דרוש ל''ט לפרשת בלק והפטרה

ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג, ד).

במדרש (במדבר רבה פ״כ), ויקר אלקים אל בלעם. אמר לו רשע מה אתה עושה, אמר את שבעת המזבחות ערכתי. משל לשלחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק והרגיש בו א״ל מה אתה משקר במשקל, א״ל כבר שלחתי דורון. אף כך בלעם רוח הקדש אומרת לו רשע מה אתה עושה, א״ל את שבע המזבחות ערכתי, א״ל טוב ארוחת ירק (משלי טו, יז). טובה סעודה שעשו ישראל במצרים ואכלו על מצות ומרורים מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה ע״כ.

יבוקש הזמן והמקום הראוי לכל פעולה למען תצלח, זאת היתה לדור הפלגה, כמ״ש בפ׳ נח, ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים (בראשית יא, א). ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם (שם ב). ויש לדקדק מאי ויהי ב׳ פעמים דהיה יכול לומר בקצור ויסעו מקדם וימצאו וכו׳. אך בב״ר ריש פ׳ ל״ח, אמרו א׳ לאלף ותרנ״ו שנה הרקיע מתמוטט, אלא בואו ונעשה סמוכות. דבר שפתימו. ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ע״כ. וקשה וכי לא ידעו שנשבע הב״ה שלא יביא מבול לעולם. אמנם בילקוט ראובני פ׳ נח איתא ז״ל, דור הפלגה היו כלם חכמים ונבונים ואמרו אם אנחנו חוטאי׳ נמות כמו דור המבול, אבל מה נעשה נמלא תאותנו בעה״ז ונסדר כחות וענינים שהעליוני׳ לא יוכלו להלחם עמנו ע״כ. עוד איתא בילקוט מלכים א׳ ו׳. ובשנה האחת עשרה בירח בול. בירח מבול חסר מ׳ כנגד מ׳ יום, שאעפ״י שנשבע הב״ה כי מי נח זאת לי (ישעיה נד, ט). אעפ״כ ארבעים יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם, עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותם מ׳ יום, לפיכך כתוב חסר מ׳ כנגד מ׳ יום שפסקו ע״כ. הנה שבעשות בזמן המבול כל השנים הבאים רושם בעולם, לכן אמרו שמא יחזור המבול, וזהו א׳ לאלף ותרנ״ו שנים הרקיע מתמוטט. כי אעפ״י שנשבע שלא יביא מבול לעולם, כבר אמרו בסוטה פ״א (יא.), והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא. וז״ש ויהי כל הארץ שפה אחת. והרי הם כאומה אחת, ובזה אפשר שיבא עליהם מבול, ולכן ויהי לשון צרה, שכנוסם רע להם ורע לעולם. ולכן בקשו לעשות באופן שלא תשלוט עליהם הפורענות, וזה כי כבר אמרו במדבר רבה פ׳ ט׳, וישבו שם (בראשית יא, ב). ואין ישיבה אלא אכילה ושתייה, שנאמר וישב העם לאכול ושתה (שמות לב, ו). כי היו רוצים למלאת תאותם בעה״ז, ולפי שאמרו בפ׳ שואל (פרק חבית, שבת קמ״ז.), חמרא דפרוגיתא ומיא דיומסת קפחו עשרת השבטים מישראל, שנ׳ השוכבים על מטות שן וכו׳ השותים במזרקי יין וכו׳ לכן יגלו בראש גולים (עמוס ו, ד). רצו לעשות עיר ומגדל, להוציא עצמם מתחת ידו ית׳, ולא ישלח עליהם פורענות. ולכן ויהי בנסעם מקדם, שפי׳ בפ׳ ל״ח בב״ר, הסיעו עצמן מקדמונו של עולם. דהיינו לפע״ד שכפרו בה׳, ויאמרו שהעולם קדמון ולא ה׳ פעל כל זאת, ואינו כן שהרי הב״ה קדמון לעולם, הוא היה והוא הווה והוא יהיה. ועוד שם, אמרו אי אפשנו בו ולא באלקותו. כלומר שאינו משגיח בתחתונים. ובזה יצילו עצמם מכל מיני פורענות. וימצאו בקעה בארץ שנער (בראשית יא, ב). איתא בב״ר פ׳ ל״ח, ר׳ יהודה אומר, התכנסו כל אומות העולם לראות איזו בקעה מחזקת להם ובסוף מצאו. ור׳ נחמיה אמר וימצאו, אם ללצים הוא יליץ (משלי ג, לד) ע״כ. קשיא להו לרבנן מאי וימצאו. כי הבקעה אינה נמצאת בהיסח הדעת כי היא דבר קבוע, והיל״ל וילכו בבקעה וכו׳. ולכן פי׳ ר׳ יהודה כי להיותם עם רב לא היו מוצאים מקום מוכן להחזיק את כולם עד שמצאו אותה בקעה. ור׳ נחמיה סבר שאדרבא מצאוה בלי טורח, ומביא ראיה מהכתוב אם ללצים הוא יליץ. שפי׳ רז״ל (שבת קד.), הבא ליטמא פותחין לו. והוא מ״ש בזהר פ׳ תרומה דף קכ״ח א׳, דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא. וז״ש ויהי בנסעם מקדם. לשון צרה, שהסיעו עצמן מקדמונו של עולם, ותכף ומיד בלי טורח וימצאו בקעה. עוד יובן עם מ״ש בפרקי ר״א פ׳ כ״ד. והיו כלם עם א׳ ולב א׳ ושפתן אחת ומאסו ארץ חמדה, שנאמר ויהי בנסעם מקדם, הלכו לארץ שנער ומצאו ארץ גדולה וכו׳. וכ״כ בזהר פ׳ נח ע״ה ב׳, אתנטילו מארעא דישראל ואתו לבבל ע״כ. וזה כמו שאמרנו, שכל כונתם היתה לצאת מרשותו ית׳, וכמו שברח יונה ח״ל, למען לא תשרה עליו שכינה. זש״ה ויהי בנסעם מקדם. שנסעו מארץ ישראל שהיא קדמה לשאר ארצות כנודע. ולפיכך וירד ה׳ לראות את העיר וכו׳ (בראשית יא, ה). כי אעפ״י שאינו צריך לכך, רצה להראותם השגחתו בעולם השפל. והנה כתוב בצפניה ג׳. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וכו׳. ואיתא שם בילקוט, לשעבר כתיב הבה נרדה ונבלה שם שפתם (בראשית יא, ז). וכתיב בלע ה׳ פלג לשונם (תהלים נה, י). אבל לעתיד לבא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה (צפניה ג, ט) ע״כ. וזה כי שינוי הלשונות גורם הפירוד, שלכן צוה אחשורוש, להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו (אסתר א, כב). ואעפ״י שהוחזק לשוטה כמ״ש במגלה פ״א (יב:), אמר רבא אלמלא אגרות ראשונות לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ופרש״י ז״ל, שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות. זה דוקא על מה שצוה להיות כל איש שורר בביתו. אך ומדבר כלשון עמו יפה עשה, כדי שלא יהי׳ פירוד בין איש לאשתו. כי הוא ידבר כלשון עמו וכן אשתו. והנה שפ״ה ברור״ה גי׳ לשו״ן הקד״ש עם ג׳ כוללים, ולכן בעולם הזה יש פירוד ונתפזרו לכמה לשונות, אך לעתיד כלם ידברו בלשון הקדש כי יחזור הדבר לכמות שהיה, ובזה יתיחדו כלם לקרוא בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד. הרי שהמקום והזמן גורם אם לטוב אם למוטב. וכן בדברים שבקדושה צריך למצוא מקום מוכן וזמן הראוי. ואיתא בברכות פ״א (ו:), א״ר חלבו אמר רב הונא, כל הקובע מקום לתפלתו, אלקי אברהם יהיה בעזרו, וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ואברהם אבינו מנלן דקבע מקום, דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ (בראשית יט, כז). ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל (תהלים קו, ל) ע״כ. וקשה מאי וכשמת. ועוד איך מביא ראיה שאברהם קבע מקום לתפלתו מאמרו אל המקום וכו׳. שהרי זה הפסוק מורה על שהיום הקודם התפלל על סדום ועמורה, ובבקר השכם הלך לראות מה נעשה בדינם. האמנם קשיתיה לבעל המ׳ שכיון שהכתוב מספר מה נעשה בסדום, וה׳ המטיר וכו׳ (בראשית יט, כד). ותבט אשתו מאחריו וכו׳ (שם כו). היה לו לסיים דבורו ויעל לוט מצוער וכו׳ (שם ל). ולמה הכניס בין הדבקים פסוק וישכם אברהם בבקר וכו׳ (שם כז). אלא ודאי שבא להשמיענו מ״ש בזהר פ׳ חיי שרה קכ״ז ג׳ ז״ל, ר״א אמר בשעתא דעאל אברהם במערתא וכו׳, בגין דאיהו צלי כל יומא ויומא, והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק ריחין עלאין, וחמא נהורא דנפיק מגו מערתא וצלי תמן עכ״ל. הרי שאברהם קבע מקום לתפלתו בשדה עפרון בשביל קדושת אותו המקום. ואע״פ שכבר התפלל על אנשי סדום, ובכללם כונתו להציל את לוט בן אחיו, לכן הגיד הכתוב וישכם אברהם בבקר. כי בלי ספק היה אברהם נוהג כוותיקין שהיו גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה, ולכן וישכם לקרות ק״ש, כדי להיות מתפלל אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. כי כל המתפלל שכינה כנגדו (סנהדרין כב.). ומאמרו אשר עמד שם אנו לומדים שקבע מקום לתפלתו, דאילו רצה הכתוב לומר שהלך למקום שהיה שם אתמול, היל״ל אל המקום אשר דבר עם ה׳ וכיוצא, אך באמרו אשר עמד, מורה באצבע שהיה לו מקום קבוע להתפלל שם. וע״כ כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו, שהרי כתוב ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וכו׳ (בראשית יט, כט). וגם זה הפ׳ הוא חוץ למקומו, שהיה ראוי להכתב למעלה, כשאמר המלאך ללוט, מהר המלט שמה וכו׳ (שם כב). אך הכונה כי בעבור שוישכם אברהם בבקר וכו׳. שקבע מקום לתפלתו, לכן בזכות זה ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה (שם כט). אף שלא היה ראוי מצד עצמו, כי הנה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט, גם הוא הרשיע כמותם, ולא לחינם הלך לדור שם, אלא כדי לעשות כמעשיהם, ועכ״ז זכותו של אברהם הגין עליו. ואין עמידה אלא תפלה, זו תפלת י״ח שצריך לאמרה מעומד. וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו. כבר נמצאו שני תוארים אלה להלל הזקן ושמואל הקטן בפ״ק דסנהדרין (יא.). והטעם דתנן בסוף סוטה (פ"ט, טו), וחסידות מביאה לידי רוח הקדש. ופרש״י להשרות עליו שכינה. ובסוף מ׳ ע״א (כ:) איתא, ופליגא דריב״ל, דאריב״ל ענוה גדולה מכלם. ואליבא דידיה ענוה מביאה לידי רוח הקדש. ולפיכך לאלו שראויים שתשרה עליהם שכינה, כמ״ש שם פ״ק דסנהדרין (יא.), יצתה בת קול ואמרה, יש כאן שראוי שתשרה עליו שכינה. אומרים עליו כשמת אי חסיד, אליבא דרבי פינחס בן יאיר דאמר שחסידות מביאה לידי רוח הקדש, דהיינו שתשרה עליו שכינה, אי עניו אליבא דריב״ל, ולפיכך הקובע מקום לתפלתו, שמורה שהשכינה שורה שם בקביעות, וראוי שתשרה עליו שכינה, אומרים עליו במותו אי חסיד אי עניו, כנ״ל.

עוד שם בפ״ק דברכות (ז:), א״ר יוחנן משום רשב״י, כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה (שמואל ב׳ ז, י). כי הנה קודם שנבנה בית המקדש, היתה השכינה מתהלכת מאהל לאהל, ממשכן לגלגל, ומשם בשילה ונוב וגבעון, ולכן מתגברים ונופלים, כאשר היה בימי שפוט השופטים. אך כשנבנה בית המקדש שהיה מקום קבוע, שלא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ׳ ב׳. שיר השירים רבה פ׳ ב׳. ילקוט מלכים א׳ ח, רמז קצ״ה.), אז והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח (דברים יב, י). לכן הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו ולא תהיה להם עוד תקומה. ובתקוני הזהר דף י״ו ב׳ וי״ז א׳, כל הקובע מקום לתפלתו כמה דנשמתן עבדין הכי שריא שכינתא עמהון, נשמתא דאיהו קביעא בצלותא או באורייתא, איהי אתר קבוע לשריא בה שכינתא, אבל נשמתא דלית לה קביעו בצלותא או באורייתא, איהי שריא עליה במקרה, ודא איהו כי יקרא קן ציפור וכו׳ (דברים כב, ו). ועם זה יובן סמיכות הפרשיות בפ׳ תצא, כמ״ש בדברים רבה (פ׳ ו), ומצוה גוררת מצוה מנין, תחלה כי יקרא קן ציפור. מתוך כך כי תבנה בית חדש (דברים כב, ח). כי אעפ״י שיש לפני שילוח הקן מצות הרבה באותה פרשה, התחיל בזה להורות כי כשיעשה המצות בקביעות ולא במקרה, יזכה לבנות בית חדש, זה בית המקדש או בית הכנסת שנקרא מקדש מעט. והנה לענין התפילה כבר אמרו בריש פ׳ תפלת השחר (ברכות כו:), תפלות אבות תקנום. כי כל א׳ תיקן לפי מקומו ושעתו. אברהם תיקן תפלת שחרית, כי אז השמש יוצא על הארץ, להורות כי ה׳ הוא האלקים, לאפוקי מאותם המשתחוים לחמה, כמ״ש בפ״ק דברכות (ז.) ע״ש (תנא משמיה דר׳ מאיר, בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב״ה). וכבר דברנו בזה בס׳ אבות עולם שלנו בפי׳ המשנה (אבות ב, טו), רש״א הוי זהיר בק״ש ובתפילה ע״ש (אבות עולם. פרק ב׳ משנה ט״ו).

