדוש אחרי תורתכם, אלא חלקיות מדברי גן עדן וגיהנם ותכונתם, והכפלת דברים והרבותם. (סי׳ קי״ז), אמר החבר, גם זה איננו חדש, כי החכמים הרבו בזה מאד, עד שלא תשמע ממנו מאומה שלא תמצאנו לחכמים כאשר תבקשנו.) בארוכה. ז״ש תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. שהרחיק הטוב הגנוז ולא גילהו, שהרי מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. כי אין אדם יכול להשיגו, שהרי עין לא ראתה וכו׳. אמנם כדי שלא יאמרו הרוצה לשקר ירחיק עידיו, פעלת לחוסים בך ביעודים הגופניים, וזהו נגד בני אדם.

והוא מ״ש במזמור י״ט. תורת ה׳ תמימה משיבת נפש וכו׳. כי הנה אין שכר עסק התורה וקיומה תלוי בדברי העולם, כי לכן נקראת תמימה לפי שמשיבת נפש. אך להיות שלא כל אדם יכול להשיג שכר העולם הבא, לכן עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי. כי מהיעודים הגופניים יקחו מוסר, שכשם שהם דברים גדולים חוץ מן הטבע. כך טובת העולם הבא היא בלי שיעור. ומזה יחכם האדם הכסיל להאמין בשכר העולם הבא. שידענו בטור חשן משפט סי׳ ר״ט, אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לכן לא כתב בתורה שכר הנפש, לפי שבעולם הזה אין אדם יכול לקנותו כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא.

נועדו חברו יחדיו הפרשיות האלה בהר ובחקותי המדברות בענין זה, ותחלה נבאר מ״ש בסדר הראשון, וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וכו׳ ושבתה הארץ שבת לה׳ שש שנים תזרע שדך וכו׳. שהקושיות רבו כמו רבו, למה נזכר כאן בהר סיני, והלא כל המצות נאמרו בסיני כמ״ש רש״י ז״ל. ועוד מאי שבת לה׳. ועוד שש שנים וכו׳. דקשה שאין זו מצוה, דאטו מי שאינו רוצה לזרוע ולנטוע יחייבהו הכתוב, ומהו הכפל ושבתה הארץ שבת לה׳. וחזר ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳, דהיל״ל בקיצור ושבתה הארץ שבת לה׳ בשנה השביעית. וכמה קושיות אחרות. אמנם לבא אל הענין נבאר מאמרם ז״ל בסנהדרין פרק ד׳ (לט.), אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו, אלהכון גחכן הוא דקא אמר ליה ליחזקאל, שכב על צדך השמאלית. וכתיב ושכבת על צדך הימנית. אדהכי אתא ההוא תלמידא, אמר ליה מאי טעמא דשביעתא, אמר ליה השתא אמינא לכו מילתא דשוייא לתרוייכו, אמר הב״ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן אלא חטאו וגלו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא, הורג את כלן. אם רחמן הוא, הורג חצין. אם רחמן מלא רחמים הוא, מייסר את הגדולים שבהן ביסורין. אף כאן מייסר הב״ה את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל ע״כ. ופירש רש״י ז״ל, גחכן חוכה דמשחק בנביאיו. מאי טעמא דשביעתא, למה צוה הב״ה על השמיטה. וקשה מה הוסיף רש״י שהרי המ׳ אומר מאי טעמא דשביעתא, ומה נשמר רש״י בלשונו הקדוש. ואעפ״י שכבר קדמני בעל זרע ברך בפירוש מ׳ זה. הניח לי מקום להתגדר בו. וזה דקשה מה הוקשה לו למין השואל, והרי הכתוב מפרש הטעם ביחזקאל ד׳, ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית בית ישראל עליו וכו׳ וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עון בית יהודה וכו׳. עוד קשה לאותו תלמיד מה זו שאלה מאי טעמא דשביעתא, והלא מקרא כתוב ושבתה הארץ שבת לה׳. ולמה המתין התלמיד עד עתה לשאול שאלה זו. ועוד היכן מצינו שאמר לו רבי אבהו מילתא דשוייא לתרוייהו, שהרי שתי תשובות הן. אמנם קשה לו למין השואל, שהרי כבר גלו עשרת השבטים, וא״כ למה צוה הב״ה ליחזקאל, ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו. ומה יושיענו זה. וכמו כן ליהודה שאמר לו ונשאת את עון בית יהודה, שהרי לא בשביל זה נמנע מלהגלותן וליפרע מהם כמה חובות. ולכן אמר אלקכון גחכן הוא, שכיון שלא הועילו יסורי יחזקאל לכפר בעד בית ישראל ויהודה, למה שחק עליו לצערו על חנם. אדהכי אתא ההוא תלמידא. זה התלמיד קיים בעצמו שואל כענין ומשיב כהלכה, שכשהתלמיד שואל כענין גורם שהרב ישיב כהלכה. ולכן בשמעו את המין שואל בענין נבואת יחזקאל, גם הוא שאל מה שהוקשה לו בענין זה. כי הנה כתב רש״י ז״ל שם ביחזקאל ד׳, שנינו בסדר עולם מלמד שחטאו ישראל ש״ץ שנה משנכנסו לארץ עד שגלו ממנה עשרת השבטים וכו׳. ועוד שם, מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים ארבעים שנה סך כלם ת״ל שנה, ואחר הנבואה הזאת שש שנים הרי שמנה יובלות ול״ו שנה. כח׳ יובלות ח׳ שבועי שמטות הרי נ״ו שנות שמטה וח׳ שנות יובל הרי ס״ד, ובל״ו שנה יש חמש שנות שמטה הרי ס״ט, ושנת היובל האחרון נחשבה להם לעון, שהרי בעונם גלו ממנה הרי ע׳ שנה מקודשים, לפיכך גלו שבעים שנה וכו׳. וא״כ קשה לאותו תלמיד למה גזר על יחזקאל שיצטער ע׳ ימים כנגד שמיטין ויובלות שביטלו וכנ״ל. ולכן שאל התלמיד מאי טעמא דשביעתא, כלומר אם טעם השביעית הוא כדי שיהיו פנויים מעבודת הארץ כדי לעסוק בתורה והם בטלום ולפיכך גזר על יחזקאל שישא עונם. לא היה לו להצטער רק ע׳ ימים כדרך הנז״ל. אלא ודאי שיש בזה טעם אחר ששייך לכל שני עונם. וא״כ צריך אני למודעי מאי טעמא דשביעתא, אז אמר רבי אבהו השתא אמינא לכו וכו׳. כלומר עתה בשאלת התלמיד אני אשיב לשניכם דבר השוה לכם. וזה כי כתב