דרוש נ״ז לתורה

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (דברים ז, יב.).

במדרש (משלי רבתי.), מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי (משלי כ, ט.). יהי שמו של הב״ה מבורך שהטהרה והקדושה שלו היא. והוא בוחן לבות וכליות והוא מטהר את ישראל. אמר שלמה דוד אמר לב טהור ברא לי אלקים (תהלים נא, יב.). שאל שלא כענין. וכיון שידע שלא שאל חזר ואמר הרב כבסני מעוני וכו׳ (שם ד.). ומה השיבתו ר״ה, הואיל והשפלת עצמך על השאלה אני נותן לך גדולה, ואמר עליו בקש ה׳ לו איש כלבבו (ש"א יג, יד.). כיון שראה שלמה כך אף הוא אמר מי יאמר זכיתי לבי. מה שכר נטל על כך, וישב שלמה על כסא ה׳ למלך (דה״א כט, כג.). וכי יש לך אדם שיושב על כסאו של הב״ה, אלא מה כסאו של הב״ה שליט בכל העולם כך שלמה שולט בכל העולם, שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר וכו׳ (מ"א ה, ד.). ע״כ.

יודעי העתים והרופאים המובהקים ישקיפו למהות החולי וטבע החולה כי זהו עיקר הרפואה, ולא כאותם הרופאים שמבלי השקיף לזה חושבים לרפאת החולה. כי הנה מצאנו ראינו כי ג׳ מיני רופאים יש בעולם. הא׳ שבראותם איזה סם או תרופה שהועילה לאדם א׳ יעשו כן לכל חולי שיבא לאדם לרפאתו, והם לא ידעו כי אין אדם דומה לחבירו ויש הפרש בטבעי האנשים ובין זקן לבחור. וכן כמה סבות משונות במהות החולי שצריך לתת לב לכלם. הב׳ שהם משגיחים בטבעי האנשים וסבות החולי אך הם מרפאים בסמים ותרופות חזקות, לאו כל מוחא סביל דא, ולפעמים יהיו גרמא בנזיקין להמית החולים קודם זמנם. הג׳ הם הרופאים המובהקים החוקרים ודורשים מאין יצא חולי זה וסבתו, וכפי האדם וכפי הזמן רפא ירפאוהו בתרופות מועילות במדה ובמשפט, לכל גויה וגויה די הכשרה. ככה יעשו רופאי הנפש אשר כחם יפה לרפאת תחלואי החוטאים כל א׳ כפי מדרגתו, כמאמר המשורר הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי. כי סליחת העונות היא כרפואת תחלואי הגוף. וזה ענין נאות לג׳ מיני דתות, זכרם הרב בעל העיקרים מ׳ ראשון פ״ה. כי האדם מדיני בטבע, ובעבור זה ראוי שימצא לכל הקבוץ סדור מה בו יתנהגו לשמור היושר ולהסיר העול, וזה יכלול על השמירה מהרציחה והגניבה והגזילה ודומיהן, והסדור הזה קראוהו החכמים בשם דת טבעית. ועדין אין דת זו מספקת לתקן צרכי האנשים וכו׳, אם לא יתוסף בזה איזה סדור או הסכמה כוללת עניני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהם והמשא והמתן אשר ביניהם, כדתי המדינות והנהגות וחקים שיחקוקו ביניהם, ויקרא הסדור הזה דת נמוסית, וא״א שתתקיים אם לא בהמצא איש א׳ מושל או שופט או מלך אשר יכריח האנשים על קיומה. ובפ״ז כתב ז״ל, והדת על ג׳ פנים אם טבעית ואם נמוסית ואם אלקית. והטבעית היא שוה בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. והנימוסית היא מה שתסודר מחכם או חכמים לפי המקום ולפי הזמן וכפי טבע המונהגים בה. והאלקית היא מה שתסודר מהשם ע״י נביא, וכמו שהיה אברהם מלמד ומרגיל את האנשים לעבודת ה׳, או מרע״ה להיישיר האנשים על השגת ההצלחה האמיתית, שהיא הצלחת הנפש וההשארות הנצחי ע״כ. הנך רואה בעיניך כמה הם מכוונים לג׳ מיני רופאי הגוף, כי הדת הטבעית היא כנגד כת הא׳ מהרופאים באמרו כי הדת הטבעית שוה בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום, והנמוסית היא כנגד הכת השנייה וכנ״ל. ולכן איתא שם פ״ח, כי הדת הנמוסית לא תוכל להפריד הנאה מן המגונה בכל הדברים, כי כבר יהא הדבר נאה או מגונה אצלנו ולא יהא נאה או מגונה בעצמו, ויתבאר מזה שא״א לשום מסדר נימוס אנושי שלא ישפוט על הנאה שהוא מגונה ועל המגונה שהוא נאה. עוד הדת הנמוסית תקצר מן האלקית כי היא לא תוכל להגביל פרטי הפעולות שראוי שיופעל בכל מעלה ומעלה, לפי שהיא לא תודיע אלא הכוללים. ועוד כי הדת הנמוסית המסודרת מן האדם, א״א שישער הנאה והמגונה בכל הזמנים, כי אפשר שישתנה בעת מה וישוב הנאה מגונה והמגונה נאה וכו׳. וכל זה הוא בכת הרופאים הנ״ל בהיות תרופותיהם חזקות מאד כי לא יוכלו להגביל מי יוכל לסבול יותר מחבירו, או אם בזמן ההוא תהיה טובה ובזמן אחר רעה. אך הדת האלקית היא כמו כת השלישית אשר יפעלו במדה במשקל ובמשורה כפי הטבע וכפי הזמן, לא יטו ימין ושמאל, והם בחכמתם יבחנו העבר ההוה והעתיד בחקרם על מהות החולי וסבתו. ובזה נלע״ד להבין הכתובים מזמור י״ט. תורת ה׳ תמימה