דרוש י"ו ליום שביעי של פסח והפטרה
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו'. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות יד, יג-יד).
במדרש (שהש"ר פ' ב'): תני דבי ר' ישמעאל בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין, ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, תכנס לפנים לא היתה יכולה שעדין הנחש מקנן, תחזור לאחוריה לא היתה יכולה שהנץ עומד בחוץ, מה עשתה היונה התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה, כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין שעדין לא נקרע להם הים, לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב, מה עשו וייראו מאד וכו' (שמות יד, י). מיד ויושע ה' ביום ההוא (שם ל). עכ"ל.
יראה האלקים וירע הדבר בעיניו לאשר ישמח בפיד משנאו, כי על זה שיבח איוב את עצמו בסי' ל"א. אם אשמח בפיד משנאי והתעוררתי כי מצאו רע (כט). והמפרשים פי' והתעוררתי לשמוח. ואני בתומי אלך לפרשו מלשון צער, דהיינו שהעיד על עצמו כי לא זו בלבד שלא שמח בפיד משנאו, אלא אף גם זו היה מצטער כי מצאו רע, והתרגום מסייעני ויביבית ארום ארעיה ביש. מלשון לא יעורר אדם על מתו, מ"ק פ"א (ח.). ועוד יובן לפי פשוטו עם מ"ש בס' חובת הלבבות שער התשובה פ"ו, אבל אופן ההערה יהיה לא' מד' דברים וכו', והג' כשהוא רואה נסיון הבורא וחוזק ענשו למי שהלך בדרכו לצאת מעבודתו, יוסר בו וישוב אל ה' מיראתו וכו'. והוא כעבד הבורח מאדוניו, כשישמע מה שהיה מענשו למי שברח ממנו כמוהו, ויוסר בו וישוב וכו'. זהו בכוון והתעוררתי מעצמי לעשות תשובה כי מצאו רע לשונאי על כל עונותיו. ובפרקי אבות פ' ד' שנינו, שמואל הקטן אומר בנפול אויביך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. וקשה לשמואל הקטן מה חידש לנו יותר מהכתוב, ועל זה נאמר יהודה ועוד לקרא. אמנם ק"ל בכתוב פן יראה ה'. וכי יש ספק ח"ו בהשגחתו ית', והלא בכל מקום עיני ה' צופות וכו'. ועוד הרי הכתוב אומר ישמח צדיק כי חזה נקם וכו' (תהלים נח, יא). ואומר באבוד רשעים רנה (משלי יא, י). ואין לומר שהפ' מדבר בצדיק, שא"כ איך קראו אויבך, שהרי כתוב לא תשנא את אחיך (ויקרא יט, יז). וכבר פי' רז"ל מ"ש כי תפגע שור אויבך וכו' (שמות כג, ד). דהיינו במי שהוא מותר לשנאתו בשביל מעשיו הרעים. אמנם במשנה הקודמת תנן, רשב"א אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו וכו', ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. דהיינו כשנתקלקל בחטא לפי שהוא מתבייש מכל אדם, כך פי' הר"ב. לכן בא שמואל והזהיר בנפול אויבך אל תשמח, שלא לחבירו בלבד אלא אף גם זו לאויבו אל ישמח באידו כי תבא עליו צרה, וזה מדבר בענין הגוף כשיפול למשכב או בצרה. ובהכשלו בעבירה אל יגל לבך. פן יראה ה' ורע בעיניו של אויבך בראותך שמח לאידו. וזהו פן יראה שרע בעיניו, דשייך הפן לורע בעיניו, כי לפעמים ירע לו ולפעמים אינו מקפיד, לכן אמר פן וכו'. והשיב מעליו אפו, שיסירהו מעליו ויתנהו על השמח לאידו. ובזה אתי שפיר ששמואל הקטן הרכיב השני פסוקים כאחד, שבזה יובן היטב ורע בעיניו על האויב ולא על הב"ה, והפן עולה יפה. משא"כ בהבנת הפסוק, שאם אינו דבוק לראשון לא יכון לדרוש בעיניו אלא על הב"ה, ואז מלת פן בתמרורית' עומדת ודוק. ועל מה שהקשינו דהא קרא כתיב באבוד רשעים רנה. כבר מתורץ בזהר פ' נח דף ס"א ב' ז"ל, ת"ח בשעתא דאתעביד דינא בחייביא, חדון ותשבחן קמיה על דאתאבידו מעלמא, וה"מ כד מטא ההוא זמנא דאוריך לון ולא תבאן לגביה מחובייהו, אבל אי אתעביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו דלא אשתלים חובייהו, כדין לית חדוה קמיה ובאיש קמיה על דאתאבידו וכו'. ז"ש בנפול אויבך אל תשמח. דהיינו כשלא נשלם זמנו, פן יראה ה' ורע בעיניו, יען כי עדין לא נשלמה סאתו, ויקויים עליו ויש נספה בלא משפט. ולכן אל תשמח, אך כשנשלמה סאתו, ישמח צדיק כי חזה נקם וכו'. כי אז באבוד רשעים רנה ודוק. ובפ' הרואה גרסי' (ברכות נה:), רבא כי הוה חליש, יומא קמא א"ל לשמעיה טרוקו גלי ואל תגלו, למחר א"ל פוקו ואכריזו עלי בשוקא רבא חלש רבא חלש, מאן דרחים לי לבעי עלי רחמי, ומאן דסני לי לחדי לי, וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וכו' והשיב מעליו אפו. ופרש"י ז"ל דסני לי לחדי לי, ומתוך כך ישוב חרון אף ה' מעלי. וקשה לרש"י מה הוסיף על דברי הכתוב. אך מהמ' נראה שכונת רבא באמרו דסני לי לחדי לי, וכתיב וכו'. שבאמרו והשיב מעליו אפו, ר"ל שיסירנו מעליו ויביאנו על שונאו, ואין זה מדרך הצדיקים, כי גם ענוש לצדיק לא טוב. לכן פרש"י ז"ל שכונת רבא היתה ומתוך כך ישוב חרון אף ה' מעלי, אבל לא להשיבו על אויבו.
ובמזמור מ"א אמר דהע"ה, אשרי משכיל אל דל וכו'. ופי' רז"ל בפ"ד דנדרים (מ.), אין דל אלא חולה, שנאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך (ש"ב יג, ד). ולכן אשרי משכיל אל דל, דהיינו שיתפלל עליו ולא ישמח במפלתו, ולכן ביום רעה ימלטהו ה'. שכיון ששמח לאיד לא ינקה, מי שאינו שמח ואדרבא מצטער עליו ימלטהו ה'. ה' ישמרהו ויחייהו וכו' ואל תתנהו בנפש אויביו (תהלים מא, ג). שישמחו על מפלתו, אלא ה' יסעדנו על ערש דוי, שאם יחלה ירפא מיד, כל משכבו הפכת בחליו (שם ד). דהיינו מ"ש והשיב מעליו אפו (משלי כד, יח). שאם יהיה מי שישמח על מחלתו, אתה ה' תהפוך עליו החולי. ובנדרים פ"ד (מא.), גדול נס שנעשה לחולה יותר מנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, דאילו חמו"ע אש של הדיוט והכל יכולין לכבותה, אבל של מעלה אש של שמים מי יוכל לכבותה. וק' אמרו הכל יכולין לכבותה, שהרי המכבה אותה ודאי מחייב את ראשו למלך, אמנם איתא בפ' ערבי פסחים (פסחים קיח.), שאמר שר הברד לפני הב"ה, רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו, א"ל גבריאל וכו' הכל יודעים שהמים מכבין האש, אלא אני שר של אש אלך ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ וכו'. והכל יכולין לכבותה, דהיינו גבריאל ושר של ברד, אבל של מעלה אש של שמים, שמאת ה' היתה זאת, ולכן ה' הוא הטוב בעיניו יעשה, יסעדנו על ערש דוי. אני אמרתי ה' חנני. אין לי בטחון כי אם עליך, רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מא, ה), הנה אמת הוא שחטאתי לך, אבל לא חטאתי לשמוח בפיד משנאי, אדרבא ואני בחלותם לבושי שק. כמ"ש במזמור ל"ה. שלא די שלא שמחתי לאידם אלא התפללתי עליהם, ותפלתי על חיקי תשוב (תהלים לה, יג). ע"ד כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה (ב"ק צב.). ולכן רפאה נפשי כי חטאתי לך. כלומר חטאתי היא לך ולא כנגד אויבי, ובזה מלת 'כי' נכונה לפי פשוטה, ואין צריך להוציאה מפשוטה כדברי הראב"ע ז"ל, והראיה אויבי יאמרו רע לי מתי ימות וכו' (תהלים מא, ו). כי הם שמחים לאידי, וכבר פי' במ"א מהו 'ואבד שמו' ע"ש (חלק ב', דרוש מ"ב. אבות עולם, פרק א' משנה י"ג.). ואם בא לראות. שמראה עצמו כבא לבקרני ותחתיה תעמוד הבהרת, יצא לחוץ ידבר (שם ז). אלו הם האויבים בלב. אך יחד עלי יתלחשו כל שונאי, שהם בגלוי עלי יחשבו רעה לי (שם ח). כמ"ש רז"ל (ילקוט שמואל ב' יב), אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה. דבר בליעל יצוק בו (תהלים מא, ט). כי הוא חרץ עליו המשפט באמרו ואת הכבשה ישלם ארבעתים (ש"ב יב, ו). ויהיה מל' פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (דברים