ובס׳ הפליאה איתא ז״ל, עתה יש לך לדעת, א׳ של אברהם, י׳ של יצחק, י׳ של יעקב הרי כאן אדי״ד. ב׳ מאברהם, צ׳ מיצחק, ע׳ מיעקב הרי כאן בצ״ע, ב׳קר צ׳הרים ע׳רב שתקנו שלש תפלות להוריד שפע מאדי״ד, ועל שאינם מכונים בתפלתם רח״ק אותם ה׳, והם ר׳ מאברהם, ח׳ מיצחק, ק׳ מיעקב וכו׳. ובזה ניחא לי מ״ש שם בפ׳ תפלת השחר (ברכות כו:), אברהם תקן תפלת שחרית, דכתיב וישכם אברהם בבקר (בראשית יט, כז). יצחק תקן תפלת המנחה, דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה וכו׳ (בראשית כד, סג). יעקב תקן תפלת ערבית, דכתיב ויפגע במקום וכו׳ (בראשית כח, יא). כי הנה נרמזו בשנויי לשונות אלו כל א׳ מה שתיקן. באברהם כתיב וישכם, שהש׳ רומזת לתפלת שחרית, ויצחק תקן תפילת מנחה שהיא בצהרים ולכן כתיב ויצא, שהצ׳ רומזת לצהרים. ויעקב תקן תפלת ערבית, ולכן ויפגע במקום, שהע׳ רומזת לערב. ועוד נלע״ד כי מי שאינו מתפלל תפלות אלה שסימנם בצ״ע כדלעיל, נהפך לו לעצ״ב, וז״ש במשלי ט״ו. בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. כי למה באה לאדם עצב לפי שלא התפלל ג׳ תפלות אלה כתקונם, ודבר שפתים שהיא התפלה שצריך להוציא בשפתים, רק שפתיה נעות (שמואל א׳ א, יג). אך למחסור, שלא התפלל אותם כראוי, או שלא כיון יפה בתפלתו, וכתיב בתריה שמחה לאיש במענה פיו כשהתפלל ונענה, לפי שהתפלל בכונה, ודבר בעתו מה טוב, שלא עבר זמן התפלה, והוא האמור באיוב כ״ז. כי מה תקות חנף כי יבצע וכו׳ (ח). כי מי שמתפלל שלא בכונה נק׳ חנף, כי בפיו שלום לרעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. אף כאן בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובזה אין תפלתו נשמעת, אדרבא כי ישל אלוק נפשו, שטורפין לו תפלתו בפניו, וזהו כי מה תקות חנף, שאינו מתפלל בכונה, כי יבצ״ע שיתפלל ג׳ פעמים ביום, ב׳קר צ׳הרים ע׳רב, שהרי כי ישל אלוק נפשו, והתפלה נקרא נפש, כדכתיב טורף נפשו באפו (איוב יח, ד). ודרשוהו על התפילה. וא״כ הצעקתו ישמע אל כי תבא עליו צרה, שתפלתו נמאסת, אך אם על שדי תתענג, יקרא אלוק בכל עת. שמתענג בתפלתו להתפלל בכונה, אז יקרא אלוק בכל עת, שתפלתו נשמעת ולא בזה את תפלתו. וגם על זאת אמר המשורר, תקרב רנתי לפניך ה׳ כדברך הבינני (תהלים קיט). דאיתא בפ״ה דברכות (לב.), לעולם יסדר אדם שבחו של הב״ה ואח״כ יתפלל. ואין לנו להוסיף על מה שאמר משה רבינו ע״ה, האל הגדול הגבור והנורא (דברים י, יז). וזהו תקרב רנתי, שהוא שבחו של מקום שנק׳ רנה, ואח״כ תבא תחנתי לפניך, שהם הברכות האמצעיות שאנו מתחננים ומבקשים צרכנו מאתו ית׳, כאמרתך הצילני, שהבטחתנו לשמוע אל הרנה ואל התפילה. וסדר התפילה הוא תחלה להתפלל בלחש, וזהו תבענה שפתי תהלה. כמ״ש בחנה, רק שפתיה נעות. כי תלמדני חקיך, שכתוב הקל קול יעקב (בראשית כז, כב). הראשון חסר, שאין להשמיע קולו בתפלתו. ואח״כ התפלה בקול מלא, וזהו תען לשוני אמרתך. שפי׳ רש״י ז״ל בפ׳ תבא, וענית ואמרת (דברים כו, ה). לשון הרמת קול. הרי הוכחנו כי צריך מקום וזמן לכל פעולה, והוא מה שכתוב בפרשתינו, כשבא בלעם לברך את ישראל, שבירר מקום מוכן לפורענות ובבקר השכם, וכמו שהארכנו בדרוש לפ׳ זו ע״ש (חלק ג׳, דרוש ל״ו לפרשת בלק.) בארוכה.

ועתה נבא לביאור ההפט׳ מיכה ה׳, והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה׳ כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם (ו). והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל (ז). תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו (ח). ויש לדקדק בפסוקים אלה, למה כפל והיה שארית יעקב, ובשני הוסיף בגוים. ולמה תחלה דימהו לטל ואח״כ לאריה וכפיר. וקשר הפסוקים אלו עם אלו כמו זר נחשב. לכן אקדים לפרש מה שהובא בילקוט ישעיה נ׳, א״ר אבהו, שני דברים שאלו ישראל לפני הב״ה, וא״ל הנביאים לא שאלתם כהוגן, ויבא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ (הושע ו, ג). א״ל הנביאים לא שאלתם כראוי, הגשם הזה יוצאי דרכים מצירים בו, טחי גגות מצירים בו, דורכי גיתות וגרנות מצירים בו, אלא אם בקשתם לשאול, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה (הושע יד, ו). עוד שם בילקוט הושע י״ד. אהיה כטל לישראל. אמרו ישראל לפני הב״ה, רבש״ע אימתי אתה גואלנו, אמר הב״ה וכשתרדו במדרגה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם, אמר הב״ה הכל מכם, כשושנה זו מפורחת ולבה למעלה, כך אתם כשתעשו תשובה ויהי לבבכם למעלה אני גואל אתכם, שנאמר אהיה כטל לישראל. אימתי כשיפרח כשושנה ע״כ. הכונה כי כבר ידענו מ״ש ע״פ אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב). זכו אחישנה, לא זכו בעתה. לכן שאלו ישראל אימתי אתה גואלנו, והשיבם הב״ה לכשתרדו במדרגה התחתונה, וזהו בעתה. אמנם אם תרצו תקרבו זמנה ויקויים בכם אחישנה. וזהו הכל מכם, כי כשתעשו תשובה אני גואל אתכם קודם הזמן. בזה מובן ג״כ המ׳ הראשון, ישראל אמרו ויבא כגשם לנו, דהיינו שתבא הגאולה בעתה, כדכתיב ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ד). וזה כי פחדו שאם תבא קודם הזמן יחזרו בגלות, כפרי הנלקט קודם זמנו שאינו מועיל, וכן הגשמים הבאים שלא בזמנן אינן טובים. א״ל הנביאים לא שאלתם כראוי, כי אז תבא בדור שכולו חייב, ומעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירם למוטב. כי לא הניחו מעשיהם אשר לא טובים אלא מיראה, וז״ש יוצאי דרכים מצירים בו, דהיינו אותם שיצאו מדרך טובה לדרך רעה, ועברו על ג״ע שנק׳ דרך, ודרך גבר בעלמה (משלי ל, יט). טחי גגות, הם העובדים ע״א על הגגות, ככתוב בצפניה א׳. ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים. דורכי גתות כנגד שפיכות דמים, כמ״ש ובגדיך כדורך בגת (ישעיה סג, ב). מדם ההרוגים. וכיון שכן אם תבא הגאולה בעתה, כגשם בעתו, מצירים בו מפני חבלי משיח שירבו ויעצמו כדי שיתנו אל לבם לשוב בתשובה. ולכן אם בקשתם לשאול, שאלו שתבא קודם זמנה, אהיה כטל לישראל, מפני מעשים טובים שבהם, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה, שלבם למעלה כנז׳. בזה נבין הפסוקים והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה׳, שיעשו תשובה מעצמם ויפריחו מעשים טובים כשושנה, אז תבא הגאולה קודם זמנה ברחמים, וזהו מאת ה׳, ואז אשר לא יקוה לאיש, שלא תהיה ע״י בשר ודם, כי הב״ה בעצמו יגאלם, ובזה ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים, ושפיר קאמר כרביבים עלי עשב, שהם גשמים טובים, שמעדנים את העשבים ומוציאין אותם כתקונם, ולפי שדימה הגאולה לטל שיורד לברכה, וכן כרביבים עלי עשב שהם טובים, לכן אמר אשר לא יקוה לאיש, כי הטל בא מאת ה׳, וברית כרותה לטל שאינו נעצר. וכלפי הרביבים ולא ייחל לבני אדם. אך והיה שארית יעקב בגוים, שעושים מעשה גוים, כמ״ש נביא לגוים נתתיך (ירמיה א, ה). ופי׳ בנוהגים מנהגי גוים. בקרב עמים רבים, שגלו בכמה מקומות, אז תהיה הגאולה בעתה, שמעמיד עליהם מלך קשה וכו׳. וזהו כאריה בבהמות