דרוש ט"ו לפרשת שמות והפטרה

ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר (שמות ד, יב).

במדרש (שמות רבה פ׳ ג׳), ויאמר ה׳ אליו מי שם פה לאדם (שמות ד, יא). אמר לו אם אין אתה איש דברים אל תחוש הלוא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי, ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים היה כמו כן, אלא לעשות בך נס אני חפץ, בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאנכי אהיה עם פיך, הה״ד ואנכי אהיה עם פיך (שם יב). מהו והוריתיך, ר׳ אבהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ, כד״א או ירה יירה (שם יט, יג). ר׳ סימון אמר בורא אני אותך בריה חדשה, כד״א ותהר האשה (שם ב, ב). עכ״ל.

ידרוש הדורש ויחפוץ הטוב הכללי אף שיגיע לו נזק פרטי, כי זה כל האדם השלם, כמו שמצינו בכמה גדולים שמסרו עצמן על הצבור. הלא הם כתובים בספרי הקדש, ובפרט בשמואל ב׳ כ״ד. הלוך ודברת אל דוד כה אמר ה׳ שלש אנכי נוטל עליך בחר לך אחד מהם ואעשה לך (ש״ב כד, יב.). ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך ואם שלשה חדשי׳ נוסך לפני צריך והו׳ רודפך ואם היות שלשת ימי׳ דבר בארצך (שם יג.). ויאמר דוד אל גד צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה (שם יד.). ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וכו׳ (שם טו.). ולהבין אלו הפסוקים נקדים תחלה מ״ש בפ׳ הרואה (ברכות סב:), אם ה׳ הסיתך בי (ש״א כו.). אר״א א״ל הב״ה לדוד מסית קריית לי, חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן מכירין בו, שנאמר כי תשא וכו׳ ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל, יב.). מיד ויסת את דוד וכו׳. וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר וכו׳. ויאמר למלאך המשחית בעם רב (ש״ב כד.). מאי רב, א״ל הב״ה למלאך טול הרב שבהן שיש לי להפרע מהן כמה חובות. באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין ע״כ. וקשה למה המתין הב״ה להפרע מדוד עד סוף ימיו, שהרי כשאמר אם ה׳ הסיתך בי היה בימי שאול שעדין לא מלך, וזה הדבר ויסת את דוד היה בסוף ארבעים שנה שמלך דוד, ומה מקום לומר מיד ויסת את דוד. ועוד איך זה מדה כנגד מדה לפי שקראו מסית שיסיתהו למנות את ישראל. ועוד למה נענש אבישי שהוא לבדו מת. אמנם איתא בילקוט שמואל ב׳ כ״ד. ולמה שלש, א״ל ג׳ דברים אמרת על שאול, אם ה׳ יגפנו או יומו יבוא או במלחמה ירד ונספה (ש״א כו.). לכך שלש כנגד שלש וכו׳. אמר דוד אם אומר אני רעב יאמרו ישראל מפני שהוא מלך ואוצרותיו מלאים. אם אומר אני אנוס מפני צרי ישראל אומרים מפני שיש לו גבורים שיעמדו עליו. אמר אני שואל את המות שמשוה גדולים וקטנים. ובמדרש שמואל הוסיף וי״א גד רמזו, ועתה דע וראה מה אשיב שולחי דבר (ועתה דע וראה מה אשיב שולחי דָבָר (שמואל ב׳ כד, יג). דֶבֶר. (מדרש שמואל פ׳ ל).). וגם פה יש להקשות מאי שייטיה דשאול הכא להזכיר לו עון שאמר על שאול ג׳ דברים. אך בתנחומא פ׳ פנחס, ד״א למה מנה אותם כאן, משל לה״ד לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין, השלים שמירתו כשהחזירן צריך למנותן, כך כשיצאו ישראל ממצרים מסרן הב״ה למשה במנין, שנאמר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וכו׳. ואף כשיצאו כתיב וכו׳. בא להפטר בערבות מואב החזירם במנין, לכך נאמר שאו את ראש וכו׳. עוד בזהר פ׳ במדבר דף קי״ז א׳ ב׳. כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו, בעא קב״ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא וכמה חיילין אינון דמשכנא וכו׳. את אלה ראה דהע״ה וכיון שהוא קיבל את ישראל במנין, שהרי בימי שאול נמנו ב׳ פעמים, כדכתיב ויפקדם בבזק (ש״א יא.). ויפקדם בטלאים (ש״א טו.). רצה להחזירם במנין כשקם שלמה בנו תחתיו. ועוד כי שלמה יבנה בית המקדש, ולכן בעא למפקד חילוי דמקדשא כמו שעשה משה למפקד חילוי דמשכנא, כי הגם שדוד לא בנאו הנה הכין כל המצטרך, וכתיב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל׳.). שנק׳ על שמו לפי שרצה לבנותו. אך טעה דוד דכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דסבר שכיון שהמנין ההוא היה לדבר מצוה אין צריך שיתנו כופר, שכן בפ׳ במדבר ובפ׳ פנחס לא כתיב שלקח משה מהם כופר. אמנם בפ״ב דיומא (דף כב:), א״ר יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, שנאמר ויפקדם בבזק (ש״א יא.). וזאת היתה לו לדוד לפי שא׳ לשאול אם ה׳ הסיתך בי (ש״א כו.). ולא נכון לומר כן שאין הב״ה מיחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.), והסתה הוא מצד היצה״ר המסית את האדם להטות לבבו לרעה. וא״ל הב״ה חייך שאני מכשילך וכו׳. שהרי כתוב ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם (שמות ל, יב.). וחזר ואמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. שר״ל שאף לדבר מצוה כשימנו אותם יתנו כופר. ובזה טעה דוד ואז נזכר לשאול כשמנה את ישראל שנטל מהם כופר, ונענש דוד על שאמר על שאול אם ה׳ יגפנו וכו׳. ומ״ש שלש אנכי נוטל עליך, דהיל״ל אנכי נותן עליך. הכונה כי ברחמיו יטול ממנו כל הג׳, כי אעפ״י שבכללם הדֶבֶר הנה הגזרה היתה שלשת ימים. ואח״כ כתוב ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד (ש״ב כד.). שפי׳ רז״ל (ילקוט), משחיטת התמיד ועד זריקת דמו. וכנגד שאמר על שאול אם ה׳ יגפנו, שלח לו הדבר. וכנגד או יומו יבוא, שר״ל שימות קודם זמנו, כמו ויהי השמש לבוא (בראשית טו, יב.). גזר עליו שבע שני רעב, שמתים ברעב קודם זמנם. וכנגד או במלחמה ירד ונספה, גזר עליו שלשה חדשים נוסך לפני צריך. ואף שהיה חייב בשלשתם, רב חסד מטה כלפי חסד, נתרצה באחת מהנה. וגם ישראל עברו ונענשו כמ״ש שם בילקוט, כל אותן אוכלוסין שנפלו לא נפלו אלא ע״י שלא תבעו בנין בית המקדש, שאם בית המקדש היה קיים היה מכפר עליהם ומגין עליהם מן הפורענות. ועל כל אלה אמר הכתוב ויבא גד אל דוד ויגד לו. שאין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). שהודיעו על מה יריבהו הב״ה, ויאמר לו וכו׳. ודוד בטובתו בחר דבר השוה לכל, נפלה נא ביד ה׳ וכו׳. ויאמר דוד אל ה׳ בראותו את המלאך המכה בעם (ש״ב כד.). שחשב דוד כי הדבר יהיה באנשי ביתו ולא בכל ישראל, ויאמר הנה אנכי חטאתי במה שאמרתי אם ה׳ הסיתך בי, או במה שאמרתי על שאול אם ה׳ יגפנו וכו׳, ואמר חטאתי בשוגג כי לא ידעתי שאתה מחשיבו עלי לרעה, כי אין אדם נתפס על צערו שהייתי בורח מפני שאול. ואנכי העויתי למנות את ישראל ולא לקחתי כופר. ואלה הצאן מה עשו. שכן פי׳ רז״ל (שמות רבה פ׳ כ״ד.), שישראל נקראו צאן לעונשים. ואם אתה דן אותם כצאן לעונשים למה אתה ממיתם, כי אנכי חטאתי וישר העויתי, וא״כ תהי נא ידך בי ובבית אבי. וכן הוה דאיתא בילקוט, שמתו ד׳ בניו של דוד. אך במ׳ דברכות הנז׳ איתא, באותה שעה מת אבישי וכו׳. לפי שהוא אמר לדוד בשמואל א׳ כ״ו. סגר אלקים היום את אויבך בידך ועתה אכנו נא וכו׳ (ש״א כו, ח.). ויאמר דוד חי ה׳ כי אם ה׳ יגפנו וכו׳ (שם י.). וא״כ אבישי בדין נענש כי הוא גרם שדוד אמר כן על שאול, ומשפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו. הרי ראינו כי דהע״ה בחר לו הפורענות כדי להציל את ישראל.

ובמכילתא ריש פ׳ בא, ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה׳ (יונה א.). וכי מלפני ה׳ הוא בורח, והלא כבר נאמר אנה אלך מרוחך וכו׳ (תהלים קלט.). אלא אמר יונה אלך בח״ל מקום שאין השכינה שורה ונגלית, שהגוים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל, ר׳ יונתן אומר לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר שאוני והטילוני אל הים (יונה א, יב.). וכן תמצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל. הכונה כי הנה שנינו בסנהדרין פי״א (דף פט.), אבל הכובש את נבואתו מיתתו בידי שמים, שנאמר אנכי אדרוש מעמו (דברים יח, יט.). ולכן בחר יונה למות כדי שלא לחייב את ישראל. ומפיק לה מדכתיב שאוני והטילוני אל הים. שכיון שא״ל מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו. לא בקש דבר רק שאוני והטילוני אל הים, כי ידע שדינו חרוץ, אנכי אדרוש מעמו. ואלו הג׳ דוד משה יונה, ר״ת דמ״י. שכל א׳ מהם היה רוצה לשפוך דמו כדי להציל את ישראל, לכן זכו להיות כל א׳ מהם גואל לישראל. כי במשה נאמר אם תשא חטאתם ואם אין וכו׳ (שמות לב, לב.). ופעם אחרת אמר הרגני נא הרוג (במדבר יא, טו.). ולכן גאל את ישראל ממצרים. ודוד הוא הגואל האחרון. ויונה הוא משיח בן יוסף, כמ״ש בתוס׳ פ׳ המקבל (ב״מ קיד:), שאותו תנוק שהחי׳ אליהו הוא משיח בן יוסף. והוא היה יונה בן הצרפית. וכ״כ בזהר פ׳ ויקהל קצ״ז א׳. יונה מחילא דאליהו קא אתא, ובג״כ אקרי בן אמיתי, וכתיב ודבר ה׳ בפיך אמת (מ״א יז.). וכ״כ במ׳ חקור דין ח״ד פרק י״ו. ולכן כתב המקובל האלקי מורי הרמ״ז זצוק״ל, עד כי יב״א שילה (בראשית מט, י.). ר״ת י׳ונה ב׳ן א׳מיתי. עוד איתא בשמות רבה פ״ד. כמה בקש יונה שלא לילך בשליחותו של הב״ה והלך בעל כרחו. כמה בקש ירמיהו שלא להתנבאות ונתנבא שלא בטובתו, שנאמר אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך (ירמיה א, ז.). כמה סירב משה שלא לילך בשליחותו של הב״ה, שנאמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג.). ולבסוף הלך בעל כרחו, שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו וכו׳ (שם יח.).