בעל זרע ברך בשם בעל כלי יקר על התורה, כי להיות שבכל שנה יש ב׳ חדשים ניסן ותשרי עת הקציר והבציר בא״י שהיו בטלים מן התורה, וכמ״ש רבא לתלמידיו (ברכות לה:), במטותא מינייכו דלא תיתו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי. הרי הם לשש שנים י״ד חדשים כמספר שנה. ולכן בשנה השביעית צוה הב״ה שיהיו בטלים מעבודת הארץ להשלים כל חסר לשש שנים כנז׳, ואני הצעיר מוסיף עוד עם מ״ש בפרק כיצד מברכין (שם), בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים וכו׳. שלכן בפ׳ משפטים כתוב ושש שנים תזרע את ארצך וכו׳ והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו׳. שהכונה שאעפ״י שישראל עושים רצונו של מקום ומלאכתן נעשית ע״י אחרים כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה. אם יהיה איזה יחיד אשר ירצה לעשות מלאכתו ע״י עצמו, שלכן אמר ארצך לשון יחיד עכ״ז אני מצוך והשביעית תשמטנה. לגבי השש שנים שעברו לתקן הי״ב חדשים שחסרו בשש שנים, וגם ונטשתה מצד עצמה כדי שתהיו כולכם פנויים לעסוק בתורה אין נקי. ואמר עוד ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, ואיתא שם במכילתא נאמר כאן שבת בראשית לענין שביעית שלא תסתור שבת בראשית ממקומה. וקשה מהיכא תיתי לבטל שבת בשביעית. אמנם כיון שבשביעית נאסר עבודת הארץ כדי לעסוק בתורה, וידענו שלא ניתנו שבתות וי״ט לישראל אלא כדי לעסוק בתורה (ירושלמי שבת פרק טו הלכה ג, דף עח.), הוה אמינא דאין צריך לעשות השבת בשביעית כיון שכל השנה פנויה לעסוק בתורה. לכן אצטריך להשמיענו שלא תסתור שבת בראשית ממקומה. ואח״כ אמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, דהיינו התורה. ושם אלקים אחרים לא תזכירו, כאומות העולם שעושים ביום אידם משתאות לאכול ולשתות ואינם עוסקים כי אם לענג גופם. וא״ת א״כ אעשה שותפות עם הנכרי כדי שיעסוק בשבילי, לכן הזהיר לא ישמע על פיך, שמכאן למדו רבותינו שאין לעשות שותפות עם הגוי.

נחזור לענין המ׳, אמר הב״ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע. דקשה דהיל״ל והשמיטו בשביעית. אך לדרכנו יאמר היטב זרעו שש והשמיטו שבע, כלומר כל השבע שנים תעשו שמיטה דהיינו שתעסקו בתורה ועשו מלאכתכם ע״י אחרים, כדי שכל השבע שנים תהיו פנויים לעסוק בתורה, כי על-מנת כן נתתי לכם את הארץ, כמ״ש ויתן להם ארצות גוים. כדי שעמל לאומים יירשו. עמל כמשמעו שהלאומים יהיו עמלים בשבילכם, שתהא מלאכתכם נעשית ע״י אחרים. בעבור ישמרו חקיו וכו׳. וז״ש כדי שתדעו שהארץ שלי היא וע״י כן נתתיה לכם כדי שתעשו רצוני ותעסקו תמיד בתורתי אשר נתתי לכם. והם לא עשו כן לעסוק בתורה כל הז׳ שנים אלא חטאו וגלו, כי גלות בא לעולם על שלא עסקו בתורה, כדכתיב על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא). על עזבם את תורתי (יב). אי נמי והשמיטו שבע. רוצה לומר שיעשו ז׳ שמיטות כדי שיעשו אחריהן יובל, וזהו כדי שתדעו שהארץ שלי היא, שהרי בשנת היובל הזאת תשובו אל אחוזתו והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. כמו שנפרש, וכל זה הקדמה למה שיאמר בתשובת התלמיד והמין. והוא מ״ש מנהגו של עולם וכו׳. כי הנה שתים הנה עונות ישראל ויהודה, הא׳ בשביל שבכל שנה מתבטלים שני חדשים. והב׳ בשביל השמיטה עצמה, ומן הטעם שהזכיר כדי שתדעו שהארץ שלי היא, ולכן הדין נותן שישאו עונם, ת״ל שנה. כמספר השנים שביטלו מן התורה, שאם שמרו שביעית היתה השביעית מכפרת על השש שנים שעברו. אך כיון שלא שמרו השביעית צריכין לסבול העונש של כל השנים. וגם על השביעית עצמה שהם בין הכל ת״ל שנה. והנה גם יהודה חטאו בש״ץ שנה של ישראל כנראה בכתובים, ובפרט בימי השופטים שעדין לא נחלקה מלכותם. ואף גם זאת פרש״י ירמיה ג׳ ע״פ הראית אשר עשתה משובה ישראל צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה, וז״ל, בוגדה קשה ממשובה, לפי שראו שגלו אלו ולא לקחה מוסר ע״כ. עוד אמרו בפ״ק דמגלה (יד:), שירמיהו החזיר עשרת השבטים ומלך עליהם יאשיהו. וא״כ מן הראוי שילקו כלם ישראל ויהודה. ולכן אמר רבי אבהו מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא, הורג את כולן. אף כאן הגם שיהודה לא חטא כל כך שנים כישראל. אין הציבור נידון אלא אחר רובו, וגם הם ישאו עונם כישראל. ואם רחמן הוא, הורג את חציין, לפי שהוא מבקש לידע מי חטא ומי לא חטא. אך אם רחמן מלא רחמים הוא, לעשות לפנים משורת דין, מייסר את הגדולים שבהן ביסורין. ובזה יש תשובה לשאלת המין שהוצרך יחזקאל לסבול עליו יסורין כדי למרק עונותיהם של ישראל, כי מן הדין היה שישבו בגלות ת״ל שנה, אך מפני יחזקאל נתרצה שלא יהיו בגלות אלא ע׳ שנה. וגם כי חזרו ישראל בימי יאשיהו ולכן אמר ליחזקאל שישא גם עון ישראל, שנזכר עונם להתפש. וגם בזה יש תשובה לשאלת התלמיד שעל ידי יסורי יחזקאל לא היו בגלות אלא ע׳ שנה בלבד ולא כל הת״ל, הרי שבתשובה אחת השיב לשניהם. ולפי שהגדולים ראויים לעסוק בתורה יותר מהשאר, לכן בכל השנים צריך לתקן על ביטול תורה כנ״ל. ולכן הביא יסורין על יחזקאל כל הת״ל ימים. אך לשאר העם לא הוטל עליהם הדבר רק בשנה השביעית שכולה לה׳, ולכן לא גלו ישראל רק ע׳ שנה. והכל עולה יפה בפי׳ המ׳.