טו, ט). שפי' רז"ל (כתובות סח.), כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"א. שפי' בלי עול. אף כאן עון אוריה היה מעין ע"א, לפי שכתוב ואותו הרגת בחרב בני עמון (ש"ב יב ט). שהיה חקוק עליו ע"א. א"נ כלפי מ"ש ויהי דוד בא עד הראש וכו' (ש"ב טו, לב). שפי' ז"ל (סנהדרין קז.), בקש דוד לעבוד ע"א, ופירשנוהו (חלק ג', דרוש א' לפרשת בראשית.). ואשר שכב לא יוסיף לקום (תהלים מא, ט). שכן אמרו בפ"ק דע"א (יז.), דכל דפריש ממינות מיית ע"ש (כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים (משלי ב). ומאחר שלא שבו היכן ישיגו, הכי קאמר ואם ישובו לא ישיגו, למימרא דכל דפריש מאפיקורוס מיית, והא ההיא אתתא דאתת לקמיה דרב חסדא ואמרה ליה קלה שבקלות עשתה בנה הקטן מבנה הגדול, ואמר להו רב חסדא טרחו לה בזוודתא ולא מתה, כיון דאמרה ליה קלה שבקלות עשיתי מכלל דאפיקורסת נמי הויא בה, האי דלא מתה משום דלא הדרה בה שפיר. איכא דמתני הכי מאפיקורסת, מעבירה לא, והא ההיא אתתא דאתת לקמיה דרב חסדא אמרה ליה קלה שבקלות עשתה בנה קטן מבנה גדול, ואמר להו רב חסדא זוידו לה זוודתה ומתה, מדקאמר ליה קלה שבקלות עשתה, מכלל דאפיקורסת הויא בה.). וכיון שדוד קבל יסורין לשוב מאותו דבר בליעל, ודאי לא יוסיף לקום. גם איש שלומי אשר בטחתי בו (תהלים מא, י). יובן עם מ"ש בסנהדרין פ"ו (מט.), ויהי דוד עושה משפט וצדקה וכו' (ש"ב ח, טו). ויואב על הצבא (שם טז). א"ר אבא בר כהנא אלמלא לא עשה יואב מלחמה לא עסק דוד בתורה, ואלמלא לא עסק דוד בתורה לא עשה יואב מלחמה. ז"ש גם איש שלומי. כלומר לא די שאויבי יאמרו רע לי, ויחד עלי יתלחשו כל שונאי, אלא אף גם איש שלומי, דהיינו יואב שבעבור שהיה עושה מלחמה היה גורם לי שלום, לעסוק בתורה שהיא שלום. ועוד אוכל לחמי, בזכות התורה שאני עוסק בה היה נוצח במלחמה. הגדיל עלי עקב. שאותו עון של אוריה שהיה קטן, כי מורד במלכות היה, עשאו גדול במה שגילה אגרת שכתבתי לו, הבו את אוריהו וכו' (ש"ב יא, טו). ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא, יא). אם יובן כפשוטו קשה, וכי זה דרכו של דוד לשלם לשונאיו רעה ולנקום מהם. והלא אמר ואני בחלותם וכו' (תהלים לה, יג) כדלעיל, וכן איתא שם בילקוט, ואשלמה להם. א"ל מה אתה משלם להם רעה, א"ל לאו ואני בחלותם לבושי שק. ומי יאמר שהוא כן, א"ל ותפלתי על חיקי תשוב ע"כ. אמנם אמרו בפ"ק דע"א (ד:), לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה, אף אתה עשה תשובה וכו'. כן אמר דוד אם תעשה עמי חסד להקימני מחליי, זה יגרום שיקחו מוסר ויאמרו מה דוד בשובו נתקבלה תפלתו ותשובתו אף אנו נעשה כן, וזהו ואשלמה להם מלשון שלימות. בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי (תהלים מא, יב). מלשון ואם הרע תרעו (ש"א יב, כה). כמ"ש הלומברוזו. א"נ כפשוטו כי לא יריע אויבי עלי. שלא ישמח לאידי, ובזה לא תבואהו רעה, וזה גורם ואני בתומי תמכת בי וכו' (תהלים מא, יג). שלא אהיה בכלל מ"ש (שבת קמט:), כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הב"ה. אדרבא ותציבני לפניך לעולם. גם במזמור ל"ח. וינקשו מבקשי נפשי וכו' (תהלים לח, יג). ידבר על שני מיני אויבים. אותם שבגלוי וינקשו וכו'. ודורשי רעתי דברו הוות, בגלוי בשווקים וברחובות. ומרמות כל היום יהגו. אותם שבקרבם ישימו ארבם, ע"ד והגיון לבי (תהלים יט, טו). שמדברים בלב, מרמה בלב חורשי רע (משלי יב, כ). ועל הראשונים ואני כחרש לא אשמע (תהלים לח, יד). ועל השניים ואהי כאיש אשר לא שומע (שם טו). שאע"פ ששואלים לי הבא על אשת איש מיתתו במה כדי לקנתרני על מעשה בת שבע, עשיתי עצמי כלא שומע. כי לך ה' הוחלתי וכו' (שם טז). כי אמרתי פן ישמחו לי (שם יז), ושמח לאיד לא ינקה (משלי יז, ה), וגם ענוש לצדיק לא טוב (שם כו). ובמזמור ס"ט. קרבה אל נפשי גאלה למען אויבי פדני (תהלים סט, יט). שלא ישמחו במפלתי ודוק.
בזה נבא לביאור פסוקי ההפטרה שמואל ב' כ"ב. וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת וכו' (א). ובפ"ג דמ"ק (טז:), ואלה דברי דוד האחרונים (ש"ב כג, א). מכלל דאיכא ראשונים, ראשונים מאי ניהו, דכתיב וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת וגו'. א"ל הב"ה לדוד, דוד שירה אתה אומר לפני על מפלתו של שאול, חייך אלמלא אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו ע"כ. וק' בשאלה זו ובתשובתה, שהרי בסיום השירה תכף בלי הפסק כתוב ואלה דברי דוד האחרונים (ש"ב כג א). וא"כ אף אנו רואים שדברי השירה הם ראשונים. אמנם קשיתיה לבעל המ' מלת 'ואלה' עם ו' החבור, דמזה נראה שיש דברים אחרים מדברי דוד אחרונים מלבד אלה, וכיון דכתוב אחר סמוך לדברי השירה, נראה שגם הם נקראו אחרונים, לפי שאמרם דוד בסוף ימיו כנראה מן הענין. וא"כ תקשי לן ראשונים מאי ניהו. והשיב דכתיב וידבר דוד לה' וכו'. כלומר לעולם אימא לך שדברי השירה הם אחרונים ג"כ. אמנם קראם ראשונים לפי מה שהיה במפלתו של שאול, שמאז עלה על לבו שישיר, ועל זה א"ל הב"ה לדוד, שירה אתה אומר לפני וכו'. שנראה שאתה שמח במפלתו, הלא ידעת כי הוא גדול ממך, אלמלא אתה שאול וכו'. ע"ש פרש"י (מכלל דאיכא ראשונים, והלא לא מצינו שאמר דוד דברי אלא במקרא זה, דדברי לשון נבואה. אתה שאול, שנולדת במזלו. והוא דוד, שנולד במזל שלך. אבדתי כמה דוד, שהוא צדיק ממך.). ואמנם לא היתה כונתו של דוד לשמוח במפלתו חס ושלום אלא להודות לה' כי טוב, שהצילו מיד שאול שהיה קשה עליו. וכמו שכתוב במדרש שוחר טוב מזמור י"ח ז"ל, ביום הציל ה' אותו. וכי ביום אחד הציל אותו מאויביו ומשאול, אלא שהיה שקול עליו כנגד כל אויביו. ולכן אתי שפיר מכף כל אויביו תחלה ואח"כ ומכף שאול, אע"פ שהצלתו משאול קדמה לכל, לפי שהיתה שקולה כנגד כלם. אך עדין קשה לי דהיל"ל בימי, לכן אפשר לי לפרש עם מאי דאיתא בטור א"ח סי' רי"ח ז"ל, מי שנעשה לו נסים הרבה, בהגיעו אל א' מהמקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות עמו ע"ש ((טור): כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: מי שנעשו לו ניסים הרבה, בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס, צריך להזכיר כל שאר המקומות עמו. (בית יוסף): כתב א"א ז"ל מי שנעשה לו נסים הרבה וכו', כן למד שם הרא"ש מדאיתא בגמרא שם (ברכות נד.) דמר בריה דרבינא איתרחיש ליה ניסא בערבות, ותו זימנא חדא הוה אזיל בריסתקא דמחוזא, נפול עלוה גמלא פריצא אתפרק ליה אשיתא על לגווה, כי מטא לערבות בריך ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל, כי מטא לריסתקא דמחוזא בריך ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות.). לכן אמר ביום וכו'. כי בכל יום שנעשה לו נס היה מזכיר את כלם, ודומה כאילו נעשו כלם ביום א'. ובזה יובן מ' ז"ל בילקוט פ' בשלח, אלקי אבי וארוממנהו (שמות טו, ב). לא על הנסים שעשית עמי בלבד אני אומר לפניך שירה ושבח אלא על כל הנסים שעשית עמי ועם אבותי, ועשה עמי בכל דור ודור וכו'. שמובן בזה שבכל מקום שנעשה לו נס צריך להזכיר גם הנסים האחרים, ולא שלו בלבד אלא גם של אבותיו כמ"ש שם בטור א"ח. ובזה יובן ג"כ הכתוב עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. שהיל"ל היה לי לישועה. אלא עם זה יובן שר"ל עזי על הנסים שעשה לי, אשירה לה' ולא על שלי בלבד אלא גם ויהי לי, מתחלה שעשה נסים לאבותינו, ועל כלם זה אלי ואנוהו וכו'.