משיבת נפש. היא הדת האלקית שמשיבת נפש, שהיא ההצלחה האמיתית להשארות הנפש, ולפי שיש בה חקים שאין טעמם נודע, עליהם נאמר תורת ה׳ תמימה. כי אעפ״י שמצד הגוף אין טעמם נודע, עכ״ז מצד הנפש היא טובה, שדי בטעמם לעשות רצון אבינו שבשבמים לתועלת הנפש. ועל המשפטים אומר עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי. כי היא החכמה האמיתית וילמד סתום מן המפורש. פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. היא הדת הנמוסית להרחיק המגונה ולקרב הנאה, ובתורה יכונו יחדיו, כי לא כדתות הנמוסיות של האומות העבריות רק הם ישרים משמחי לב, טובות לכל אדם. וזה לפי שמצות ה׳ ברה מאירת עינים. בכל מקום ובכל זמן לא תמוט לעולם, ובכל הדורות היא נוהגת ואין הפרש בין זמן לזמן. יראת ה׳ טהורה עומדת לעד. כי הדת הטבעית להרחיק מן האנשים הגזל והרציחה והניאוף, ועל כלם יענש החוטא בעונשי הגוף ומיראתם מהעונש יזהרו בהם. אך תורתנו הקדושה צריך לשומרה ביראת הרוממות, היא יראת ה׳ טהורה שהיא עומדת לעד, כי יראת העונש אינו עומדת לעד, שאם ימותו בניו או יאבד ממונו אז היראה תאבד ממנו. לא כן יראת הרוממות שהיא נקראת יראת ה׳ טהורה, כלומר בלי פנייה חצונית, והיא עומדת לעד לפי שאינה תלויה בדבר. ובזה בין בזמן הטוב בין ברע, משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולקבולינהו בשמחה.

והנה תחלה בבריאת העולם נהג הב״ה את עולמו בדת הטבעית, הוא מ״ש בפ״ז דסנהדרין (דף נו.), ת״ר ז׳ מצות נצטוו בני נח, דינין וברכת ה׳ וע״א ג״ע וש״ד וגזל ואבר מן החי. אלה הם מצות שהשכל והטבע מחייבם כדי לקיים הקבוץ הכללי. ואח״כ מדור אל דור צוה להם לעשות מצות פרטיות, כמ״ש בילקוט פ׳ יתרו, רבי יודן בר סימון פתח, רבות בנות עשו חיל. אדה״ר נצטוה על שש מצות. נח נצטוה על אבר מן החי. אברהם על המילה. יצחק נתחנך לשמנה. יעקב על גיד הנשה. יהודה על היבמה. ואת עלית על כלנה. אבל את בסיני תרי״ג מצות וכו׳. הרי אלו כנגד הדת הנמוסית כפי הדור והזמן. אך בהר סיני ניתן להם הדת האלקית הכוללת שלשתם, משפטים הם ז׳ מצות בני נח, שחזר וצום בתורה כדי שלא יעשו אותם בשביל שהשכל מחייבם רק לעשות אותם בשביל צוויו ית׳. והמצות הם כנגד הנמוסית. והחקים הם הדת האלקית שאין נודע טעמם רק לה׳. ואיתא בב״ר פ׳ כ״ד. אריב״ס עד שאדה״ר מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו, כי כנגד הדת האלקית אמר דור דור ודורשיו, דהיינו לדרוש להם חקי התורה וטעמיה. דור דור וחכמיו הם הנמוסים שתקנו חכמים כפי הדור, כמו שמצינו הלל תיקן פרוזבול, וכן ריב״ז תיקן כמה תקנות כפי צורך הזמן. דור דור וסופריו, כגון רבינו הקדוש שכתב המשנה ורב אשי הגמרא, לקיים עת לעשות לה׳. כי ראו שנתמעטו הלבבות והיתה תורה משתכחת מישראל. דור דור ומנהיגיו. היא הדת הטבעית להנהיג את העם להרחיק העול ולקרב היושר. ועליהם אומר המשורר מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. הרי זה כולל לכל התורה שבה היה עוסק כל היום. מאויבי תחכמני מצותיך. היא הדת הטבעית כי אויבי שהם האומות לא קיימו ז׳ מצות שלהם, ועמד והתירן להם שלא יקבלו עליהם שכר כמצווה ועושה. ולכן מאויבי תחכמני מצותך. כי אני מקיים אותם בשביל שהם מצותיך, לא בשביל שהשכל מחייבם. כי לעולם היא לי. ולא כאומות שלא קיימום לעולם. ובמדרש שוחר טוב ע״פ זה, מהו לי. שלא עסקתי בספרים אחרים אלא בה וכו׳. התורה משולה לחבית מלאה דבש, אם ניתנה לחבית רביעית מים יוצאה כנגדה רביעית דבש מתוכה, כך אם נכנסו דברים אחרים בתוך לבך יצאו ד״ת, לכך נאמר כי לעולם היא לי. מכל מלמדי השכלתי. כנגד הנמוסית המסודרת מפי אנשים חכמים ונבונים דור דור וחכמיו. כי עדותיך שיחה לי. כי כל התקנות והנמוסים שעשו הם לעשות סייג לתורה. מזקנים אתבונן. היא הדת האלקית ששמרו אבותינו הקדושים הגם שלא ניתנה עדין, וכמ״ש (ילקוט פ׳ יתרו) על פסוק כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד, ז.). עד שלא שמענום קיימנום. וזהו כי פקודיך נצרתי. מכל אורח רע כלאתי רגלי. היא הטבעית, ועכ״ז לא נמנעתי בשביל חיוב השכל רק למען אשמור דבריך. וכמ״ש במ״א, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר וכו׳ אלא יאמר אפשי ואפשי, אלא שאבי שבשמים גזר עלי וע״ש. והוא מ״ש ממשפטיך לא סרתי. שהם ז׳ מצות בני נח, כי אתה הורתני. ולא בשביל שהטבע מחייבם.