מן המ׳ הזה נבא לפי׳ הכתובים, כי הנה לכן התחיל וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר. נותן טעם לשבח למצות השמיטה, שהוא כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה שניתנה בהר סיני. לאמר, לחזור עליה בכל יום ובכל עת ובכל שעה למען לא תשכח מפי זרעו. ולטעם זה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, דוקא כי אין לאומות חלק בה. כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם, במתנה כדי שיעסקו בתורה ותהיה מלאכתם נעשית ע״י אחרים, כמ״ש ויתן להם ארצות גוים וכו׳. ובשביל זה ושבתה הארץ שבת לה׳. כי בשש שנים שעברו לא היתה השביתה לארץ, כי נזרעה ונחרשה על ידי זרים, אך בשנה השביעית גם הארץ תשבות שלא יעשו בה מלאכה אף הזרים אף העבדים. עוד נלע״ד שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ י״א ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא על ענין השבת, ואמר שם ז״ל חזר אצל ר״ע אמר לו, אם כדבריך שהב״ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב, א״ל אמשול לך משל לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם היה א׳ דר בחצר הרי הוא מותר בכל החצר כולה. אף כאן הב״ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל העולם כולו, ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו, שכל ימות השבת היה יורד ובשבת לא היה יורד ע״כ. והקשה בעל יפה תאר דמה ענין תשובת רבי עקיבא לשאלת טורנוסרופוס, דאילו היתה השאלה למה יטלטל בעולם היתה התשובה כהוגן, אבל שאלתו על מעשה מלאכה היתה, ומה תשובה לזה שכל העולם שלו, דמי שרי לאיניש למעבד מלאכה ברשותו. ואני הצעיר מקשה עוד על מ״ש ולא עוד אלא, שהרי אוכלי המן מעידין עליו וכו׳. שהרי זו ראיה לסתור, שכיון שאמר שהב״ה מטלטל בכל חצרו, אף הוא יוריד המן בשבת שהוא מטלטל ברשותו בגשמים ורוחות, ולכן נלע״ד שיובן עם מה שפסק בטור אורח חיים סי׳ רנ״ב, מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה, אע״פ שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרת מאליה בשבת ע״כ. ושם בב״ר פ׳ י״א איתא ז״ל, רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אע״ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים, אלא פועל עם אלו ועם אלו, מראה לאלו מעין דוגמאגטורין שלהם ולאלו מעין דוגמגטורין שלהם וכו׳. הנה כי כן ודאי שכל מה שנברא בששת ימי בראשית הוא יהיה לעולם עליו להוסיף וממנו אין לגרוע, ומה שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הוא גמר מלאכה, וכמ״ש שם במדרש כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה, כגון החרדל צריך למתוק, התרמוסים צריכין למתוק, החטים צריכים להטחן, אפילו אדם צריך תיקון ע״כ. הנה כי כן אחר ששבת ממעשה בראשית, אין כל חדש תחת השמש, רק מה שכבר התחיל הלא הולך ונגמר ולכן לא נקרא מלאכה. אך הטלטול הוא אסור בעצמו, ואף כי מן התורה מותר לטלטל בחצר. מדרבנן מיהא אסור, ולכן הקשה טורנוסרופוס אל ישיב בה רוחות. ורבי עקיבא השיב לו משל לשנים וכו׳. שכן אין כאן טלטול אלא בחצר שלו שאין רשות אחרים עמו. ולא עוד אלא שהב״ה שומר את השבת ומכבדו, שהרי בשבת לא היה המן יורד לפי שזה נקרא מלאכה, כי המן הוא מעין עולם-הבא, שהוא דוגמא לשכרן של צדיקים שנקרא מלאכה כמ״ש בחגיגה פרק ב׳ (יב:), שחקים שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר ויצו שחקים ממעל וכו׳ וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו. וכבר כתב שמתן שכרן של צדיקים נקרא מלאכה שנאמר פעלת לחוסים בך כדלעיל. ולכן בשנה השביעית ושבתה הארץ שבת לה׳ שלא יצמיח בה עשב כיון שהם אסורים לזמור ולקצור ואעפ״י שלא יבצר מלהצמיח בה עשבים הרי הם ספיחי שביעית שהיא מלאכה שהתחיל בה קודם. והגם שירדו גשמים וינשבו רוחות. העיקר שהוא צמיחת הקרקע לא יהיה בא״י ולכן ושבתה הארץ שבת לה׳. כי אפי׳ מה שעושה בשאר שנים אינו עושה בשביעית ולכן בפ׳ האחר אומר שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳ ודוק. עד כאן דבר בלשון רבים לכלל ישראל שבזמן שעושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים. אך לאיזה יחיד שרוצה לעשות מלאכתו על ידי עצמו אמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ובזה תהיה בטל שני חדשים מלעסוק בתורה ואספת את תבואתה כמ״ש ואספת דגנך. לכן ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וחזר ואמר שבת לה׳ לרמוז למ״ש בתורת כהנים והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לכם ולא לאחרים. לאכלה ולא להביא ממנה מנחה ונסכים. כמ״ש בעל קרבן אהרן שלא יביא אלא מדאשתקד הרי שגם לה׳ לא יביא משל שביעית וזהו בדיוק שבת לה׳.

ובזהר חדש פ׳ בהר סיני דף ע״ט ב׳, אמר ר׳ שמעון להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא). מאי יש, דא רזא דיובל ושמטה, דלא מסר יתהון קב״ה לשאר עמין אלא לעמא קדישא, ובשעתא דישראל נטרין שתא דשמטה כדקא יאות, נשמתהון דצדיקייא משתעשען בגנתא דעדן ואתהדרו חדתין ע״כ. ונלע״ד לפי הפשט שהטעם הוא כי להיות שבשנים אלו ישראל עוסקים בתורה, ומזכירים חדושי תורה שקבלו מהקדמונים שלהם. וכל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר (יבמות צז.). לכן בשעתא דישראל נטרין שתא דשמטה כדקא יאות, דהיינו שעוסקים בתורה, כי זה כל פרי שנה זו, אז נשמות הצדיקים שחדשו בתורה, והתחתונים מזכירים אותם, שפתותם דובבות בקבר ומשתעשעים בגן עדן, ואתהדרו חדתין כנגד מה שחדשו בתורה, וזהו בכוון להנחיל אוהבי ׳יש׳. י׳ובל ש׳מיטה. וגם יב״ל חסר, ראשי תיבות ל׳י ב׳ני י׳שראל. כי אז נאמר עם זו יצרתי לי (ישעיה מג, כא). ואם תאמר כיון שלא יזרעו ולא יקצרו ממה יתפרנסו, לכן אמר ואוצרותיהם אמלא.