והוא מ"ש במזמור ל"ד. אברכה את ה' בכל עת כשעושה נסים לי, תמיד תהלתו בפי אף שעברו, לפי שתמיד בהזכירי נס א' אני נזכר מכל האחרים. וא"כ שפיר קאמר ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו, כשהיה בידם ממש, כמו בראשי הבכאים שהיו עומדים בחרבם על ראשו ממש והצילו ה'. וכן ומכף שאול, כששאול ואנשיו עוטרי' את דוד, שלא היה יכול להמלט מידם עד שנעשה לו נס שנחלק הסלע וכו' כמו שנזכיר, ויאמר ה' סלעי ומצודתי וכו'. איתא בילקוט ע"פ זה, עשרה מיני קלוסים כנגד עשר שונאיו, ומי הם שאול דואג אחיתופל שבע בן בכרי שמעי בן גרא שובך גלית וג' אחיו, חמשה מישראל וחמשה מא"ה, ר' יהודה אומר לפי שקלסו בעשרה קלוסין, לפיכך קלסו בסוף הספר בעשרה הלולין, הללו אל בקדשו וכו'. אע"פ שגלית וג' אחיו קדמו לכלם, הזכירם באחרונה להקדים חמשה מישראל, ומהטעם האמור בש"ט ביום הציל ה' אותו וכו' (תהלים יח, א). דכל מאן דתבע ליה בר ישראל חבריה, קשה עליה מכל שונאי א"ה, וכן שמשון אומר השבעו לי פן תפגעו בי אתם וכו'. ועל כלם היה קשה עליו שאול, לכן אמר ומכף שאול. ולכן הקדימו לכלם באמרו ה' סלעי. והוא מ"ש שם, מה ראה דוד לקלס בסלע, על שם שנעשה לו נס בסלע וכו'. ר' אלעזר אמר נחלק הסלע מכאן ומכאן, ונמצאו שאול וגבוריו עומדין בצד זה, ודוד וגבוריו בצד זה וכו'. אחריו דואג. שאמרו עליו בירושלמי פ' חלק (סנהדרין נב:), ויאמר המלך לדואג (ש"א כב, יח), א"ר יהודה בר פזי לדוייג כתיב, א"ל נתפסת כדג, אתה עבדת רבתא, סוב אתה ופגע בכהני ה'. ופי' שם בעל יפה מראה, נתפשת כדג שנאחז במצודה וכו'. והוא מ"ש בילקוט שמואל א' כ"ב. א"ל לדואג מה אתה עומד, הכיתם בלשון, הכם בחרב, עמד והכה אותם וכו'. ולכן כדגים שנאחזים במצודה רעה, שהיא חכה שבה נתפש דג גדול בלשונו, כך נתפש דואג בלשונו, ועל כן דוד אמר ומצודתי. וכנגד אחיתופל אמר ומפלטי לי. הוסיף מלת לי לפי שהוא נתן עצה לאבשלום, אבחרה נא י"ב אלף איש ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה וכו'. והכיתי את המלך לבדו וכו'. שמואל ב' י"ז ע"ש. ולכן אתי שפיר ומפלטי לי. כי שאול ואחרים היו רודפים לדוד ולכל העם אשר אתו, אך אחיתופל היה רוצה להרוג לדוד לבדו, כי טינא היתה בלבו על מעשה בת שבע בת בנו כנודע (ילקוט שמעוני שמואל קנ"א.). אלקי צורי אחסה בו. מ"ש לשון עתיד. יובן עם מ"ש בפ' חלק (סנהדרין קא:), תנא הוא נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי. ועל זה הקשה הרד"ק ז"ל במלכים א' י"א. בפ' וירבעם בן נבט אפרתי (פ' כ"ו). והנה שבע בן בכרי משבט בנימין, ונבט משבט אפרים עכ"ל. ובעל כלי יקר שם הביא זה, וכתב ז"ל ומהרי"א ז"ל תירץ שלא אמרו שהיה ממש שבע בן בכרי אלא שהיה דומה לו, שהרי נאמר ג"כ בשבע בן בכרי לשון זה של הרמת יד ע"כ. ומחילה מכבודו שכבר אמר בגמ' (סנהדרין קא:), בפי' ומה שמו, שבע בן בכרי שמו. שלשון זה בלתי סובל פירושו, ותירץ הוא בדוחק יותר גדול ע"ש (כלי יקר מלכים א' י"א פסוק כ"ו: והרד"ק ז"ל הקשה על מאמר זה דקאמר בן נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי, והנה שבע בן בכרי משבט בנימין, ונבט משבט אפרים, דקאמר אפרתי משבט אפרים ע"כ. ומהרי"א ז"ל תירץ שלא אמרו שהיה ממש שבע בן בכרי אלא שהיה דומה לו, שהרי נאמר ג"כ בשבע בן בכרי לשון זה של הרמת יד ע"כ. ומחילה מכבודו שכבר אמר בגמרא בפי' ומה שמו שבע בן בכרי שמו. שלשון זה בלתי סובל פירושו. ולעד"נ לומר שמשבט בנימן הוא אשר נהרג באבלה, וכשמרד בדוד והרגוהו נעתק משם, שטרדוהו אנשי בנימין והלך אצל אפרים, ונתגדל ירבעם באפרים, ולזה נקרא אפרתי. או שהיה מצד אמו אפרתי ומאביו מבנימין, ומפני שטרדוהו בנימין מפני המרד, הלך לו אל אפרים שמצד אמו לצרדה, ויוכיח לשון הפסוקים כן, במה שהזכיר מן הצרדה ושם אמו צרועה כו'. כלומר אפרתי מצד אמו, שלהיותה אלמנה שנהרג אביו נתגדל באפרים שבע אמו בצרדה, ועל שם זה נקרא אפרתי. והרלב"ג ז"ל אפרתי משבט אפרים. עבד לשלמה וירם יד במלך, ר"ל כי מפני ששמהו שלמה מעבדיו ושריו, גבה לבו עד שכבר הרים יד במלך, כאילו מדרגתו רמה ממדרגת המלך, שגובה לב זה גרם לו להרים יד כדמסיק שהוכיחו וגינה מעשיו. גם ענין אחיה השילוני גרם לו גודל לבב, וירם יד במלך ומרד בו. ורש"י ז"ל הוכיחו ברבים זו היא הרמת היד ע"כ. ולעד"נ נכון מה שכתבתי בסמוך בהבנת המאמר, שהיה זה משבט בנימין אלא שנהרג אביו הוא נבט הוא שבע בן בכרי, ונתחבר בשבט אמו צרועה אשה אלמנה היושבת עם בית אביה מאפרים, ולזה נקרא אפרתי, ואם כן דברי חז"ל צדקו יחדיו. גם יאמר עפ"י המדרש הנז', שעם היות אמו אלמנה מהריגת בעלה המורד בדוד עכ"ז לא שת לבו עם היותו עבד לשלמה כיון שנהרג אביו המורד בניו וביתו אחריו עבדים אל המלך. ועוד שמה שאירע רע לאבות היה ראוי להיות סימן לבנים ולא חשש אלא עכ"ז וירם יד במלך. והיה זה שטן שלישי לשלמה על חטא שלישי של לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, ולכן קם ירבעם להרים יד במלך וברח למצרים, כדכתיב ויבקש שלמה להמית את ירבעם ויקם ירבעם ויברח מצרים וכו'. כי חטא שלמה אשר היה לו שייכות במצרים, נתן כח לירבעם לברוח מצרים, יתברך ויתעלה שמו אשר עמקו מחשבותיו.). ואני הצעיר נלע"ד לתרץ כי האמת ששבע בן בכרי היה נבט ממש שהיה משבט אפרים, שכן בשמואל ב' כ' אמר יואב, לא כן הדבר כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו. וירבעם ג"כ היה מהר אפרים כמ"ש במלכים א' י"ב. ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים וכו'. ומה שכתוב בשמואל ב' כ'. ושמו שבע בן בכרי איש ימיני. לא שהיה מבנימין אלא שעשה מעשה שאול איש ימיני לרדוף אחרי דוד. וגם כי אפשר שזה הבליעל היה רוצה לנקום נקמת שאול מדוד על שלקח המלוכה מידו, כמו שעשה שמעי בן גרא שאמר לדוד השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו וכו'. לכן קראו איש ימיני, ולכן הקדים שבע בן בכרי לשמעי בן גרא אע"פ שהיה אחריו, להורות על זה כי שבע בן בכרי למד משמעי בן גרא ליקח חרב בידו כנגד דוד בעבור דמי שאול ומלכותו, ולכן קראו איש ימיני, ודוק כי זה נלע"ד אמת בתורה. וכל דברי חכמים קיימים, וכנגד זה אמר דוד אלקי צורי אחסה בו. שמה שאירע לי בזה שנהרג שבע בן בכרי על שהיה רוצה ליקח ממני המלכות, כן יעשה ה' בימי בנו ירבעם להשאיר ניר לבני כל הימים ולא לאבד המלכות מכל וכל. מגיני כנגד שמעי בן גרא שקנטרו בדברים, וחשדו שהוא צוה להרוג את אבנר ואיש בשת, ולבסוף היה ראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת דוד, וכמ"ש שם בילקוט שמואל ב' י"ו. א"ל שמעי לדוד כל ישראל גמלוך רעה ואני יותר מכלן, כל ישראל יושבי' ומקוי' מה אתה עושה עמי, אם קבלת אותי כל ישראל באים ומשלימין עמך. ואתי שפיר מגיני, ע"ד מ"ש במזמור ג'. ואתה ה' מגן בעדי. שהגנת עלי בזכות אבות, שהחזרת אותי למלכותי, וקרן ישעי כנגד שובך שר צבא הדרעזר בשמואל ב' י'. ובסוטה פ"ח (מב:), כתיב שובך וכתיב שופך. פי' רש"י בס' שמואל כתיב שובך, ובד"ה שופך, למה נק' שובך שעשוי כשובך, וחד אמר שובך שמו, ולמה נק' שמו שופך, שכל הרואה אותו נשפך כקיתון ע"כ. ועכ"ז דוד הרגו כמ"ש שם, ויהרוג דוד מארם וכו' ואת שובך שר צבאו הכה וימת שם. ולכן אמר וקרן ישעי. כי דוד היה קטן וכשנמשח בשמן המשחה נעשה גדול, כמ"ש בתנחומא פ' אמור, ודוד נמשח בקרן. שעל כן אמר ותרם כראם קרני וכו' (תהלים צב, יא). ופירשנוהו. ועל כן עלה בידו להרוג את שובך שהיה גבוה כשובך. וכנגד כלם היה גלית שבא בגלוי פנים כנגד הב"ה, באמרו ברו לכם איש וירד אלי. שכיון על איש מלחמה של מעלה, וכן שלשת אחיו שכלם נפלו ביד דוד, וכנגד גלית אמר משגבי שהצילו ממנו, ומנוסי מושיעי מחמס תושיעני כנגד ג' אחיו, ובפרט מישבי בנוב. ואמר מחמס תושיעני, לפי שבדין הרג לגלית, כי כן התנו ביניהם, אם יוכל להלחם אתי והכני. וכ"כ בילקוט שמואל א' כ"א. כיון שבא דוד אצל אכיש, באו אחיו של גלית ואמרו לו נהרוג למי שהרג את אחינו, א"ל אכיש לא מלחמה היתה, ואילו הרג אחיכם אותו לא במלחמה היה הורגו, ועכשיו שהרג זה, כך התנה לו אחיכם, אם יוכל להלחם אתי וכו'. לכן אמר מחמס תושיעני. אך יובן היטב על ישבי בנוב, שבא על עסקי נוב, לפי שהתפלל דוד אמסר ביד אויב ואל יכלה זרעי, ואז הוצרך להפוך תפלתו, אמנם התפלל שלא יכלה מכל וכל, וכן הוה שנותר יואש. ולכן התפלל לעתיד, מחמס תושיעני ודוק.
