דרוש ל''ה לפרשת בהעלותך והפטרה

ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י, לה).

במדרש (פסיקתא זוטרתי), ובנחה יאמר [שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל]. (במדבר י, לו). שבעה תיבות כנגד בראשית ברא אלקים [אלקים את השמים ואת הארץ]. (בראשית א, א). ויהי בנסוע הארון [ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך] (במדבר י לה). י״ב תיבות כנגד ולכל היד החזקה [ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל]. (דברים לד, יב). הרי שבעה כנגד שבעה ככבים, והי״ב כנגד י״ב מזלות ע״כ.

יוודע האדם ויקנה השם הטוב לעצמו מיום הולדו, ובזה נבאר מאמרם ז״ל בב״ר פ׳ מ״ה ז״ל, א״ר יצחק שלשה הם שנקראו בשמם לפני הב״ה עד שלא נוצרו, ואלו הן יצחק ושלמה ויאשיהו. ביצחק כתיב אבל שרי אשתך וכו׳ (בראשית יז, יט). בשלמה מה הוא אומר הנה בן נולד לך וכו׳ שלמה יהיה שמו (דה״א כב). ביאשיהו כתיב הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א׳ יג). וי״א אף ישמעאל באומות, הנך הרה ויולדת בן וקראת את שמו ישמעאל (בראשית טז, יא). ע״כ. וקשה שהרי בפר״א פ׳ ל״ב איתא ז״ל, ששה נקראו בשמותם עד שלא נולדו ואלו הן, יצחק, וישמעאל, ומשה רבינו, ושלמה, ויאשיהו, ושמו של משיח וכו׳ ע״ש (ששה נקראו בשמותן עד שלא נולדו ואלו הן, יצחק וישמעאל ומשה רבינו ושלמה ויאשיהו ושמו של משיח שיביא הקב״ה במהרה בימינו. יצחק מנין שנאמר וקראת את שמו יצחק (בראשית יז, יט). ולמה נקרא שמו יצחק, י׳ עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו, צ׳ תשעים שנה שהיתה שרה אמנו בת תשעים. ח׳ לשמונה ימים שנמול. ק׳ מאה שנה שהיו לאברהם אבינו, שנאמר ואברהם בן מאת שנה (בראשית כא, ה). ישמעאל מנין, שנאמר וקראת שמו ישמעאל (בראשית טז, יא). ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד הקב״ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר ישמע אל ויענם (תהלים נה, כ). משה מנין, שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם (בראשית ו, ג). בשגם בגימטריא משה שהיו ימיו מאה ועשרים שנה, שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (שם). שלמה מנין, שנאמר הנה בן נולד לך (דה״א כב, ט). וקראת את שמו שלמה. על שם שנאמר שלום ושקט אתן על ישראל בימיו (שם). יאשיהו מנין, שנאמר הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א יג, ב). ולמה נקרא שמו יאשיהו, שנרצה כשי למזבח, יאי שי הו לפניך. מלך המשיח מנין, שנאמר לפני שמש ינון שמו (תהלים עב, יז). ולמה נקרא שמו ינון, שהוא עתיד לינן ישיני עפר). לכן נלע״ד בדיוק לשון המ׳ ג׳ הם שנקראו בשמם לפני הב״ה עד שלא נוצרו. שהכונה עם מאי דאיתא בנדה פ״ב (טז:), דרש ר׳ חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הב״ה ואומר לפניו, רבש״ע טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טפש עשיר או עני, ואילו צדיק ורשע לא קאמר ע״כ. זה כיון ר׳ יצחק באמרו ג׳ הם שנקראו בשמם לפני הב״ה, דהיינו כשהמלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ומעמידה לפני הב״ה, ולכן אמר עד שלא נוצרו דהיינו בבטן אמם, מש״כ בפר״א שאומר עד שלא נולדו. והנה יצחק היה גדול בעושר, כדכתיב ויברכהו ה׳ (בראשית כו, יב). ויגדל האיש וכו׳ (שם יג). שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך (ב״ר פ׳ ס״ד). ולכן נקרא יצחק, צחוק עשה לי אלקים (בראשית כא, ו). לברכו ולהעשירו. ובב״ר פ׳ נ״ג. ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו׳ מצחק (שם ט). אין הלשון הזה של שחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, א״ל ישמעאל שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים וכו׳. ושלמה על החכמה, שלכן נקרא שלמה שהיה שלם בחכמתו, ויחכם מכל האדם (מ"א ה, יא). וכתוב בד״ה א׳ כ״ב. הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה (דה״א כ״ב ט). והמנוחה היא הנבואה והחכמה (ילקוט פ' בא, רמז קפ"ז), כמ״ש בירמיה מ״ה. ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מה, ג). ויאשיהו על הגבורה, שכן נאמר עליו במלכים א׳ י״ג. כה אמר ה׳ הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך (שם ב). שהוא בגבורתו העביר גלולים מן הארץ ונתץ את המזבחות שבנו לע״א. ואיתא שם בפר״א פ׳ ל״ב, ולמה נקרא שמו יאשיהו, שנרצה כשי למזבח. (י)אי שי הו לפניך. שיובן עם מ׳ ז״ל (במדבר רבה פ׳ כ״א), כל השופך דמם של רשעים כאילו הקריב קרבן. וי״א אף ישמעאל באומות שגם הוא גבור חיל, וכתוב והוא יהיה פרא אדם וכו׳ (בראשית טז, יב).