יער, כדכתיב אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג, ח). ככפיר בעדרי צאן, ואלה שני משלים, א׳ כלפי האומות, כי יפקוד ה׳ עליהם לעתיד, וגם בישראל כתיב וצרפתים כצרוף את הכסף (זכריה יג, ט). וזהו כאריה בבהמות יער, המשולים לחיות היער, שגם עליהם יעבור כוס הפורענות, וכלפי ישראל ככפיר בעדרי צאן (מיכה ה, ז). ואתן צאני וכו׳ (יחזקאל לד, לא). אשר אם עבר ורמס וטרף, צירוף אחר צירוף, ואין מציל. ואז תרום ידיך על צריך (מיכה ה, ח). יובן עם הקדמה נוראה הכתובה בספר מגלה עמוקות אופן קמ״ז, כי ישראל נמשלים לגודל השולט על ד׳ אצבעות הם הד׳ מלכיות ונפרד מהם, והזרת הוא עשו הקטן, הנה קטון נתתיך בגוים, וכשישראל עושים רצונו של מקום הגודל למעלה, אך אם חוטאים נאמר, אך בי ישוב יהפוך ידו (איכה ג, ג). והזרת למעלה ע״ש (במסכת שבת (קנ״ה:) על פסוק יודע צדיק דין דלים (משלי כט, ז). לית עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא. הענין שנים אלו הם כוחות של עשו, שיניקתו מן כלב כמ״ש לעיל (אופן קמ״ב). וגם נמשל לחזיר כמו שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד). וכתב בכנפי יונה ח״ד, שסוד החזיר שהוא מפריס פרסה על שם ענין גדול, שזה סוד שנקרא עשו, בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב). על הצינור שבוושט החזיר, שהיא בקליפה הצינור העליון לקביל צינור העליון שבקדושה, אשר עליו אומר שר שלנו שהוא מיכאל, אין כאל. לדעתי זה סוד ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד). ומתרגמינן ושט. כי הבזיון הגדול של עשו הוא שנדמה לחזיר, ושם בוושט צינור העליון שלו היא סוד הבזיון הגדול, ולכן אמרינן בתענית (שלחן ערוך אורח חיים סי׳ תקע״ו, ג). כשחזירים מתים מתריעין על הדבר, לפי שבני מעים שלו דומין לבני מעיים של אדם. כי באמת הוא אדם רע בליעל, כחו של עשו, איתמר בדניאל (ז, ח) על חיוה רביעאה, ואלו עינין כעיני אנשא. ואמר רבי יוחנן זו מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם (כדאיתא בב״ר פ׳ ע״ו). כי הוא רע עין, מטעם זה שר של עשו שהוא מלאך המות מלא עינים, לכן הרוצה להמית חזיר לכהיין לעיניו, כי חייו של חזיר תלוין בעינים, והיא הקליפה יותר הקשה, וכן חזי״ר בגימטריא קליפ״ה, ולכן ע׳ של חזיר מיע״ר תלויה, וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ג״כ עי״ן תלויה, וחוזר ומפרש על מי רמז ע׳ תלויה, על עשו שמתחיל שמו בעי״ן, שתלוי בו ע׳ קליפות כדאיתא במדרש (בר״ר פ׳ ס״ג. פ׳ תולדות). שלכך נקרא עשו ע׳ שוא, הא שוא שבראתי בעולמי. שהוא כתנות עור בע׳, אחר שחטא אדם הראשון, שהיה מתחלה כתנות אור בא׳, אבל ע׳ של רשעים ימנעו אורם, שהוא בא׳. ז׳רוע ר׳מה ת׳שבר (איוב לח, טו). ראשי-תיבות זר״ת, זה עשו שהוא הקטן שבאצבעות ביד, שהוא סוד יד, שהמרכבה נמשלה ליד, ישראל הם גודל שהוא נפרש מן ד׳ אצבעות, כן ישראל נפרדים מן ד׳ אצבעות שהם ד׳ מלכיות, וזר״ת הוא הקטן לקביל עשו, וזהו סוד ונתנך ה׳ אלהיך עליון (דברים כח, א). דרש במדרש, עליון שהוא גודל בלשון יווני. שישראל הם גודל, וכשחוטאין נהפכת היד, ויבא עשו אצבע קטן למעלה, ונתקיים קרא, אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום (איכה ג, ג). ובא הזרת למעלה, ולכן דרשו רז״ל על זרת שהוא מסבב את הר שעיר, זרת שהיתה זרת אדם ארכו, זרת דייקא, שכן עשו הוא הוא זרת, ולכן לעתיד לבא יקבלו מכולם קרבנות חוץ מן עשו שהוא זרת דייקא, ז׳בח ר׳שעים ת׳ועבה, והנה כשאינו זובח הנשמה, אזי היא באה בד׳ כוחות הטומאה, שהם ג׳מל ש׳פן א׳רנבת ח׳זיר. וסוף דרגא הוא חזיר שהוא כחו של עשו, רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי (משלי ל, ח). רמז על תרין דרגין אלו של עשו שהם כלב וחזיר, שעליהם התפלל דוד, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב, כא). ועל זה אמר רש ועושר אל תתן לי. על אלו השנים התפלל, שיציל נפשי מיד כלב, דהיינו כשתצא נשמתו מזה העולם, יציל נפשו מחרב, שלא יהיה מיתתו על-ידי כלב שהוא עני, דלית עניא מכלבא, עליו קאמר רש. ואחר-כך כשתצא נפשו, יבא להתגלגל בתוך ד׳ חיות הטומאה שסופן חזיר, עליו קאמר ועושר. דלית עתיר מחזירא, והכונה שהתפלל על יציאת נשמתו מן העה״ז ועלייתו אח״כ, ועל שניהם אמר רש ועושר אל תתן לי. לבא אל תרין דרגין אילין, שהן דרגא של עשו, ובמה ישמור את עצמו שלא יבא לידי כך, לזה אמר הטריפני לחם חקי. והנה רצה משה להעביר כוחו של עשו, וע״ז התחיל להתפלל, מאחר שאתה החילות להראות לי את גדלך, הוא סוד מרכבה העליונה בקדושה שהוא מסטרא דימינא, ואת ידך החזקה שהראה לו הקב״ה למשה את המרכבה בדמות יד, ולפי שישראל הם סוד גודל, עליהם אמר את גדלך. שהם חלק אלוה ממעל, גדלך דייקא, סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך (במדבר יד, יט). קרי ביה כגודל, ומאחר שבקדושה הצינור העליון הגדול הנרמז במילת מיכא״ל, שהוא סוד ך׳ המחבר אותיות מ״י לאותיות א״ל, על זה אמר אשר מ״י א״ל בשמים ובארץ, רמז על מיכאל שר הגדול שבקדושה. אשר יעשה כמעשיך, כנגד מיכאל שהוא שר הגדול שהוא מימין, אשר עליו אמר את גדלך, ועל סמא״ל שהוא שר של עשו, אמר את ידך החזקה, שהוא עומד מצד המרכבה בשמאל, והוא שר של עשו שנקרא קטן, כמ״ש הנה קטן נתתיך בגוים (עובדיה א, ב). וכן יד החזקה בגימטריא קט״ן, אילין תרין סטרין הם סוד, שני גיים בבטנך (בראשית כה, כג). שבאותו פרק שבא סמא״ל ורצה להרוג את יעקב, כמ״ש בבטן עקב את אחיו (הושע יב, ד). עד שבא מיכאל והציל את יעקב, זהו-סוד דאיתא במדרש, (דברים רבה פ״ד, פ׳ ראה), הסייף והספר ירדו כרוכין מן השמים. מיכאל הוא ספר, סמא״ל הוא סייף, ועל כח של סמא״ל שהוא שר של עשו, שיש לו תרין דרגין וסימנם כ״ח ר״ע, ר״ל כ׳לב ח׳זיר, על תרוייהו התפלל משה במילת אעבר״ה נא, עבר״ה בגימטריא כל״ב חזי״ר, וזהו סוד עבר״ה, שאנו מתפללין אל תביאנו לא לידי חטא, זה סמא״ל איהו חטא, ובת זוגו חטאה, כמ״ש וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה, יח). ועלייהו אמר משה, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב, לא). דהיינו לקביל זכר אמר חטא, ולקביל נוקבא אמר חטאה, שבשעת העגל התעורר זכר ונוקבא בבת אחת, בסוד אלה אלהיך ישראל, אלה דייקא כדאיתא בזהר פ׳ פקודי, הרי כשאנו מתפללין אל תביאנו לא לידי חטא, הכונה על המקטרג הגדול שהוא סמא״ל, ולא לידי עבירה הם תרין דרגין דיליה, שכן עביר״ה בגימטריא כל״ב חזי״ר, שהם כ״ח דיליה, שמשתי כוחות אלו בא הנפש עשו שנקראת אדום, הוא עשו אבי אדום. וזה נרמז במלת נ״א, נוטריקון נ׳פש א׳דום, שנתכווין משה במילת אעברה נא, רוצה אני להעביר נפש אדום שבא מן עבר״ה, וזה שאמר יום עברה היום ההוא (צפניה א, טו). נקרא יום המיתה עברה, כמ״ש לא יועיל הון ביום עברה (משלי יא, ד). לפי שבמילת עברה נרמזין תרין כוחות דיליה, שהם בגימטריא עבר״ה, וכן בהיפוך אתוון אעבר״ה בא׳ הר״ע, שהוא כ״ח הר״ע שאמרנו על אדם רע בליעל, שכוחותיו רש ועושר שהוא כלב