ואמנם לפי מ"ש ר' יהודה, לפי שקלסו בעשרה קלוסין לפיכך קלסו בסוף הספר בעשר' הלולין וכו'. יפורשו לדרך זו הלכנו, הללו אל בקדשו כנגד שאול שהיה קדוש ובחיר ה', ועכ"ז כשרדף אחרי דוד הצילו הב"ה מידו, הללוהו ברקיע עוזו כנגד דואג שספר לשון הרע על דוד, ועל זה איתא בערכין פ"ג (טו:), כל המספר לה"ר מגדיל עונותיו עד לשמים, שנאמר שתו בשמים פיהם וכו' (תהלים עג, ט). ולכן קם עליו הב"ה ברקיע עוזו. הללוהו בגבורותיו כנגד אחיתופל שהיה גבור חיל, שלכן אמר אבחרה שנים עשר אלף איש וכו' ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה וכו'. הללוהו כרוב גדלו, כנגד שבע בן בכרי שאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאוהליו ישראל. שהם ג' דברים, שכפר במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בה"מ כדבריהם ז"ל. ולכן נקוד גדלו בג' נקודות, שעל זה נפרע ממנו הב"ה שנהרג, וכנגד שמעי בן גרא הללוהו בתקע שופר. כי הוא כשופר הרים קולו כנגד דוד, צא צא איש הדמים וכו'. והב"ה נפרע ממנו על שהוכיחו בדברי שקר וחשדו במה שאין בו. וכבר פי' במקומו שהשופר רמז על התוכחה ע"ש (חלק ב', דרוש כ"ד לראש השנה יום א' והפטרה.). הללוהו בנבל וכנור על שובך וכל צבאו, שנאמר ויהרוג דוד מארם שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים ואת שובך שר צבאו הכה וימת שם (ש"ב י, יח). לכן נאמר בנבל וכנור לשון כפול. הללוהו בתוף ומחול על גלית, שכן אחרי הכותו כתוב בשמואל א' י"ח. ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשי' מכל ערי ישראל לשיר והמחולות וכו' בתופים בשמחה ובשלישים. ועל שלשת אחיו, הללוהו במינים ועוגב. הללוהו בצלצלי שמע. הללוהו בצלצלי תרועה. הרי אלה עשרת הלולים כנגד עשרת אויבי דוד.
אמנם עוד לאלוק מילין עם מ"ש בתרגום שיר השירים פ' ראשון ז"ל, עשרתי שירתא אתאמרו בעלמא הדין, שירתא דין משבח מן כלהון. שירתא קמייתא אדם, בזמן דאשתביק ליה חובתא ואתא יומא דשבתא ואגין עלוי, פתח פומיה ואמר מזמור שיר ליומא דשבתא. שירתא תנינא אמר משה עם בנוי דישראל בזמן די בזע להון מרי עלמא ית ימא דסוף וכו', שירתא תליתאה אמרו בנוי דישראל בגין דאתיהיבת להון בארא דמיא וכו', שירתא רביעאה אמר משה נביאה כד אתא זמניה למפטר מן עלמא ואוכח בה ית עמא בית ישראל וכו', שירתא חמישאה אמר יהושע בר נון כד אגח קרבא בגבעון וקמו ליה שמשא וסיהרא וכו', שירתא שתיתאה אמרו ברק ודבורה וכו', שירתא שביעאה אמרה חנה וכו', שירתא תמינתא אמר דוד מלכא דישראל על כל ניסיא דעבד ליה ה' וכו', שירתא תשיעאה אמר שלמה מלכא דישראל ברוח קדשא קדם רבון כל עלמא ה', ושירתא עשירתא עתידין למימר בני גלוותא בעידן דיפקון מגלותא, דהכדין כתיב ומפרש על ידוי די ישעיה נביאה, שירה הדין יהא לכון לחדוא כליל אתקדשות חגא דפסחא וכו'. ובמכילתא פ' בשלח אמרו, הראשונה נאמרה במצרים, שנאמר השיר יהיה לכם (ישעיה ל, כט). והשאר על הסדר הנ"ל, רק בשביעית שבמקום שירת חנה אמר שירת דוד. הח' שאמר שלמה מזמור שיר חנוכת הבית (תהלים ל, א). הט' שאמר יהושפט, שנאמר ויועץ יהושפט ויעמד משוררים לה' (דה"ב כ, כא). העשירית לעתיד לבא שירו לה' שיר חדש (תהלים קמט, א) ע"כ. הנך רואה בעיניך שבמכילתא לא הזכירו שירת אדה"ר ושירת חנה לפי שהיו שירת יחיד, דהיינו על נס שנעשה ליחיד. ולא הזכיר שיר השירים שהוא קדש קדשים והוא מעולה על כל השירות. אך בתרגום הזכיר שירת אדה"ר לפי שלא היה אדם בעולם אלא הוא והוה ליה כשירת רבים, שירת חנה שבה נזכרו כל הדברים העתידים לבא על ישראל עד ביאת הגואל כנז' שם בתרגום ((תרגום ש"א ב') [א]: וצליאת חנה ברוח נבואה ואמרת כבר שמואל ברי עתיד למהוי נביא על ישראל ביומוהי יתפרקון מידא דפלשתאי ועל ידוהי יתעבדן להון נסין וגבורן בכן תקוף לבי בחולקא דיהב לי יי' ואף הימן בר יואל בר ברי שמואל עתיד דיקום הוא וארבעת עשר בנוהי למהוי אמרין בשירה על ידי נבלין וכנורין עם אחיהון ליואי לשבחא בבית מקדשא בכן רמת קרני במתנתא דמני לי יי' ואף על פורענות נסא דעתיד למהוי בפלשתאי דעתידין דייתון ית ארונא דיי' בעגלתא חדתא ועמיה קורבן אשמא בכן תימר כנשתא דישראל אפתח פומי למללא רברבן על בעלי דבבי ארי חדיתי בפורקנך. [ב]: על סנחריב מלכא דאתוב אתנביאת ואמרת עתיד דיקום הוא וכל חילותיה על ירושלם ונס סגי יתעביד ביה תמן יפלון פגרי משיריתיה בכן יודון כל עממיא אומיא ולשניא ויימרון לית דקדיש אלא יי' ארי לית בר מנך ועמך יימרון לית תקיף אלא אלהנא. [ג]: על נבוכדנצר מלכא דבבל אתנביאת ואמרת אתון כסדאי וכל עממיא דעתידין למשלט בישראל לא תסגון למללא רברבן לא יפקון גידופין מפומכון ארי אלהא ידע כולא ועל כל עובדוהי מתיח דיניה אף לכון עתיד לשלמא פורענות חוביכון. [ד]: על מלכות מקדון אתנביאת ואמרת קשתת דגברי מקדונאי יתברין ודבית חשמונאי דהוו חלשין יתעבדן להון נסין וגבורן. [ה]: על בנוהי דהמן אתנביאת ואמרת דהוו שבעין בלחמא וגאן בעותרא וסגיאין בממונא אתמסכנו תבו לאתגרא בלחם ומזון פומהון מרדכי ואסתר דהוו חשיכין ומסכנין עתרו ואיתנשיאו ית מסכנותהון תבו למהוי בני חורין כן ירושלם דהות כאתתא עקרא עתידא דתתמלי מעם גלותהא ורומי דמליא סגי עממיא יסופון משיריתהא תצדי ותחרוב. [ו]: כל אלין גבורתא דיי' דהוא שליט בעלמא ממית ואמר לאחאה ומחית לשאול ואף עתיד לאסקא בחיי עלמא. [ז]: יי' ממסכין ומעתיר משפיל אף מרים. [ח]: מקים מעפרא מסכינא מקלקלתא מרים חשיכא לאותבותהון עם צדיקיא רברבי עלמא וכורסי יקרא מחסין להון ארי קדם יי' גלן עובדי בני אנשא מלרע אתקין גהינם לרשיעיא עברי על מימריה וצדיקיא עבדי רעותיה שכליל להון תבל. [ט]: ונוית עבדוהי צדיקיא יטר מגהינם ורשיעיא בגהינם בחשוכא יתדנון להודעא ארי לא מן דאית ביה חילא זכי ליום דינא. [י]: יי' יתבר בעלי דבבא דקימין לאבאשא לעמיה עליהון מן שמיא בקל רם ישקיף יי' יעביד פורענות מן מגוג וממשרית עממין חטופין דאתן עמיה מסיפי ארעא ויתן תוקפא למלכיה וירבי מלכות משיחיה.). ולא הזכיר שירת מצרים שהיא לא נזכרה בכתובים. וגם לא הזכיר מזמור שיר חנוכת הבית, לפי ששיר השירים כוללת בנין בית עולמים ועבודת ישראל שם. וגם לא הזכיר שירת יהושפט מהטעם שהזכיר שם במכילתא על ענין שירת יהושפט ז"ל, ומה נשתנית הודיה זו מכל הודיות שבתורה, שבכל הודיות שבתורה נאמר הודו לה' כי טוב כל"ח ובזו לא נאמר, אלא כביכול לא היתה שמחה לפניו על אבדן של רשעים וכו'. ויובן עם מ"ש בזהר פ' נח ס"א ב' שהובא לעיל, ועוד שם ובג"כ טבע מצראי בימא ואוביד שנאיהון דישראל בימי יהושפט וכן כלהו. והטעם נלע"ד לפי שאותם שבאו להלחם עם יהושפט היו עמון ומואב ושעיר, ואלו האומות לא יכלו עד לעתיד, כדכתיב אדום ומואב משלוח ידם וכו' (ישעיה יא, יד). וא"כ עדין לא מטא זמנייהו ואבאיש קמיה על דאתאבידו. ולפיכך המתרגם לא הזכירה.