הנה כי כן שנינו בפ״ד דאבות (משנה י״ז), רש״א ג׳ כתרים הם וכו׳, וכתר שם טוב עולה על גביהן. וכבר פי׳ בס׳ אבות עולם שלנו כמה ענינים על זה יע״ש. אך עתה נבאר מ׳ ז״ל בקהלת רבתי ע״פ טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א). א״ר שמעון בן יוחאי חביב שם טוב מארון הברית, שארון הברית לא הלך אלא שלשה ימים, שנאמר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים (במדבר י, לג). ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו, מנלן מדוד, שנאמר ויצא שם דוד בכל הארצות וה׳ נתן את פחדו על כל הגוים (דה״א יד). חביב שם טוב מכהונה ומלכות, שכהונה ומלכות בטלו ושם טוב לא בטל ע״כ. וקשה מאד איך יתכן שחביב שם טוב יותר מהארון. אמנם במדבר רבה פ׳ י״ד בקרבן נשיא אשר ז״ל, שלשה מיני עולה למה, כנגד שלשה כתרים שנתן הב״ה לישראל וכו׳, כתר תורה זה הארון שכתוב בו ועשית עליו זר זהב סביב (שמות כה, יא). כתר כהונה זה מזבח הזהב שכתוב בו ועשית לו זר זהב סביב (שם כד). וכתר מלכות זה השלחן שכתוב בו ועשית זר זהב למסגרתו (שם כה). שעיר עזים כנגד שם טוב הוא המעשה, כדתנן (אבות א, יז), לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם, ואותו כתר הוא כנגד המנורה, לקיים מה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). עכ״ל. הנך רואה בעיניך שכתר שם טוב הוא המנורה, אך לא נאמר בו זר זהב כאחרים לפי שאינו כתר בפני עצמו רק נמשך מהג׳ האחרים שכלם צריכים אליו. ולכן במס׳ פ׳ זו, המנורה ג׳ מלאים. מקשה תעשה המנורה (שמות כה, לא). אל מול פני המנורה (במדבר ח, ב-ג). ב׳ דפ׳ זו וכל השאר חסרים. הוא הדבר אשר דברנו כי כשהשם טוב נמשך מהג׳ כתרים תורה כהונה ומלכות אז הוא מלא, ועליו נאמר טוב שם משמן טוב. ר״ל כשהוא נמשך משמן הטוב היא התורה שנמשלה לשמן, וגם כהונה ומלכות שנמשחו בשמן הטוב. אך כשהשם טוב הוא נמשך מדברים אחרים אינו טוב והם חסרים, ובזה יובן מ״ש במדבר רבה ריש פ׳ ט״ו ז״ל, אנו מוצאין בהרבה מקומות צוה הב״ה על הנרות ועל הדליקן בשמן זית, ואתה תצוה וכו׳ (שמות כז, כ). וכן הוא אומר על המנורה הטהורה יערוך את הנרות (ויקרא כד, ד). אף כאן בהעלותך את הנרות (במדבר ח, ב). ע״כ. וקשה למה האריך בלשונו, צוה הב״ה על הנרות ועל הדליקן בשמן זית שנראה כפל ענין, והיה לו לומר בקצור צוה הב״ה להדליק המנורה בשמן זית. ועוד מה חידש לנו בג׳ מקומות אלו דזיל קרי בי רב הוא. אמנם כונתו להורות מה שאמרנו כי השם הטוב נמשך מהג׳ כתרים אחרים ומבלעדם אין לו קיום. וזהו דיוק המ׳ בג׳ מקומות צוה הב״ה על הנרות, וזה בעבור להדליקן בשמן זית. דהיינו הג׳ כתרים אחרים כדלעיל שהשם טוב הנמשך מהם הוא הטוב, לא כן שם טוב הנמשך מדברי העולם. ואתה תצוה (שמות כז, כ). שכתוב אחריו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וכו׳ (שמות כח, א). כי זכה אהרן לכתר כהונה בעבור מעשים הטובים, אוהב שלום ורודף שלום (אבות א, יב). ובפ׳ אמור חזר וכתב פרשת המנורה, לפי שסמך אחריו פרשת לחם הפנים הנתון על השלחן שהוא כתר מלכות, ולכן בעל המ׳ הביא הפ׳ האחרון על המנורה הטהורה יערוך את הנרות. שדרשו על זה בתורת כהנים, על טהרה של מנורה, שלא יסמכם בקסמים וצרורות. פי׳ שלא יהא דבר חוצץ בין הנרות, כגון קיסם או צרור דמנחי תחת הנר וחוצץ בין הנרות למנורה. לרמוז שהשם טוב צריך שיהיה בתורה ומצוה, ובפרט במלכים ויועצי ארץ, שלא יהא חוצץ בדברים שאינן על פי התורה והמצוה רק על טהרה של מנורה, כי נר מצוה ותורה אור. אף כאן בהעלותך את הנרות. שיש לדקדק בפסוקים אלו. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח, ב). ויעש כן אהרן וכו׳ (שם ג). וזה מעשה המנורה מקשה זהב וכו׳ (שם ד). וקשה מאי דבר ואמרת, ולמה לא אמר בפירוש בהדליקך. ואם הששה נרות פונים למול האמצעי כמ״ש רש״י ז״ל, היל״ל יאירו ששת הנרות, ועוד מאי שייטיה דקרא הכא, וזה מעשה המנורה מקשה זהב. דכבר כתב זה בפ׳ תרומה (ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה וגו׳. (שמות כה, לא)). אמנם לדרך זו הלכנו יובנו כלם. כי הנה משה זכה לכתר תורה שקבל תורה מסיני, ואהרן זכה לכתר כהונה, וגם כתר מלכות היתה למשה, כדכתיב ויהי בישורון מלך (דברים לג, ה). ואלו צריכין לכתר שם טוב. ולכן וידבר ה׳ אל משה לאמר (במדבר ח, א) לאהרן, שבין שניהם יהיו הג׳ כתרים, ועל הכל צריך שכתר שם טוב יעלה על גביהן. ז״ש בהעלותך את הנרות. כלומר בהעלותך את כתר שם טוב הנרמז בנרות שזהו עיקר כונת ההדלקה. אל מול פני המנורה. דהיינו אל פני ארון הקדש שבבית קדש הקדשים יאירו שבעת הנרות, כי הששה פניהם אל מול האמצעי, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך (תנחומא). והאמצעי עצמו פניו כנגד בית קדש הקדשים, נמצאו כלם מכוונים כנגד התורה. וכתב הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות בית הבחירה ז״ל, ששה נרות הקבועים בששת הקנים, כלן פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדש הקדשים, והוא הנקרא נר מערבי. וכתב עוד שם, וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום. וכתב שם הכסף משנה, ואע״ג דהלכה כרבי מחברו, ורבי סבירא ליה מזרח ומערב היו מונחין (מנחות צח:). פסק רבינו כראב״ש משום דקרא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מסייע ליה ע״כ. ולכן בפ׳ תצוה כתוב באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות (שמות כז, כא), להורות כי עיקר ההדלקה היא בשביל התורה, ולרמוז כי השם טוב הנרצה הוא המעשה הטוב הנמשך מהתורה, וכן בשני הכתרים אחרים כדלעיל. ויעש כן אהרן (במדבר ח, ג). שהוא היה מוכן לזה, שקנה שם טוב בעבור המעשים טובים שעשה, וזהו ויעש כנגד המעשה הטוב הנרמז במנורה, ואליו יאתה אל מול פני המנורה העלה נרותיה. כי העלה כתר שם טוב על הג׳ כתרים אחרים, כאשר צוה ה׳ את משה בתורה. וכל זה רמוז במנורה, ולכן כתב כאן וזה מעשה המנורה מקשה זהב (שם ד). שכבר כתבנו בס׳ אבות עולם בשם האר״י זלה״ה, שהמנורה כלה היתה מכוונת כנגד התורה, ע״ש דבר נאה ומתקבל (אבות עולם, ד, יז). ולפי שאמרו (ברכות יז.), אשרי מי (שעמלו) [שגדל] בתורה ועמלו בתורה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. לכן אמר עד יריכה דהיינו בצאתו מבטן אמו, שאז נאמר עובר ירך אמו הוא (סנהדרין פ:). עד פרחה דהיינו כשנפטר מן העולם ונשמתו פורחת אל האלקים אשר נתנה. מקשה היא מחוברת לתורה, כי השם טוב מחובר לתורה וזה כל האדם.

ואחרי שהקדמנו כל זה נבא לביאור המ׳ של מדרש קהלת, חביב שם טוב מארון הברית. כי כבר שנינו בפ״ג דאבות, כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. וע״ש בס׳ אבות עולם (פ"ג, יב). והנה השם טוב הוא המעשה הטוב, ולכן הוא חביב מארון הברית, דהיינו לימוד התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ואמר שארון הברית לא הלך אלא שלשה ימים, שנאמר וארון ברית ה׳ וכו׳ (במדבר י, לג). וכבר פי׳ בדרוש לפ׳ זו כי לפי שחטאו תוך ג׳ ימים למסעם, לכן לא הלך הארון רק דרך שלשת ימים, ע״ש בארוכה (גבול בנימין ח"ג, דרוש ל״ב). אך השם טוב שהוא המעשה הטוב הולך מסוף העולם ועד סופו. שכן מצינו בדוד בד״ה א׳ י״ד. ויצא שם דוד בכל הארצות וה׳ נתן את פחדו על כל הגוים (דה״א יד, יז). וזה בשביל מעשיו הטובים, ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (דה״א יח, יד). ולכן חביב שם טוב מכהונה ומלכות, שכהונה ומלכות בטלו לפי שהכהנים לא אמרו איה ה׳, והמלכים דהיינו הרועים פשעו בי שעבדו ע״א. אך שם טוב דהיינו המעשה הטוב לא בטל מעולם, וכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.