עוד כתוב בפ׳ בהר סיני, ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה. דקשה הכפל ולמה תחלה אמר על הארץ לבטח, ואח״כ אמר לבטח עליה. עוד שם, וכי תאמרו מה נאכל וכו׳ וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ופרש״י ז״ל, ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים בששית שלפני השמיטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות - השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמיטות כולן ע״כ. וקשה למה לא השמיענו כזאת שהיתה לשתי שנים רצופות, שהוא חידוש יותר לעשות התבואה לד׳ שנים. אמנם הלא כתבנו כי שני טעמים יש למצות השמיטה, הא׳ כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה, והשני כדי שתדעו שהארץ שלי היא. ונלע״ד כי השמטה היא כדי שיעסקו בתורה כנז׳ לעיל בזהר חדש. אך היובל הוא לטעם השני וכמו שנזכיר. ולכן אמר ועשיתם את חקותי שאין טעמם נודע. ואת משפטי תשמרו, שהטעמים שלהם גלויים. ועוד תשמרו הוא הלימוד, כמ״ש (ספרא פ׳ אמור), ושמרתם זו משנה. ועשיתם אותם זוהי שמירת המצות. ובזה וישבתם על הארץ לבטח, שלא תגלו ממנה. כמו ששנינו (‏אבות ה׳‏, י״ד), גלות בא לעולם וכו׳ ועל שמיטת הארץ. דהיינו ביטול תורה, שכיון שאינם שומרים השביעית, לא יהיו פנויים מעבודת הארץ ולא יעסקו בתורה, וכנגד הטעם השני אמר ונתנה הארץ פריה, דהיינו מה שהיא רגילה לעשות בשביל השפע הרב שאני משפיע בה, תמיד עיני ה׳ אלקיך בה. ובזה ואכלתם לשובע שלא תהיו צריכים ללכת בשאר ארצות לבקש טרף לביתכם. רק וישבתם לבטח עליה. ולא תצאו מתוכה. וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, כי כשלא תבטחו בי ותעסקו בתורה, רק תוציאו זמנכם בעבודת הארץ, ישים היצר הרע בלבכם מיעוט אמונה לומר הן לא נזרע וכו׳. דקשה פשיטא שאם לא יזרעו לא יקצורו, ולכן פרש״י ז״ל, את תבואתנו. כגון יין ופירות האילן וספיחין הבאים מאליהם. ואני לדרכי אלך כי נאם פשע לרשע לומר הנה אין הב״ה עושה יש מאין, שכן כתיב בכל משלח ידך אשר תעשה (דברים כח, כ). ואין הברכה שורה בדבר ריקן (זהר שמות. דף פ״ז ע״ב. ר׳ שמעון פתח ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית (מ"ב ד, ב). אמר לה אלישע כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקב״ה, דתנינן אסור ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא. מ״ט משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא.). לכן יאמרו נא, הן לא נזרע ובזה ולא נאסוף את תבואתנו, הרי אלה שתים רעות, הא׳ שלא יהיה דבר לשרות בו ברכה כיון שלא נזרע. ועוד ולא נאסוף את תבואתנו. ואם יעשה ארובות בשמים במעשה נסים, הלא ידענו שאין נהנין ממעשה נסים (תענית כד:). שלכן אמרו ולא נאסוף את תבואתנו דוקא שלנו. לכן וצויתי את ברכתי לכם, לא יבצר ממני הדרך לעשות יש מיש, שאצוה ברכתי לכם בשנה הששית, שאז זרעתם לצורך השנה הששית, ואברך אותה שתעשה לשלש השנים כמ״ש רש״י ז״ל, ולא תהנו ממעשה נסים. ואם היה אומר לארבע השנים היינו אומרים דדוקא בשמיטה השביעית שיש יובל אחריה, והם שתי שנים קדושות, יצו ה׳ אתם את הברכה בזכות השמיטה ויובל. אך בשאר שמיטות שאין שם אלא שנה אחת קדושה, לא יהיה כן. לכן הוצרך לומר לשלש השנים. וכל שכן בשמיטה ויובל אהדדי שיש קדושה רבה, וילמד סתום מן המפורש.

ולכן אחר צווי היובל כתוב, והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ובתורת כהנים איתא, לצמיתות לחולטנית. כי לי הארץ, אל תרע עינך בה. כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו (דה"א כט). וכן דוד אומר כי גר אנכי עמך. אתם עמדי, דיו לעבד שיהיה כרבו, כשתהיה שלי הרי היא שלכם ע״כ. קשה לו בכתוב כי גרים ותושבים שהם שני הפכים, שאם הם גרים אינם תושבים. ועוד מאי עמדי. לכן פירש ע״ד שכתוב באברהם, גר ותושב אנכי עמכם. אם תרצו אני גר ואם לאו אהיה תושב וכו׳. וכאן יאמר אל תעשו עצמכם עיקר רק תהיו כגרים, לחשוב שהארץ שלי היא, ואני נתתיה לכם כי אז תהיו תושבים, והביא ראיה מפ׳ שאמר דוד בד״ה א׳ כ״ט. כי גרים אנחנו לפניך. כלומר כשנהיה לפניך כגרים, שנחזיק עצמנו כך, אז ותושבים. נזכה להיות תושבים ככל אבותינו, כמו שנזכר שם באברהם, וכן כלם. שאע״פ שהבטיחם להיות הארץ שלהם עשו עצמם כגרים, וכן דוד לעצמו אמר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, אע״פ שהיה מלך על כל הארץ. ואמר עמדי. להורות מ״ש ז״ל (מגלה כט. - במדבר רבה פ׳ ז׳.), בכל מקום שגלו שכינה עמהם. ואם אני גולה ממנה, גם אתם תלכו בגלות, כי דיו לעבד להיות כרבו. והוסיף כשתהיה שלי הרי היא שלכם, כלפי מ״ש אח״כ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. שתזכו לחזור אליה וגם אני אחזור עמכם, כדכתיב ושב ה׳ אלקיך את שבותך. והשיב לא נאמר אלא ושב, כי כביכול ישוב עמהם (מגלה כט.).