חזיר, וזה יוכל אני לעשות כשאראה את הארץ, ומשם אעביר ממשלת זדון מן הארץ דייקא, לפי שלה׳ הארץ ומלואה, ר״ל שאף המילוי של ארץ ישראל, שהוא החלל והאויר שבה, הוא ג״כ לה׳, כי נפל גורלו של הקב״ה, שהפיל גורל עם ע׳ שרים של מעלה, ונפל גורל של הקב״ה על ארץ ישראל, ולכן נקראת הארץ הטוב״ה דייקא, שאין כח לשום רע ליכנס לשם, לכן אמר ההר הטוב הזה. והטעם שהוא טוב הלבנון, שהוא מקום מקדש שלמעלה שער השמים, השיב הקב״ה רב לך. בשבילך נקראו ישראל רב, והוא הצעיר. ושר של ישראל מיכאל, שהוא רב על כל השרים, ומה שאתה רוצה להעביר רע מן העולם, אין זה עתה, רק לעתיד לבא כשיהיה קרית מלך רב, אז נעלה אלקים בארמנותיה נודע למשג״ב. שהיא בהיפוך אתוון בשג״ם שהוא משה, שאז יתקיים מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ). זה משה שהוא מוכן ומזומן לעתיד להעביר הרע מן העולם, ויתא ר״אשי ע״ם. ר״ת ר״ע, אבל לעת הזאת אל תוסף.) דברים נפלאים. ז״ש תרום ידך על צריך. שאז הגודל למעלה, ובזה וכל אויביך יכרתו. וצריך הם המצירים לישראל בגלוי, ואף גם זאת וכל אויביך, שבלבם ישימו ארבם, גם הם יכרתו ויגועו. ובזה יובן מ״ש בקהלת י׳. בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (יח). שכבר פי׳ רז״ל במגלה פ״א (יא.), עצלות שהיתה בישראל שלא עסקו בתורה וכו׳. אף כאן עצלות שבישראל, שאינם ממהרים לעשות תשובה, ובשפלות ידים שאינן עושין מעשים טובים, זה גורם שמשפילים ידיהם, ואז הגודל למטה והזרת למעלה, שיקויים אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום (איכה ג, ג). ולהפך בעת רצון, ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות יד, ח). שהגודל למעלה ושולטים על אויביהם, ולכן שנינו בתעניות פ״ג (ראש השנה כט.), והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז, יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה וכו׳. כי כשעושין תשובה הגודל למעלה וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו שהגודל למטה והזרת למעלה וגבר עמלק, הוא הזר״ת שפי׳ שם, ראשי תיבות זרוע רמה תשבר. ונלע״ד להבין בהקדמה זאת מ״ש בכתובות פי״ב (קד.), בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר רבש״ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפי׳ באצבע קטנה ע״כ. שהכונה כי הנה אמרו יודעי חן שרבי ואנטונינוס קיסר היו כמו יעקב ועשו, ורבי גייר את אנטונינוס כנודע, ועכ״ז לא רצה ליהנות משלו כלום, ז״ש ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה הרומז לעשו, ולכן לא אמר באצבע קטנה שלי רק סתם לרמוז לאנטונינוס. נחזור לפסוקי ההפט׳ שאמר בסוף, עמי מה עשיתי לך וכו׳ (מיכה ו, ג). כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (ד). עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכו׳ (ה). קשר הפסוקים האלה יובן עם מ״ש בזהר פ׳ בחקתי דף קי״ב ב׳ ז״ל, תא חזי, בלק חכים הוה ורב חרשין בעובדי ידוי יתיר מן בלעם וכו׳, קסם תליא בעובדא, נחש לא תליא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא, ועל דא כתיב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר כג, כג). ותא חזי, בקסם הוה בלק רב מכל חכימין, ובלעם בנחש, ועל דא בעא בלק לאשלמא מלה קסם ונחש. א״ל קב״ה, רשע הא קדמוך בני, עובדא אית בגוויהו, דכל סטרין בישין וזינין בישין וחרשין דעלמא לא יכלין לקרבא בהדייהו, מאי איהו אהל מועד ומאני קודשא וקטרת בוסמין ועלוון וקרבנין וכו׳, למלה דפומא הארון ותרין לוחיא דאורייתא וכו׳. וז״ש ישעיה ל״ד. הנה אנכי בראתי חרש וכו׳ ומוצא כלי למעשהו. זהו כנגד המעשה. ואנכי בראתי משחית לחבל כנגד הדבור. ועכ״ז כל כלי יוצר עליך לא יצלח, כי כבר קדמו ישראל במעשה המשכן ובמעשה הקרבנות, ואין מעשה פתגם הרעה שולט לנגדם, וכנגד הדבור, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. זאת נחלת עבדי ה׳, הוא המקדש שנק׳ נחלה, שבזה בטל הקסם. וגם התורה שנק׳ זאת, נחלה לישראל, תורה צוה לנו מורשה (דברים לג, ד). לבטל הנחש, ועל כן כתוב כי לא נחש ביעקב וכו׳ (במדבר כג, כג). לא הביט און ביעקב. כנגד הדבור, ולא ראה עמל בישראל. כנגד המעשה, וזה לפי כי ה׳ אלקיו עמו, שהשכינה שורה במשכן שבו המעשה. ותרועת מלך בו, היא התורה שניתנה בתרועה וקול שופר. וז״ש כי העליתיך מארץ מצרים וכו׳, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. כי ע״י משה שנתן תורה לישראל נתקן הדבור. וע״י אהרן שהיה עובד עבודה באהל מועד ומקטיר קטורת נתקן המעשה. וכנגד אסתכלותא דעינא שהזכיר שם בזהר, הרי מרים, ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו (שמות ב, ד). וזה היה זכות גדול אליה, שהרי שנינו (סוטה ט:), מרים המתינה למשה שעה אחת, לפיכך נתעכבו לה ישראל ז׳ ימים. ובזה עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב, שהיה גדול בקסם. ומה ענה אותו בלעם בן בעור בנחש. וכ״כ בתנחומא פ׳ זו, ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וכו׳ (במדבר כב, מא). בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם וכו׳, בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהם וכו׳. וכבר פירשנו בדרוש אחר כל השייך לזה. וז״ש במזמור ק״מ. חלצני ה׳ מאדם רע, זה בלק. וזה כמ״ש בפ״ק דמגלה (יא.) על אחשורוש, בקום עלינו אדם (תהלים קכד, ב). ולא מלך, לפי שמלך מעצמו ולא היה ראוי למלוכה. כך בלק לא היה ראוי למלוך, והמליכוהו עליהם לשעה כדבריהם ז״ל. מאיש חמסים תנצרני, זה בלעם שהיה מבני לבן, שאברהם התפלל על מלכה שתפקד, וממנה יצא קמואל, שאמרו במדרש (ב״ר פ׳ נז), זה בלעם שקם כנגד אומתו של אל. וגם נקרא איש חמסים, שהפר ברית שכרת יעקב עם לבן, כמ״ש בדרוש אחר על פ׳ זו ע״ש (חלק ג׳. דרוש ל״ו לפרשת בלק.). אשר חשבו רעות בלב (תהלים קמ, ג), נגד ישראל. כל יום יגורו מלחמות, שתחלה ויעלהו במות בעל (במדבר כב, מא), להזכיר לישראל עבודת הבעל, ואח״כ ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה (במדבר כג, יד). ששם מת משה. שננו לשונם כמו נחש (תהלים קמ, ד), ויקחהו ראש הפעור (במדבר כג, כח). ואז בקש לברכם אך בלבו היה לקללם, וזהו חמת עכשוב תחת שפתימו סלה. שמרני ה׳ מידי רשע (תהלים קמ, ה). זה בלק שהיה קוסם יותר מבלעם, וכמ״ש בזהר חדש, דהוו ליה ידין ולא לישן, ובלעם הוו ליה לישן ולא ידין. ועל זה חזר ואמר, מאיש חמסים תנצרני. אשר חשבו לדחות פעמי, במה שהפקירו בתם לזנות, וזהו טמנו גאים פח לי וכו׳ (תהלים קמ, ו). דאיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קו.), עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות וכו׳. רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו. א״ל השמעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, א״ל עבוד לזה וכו׳ ע״ש (הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך (במדבר כד, יד). עמך לעם הזה מיבעי ליה, אמר ר׳ אבא בר