בזה נבין מ׳ ז״ל בפ״ב דסנהדרין (דף כא:), א״ר יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו נשים. אמר שלמה אני ארבה ולא אסור. וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. כתיב לא ירבה לו סוסים. אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב. וכתיב ותעלה ותצא מרכבה ממצרים ע״כ. וקשה למה לא דרש ר׳ יצחק כסדר הכתובים שכתוב תחלה רק לא ירבה לו סוסים, ואח״כ ולא ירבה לו נשים. וכן ותעלה ותצא מרכבה ממצרים כתוב תחלה, ואח״כ ויהי לעת זקנת שלמה. אמנם תנן בפ״ב דסנהדרין (דף כא.), לא ירבה לו נשים אלא י״ח, רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. והטעם דקרא מפרש טעמא, מה טעם לא ירבה לו נשים, משום דלא יסור לבבו. ועוד שם, לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. וגם יקשה למה לא התחיל בלא ירבה לו סוסים כסדר הכתוב. אלא ודאי שהוכרח התנא להתחיל בולא ירבה לו נשים. משום דאיכא ג׳ מחלוקות כדתנן התם, אבל לא ירבה לו סוסים וכו׳. לא יש שם שום מחלוקת, אף כאן בדברי ר׳ יצחק התחיל לא ירבה לו נשים כסדר המשנה. לפי דהתם איכא טעמא דר׳ יהודה דאמר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. ובזה נאמר דלא חטא שלמה שחשב שלא יסור לבבו ונשים משלו בו, אבל בלא ירבה לו סוסים דליכא למתלי באחרים אלא בו, שלא ישיב את העם מצרים, הייתי אומר שלא עבר שלמה על לאו זה, לכן אמר שגם בזה חטא, ותעלה ותצא מרכבה ממצרים. וז״ש במשלי ל׳. נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל. שב״פ נזכר איתיאל כנגד אלו הב׳, לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים. שאמר איתי אל ולא אסור ולא אשיב. ובזה נודע כי בער אנכי מאיש מפשט התורה. ולא בינת אדם לי, להבין דבר מתוך דבר כנגד הרמז. ולא למדתי חכמה כנגד הדרש. ודעת קדושים אדע כנגד הסוד. כי מי עלה שמים וירד כמרע״ה. ואחרי דברו לא נשנה כי כל אמרת אלוק צרופה ומיניה לא נזוע.

וכנגד ג׳ אלו שעבר שלמה הקים לו הב״ה ג׳ שטנים להפרע ממנו מדה כנגד מדה. כי הנה במלכים א׳ י״א כתוב, ויקם ה׳ שטן לשלמה את הדד האדומי. וזה כנגד מה שעבר רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה. ועבר על זה ותעלה ותצא מרכבה ממצרים. כי להיות שכתוב ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו. ותרגם אנקלוס, ובר ממימרך לא ירים גבר ית ידיה למיחד זין וית רגליה למרכב על סוסיא וכו׳. לכן היו שם הסוסים בזול ושלמה שלח לקנותם משם. לפיכך הקים לו לשטן את הדד האדומי שברח למצרים ופרעה נתן לו בית שישב שם. והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו, כי בראות עבדי שלמה הולכים ובאים לקנות סוסים הרבה שפט שמת דוד. כי בימיו לא ריבה לו סוסים, שהרי כשלקח את חיל הדרעזר כתיב ויעקר דוד את כל הרכב. לקיים לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. ולכן מצא הדד מקום להיות לשטן לשלמה בעבור עון זה. ולפי שעבר על וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, כדכתיב ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים. הקים לו שטן את רזון בן אלידע אשר ברח מאת הדרעזר מלך צובה אדוניו, כי בתחילה היה לשטן לו הדד האדומי שהיה מזרע המלוכה. ואח״כ רזון בן אלידע שהיה עבד, להראותו כי מה שהוא חשב להתגדל בכסף וזהב, ישפיל עצמו לעבד שימשול עליו. והאחרון הכביד לפי שעבר על לא ירבה לו נשים. קם עליו ירבעם בן נבט עבדו, ונתקיים בו תחת עבד כי ימלוך. שהוכיחו ברבים על מה שלקח את בת פרעה וגרמה לו שתמיד של שחר קרב בד׳ שעות. ומזה נלמוד שצריך לשמור ולנצור הדבר שיצא מפי המלך ולא יטה ימין ושמאל. כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. שהרי אמרו בשבת פ״ה (דף נו.), ואותו הרגת בחרב בני עמון (ש"ב יב, ט.). מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מ״ט מורד במלכות הוה. דא״ל ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים. ופרש״י ז״ל, ואדוני יואב. לאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים בפני המלך. וכתבו שם התוס׳ ואין נראה דאין זה מרד, שלא בא בלבו להמליכו ולקרותו מלך. אלא כמו שפירש רבינו מאיר דהוי מורד משום דבסיפיה דקרא כתיב ואני אבא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי. שדוד א״ל לעשות ולא רצה לעשות ע״כ. וודאי דפשט המ׳ מורה על פי׳ רש״י ז״ל, שהרי מביא ראיה דא״ל ואדוני יואב וכו׳. ואילו לדברי התוספות היה לו להביא מהפ׳ הקודם, ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך. ואפשר שגם בדברי רש״י ז״ל נרמזו דברי התוס׳, דמה טעם לא רצה אוריהו לירד לביתו, משום דאדוני יואב וכו׳. וא״כ עשה עיקר מיואב ולא שמר צוויו של דוד, ולאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים לפני המלך ולמרות עיני כבודו. והראיה שאילו בשביל אמרו ואדוני יואב, מה לו להחזיקו עוד שא״ל שב בזה גם היום ומחר אשלחך. והלא כבר באמרו ואדוני יואב נתחייב למות, דמורד במלכות הוה. אלא ודאי דגם רש״י מודה דעיקר המרד הוא לעבור על צווי המלך, וכ״ש שעשה עיקר מיואב באמרו ואדוני יואב. ודוק.