כל זה רמוז בהפט׳ זכריה ד׳. שכבר פירשנו אותה בדרוש לחנוכה (חלק ב׳, דרוש ג׳). ועתה נבאר לעניננו מ״ש ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה וכו׳ (זכריה ד, ב). כי הנה כבר פירשנו כי המנורה היא כתר שם טוב העולה על שאר הכתרים. אמנם וגולה על ראשה היא כתר תורה, ולכן וגולהּ מפיק ה׳ כי השם טוב צריך לתורה דאל״כ אינו כלום. ובילקוט שם, ושבעה נרותיה עליה, כנגד שבע מצות האמורות בתורה, תרומות ומעשרות שמיטין ויובלות והמילה וכבוד אב ואם ות״ת כנגד כלם. וקשה מאי שייטייהו דהני מצות. אך אלו הם רמז לג׳ כתרים. כי כנגד כתר כהונה הם מתנות הכהן תרומות ומעשרות, כי במעשרות יש תרומת מעשר לכהן. ושמיטין ויובלות כנגד כתר מלכות, כי לה׳ הארץ ושליט בה כמלך במדינתו, ובשנה השביעית שבת לה׳ (ויקרא כה, ד). וכן היובל, תשובו איש אל אחוזתו (שם יג). כי כן צוה המלך מלכו של עולם. והמילה היא השם טוב, דהיינו מעשה הטוב העשוי לאדם תכף שנולד, ביום השמיני ימול (ויקרא יב, ג). וגם כבוד אב ואם הוא המעשה הטוב הנרצה לפניו ית׳, ואלו מכוונים לששת הקנים היוצאים מן המנורה, ות״ת כנגד כלם, הוא הקנה האמצעי ההופך פניו לבית קה״ק ששם התורה. ושנים זיתים עליה (זכריה ד, ג). הם כתר כהונה ומלכות שנמשחו בשמן המשחה. א׳ מימין הגולה זה כתר כהונה, כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב, ז). אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז). הוא כתר מלכות, וא׳ על שמאלה. וכשנעמוד על כלי המשכן והמקדש נמצא כי היו שם הארון והמנורה ושני המזבחות כנגד ד׳ דרכי התורה פרד״ס. כי הארון היה לפני לפנים כנגד הסוד הכמוס, ועליה זר זהב אותיות ר״ז, והכפרת עם שני כרובים רמז לשתי תורות שבכתב ושבע״פ, ואיתא בס׳ החסידים סי׳ תתקנ״ט, למה שני כרובים, להורות שיעסקו שנים בתורה יחדיו, שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו (מלאכי ג, טז). ע״כ. ושני בדים שלא יסורו ממנו. כבר פירשנום בפ׳ בראשית (דרוש ב׳), והיו בולטים בפרוכת כמו שני דדים, רמז למ״ש דדיה ירווך בכל עת (משלי ה, יט). אחר זה המנורה בדרום כנגד הדרש, וזה כפי׳ מ׳ ז״ל במדרש חזית (שיר השירים רבה) פ׳ ראשון, מה השמן מעדן הראש והגוף כך ד״ת מעדנים הראש והגוף, והוא הדרש שמעדן האדם בדורשו על כל קוץ וקוץ תילי תלים של הלכות, והיו בה כ״ב גביעים וי״א כפתורים וט׳ פרחים וז׳ קנים סך הכל מ״ט, שהתורה נדרשת במ״ט פנים טמא ובמ״ט פנים טהור. ואם נצרף לזה י״ח טפחים גבהה וג׳ מעלות שלפני המנורה הרי ע׳, שבעים פנים לתורה. ובמדבר רבה פ׳ ט״ו. ד״א אל מול פני המנורה. שלא תהיו מבזין על המנורה, הוי כי מי בז ליום קטנות (זכריה ד, י). וקשה מהיכא תיתי שיהיו מבזין על המנורה, ואפשר שכיון שאין משיבין על הדרש יאמרו שאינו עיקר בתורה, לכן פי׳ שהזהיר הכתוב אל פני המנורה יאירו. שעיקר גדול הדלקת המנורה לא׳ מדרכי התורה הוא הדרש. ולכן נתקשה בה משה עד שהראהו הב״ה באצבע וזה מעשה המנורה. ומזבח הקטרת בהיכל כנגד הרמז, ועליו זר זהב, שעם מ׳ של מזבח הרי רמז, ומזבח העולה בחוץ כנגד הפשט הגלוי לכל. א״נ השלחן שעליו מסדרין הלחם הם פשטי התורה, לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה).