אח״כ כתוב כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וכו׳. בזהר פ׳ זו ברעיא מהימנא דף ק״ח ב׳ ז״ל, פקודא לחשוב שנת היובל וכו׳, כל חד יחזור ביה לדרגא דיליה דנשמתי׳ אחיזא מתמן, כמה דאוקמוה והרוח וכו׳ תשוב אל האלקים וגו׳. אם אינון ממארי תורה אתקריאו בתי ערי חומה, לאחרים דלאו אינון מארי תורה אתקריאו בתי החצרים. עם הדברים והאמת האלה נבין הפסוקים, כי ימוך אחיך. אין עני אלא בדעת מתורה ומעשים טובים, ומכר מאחזתו. דהיינו נשמתו שאחוזה למעלה בקונו, ובשביל שחטא מכרה לאחר דהיינו לסטרא אחרא, כמ״ש וחוטאי חומס נפשו (משלי ח, לו). ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו, שחוזרת לעולם בגוף אחר, ושם מתקן מעשיו ועושה תשובה. ואיש כי לא יהיה גואל, שאינו ממתין לאחר מותו רק בחייו, והשיגה ידו. כמ״ש אשרי איש ירא את ה׳ (תהלים קיב). שעושה תשובה כשהוא איש. ומצא כדי גאולתו. שתיקן את אשר עיות, היכי דמי בעל תשובה, באותו פרק באותה אשה (יומא פו:). וזהו כדי גאולתו. ולפי שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, סמך אחריו ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה. זה מדבר בבעלי תורה, ולכן לא נאמר כאן כי ימוך רק ואיש, זה תלמיד חכם שגובר על יצרו כאיש, שהרי אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שודאי עשה תשובה (ברכות יט.). ולכן נאמר בו, בית מושב עיר חומה. כי נשמתו אחוזה בו כאיש היושב בביתו, ועיר הוא הגוף, כמ״ש (מדרש קהלת ט׳ כב), עיר קטנה זה הגוף. וחומה היא התורה המגינה עליו כחומה. והנה שנינו בפרק ט׳ דערכין (לא.), המוכר בית בבתי ערי חומה, הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חדש וכו׳, הגיע היובל ולא נגאלה היתה חלוטה לו וכו׳. הכונה כי בחגיגה פרק א׳ (ט.) שנינו, רשב״י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעוות, ואיזה זה תלמיד חכם הפורש מן התורה. ואמרו שנה ופירש קשה מכולם. לכן אם תלמיד חכם חטא, הרי זה גואל מיד שמסתמא עשה תשובה. וזהו כי ימכור וכו׳ והיתה גאולתו, תכף ומיד עד תום וכו׳ ימים תהיה גאולתו, שאם עבר עבירה בלילה, ביום יעשה תשובה, ולכן לא אמר שנה רק ימים לרמוז לזה. ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, שמתמיד במרדו ופורש מן התורה כדואג ואלישע אחר. אז וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה. לא כתיב לו קרי, והוא רמז נכון למה שפורש מן התורה, שמתחלה היה לו חומה היא התורה כדלעיל ופירש ממנה. וזה הוא מעוות שאינו יכול לתקון, ולכן לצמיתות לקונה אותו לא יצא ביובל, שאין לו תקומה. ומ״ש לקונה אותו. יובן עם מ״ש בזהר פ׳ אמור ק״א א׳ ז״ל, וכד בר נש עביד עובדין טבין וגברין עליה עובדי׳ בישין, ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא, הא אתאביד הוא מכולא מהאי עלמא ומעלמא דאתי, מה עביד קב״ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אית צדיק דאזיל באורחוי דמלכא עילאה, קב״ה אשלים ליה מאינון עובדין דאביד האי רשע חטאה, ואשלים לאתתקנא בהו בההוא עלמא, הדא הוא דכתיב יכין וצדיק ילבש וכו׳ (איוב כז). וזהו לצמיתות לקונה אותו. שישארו אותם זכיות למי שקנה אותם כנ״ל, לא יצא ביובל שאין לו תקנה. כאותם ששנינו (סנהדרין צ.), ואלו שאין להם חלק לעה״ב. אי נמי לקונה אותו. כמ״ש זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן (חגיגה טו.).

אלה הדברים אשר דיברנו בפירוש פסוקים הפרשה הראשונה, למען ישראל יעסקו בתורה, שלכן ניתנה מצות השמיטה והיובל, ויש שם יעודים גופנים וצויתי את ברכתי לכם כמו שפירשנו. למען נוכל לעסוק בתורה ולעשות המצות שנזכה בהם לחיי העה״ב, כדברי הנשר הגדול הרמב״ם ז״ל האמורים לעיל. ויותר בבירור נאמרו בפרשה השנייה, כמו שנפרש בפסוקים ההם, אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וכו׳. ומבלי נאריך בקושיות נבארם לדרכנו. הנה איתא בויקרא רבה ריש פ׳ בחוקתי, אם בחוקתי תלכו (ויקרא כו). הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי וכו׳ (תהלים קיט). אמר דוד, רבש״ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לב״כ ולב״מ, הדא הוא דכתיב ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט). הוקשה לו למה הוציא שמירת החקים בלשון הליכה, ולכן פירש שכיון שהורגל לילך לב״כ ולב״מ, ההרגל נעשה לו טבע, והיו רגליו וכו׳. ובזה אני מבין הכתוב משלי ז׳. לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה. כי כיון שהלב מחשב תמיד מחשבות און, זה גורם שרגלים ממהרות לרוץ לרעה מבלי שיוכל להחזירם, כי כיון שהרגיל אותם לילך בדרך לא טוב, ממהרות מעצמם לרוץ לרעה, להפך ממ״ש אם בחקותי תלכו. ועוד יובן עם אותו מעשה דפ״ק דע״א (יז:), דאמרי ניזיל אפתחא דזונות כי היכי דנכפייה ליצרין, וכתוב שם דכיון דחזו להו זונות איכנען מקמייהו, לפי שהיו הולכים הלוך ודבר בדברי תורה כמו שפי׳ במקומו. לכן אמר אם בחקותי תלכו. שאפילו בהליכתכם תעסקו בתורה, זה יגרום לכם ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, שלא תבא עבירה לידכם. ועוד איתא בתנחומא פ׳ עקב, עון עקבי יסובני (תהלים מט). אמר דוד, איני מתירא מן המצות החמורות שבתורה, ממה אני מתירא מן המצות הקלות וכו׳. ובזהר פ׳ מקץ קצ״ח ב׳, דוד מלכא הוה