הרי אלה עשר השירות הם כנגד י' הלולים, והתחיל הללו אל בקדשו, כנגד שבת קדש שנעשה סנגור לאדם הראשון, כמ"ש בילקוט תהלים סי' צ"ב. ובב"ר פ' כ"ב. א"ר לוי המזמור הזה אדם הראשון אמרו, ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו, מזמור שיר ליום השבת. ונלע"ד שזה הוא הטעם שחדשו משה כמ"ש בשמות רבה פ"א. וירא בסבלותם (שמות ב, יא). ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום א' בשבוע הוא מת וכו', א"ל לך ועשה להם כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח וכו'. לכן יאתה למשה לחבר שיר על השבת, ולכן מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת ר"ת למש"ה כמ"ש האר"י זלה"ה, וזהו וחדשו על שמו. וזה לפי שהוא מורה על חדוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכו' ע"כ ברך ה' את יום השבת ויקדשהו (שמות כ, י). אמנם כיון שהיו במצרים ושכחו אל מושיעם, הוציאם משם ועשה כמה נסים, ואז נודע שמו בעולם, כמ"ש וזכרת כי עבד היית במצרים וכו' ע"כ צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת (דברים ה, טו). וכל אותם הנסים נעשו ע"י משה, ולכן אמר מזמור שיר ליום השבת, שהכפל הוא על שני טעמים הללו, חדוש העולם ושדוד המערכות, כי מזמור על העבר ושיר על העתיד, הם הנסים שעושה תמיד, ועליהם אמר טוב להודות לה' על חדוש העולם, ולזמר לשמך עליון על הנסים שעושה בגלוי. להגיד בבקר חסדך. דהיינו לעתיד, ואמונתך בלילות אלו הגליות, שאנו מאמינים בו שיעשה לנו נסים כאשר עשה לאבותינו, עלי עשור ועלי נבל. יובן עם מ"ש במדבר רבה פ' ט"ו. כמה נימין היו בכנור שבע, שנאמר שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד). ולימות המשיח נעשו שמנה, ולעתיד לבא עשר וכו'. ונלע"ד הטעם כי דוד לא כבש רק שבע אומות. אך המשיח יכבוש גם השמינית. ולעתיד כל העשר יתבטלו כדלעיל, ולכן הזכיר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור כנגד כלם. כי שמחתני ה' בפעליך, במעשה בראשית חדוש העולם. במעשה ידיך ארנן בנסים הנעשים תמיד, וזהו ארנן לעתיד, מה גדלו מעשיך ה'. כנגד חדוש העולם. מאד עמקו מחשבותיך. בפעולות שעל הטבע, והם עומק המושג, איש בער לא ידע מפאת המשיג, וכסיל לא יבין את זאת מפאת אופן ההשגה. בפרוח רשעים כמו עשב, שמתגדלים בזמן מועט, כמו העשב שגדל מהר ולשעה קלה מתיבש, וזהו להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה'. כי אתה למעלה והם למטה, ולעולם אימת הגבוה על הנמוך. כי הנה אויביך ה' וכו'. יובן הכפל עם מ"ש בפ' נח, ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החילם לעשות וכו' (בראשית יא, ו). כי הנה כלל גדול אמרו, חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד, יז). שכשיש שלום ביניהם אין הפורענות שולטת בהם. וז"ש הן עם א' וכו'. ובזה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ומה נעשה הבה נרדה ונבלה שם שפתם, וכשיהיה פירוד ביניהם אז נשלח עליהם הפורענות, ז"ש כי הנה אויביך ה'. שהם מתאחדים ואין פורענות שולטת בהם, ולכן כדי שיאבדו צריך שיתפרדו כל פועלי און ואח"כ יאבדו מן העולם. וזש"ה ה' הפיר עצת גוים (תהלים לג, י). לבטל עצתם ואחדותם, ובזה הניא מחשבות עמים. א"נ כמ"ש בכמה מקומות, דהיכא דמית חד מינייהו בטלי לה לגזרה ((רש"י מגילה טו:) ד"ה שיהרג הוא והיא. שיחשדני המלך ממנו ויהרוג את שנינו (נ"א וכי גזרי גזירה ומית חד מינייהו בטלי הגזירה).). ז"ש ה' הפיר עצת גוים במה שממית א' מהם, ובזה הניא מחשבות עמים. וכבר פי' שארית המזמור במקום אחר, הנה כי כן הללו אל בקדשו היא שירת השבת, ולפי דברי המכילתא שהיא שירת מצרים, השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל, כט). הרי שפיר הללו אל בקדשו. הללוהו ברקיע עוזו, זוהי שירת הים, שאמרו במכילתא ע"פ זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב). שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, שנאמר נפתחו השמים וכו' (יחזקאל א, א). אבל כשנגלה הב"ה על הים, לא שאל א' מהם איזהו המלך, אבל כשראוהו הכירוהו ופתחו כלם ואמרו זה אלי ואנוהו. הללוהו בגבורותיו, זו היא שירת הבאר שכתוב שם, על כן יאמר בספר מלחמות ה' וכו' (במדבר כא, יד). שדבקו ההרים זה בזה והרגו האמוריים, והבאר הודיעה זה כנז' בילקוט פ' חקת. הללוהו כרוב גדלו, כנגד שירת האזינו שכתוב בה הבו גודל לאלקינו (דברים לב, ג). ואמרו שם בספרי, גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה לעולם הבא. ולכן גֻּדְּלוֹ בג' נקודות, כנגד העבר וההווה והעתיד, ועוד ירמוז לג' שבחי השי"ת, הגדול הגבור והנורא שאמר מרע"ה ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם החכמה והגבורה והעושר שלו לבדו הנם בשלימות. הללוהו בתקע שופר כנגד שירת יהושע, שמש בגבעון דום (יהושע י, יב). ושנינו בפ"ג דתעניות (טו.), מי שענה את יהושע בגלגל וכו', בא"י שומע תרועה. ופרש"י ז"ל לפי שנענה בשופרות ביריחו, וזהו בעוד שהיו ישראל בגלגל. הוכרח לפרש כן לפי שלא מצינו תקיעת שופר במלחמות יהושע אלא ביריחו. אך קשה למה לא אמר מי שענה את יהושע ביריחו. ולכן נלע"ד שזה היה במלחמה שעשה בגבעון, שאז כתוב ויעל יהושע מן הגלגל (יהושע י, ז). ואז נתירא יהושע, שכן ויאמר ה' אל יהושע אל תירא מהם (שם ח). ואז ענהו ה' והעמיד השמש. ובכל מלחמה תוקעי' בשופר, לכן א' הללוהו בתקע שופר. הללוהו בנבל וכנור כנגד שירת ברק ודבורה, כי כנגד ברק שהיה מנבל עצמו מרוב ענותנותו, שכן אמרו בילקוט שופטים כן. וכנור כנגד דבורה, שכן כנור צירוף כ"ו נ"ר, והוא מ"ש שם בילקוט, שהיתה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, א"ל הב"ה את נתכוונת לרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים. הללוהו בתוף ומחול כנגד שירת חנה, שהיתה כמרים שזכתה לנבואה בשביל ותקח את התוף וכו' ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות (שמות טו, כ). ואלקנה בעלה היה הולך וסובב כדי לעלות לרגל ולהעלות כל ישראל עמו, וזהו ומחול. ולפי דברי המכילתא זו שירת דוד שכתוב שם, וידבר דוד לה' וכו' (ש"ב כב, א). ואמרו במדרש (ילקוט), שאמר דוד מה אני לא אמרתי שירה עד שנתחרפתי ועד שנפלו בידי ארבעה וכו'. ולכן אמר בתוף, כי בבואו מהכות את גלית, ותצאן הנשים לשיר והמחולות וכו' בתופים בשמחה ובשלישים (ש"א יח, ו). והכפל כי לא בלבד הכה את גלית אלא שהציל לכל ישראל שלא יהיו עבדים לפלשתים. הללוהו במינים ועוגב. לפי התרגום כנגד שירת דוד אשר דבר לה' כשהצילו מכף כל אויביו, שהיו מינים ממינים שונים. ומכף שאול שכנגד זה אמר ועוגב. לפי מ"ש בשרשים, שפי' עגב לשון לעג ותעתוע, שכן שאול לעג לדוד בתת לו את מיכל בתו לאשה, למען המית אותו. ובמכילתא פי' שירה ח' שאמר שלמה בחנוכת הבית. ויובן עם מ"ש בויקרא רבה פ' י"ב. שכשנשא לבת פרעה, אותו הלילה שתה יין והיו שם שתי שמחות, א' לבנין בה"מ וא' לבת פרעה, א"ר חוניא פ' ריקודים רקדה בת פרעה באותו הלילה, זהו במינים, על כמה ריקודים שעגב לבת פרעה, וחשק בה ביום חנוכת הבית שנתחנך לעבודה. הללוהו בצלצלי שמע, לפי התרגום זהו שיר השירים, וצריך לפרש מ' ז"ל בילקוט ריש שיר השירים, שיר השירים. נאמר שיר ושבח למי שעשאנו שירים בעולם, כד"א הילילו שירות היכל (עמוס ח, ג). שבחוי דהיכלא. נאמר שיר ושבח למי שעתיד להשרות עלינו רוח הקדש, והיכן נאמר ר' חנינא בר פפא אמר בים נאמרה שיר השירים, קדמו שרים אחר נוגנים (תהלים סח, כו). ר' יודן בר סימון אמר בסיני נאמר ש"ה, שנאמר יצפון לישרים תושיה (משלי ב, ז) ע"כ. קשה שהרי הכתוב אומר ש"ה אשר לשלמה, ושלמה היה אחר קריעת ים סוף ומתן תורה, ועוד היכי מפיק לה מדכתיב יצפון וכו' שבסיני נאמרה. וי"ל שכמו שמצינו בס' תהלים שנאמר על פי עשרה זקנים ושכחום, ובא דוד וחזר ויסדם. כך נאמר בשיר השירים, שבים או בסיני נאמר ובא שלמה וחזר ויסדו. האמנם נ"ל נכון שלעולם שלמה אמרו על מה שהיה בקריעת ים סוף או במתן תורה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וז"ש נאמר שיר ושבח למי שעשאנו שירים בעולם, שבאו מלאכי השרת לומר שירה, וא"ל הב"ה יקדמו בני תחלה, כמ"ש אצלנו במקומו. ומפקי לה מדכתיב קדמו שרים אחר נוגנים. וז"ש למי שעשאנו שירים, דהיינו שאנחנו נק' שרים, לפי שהשירה שלנו קודמת לעולם למה"ש, שאין מה"ש אומרים שירה עד שיאמרו ישראל תחלה. נאמר שיר ושבח למי שעתיד להשרות עלינו ר"ה, כמו שהיה במתן תורה בסיני, שכל ישראל פסקה זוהמתן והשרה עליהן רוח הקדש כנודע. וזהו מ"ש יצפון לישרים תושיה. שהיא התורה שהיתה צפונה אלפים שנה קודם בריאת העולם, כדי ליתנה לדור שהיו ישרים, וכמ"ש בת"כ פ' שמיני, ועל אותה שעה נאמר רננו וכו' לישרים נאוה תהלה (תהלים לג, א). והוא מ"ש שיר השירי"ם אותיות הישרי"ם, כי כן על דור המדבר נאמר אספו לי חסידי וכו' (תהלים נ, ה). א"כ הללוהו בצלצלי שמע, הוא שיר השירים שנאמר ברוח הקדש, על ששמע מה שנעשה בים או בסיני. ולפי המכילתא שנאמר על שירת יהושפט, אתי שפיר בצלצלי שמע עם מ"ש בד"ה ב' כ'. ובעת החלו ברינה ותפלה נתן ה' מארבים על בני עמון וכו' וינגפו. לפי ששמעו קול המולה כקול מחנה. הללוהו בצלצלי תרועה. על שירה שלעתיד, ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ואז כל הנשמה תהלל יה, כי אין עוד גלות רק הללויה.