כהנא, כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים, אמר ליה אלהיהם של אלו שונא זמה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה, עשה להם קלעים והושיב בהם זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להם כלי פשתן, עשה להם קלעים מהר של שלג עד בית הישימון והושיב בהם זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלים ושותים ושמחים ויוצאים לטייל בשוק, אומרת לו הזקנה, אי אתה מבקש כלי פשתן, זקנה אומרת לו בשוה וילדה אומרת בפחות ב׳ וג׳ פעמים, ואחר כך אומרת לו, הרי אתה כבן בית, שב ברור לעצמך, וצרצורים של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של מנסכי יין לאלילים, אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו, אמר לה השמיעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני, אמרה לו ומה אכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, והוא אינו יודע שעבודתה בכך, ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהי שקוצים כאהבם (הושע ט, י).). ז״ש טמנו גאים פח לי, במה שהושיבו להם זונות. וחבלים פרשו רשת, עשה להן קלעים וכו׳, מוקשים שתו לי סלה, דאיתא בילקוט תהלים סי׳ ק״ו ז״ל, במעשה של פעור נתחייבו ישראל שיהיו המלכיות שולטין בהם וכו׳, אמרתי לה׳ אלי אתה, שאע״פ שאל זועם בכל יום. לא כעס כל אותן הימים. אלקים אד׳ עוז ישועתי וכו׳, דאיתא בזהר פ׳ בלק רי״א ב׳, האי מאן דאעבר בריה בשוקא ומסתפי מעינא בישא, יחפי סודרא על רישיה. ותהי עליו רוח אלקים, על ישראל קאמר, כמאן דאפריש סודרא על רישיה דינוקא בגין דלא ישלוט בהו עינוי, זהו בכיוון סכותה בה׳, היא השכינה, ה׳ אחרונה שבשם, ועיין בזהר פ׳ בלק ר״ב ב׳. אל תתן ה׳ מאויי רשע (תהלים קמ, ט). שבקש שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ופירשנו במקומו שכונתו היתה כדי לעקור מן התורה לא יבא עמוני ומואבי (דברים כג, ד). וזהו זממו אל תפק ירומו סלה. שלא יבאו בקהל ה׳, ראש מסיבי (תהלים קמ, י). לשון ענבימו ענבי רוש (דברים לב, לב). אותו הארס שבקשו ליתן לישראל, עמל שפתימו יכסמו, שנהרגו שניהם בלק ובלעם. ימוטו עליהם גחלים, של לשון הרע. באש יפילם, שחזר עליהם. איש לשון, זה בלעם שאין כוחו אלא בפיו. בל יכון בארץ, שנטרד מן העולם בחצי ימיו, שכן נאמר עליו אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נה, כד). איש חמס רע יצודנו למדחפות (תהלים קמ, יב), שאין לו חלק לעולם הבא. ידעתי כי יעשה ה׳ דין עני, אלו ישראל, כי ה׳ יריב ריבם. אך צדיקים יודו לשמך וכו׳. שנסתלקה רוח הקדש מן האומות ושרתה על ישראל. ישבו ישרים את פניך, אמנם עוד לאלוק מילין, למה תחלה כתוב ויבא אלקים אל בלעם לילה וכו׳. ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כב, כ). ואח״כ כשנראה לו המלאך א״ל, לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר (לה). וכשבא בלעם אל בלק א״ל, הנה באתי אליך וכו׳ הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר (לח). ובפעם שלישית א״ל, הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה׳ אותו אעשה (במדבר כג, כו). וצריך טעם למה. אך לעניננו אתי שפיר, וזה במ״ש שם בזהר בחקתי הנ״ל, ועל דא בשעתא דבעא בלק לאתחברא עמיה מה כתיב, וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (במדבר כב, ז). דהיינו המעשה, ולכן א״ל אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כב, כ). כי לא תעשה רעה לישראל, כי כל כלי יוצר עליהם לא יצלח. וכשהלך עם שרי מואב, ויחר אף אלקים כי הולך הוא (כב). וכמו שפירשנו בדרוש אחר ע״ש (חלק ג׳. דרוש ל״ו לפרשת בלק.). ויתיצב מלאך ה׳ בדרך לשטן לו. ואיתא שם בתנחומא, א״ל הפה ניתן ליעקב, שנאמר הקול קול יעקב (בראשית כז, כב). והידים לעשו, ועל חרבך תחיה (מ). ואתה תחליף אומנותך ותבא עליהם בשלהם, אף אני אבא עליך בשלך, לכך כתיב וחרבו שלופה בידו (במדבר כב, כג) ע״כ. לפיכך א״ל לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר (לה). דהיינו מ״ש וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. ועכ״ז וילך בלעם עם שרי בלק. ופי׳ רש״י ז״ל, שמח לקללם כמותם. דייקו רז״ל כי מתחלה כתוב ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב (במדבר כב, כא). וכאן אחר שא״ל המלאך לך עם האנשים וכו׳ (לה). כתוב וילך בלעם עם שרי בלק. ולמה לא אמר עם שרי מואב כאשר בתחלה. אלא ודאי שהיו שרי בלק, שהיה שמח לקללם, וגם בלעם כא׳ מהם. הוא בפיו ובלק בידיו, שלכן שלח לקרוא לו, להיות חיבור עצבים בקסם ונחש, ולפיכך כשבא אל בלק וא״ל למה לא הלכת אלי (לז). כלומר בפעם ראשונה ששלחתי לקרא לך. השיבו בלעם הנה באתי אליך (לח). כל הנה בשמחה (ספרי פ׳ קרח.), הורה על הנאמר, כי גם הוא היה שמח שקללם כמותו, אך מתחלה א״ל הב״ה, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (כ). והייתי סבור שבמעשה לא אוכל, אך בדיבור הניחני ברשותי כפי כחי. אמנם עתה נתחדשה הלכה, כי צוני ע״י המלאך, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר (לה). ולפי זה היכול אוכל דבר מאומה. הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר (לח). ואע״פ שכוחי בלחש. תשש כחי ואיני יכול לדבר, וכן בפעם השנייה א״ל כן, הלא את אשר ישים ה׳ בפי אותו אשמור לדבר (במדבר כג, יב). ואיני ברשותי. אך כשויקחהו שדה צופים ראש הפסגה, שראה בלק ששם מת משה. ושם נאמר לא הביט און ביעקב וכו׳ (במדבר כג, כא). כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (כג). כמו שכבר פירשנו. אז א״ל הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה׳ אותו אעשה (כו). כי גם במעשה איני יכול להשלים רצונך ולהיות אתך עמך, כי מתחלה התרה בי וא״ל, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כב, כ). והנה בבחיי פ׳ זו איתא ז״ל, התיצב כה על עולתך ואנכי אקרה כה (במדבר כג, טו). אמר בלעם, הנה ישראל נשענים בזכות הקרבנות, ממה שהבטיח הב״ה לאברהם, כה יהיה זרעך (בראשית טו, ה), והם נשענים בזכות ברכת כהנים שכתוב בה כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג). ולכך התיצב כה על עולתך. וטול אתה הא׳ ואני אטול את השני, וז״ש ואנכי אקרה כה. אתה בקרבנך ואני בחכמתי עכ״ל. והוא נכון לדרכנו, כי בקרבנות מתבטל הקסם, הוא המעשה כדלעיל בזהר. ובברכת כהנים מתבטל הנחש, הוא הדבור, ולכן א״ל לבלק אתה בקרבנך, שבזה תעשה וגם תוכל לבטל מעשה הקרבנות מישראל. ואני בחכמתי הוא הדבור לבטל ברכת כהנים, וז״ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג). הן עם כלביא יקום, כי כעת דהיינו בבקר השכם, ישראל מספרים כבוד אל, להזכיר המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וזהו מה פעל אל, וזהו כנגד המעשה. הן עם כלביא יקום, אלו הקרבנות, שהיה בא על המזבח כדמות אריה לקבל הקרבנות. וכאריה יתנשא בנשיאות כפים, הוא ברכת כהנים, לבטל הקסם והנחש שלא ישלטו בהם.