וג״כ למדנו זה מאחשורוש, ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך אל תפל דבר מכל אשר דברת. דקשה אם כבר פרט קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת. מה זה שכפל דברו אל תפל דבר מכל אשר דברת. אמנם איתא בפרקי ר״א פ׳ ן׳ ז״ל, יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך (אסתר ו, ח.). ביום שהמליכוך, ואת הסוס אשר רכבת עליו ואת הכתר אשר ניתן בראשך ביום שמלכת, א״ל רשע לא דייך אלא על הכתר שבראשי א״כ מה הנחת לי. כיון שראה המן שכעס המלך על הכתר, חזר ואמר ונתון הלבוש והסוס וכו׳. בזה מובן הכתוב מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת, דהיינו אותו הלבוש שלבשתי ביום שהמליכוני, והסוס אשר רכבתי עליו ולא תקח לבוש וסוס אחר רק כאשר דברת. ולא זו בלבד אלא אל תפל דבר, דהיינו הכתר הגם שכעסתי עליך עכ״ז עשה כן למרדכי היהודי. וגם את הכתר תשים בראשו כאשר דברת. והראיה לזה שהרי בתרגום שני על פ׳ זה איתא, וסב מתמן כלילא רבא דדהבא מוקדוניא דאייתיתו יתיה לי ביומא קדמאה דקמית במלכותא. הרי שניתן בראשו גם הכתר.

לכן נמשלו ישראל לשה שהוא סר למשמעת הרועה, כמ״ש בישעיה נ״ג. נגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. וכתב הרד״ק ז״ל, נגש בממון, כמו לא יגוש את רעהו (דברים טו, ב.). והוא נענה בגוף, ודמיון השה הוא לעינוי הגוף, ודמיון הרחל הוא לנגישת הממון, שהוא בדמיון הגז עכ״ל. ונלע״ד שזה יובן במ״ש יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך. כן אחז הכתוב דרך זה כשה לטבח יובל על הגוף, לכך נאמר ובכל נפשך. וכרחל לפני גוזזיה ובכל מאודך. ובתנחומא פ׳ תשא, ויפקדם בטלאים (ש"א טו, ד.). ויפקדם בבזק (ש"א יא, ח.). כד אינון עתירין זכיין באמרייא, כד אינון מסכנין בעובדיהן בבזק. ומהו בזק אבן, נטל כל א׳ וא׳ אבן ומנאן. כי בראשית מלכות שאול שלא היו ישראל זכאים שכן שאלו להם מלך ויצרם שולט עליהם, ויפקדם בבזק דהיינו אבן. רמז שהיו תחת לב האבן שהיה שולט עליהם, ולבם קשה כאבן מלשמוע בקול ה׳. אך כאשר עלו הגלגל ויזבחו זבחים שלמים ועשו תשובה ככתוב שם, ויפקדם בטלאים כשה לטבח יובל. לקבל עליהם מצות ה׳ ולא יסורו מדברו. והנה חייבין אנחנו לבער איזה ספקות הנולדים בצדיקים שנראה שיצא מידם דבר בלתי מתוקן שלא כדין תורה. הא׳ דאיתא בפ״ק דמגלה (דף יד.), אביגיל דכתיב והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר (ש"א כה, כ.). מן ההר מבעי ליה, א׳ רבא בר שמואל מלמד שבאת על עסקי הדם הבא מן הסתרים, מלמד שנטלה דם בחיקה והראת לו, אמר לה וכי רואין דם בלילה. אמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה. א״ל מורד במלכות הוא דלא הוה צריך למדייניה ונגמר דיניה וקאי. אמרה לו, עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם. א״ל, ברוך טעמך וברוכה את אשר כיליתיני היום הזה מבא בדמים. א׳ רב תרי דמים, דם נדה ודם ש״ד, גילתה שוקה והלך דוד לאורה ג׳ פרסאות ואמר לה השמעי לי. אמרה לו ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול וכו׳. וקשה מאד איך דוד תבעה והיתה אשת איש. ומלבד זה היתה נדה שכן הראתה לו דם נדותה. וחלילה לצדיק כדוד לעבור על שני איסורים חמורים. וכבר נשאלה שאלה זו למהר״ר לוי בן חביב יעויין בתשובותיו סי׳ קכ״ו. אך נלע״ד במה שיגעתי ומצאתי במ׳ אם כל חי חלק ב׳ סי׳ א׳ ז״ל, יהיו כנבל אויביך (ש"א כה, כו.). כאן בישרה אותו שימות נבל ודוד לא הבין וסבר שכבר מת אלא שהיה מחזר להחרים כל רכושו כמורד במלכות לפיכך תבעה, והיא נצחה אותו בטענתה שעדין לא יצא טבעו בעולם עכ״ל. אך על