ובזה נבין מ' ז"ל בפ' ערבי פסחים (פסחים קיז.), אריב"ל בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תלים, בנצוח, בנגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהלה, בתפלה, בהודאה, ובהללויה. וגדול שבכלם הללויה שכולל שיר ושבח בבת אחת. גם אלה לחכמים מכוונים כנגד העשר שירות הנ"ל, כי בנצוח הוא השירה של אדם הראשון שעשה תשובה ובא השבת ונעשה לו סניגור. וזה במ"ש בפ' ערבי פסחים (פסחים קיט.), זמרו למי שנוצחין אותו ושמח, שהוא הבעל תשובה שנוצח לבוראו. ולפי המכילתא שהיא שירת מצרים, גם שם נצחו ישראל הקטגור, דהיינו שר של מצרים ונעשה דין באלקיהם. בנגון על שירת הים, ששם נאמר קדמו שרים אחר נוגנים. וכמו שפי' שם. במשכיל היא שירת הבאר, שיובן עם מ"ש בילקוט פ' חקת, א"ר לוי בשעה שעמדו ישראל לומר שירת הים, לא הניחן משה שיאמרו לעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עמו פרשתו כשהוא נער, כך אמר משה עמהם וכו', לאחר מ' שנה עמדו על פרקן, התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן, שנאמר אז ישיר ישראל (במדבר כא, יז). זהו במשכיל שהשכילו לעצמן, וכבר דרשו רז"ל כל שירת הבאר על התורה. ועוד השותה מי הבאר נפתח לבו בתורה כנודע מהרח"ו זלה"ה. במזמור זו שירת האזינו שנאמרה ברוח הקדש, כשם שדרשו מזמור לדוד, ששרתה עליו רוח הקדש ואמר שירה. בשיר זו שירת יהושע שאמר שמש בגבעון דום, דום מלומר שירה ואמר הוא שירה במקומו כמו שפי' שם. באשרי על שירת ברק ודבורה, על שם ואישרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג, יב). שהתחילה ואמרה שמעו מלכים האזינו רוזנים (שופטים ה, ג). על נסים שנעשו להם. ואשרי הוא ל' רבים על דבורה וברק. בתפלה זו שירת חנה, ותתפלל חנה ותאמר (ש"א ב, א). וכל השירה רומזת לדורות ע"ש בתרגום. בתהלה זו שירת דוד, שכתוב בה מהולל אקרא ה' (תהלים יח, ד). ולפי המכילתא שבמקום שירת חנה קאמר שירת דוד ואח"כ שירת שלמה, נוכל לפרש כפי סדר המ' שהקדים בתהלה זו שירת דוד, ואח"כ בתפלה זו תפלת שלמה, שהתפלל על קיום בה"מ, וכתוב שם ושמעת תפלת עבדך וכו'. בהודאה זו שירת יהושפט שכתוב בה הודו לה' כי לעולם חסדו, ולפי המתרגם בהודאה זו שיר השירים, שכמה פעמים נאמר שם דודי לי ואני לו, דהיינו שבח והודאה להב"ה על שבחר את ישראל לו לעם. ואחרון חביב בהללויה, שירה של עתיד שכולל שיר ושבח בבת אחת, כי אז יוודע כי ה' הוא האלקים, כי לו תכרע כל ברך, והיה ה' למלך על כל הארץ וכו'.
נחזור לעניננו בנפול אויבך אל תשמח, ובזה נפרש מ' א' בילקוט משלי כ"ד ז"ל, בנפול אויבך אל תשמח. וכן צוה המקום, כי תראה חמור שונאך (שמות כג, ה). כי תפגע שור אויבך (שמות כג, ד). אמר האלקים אין אתה טוב ממני, כיצד ראויים היו ישראל לקרות את ההלל כל שבעת ימי הפסח כשם שקורין שבעת ימי החג, ואין קורין אלא יום ראשון בלבד, ולמה כן אלא בשביל שנהרגו המצרים וטבעו בים שהם שונאי, ואני הכתבתי בנפול אויבך אל תשמח (משלי כד, יז). וכן אתה מוצא בנח, שנאסר עליו תשמיש שנת המבול ע"כ. והנה יקשה כי בילקוט תהלים סוף מזמור ג' איתא ז"ל, א"ר ישמעאל יש שמחה לפני הב"ה כשיאבדו מכעיסין מן העולם, וכה"א יתמו חטאים מן הארץ וכו' (תהלים קד, לה). ואומר בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רנה (משלי יא, י). ואומר שיני רשעים שברת (תהלים ג, ח). לה' הישועה (שם ט). ואומר ואני הנני מביא את המבול מים (בראשית ו, יז). ואני ברצון, הנני בשמחה. וכה"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד). ע"כ. הנה שהמאמרים האלה סותרים זה את זה, ובפרט במבול שתחלה אמר שנח נאסר עליו תשמיש כדי שיצטער בשנת המבול, ואח"כ אמר הנני ברצון הנני בשמחה. ועוד מאי ואומר כל כך פעמים. אמנם כבר כתבנו לעיל מדרש הזהר פ' נח ס"א ב', ומסיים שם ז"ל, ואי תימא איהו עד לא מטא זמנייהו אמאי עביד בהו דינא, אלא אינון גרמין בישא לגרמייהו בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון, ובג"כ עביד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ודא הוא דאבאיש קמיה, ובג"כ טבע מצראי בימא ואוביד שנאיהון דישראל בימי יהושפט וכן כלהו, אבל כד אשתלים זמנא דאוריך לון ולא תבו, כדין חדוון ותשבחתא קמיה על דאתאבידו מעלמא. הנה כי כן אין קורין הלל גמור בפסח אלא יום ראשון בלבד, כי בשאר ימים קורין בדילוג, ולכן אינו נק' קריאה, כי לכן אין לברך עליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל סוף הל' ברכות, מפני שאינו אלא מנהג, ולמה כן אלא בשביל שנהרגו המצרים וטבעו בים, ואם ישראל יאמרו הלל מראים עצמם שמחים על מפלתם, ואני הכתבתי ע"י שלמה בנפול אויבך אל תשמח. וזה לפי שעדין לא נשלם זמנם של המצרים, שכבר כתוב ועבדום וענו אותם ת' שנה (בראשית טו, יג). ולא עבדו אלא רד"ו. אמנם כשנשלם זמנם יש שמחה לפני הב"ה כשיאבדו רשעים מן העולם, ומביא ראיה מיתמו חטאים וכו'. ולפי שיקשה שלא אמר חוטאים אלא חטאים, לכן מביא ראיה מפ' אחר ובאבוד רשעים רינה, אך עדין לא מצינו שמדבר במי שנשלם זמנם, לכן אמר ואומר שיני רשעים שברת לה' הישועה. שכיון שהב"ה עושה בהם דין, ודאי שנשלם סאתם. והראיה לזה ואני הנני מביא את המבול מים. דמאי הנני שהוא מיותר, אלא להורות שיש שמחה לפניו כשעשה בהם דין, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וכו'. לפי שנתן להם זמן ק"ך שנה שישובו, שלכן צוה לנח עשה לך תיבת וכו'. אמנם לנח לא רצה שישמח במפלתם, לפי שגם הוא היה ראוי ליענש כמוהם, וכמ"ש בב"ר, כי נחמתי כי עשיתים (בראשית ו, ז). ונח שגם עליו יעבור כוס, אלא שמצא חן למען לא יחרב העולם, ולכן אסר עליו התשמיש מכל וכל.