ובזה נבאר פסוקי ההפטרה ירמיהו א׳. דברי ירמיהו בן חלקיהו וכו׳ (ירמיהו א, א.). אשר היה דבר ה׳ אליו (שם ב׳.). ויהי בימי יהויקים וכו׳ (שם ג׳.). קשה מאי כולי האי דהיה יכול לומר בקצור ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו בשלש עשרה שנה למלך יאשיהו. אמנם איתא במדרש רבתי דקהלת בראש הספר, שלשה נביאים ע״י שהיתה נבואתן דברי קנטורין נתלית נבואתן בעצמן ואלו הן, דברי קהלת, דברי עמוס, דברי ירמיהו. ונלע״ד שהכונה עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ שמות בשם האר״י זלה״ה ע״פ ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י.). ז״ל, מלת לכה ואשלחך חלוקים זה מזה, אך הכונה כי היו שתי שלוחיות, אחת לטובה גאולת ישראל, ואחת לרעה תכבד העבודה על האנשים, ואין הב״ה מיחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.), לכן אמר לכה לעצמך נגד הרעה כאילו איני משלחך, אך כנגד הטובה אמר ואשלחך. ועד״ז מפרש ג״כ בס׳ כונות האר״י פ׳ את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו, ח.) ע״ש (וכיוצא בזה תבין הפסוקים, ואשמע את קול ה׳ אומר מי אשלח וכו׳. כי תחלה אומר אשלח אחר כך אמר ילך, וגם תחלה לשון יחיד ואח״כ לשון רבים, אך הענין כי הנה ישעיה היה חציו טובה וחציו צרה כמ״ש בזוהר, אך ירמיהו כלו צרה, ואמנם כנגד אלו אמר את מי אשלח כנגד הטובה והנחמה, ולזה אמר לשון שליחות גמור ובלשון יחיד. כי כינה הדבר אליו לבדו, אך כנגד היותו שליח בענין הצרות, אמר ומי ילך לנו. בלשון הליכה וגם בלשון רבים, לנו. כי לא רצה הקב״ה לעשות הרע הוא בעצמו, ואז ענה ישעיהו ואמר הנני שלחני. ר״ל איני רוצה רק להיות שליח לטובה, וזהו שלחני לשון שליחות, אז א״ל הקב״ה, כי עתה לא היה צריך רק לרעה, וזהו לך ואמרת שמעו שמוע וכו׳ שהוא רעה, לז״א לך בלשון הליכה.). אף כאן אני אומר שלפי שג׳ נביאים הללו דברו דברי קנטורין יותר מכל הנביאים לפיכך נתלית נבואתן בעצמן כאילו אין הב״ה שולחם, שלא רצה ליחד שמו על הרעה. והתחיל דברי ירמיהו שכל דבור לשון קשה לפי שכל דבריו דברי תוכחות ופורענות. מן הכהנים אשר בענתות. איתא בזהר פ׳ נח דף ס״ג ב׳. ענייה ענתות (ישעיהו י, ל.). מסכנא דמסכנותא, כד״א מן הכהנים אשר בענתות (ירמיהו א.). ובפ׳ ויחי דף רמ״ט ב׳. ענתות איהו חקל, כפר חד, ושריין ביה כהני מסכני דאהדרן על פתחין וכו׳. ויקשה לזה מ״ש בנדרים פ״ד (דף לח.), א״ר יוחנן אין הב״ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וכו׳. ועוד שם, א״ר יוחנן כל הנביאים עשירים היו. וזה כדי שיהיו דבריו נשמעים ולא יצטרך לבריות. ואפשר שהיה זה כמו כ״ג דדרשי ביה רבנן (יומא יח.), והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י.). אם אין לו גדלהו משל אחיו. ואף כאן הגם שמתחלתו היה עני אח״כ נתעשר. אך יותר נכון לומר כי הנה בריש פתיחתא דאיכה רבתי איתא ז״ל, הא ענתותא אתי ומתנבא עליכון. כי כשם שהיו עניים בתורה ככתוב שם, יבא זה שהוא עני ויתנבא עליהם. וזש״ה אשר היה דבר ה׳ אליו (ירמיהו א, ב.). כלומר אף שלא היה עשיר עכ״ז לפי הדור היה דבר ה׳ אליו. והתחילה נבואתו בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה שהיה מלך כשר, ואז לא היה צורך כל כך להוכיח. אך ויהי בימי יהויקים, ווי שמלך יהויקים בשביל רשעו, אז נתנבא ירמיהו כמה רעות ובפרט שאז חבר מגלת קינות כנודע, עד גלות ירושלם בחדש החמישי, שאז נחרב הבית ונסתם כל חזון, ואז ויהי דבר ה׳ וכו׳ בימי יהויקים. בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיהו א, ה.). פי׳ רז״ל (מדרש תהלים, ט׳.), שנולד מהול. ועוד יובן עם מ״ש בערכין פ״ג (דף טז:), תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. לכן אמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך, שהוא כמו הודעתיך, כמו שדרשו (פסיקתא זוטרתי פ׳ וירא. רש״י על בראשית רבה פ׳ נ״ו.) כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב.). הודעתי לכל שאתה אוהבני. אף כאן אני ה׳ קראתיך מבטן והודעתיך להוכיח את הרבים. וכנגד תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח. אמר ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, וכמו שאמרו עליו (ילקוט ירמיהו א׳.), ייתי ברא דמקלקלתא דתקנין עובדוי ויוכח לברא דמתקנתא דקלקלן עובדוי. לפי שבא מרחב הזונה כמ״ש שם (ירמיהו א׳.) בילקוט. וכנגד מי שמקבל תוכחה אמר נביא לגוים נתתיך. שפי׳ רז״ל (ילקוט שמעוני. דברים י״ח.), לישראל שנוהגים כמנהגי גוים. והיה זה להודיעו כי לא יקבלו ממנו ועכ״ז אל ימנע מלהוכיחם. ועוד יאמר בטרם אצרך וכו׳. כי כבר ידענו שנולד ביום ט׳ באב ועבורו היה ביום שהרגה איזבל את הנביאים כנז׳ בילקוט, וכתוב אצלנו בפי׳ הפסוקים ארור היום אשר יולדתי בו (ירמיהו כ, יד.). ע״ש (חלק א׳, דרוש ס״ב לפרשת ויקהל ופקודי והחדש. דקשה למה קלל יומו וכ״ש לקלל את האיש אשר בישר לאביו את לידתו, שהרי כתוב לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד). אמנם שם בילקוט נאמר, ארור היום אשר יולדתי בו. זה יום העבור. אשר ילדתני אמי, זה יום הלידה. אפשר חלקיהו אדם צדיק היה עושה דבר זה, אלא לפי שהיתה איזבל הורגת את הנביאים, בא ושימש מטתו ביום וברח עכ״ל. ויש עוד במדרש שירמיהו נולד ביום ט׳ באב. ורש״י ז״ל פי׳ שם, אשר יולדתי בו, היא שעת הריון וע״י אונס שמש חלקיהו אביו מטתו ביום שהיה בורח מפני מנשה, שהיה הורג את הנביאים ושמש מטתו וברח עכ״ל. אפשר שגרסא אחרת נזדמנה לו לרש״י לומר שברח מפני מנשה ולא מפני איזבל, לפי שירמיהו נולד בימי יאשיהו, כדכתיב אשר היה דבר ה׳ אליו וכו׳ בשלש עשרה שנה למלכו (ירמיה א, ב). ואמר הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (שם ו). וא״כ אין לומר שחלקיהו היה בימי איזבל, כי משם עד יאשיהו היה זמן מרובה. הנה כי כן להיות שאמרו באיכה רבתי, קשה סלוקן של צדיקים לפני הב״ה יותר מחרבן בה״מ. לכן ביום שברח חלקיהו מפני הרג הנביאים, אמר ארור היום אשר יולדתי בו. שהוא יום ההריון. וביום ט׳ באב שנולד היה חרבן בה״מ שהוא פחות, לכן אמר ׳אל יהי ברוך׳ ולא אמר ׳ארור׳. ובזה יובן מ״ש רז״ל בב״ק פ״א (טז:), כי כרו לפני שוחה ללכדני (ירמיהו יח, כב). ר״א אומר שחשדוהו מזונה, ר״ש בר נחמני אמר שחשדוהו מא״א. כי להיות שביום עיבורו ברח חלקיהו, חשבו שאמו זינתה, ומ״ד מזונה, הוא מה שסיפרו על בתו שנתעברה באמבטי, וחשדוהו שבא עליה ונולד בן סיר״א שגי׳ ירמיה״ו. ולפיכך קלל ירמיהו יום לידתו ויום עבורו לפי שמגלגלין חובה ליום חייב. ולפי זה גם מגלגלין חובה ע״י חייב, והוא הטעם שאמר ארור האיש אשר בישר את אבי לאמר יולד לך בן זכר. שכיון שבימיו נחרב הבית, וכל דברי נבואותיו אינם אלא צרות רבות ורעות, לכן מגלגלין חובה ע״י חייב שבישר לאבי, שאפשר שעדין היה מבחוץ מפני מנשה. והרד״ק ז״ל כתב כי נודע לו כי פשחור בן מלכיה היה המבשר. ונלע״ד שצריך לומר פשחור בן אימר, שכתוב שם בירמיה כ׳. וישמע פשחור בן אימר הכהן וכו׳ (ירמיה כ, א). ויכה פשחור את ירמיהו הנביא וכו׳ (שם ב). ויאמר אליו ירמיהו לא פשחור קרא ה׳ שמך וכו׳ (שם ג). ולכן קללו ירמיהו, והיה האיש ההוא כערים אשר הפך ה׳ ושמע צעקה בבקר וכו׳ (שם טז). לפי מה שנתנבא עליו, ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי וכו׳ (שם ו). וחזר על הראשונות ארור היום וכו׳ (שם יד). ואמר אשר לא מותתני מרחם (שם יז). דהיינו על יום העיבור שלא יקלוט הזרע או שימות במעי אמו, וזהו ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם. וכנגד יום הלידה אמר, למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון (שם יח). הכונה ׳למה זה׳, כלומר ביום זה שהוא יום מקולל מפני הפורעניות שאירעו בו, למה זה נולדתי בו לראות עמל ויגון ויכלו בבשת ימי.). לכן אמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך, מל׳ ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח, טז.). שנוצר ביום צרה כדי לרמוז שכל ימיו היו בעת צרה. ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, ביום ט׳ באב שהוא יום לידתו, וכל זה מפני שנביא לגוים נתתיך כנז׳. ואומר אהה ה׳ אלקים וכו׳ כי נער אנכי (ירמיהו א, ו.). ואין ראוי לנער להוכיח, וזהו דבר לשון קשה. ויאמר ה׳ אלי אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך (שם ז.). שאמרו במגלה פ״א (דף יד:), שירמיהו הלך להחזיר את עשרת השבטים ומלך עליהם יאשיהו. ואת כל אשר אצוך תדבר. להוכיח בדברים קשים כגידים. ולכן אל תירא מפניהם וכו׳ (שם ח.). ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות, שירמיהו ניבא על כל הגוים כנר׳ בספרו. לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, הם ד׳ מלכיות שנתנבא על נצחונם ועל אבדן שלהם. ובזה לבנות ולנטוע לישראל. דהיינו לבנות בית שלישי בנין קיים לא ימוט לעולם. ולנטוע לישראל נטיעה עולמית שלא יגלו עוד לעולם.

ויהי דבר ה׳ אלי לאמר מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד אני רואה (שם יא.). כבר אמרו ע״פ ויגמול שקדים (רש״י. במדבר יז, כג.). סימן הוא למי שמעורר על הכהונה שפורענותו ממהרת לבא. ולכן אמר לו מה אתה רואה ירמיהו, כי אתה כהן ולך נאה לראות מקל שקד. ויאמר ה׳ אלי הטבת לראות וכו׳ (שם יב.). אין זה לרעה ולפורענות רק לטובה. כי שוקד אני על דברי לעשותו. הוא אשר דברו (גיטין פח.) ע״פ וישקוד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו (דניאל ט, יד.). שהקדים שתי שנים לונושנתם (דברים ד, כה.). כדי שלא יתקיים כי אבוד תאבדון וכו׳ (שם כו.). ויהי דבר ה׳ אלי שנית לאמר מה אתה רואה (ירמיהו א, יג.). נלע״ד שהראהו בזה החרבן שני. ואומרו סיר נפוח אני רואה. דהיינו מ״ש מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי (תהלים ס, י.). שראהו יעקב עולה ואינו יורד (ילקוט ירמיהו ל׳.). ולכן הוא סיר נפוח מפני גדולתו. ופניו מפני צפונה, שגם הוא גדל כנבוכד נאצר הרשע שהחריב בה״מ. ועוד הלא ידענו שגלות רביעי הוא מפני בטול תורה (זהר חדש פ׳ בראשית דף י״ג א׳. רבי יוסי בן חלפתא הוה יתיב קמיה דרבי יצחק, אמר ליה מידי שמיע ליה למר על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא. אמר ליה לא אתארך אלא על ביטול אורייתא. דהכי שמענא מרב המנונא סבא תלתא גליות גלו ישראל וחזרו בזכותהון דתלתא אבות וגלותא רביעאה בזכותא דמשה יתחזרון. תא ואחזי לך לא איתגלו ישראל אלא על ביטול תורה. שנאמר ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי (ירמיה ט). אמר הקדוש ברוך הוא בגליות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב, עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג). כד יתובון ויתעסקון בתורתו בזכות משה אני גואלם. על כן נאמר בתורה תורה צוה לנו משה (דברים לג). כדי לשמרה ולעסוק בה. ואם לאו מורשה קהלת יעקב, מורשה דא מסכנותא הוא. כד״א ה׳ מוריש ומעשיר (שמואל א ב). מלמד דלא אתיא מסכנותא לברתיה דיעקב אלא על דלא אתעסקו בפיקודין דאורייתא.), ואיתא בדברים רבה (פ׳ א׳.), פנו לכם צפונה (דברים ב, ג.). הצפינו עצמכם לתורה, שנאמר יצפון לישרים תושיה (משלי ב, ז.). ז״ש סיר נפוח אני רואה (ירמיה א, יג.). שמתגאה עד למעלה וזה מפני צפונה, שישראל אינם עוסקים בתורה שכתוב בה יצפון וכו׳. ולכן ויאמר ה׳ אלי מצפון תפתח הרעה וכו׳ (שם יד.). ואני נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת וכו׳ (שם יח.). הרי אלה ג׳ דברים הנ״ל, כי אתה יודע להוכיח ולא יזיקוך על תוכחותיך, וזהו לעיר מבצר. ואתה יכול להוכיח מבלתי יוכלו לומר לך טול קורה מבין עיניך, וזהו ולעמוד ברזל. וכנגד מי שמקבל תוכחה ולחומות נחשת, על כל הארץ. שלא יבצר מי שיקבל תוכחתך.