ובדברים רבה פ׳ ראה, ד״א כי אם שמור תשמרון (דברים יא, כב). אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר. הנפש דכתיב נר אלקים נשמת אדם (משלי כ, כז). והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). אמר הב״ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה, ונרך בידי זו הנפש, אם שימרת את נרי אני משמר את נרך, ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך, מנין דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד (דברים ד, ט). הוי כי אם שמור תשמרון. ע״כ. כי הנה התורה משולה לאור והמצוה לנר, כמ״ש בסוטה פ״ג (דף כא.). ויחד כלם הוא הנר הדולק, כי השמן שבנר היא התורה שעל ידה הנר מאיר, ונר בלא שמן ושמן בלא נר אינו כלום. כך האדם נוצר מגוף ונפש, כי הנפש צרורה בגוף ועל ידה הגוף יש לו חיים ומבלעדה אינו כלום, וכן הנפש בלא גוף אינה יכולה לעשות כלום בעה״ז. וז״ש נר ה׳ נשמת אדם. ולכן אמר בר קפרא ששניהם הנפש והתורה נמשלו בנר. ולכן אמר הב״ה לאדם נרי בידך, כי אתה חייב לעסוק בתורה ומצות שבזה כי אתה תאיר נרי (תהלים יח, כט), כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:). וכנגד זה נרך בידי לקיים נפשך בגופך, כי הוא ית׳ הנותן חיים לאדם אשר בידו נפש כל חי. אם שימרת את נרי, לא אמר אם הארת כי העיקר לשמור המצות, כי הלמד על מנת לעשות מספיקין בידו לשמור ולעשות (אבות ד, ו). שלכן יש רמ״ח מצות עשה כנגד רמ״ח איברים שבאדם, והגוף והנפש הרי נ״ר, וכן שתי דברות, שתים זו שמענו עם רמ״ח מצות עשה הרי נ״ר. ובזה אני מבין מ״ש בתקוני זהר חדש דף ל״ב ג׳ ז״ל, רנ״ה איהו הנ״ר, איהו נהר יוצא מעדן, ומאי ניהו מצות עשה ומצות לא תעשה כחושבן נה״ר, והוא הנר המאיר לכל אדם. ונלע״ד שכונתו שנהר במלואו נו״ן ה״א ר״ש גי׳ תרי״ב, ועם הכולל תרי״ג, שהם רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת, ולכן אם שימרת את נרי לשמור התורה והמצוה, כי ושמרתם זו משנה (ספרא פ׳ אמור), אני משמר את נרך. ואם כבית את נרי וכו׳. שכן שנינו כל השוכח דבר א׳ ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו (אבות ג, י). ומפיק לה מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד (דברים ד, ט). כי על ידי שמירת התורה תשמור נפשך בגופך, ולכן כתיב שמור תשמרון. שהכפל מורה על זה ודוק.

ובילקוט מלכים א׳ ז׳. ויעש (את) מנורות (הזהב) עשר (דה״ב ד, ז). (כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה שבעה נרות, הרי שבעים כנגד שבעים אומות וכו׳). שכל זמן שהנרות דולקות היו האומות מתכבשין ומיום שכבו הנרות נתגברו האומות ע״כ. הוא הדבר אשר דברנו כי כל זמן שישראל עוסקין בתורה מעבירין מהם עול מלכות, ומיום שכבו הנרות שפירשו מן התורה אז נתגברו האומות. ולכן כתוב שמן זית זך כתי״ת למאור. שמלת כתית רומז על שני מקדשות, שבית ראשון נתקיים ת״י שנה והשני ת״כ הרי כתי״ת, שבכל השנים הללו היה המאור.

עוד כתוב בפ׳ זו, וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר (במדבר ט, טו). כן יהיה תמיד הענן יכסנו וכו׳ (שם טז). ולפי העלות הענן וכו׳ (שם יז). ויש בפסוקי׳ האלה כפל ענין במלות שונות וצריך לעמוד עליהם. ונלע״ד שיובנו עם מ׳ ז״ל במדבר רבה פ׳ י״ב. א״ר סימון בשעה שאמר הב״ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן, ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן, והוא משכן הנער ששמו מטט׳ שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם, ולכך כתב את המשכן. שמשכן אחר הוקם עמו, וכה״א מכון לשבתך פעלת ה׳ וגו׳ (שמות טו, יז). הרי כי המשכן רומז לגלות שגולים ממקום למקום, וכן המשכן היה מיטלטל והולך, ולכן אמר הכתוב ויהי ביום כלות משה. (ויהי) ל׳ צרה, לפי שרומז לימי הגלות, שאילו זכו ישראל תכף ליציאתם ממצרים היו נכנסין לא״י והיה יורד להם בית המקדש בנוי מן השמים. כדאיתא בזהר פ׳ פינחס רכ״א א׳ ע״ש (ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח). כמה תקיף חילא דשמא קדישא, תקיפא בכל ארעא, וכמה חביבין מלי דאורייתא, ולית מלה זעירא דאתיא באורייתא דלא נפקת מפומיה דקב״ה. מלין אלין דשאל ההוא רשע, אנא שאילנא יומא חד לאליהו, ואמר דהא במתיבתא דרקיעא אתסדרו קמיה דקב״ה, והכי הוא. דכד נפקו ישראל ממצרים בעא קב״ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למבני לון ביתא קדישא ולנחתא ליה מגו שמי רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבו קדישא כגוונא דדיוקנא דלעילא. הה״ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך (שמות טו). באן אתר, במכון לשבתך פעלת ה׳. בההוא דפעלת אנת ה׳ ולא אחרא. מכון לשבתך פעלת ה׳ דא בית ראשון. מקדש ה׳ כוננו ידיך דא בית שני. ותרווייהו אומנותא דקב״ה אינון. ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו, ואנח לון קב״ה לבנייהו בארעא דאוליפו עובדיהון וביתא אתבני על ידא דבר נש, ובגין כך לא אתקיים. ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים, ועל דא אמר אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכז). דהא לית ביה קיומא. ביומוי דעזרא גרם חטאה, ואצטרכון אינון למבני ולא הוה ביה קיומא. ועד כען בניינא קדמאה דקודשא בריך הוא לא הוה בעלמא, ולזמנא דאתי כתיב, בונה ירושלים ה׳ (תהלים קמז). איהו ולא אחרא. ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל). אך בעשותם עגל בחורב נשתהו במדבר וגזר עליהם לעשות משכן, לרמוז לימי הגלות שבכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.). זש״ה וביום הקים את המשכן (במדבר ט, טו). דהיינו גם המשכן העליון כמו שבא במאמר הנ״ל, כסה הענן וכו׳. להיות עדות לישראל שהשכינה בתוכם. וזה למשמרת לאות, כי ובערב דהיינו בזמן הגלות יהיה על המשכן כמראה אש, על דוקא דהיינו המשכן למעלה, ששם מקריב נפשותיהם של צדיקים בימי גלותם, וזהו עד בקר שהוא עת הגאולה, ובזה אתי שפיר שהתחיל בלשון עבר כסה הענן, וסיים בלשון עתיד יהיה על המשכן. דהיינו בימי הגלות. ובמס׳ פ׳ זו, ובערב ד׳. וסי׳ ובערב יהיה על המשכן (שם). ובערב תאמר מי יתן בקר (דברים כח, סז). ובערב חתרתי לי בקיר. יחזקאל יב (יחזקאל יב, ז). ומקטירים לה׳ עולות בבקר ובערב. ד״ה ב׳ י״ג. הכונה כי ובערב יהיה על המשכן מדבר בזמן הגלות, שאז בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר וכו׳. ואז ובערב חתרתי לי בקיר. דאיתא בברכות פ״ה (לב:), א״ר אלעזר מיום שחרב בה״מ נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. ואם תעלה תפלת ישראל למעלה צריך לחתור באותו הקיר עד שתעבור התפלה, וזה יהיה בתפלות הצבור, שהן אל כביר ולא ימאס (איוב לו, ה). שאין תפלתם נמאסת (ברכות ח.). וזהו ומקטירים לה׳ עולות בבקר ובערב. כי תפלות כנגד תמידין תקנום (ברכות כו:). גם אמרו (מנחות קי.), ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי (מלאכי א, יא), אלו ת״ח שבבבל שעוסקין בתורה בכל מקום מעלה עליהם כאילו מקטירים ומגישים לשמי. וזהו כן יהיה תמיד הענן יכסנו (במדבר ט, טז). שלא זזה שכינה מישראל. ומראה אש לילה זה הגלות הדומה ללילה. ולפי העלות הענן מעל האהל. איתא בפ״ד דר״ה (לא.), עשר מסעות נסעה שכינה. ופרש״י ז״ל, שהיתה מתעכבת ממסע למסע לראות אם יחזרו ישראל בתשובה. ואחרי זה יסעו בני ישראל, שגם הם הלכו בגלות. ובמקום אשר ישכון שם הענן וכו׳. הוא מ״ש בחגיגה פ״ב (יג:), וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון (יחזקאל א, ד). שהלך לכבוש את כל העולם לפני נבוכדנאצר הרשע, וכל כך למה כדי שלא יאמרו א״ה ביד אומה שפלה מסר הב״ה את בניו ע״כ. הנה כי השכינה קדמה להכין להם מקום בימי גלותם. על פי ה׳ יסעו בני ישראל (במדבר ט, יח), שהוא ית׳ גזר להקדים שתי שנים לונושנתם (גיטין פח.), וישקוד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו (דניאל ט, יד). ועל פי ה׳ יחנו, כי רק לו ית׳ נודע הקץ ואין לישראל לצאת מהגלות כי אם על פיו ית׳, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר, שלא ידחקו את הקץ כנודע (כתובות קיא.). כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו (במדבר ט, יח). זה היה בגלגל שחנו שם י״ד שנה. ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים (שם יט), זה משכן שילה שהאריך קצו שס״ט שנה, כדאיתא בזבחים פי״ד (דף קיט.) יע״ש (תנו רבנן ימי אוהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת. ימי אהל מועד שבגלגל י״ד שנה, שבע שכבשו ושבע שחלקו. ימי אוהל מועד שבנוב ושבגבעון נ״ז, נשתייר לשילה ש״ע חסר אחד. ימי אבל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת, מנא לן דאמר מר שעה ראשונה עשה משה את המשכן, בשניה הוקם ושלח משה מרגלים. י״ד בגלגל ז׳ שכבשו מנא לן, מדאמר כלב בן מ׳ שנה אנכי בשלוה וגו׳. ועתה אנכי בן חמש ושמנים שנה. כי עבר לירדן כמה הוי, בר תמנין, נכי תרתי וקאמר בן פ״ה שנה הרי שבעה שכבשו. ושבעה שחלקו מנא לן, אי בעית אימא מדשבע כבשו שבע נמי חלקו, ואי בעית אימא מדלא משכחת לה י״ד שנה אחר שהוכתה העיר. שבנוב ושבגבעון חמשים ושבע מנא לן, דכתיב ויהי בהזכירו את ארון אלקים ויפול מעל הכסא אחורנית בבעד יד השער ותשבר מפרקתו וימות. ותניא משמת עלי חרבה שילה ובאו לנוב, כשמת שמואל חרבה נוב ובאו לגבעון, וכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה. ני נינהו עשרים שנה, עשר דשמואל בעצמו, ושנה