עוד כתוב בהפטרה, במה אקדם ה׳ אכף לאלקי מרום האקדשנו בעולות בעגלים בני שנה (מיכה ו, ו). הירצה ה׳ באלפי אילים ברבבות נחלי שמן וכו׳ (ז). יובנו הפסוקים האלה עם מה שכתוב בתנחומא ריש פ׳ צו, בלעם הרשע היה סניגורן של אומות העולם, ועל ידי האומות הוא מדבר, הירצה ה׳ וכו׳. לא לוג שמן אתם מקריבין לו, אנו מקריבין לו רבי רבבות נחלי שמן. מה הקריב אברהם לפניו, לא איל אחד, אם רוצה אנו מקריבין לו אלפי אלפים. ומה הקריב אברהם לא בנו, אני אקריב לו בני ובתי, שנאמר האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ו, ז). זו בת. ראה בלעם הרשע כמה היה ערום, התחיל אומר את שבעת המזבחות ערכתי (במדבר כג, ד). אלו הן, משנברא אדם הראשון עד עכשיו שבע מזבחות בנו, ואני מקריב שבע כנגד שבעתן. א״ל הב״ה מה אתה מבקש להטעות את עצמך לפני, שאקבל קרבן מן האומות, אין אתה יכול, שבועה היא מאת בני ישראל ברית עולם שאיני מקבל קרבן אלא מישראל ע״כ. כמתלהלה היורה זיקים, לא לוג שמן אתם מקריבין לו, שהוא שיעור השמן למנחת עשרון, כדתנן במנחות פרק ט׳. והתחיל בה מפני שהיא רצויה לפניו ית׳ מכל הקרבנות, כמ״ש ונפש כי תקריב מנחה (ויקרא ב, א). ודרשו רז״ל (מנחות קד:), מי דרכו להקריב מנחה עני, מעלה אני כאילו הקריב נפשו ע״כ. ואנו מקריבין לו רבבות נחלי שמן. אברהם מה הקריב לפניו דוקא, לא איל א׳, כי הגם שויעקוד את יצחק בנו, עכ״ז לא הקריב אלא איל א׳. אנו מקריבין לו אלפי אלפים. וא״ת הלא אברהם היה מוכן להקריב בנו אילולי שא״ל הב״ה אל תשלח ידך אל הנער. אני אקריב לו בני ובתי. כי מישע מלך מואב הקריב את בנו, ויפתח הקריב את בתו. אף אני מקריב לפניך בן ובת. אמר ליה, מה אתה מבקש להטעות את עצמך לפני. נלע״ד שזהו דרך כבוד כלפי מעלה, שהכונה מה אתה מבקש להטעות אותי. אלא שכינה ואמר להטעות את עצמך לפני. שבועה היא וכו׳. שכן איתא בילקוט פ׳ וירא (ילקוט שמעוני פ׳ וירא, בראשית כ״ב, רמז צ״ט.), בשעה שעקד אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, תיקן הב״ה לישראל שני כבשים וכו׳. ובפ׳ התמיד נאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם (במדבר כח, ב). לאפוקי האומות שלא יקריבו קרבנות. ועוד כבר פי׳ מ׳ ז״ל בתנחומא פ׳ צו, אמרו אומות העולם לבלעם, למה אמר הב״ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום, א״ל בלעם, הקרבנות אינן אלא שלום. ומי שמקבל את התורה שכתובין בה צריך שיקריב קרבנות. לכן אמר הב״ה שבועה היא שאיני מקבל קרבן אלא מישראל. לכן אמר הנביא, הירצה ה׳ באלפי אילים וכו׳ (מיכה ו, ז). שאתם אומרים להקריב, רק הגיד לך אדם, אלו ישראל שנקראים אדם בשם העצם, מה טוב שהב״ה חפץ בו, ומה ה׳ דורש ממך שזהו רצונו. כי אם עשות משפט ואהבת חסד, שכתוב בהם עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח (משלי כא, ג). והצדקה צריכה שתהיה בהצנע, שכן אמרו בחגיגה פ״א (ה.), אם טוב ואם רע (קהלת יב, יד). זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא. ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות, בז״ה גימטריא י״ד, כנגד ז׳ פרים וז׳ אלים, וצריך לדקדק למה לא הקריב כבשים, שהרי בכל הקרבנות שהיו מקריבין ישראל היו פרים אלים וכבשים, אך במדרש איתא, שור או כשב או עז (ויקרא כב, כז). שור בזכות אברהם, כבש בזכות יצחק, עז בזכות יעקב ע״ש בילקוט (שור או כשב או עז (ויקרא כב, כז). שור בזכות אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם. כשב בזכות יצחק, שנאמר וירא והנה איל. עז בזכות יעקב, דכתיב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. טובים לך וטובים לבניך וכו׳.). וכבר אמרנו לעיל כי בשעת העקדה תקן הב״ה לישראל שני כבשים. לכן כדי שלא להזכיר זכות העקדה, כי ידע בלעם כמה כחה גדול לא הקריב כבשים.