ועם זה יובנו פסוקי הפ' ויאסור את רכבו וכו'. כי בראות המצרים שהוא עצמו אסר את רכבו, ולא כדרך המלכים שעבדיו יאסרו מרכבתו, הורה על זריזותו להנקם מישראל, ובזה ואת עמו לקח עמו (שמות יד, ו). שכלם יצאו אחריו בשמחה ובטוב לבב. ואח"כ נאמר ופרעה הקריב (שם י). דהיינו שעדין לא הגיע זמן גאולתן של ישראל ומפלתן של מצרים, אלא שע"י שעבוד קשה הקריב הזמן. אמנם וישאו ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. דהיינו שר של מצרים, שהיה מקטרג על יציאתם קודם תשלום הזמן, ולכן ויראו מאד וכו'. ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו וכו' (שם יג). וקשה מאי התיצבו. אמנם יובן עם מ"ש בילקוט שמואל ב' כ"ב (ילקוט שמואל ב' כב, רמז קס"ג.), ד' מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וכו', עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה, לפי שנתירא ממה שעשה אנגריא בת"ח כמ"ש רז"ל (סוטה י.), ולכן בסוף ימיו חלה את רגליו. ויהושפט אמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה וכו', לפי שנתחבר לאחאב וא"ל הנביא הלרשע לעזור וכו'. וחזקיהו אמר אין בי כח וכו' אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה, לפי שלא נשא אשה, שלכן א"ל ישעיה צו לביתך וכו'. לכן אמר משה התיצבו וראו. אין לכם לא לרדוף ולא להרוג כי ה' יילחם לכם, ואף גם זאת אין לכם לומר שירה אלא ואתם תחרישון, כדי שלא תראו שמחים במפלתן של מצרים, והוא מ"ש בפ"ק דמגלה (י:), א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות יד, כ). באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הב"ה, א"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני. דקשה מאד למה יעכב למה"ש לומר שירה. וכ"ש לקרות למצריים מעשה ידי, אף שכתוב ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט). אמנם להיות שעדין לא נשלם סאתם וזמנם כדלעיל, לא היה שמחה לפניו להאבידם, וכ"ש לפי שישראל היו גם כן חוטאים, שלכן קטרג עליהם שר של מצרים, ואם ישמחו ישראל במפלתם, יתקיים הכתוב והשיב מעליו אפו. שישוב עליהם חרון אף של מצרים, מטעם שמח לאיד לא ינקה. ולכן לא רצה הב"ה שמה"ש יאמרו שירה, לפי שאין מה"ש אומרי' שירה למעלה עד שיאמרו ישראל תחלה, וכדי שלא יראו המצרים ששמחים לאידם, לא רצה שיאמרו הם שירה, שלכן צוה ואתם תחרישון, ולכן גם מלאכי השרת לא יאמרו שירה, כיון שאין אומרים אותה ישראל, וזהו דיוק באותה שעה, שאז לא רצה שישוררו לפי שבזה יגרמו לישראל ליטבע בים, ועליהם אמר מעשה ידי. דהיינו ישראל יהיו טובעים ג"כ בים, אם יאמרו שירה וישמחו על אבדן המצרים. ומפיק לה מדכתיב ולא קרב זה אל זה. שהיל"ל ולא קרבו אלו לאלו, אמנם זה אל זה הוא מלשון וקרא זה אל זה (ישעיה ו, ג). הכתוב במלאכים. ואחר שוירא ישראל את מצרי' על שפת הים, אז ישיר משה ובני ישראל, כלומר שאז נותן להם רשות לשורר, כי לא היו עוד מצריים בעולם שיאמרו שישראל שמחים לאידם, ואין עוד פחד אם ישוררו. והוא הדין והוא הטעם שאמרו בסוף מ' ר"ה (לב:), א"ר אבהו אמרו מה"ש לפני הב"ה, רבש"ע מפני מה אין אומרים לפניך ישראל שירה בר"ה וביה"כ, א"ל אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה ע"כ. יפה שואלים מה"ש מפני מה וכו'. לפי שכתוב כי מי גוי גדול וכו' (דברים ד, ז). ואמרו בירושלמי פ"ק דר"ה (ז:), בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ואוכלין ושותין ושמחין, יודעים שהב"ה עושה להם נסים ע"כ. וא"כ מטעם זה היה להם לומר שירה בר"ה ויה"כ. והשיב הב"ה ספרי חיים וכו'. שאני דן לכל העולם ועושה נסים לישראל, ואם יאמרו הלל נראה שהם שמחים על מפלת האומות, ויתנו מקום למקטרג לומר מה נשתנו אלו מאלו. אמנם לשמוח בינם לבין עצמם אין להקפיד.
והקדמנו מאמרם ז"ל במדרש חזית על פסוק יונתי בחגוי הסלע (שה"ש ב, יד). וצריך להבין למה הוצרכו למשל. ועוד דאינו דומה המשל לנמשל, דבמשל אומר בשעה שיצאו ישראל ממצרים, ובנמשל אומר דומים על הים. אמנם כבר אמרנו שהקטרוג היה על שלא שלמו ת' שנה, וכמ"ש בילקוט פ' בשלח ע"פ ויושע ה' ביום ההוא וכו' (שמות יד, ל). בשעה שיצאו ישראל ממצרים, פתח עוזא וכו', אומה זו שאתה מוציא ממצרים, יש לי עליה דין וכו' ע"ש (ויושע ה' ביום ההוא - וכי ישראל ביד מצרים היו? אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים פתח עוזא שר של מצרים, לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבונו של עולם, אומה זו שאתה מוציא ממצרים יש לי עליה דין, יבא מיכאל שר שלהן, וידון לפניך עמי. באותה שעה אמר הקב"ה (הוא) למיכאל: בוא ודון עמו. פתח עוזא שר של מצרים ואמר לפניו: רבונו של עולם אתה גזרת על אומה זו שיהו משועבדין תחת ידי אומה שלי ת' שנה, שנאמר: ועבדום וענו אותם וגו' ועדיין לא עבדו בהן אלא פ"ו שנה, משנולדה מרים, ועדיין לא הגיע זמנם לצאת, אלא תן לי רשות ואחזירם תחת ידי אומה שלי, עד ת' שנה, כשם שאתה קיים כך שבועתך קיימת. באותה שעה א"ל הקב"ה למיכאל להחזיר לו תשובה, מיד שתק מיכאל. באותה שעה השיב הקב"ה ואמר לעוזא: יש לי ללמד זכות על בני: כלום נתחייבו בני שעבוד? אלא בשביל דבור אחד שדבר אברהם אוהבי, שאמר לפני: במה אדע כי אירשנה, ואמרתי לו: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כלום אמרתי בארץ מצרים? בארץ לא להם דברתי, וכבר גלוי וידוע שמשנולד יצחק נעשו גרים, וכבר שלמו ארבע מאות שנה. אין לך לשעבד על בני כלום. באותה שעה הציל הקב"ה את ישראל, לכך נאמר: ויושע ה' ביום ההוא וגו'.). וא"כ בשעה שיצאו ישראל ממצרים, דהיינו שיצאו ממש ולא כמו ששאלו לפרעה, דרך שלשת ימים נלך במדבר וכו' (שמות ח, כג). שלכן שלח אקטורין עמהם, וכשראו שישראל בורחין שלחו והגידו לפרעה. ואז למה היו דומין, ליונה שברחה מפני הנץ זה פרעה של מטה, ומצאה הנחש מקנן זה השר של מעלה, דאם לא היה מפני זה לא היו ישראל מפחדין מן הים, שהרי תנאי התנה הב"ה שיקרע לבני ישראל, אלא מחמת המציק והמקטרגים היו מפחדים כדלעיל. וז"ש בנמשל לירד לים לא היו יכולין, ששם היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, כיון שעדין לא ישבו בגלות ת' שנה, ולמצרים לא נשלם סאתם. מה עשתה, התחילה צווחת, הוא מ"ש ויצעקו בני ישראל אל ה' (שמות יד, י). שתפסו אומנות אבותם. ומטפחת באגפיה הם המצות ((שבת מט.) ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות, משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' (תהלים סח, יד). מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן.), כמ"ש כנפי יונה וכו' (תהלים סח, יד). וכדלעיל. ויובן עם מ"ש בילקוט פ' בשלח ע"פ והמים להם חומה (שמות יד, כב). ז"ל, בשעה שירדו ישראל לים, ירד גבריאל עמהם והקיפם ומשמרם כחומה, והיה מכריז בין מים למים, הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הב"ה. ומשמאלם היה אומר הזהרו באלו שהן עתידין להניח תפילין בשמאל, ולמים שלפניהם היה אומר הזהרו באלו שעתידים שיהיו חתומים לפניהם בברית, ושלאחריהם היה אומר הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפילין ושני ציציות מאחוריהם ע"כ. ונקט אלו המצות כלפי מ"ש בפ' התכלת (מנחות מג:), אמר ראב"י כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחוזק שלא יחטא. ופירשנוהו במקומו ((חלק א', דרוש מ"ו לפרשת שופטים והפטרה): אך יובן עוד עם מ"ש בפרק התכלת (מנחות מג:), חביבין ישראל שחבבן הב"ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהם וציצית בבגדיה' ומזוזה בפתחיהם, ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד). ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה שעמד ערום, אמר אוי לי שאעמד ערום בלא מצות, כיון שנזכר מילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, למנצח על השמינית. על מילה שניתנה בשמיני עכ"ל. וכמה הרגשות יש במ' זה, דמאי אולמייהו דאלו המצות מכל התרי"ג, שהיל"ל חביבין ישראל שחבבן הב"ה בתרי"ג מצות. ומאי ועליהם אמר דוד, אמר כי מי יאמר שהם אלו השבע. ולמה נצטער דוד בבית המרחץ, והלא כך הוא הדין שאסור להניח תפילין בבית המרחץ, ומאי שאעמוד היל"ל שאני עומד, ועוד מהו אומר כיון שנזכר מילה שבבשרו, דמאי זכירה שייך בזה, שהרי תמיד המילה היא בבשרו. אמנם איתא עוד שם, ראב"י אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחוזק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד, יב) עכ"ל. והכונה כי סגולת מצות אלו להרחיק אדם מן העבירה. ולכן אמר חביבין ישראל שנתן להם הב"ה מצות פרטיות ותדיריות, מרוב חיבתו עליהם להצילם מן העבירה. ודקדק בכתוב שבע ביום הללתיך. דאם כונתו שז' פעמים ביום היה מתפלל ומהלל לפניו ית', היל"ל ביום שבע הללתיך או הללתיך ביום שבע, לכן פי' שהכונה על שבע דברים שצויתנו בכל יום הללתיך. ואלו הם על משפטי צדקך, שבהם האדם יהיה צדיק שלא יחטא בשום עבירה, ובזה שלום רב לאוהבי תורתך. שישים שלום בין ב' יצריו, ואין למו מכשול, הוא היצה"ר שנקרא מכשול, הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה נז, יד). ולפי ששנינו בפ"ח דיומא. המלך והכלה ירחצו את פניהם, משום דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך (ישעיה לג, יז). לפיכך בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, והוצרך להסיר ציצית ותפילין, וגם אין בפתח ההוא מזוזה כנודע. לכן אמר אוי לי שאעמוד ערום, כלומר כיון שאין לי מצות המגינות עלי, יבא יצה"ר להחטיאני ואעמוד ערום בלא מצות, כי פחד שמא יפתנו יצרו, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ולפי שהמילה אינה מאותם השבע מצות, ועוד שאין להביט במילה ולהסתכל בה, ולכן לא נזכר ממנה תחלה, אך כשנזכר במיל' שבבשרו, דייק שבבשרו, לפי שכתב הרמב"ם ז"ל, כי המילה מתשת כחו של יצה"ר שלא יחטא בבריתו, אז נתקררה דעתו. כי במילה יכנע היצה"ר. ועוד כי המילה היא להשלים שם שד"י. וכתוב בשם האר"י זלה"ה, שמילוי יצר יו"ד צד"י רי"ש. סופי תיבות שד"י. כי בכונה זו יכניע יצרו הרע, ואז יצא ואמר עליהם שירה על השמינית, שהיא במנין השבע מצות הנ"ל שמצילות האדם מן העבירה, וזו היא שמינית אליהם שכחה יפה כמותם.). ושם בילקוט איתא ז"ל, מימינם זו מזוזה, ומשמאלם אלו תפילין. ואמר שעתידים שיהיו חתומים בברית אעפ"י שכבר נימולו במצרים. משום שלא פרעו, ותנן מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל (שבת פי"ט, ו). וזש"ה לסוסתי ברכבי פרעה. דהיינו כשעמדו על הים, דמיתיך רעיתי. הראיתי לכל כי רעיתי את, וזה במה שנאוו לחייך בתורים, שהיו עתידים לקבל תורה שבכתב ושבעל פה, צוארך בחרוזים אלו הציציות שנתונים בראש ועל הצואר. וכן שתי רצועות התפילין. תורי זהב נעשה לך אלו התפילין שכתוב בם פרשיות של תורה, הנחמדים מזהב ומפז רב. עם נקודות הכסף, היא המילה שעיקרה מימין הוא הכסף, וגם כי ע"י הפריעה מתגלה נקודת העטרה. וגם במזמור י"ח. יצילני מאויבי עז. זה עוזא שר של מצרים, ומשונאי הם שרי האומות, שגם הם היו מקטרגים על ישראל וכו'. כי שמרתי דרכי ה' וכו'. כי כל משפטיו לנגדי. הם דברי התורה. וחקותיו אלו תפילין, ושמרת את החקה הזאת וכו' (שמות יג, י). לא אסיר מני. ולפי שהם שתים של ראש ושל יד, אמר וחקותיו לשון רבים. ואהי תמים עמו היא המילה, התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). ואשתמר מעוני ע"י הציצית שכתוב בו וראיתם אותו וזכרתם וכו' (במדבר טו, לט). ועל זה אמר הכתוב עזי וזמרת יה, כי התורה נקרא עוז וגם התפילין, כמ"ש בברכות פ"א (ו.), ובזרוע עוזו (ישעיה סב, ח). אלו תפילין. וזמרת יה לשון זמיר עריצים (ישעיה כה, ה). היא המילה, כמ"ש מל י"ה פרע י"ה. זה אלי ואנוהו. אתנאה לפניו במצות. טלית נאה וכו' וגם כפשוטו מלשון נוה. רמז אל המזוזה. וכתבתם על מזוזות ביתך (דברים יא, כ). וכל אלו גרמו ה' איש מלחמה (שמות טו, ג). לקיים ה' ילחם לכם (שמות יד, יד). עם השונאים, ה' שמו לרחם על ישראל.