זה יקשה שהרי היא אמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה, הרי שדוד סבר שעדין היה חי. אלא שרז״ל דייקו מהכתובים כי כתוב בשמואל א׳ כ״ה. והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר. והנה דוד ואנשיו יורדים לקראתה ותפגוש אותם. ודוד אמר אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר וכו׳. שאין זה סדר הכתובים, שהרי קודם זה כתוב ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וכו׳. ושם היל״ל ודוד אמר וכו׳ כה יעשה אלקים וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר. אלא ודאי שבא הכתוב להורות כי כיון שאמר נבל, היום רבו עבדים המתפרצים וכו׳. שקראו לדוד עבד נתחייב הריגה למלכות, ולכן ויחגור דוד חרבו כדי לילך להרוג את נבל. וכשראתה אביגיל לדוד, וכבר דוד אמר להרוג לנבל, וזהו ודוד אמר. שאמר כבר. נטלה דם מחיקה והראתה לו, להראות לדוד כי לא באה אלא להראות לו דם, והוא אמר לה, וכי רואין דם בלילה, והשיבה וכי דנין דיני נפשות בלילה ואתה הולך להרוג את נבל. א״ל מורד במלכות הוא, וכל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה וכבר נגמר דינו. וא״ל עדין שאול קיים ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא. וא״ת שכבר נמשחת למלך, לא יצא טבעך בעולם. שבזה ניכר מלכותו של מלך. ובירושלמי פ״ב דסנהדרין (יא:) אמר בפירוש, אמרה לו עדין מוניטא דמרן שאול קיים. ואז אמרה לו ועתה יהיו כנבל אויביך. רמז רמזה לו שכבר נגזרה עליו מיתה, והוא הבין שכבר מת כדלעיל. ולפי שרמז רמזה לו כן, וגם אמרה לבסוף וזכרת את אמתך. שכונתה שישא אותה לו לאשה. ז״ש גילתה שוקה. שר״ל תאותה. כמ״ש במדרש חזית ע״פ אני לדודי ועלי תשוקתו. אין תשוקה של אשה אלא לבעלה. שר״ל תאוה. והלך דוד לאורה ג׳ פרסאות. ופי׳ התוס׳ שנתאוה לה דוד והלך באור חמימות ג׳ פרסאות. ואמר לה השמעי לי. כי לא כיון לקחתה באיסור, וגם הדם שהראתה לו אפשר שבבקר ראה, והנה הוא דם טהור. והיא אמרה לו ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול. דהיינו דם נדה ודם ש״ד, כי אעפ״י שהיה דם טהור עכ״ז לאו כולי עלמא דינא גמירי, וכיון שהראתה לו דם יאמרו שהיא נדה. ועל ש״ד ג״כ לפי שלא יצא טבעו בעולם. וכבר אמר זאת לא תהיה לפוקה ולמכשול, אבל של בת שבע תהיה לפוקה ולמכשול, כי לא ידעו שהיא מתקדשת מטומאתה ולא בא עליה כשהיא נדה, וגם בהריגת אוריה לאו כולי עלמא ידעי שהיה מורד במלכות. ועדין יש לדקדק שהרי צריך להמתין שלש חדשים אחר מיתת הבעל להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני, וכמ״ש בטור א״ה סי׳ י״ג, וכן בזהר פ׳ בראשית דף ח׳ ב׳. שקטרג דומה על דוד כשבא אל בת שבע, הוה ליה לאורכא תלת ירחי ולא אוריך. ואיך לא חשש דוד כשא״ל השמעי לי, שצריך להמתין ג׳ חדשים. אמנם איתא בסוף פ״ג דיבמות (לה.), אנוסה ומפותה צריכה להמתין ג׳ חדשים דברי רבי יהודה. רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. אמר אביי אשה מזנה מתהפכת. ועוד שם, אשה מזנה משמשת במוך כדי שלא תתעבר. ובזה מתורצת הקושיא כי ודאי אביגיל אם היתה נשמעת לדוד היתה מתהפכת או משמשת במוך כדי שלא תתעבר. ועכ״ז לא נמלט מכל וכל שכבר אמרו בילקוט שמואל ב׳ ג׳. ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי. למה נק׳ שמו כלאב, לפי שהיו ליצני הדור אומרים אפשר שמדוד היא מעוברת אבל מנבל היא מעוברת. מה עשה הב״ה צר צורתו כצורתו של אביו, וזהו כלאב. כלו אב, וכן אתה מוצא ביצחק וכו׳. כי כבר פירשנו כי אחרי לידתו של יצחק צר קלסתר פניו דומה לאברהם. לא בשעת לידתו. וכן היה בכלאב ודוק.