אסתמר תדיר מחובין אלין וכו׳, ותא חזי ארבע מלכין הוו, מאן דשאיל דא לא שאיל דא, דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וכו׳. מאי טעמא בגין דהוה אסתמר מאילין חובין וכו׳. אסא הוה דחיל יתירא, אע״ג דהוה מפשפש בחטאוי, איהו בעי למרדף אבתרייהו ויקטול לון קב״ה וכו׳, יהושפט מלך יהודה אמר לא יכילנא למרדף ולא לקטלא, אלא אנא אזמר ואת קטיל לון וכו׳, חזקיה מלך יהודה אמר אנא לא יכילנא לא לזמרא ולא למרדף ולא לאגחא קרבא, מה כתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור, וחזקיה הוה שכיב בערסיה וקב״ה קטיל לון וכו׳. ז״ש אם בחוקתי תלכו. דהיינו שתשמרו עצמכם מאותם העונות שאדם דש בעקביו, דשייך בהו הליכה לפי שמהקלות יבא לחמורות, ואתם תלכו בחקותי ואת מצותי תשמרו אף שהם קלות, ונתתי גשמיכם בעתם וכו׳, שאתן לכם שובע ועושר למען תוכלו לעסוק בתורה בלי מונע וטרדת המזונות, ונתתי שלו׳ בארץ ושכבתם ואין מחריד, שאם יבאו שונאים להתגרות בכם, אעשה לכם כחזקיהו שאמר אני ישן על מטתי ואתה עושה, ואם תזכו עוד וחרב לא תעבור בארצכם, כיהושפט שאמר אני אומר שירה ואתה עושה. שלא תצטרכו להריק חרבכם, כי בשירה שתאמרו אני אכה ואפיל שונאיכם. ואף גם זאת אם תרצו ורדפתם את אויביכם כאסא ולא תהיו צריכים להמיתם, כי מעצמם ונפלו לפניכם לחרב. ועוד זאת תעשו ורדפו מכם חמשה מאה וכו׳ ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, כדוד שאמר ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. ולכן הוסיף כאן תיבת אויביכם. ולפי שמעשה המצות צריך שיהיו שלימים במחשבה דיבור ומעשה, לכן אמר אם בחקותי תלכו זו היא המחשבה המשוטטת, ולכן כתיב בהו הליכה, שבמחשבתו משוטט מענין לענין עד שנותן מחשבתו לעשות אותה. ואת מצותי תשמרו זהו הדיבור, שכן אמרו ושמרתם זו משנה (ספרא פ׳ אמור). ובזה ועשיתם אותם, כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ואז ונתתי גשמיכם בעתם. כי הנה שלשה דברים צריכים לאדם, והם בני חיי ומזוני ככתוב אצלנו במקומו. ולפי שתכף שיצא לאויר העולם צריך למזונות לכן התחיל בהם, ומ״ש בעתם, אמרו בתעניות פרק ג׳ (כג.), בלילי רביעיות ובלילי שבתות. ופרש״י שאינן טורח על בני אדם, שאינם הולכים בדרכים. ועוד אמרו בערובין פרק ו׳ (סה.), צריכא שמעתתא צילותא כיומא דאסתנא. ופירש רש״י ז״ל, דעת צלולה כיום שמנשבת בו רוח צפונית שהוא מאיר לכל ונח לכל. לכן יביא עליהם גשמים בלילות שאינם יוצאים מבתיהם ולא באים, כדי שתהיה דעתם צלולה ללמוד, והוא מ״ש הרמב״ם ז״ל, שיסיר מהם כל מונע מלהגות בתורה. ואעפ״י שלא יבאו גשמים רק בשתי לילות, בשביל זה לא תתן הארץ יבולה, אדרבא ונתנה הארץ יבולה. והנה רש״י ז״ל פי׳ בתוכחות, ולא תתן ארצכם את יבולה, אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע ע״כ. וא״כ יקשה אמרו ונתנה הארץ יבולה. אם נפרש מה שאתה מוביל לה אין זו ברכה. אך בתורת כהנים פירש, ונתנה הארץ יבולה, לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. דהיינו שישלח ברכה בפירות הארץ, שבו ביום שנזרעה עשתה פירות כמ״ש שם בתורת כהנים, וגם שתרבה לעשות, שעדין לא נתקללה ארורה האדמה בעבורך, רק היתה עושה לרוב מאד. וכן ועץ השדה יתן פריו. ואתי שפיר יבולה, שכן היתה טבעה מתחלה להוציא פרי לשובע, וכן העץ יוציא פריו המוטבע בו מימי אדם הראשון קודם שנתקללו. עוד נלע״ד לפרש ונתנה הארץ יבולה כפשוטו. וזה כי כבר אמרו ז״ל (תענית ח:), אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, לכן אמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. שלעיני האנשים לא יעשה אלא הראוי להן, אך תהיה הברכה שורה בהם כי המעט יהיה הרבה, והשיג לכם את בציר וכו׳. וכן ואכלתם לחמכם המועט מחזיק את הברכה שתהא ברכה במעים. לאכול לשבעה וכמו שהיה במן שהיו לוקטים בשוה והברכה היתה שורה, ובפרט בששי שאחרי שמדדו אותו כשאר ימים היה נמצא לחם משנה. ולפי שאמרו בפרק ד׳ דמציעא (דף נט.) אין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום וכו׳. לכן אמר ונתתי שלום בארץ. דהיינו בתוך ביתו של אדם וגם יהיה שלום בעולם וחרב לא תעבור בארצכם. ועדין יש לישב למה בברכות התחיל ונתתי גשמיכם בעתם. ובתוכחות לא כן, כי גם שם היה לו להתחיל ונתתי את שמיכם כברזל וכו׳. גם את זה לעומת זה. אך יובן עם מ״ש בעל העיקרים במ׳ ד׳ פ׳ ח׳ ז״ל, שאי אפשר שיתקיים המציאות השפל בזולת המטר, אם להצמיח הצמאים למזון הבע״ח וללחלח גופות הבע״ח שלא יתייבשו ויהיו קודרים מרוב חימום השמש. והוא לע״ד מ״ש אליהוא באיוב ל״ז. והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם. דהיינו שהב״ה מסבב סיבות לשלוח מטר על פני ארץ כפי פעלם של בני אדם. כל אשר יצום על פני תבל ארצה, כי לפעמים מורידין בזמנן על ארץ הצריכה להם, ולפעמים להפך כמ״ש בפ״ק דראש השנה (יז:), אם לשבט (איוב לז, יג), ליסר בני האדם כדור המבול. אם לא רצו, פקדת הארץ ותשוקקה (תהלים סה, י). אם לחסד, לצורך בני האדם ללחלח הגופות וכן לב״ח, כי רחמיו על כל מעשיו. לכן התחיל בתוכחות והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת וכו׳. שבאים מחמת יובש הארץ מבלי גשמים שמלחלחים אותה, ובזה וזרעתם לריק זרעכם וכו׳ ממיעוט גשמים. ואח״כ לא ירדו גשמים כלל ונתתי שמיכם כברזל וכו׳.