לשאול בעצמו, ושבע שמלך דוד בחברון, שנאמר והימים אשר מלך דוד וגו׳ בחברון מלך שבעה שנים ובירושלים מלך ל״ג שנים וארבעה דשלמה, דכתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכו. נשתיירו לשילה ש״ע חסר אחד). אח״כ חרבה שילה ובאו לנוב, וז״ש ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן (במדבר ט, כ), שהיו י״א שנה לבד ואח״כ באו לגבעון, וזהו ע״פ ה׳ יחנו וע״פ ה׳ יסעו. וכשחרבה נוב ומת שאול ומלך דוד תחתיו היה ראוי שיבנה בה״מ, וכן היה רוצה דוד שאמר הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון ה׳ בתוך היריעה (דה״א יז, א). ויהי בלילה ההוא וישלח ה׳ ביד נתן הנביא (שם ג). לומר לדוד לא אתה תבנה הבית לשבתי (שם ד). וזהו ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו (במדבר ט, כא). אך לא רצה הב״ה מן הטעמים הכתובים אצלנו במ״א (דרוש כ״א. אלון בכות תהלים קכ״ז), רק ששלמה יבנה הבית, וזהו או יומים וכו׳ בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו (במדבר ט, כב). כי היו מקטירים בבמה אשר בגבעון עד שבא שהע״ה ובנה הבית וגם הוא חרב, וזהו ויסעו מהר ה׳ (במדבר י, לג). זה בה״מ. וקודם שנבא אל הביאור יש לדקדק ג״כ בפ׳ זו שאחרי שכתב אלה מסעי בני ישראל לצבאותם ויסעו (שם כח). שם היה לו לומר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים (שם לג). ולמה הפסיק בענין אחר, הוא שכתוב שם, ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל (שם כט). ויאמר אליו לא אלך וכו׳ (שם ל). האמנם כונת הכתוב להראות טובתו של יתרו שזכה לשם טוב, כמ״ש בספרי פ׳ זו, רשב״י אומר ב׳ שמות היו לו חובב ויתרו, חובב על שחיבב את התורה, יתרו שייתר פ׳ א׳ בתורה. ולכן א״ל משה נוסעים אנחנו, כי במסע זה היה ראוי להם ליכנס לארץ, ולכן לכה אתנו והטבנו לך. וא״ת אין לגרים חלק בארץ, כי ה׳ דבר טוב על ישראל. ואיתא שם בספרי, וכי עד עכשיו לא דבר טוב על ישראל, והרי מעולם ה׳ דבר טוב על ישראל. פיקד המקום לישראל להיטיב לגרים ולנהוג בהם ענוה ע״כ. דייק כן מדכתיב על ישראל. דהיל״ל אל ישראל, ולכן פירשו על הגרים שה׳ דבר טוב לגרים ושם מצוה זו על ישראל שעליהם תהיה המשרה להיטיב לגרים ולנהוג בהם כבוד. ויאמר אליו לא אלך (שם). שם בספרי, א״ל אם מפני נכסים או מפני ארץ איני בא (יש לך אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים יש לו נכסים ואין לו משפחה, אבל אני וכו׳), יש לי ארץ ויש לי נכסים. רצה להורות שאינו צריך לטובת ישראל כי יש לו ארץ ונכסים, וזהו כי אל ארצי ואל מולדתי אלך. ויאמר אל נא תעזוב אותנו וכו׳ והיית לנו לעינים (במדבר י, לא). ללמדנו משפט כאשר מתחלה חדש פ׳ דיינים שנקראים עיני העדה. והיה הטוב ההוא (שם לב). זה בה״מ, ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה). שנתנו לו דושנה של יריחו הנתון למי שיבנה בה״מ בחלקו (ספרי). הרי שיתרו זכה לשם טוב בעבור שחיבב את התורה, ולהפך מזה ויסעו מהר ה׳ (במדבר י, לג). כתנוק הבורח מבית הספר. וכמו שפי׳ בדרוש אחר לפ׳ זו יע״ש (ח"ג, דרוש ל״ב).

ואח״כ כתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י, לה). ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (שם לו). יובן הכפל עם מ״ש אצלנו (חלק ב׳ דרוש י״ו, ודרוש מ״א. ח״ג דרוש מ״א) ע״פ כי הנה אויביך ה׳ וכו׳ (תהלים צב, י). שכשהם לאחדים אין פורענות שולטת בהם, ומה עושה הב״ה מפרידם ואז שולטת עליה׳ פורענות, כמו שעשה לדור הפלגה, ויפץ ה׳ אותם וכו׳ (בראשית יא, ח). ואח״כ שלטה עליהם פורענות. ז״ש קומה ה׳ ויפוצו אויביך, ואח״כ וינוסו משנאיך מפניך ששולט עליהם פורענות. והוא מ״ש בספרי, קומה ה׳ ויפוצו אויביך אלו המכונסין, וינוסו משנאיך מפניך אלו הרודפים. כי כשיפוצו אויביך המכונסין אז הפורענות שולטת בהם וינוסו מפניך. ואיתא בזהר חדש פ׳ נח דף ל״ז ע״ב ז״ל, רבי אליעזר אמר כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הב״ה זמן וקץ ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן אלא הכל תלוי בתשובה (שנאמר ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקולו. וכתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלהיך ומשם יקחך). א״ל רבי עקיבא א״כ היאך יהא דא להתעוררא כלהון כחדא בתשובה (מאן דהוי בסייפי שמיא ומאן דהוא בסייפי ארעא היך יתחברון כחדא למעבד תשובה), א״ל רבי אליעזר חייך דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא בזכותה יתכניש כל גלוותא וכו׳. ז״ש שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (במדבר י, לו). כי ישובו שתי רבבות ושני אלפים כמנין כ״ב אותיות התורה, שאז השכינה שורה בהם ובזה יתכנשון כל גלוותא.