כן הדבר הזה בשמואל א׳ כ״ח. ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ושאול הסיר האובות ואת הידעונים מהארץ. ופרש״י ז״ל לפי שבא לדבר בשאול שהוצרך לדרוש בבעלת אוב, פתח ואמר ושמואל מת. שאילו היה קיים ממנו היה שאול דורש. ושאול הסיר האובות, והוצרך לבקש אשה בעלת אוב עכ״ל. ועדין קשה איך תצא כזאת ממלך צדיק וישר כשאול בחיר ה׳. ועוד שכתוב שם, וילך הוא ושני אנשים עמו. ואיתא בויקרא רבה פ׳ כ״ו. ומי היו אבנר ועמשא. ואיך יתכן שצדיקים גדולים כאלה יניחו לשאול לעבור על מצות התורה ולא ימחו בידו. ועוד שבפרקי ר״א פרק ל״ג איתא, שאותה אשה ששאלה באוב היתה אמו של אבנר. וכ״כ הרד״ק ז״ל. האמנם מן הכתובים נלמוד טעם נכון, והוא מ״ש שם ויקבצו פלשתים ויבאו ויחנו בשונם ויקבוץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבוע. הגיד הכתוב כי הפלשתים נתקבצו מעצמם ויבאו בלב שמח. דמזלייהו חזי שיהיה להם הנצחון במלחמה הזאת. ולהפך מזה ויקבוץ שאול את כל ישראל. שהוצרך לקבצם כי לא באו מעצמם, ויחנו בגלבוע. ולא כתוב ויבאו כמו שכתוב בפלשתים, כי לא מעצמם באו רק בעל כרחם בלב חרד להיות מנוצחים מאויביהם. ועוד וירא שאול את מחנה פלשתים ויירא ויחרד לבו מאד. שתכף שראה את מחנה פלשתים רעדה אחזתהו ויירא, ולפיכך ויחרד לבו מאד על יראתו זאת, על דרך ויירא וייצר. וישאל שאול בה׳ ולא ענהו ה׳. כי הנה קודם צאתם למלחמה ראוי לבקש את פני ה׳ אם יצליחו אם לאו, וכמ״ש בפ״ק דברכות (דף ג:), מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים. וכ״כ ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳. על פיו יצאו ועל פיו יבאו. ופרש״י ז״ל, ושאל לו כשיצטרך לצאת במלחמה. וישאל שאול בה׳ ולא ענהו ה׳ גם בחלומות גם באורים גם בנביאים. וכבר פי׳ פ׳ זה בדרוש לפ׳ וירא והפטרה ע״ש. וכשראה שאול כן ויאמר בקשו לי אשת בעלת אוב, הכונה בקשו לי. לגבי דידי שאני ירא ה׳ ובמצותיו חפץ מאד. אשת בעלת אוב. אשת הוא סמוך, כמו ואשת יפת תאר, שדרשו אשת אפי׳ אשת איש. אף כאן ר״ל בקשו לי אשת חיל. שלא תהא כשפנית רק אשת חיל שיודעת לשאול באוב, אך לא לדבר עבירה רק מצד ההכרח, וכמ״ש בסנהדרין, אי אתה למד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. כי רק בפעם הזאת ואלכה אליה ואדרשה בה, היה לו לומר ואדרשה ממנה. אך אמר בה כלומר שאדרוש בה אם היא רגילה בזה או בפעם הזאת לבד יהיו דברי אליה. ויאמרו עבדיו אליו הנה אשת בעלת אוב בעין דור. כלומר יש שם אשת חיל בקיאה לשאול באוב. בעין דור כעין הסנהדרין שנקראו עיני העדה. לא שהיא תשאל באוב לעולם, רק היא יודעת לשאול באוב כסנהדרין להבין ולהורות. הרי שמוצל אותו צדיק מאותו עון, כי לא שאל באוב אלא מצד ההכרח לידע מה יהיה באחרית אלה, ועיקר ענשו על שהרג את הכהנים והחריב את נוב, שלכן אמרו בויקרא רבה פ׳ כ״ו. אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי מלמד שהראהו הב״ה למשה דור דור וחכמיו וכו׳, והראהו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, א״ל הב״ה ולי אתה אומר, אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו, שנ׳ אמור אל הכהנים בני אהרן. הרי שלא נזכר לו שאלת האוב אלא על הריגת הכהנים, שזה גרם לו לשאול באוב. ואנוס רחמנא פטריה.