ואחרי ככלות כל הרעות נתנבא גם עליהם טובות, והוא אמרו הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב, ב.). זהו כנגד אברהם שמעצמו הכיר את בוראו, וכתוב חסד לאברהם (מיכה ז, כ.). ואחריו החזיקו יצחק ויעקב. אהבת כלולותיך בסיני ששם קבלו התורה מה שלא רצו אומות העולם, ונחשב זה לזכות גדול לישראל, כמ״ש ע״פ אני מדבר בצדקה רב להושיע (ילקוט ישעיה סג. אני מדבר בצדקה (ישעיהו סג, א). זש״ה בעת ההיא יעמוד מיכאל (דניאל יב, א). לעתיד לבא באים שרים ומקטרגים על ישראל ואומרים לפני הקב״ה, רבונו של עולם וכי יש לפניך משוא פנים, אם אלו עובדי עו״א אף אלו עובדי עו״א, אם אלו מגלי עריות אף אלו מגלי ערויות, אם אלו שופכי דמים אף אלו שופכי דמים, מפני מה הללו יורדין לגיהינום והללו אין יורדים, באותה שעה מיכאל סנגירון של ישראל משתתק, שנאמר בעת ההיא יעמוד מיכאל העומד על בני עמך (שם). שהוא עומד ללמד סניגוריא על ישראל והוא משתתק, ואין יעמוד אלא שתיקה, שנאמר עמדו ולא ענו עוד (איוב לב, טז). וכיון שהוא משתתק אומר הקב״ה, מיכאל נשתתקת ואין אתה מלמד סנגוריא על בני, חייך שאני מלמד ומדבר עליהם בצדקה ומושיען, שנאמר אני מדבר בצדקה רב להושיע (ישעיהו סג, א). ובאי זו צדקה, רבי פנחס ור״י ור״א. חד אמר בצדקה שעשיתם עמי שקבלתם את התורה, שאלמלא כן היכן הייתה מלכותי. וחרינא אמר בצדקה שעשיתם עם עצמכם, שאלמלא כן הייתי מכלה אתכם מן העולם, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ (ירמיהו לג, כה).). לכתך אחרי במדבר, וגם צדה לא עשו להם כי בטחו בה׳ אלקיהם. ועל כל אלה קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו וגו׳. דאיתא בזהר פ׳ פנחס דף רמ״ד א׳. לא אתפקד על נהמא דחמשת מינין דאינון חטה ושעורה וכו׳ ממנא דעלמא, ולא שוי ממנא עלייהו אלא קב״ה בלחודוי. לזה המשיל את ישראל ואמר ראשית תבואתה, שכתוב בה׳ לרמוז שהם כחמשת מיני תבואה שאין שולט עליהם רק הב״ה לבדו, כך ישראל אינם תחת שרי מעלה בלתי לה׳ לבדו. וזהו קדש ישראל לה׳ כתרומה הנק׳ קדש, וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב, י.). ראשית תבואתה, היא החלה שנק׳ ראשית עריסותיכם (במדבר טו, כ.). ואינה אלא בחמשת מינין כדתנן בריש חלה, ולכן כל אוכליו יאשמו. כדתנן בסוף פ״א דחלה, החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש. וישראל ג״כ כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו (זכריה ב, יב.). ועוד יובן עם מ״ש במדרש חזית ע״פ בטנך ערימת חטים (שה״ש ז, ג.). התבן והקש והמוץ היו מדיינים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וכו׳. וכבר פירשנוהו בפ׳ לך לך ע״ש (חלק א׳, דרוש ה׳ לפרשת לך לך והפטרה. בב״ר פ׳ פ״ג איתא ז״ל, התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שיבא הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, בא לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו לארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטי׳ ועשה אות׳ כרי. כך האומות הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, א״ל ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה״ד כי הנה היום בא בוער כתנור וכו׳ (מלאכי ג, יט). ועליהם הוא אומר תזרם ורוח תשאם וכו׳, אבל ישראל ואתה תגיל בה׳ וכו׳, כי הנה ג׳ מיני אומות יש. כי יש מהם ששעבדו בישראל ועשו עמהם כמה רעות, ויש שלא שעבדום ועשו עמהם כמה טובות. ויש שלא עשו עמהם לא רעה ולא טובה, וכנגד אלו בא המשל. כי הנה כתבו התוס׳ בריש פ״ט דב״מ (קג.), הביאו בעל תי״ט שם, ז״ל, אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן. והנשאר בארץ קרוי קש, שקורין אישטובל״א ואין נותנין אותו לבהמות לאכול וכו׳. הנה כי כן, התבן הם אותם שעשו טובה לישראל ולכן נקצץ עם השבולת שהם ישראל, ויש הנאה ממנו שאחרי שהוסרו החטים מאכילין אותו לבהמות, ולכן אמר נטל את התבן והשליכו על הארץ כי ירדו מגדולתם, ועליהם נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו׳. אבל לא ילכו לאיבוד. ואותם ששעבדו בהם ועשו עמהם רעה, נמשלו לקש שישרפו, כמ״ש והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו וגו׳. אך אותם שלא עשו עמהם לא טוב ולא רע הם משולים למוץ אשר תדפנו רוח, שאין הנאה כלל ממנו וגם אינו נשרף. אך החטין נעשה מהן כרי שהוא עיקר המאכל, וז״ש במדבר רבה פ״ח. ישובו יושבי בצלו אלו הגרים, יחיו דגן יעשו עיקר כישראל. המשולים לחטים שבשבילם נזרע השדה, דהיינו שבשבילם נברא העולם, וזהו יעשו עיקר כמ״ש במדרש, אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם.). ז״ש קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, שבשבילם נברא העולם, ולכן כל אוכליו יאשמו. ועוד ידענו כי הגוזל את חבירו משלם תשלומי כפל בלבד, אך המועל בקדש חייב מיתה ומביא אשם תלוי אם שגג והוא נק׳ אשם מעילות. ולכן כל אוכליו יאשמו וכו׳. ועוד ידענו מ׳ ז״ל (ויקרא רבה פ׳ י״ז.), אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא מביא תחלה פורענות על הממון ואח״כ בגופו. אך המצר לישראל אינו כן אלא רעה תבא עליהם נאם ה׳, שתכף מביא הרעה עליהם לא על ממונם תחלה. עוד איתא בזהר פ׳ נח דף ס״א ב׳. לית חדוה קמי קב״ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא, וה״מ כד מטא זמנייהו דאוריך לון ולא תבאן לגביה מחובייהו, אבל אי אתעביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו לית חדוה קמיה. ואי תימא אי לא מטא זמנייהו אמאי עביד בהו דינא, אלא אינון גרמין בישא לגרמייהו בגין דאשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון, ובג״כ עביד בהו דינא בלא זמנא ע״כ. בזה מובן הכתוב קדש ישראל לה׳, לפיכך כל אוכליו יאשמו, לרבות אותם שלא הגיע זמן מפלתם, רעה תבא אליהם אף שלא הגיע זמנן, וכל זה נאם ה׳, שקרא לישראל בנים ואהבתו עליהם כאב על בן. הנה כי כן ירמיה סירב להתנבאות בעבור כי ראה כל דבריו דברי קינטורין לישראל, ומאהבתו אותם היה מסרב לעשות שליחותו. וכן מצינו במרע״ה שסירב כמה פעמים לילך בשליחותו ית׳ להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. כי שתים רעות ראה משה שהיו עתידים לבא על ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים בימים ההם ובזמן ההוא. הא׳ הוא מ״ש במדרש שוחר טוב מזמור ל״ו ע״פ כי עמך מקור חיים וז״ל, כך ישראל נשתעבדו במצרים, עמדו משה ואהרן וגאלום, חזרו ונשתעבדו בבבל וחוזרים ונגאלים ע״י חמו״ע, חזרו ונשתעבדו ליון וכו׳, אמרו ישראל הרי נתיגענו נגאלים ומשתעבדים, אין אנו מבקשין שיאיר לנו ב״ו למטה אלא הב״ה, אל ה׳ ויאר לנו (תהלים קיח, כז.). וכ״כ שם במזמור ל״א ע״ש (מזמור לדוד בך ה׳ חסיתי וכו׳. דבר אחר בך ה׳ חסיתי. זהו שאמר הכתוב ישראל נושע בה׳. אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם כל הימים שאנו משועבדים אנו בבושה, גאלתנו אין לנו בושה. לפי שגאולתך גאולת עולמים, הוי תשועת עולמים. עולם אינו אומר אלא עולמים. אמר הקב״ה אני הוא שגאלתי אתכם ואני הוא גואלכם, שנאמר כה אמר ה׳ וגו׳ אל תירא יעקב כי אני גאלתיך. כי גואל אני אין כתיב אלא גאלתיך, אמרתי דבר ונעשה מעשה. אמר הקב״ה אמרתי שאגאלך כמו שגאלתיך, שכן כתיב כי פדה ה׳ את יעקב. וגואלו אין כתיב כאן אלא וגאלו. אמרו ישראל לפניו, לא כבר נגאלו על ידי משה וכן על ידי יהושע, וכן על ידי השופטים ומלכים, והיינו חוזרין ומשתעבדין והיינו בבושה כמי שלא נגאלו. אומר להן הקב״ה לשעבר לפי שגאולתכם על ידי בשר ודם היום כאן ומחר בקבר, לפיכך גאולתכם גאולת שעה. ועכשיו אני גואל אתכם על ידי עצמי, שאני חי וקיים לעולם, לפיכך גאולתי גאולת עולם. שנאמר ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים. לפיכך לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד.). הרי שבהיות הגאולה ע״י ב״ו אינה גאולה עולמית רק חוזרים ומשתעבדים, ולכן מרע״ה לא היה רוצה לילך ולגאול את ישראל רק שיגאלם הב״ה בעצמו.