ובתנחומא פ׳ זו איתא, בנה לי בזה שבעה מזבחות. למה שבעה, כנגד ז׳ מזבחות שבנו ז׳ צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו. אדם והבל ונח ואברהם יצחק ויעקב ומשה, שהיה אומר לפני הב״ה למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך לפיכך קבלתם, ולא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מן אומה אחת, כביכול רוח הקדש אומרת, טוב פת חריבה ושלוה בה (משלי יז, א). טובה מנחה בלולה בשמן וחריבה מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה בני ובין ישראל ע״כ. וקשה על מה ששאל למה שבעה, כי אף שאמר ששה או מנין אחר היה שייך לומר זה. ומה השיב הב״ה על מ״ש בלעם, לא נאה לך שתהא נעבד מע׳ אומות וכו׳. כי מ״ש טוב פת חריבה וכו׳ אינה תשובה לשאלתו. אמנם על הראשונה נאמר כי יפה שאל למה שבעה. וזה כי בספר החסידים תתשמ״ו ותתשנ״ג כי מנין השדים הם ט׳, ולכן במקום שתלויים האגוזים יש עליהם ט׳ עלין, ולכן יש סכנה לישן תחת אילן אגוז, וכתיב וטאטתיה במטאטא השמד (ישעיה יד, כג). וכל דבר טמא שרואה בלילה, כגון כלב וחתול ועכבר שנולד בעינים סתומות, אינו פותח עיניו עד ט׳ ימים ע״כ. וכבר דברנו במספיק בענין זה בדרוש ראשון לפ׳ במדבר ע״ש (חלק ג׳, דרוש ל׳ לפרשת במדבר.). לכן שפיר קא מקשה למה שבעה, כי להיות מעשה בלעם ובלק, מעשה שדים וכשפים, היה לו לבנות תשעה מזבחות כמנין שלהם. והשיב כנגד ז׳ מזבחות שבנו ז׳ צדיקים ונתקבלו קרבנותיהם. אז אמר בלעם לא נאה לך וכו׳, ורוח הקדש אומרת וכו׳. שיובן הכל עם מאי דאיתא בויקרא רבה פ׳ ד׳. גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחא, כתוב בתורתכם אחרי רבים להטות. ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בע״א. א״ל יש לך בנים. א״ל הזכרתני צרתי, א״ל למה, א״ל הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבין על שלחני, זה מברך לאלקי פלוני וזה מברך לאלקי פלוני, ואין עומדים משם עד שמפצעין את מוחם אלו את אלו, א״ל ומשוה אתה עמהן. א״ל לאו. א״ל עד שאתה משוה אותנו, לך השוה את בניך, נדחף והלך לו, כיון שיצא אמרו לו תלמידיו, רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב. א״ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב ויקח עשו וכו׳ ואת כל נפשות ביתו. וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת, ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. אלא עשו שהוא עובד לאלוקות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה, אבל ביעקב שהוא עובד לאלוק א׳ כתיב ביה נפש אחת עכ״ל. וקשה וכי נטה אחרי רבים לעשות הרעה, והלא כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כג, ב). וא״כ מאי סלקא דעתיה דגוי, ויותר קשה לתלמידיו שאמרו, לנו מה אתה משיב, וכי לא ידעו ולא יבינו מעצמם שאין להטות אחרי רבים לרעות. האמנם גרסינן בסנהדרין פ״ז (סג.), א״ר יוחנן, אלמלא ו׳ שבהעלוך, נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. א״ל רשב״י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה׳ לבדו וכו׳ (שמות כב, יט). וידענו כי ישראל מוזהרין על השיתוף אבל לא בני נח. ולכן אמר זה הגוי לרבי יהושע בן קרחה, מפני מה אין אתם משוין עמנו בע״א, לא ע״א ממש רק על השיתוף, שגם אנחנו לא הוזהרנו בו. ושאל לו רבי יהושע יש לך בנים, כונתו לומר שאין להשוות בנים לאביהם ולעבדם לאמצעיים, והיינו השרים של מעלה, וא״ל הזכרתני צרתי וכו׳. ובזה מצא מקום רבי יהושע לדחותו. אך תלמידיו לא שוה להם, ושאלוהו לנו מה אתה משיב, וזה על השיתוף למה נאסר אליבא דרשב״י, והשיב כי הנה האומות עובדים למערכות השמים, כי כל א׳ עומד תחת שר א׳ וכוכב פלוני או מזל פלוני שולט עליו, אך ישראל גוי א׳ בארץ כולם עומדים לשרת את ה׳ המולך עליהם, ואין שום מזל וכוכב שולט עליהם בלתי ה׳ לבדו. ולכן באומות כתיב נפשות הרבה, לפי שעובדים לאלוקות הרבה. לא כן ישראל שאינן עובדים אלא לאלוק א׳, ולכן קרויין נפש לשון יחיד, שז״ש ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. שהיה לו לומר ויהיו, אך הכוונה כי כולם היו לאחדים, ולכן הוסיף מילת נפש שהיא מיותרת, שהיה די שיאמר ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים. אך הוסיף לומר נפש, כי אע״פ שהיו שבעים לנפש אחת יחשבו, ולכן אסורים לשתף דבר אחר עם אלקיהם, ז״ש הב״ה לבלעם כשא״ל לא נאה לך שתהא נעבד מע׳ אומות, והשיבו טוב פת חריבה ושלוה בה. דהיינו שתערב לו מנחה בלולה בשמן וחריבה מישראל לפי ששלוה בה, שכולם עובדים לאלוק א׳ ויש שלום ביניהם, מבית מלא זבחי ריב, כאותו גוי שהיו בניו עובדים לאלוקות הרבה ותמיד היתה מריבה ביניהם, לפי שכל א׳ עובד לשר שלו.

ולענין הקרבנות של בלעם, נבין מס׳ אחת שנמסרה בפרשה זו. ערכתי ג׳, וסי׳ את שבעת המזבחות ערכתי. ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב, יז). הנה נא ערכתי משפט (איוב יג, יח). דאיתא בנזיר פ״ד (כג:), אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר מ״ב קרבנות שהקריב בלק הרשע, זכה ויצא ממנו רות וכו׳. ופרש״י מ״ב קרבנות, ג׳ פעמים ז׳ מזבחות פר ואיל במזבח. יצא ממנו רות שיצאה ממנה דוד שריוה להב״ה בשירות ותשבחות. ובפ״ט דסוטה (מו:), ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים (מלכים ב׳ ב, כד). אמר רבי יוסי בר חנינא, בשביל מ״ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, הובקעו מישראל מ״ב ילדים, והאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק וכו׳ כדלעיל. תאוותו מיהא לקללה הואי, ופרש״י למעט את ישראל, ואותה כונה כאן נתקיימה עכ״ל. ז״ש בלעם את שבעת המזבחות ערכתי, דאמר המזבחות, לרמוז לז׳ מזבחות שבנו ז׳ צדיקים כדלעיל. וזה גרם שערכתי נר למשיחי, שיצא ממנו רות שיצא ממנה דוד שהוא המשיח. ולפי שכונתו לקללה הואי, הנה נא ערכתי משפט, שנבקעו מ״ב ילדים מישראל, וכבר הקדמנו מאמרם ז״ל במדבר רבה פ׳ כ׳. דקשה למה הוצרך למשל, ומאי אולמיה דקרבן פסח לבטל קרבנות בלעם. אך קשיתיה איך מלאו לבו של בלעם אחר שצוהו ה׳ זה כמה פעמים, את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. לקללם. לכן הביא המשל משל לשלחני, זה בלעם שכתוב בו פתורה אשר על הנהר (במדבר כב, ה). ופי׳ ברבה פ׳ זו, שולחני היה, שהיו מלכי גוים נמלכים בו כשולחני שהכל מריצין בו וכו׳. והיה משקר במשקלות, כי הנה ישראל מקריבין קרבנות מהשקלים שכל א׳ היה נותן, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לזכותם, לא בשביל שמקבל שוחד ח״ו, לא כן בלעם הרשע שחשב להרבות בקרבנות לתת לו שוחד למען יניחהו לברך את ישראל כרצון לבו, וזהו הנמשל של כבר שלחתי דורון. א״ל הב״ה טוב ארוחת ירק וכו׳. כי כבר כתבנו במקומו מה שאמר בעל מגלה עמוקות, כי ע״י הקרבן פסח בטל הקטרוג של המקטרג על שלא נתקרב יצחק והקריב תחתיו איל, ואותו הקרבן עולה לרצון יותר מקרבנות של בלעם הרשע שהיו ע״י שנאה שהיה שונא את ישראל, ולכן לא נתקבלו. אך של ישראל לרצון יעלו. ושיח שפתותינו במקום פרים יועילו. וכל הקמים עלינו לרעה נפול יפלו. ואנחנו בה׳ אלקינו נזכיר וגיל יגילו. ב״ב אמן. בילא״ו.