ובאיוב ח׳. השיב בלדד השוחי לאיוב שהיה מתלונן על היסורין וא״ל האל יעות משפט ואם שדי יעות צדק. הרי זה מדבר על תלונת רשע וטוב לו צדיק ורע לו. וז״ש האל שהוא חסד, יעות משפט להיטיב לרשעים ולא להפרע מהם, והלא כל האומר הב״ה ותרן וכו׳. ואם שדי שכחו גדול לשדד המערכות יעות צדק להרע לצדיק. אם בניך חטאו לו בחלול ה׳, שא׳ שוגג וא׳ במזיד. וזהו וישלחם ביד פשעם. שכן אמר איוב לולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם. כי אין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה, וזהו אם בניך חטאו לו, בחטא שהוא לו דוקא, וזהו חלול ה׳. ועשו זה בסתר. עכ״ז נפרעים ממנו בגלוי, וישלחם ביד פשעם כי החטא נעשה פשע. אמנם אם אתה תשחר אל אל שהוא חסד, ואל שדי תתחנן, שהם השני שמות שהזכיר. אם זך וישר אתה הלא טוב לך כי עתה יעיד עליך שיפרע ממך בעה״ז. ושילם נות צדקך לעה״ב, ולא יהיה שלחנך חסר כמו שאירע לרבי חנינא בן דוסא או כרבה בר אבוה, שרמזו להם שאכלו שכרם בעה״ז. ובמס׳ ישעיה נ׳. יעיר ח׳. וסי׳ כנשר יעיר קנו. כאיש מלחמות יעיר קנאה. יעיר בבקר. בבקר יעיר לי אזן. ולא יעיר כל חמתו. כי עתה יעיר עליך. וכחזקתו בעשרו יעיר, דניאל י״א. ויך אלחנן בן יעיר, ד״ה א׳ כ׳. הכונה כי הב״ה יעיר לצדיק ביסורין שמביא עליו, כאב את בן ירצה וכנשר שמרחם על בניו כדי שישוב מחטאתיו, ולפי זה ה׳ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה. וזה במדת רחמים, שלכן יעיר בבקר בבקר יעיר לי אזן, כי משתי סבות שולח הב״ה יסורין לצדיקים, כדי שיעירו אזן לשמוע בקול דברו והם אלו, כי טוב לצדיק להתיסר בעה״ז כדי שלא יעיר כל חמתו לעה״ב. ולכן כי עתה יעיר עליך. ועוד כדי שלא יחמיץ הוא מ״ש וכחזקתו בעשרו יעיר. שכן אמרו במדרש משלי ע״פ אורך ימים בימינה. ז״ל, התורה אמרה לפני הב״ה, כתיב בשמאלה עושר וכבוד, מפני מה בני עניים, והב״ה משיבה להנחיל אוהבי יש, למה הם עניים בעה״ז, כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו, דכתיב כי העושק יהולל חכם וכו׳. וזהו ויך אלחנן בן יעיר, כי אל חונן לצדיק ליסרו בעה״ז כדי שיעיר לו אזן לעסוק בתורה. ובדברים רבה פ׳ עקב, אר״ש בן חלפתא למה הדבר דומה, למלך שנשא למטרונא והכניסה לו שנים אירסין אף המלך זקף לה כנגדן שני אירסין, אבדה מטרוניתא את שלה, אף המלך נטל את שלו. לאחר ימים עמדה וכישרה את עצמה והביאה אותן שני אירסין אף המלך הביא את שלו. אמר המלך אלו ואלו יעשו עטרה ויתנו בראשה של מטרונא. כך אתה מוצא אברהם נתן לפניו שני אירסין שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו׳ לעשות צדקה ומשפט. אף הב״ה זקף להם כנגדם שני אירסין חסד ורחמים שנאמר ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד ואומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. אבדו ישראל את שלהן שנאמר הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה. אף הב״ה נטל את שלו שנאמר כי אספתי את שלומי וגו׳ את החסד ואת הרחמים. עמדו ישראל וכישרו את עצמן והביאו אותן שני אירסין מנין שכך, כתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. אף הב״ה הביא את שלו, מנין שכך כתיב כי ההרים ימושו וכו׳ וכיון שהביאו ישראל את שלהן והב״ה נותן את שלו אומר הב״ה אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל שנאמר וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וכו׳. הקושיות במ׳ זה רבו מהרבה ואין להאריך. אך בעל המאמר הוקשה לו בפ׳ ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד, וכי לישראל בלבד הוא עושה חסד והלא כתיב אמרתי עולם חסד יבנה, וכתיב ורחמיו על כל מעשיו. ואיך יאמר ונתן לך רחמים. לכן הוצרך למשל למלך שנשא למטרונא, דהיינו בשעת מתן תורה שאז לקח את ישראל לאשה, כמ״ש רבותינו ז״ל בכ״מ, והוא מ״ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו׳ והייתם לי סגולה מכל העמים וכו׳. ואז הכניסו לו שני אירסין, שר״ל סבלונות שנותנין בשעת אירוסין, שגם האשה מסבלת לחתן, ובבואם לידי גרושין ח״ו הסבלונות יחזרו לבעליהן. וזה כי ישראל הם בני אברהם דכתיב ביה ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, שהם רגלי העולם. וז״ש כי ידעתיו. מלשון הלא בועז מודעתנו. כי לפי ששמר אברהם את כל התורה כלה ידעתיו, דהיינו שהדבקתי אותו לי, כישראל שבקבלתם התורה היו לו לאשה. ולכן קודם מתן תורה שם שם לו חק ומשפט, ובקבלת התורה עשו צדקה כמ״ש בילקוט ישעיה ס״ג. אני מדבר בצדקה. בצדקה שעשיתם שקבלת׳ את התורה, שאלמלא כן הייתי מכלה את העולם, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו׳. וכנגדן הבטיחן הב״ה לעשות עמהם חסד ורחמים, כי החסד כנגד צדקה שעושין והרחמים כנגד המשפט, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה ((דברים רבה פ׳ ה׳). אמר רבי אליעזר אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה.) והוא רחום בדין. ולישראל דוקא ניתנו המשפטים ע״פ התורה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. וגם הצדקה דוקא ישראל, לא כן הרשעים וחסד לאומי׳ חטאת, שאין עושין אלא להתיהר כמ״ש בפ״ק דבבא בתרא (י:). אבדו ישראל את שלהם, שנ׳ הפכת׳ ללענה משפט. אעפ״י שיש כמה פסוקים יותר מבוארים בישעיה ושאר נביאים. הביא זה הפ׳ הכתוב בעמוס ו׳. הפכתם לראש משפט. שכונתו להורות כי לא זו בלבד שלא עשו משפט כתוב אלא שבחרו במשפטי הגוים ועברו על מ״ש בתורה אשר תשים לפניהם ולא לפני אומות העולם, ועיין שם פי׳ רש״י. ולפי שכתוב כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כי מגפן סדום גפנם וכו׳ ענבימו ענבי ראש וכו׳. לפיכך אמר הפכתם לראש משפט, כדייני סדום שלא רצו במשפט כתוב. וכן ופרי צדקה ללענה, שעיקר הצדקה הוא לתת אותה לעני בסבר פנים יפות ולנחמו גם בדברים, וכמ״ש גם שם בפ״ק דב״ב (ט:), כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך בי״א ברכות. ואתם לא עשיתם כן אלא ופרי צדקה ללענה, לאמר לעני דברים קשים כגידין. וזהו בכיוון אבדו ישראל את שלהם, שלא רצו לעשות צדקה ומשפט הראוי לישראל וכדלעיל, ואף הב״ה נטל את שלו, שבצדקה כתיב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, ובמקום שאין דין למטה יש דין למעלה. עמדו ישראל וכישרו את עצמן. דהיינו שעסקו בצדקה ומשפט, ובפרט בהיותם בגלות שבזכותם יגאלו, שנא׳ ציון במשפט תפדה וכו׳. אף הב״ה הביא את שלו, וחסדי מאתך לא ימוש אמר מרחמך ה׳. שהקדים כי ההרים ימושו וכו׳. ופירשו רז״ל אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה, לך הדבק בג״ח, דהיינו לעשות צדקה ומשפט. וכיון שהביאו ישראל את שלהן והב״ה נותן את שלו, לא אמר הביא את שלו, כי לגביה דידיה לעולם כונתו להיטיב ואין מחוסר אלא נתינה. אמר הב״ה אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל. כי ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים ועושי משפט לעשוקים. ובזה וארשתיך לי לעולם, לא כגאולות ראשונות שהיה אחריהן גלות, אך לעתיד תהיה גאולת עולם.

וז״ש והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו׳. וכבר פירשנו הפ׳ במקומו יע״ש. והקדמנו מ׳ ז״ל במדרש משלי, וקשה להלום המ׳ הזה דלאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה, ועוד שפסוק לב טהור מאוחר לפ׳ הרב כבסני, ואיך שייך לומר חזר ואמר. ועוד בקש ה׳ לו איש כלבבו כתוב בס׳ שמואל, שעדין לא מלך דוד, ומה ענינו לכאן. ועוד אמר תחלה שאל שלא כענין, ואח״כ אמר כיון שידע שלא שאל, דנראה שלא שאל כלל. אמנם כבר אמרו המפרשים כי ההפרש שבין שאול לדוד, כי שאול בקש התנצלות כשחטא בעמלק ואמר כי יראתי את העם ואשמע בקול׳. אך דוד תכף הודה ואמר חטאתי לה׳, ולכן שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו. וכן כתוב במדרש שוחר טוב מזמור נ״א. זש״ה מות וחיים ביד לשון (משלי יח, כא). לשונו של אדם מביאהו לחיי העה״ב. ומי גרם לדוד שבא לחיי העה״ב, פיו שאמר חטאתי לה׳. בזה יובן מאמרנו יהי שמו של הב״ה מבורך שהטהרה והקדושה שלו, כלומר בין הרשעים שעושים תשובה ומיטהרים, בין הצדיקים שהם קדושים מעיקרא. הכל בא מהב״ה, שכבר אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלולי הב״ה עוזרו אין אדם יכול לו. והוא בוחן לבות וכליות של הצדיקים. והוא מטהר את ישראל בתשובה שנותן בלבם לשוב אליו. כי הבא לטהר מסייעין אותו. דוד אמר לב טהור ברא לי אלקים, מכלל דאיכא טמא לפי שחטא, לכן שאל מאת ה׳ שיברא לו לב טהור להזהר מהחטא. ולכן שאל שלא כענין כי תחלה צריך שיכפר על מה שחטא ואח״כ שיצילהו מלחטוא עוד. לכן כיון שידע שלא שאל, כלומר שלא שאל כלל על העבר, דהיינו שיכפר על מה שחטא, חזר ושאל הרב כבסני מעוני, ואעפ״י שזה כתוב תחלה נקט ליה כי הוא כולל הכל, אך פרט אח״כ ואמר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. כי כשתכפר עונותי ילמדו הרשעים לעשות תשובה. ומה השיבתו רוח הקדש כשאמר חטאתי והודה ולא בוש, א״ל הואיל והשפלת עצמך ולא התנצלת כשאול, אני נותן לך גדולה, דהיינו שחזר למלכותו אחר שגורש ממלכותו ע״י אבשלום בנו, ואמר עליו בקש ה׳ לו איש כלבבו, כי זה נאמר בשמואל א׳ י״ג. כשניטל המלכות משאול, וכן היה ראוי לעשות לדוד כשחטא, אך לפי שהודה ולא בוש על חטאתיו אשר עשה לכן הוחזר לו המלכות. כיון שראה שלמה כך כי על ידי הודאתו חזר למלכותו, אמר מי יאמר זכיתי לבי כשאול שהתנצל, וכן אנכי עמדי שאמרתי אני ארבה ולא אסור, ולבסוף נשיו הטו את לבבו, מה שכר נטל על כך, וישב שלמה על כסא ה׳ למלך. שגם הוא חזר למלכותו כבתחלה. ובזה נתעלה. והיה לשם ולתהלה. כן ה׳ אלקים יצמיח צדקה ותהלה. ויבנה ירוש׳ על תלה. במהרה בימינו אמן. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.