עוד רצה הב״ה לזכות את ישראל שבגלות מצרים יסבלו ת׳ שנה, כדי שבזה יכופר עון יעקב ואיננו ולא יצטרכו לגלות אחר, שכן אמרו במ׳ חקור דין ח״ג פ׳ כ״ב ע״ש (בצאת ישראל ממצרים מכור הברזל כאמור, ומיד נעשינו ממלכת כהנים, וזכינו לדגלים שהם דוגמא ממש למחנה שכינה, וכתיב כן חנו לדגליהם וכן נסעו. כי היו המסעות מ״ב שכנגדן למעלה תוצאות חיים לבאי הארץ העליונה וירושלים הבנויה במרום. ועל זה נאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳. אמר כי הכתיבה בעצם, וראשונה היתה לפירוש, שהם סבה אמתית למסעיהם בכוון מופלא, ואלה מסעיהם למוצאיהם. שגם המה כיונו המסעות מול המוצאות ודוגמתן, ושב הכתוב הזה יפה אף נעים בכפל ובהפוך. וההקש לנו בו לכל התורה שמדברת בעצם בעליונים ורומזות בשניות בתחתונים, אף על פי שהרמב״ן בפרשת בראשית לא כתב כן, כי נמשך אחר המאמר המפורסם דברה תורה כלשון בני אדם, אף אנו נאמר דברו בני אדם כלשון התורה, והכל אמת על אזן שומעת. וראוי היה שלא לקבל עוד ביציאת מצרים ולקיים ה׳ בדד ינחנו, ואם המה מתגיירים מאליהם דאסקינן במסכת יבמות דבדיעבד אפילו טבלה לנדתה או טבל לקריו למי שאינו מחוסר אלא טבילה מהני, אף על גב דלכתחלה בעינן טבילה באפי תלתא, אנן נעביד להו תקנתא למיסב בר מינייהו בת הנתינים ועבדי שלמה, דהא בימי דוד ושלמה נמי לא היו מקבלים גרים, ואיגייור מאה וחמשים אלף מאליהם, וגזרו עליהם שלא יבאו בקהל לנו, וכן יהיה לימות משיחנו, אם רבים מעמי הארץ יהיו מתיהדים, אך בקש משה להפסיק הזוהמא מערב רב עלה אתנו, לפיכך קבלם ומל אותם, ורובם נספחו על שבט שמעון, ויחשבה לו צדקה כיון שעדיין לא ניתנה תורה, אף הוא החיה את מיכה כמו שנזכיר בסמוך, ולפי שהעביר בים צרה, וכביכול קצר המצע מהשתרר עליו שני רעים, היו משה ובני ישראל כבדי שפה בסוף שירת הים, באמרם ה׳ ימלוך לעולם ועד ולא אמרו ה׳ מלך, כי מתנאי המלוכה האמתית הוא אבדן כל מערער ומקטרג כמו שיהיה באחרית הימים, והשתא מיהת לא אסתייעא מלתא, אדרבא נספחו אלה בערבוביא עלינו עד שהחטיאו אותנו, וגברה הקטיגוריא כי שבו האלילים כהתר, ונגזרה המדה כנגד מדה להביאנו אל המקום הזה, נוטרים כרמים בטהרה עד ירחמנו עושנו. בא וראה כמה העון גורם, שאלמלא חטאנו בעגל לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא תעינו אחרי חטאות ירבעם שבשבילם גלינו מארצנו ונוטל כבוד מבית חיינו. וכאן הבן שואל אלמלא אירע כך, במה היתה מתקיימת מראה בין הבתרים דכתיב בה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ודרשו חכמים ארבע מלכיות מד׳ תיבות אלה, ואל תשיבני מהיותו יתברך נורא עלילה, כי אין זה מספיק למביני מדע, אלא ודאי הכל נאמר על גלות מצרים, אימה בצרוף דור אנוש, כי בימיו הציף אוקיינוס שליש העולם, חשכה בדור המבול שלא שמשו בו המאורות, גדולה זו הפלגה שגדל המרד בבנין המגדל, נופלת זו מהפכת סדום עליו בגבול נחלתו, שהוא מלך גדול מארץ ישראל, ואנחנו עונותיהם סבלנו כי הדורות הראשונים גרמו לנו גזרת היאורה תשליכוהו, שנתקיימה במשה כל הבן הילוד שהוא שקול ככל ישראל, ועלטה היה לו מאסר התיבה, כאילו שמש ירח קדרו, וכאילו הוכה בסנורים כאנשי סדום, ותחמרה אמו בחמר ובזפת לטהר את החמר שהיה להם לחומר לבוני המגדל, והזפת מבעיר כבשונות לשרפת הלבנה לאבן, ותחת בלבול לשונם הוצרך משה רבינו ע״ה להיות כבד פה וכבד לשון, וידוע ממעוט פורענות של דור הפלגה בערך לגודל עונם, כי המה פשטו ידיהם בזבול העליון, אלא שהיו שפה אחת, חבור עצבים על כן לא שלח ידו בגופותם, ועוד כי קרוב עונם, שהיה בשנת מ״ח לאברהם אבינו ע״ה, ואז הושלמה הכרתו את בוראו, אף על פי שהתחיל לחקור בה בעיונו והוא בן ג׳ שנים. ולפיכך כבד עלינו ענשם והוצרכנו לסבול בשבילם עבודת פרך בחומר ובלבנים ולהתמעך קצתו בדימוסי בנין, ומיכה שניצול במצרים מדין הפלגה, לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו, פלגה עשה במלכות שמים ובמלכות בית דוד, כי הא דאמור רבנן, תנא הוא מיכה הוא נבט הוא שבע בן בכרי. וגרם לנו ולבנינו הנפוץ, ובמצרים כתיב ויפץ העם. ומשה שהצילו נענש להיות בן בנו תועה אצלו, והיה עשנו מתערב עם עשן שיל״ה בגימטריא משה, והוא בגימטריא אלהים אחרים, לאכפייה לן. והיינו חרו״ן א״ף כמספר מש״ה, שכן קברו של משה משקיע את פעור, בגימטריא משה. ועשתי עשרה קלפין שזכרנו במאמר הנפש, והוא משקיע גם כן אף וחימה הנלוים אליו כדברי רבותינו. והלוי הזה כהן למיכה היה בן גרשום ששעבדו אביו בתנאי כתובה לעבודה שהיא זרה לו, כדפתר לה דוד לשמואל, כי צפה היות יתרו עתיד להתגייר תחלה, ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, מיהו ברית כרותה לשפתים, וסביביו נשערה מאד, והיה גרשום ממראה מתניו ולמעלה, לפיכך כשנטה לחוץ פגע באלהים אחרים, וכשחזר ונתקן שרתה עליו שכינה, ואליעזר ממראה מתניו ולמטה. וכבר רמזנו מזה בשניהם בחלק הראשון פרק כ״ג, ובחלק השני פרק ט״ו. הדרן לצרוף אבותינו במצרים, כי אנשי סדום לקרבת זמנם והיותם מגבול ארצנו, כבדה ידם עלינו, ומתו מנין רב מפושעי ישראל בשלשת ימי אפלה, הדא הוא דכתיב נופלת עליו דווקא, והכי דייק תנא דאבות דקתני, וקבל עליו שכר כלם. עליו דוקא כאמור, ומי שלא הבין את זאת שבש את הגרסא, והאמת מה שבארנוהו.). וגם בשפתי כהן על התורה פ׳ חקת, אתה ידעת את כל התלאה (במדבר כ, יד.), שכל האומות באו שם מפני הרעב, והיה סבה מאתו ית׳ כדי שהד׳ גליות שנגזרו עליהם, והנה אימה וכו׳ (בראשית טו, יב.). הב״ה מרוב חיבתו היה רוצה לעשות כלם גלות א׳, והביא כל האומות למצרים כדי שישתעבדו תחת ידם, ובזה יתמו כל הגליות ויצאו לחירות מתחת כלם עכ״ל. ונלע״ד שלכן איתא בשמות רבה פ׳ א׳ ז״ל, ד׳ גזירות גזר עליהם פרעה. ופי׳ שם בעל יפת תואר שהם וימררו את חייהם (שמות א, יד.). אם בן הוא והמיתן אותו (שם טז.). כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שם כב.). לא תוסיפון לתת תבן לעם (שם ה, ז.). ע״כ. הלא הם כנגד ד׳ גליות, כי כנגד גלות בבל וימררו את חייהם בעבודה קשה, שכן נ״נ הרשע שיעבד אותם בקושי וגם רצה שיעבדו ע״א, וכנגד גזרת המן שרצה לכלות הכל, כך פרעה גזר כל הבן הילוד וכו׳, וכלפי יון שלא רצה שימולו את בניהם ושכל בתולה תנשא להגמון תחלה (כתובות ג:, רש״י שבת כג.), כנגד זה גזר פרעה אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה, שכן אמרו במדרש (שמות רבה פ׳ א׳. וכל הבת תחיון (שמות א, כב). מה צורך לפרעה לקיים הנקבות, אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים לפי שהיו המצרים שטופים בזמה.), שגזר להחיות הנקבות כדי לזנות עמהן. וכנגד עשו שנק׳ תבן וקש גזר לא תוסיפון לתת תבן וכו׳. ואז בגלות האחרון תכבד העבודה וכו׳. ובשמות רבה פ׳ כ״ו. לא שלותי (איוב ג, כו.). מגזרה ראשונה שגזר פרעה עלי, שנאמר וימררו את חייהם (שמות א, יד.). והעמיד לו הב״ה גואל זו מרים על שם המירור. ולא שקטתי מגזרה שנייה, אם בן הוא והמיתן אותו (שם טז.). והעמיד הב״ה גואל זה אהרן על שם ההריון. ולא נחתי מגזרה שלישית שגזר ואמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שם כב.). והעמיד הב״ה גואל על שם המים זה משה, שנאמר כי מן המים משיתיהו (שם ב, י.). ויבא רוגז זה עמלק ע״כ. והמ׳ הזה כולו מקשה ולכן מבלי נאריך בקושיות נבא עד תכונתו. אמנם שם בשמות רבה פ״א איתא ז״ל, ולא היו ישנין בבתיהם והוא חשב למעטן מפריה ורביה, א״ל האלקים אני אמרתי לאברהם שאני מרבה את בניו ואתם מתחכמים להם שלא ירבו וכו׳. ז״ש שהגזרה ראשונה היתה וימררו את חייהם, דהיינו למעטן מפריה ורביה, ולכן העמיד הב״ה למרים שנק׳ פועה על שם שגרמה שישראל יפרו וירבו, והוא מ״ש שם בשמות רבה פ״א. פועה שהופיעה פנים כנגד אביה, שכיון שגזר פרעה כל הבן הילוד הוציא את יוכבד ופירש עצמו מתשמיש המטה, וגירשו כל ישראל את נשותיהן, אמרה לו בתו גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים וכו׳, עמד הוא והחזיר את אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהם ע״כ. ז״ש לא שלותי, שלא היו יכולין לישב בשלוה עם נשותיהם, והעמיד למרים שעל ידה החזירו נשותיהן וישבו בשלוה. ולא שקטתי מגזרה שנייה אם בן הוא וכו׳. שצוה שהמילדות יהרגו אותם כדי שלא יתבע הב״ה ממנו, כי אמר אין שליח לדבר עבירה. והעמיד לאהרן על שם ההריון, שיובן היטב עם מ״ש בילקוט פ׳ זו, ותהר עוד ותלד בן ותקרא שמו אהרן, כי בימי הריונה החל פרעה לשפוך דם זכריהם ארצה, ומהם להשליך ליאור. ואיתא במדבר רבה פ״ט. ויעש את הכיור נחשת במראות הצובאות (שמות לח, ח.). שעל ידיהן העמיד צבאות רבות במצרים ואהרן ובניו ירחצו ממנו. וזכות זה עמד לישראל להצילם מזאת הגזרה. ולא נחתי מגזרה שלישית כל הבן הילוד, שהיתה הגזרה גם על המצריים, לפי שאמרו אצטגניניו שבאותו היום נולד מושיען של ישראל, ואינן יודעין אם ממצרים אם מישראל. וזהו שרמזה המס׳ פ׳ זו, הילוד ב׳. כל הבן הילוד (שמות א, כב.). גם הבן הילוד לך מות ימות (ש״ב יב.). שגם עליו ועל עמו גזר, ואפשר ג״כ שרמז על מרע״ה שגדלתו בתיה בת פרעה ולכן נק׳ על שם בנו. והעמיד הב״ה גואל על שם המים שאז נתבטלה הגזרה, כמ״ש (שמות רבה פ׳ א׳.) ע״פ ותאמר מילדי העברים זה (שמות ב, ו.). זה נופל ליאור ואין אחר נופל ליאור. ויבא רוגז זה עמלק, כי בשמות רבה פ׳ כ״ז אמרו שעמלק היה מיועצי פרעה. ואפשר לומר שהוא גרם שגזר פרעה ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח.). וכתבנו במ״א (‏חלק א׳ דרוש נ׳ לפרשת וילך והפטרה. והנה אמרו שם אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק. גם במקדש ראשון חללו את השבת.) שכשלא שמרו ישראל את השבת בא עליהם עמלק, שכן ב׳ זכירות הם, זכור את יום השבת (שמות כ, ח.). זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז.). וכשראה שישראל משתעשעים בשבת במגלות שבידם שיגאלו, נתן עצה לפרעה שלא יניחם לנוח בשבת כדי שלא יגאלו בזכות השבת, ולכן שפיר קאמר ויבא רוגז זה עמלק, ודוק.