נחזור לעניננו שלכן אמר התיצבו וראו וכו' (שמות יד, יג). וזה לפי שכתוב בפ' ואתחנן, או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו' ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך (דברים ד, לד). דק' מאי לעיניך. אך יובן עם מ"ש רש"י פ' וירא ע"פ המלט על נפשך אל תבט אחריך (בראשית יט, יז). א"ל אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה ניצול, אין אתה כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול ע"כ. אף ישראל חטאו עם המצרים כנודע, ולכן אמר הכתוב או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי, שהוא קטרוג המקטרג מה נשתנו אלו מאלו, ועל כן לא היו כדאים לראות בפורענותם של מצרים והם נצולים. ועכ"ז הכל עשה ה' במצרים לעיניך, שהיית רואה בפורענותם ואתה ניצול. והטעם לזה אתה הראית לדעת, עשה כן להראותך בפורענותם של מצרים, למען תדע כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ובילקוט פ' ואתחנן, או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד, לד). מהו מקרב גוי, כזה שהוא שומט את העובר ממעי הבהמה, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, כענין שנאמר והקרב והכרעים (ויקרא א, יג). למדנו צער לנשמט, מנין אף לשומט, שנאמר ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל (דברים ד, כ). כאדם שהוא נוטל את האש מתוך הכור שלא בצבת ולא בסמרטוטין ע"כ. יובן עם מה ששנינו ויוציאנו ה' ממצרים (דברים ו, כא). לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח אלא הב"ה בכבודו ובעצמו. כי היו ישראל שקועים בטומאת מצרים, ואלולי גבורתו ית' לא היו יכולים לצאת, ז"ש כזה שהוא שומט את העובר וכו'. ואתכם לקח ה' דווקא, ויוציא אתכם. והצער לנשמט לפי שלא שלמו ת' שנה והוצרכו לשאר גליות, ואף לשומט שמצרים היתה מלאה גלולי ע"א, ועכ"ז הב"ה בכבודו ובעצמו הוא גאלם. לא בצבת, שהם מלאכי הקדושה שבהם אוחז את הדין נגד מכעיסיו, והוא מל' יצאו כל צבאות ה' (שמות יב, מא). שהם המלאכים כנודע. ולא בסמרטוטין הם מלאכי חבלה, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף (שמות יב, כג). והוא מ"ש אני ולא השליח. והוא שכתוב בפ' יתרו, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שמות יט, ד). אע"פ שלא הייתם כדאים לראות בפורענותם, לפי שואשא אתכם על כנפי נשרים. שנהגתי עמכם במדת רחמים, כנשר שהוא רחמני על בניו. וכן כתוב בפ' דברים, ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר אתכם במצרים לעיניכם (דברים א, ל). והוא מ"ש דוד המלך ע"ה במזמור קי"ח. ה' לי בעוזרי ואז ואני אראה בשונאי. א"נ ה' לי בעוזרי, שאיני נצול בזכותי אלא ברחמיו ית', ועכ"ז ואני אראה בשונאי, משא"כ לאחרים. ועל כל אלה אמר התיצבו וראו את ישועת ה' וכו'. שאתם תראו בפורענותם ואתם נצולים, האמנם ואתם תחרישון, שלא ליתן מקום לבעל דין לחלוק שאתם שמחים לאידם.
ובמס' נמסרה בפ' בשלח, ישועת ה' פתחין, וסי' התיצבו וראו את ישועת ה' (שמות יד, יג), חשף ה' את זרוע קדשו וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו (ישעיה נב, י). מי יתן מציון ישועת ישראל (תהלים יד, ז). זכר חסדו ואמונתו וכו' את ישועת אלקינו (תהלים צח, ג). לא לכם להלחם בזאת התיצבו וראו ישועת ה', ד"ה ב' כ'. המס' הזאת כוללת כל מה שאמרנו. כי אמר משה לישראל התיצבו וראו את ישועת ה' בעינים פתוחות, לפי שהיא ישועת ה' שלימה לגבי מצרים, כי אשר ראיתם וכו' (שמות יד, יג). שהוציאו משם כל נצוצי טהרה, וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). שעשאוה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט:), כמ"ש במקומו. אמנם לא לכם להלחם בזאת, כי ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ולכן התיצבו וראו את ישועת ה', הכל כמו שפירשנו. והטעם חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, שקרא הב"ה לכל שרי א"ה ואמר שפטו נא וכו'. כמ"ש בילקוט בשלח ע"ש (כי גאה גאה. א"ר חמא בר חנינא: בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד שר של מצרים, ונשתטח לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, במדת רחמים בראת עולמך ואת מתגאה בחזקה?! מיד קרא הקב"ה לכל שרי האומות והיה מסדר לפניהם כל המאורע. אמר: שפטו נא ביני ובין זה, שבתחלה ירדו בני למצרים ולא ירדו אלא לגור, שנאמר: ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו - עמד פרעה וכבשן לעבדים. בתחלה עשאם רועים, שנאמר: ואם ידעת ויש בם אנשי חיל וגו'. חזר ועשאם בנאים, שנאמר: ויבן ערי מסכנות - למעטן מפריה ורביה. וחזר וגזר עליהן: כל הבן הילוד. חזר ואמר: אם בן הוא והמתן אותו. אמר לפניו: רבונו של עולם, הדין עמך ועמך האמת, אלא אם רצונך תושיע את ישראל, ולא תאבד את מצרים. א"ר יהושע בן לוי: כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדן סניגוריא על מצרים, רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת, ושמט לבנה עם טיטה ותינוק אחד מה ששקעוהו בבנין, עמד לו לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, בזה עניין שעבדו בניך. כיון שראתה מידת הדין, אמרה: עשה דין לבניך במצרים, שרובן חייבין. מיד טבעו מצרים, שנאמר: דרכת בים סוסיך חומר מים רבים, אותו חומר שהביא גבריאל גרם למצרים לטבען.). ועוד יובן היטב עם מ"ש בזהר חדש שיר השירים כ' ב', ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות יד, ח). בההיא שעתא חקיק קב"ה בהאי יד כל דיוקנין וכל חילין ותוקפין דמצראי וכו', בשעתא דהוו אתיין בחרשא דא, ההוא יד הוה חקיק ביה לקבליה דההוא חרשא ואתברת קמיה וכו'. זהו חשף ה' את זרוע קדשו וכו'. והטעם כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, מה שהבטיח לאברהם וגם את הגוי וכו'. מי יתן מציון ישועת ישראל לעתיד, כי אז יגל יעקב ישמח ישראל, שיוכלו לומר שירה, כי יעשה כלה בכל הגוים, ולא יהיו עוד בכלל ואתם תחרישון, כי אז תתמלא סאתם מכל וכל, ואז ישראל יראו וישמחו ועולתה תקפוץ פיה. והנה בב' פסוקים הא' והאחרון כתוב ישועת ה', ושתים ישועת אלקינו, וא' ישועת ישראל. אלה איפוא הם כל הה' גאולות. כי גאולת מצרים היתה בחסד וברחמים, ולכן כתוב בה ישועת ה'. ובגאולת בבל שגרם החטא ולא היתה גאולה שלימה, כתיב חשף ה' וכו' וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. וכן במדי שעשו תשובה ונתקבלו, כי נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, נקרא ישועת ישראל, לפי שבקש המן לאבדם מכל וכל. וביון זכר חסדו ואמונתו וכו', כי בדין הצילם על שמסרו נפשם על קדושת ה' על התורה ועל העבודה. אך על הגאולה העתידה אמר לא לכם להלחם בזאת, כי אין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות, רק התיצבו וראו ישועת ה'. ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך. בבא יומך. ואחרית זעמך. ואתה תשוב לארצך ולמקומך. ב"ב אמן. ביל"או ייל"או.