עוד נלע״ד ונתתי גשמיכם בעתם. שפירשו בתורת כהנים ולא גשמי כל הארצות, הא מה אני מקיים ונברכו בך וכו׳. שיהיה שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות, והם באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם בכספים, כענין שנאמר וילקט יוסף וכו׳. וכן-הוא-אומר וכימיך דבאך. שיהיו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל, בזה יכונו הכתובים, ויהא תירוץ נכון לקושיא שהקשינו על ונתנה הארץ יבולה. דלא על ארץ ישראל מדבר אלא על ארצות העמים, ובזה ידוייק הכתוב ונתתי גשמיכם בעתם, לישראל הוא אומר, שלכן אמר גשמיכם לדייק ולא גשמי שאר הארצות, וגם אמר ונתתי ולא ושלחתי, לפי מ״ש לעיל מאמרם ז״ל הנותן מטר על פני ארץ. שארץ ישראל משקה בעצמו ושאר ארצות ע״י שליח. ולשאר העמים ונתנה הארץ יבולה. מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע, ועי״כ יהיה רעב בכל הארצות, דאם לא כן מה יועיל ריבוי הגשמים להצמיח תבואה הרבה בארץ ישראל, אם גם בשאר הארצות יהיה שובע. אלא ודאי שהשובע לא יהיה אלא בארץ ישראל, אבל בשאר הארצות יהיה רעב כדי שיבאו לקנות תבואה בא״י, והשיג לכם דיש את בציר. לכם דוקא ולא לשאר הארצות. וזה להבטיחם שאעפ״י שיבאו לקנות בארץ ישראל, לא בשביל זה יגרמו שיתייקר השער. רק ואכלתם לחמכם לשובע, ואל תפחדו פן בבואם לקנות מכם יבאו בריבוי חיל לרוב מאד ותצרכו להילחם עמהם. כי אני מבטיחכם וישבתם לבטח בארצכם. כי הנה ונתתי שלום בארץ. אף באומות כמ״ש וכתתו חרבותם לאיתים לא ישא גוי אל גוי חרב. ובזה ושכבתם ואין מחריד. ואל תיראו פן יצאו חיות רעות מארצות הגוים מחמת הרעב ויבאו לארצכם, כי לכן והשבתי חיה רעה מן הארץ. היינו גם מארצות הגוים ובזה לא יצטרכו לבא לארציכם בחרב וחנית רק וחרב לא תעבור בארצכם. ואם רוח אחרת תהיה אתם ויבאו עליכם למלחמה, ורדפתם את אויביכם ולא תצטרכו להורגם כי תהיה מהומת ה׳ רבה בהם ונפלו לפניכם לחרב. שפי׳ רש״י ז״ל, איש בחרב רעהו, הוצרך לומר כן לפי שכבר אמר וחרב לא תעבור בארצכם, וא״כ בזה ישבו ישראל לבטח ולא ילמדו עוד מלחמה, ובזה יבאו הגוים עליהם, כי יאמרו אינם עוד מלומדי מלחמה ואנחנו נעלה עליהם ונעשה עמהם מלחמה וודאי ישארו מנוצחים. לכן הבטיח ונפלו לפניכם לחרב, איש בחרב רעהו כאשר אירע למדין ועמלק שבא עליהם גדעון ולא הריק חרבו עליהם רק נפלו איש בחרב רעהו כנזכר שם. ורדפו מכם חמשה מאה. פי׳ בתורת כהנים מן החלשים שבכם ולא מן הגיבורים שבכם. כי כבר אמר ורדפתם את אוביכם. ולכן השמיענו בזאת כי גם החלשים שבכם וזהו מכם, לא כלכם אלא מהחלשים שבכם ירדפו חמשה מאה, דאם לא כן יקשה, שהרי כתוב איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. וכיון דאתא לידן הפסוק הזה, נבאר מ״ש בגמרא דסוטה פרק א׳ (יא.), ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות. ואיתא התם בתוספות ז״ל, וא״ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה, דכתיב איכה ירדוף א׳ אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורענות. וגבי מדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה. וי״ל דעדין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה, אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה מאה, סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב ע״כ. ועדין לא הרוו צמאוננו, שהרי כתוב אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם. שנראה שהסגירם ביד אויב, וכמ״ש הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה. וכן במדה טובה אמר ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. לא אמר שיהרגום רק שיפלו איש בחרב רעהו כדלעיל. וא״כ הדרא קושיא לדוכתין. אלא ודאי שבשביל זה אמר בתורת כהנים מן החלשים שבכם שירדפו חמשה מאה, אך מן הגיבורים אין ספק שירדוף א׳ אלף, כי גדולה מדה טובה ממדת פורענות. ועדין יש מקום אתי לתרץ הקושיא עם מ״ש בספרי פ׳ האזינו ר׳ יהודה דורשו כלפי ישראל, איבדו ישראל עצה טובה שניתנה להם, ואין עצה אלא תורה, שנאמר לי עצה ותושיה. ואין בהם תבונה, אין בהם א׳ שיסתכל ויאמר אמש אחד ממנו רודף מן האומות אלף ושנים רבבה, אם לא כי צורם מכרם וכו׳. הרי שמדבר בישראל והיא מדה טובה, ומה שבפ׳ בחקותי אומר ורדפו חמשה מאה. היינו מן החלשים שבהם כמו שפירשנו. ומצאתי הון לי ביהושע כ״ג כשהוכיח את ישראל שכתוב שם, ויורש ה׳ מפניכם גוים גדולים ועצומים וגו׳ איש אחד מכם ירדוף אלף כי ה׳ אלקיכם הוא הנלחם לכם. הרי ראיה גדולה שפ׳ איכה ירדוף א׳ אלף, בישראל מדבר כדברי ר׳ יהודה. וגם ר׳ נחמיה שדורשה כלפי האומות כנזכר שם בספרי, אמר בילקוט פ׳ האזינו ז״ל, אין בהם אחד שיסתכל ויאמר עכשיו א׳ ממנו רודף מישראל אלף ושנים רבבה, ולימות המשיח א׳ מישראל רודף ממנו אלף ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם. הרי שמדה טובה מרובה. אך בהיותם בגלות עונותיהם גורמים להיות נרדפים מן האומות לדברי ר׳ נחמיה. אמנם גם הוא דורש במ׳ כלפי ישראל לימות המשיח כי הוא העיקר. ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. פירש רש״י והוא בתורת כהנים, שיהו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ, אמר כן כדי שלא יקשה הכפל, שהרי כבר אמר לעיל ונפלו לפניכם לחרב. ויובן לע״ד עם מ״ש במדרש ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה האמור בגלית הפלשתי, וז״ל, לא היה צריך לומר אלא לאחריו והמלאך דחפו ונפל על פניו, אמר הב״ה הפה שחירף וגידף יסכר בעפר. ד״א כדי שלא יצטער דוד וילך ויחתוך את ראשו ונפל על פניו בין רגליו של דוד. וז״ש ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, שלא כדרך הארץ שהרוגי חרב נופלים לאחוריהם ואלו יפלו על פניהם. הנה הארכנו בביאור הפסוקים. אך כל זה נמשך ממה שאמרנו שיברך אותם במזונות. אחר שהגדיל האדם צריך לבנים לקיים מצות פריה ורביה ולהניח אחריו ברכה מי שראוי ליורשו. ולכן אמר ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרבתי אתכם. אמר כן לפי שאמרו בפרק ו׳ דיבמות, כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט את הדמות. ולכן אמר ופניתי אליכם, כיון שאתם בצלם ודמות, ובזה יתקיים והפריתי אתכם. ואיתא במ׳ חקור דין ח״ב פ׳ י״ז, ואתם פרו להוליד זכר, ורבו לנקבה שאינה אלא לרבייה בעלמא. אף כאן והפריתי אתכם להוליד זכרים. והרביתי אתכם בנקבות, ועל הכל והקימותי את בריתי אתכם שיהיו בני קיימא. ואעפ״י שתרבו באוכלוסין לא בשביל זה ימעטו מזונותיכם רק ואכלתם ישן נושן וכו׳. וכנגד החיים אמר ונתתי משכני בתוככם. שכבר פירשנו בפ׳ תזריע ומצורע שמשכני היא הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ולכן הבטיחם שתתמיד הנשמה בגוף, ולא תגעל נפשי אתכם להסירה מכם ככתוב שם. עוד יאמר ונתתי משכני על המקדש העתיד שיבא כך בנוי מלמעלה, ולהיותו מעשה ידיו ית׳ לא יחרב עוד. ולא תגעל נפשי אתכם, דאיתא בחגיגה פרק א׳ (ז.), כתיב הוקר רגליך מביך רעך. וכתיב אבא ביתך בעולות. לא קשיא כאן בחטאות ובאשמות כאן בעולות ושלמים, וזהו ולא תגעל נפשי אתכם, כי לא תקריבו חטאות ואשמות כי יתמו חטאים מן הארץ. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים וכו׳. אחרי שייעד כל היעודים הגופניים שהם הכנה לעובד אלקים להסיר ממנו טרדות הזמן כדי שיהיה לבו פנוי לתורה ולמצות. הבטיחם על השכר הנצחי והוא מ״ש והתהלכתי בתוככם. כי ודאי שלא יראני האדם וחי, וא״כ אין זה נאמר אלא לעולם הבא שאז צדיקים נהנין מזיו שכינה.

ועל זה אמרו בתורת כהנים והוא המאמר שהקדמנו, וקשה מה צורך למשל. אמנם דייקו בכתוב והתהלכתי בתוככם מההתפעל, שלמה לא אמר והלכתי, ועוד כיון שאמר ונתתי משכני בתוככם שהוא השראת שכינה בתוכם, למה הוצרך לומר והתהלכתי בתוככם. לכן בא במשל למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס, כי הנה המלך הוא בעל הפרדס, והוא אשר עשאו מתחילה או צוה לעשותו. אך המקיימו הוא האריס שמעדרו ומקשקשו ומזבלו, ונוטע בו כל מיני מגדים לשעשועיו של מלך. אמנם אותו האריס בהכירו שפלות ערכו היה מיטמר מלפניו, ולכן א״ל המלך הריני כיוצא בך, כלומר כיון שאתה עתה מקיים הפרדס, הגם שהוא שלי ואני נטעתיו מתחילה. הריני כיוצא בך בדבר הזה, שאני עשיתי ואני בניתי ואתה מקיימו. ודוק שלא אמר אתה כיוצא בי, כי לא השיגה ידו של האריס לעשותו תחילה, אלא כיון שאתה מקיימו הריני כיוצא בך, כך עתיד הב״ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבא, כדי ליתן להם שכרם שיזונו מזיו שכינה, והם מזדעזעים מלפניו, כי יראה ורעד יבא בם מפחדם שלא להציץ יותר מדאי, כמו שאירע בעולם הזה לנדב ואביהוא ואחרים שהציצו יותר מדאי ונתחייבו מיתה. ואז אומר להם הב״ה הריני כיוצא בכם, כי הנה הפרדס היא התורה שיש בה ד׳ דרכים, פשט רמז דרש סוד שסימנם פרד״ס, והב״ה נתן להם התורה וחידשו בה כמה חדושים. נמצא שאעפ״י שהב״ה ברא את התורה, הצדיקים קיימו אותה, ולכן אמר הריני כיוצא בכם, ולכן אמר והתהלכתי מההתפעל, שידענו שמורה על דבר הנדמה לעינים אע״פ שאינו כך, כמו יש מתעשר ואין כל וכו׳ (משלי יג, ז). יכול לא יהיה מוראי עליכם, כיון שאני משוה אותי אליכם, תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים. שתהא מוראי עליכם כרב אצל תלמיד, שאעפ״י שלמד התלמיד מהרב והרי הוא כיוצא בו. לעולם מוראו עליו וחייב בכבודו. כן ה׳ אלקינו יציץ עלינו הדר כבוד הודו. ויגבר עלינו חסדו. ב״ב אמן. בילא״ו.