נחזור לעניננו שלכן במראת בין הבתרים הראה הב״ה לאאע״ה תחלה ד׳ מלכיות, שכן דרשו (ילקוט.), והנה אימה (בראשית טו, יב.). זו בבל, חשכה זו מדי וכו׳. ואח״כ א״ל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו׳ (שם יג.). שהוא גלות מצרים. ואיפכא מסתברא. אלא שבזה הראה לו שאם יזכו ישראל ימרקו במצרים גם שעבוד מלכיות, וזהו ידוע תדע על גלות מצרים ועל שעבוד מלכיות. וכן דרשו רז״ל (ב״ר פ׳ מ״ד.), וגם את הגוי וכו׳ (בראשית טו, יד.). וגם לרבות ד׳ מלכיות. אמנם צפה הב״ה שלא יכלו עוד לסבול עול שעבוד מצרים, ולכן שלח משה עבדו להוציאם. וזש״ה ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וכו׳ (שמות ב, כג.). ובשמות רבה פ׳ א׳. ימים של צער היו לפיכך קורא אותן רבים. ובויקרא רבה פ׳ י״ט. וכי רבים היו, אלא ע״י שהיו ימים של צער. וקשה מה זו שאלה וכי רבים היו. והלא האמת כן הוא שהיו ימים רבים לישראל. אלא ודאי שהוקשה לו שכיון שכבר נגזרה גזרה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג.). ולא עברו כי אם מאתים שנה או מעט יותר למה קורא אותן רבים. והשיב ע״י שהיו ימים של צער, שגם בלילה לא שכב לבם מעוני ומרוב עבודה, והיו מעמידים אותם מקרות הגבר למלאכתן כנודע, לכן קראם ימים רבים, שהב״ה חישב להם לילות כימים. עוד שם בשמות רבה פ״א. וימת מלך מצרים. שנצטרע והמצורע חשוב כמת. ויאנחו בני ישראל. למה נתאנחו, לפי שאמרו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק״ן בערב וק״ן בבקר ורחוץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיון ששמעו ישראל גזרה קשה התחילו מתאנחים וכו׳. ותעל שועתם וכו׳. כמה דתימר ונפש חללים תשוע וכו׳ (איוב כד, יב.). וקשה ששאל למה נתאנחו, וכי לא היה להם להתאנח מפני צרת השעבוד קשה שהיו משעבדים אותם, ועוד למה דוקא ק״ן בערב וק״ן בבקר, יאמר שלש מאות מחציתם בבקר ומחציתם בערב, ולמה הקדים ערב לבקר. אך הנה בסוטה פ״ק (דף יא.) איתא ז״ל, ויקם מלך חדש (שמות א, ח.). רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו. ובזהר פ׳ זו דף ה׳ ב׳. ויקם מלך חדש. דא הוא ממנא דלהון, חדש הוה דעד יומא דין לא הוה ליה שלטנו על שאר עמין, והשתא איתקם לשלטאה על כל שאר עמין דעלמא. ולפי זה נוכל לומר דמר אמר חדא ומא״ח ולא פליגי, דמ״ד חדש ממש מיירי על שר שלמעלן, ולכן לא כתיב וימת וימלוך. ומ״ד שנתחדשו גזרותיו הוא פרעה של מטה שלא מת רק עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף. וכן הוא בזהר פ׳ זו דף י״ז א׳. ויאמר אל עמו (שמות א, ט.). מלאכא דממנא על מצראי הוה, לפיכך כתיב ויאמר, דאכניס בלבהון מלה דא. שכן ויאמר נאמר על המחשבה, כמו ויאמר המן בלבו (אסתר ו, ו.). ודומיהם. ועוד שם י״ט א׳. ויהי בימים הרבים ההם (שמות ב, כג.). סוף גלותם היה שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. וימת מלך מצרים. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאותו, וכיון שנפל מלך מצרים שהוא שר שלהם זכר הב״ה לישראל ושמע תפלתם ע״כ. ואיתא בזהר פ׳ נשא קל״ה ב׳. כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה קרי ביה מיתה, כד״א וימת מלך מצרים, דנחת מדרגא קדמאה דהוה קם ביה ע״כ. וכיון שירד שר של מצרים מגדולתו גם פרעה של מטה נצטרע, והמצורע קרוי מת, כמו שאירע לפרעה הראשון כשלקח את שרה, וינגע ה׳ את פרעה וכו׳ (בראשית יב, יז.). וגם רמז לו על מכת בכורות, עוד נגע א׳ אביא על פרעה וכו׳ (שמות יא, א.). ובה התרהו תחלה, כמ״ש הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שם ד, כג.). ולכן אמרו לו החרטומים אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל וכו׳. כי הנה בתרגום יונתן בן עוזיאל איתא על פסוק זה, ופקיד לקטלא בוכריא דבני ישראל בגין למסחי באדמיהון ע״כ. והטעם נלע״ד כי אלוק של מצרים שהיה הטלה הוא הבכור שבמזלות, וגם פרעה היה בכור כמ״ש רז״ל (מכילתא פ׳ י״ב.), ולעומת זה א״ל החרטומים שישחוט בכוריהם של ישראל, שבזה יסיר ממנו מכה זו וגם כל שאר המכות שבין כלם היו שלש מאות, כמו ששנינו בהגדת פסח, שר״ע אומר במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות. שבין הכל הם שלש מאות. וכבר ידוע ((רש״י. שמות ט, יד). את כל מגפתי. מכאן שמכת מיתת בכורות שקולה כנגד כל המכות.) שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות. ולפי שכשנעקד יצחק ע״ג המזבח תקן הב״ה לישראל שיהיו מקריבים שני כבשים בכל יום, את הכבש הא׳ בבקר והשני בין הערבים (שמות כט, לט.). כדי לזכור עקידת יצחק ויקובלו קרבנותיהם ויכפר עונותיהם. ויצחק נעקד בשעת תמיד של בין הערבים כנודע. לכן הקדים ואמר ק״ן בערב וק״ן בבקר כמו שהתחיל בפ׳ צו, זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר (ויקרא ו, ב.). ולפי שקודם שהוקם המשכן היתה העבודה בבכורות, לכן כיונו החרטומים שישחוט בכוריהם של ישראל כדי לבטל מהם העבודה ובזה לא יזכר להם עקדת יצחק, וז״ש ויאנחו בני ישראל, ולמה נתאנחו בשביל מיתת בניהם. ותעל שועתם, כד״א ונפש חללים תשוע. כי לכן כתיב מן העבודה, שבמיתת הבכורות בטלה העבודה, ותעל שועתם אל האלקים, לא מפני השעבוד אלא מן העבודה שהיו דואגים על ביטול העבודה. ועוד ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, הוא מ״ש בפר״א פ׳ מ״ח. שהיו משקעין את התנוקות של ישראל בבנין והיו צועקים מתוך הבנין. וזהו בדיוק ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה.

ובשמות רבה סוף פרשה א׳. וירא אלקים את בני ישראל (שמות ב, כה.). ריב״ל אמר ראה שעתידים לומר אלה אלקיך ישראל. וידע אלקים, שעתידים להקדים נעשה לנשמע. וקשה למה הקדים מעשה העגל למתן תורה שהיה קודם, אך יובן עם מאי דאיתא בב״ר פ׳ ח׳. כי יודע ה׳ דרך צדיקים (תהלים א, ו.). כי הודיע ה׳ דרך צדיקים למלאכי השרת, ודרך רשעים תאבד. איבדה מהם, גילה להם שהצדיקים עומדים ממנו, ולא גילה להם שרשעים עומדים, שאילו גילה להם שהרשעים עומדים הימנו לא היתה מדה״ד נותנת שיברא ע״כ. הוכרחו לדרוש כן משום דקשה כי יודע ה׳ דרך צדיקים, ודרך רשעים אינו יודע ח״ו, והלא הכל צפוי לפניו ית׳, ועוד דלאו רישיה סיפיה. לכן פי׳ יודע כמו יודיע, וזה על דרך מ״ש הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה דפ״א דפאה, אל תסג גבול עולם. שדרשו ז״ל אל תקרי עולם אלא עולים. וכתב שם הרמב״ם ז״ל, וזה ע״ד הדרש ומעיקרי לשון הקדש, כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם, והם נופלות מן הכתיבה להקל עכ״ל. וזה כי הקמץ מורה על הא׳ הנסתרת, וחירק בי׳ של יהו״א, והם מתחלפות זו בזו, וא״כ יודע שהד׳ נקודה בצירי שמורה על הי׳ הוא כמו יודיע ודוק. אף אנו נאמר וירא אלקים את בני ישראל, אלו הבכורות שהיו עובדים לעגל ואמרו אלה אלקיך ישראל, ובשביל זה היו ראויים לישחט ע״י פרעה. ודרך רשעים איבדה מפניו, ולא הודיע למלאכי השרת, אך וידע אלקים שעתידין לקבל התורה ולהקדים נעשה לנשמע ובזה ינצלו. ועוד איתא התם, וירא אלקים את בני ישראל, ראה שעתידין להמרות על ים סוף, וידע אלקים שהן עתידין לומר זה אלי. כי הנה כבר אמרו (סנהדרין קג:), ועבר בים צרה (זכריה י, יא.). זה פסלו של מיכה. ז״ש וירא אלקים את בני ישראל, כלומר מה שהיה עמהם וזהו פסלו של מיכה, ועל זה היה ראוי שלא לגאלם, אך וידע אלקים ששם קדשו שמו ית׳ ואמרו זה אלי ואנוהו, ובזה גאל אותם. והוא מ״ש ומשה היה רועה וכו׳ (שמות ג, א.). שפי׳ בשמות רבה ריש פ׳ ב׳. כל מי שכתוב בו היה, מתוקן לכך, ומשה היה מתוקן לגאולה.

אמנם תחלה נבאר ראשית הפ׳, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. ואיתא בשמות רבה פ״א, כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה מוסיף שבח על הראשונים. אלה תולדות השמים והארץ, פסל לתוהו ובוהו, ואלה שמות, הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכלם היו צדיקים. וצריך להבין מהו השבח הזה שמוסיף כאן. ואמנם בזהר חדש פ׳ וישב דף מ״ו ג׳ איתא ז״ל, אמר לון קב״ה אתון חללתון להאי שבת דאנא גזרנא דיהא מלך על כל שאר יומין, ואתון עבדתון יתיה עבד עבדים, אוף אתון תסבלון ההיא עבודה קשיא. ת״ח כמה שנין הוה ההוא צדיק דלא חזא לאבוי כ״ב שנין, הא אינון יתבו במצרים כ״ב שנין, לכל שבטא מאינון עשר שבטין דזבינו ליה וכו׳. והשתא סד״א דכיון שחטאו השבטים במכירת יוסף ובשביל זה ירדו מצרימה, לא היו חביבים כל כך לפניו ית׳, לכן התחיל אלה תולדות השמים והארץ, שהם הצדיקים שבשבילם נברא העולם ומתקיים בזכותם, ופסל לתוהו ובהו דהיינו מעשיהם של רשעים. וכן ואלה שמות הוסיף שבח על ע׳ נפש כי כלם היו צדיקים, ועתה שירדו מצרים לכפר על מכירת יוסף הוסיף בשבחם, ולכן סמך הכתוב למיתתו של יוסף, ויישם בארון במצרים (בראשית נ, כו.). ואלה שמות בני ישראל (שמות א, א.). שכשם שיוסף נשאר במצרים להגין על ישראל כדלעיל בדרוש הקודם. כך ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה להגין על בניהם שלא ישתקעו שם, ולכן הזכיר השבטים בסדר אחר. ראובן שמעון לוי ויהודה, כי ראובן הוא שאמר השליכו אותו אל הבור וכו׳. ואף שהכתוב מעיד עליו, למען הציל אותו מידם (בראשית לז, כב.). עכ״ז זה גרם מכירתו. ושמעון ולוי הם שאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו. ויהודה אמר לכו ונמכרנו לישמעאלים. ולכן סמכם הכתוב. יששכר זבולון ובנימין, אלו לא חטאו כלל כי לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים, ובנימין לא ידע כלום. דן נפתלי גד ואשר היו בני השפחות, שכתוב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה.