ובמ׳ שהצענו ראשונה שהוא בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו קשה למה התחיל בפ׳ ובנחה (שם), שהיה לו להקדים ויהי בנסוע (שם לה) כסדרן בתורה. אמנם בילקוט תהלים מזמור ט׳ איתא ז״ל, חנני ה׳ אין כתיב כאן אלא חננני כנגד ג׳ מלכיות. ואע״פ שהם ד׳ הנה בבל ומדי היו לאחדים, כי לא יצאו מהגלות של בבל עד שמלך עליהם דריוש המדי ולא היה הפסק בנתים. והנה לפי זה יש שני נוני״ן הפוכות בפ׳ זו, לרמוז על הגלות שלא יעזבם ה׳ ולא יטשם. וכמ״ש בזהר ע״פ זה יע״ש (זהר חלק ג׳ דף קנ״ה ע״א, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו׳. רבי אלעזר אמר, הכא אית לאסתכלא, נ׳ דאיהי (ס״א מנוזרא) מחזרא לאחורא הכא בתרי דוכתי, אמאי. ואי תימא נ׳ כפופה, הא ידיעה נ׳ כפופה נוקבא. נ׳ פשוטה, כללא דדכר ונוקבא. והא אוקימנא באתר דא, ויהי בנסוע הארון. אמאי אתהדר לבתר כגוונא דא. תא חזי, נ׳ באשרי יושבי ביתך לא אתמר, בגין דהיא בגלותא. והא אוקמוה חברייא דכתיב. נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל וגו׳ (עמוס ה). אלא מה כתיב לעילא, וארון ברית יי׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. כיון דהוה נטיל ארונא, נו״ן נטיל עליה (נ״א עמיה), והא שכינתא על גבי ארונא יתיב. תא חזי, חביבותא דקודשא בריך הוא לגבייהו דישראל, דהא אף על גב דאינון סטאן מארח מישר, קודשא בריך הוא לא בעי לשבקא לון, ובכל זמנא אהדר אנפוי לקבלייהו, דאי לאו הכי לא יקומון בעלמא. תא חזי, ארונא הוה נטל קמייהו ארח תלתא יומין, נ׳ לא הוה מתפרש מניה, ונטיל עמיה. ומגו רחימו דלהון דישראל, אהדר אנפוי ואסתחר מלגבי ארונא, כהאי איילא דעזלתא, כד איהו אזיל אהדר אפוי לאתר דנפיק. ועל דא בנסוע הארון, נו״ן אסחר אנפין לקבלייהו דישראל, וכתפי גופא לגבי ארונא. ועל דא כד ארונא הוה נטיל, משה אמר קומה יי׳, לא תשבוק לון, אהדר אנפך לגבן, כדין נו״ן אתהדר לגבייהו, כגוונא דא כמאן דמהדר אנפיה למאן דרחים, וכד הוה שארי ארונא (וישראל) למשרי, כדין אהדר נו״ן אנפוי מישראל, ואתהדר לגבי ארונא, ובכלא אתהדר. אמר רבי שמעון, אלעזר, בודאי הכי הוא, אבל הכא לא אהדר אנפוי מישראל, דאי הכי בעי נו״ן לאתהפכא מגוונא דאחרא עלאה (ס״א דלעילא), האי מנוזר לאחורא והאי באורח מישר לגבי ארונא. אלא ודאי לא אהדר אנפוי מנייהו, ומה עביד בשעתא דשארי ארונא למשרי. אמר משה שובה יי׳, כדין שארי ארונא, ושכינתא קאים בסטרא אחרא, ואנפין לקבלייהו דישראל, ולקבליה דארונא.(ובגין כך) וכדין כלא כליל (לגווה) לכוונא לארונא, ולישראל. אלא דישראל גרמו לבתר, דכתיב ויהי העם כמתאוננים). לכן רצה בעל המ׳ להורות כי לא גלו ישראל אלא על עזבם את תורתי, ובזכות התורה יגאלו ולכן הקדים ובנחה שהוא על הגאולה שתהיה בזכות התורה, שלכן בפ׳ בראשית יש בו ז׳ תיבות כנגד ז׳ ככבים, לרמוז שבשביל התורה שנק׳ ראשית נברא העולם, וגם בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג). העולם מתקיים והככבים עומדים על משמרתם. ויהי בנסוע הארון. רמז אל הגלות, שכל י״ב שבטים גלו, וכשם שהראה הב״ה את ידו החזקה במצרים שגאלם מאויביהם כך יגאלם לעתיד, ובהיותם בגלות ג״כ אין מזל לישראל, ולכן י״ב תיבות כנגד י״ב מזלות שישראל שולטים עליהם. הרי אלה קצות דרכי שם טוב שקנו ישראל. ובעבורם הדת ניתנה ללמד חק ומשפט לכל שואל. ובא לציון גואל. ב״ב אמן. בילא״ו.