עוד איתא בשמות רבה פ״א. ואלה שמות בני ישראל (שמות א, א.). על שם גאולת ישראל נזכרו כאן. רצה לתת טעם למה חזר והזכיר כאן שמות השבטים, ועוד שלא נזכרו לא כסדר תולדותם ולא כסדר מדרגתן, ולכן נתן טעם כי על שם גאולת ישראל נקראו כאן, מש״כ בשאר מקומות שהיו כסדר תולדותם. כי רצה הב״ה להראותם כי טרם מכה ציץ רפואה פרח, וטרם ילכו בגלות נזכר סדר גאולתן. ראובן שנאמר ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג, ז.). הרי זה טעם למה לא ישבו במצרים ת׳ שנה, כי צפה הקב״ה שגבר עליהם השעבוד ולא יוכלו לסבול עוד, וזהו ראה בן, שראה הב״ה בניו משועבדים בעבודה קשה ולכן רצה לגאול אותם, וזה בזכות ראובן שהקדים בתשובה תחלה כנודע. ולכן איתא בשמות רבה סוף פ׳ א׳. וירא אלקים את בני ישראל (שמות ב, כה.). שעשו תשובה. שמעון על שם וישמע אלקים את נאקתם (שם כד.). שכבר פירשנו על נאקת החללים, והנה נאקת״ם הם אותיות קנאת״ם, שנזכר להם זכות שמעון ולוי שקנאו על הזנות, ובזה ויזכור אלקים את בריתו, שלא נמצא א׳ מהם פרוץ ערוה. לוי על שם שנתחבר הב״ה לצרתם מתוך הסנה, לקיים מה שנאמר עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו.). שלכן אמרה לאה, עתה הפעם ילוה אישי אלי (בראשית כט, לד.). כי זכות לוי שהיה עוסק בעבודה ובניו ג״כ יקומו תחתיו משפחות כהונה ולוייה שעל ידם תשרה שכינה בישראל, וזה גרם שצפה הב״ה תוקף השעבוד וגאלם מיד. ובתנחומא גריס לוי, ונלוו גוים רבים וכו׳ (זכריה ב, טו.). דהיינו מ״ש וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח.). ובני לוי עשו בהם דין כשחטאו בעגל, כי עליהם נאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו.). יהודה על שם שהודו להב״ה, כד״א אודך ה׳ כי אנפת בי (ישעיהו יב, א.). כי כשם שיהודה הודה במעשה תמר כך ישראל הודו להב״ה על הנסים שעשה להם, והודו על עבירות שבידם ועשו תשובה ונתקבלו כדאמרינן לעיל, ואלו הד׳ כתובים בפסוק א׳ לפי שמדבר בזמן שהיו עדין בשעבוד ונגאלו. יששכר שנתן להם הב״ה שכר שעבודם ביזת מצרים וביזת הים, לקיים מה שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד.). ובתנחומא אמר יש שכר לפעולתך (ירמיהו לא, טז.). דהיינו שני מיני שכר, שהם ב׳ שינין של יששכר, ביזת מצרים וביזת הים. ויובן במ״ש בזהר חדש שיר השירים כ״א א׳. נאוו לחייך בתורים (שה״ש א, י.). שתי תורות תורה שבכתב ושבע״פ, ובזכות זה תורי זהב נעשה לך וכו׳ (שם יא.). גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, ולפי שיששכר עסק בתורה רמוז כל זה בשמו. זבולון על שם שהשכין הב״ה שכינתו בקרבם, שנאמר ועשו לי מקדש וכו׳ (שמות כה, ח.). ואין זבולון אלא בה״מ, שנאמר בנה בניתי בית זבול לך (מ״א ח.). ויובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ ל״ג. אמר הב״ה לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול וכו׳, בכל מקום שאתם הולכים בית א׳ עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש וכו׳. זבולון שהיה עוסק בסחורה היה נותן לתוך פיו של יששכר שהיה עוסק בתורה ונאה שמם להם, וגם מביזת מצרים והים נעשה המשכן כנודע. בנימין על שם ימינך ה׳ נאדרי בכח (שמות טו, ו.). ובתנחומא, נשבע ה׳ בימינו (ישעיה סב ח). סמך בנימין לזבולון שבית המקדש נבנה בחלקו. ובזה יאדיר כח התורה הנתונה בבית קדש הקדשים, נשבע ה׳ בימינו זו תורה. ואיתא בילקוט פ׳ וזאת הברכה, מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, מפני שכל השבטים נולדו בחוץ לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל, ד״א מפני שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה במכירתו של יוסף, ד״א בנימין הצדיק קטן של שבטים היה, והיה יעקב אבינו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס, אמר הב״ה מקום שהצדיק זה סמך ידיו שם אני משרה שכינתי, לכך נאמר ובין כתיפיו שכן (דברים לג, יב.). ועוד שם שם בנימין צעיר רודם (תהלים סח, כח.). ר״ד י״ם, לפיכך נעשה אושפיזכן לגבורה. ונלע״ד לכוין ד׳ דברים אלה עם מאי דאיתא בזבחים פי״ד (דף קיח:), בד׳ מקומות שרתה שכינה לישראל בשילה, בנוב, ובגבעון, ובבית עולמים, ובכלן לא שרתה אלא בחלק בנימין וכו׳. והוא מש״ה לבנימין אמר ידיד ה׳ (דברים לג, יב.). שנולד בא״י ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה (דברים יא, יב.). ישכון לבטח עליו, שלא היה במכירת אחיו, ולכן ישכון לבטח בב״ה ולא יצטרך לעלות שם כשאר השבטים. חופף עליו כל היום, כמו שעשה לאביו שהיה מאכילו ומשקהו, מכניס ומוציא. ובין כתיפיו שכן, שירד לים תחלה והיו של יהודה רוגמים אותם מאחוריהם, שרי יהודה רגמתם (תהלים סח, כח.), על כתפיהם. ולעומת זה זכה ובין כתיפיו שכן, שבה״מ נבנה בחלקו. ואלו הג׳ שבטים שרומזים בשמותם על המשכן ובה״מ הנה הנם בפסוק א׳. דן על שם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד.). יובן עם מ׳ ז״ל בילקוט תהלים ס׳ ס״ח. לא גלגל הב״ה והוציא ישראל ממצרים אלא בשכר שרה רבקה רחל ולאה וכו׳, בשכר שתפשה רחל בלאה והעלתה למיטתו של יעקב, בשכר שתפשה לאה לזלפה והעלתה למטתו של יעקב. וכבר פי׳ המ׳ ההוא בדרוש לפסח יע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש נ״ח לחג המצות והגדה.). ונלע״ד שזהו שאמר הכתוב יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל (רות ד, יא.). דקשה למה הקדים רחל ללאה, ואעפ״י שרש״י ז״ל פי׳ לפי שהיתה רחל עיקרה של בית. עדין טעם נכון יש בדבר. וזה בדיוק הכתוב האשה הבאה אל ביתך, כי למה אמר כן אלא כונתם להורות על כשרותה של רות, שלא יאמרו כי נטתה מדרך צניעות לבא אל בועז ולגלות מרגלותיו ולשכב עמו. כי מה׳ היתה זאת לילך בעקבות האמהות הקדושות, שכן רחל העלתה לאה למטתו של יעקב, ולאה לזלפה וגם רחל לבלהה, אלא שזה לא נזכר במאמר לפי שמוכרחת היתה במעשיה, ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב (בראשית ל, א.). ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה (שם ד.). וממנה למדה לאה, ותקח את זלפה שפחתה וכו׳ (שם ט.). לכן הקדים הכתוב רחל ללאה כי היא פתחה בחכמה ליתן את בלהה ליעקב וממנה למדה לאה. ואמרו אשר בנו שתיהם (רות ד, יא.). בלשון זכר דהיל״ל שתיהן, אלא הכונה שעשו מעשה זכר ליתן את שפחותיהן ליעקב לנשים. ושתיהם בנו את בית ישראל, כי אע״פ שהולידו בלהה וזלפה ד׳ בנים אשר גם על ידם בנו בית ישראל, עכ״ז כינה הכתוב לשתיהם לרחל וללאה לפי שהן העלו שפחותיהן למטתו של יעקב. הנה כי כן הזכיר הכתוב אלו ד׳ בני השפחות לעצמן, כי בזכותן יצאו ישראל ממצרים, וזהו שאמרה רחל דנני אלקים וגם שמע בקולי ויתן לי בן (בראשית ל, ו.). שאני הכנסתי שפחתי במקומי ולכן זכיתי שיקרא על שמי ויתן לי בן. נפתלי על שם תורה ומצות שנתן להם הב״ה, שכתוב בהם ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהלים יט, יא.). ובתנחומא נפתלי נפת לי. נופת תטופנה שפתותיך כלה (שה״ש ד, יא.). וזה יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ע״א. דברי תורה שנאמר בהם ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהלים יט, יא.). יהיו נאמרים בחלקו של נפתלי ע״כ. והוא מ״ש הנותן אמרי שפר (בראשית מט, כא.). וזה ע״י פירות גנוסר שהיו בחלקו, ואמרו עליו במדבר רבה פ׳ י״ד. שכיבד את אביו והיה שולחו לכל מקום שירצה, והוא שבישר לאביו עוד יוסף חי וע״ש (לפי שיעקב ברך לנפתלי אחר אשר, לפי שהיו שוים בברכת הארץ, אשר היה שמנה לחמו (בראשית מט, כ), ונפתלי היתה ארצו אילה שלחה (בראשית מט, כא), לכך הקריב כאן נפתלי אחר אשר. קרבנו קערת כסף אחת וגו׳ (במדבר ז, עט), רבי יודן אמר כנגד האבות והאמהות הקריב נשיא נפתלי, למה כן, לפי שנפתלי כבד את אביו יותר מדאי, שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה, והיה זריז במשלחתו, ומצא קורת רוח ממנו והיו אמריו נעימים עליו, ולכך ברכו אביו באילה שלחה, שהיה רץ במשלחתו כאיל, ולכך ברכו באמרי שפר על שהיו אמריו שפרים, ולכך זכה נפתלי שעשה הקדוש ברוך הוא נקמה בסיסרא על ידי ברק שהיה מקדש נפתלי, ולפי שנפתלי היה זהיר בכבוד אבותיו, לפיכך נשיא נפתלי למד מאבי אביו ואחז את דרכו, והקריב קרבנו על סדר אבותיו ואמותיו של נפתלי, הדא הוא דכתיב קרבנו קערת וגו׳. קערת, כנגד שרה שהיתה עקרת הבית, והיא היתה עקר האמהות שהיתה ראשונה.). גד על שם המן שהאכילם הב״ה שהוא כזרע גד (שמות טז, לא.). ע״כ. והוא מ״ש (מכילתא דרבי ישמעאל, פ׳ בשלח. פ׳ ב׳.) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ובזהר פ׳ בהעלותך קנ״ה ב׳. מה זרעא דגד נטלי חולקיהון בארעא אחרא, כך מן שריא עלייהו לישראל לבר מארעא קדישא. אשר על שם שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן, דכתיב ואישרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג, יב.). זהו מה שנתן להם במדבר באר ומן וענני כבוד שבזה ניכרה חיבתו ית׳ לישראל, והיו כל הגוים מאשרין אותן. יוסף על שם שעתיד הב״ה להוסיף ולגאול את ישראל מן המלכיות כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ה׳ שנית ידו וכו׳ (ישעיהו יא, יא.). כי כבר כתבנו בכמה מקומות כי גאולת מצרים היתה סימן לגאולה העתידה, כמ״ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו.). וכמו שלעתיד יבא מבשר לבשרם על הגאולה, ומשיח בן יוסף יקבץ נדחי ישראל, כך היה במצרים שיוסף הורד תחלה שם כדי להיות לישראל למחסה ולמסתור לזונם ולכלכלם, ולכן כתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א, ה,). כלומר שהיה להם הויה וקיום, בעבור כי ויוסף היה במצרים. דאם לא כן לא יכלו להתקיים וליגאל משם לעולם.

ואחר שכתב שמות השבטים המורים על גאולתן, בא הכתוב להגיד מה שאירע להם, והוא מש״ה ויקם מלך חדש על מצרים וכו׳ (שמות א, ח.). ואיתא בשמות רבה פ״א. ויקם מלך חדש וכו׳. רבנין אמרין למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו היה, אלא שאמרו המצרים לפרעה באו ונזדווג לאומה זו, א״ל שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלין והיאך נזדווג להם, אלולי יוסף לא היינו חיים, כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו ג׳ חדשים עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו, לפיכך כתיב ויקם מלך חדש. ועוד שם וישימו עליו שרי מסים (שם יא.). עליהם לא נאמר אלא עליו, מלמד שהביאו מלבן ותלו על צוארו של פרעה, שאם היה א׳ מישראל אומר להם אסטניס אני, אומרים לו כלום אסטניס אתה מפרעה. למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל ע״כ. מכל אלה יקשה דא״כ למה נענש פרעה. ועוד דאיתא בסוטה פ״א (דף יא.). ויאמר אל עמו (שמות א, ט.). הוא התחיל בעצה תחלה וכו׳. והרי זה סותר אל המדרשים הנ״ל. אשר ע״כ נלע״ד כי בלי ספק פרעה הרשע היה בלבו להרע לישראל, אלא שפחד ממה שהבטיח ליוסף, אתה תהיה על ביתי וכו׳ (בראשית מא, מ.). ולאו כל כמיניה לשעבד את ישראל. וז״ש עד עכשו משלהם אנו אוכלין, שכן שלח יוסף לאביו, וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים (בראשית מה, ח.). והיאך נזדווג להם, שאלולי יוסף לא היינו חיים. ולכן השר שלו שם בלבו לשעבד את ישראל בפה רך כדי שמרצונם הטוב ישתעבדו לו ואח״כ ישלוט עליהם בפרך. וזהו ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א, ט.). שאנו גרמנו שנתרבה ונתעצם עלינו, ולכן הבה נתחכמה לו (שם י.). ואז וישימו עליו שרי מסים (שם יא.). היינו לפרעה למען ענותו בסבלותם, כדי שישלטו עליו המצרים, ויורו למפרע כי מה שעשה ליוסף אינו עשוי, ולאו כל כמיניה לצוות עליהם, ולכן הורידוהו מכסאו ותלו מלבן על צוארו. ואחרי כן חזרו והמליכוהו עליהם, ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח.). ותרגם אונקלוס דלא מקיים גזירת יוסף. דהיינו ממש מה שאמרנו, שאינו עוד ברשותו לקיים גזרת יוסף שגזר עליו אתה תהיה על ביתי וכו׳ (בראשית מא, מ.).

ואז הכין האלקים הגואל הקרוב להושיע את ישראל, והוא מש״ה וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב, א.). ואיתא בסוטה פ״ק (דף יב.), להיכן הלך, שהלך בעצת בתו, תנא עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה כל הבן הילוד וכו׳. עמד וגרש את אשתו וכו׳. אמרה לו בתו אבא קשה גזרתך יותר משל פרעה וכו׳, עמד והחזיר את אשתו וכו׳. וקשה למה לא כתב זה בתורה. אמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל פ׳ בהעלותך ע״פ וישארו שני אנשים במחנה וכו׳ (במדבר יא, כו.). שמיה דחד אלדד ושמיה דתניין מידד בנוי דאליצפן בר פרנך דילידת ליה יוכבד בת לוי בזמן דפטרה עמרם גברה ואתנסיבת ליה עד דלא ילידת ית משה. והקשו המפרשים והלא אסור להחזיר גרושתו משנשאת, ותירצו דקודם מתן תורה היה, ופי׳ הרמב״ן בפ׳ אחרי מות ע״פ ותטמא הארץ (ויקרא יח, כה.). שלא נצטוו על המצות אלא בארץ (כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה׳, ולפיכך אמרו בספרי, וירשתם אותה וישבתם בה (דברים יא, לא). ושמרתם לעשות (שם לב). ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.). וכן כתוב בזהר פ׳ האזינו דף רפ״ח א׳ בהגהת האר״י זלה״ה, דהא כל פקודי אוריתא בארעא משתכחין, דכתיב לעשותכם (אתם) בארץ (דברים ד, יד.). ע״כ. מכל אלה נראה שלא נחשב לעון לעמרם להחזיר גרושתו משנשאת, ועכ״ז לא רצה הב״ה שיכתב בתורה שלא לגרוע כחו של מרע״ה וכתב ויקח את בת לוי (שמות ב, א.).

ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב.). בסוטה פ״א (דף יב.), תניא רמ״א טוב שמו, ר׳ יהודה אומר טוביה שמו, ר׳ נחמיה אומר הגון היה לנביאות, אחרים אומרים נולד כשהוא מהול. וחכ״א בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה וכו׳. וצריך להבין מאי בינייהו דהני תנאי, אמנם קשיא להו בפסוק ותרא אותו כי טוב הוא, כי אין שייך בראייה אם הוא טוב, כי האדם יראה לעינים ולא ללבב, והיל״ל ותדע כי טוב הוא. ועוד איך תינוק בן יומו יוודע אם טוב הוא, ועוד היה די שיאמר ותרא כי טוב הוא מאי אותו. אך שם אמרו, ותהר האשה ותלד בן. מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער. א״כ שפיר קאמר ותרא אותו כי טוב הוא כיון שילדה שלא בצער, על דרך ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג, ו.). שר״ל נתבוננה. ועל זה אמר ר״מ טוב שמו, שקראתו כן על שם העתיד. ורי״א טוביה שמו. שכן אמרו שם, ותפתח ותראהו (שמות ב, ו.). ותרא מבעי ליה, אר״י בר חנינא מלמד שראתה שכינה עמו. ופרש״י והאי את לשון עם, כמו לא שלח יעקב את אחיו (בראשית מב, ד.). ע״כ. ואני אומר שהוא כמו ויתנכלו אותו (בראשית לז, יח.). שפרש״י ז״ל, אותו עמו. ואם בת פרעה ראתה עמו שכינה כ״ש יוכבד אמו, ולכן קראתו טוביה כמו טו״ב י״ה. ואפשר לומר כי רמ״א טוב שמו על הגוף שהיה קדוש, ורי״א טוביה שמו על הנפש שהיתה אצולה ממקום גבוה כנודע וכתוב בזהר פ׳ בשלח דף נ״ג ב׳ ע״ש (אז ישיר משה. רבי יהודה פתח בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו׳. זכאה חולקהון דישראל דקב״ה אתרעי בהו יתיר מכל שאר עמין. ומסגיאות רחימותא דרחים להו, אוקים עלייהו נביאה דקשוט ורעיא מהימנא, ואתער עליה רוחא קדישא יתיר מכל שאר נביאי מהימני, ואפיק ליה מחולקיה ממש. ממה דאפריש יעקב מבנוי לקב״ה שבטא דלוי. וכיון דהוה לוי דיליה, נטל ליה קב״ה ואעטר ליה בכמה עטרין, ומשח ליה במשח רבות קדישא דלעילא, וכדין אפיק מבנוי רוחא קדישא לעלמא, וזריז ליה בהימנוי קדישא מהימנותא רבא, תנא, בההיא שעתא דמטא זמניה דמשה נביאה מהימנא לאחתא לעלמא, אפיק קב״ה רוחא קדישא מגזרא דספירו דאבן טבא, דהוה גניז בארבעין ומאתן ותמנייא עטרין, וקיימי קמיה ואפקיד ליה בכל דיליה, ויהב ליה מאה ושבעין ותלת מפתחין. ואעטר ליה בחמש עטרין, וכל עטרא ועטרא סליק ואנהיר באלף עלמין דנהרין, ובוצינין דגניזין בגנזייא דמלכא קדישא עלאה, כדין אעבריה בכל בוצינין דבגנתא דעדן ואעליה בהיכליה, מ׳ פתיחא סליק ואתעטר בעטרוי, ואעטריה בתלת מאה ועשרין וחמש עטרין, ואפקיד מפתחוי בידוי ואעבריה בכל חיילין וגייסין דיליה, כדין אזדעזעו כלהו, פתחו ואמרו אסתלקו מסחרניה סטרא דסטרין, דהא קב״ה אתער רוחא לשלטאה למרגז עלמין. קלא נפק ואמר מהו דין דכל מפתחן אלין בידוי. פתח קלא אחרא ואמר קבילו ליה בגוויכו. דא הוא דזמין לנחתא בין בני נשא וזמינא אורייתא גניזא דגנזיא לאתמסרא בידוי ולארעשא עלמין דלעילא ותתא על ידא דדין. ביה שעתא אתרגישו כלהו ונטלין אבתריה. פתחו ואמרו הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים, כדין סלקא ההוא רוחא וקיימא קמי מלכא. ש׳ דאבהתא אעטרו ליה בתלת עטרין קדישין ואפקידו כל מפתחן דמלכא בידיה ואפקידו ליה מהימנא דביתא. ה׳ סלקא ואתעטרא בעטרוי וקבילת ליה מן מלכא, כדין נחת ההוא רוחא בארבין דשאטן בההוא ימא רבא, וקבילת ליה לגדלא ליה למלכא, והיא יהבת ליה מתנן זיונין לאלקאה לפרעה ולכל ארעיה. ובשבתא וברישי ירחי סלקת ליה למלכא, כדין אתקרי שמיה באלין אתוון רשימין. ובההיא שעתא דנפק לארעא בזרעא דלוי, אתתקנו ארבע מאה ועשרין וחמש בוצינין למלכא וארבע מאה ועשרין וחמש גליפין ממנן אוזפיה לההוא רוחא לאתריה, כד נפיק לעלמא אתנהרא ה׳ באנפוי וביתא אתמלייא מזיותיה. ביה שעתא קרא עליה קב״ה בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך. רבי יצחק אמר ביה שעתא קטל קב״ה לרברבא ממנא דמצראי וחמו ליה משה ובני ישראל, כדין אמרו שירה הה״ד אז ישיר משה ובני ישראל.). רנ״א הגון היה לנביאות, כמ״ש בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכו׳ (ירמיהו א, ה.). ואמרו בילקוט כי ביציאתו לעולם זעק זעקה גדולה כבחור. אף במשה נאמר והנה נער בוכה (שמות ב, ו.). ואמרו רז״ל (סוטה יב:), קולו כנער. ולכן הגון היה לנביאות במתן תורה, ששם כתוב משה ידבר והאלקים יעננו בקול (שמות יט, יט.). אחרים אומרים נולד כשהוא מהול. וזהו ותרא אותו. שר״ל אות שלו (‏ח״א דרוש מ״א לפ׳ מטות ומסעי והפטרה: בזהר פ׳ לך לך דף צ״ד א׳. והראני אותו (ש״ב טו, כה). מאי אותו, אות דידיה.), כי טוב הוא שכבר נמול, וכמו שדרשו בזהר פ׳ חקת קפ״ד א׳ ע״ש (ת״ח כתיב ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו (במדבר כא, לד). תרין אותו אינון שלימין באורייתא בתרי ווי״ן, חד דא וחד עד דרוש אחיך אותו (דברים כב, ב). מ״ט בגין דאינון אות ממש. עד דרוש אחיך. אחיך ממש, או דבעי לפרשא ההוא אות דההוא אבידה. אוף הכא דין אותו, דא עוג דאתדבק באברהם ומאנשי ביתיה הוה, וכד אתגזר אברהם מה כתיב, וכל אנשי ביתו וגו׳ (בראשית יז, כז). דא עוג דאתגזר עמיה וקביל האי את קדישא, כיון דחמא עוג דישראל מקרבין גביה, אמר הא ודאי אנא אקדימנא זכותא דקאים לון ודא שוי לקבליה. ביה שעתא דחיל משה, היך יכיל לאעקרא רשימא דרשים אברהם. אמר ודאי הא ימינא דילי מית, דהא ימינא בעיא להאי. אי נימא הא אלעזר, ימינא דסיהרא הוא ולא דילי, והאי את לימינא הוא, דאברהם לימינא הוא. מיד אמר קב״ה אל תירא אותו, לא תדחל לההוא את דיליה, ואפילו לימינא לא אצטריך. כי בידך נתתי. שמאלא דילך יעקר ליה מעלמא, דהא הוא פגים רשימא דיליה, ומאן דפגים להאי את אתחזי לאתעקרא מעלמא, כ״ש שמאלא דילך דאיהו ידך יעקר ליה מעלמא, בגיני כך אתעקר מעלמא, ואפילו דאיהו תקיפא מבני גברייא ובעא לשיצאה להו לישראל, נפל בידיה דמשה ואשתצי. בגין כך כלא שציאו ישראל בנוי וכל עמיה וכל דיליה, כמה דכתיב ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו (במדבר כא, לה). וכתיב ונך אותו ואת בנו (דברים ב, לג). בנו כתיב חסר יו״ד וקרינן בניו, והא אוקמוה חברייא. זכאין אינון ישראל דמשה נביאה הוה בינייהו, דבגיניה עביד לון קב״ה כל הני אתוון ואוקמוה. וקב״ה לא גזר קיימיה עם שאר עמין לאתקשרא ביה אלא עם ישראל דאינון בנוי דאברהם, דכתיב בו ובין זרעך אחריך לדרתם ברית עולם (בראשית יז, ז). וכתיב ואני זאת בריתי אותם אמר ה׳ רוחי אשר עליך וגו׳ (ישעיה נט, כא). לא ימושו מפיך וגו׳.). וחכ״א נתמלא כל הבית אורה. כי על ידו ניתנה תורה לישראל, ואורה זו תורה (מגלה טז:). וזכה לקרני ההוד שהיו מהאור הראשון, והוא מ״ש כי טוב הוא (שמות ב, ב.). כמ״ש וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א, ד.).

ועל כל אלה בא הכתוב הנז׳ לעיל ומשה היה רועה (שמות ג, א.). שנתקן לגאולה מיום לידתו, ולכן היה רועה כדרך כל מלכי ישראל שבדקם תחלה בצאן. ויבא אל הר האלקים חורבה (שם.). ששם היתה גדולתו. ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר וכו׳ (שם יט, ג.). וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה (שם ג, ב.). שם בשמות רבה, מה ראה הב״ה לדבר עם משה מן הסנה, מה הסנה שפל מכל האלנות כך היו ישראל שפלים ירודים במצרים, לפיכך נגלה עליהם הב״ה וגאלם וכו׳. כלומר אף שלא הגיע זמן גאולתם עכ״ז להיות שהיו בדיוטא התחתונה וזהו שפלים ירודים, לכן הוצרך לגאלם מיד. ובילקוט איתא, והסנה איננו אוכל (שמות ג, ב.). רמז לו אע״פ שישתעבדו בד׳ מלכיות אינם כלים. הוא הדבר אשר דברנו כי במצרים היו ראויים למרק כל הגליות. ונלע״ד כי לכן כתוב כאן ה׳ פעמים סנה, הא׳ לגופיה וד׳ לדרשא, כי היה די שיאמר וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה והוא בוער באש ואינו אוכל ויאמר משה מדוע לא יבער ויקרא אליו אלקים. והנה הראשון לרמוז על גלות מצרים, כמ״ש שם בשמות רבה, כשם שהסנה בוער באש ואינו אוכל כך המצרים אינן יכולין לכלות את ישראל. וירא והנה הסנה בוער באש (שם.). זה בבל שהצית אור בבית המקדש, וגם שהשליך את חמו״ע בתוך כבשן האש. והסנה אינו אוכל בגלות מדי, כי רצה המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ולא עלתה בידו. מדוע לא יבער הסנה בגלות יון שהיו שורפים אותם על שהיו מקיימים תורה ומצות והצילם ה׳. וירא ה׳ כי סר לראות את הגלות האחרון, ויקרא אליו האלקים מתוך הסנה ויאמר אל תקרב הלום, כי לא רצה לגלות לו את הקץ האחרון כי הוא כמוס בלבו. והרמז לזה כי ב״פ הסנ״ה וג״פ סנ״ה גי׳ מצרי״ם בב״ל מד״י יו״ן אדו״ם, כי הראשון של מצרים והאחרון הם היותר קשים, והג׳ האחרים לא כל כך ולכן לא יש שם ה׳.

ויאמר ה׳ ראה ראיתי את עני עמי וכו׳ (שמות ג, ז.). כלומר כונתי היתה שישבו במצרים ת׳ שנה כדי שלא יצטרכו לחזור חלילה בשאר גליות, זאת היא הראייה ראשונה, אך אני רואה שאינם יכולים עוד לסבול, ואת צעקתם שמעתי וכו׳. וארד להצילו מיד מצרים. כך דעתי היתה שבהצלתם ממצרים תכף ומיד, ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, דהיינו כמו שתהיה לעתיד לבא, שעתידה שתתרחב א״י מסוף העולם ועד סופו (ילקוט ישעיה סי׳ תק״ג.). אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני וכו׳. כי אז היה נשלם עון האמורי והיו ישראל יורשים את א״י ירושה עולמית. אך ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, הגם שלא נשלמו ת׳ שנה, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, שחזק עליהם השעבוד, לפיכך ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, כי לא ארד אני בעצמי להצילו מיד מצרים כאשר היתה כונתי כי בזה היתה גאולה עולמית, רק לכה ואשלחך אל פרעה, ובזה הגאולה תהיה על ידיך שגאולתך עוברת, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים דוקא ממצרים, ואחר ישובו בשאר גליות. וז״ש בפ׳ אמור, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה׳ (ויקרא כב, לג.). כלומר הוצאתי אתכם ממצרים לבד לפי שלא נשלם הזמן, ובזה הוצרכתי להיות לכם לאלקים, לעשות בכם דין בשאר גליות. וכל זה לפי שאני ה׳ ברחמים, להציל אתכם מאותו שעבוד קשה שלא הייתם יכולים לסבול. ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה. אתה אמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה, כי במלת לכה רמזת לי שישתרג מזה רעה לישראל שיצאו קודם הזמן, וא״כ מי אנכי כי אלך וכי אוציא את בני ישראל ממצרים לבד ולא משאר גליות. וז״ש בשמות רבה פ״ג. אמר משה לפני הב״ה, רבש״ע כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מו, ד.). ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך, א״ל הב״ה כי אהיה עמך (שמות ג, יב.). כלומר אע״פ שתלך אתה אם יזכו ישראל, עדין יש תקוה שלא יהא עוד גלות, ואנכי אהיה עמך, שכן במתן תורה היו חירות משעבוד מלכיות אלולי שחטאו בעגל, וזהו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. כי ימשך מזה טובה, והוא בהוציאך את העם ממצרים וכו׳ (שם.). שתקבלו תורתי ותהיו חירות מן שאר גליות, וכן רמז לו ועברתי בארץ מצרים (שמות יב, יב.). אני ולא מלאך אני ולא שליח. שבזה יצאו ממצרים לגמרי והיתה גאולה שלימה, כדכתיב כי אשר ראיתם את מצרים היום וכו׳ (שמות יד, יג.). ואלולי שעשו את העגל היו יוצאים לגמרי גם משאר גליות.

ועם כל זה יובן מ״ש בשמות רבה פ״ג. ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה (שמות ג, יא.). אמר ריב״ל משל למלך שהשיא את בתו ופסק לתן לה מדינה ושפחה אחת מטרונית ונתן שפחה כושית, א״ל חתנו לא שפחה מטרונית פסקת לתן לי. כך אמר משה לפני הב״ה, רבון העולם כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מו, ד.). ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י.). לא אנכי הוא שאמרת לו ואנכי אעלך גם עלה ע״כ. והכונה כי כשהבטיח הב״ה לאבות על ירושת הארץ היתה כונתו על א״י כלה כמו שיהיה לעתיד וכדלעיל, וכן אמר ליעקב ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה (בראשית כח, יד.). וכן הוה אם היו נגאלים על ידו ית׳, לא כן אם יגאלו ע״י ב״ו, לכן בא במשל למלך שהשיא את בתו, דהיינו במתן תורה שא״ל לך אל העם וקדשתם וכו׳ (שמות יט, י.). ופי׳ רז״ל (במדבר רבה פ׳ י״ב.), חתונין היו שם. וז״ש ליעקב אנכי ארד וכו׳ ואנכי וכו׳. כי בזכות אנכי שהוא מתן תורה אני גואל את בניך, ובזה תהיה תשועת עולמים. וזהו מ״ש ופסק ליתן לה מדינה ושפחה אחת מטרונית. דהיינו כל א״י כלה והאומות כלם יהיו תחת ידם, כי יהיו ישראל שולטים על הכל. אך לא כן היה כי רק ארץ ז׳ עממין ניתן להם ולא שעבדו את כל האומות, וז״ש ונתן לו שפחה כושית. דהיינו מצרים אחיהם של כושים, ולכן סירב משה ללכת בשליחותו לטובתן של ישראל ואמר מי אנכי כי אלך וכו׳. כלומר אין זה אנכי שהבטחת ליעקב, ואנכי אעלך גם עלה. ואתה מלך חי וקיים ראוי שתגאול אותם, כי בזה לא יחזרו בגלות עולמית. והב״ה השיבו כי אהיה עמך וכו׳. וכבר ביארנו כל אותם הפסוקים. עד שא״ל לבסוף ויאמר משה אל ה׳ בי אדני לא איש דברים אנכי וכו׳ כי כבד פה וכבד לשון אנכי. וקשה מאד איך פה קדוש שהיה עתיד לדבר עמו ית׳ בתמידות יהיה כבד פה וכבד לשון, וכבר הקשה הר״ן ז״ל בדרשותיו דרוש ג׳ קושיא זו ותירץ כדרכו, והקשה עליו בעל לוחות הברית דף ש״ט ב׳ יע״ש (עוד נבאר מה ענין אלהים שנעשה משה. ע״ד הפשט נוכל לתרץ עפ״י מה שהקדים מ״ש הר״ן בדרשותיו כי הקשה קושי׳ גדולה, הלא מרע״ה הוא אבי הנביאי׳ ונבואתו היתה למעלה מהטבע, לכל האותות אשר עשה. ואיך היה בו מום שהיה חסר אף מהטבע, כי היה ערל שפתים אין לך מום גדול מזה. כי מעלת האדם על בעל חי הוא שהאדם חי מדבר והוא היה ערל שפתים. ובפרק אין בין המודר אמרו, אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו וכולן במשה. ובסוטה פרק המקנא (יב:), והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה (שמות ב, ו). קרי ליה ילד וקרי ליה נער, אלא היה ילד וקולו כנער, אמר ליה ר׳ נחמיה א״כ עשיתו למשה כבעל מום כו׳. הרי שתמה על מום קטן כזה. ואיך לא נתמה על מום הגדול שבכולם שלא יהיה מדבר. ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז). ותרגם אונקלוס לרוח ממללא. והוא היה ערל שפתים. והר״ן האריך בתירוץ קושיא זו וכלל העולה מדבריו, כי הוצרך להיות ערל שפתים לגודל מעלתו, מאחר שהתורה נתנה על ידו ונקראת התורה על שמו, כמ״ש זכרו תורת משה עבדי. ואלו היה לו צח לשון, לא היתה מעלת התורה ניכרת כ״כ לשומעיהם, כי נודע טבע העולם, לפעמים אומר אדם דבר אחד אע״פ שהדבר בעצמו אינו טוב בתכלית הטוב, מ״מ שהוא בעל לשון וממתיק דבריו בצחות לשונו הוא ערב מאוד להשומעים, כי מי שהוא צח לשון ממתיק את דבריו. ע״כ אלו היה מרע״ה צח לשון, היו אומרי׳ שעל כן דברי תורה מתוקי׳ לשומעיהם, כי מרע״ה ממתיק אותם בצחות לשונו, ע״כ היה ערל שפתים, ועל כל זאת ד״ת מתוקי׳ מדבש ונופת צופים, א״כ ראה כמה מעלות גדולות וגבוהות הם לד״ת, כך היא כוונת הר״ן בתירוץ קושיא זו. ודברי פי חכם חן. אמנם מנגד לזה מה שכתב משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות יט, יט). כי תירוץ הר״ן הוא דבשביל מתן תורה נעשה ערל שפתים, ואדרבא הוא להיפוך, שערלות שפתיו נתרפא בשעת מ״ת, שמשה ידבר והאלהים יעננו בקולו של משה. והנה היה פלא בדיבורו, שנתפשט בקרב מחנה ישראל שהיה נ׳ פרסאות והיה נשמע בבירור אף שהיו קולות וברקים וקול שופר חזק. וכבר אמרו פה שאמר לא איש דברים אנכי. עתה משה ידבר. נמצא דברי הר״ן אינן קיימין. ונ״ל לתרץ קושיות הנ״ל ע״פ המדרש בסיפורי ענייני מרע״ה שהוזכר שם כשהיה נער קטן מורכב על כתיפו של פרעה, כי בת פרעה גידלה את משה, אז שלח משה ידו ולקח העטרה מראש פרעה, וזה היה סימן שיסיר העטרה מראשו, ופרעה רצה להרגו ועשה עצה ע״ז ונזדמן גבריאל המלאך בלבוש יועץ מיועציו, ואמר אדוני המלך, דרכו של תינוק להושיט ידו אחר דבר המאיר. ננסה את זה נניח לפניו גחלים נראה אם יושיט ידו אחריהם. ובכן לקח גבריאל המלאך יד משה להושיט גחל מהגחלים ושם הגחל לפיו ואז פטרוהו מההריגה, ומשם נעשה ערל שפתים, כי נכוה בגחלת. והנה עתה בבוא משה להתרות בפרעה במכות גדולות ונפלאות, והיה אהרן נביאו כי משה היה ערל שפתים, ואז כשראה פרעה שמשה מתרה בו, וראה שהוא ערל שפתים שהרי אהרן הוא נביאו המדבר, ואז זכר פרעה במעשה שהיה שלקח העטרה מראשו, אשר לסיבה זו מחמת היועץ נעשה ערל שפתים, אז ראה פרעה והבין למפרע שרוצה ליקח העטרה מראשו, ועל כל זאת לא היה כח ביד פרעה לעשות נקמה בו, וזהו ראה נתתיך אלהים לפרעה, שוטר ומושל ורודה, כך נלע״ד לומר לפי פשוטו ע״פ המדרש הנ״ל.). אמנם נלע״ד כי בילקוט פ׳ זו איתא, כי משה נתגדל בבית פרעה, ולקח העטרה מעל ראש פרעה ושם אותה בראשו, ובלעם הקוסם א״ל לשפוך דמו ארצה, וישלח אלקים מלאך ויאמר אם על המלך טוב יביאו אבן שהם וגחלת אש וישימו אותם לפני הילד, והיה אם ישלח ידו אל השהם דע כי בחכמה עשה זאת ונהרגהו, ואם על הגחלת ישים ידו לא בחכמה עשה ונחייהו, וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויביאו את השהם ואת הגחלת, ויקח המלאך ידו אל הגחלת וישימה בפיו ותבער קצת שפתיו ולשונו ונעשה כבד פה וכבד לשון ע״כ. ובס׳ שפתי כהן על התורה פ׳ זו ז״ל, ומה שנכוה פיו ולא ידו, שמעתי לפי שבת פרעה הביאה מינקת מן המצריות והיו משימין הדד בפיו והיה שומט הדד והיו חולבין לתוך פיו, לזה בא הגחלת לטהר אותו חלב טמא שנפל לתוך פיו. עוד שם בפ׳ וארא, אתה תדבר (שמות ז, ב.). אינך כדאי וראוי לדבר לרשע כזה, כאילו מתמיה אתה תדבר, אדם כמוך שנאמר עליו פה אל פה אדבר בו ידבר עם רשע, והודיעו כי סבת ערלת שפתיו היא לפי שנעשה קדש, ולזה היה אהרן התורגמן כי אהרן לא נתקדש פיו כמוך אלא כשאר הנביאים. ובזה תבין למה לא נתרפא משה עד שזכה לתורה, לפי שאין ראוי שהפה שלמד בו התורה שהיא קדש ידבר בו דברי חול, ולכן היה ערל שפתים עד נתינת התורה עכ״ל. עוד ראה זה מצאתי במ׳ חקור דין ח״ג פ׳ כ״ב ז״ל, כי הדורות הראשונים גרמו לנו גזרת היאורה תשליכוהו שנתקיימה במשה. ותחמרה בחמר ובזפת, לטהר את החומר שהיה להם לחומר לבוני המגדל, ותחת בלבול לשונם הוצרך מרע״ה להיות כבד פה וכבד לשון וכו׳. כל אלה חברו לתירוץ הקושיא הנ״ל, ורואה אני אותם במס׳ פ׳ וארא, הן אני ד׳. וסי׳ הן אני ערל שפתים (שמות ו, ל.). הן אני נשארתי לבדי (ישעיהו מט, כא.). הן אני עץ יבש (ישעיהו נו, ג.). הן אני כפיך לאל (איוב לג, ו.). אמר משה הן אני ערל שפתים, ולמה כן, הן אני נשארתי לבדי. דאיתא בסוטה פ״א (דף יב:), ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו כל הבן הילוד וכו׳, כיון דשדיוה למשה במיא בטלו גזרתייהו. והיינו דקאמר משה העם אשר אנכי בקרבו, בשבילי נצלתם כלכם ע״כ. ז״ש הן אני נשארתי לבדי. שכאשר הושלך ליאור בטלה הגזרה, וזה כדי שיכפר על עון דור המבול והפלגה. ובזהר פ׳ וארא דף כ״ח א׳. ואמרת אל אהרן קח את מטך (שמות ז, ט.). מ״ט מטה אהרן ולא מטה משה, אלא ההוא דמשה הוה קדישא יתיר ולא בעא קב״ה לסאבא ליה באינון חוטרין דחרשיא. ואם ככה בעץ יבש ק״ו פה קדוש של מרע״ה שלא היה ראוי שיטמא בדברו אל פרעה, ולכן היה ערל שפתים, וזהו הן אני עץ יבש, שמן העץ יבש אנו לומדים הטעם שנעשה ערל שפתים. ולפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה לא היה ראוי לו לינק מן המצריות, ובשביל שנתנו דד בפיו לכן נכוה לכפר על זה, וזהו הן אני כפיך לאל. שבפיו דבר עם השכינה, ובשביל כך לא הי׳ ראוי ליכנס בפיו דבר טמא ולהסיר ממנו טומאה, שם בפיו הגחלת ודוק. וז״ש לא איש דברים אנכי וכו׳. כלומר בין בקטנותי בין בגדולתי נשארתי כך, גם מאז דברך אל עבדך לא נתרפאתי, וא״כ איני ראוי לילך אל פרעה.

ויאמר ה׳ אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה׳. ויש לדקדק שתחלה אמר מי שם פה לשון עבר ואח״כ אמר ל׳ עתיד, או מי ישום אלם וכו׳. ועוד קשה שהרי אין הב״ה מיחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.), ואיך יאמר או מי ישום אלם וכו׳ הלא אנכי ה׳. אמנם יובן במ״ש במשלי כ׳. אזן שומעת ועין רואה ה׳ עשה גם שניהם. והכונה במאי דאיתא בסנהדרין פ״ד (דף לט.), א״ל קיסר לר״ג מי שברא הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא ברא הרים, שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח (עמוס ד, יג.). אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא וייצר, הכי נמי מי שברא זה לא ברא זה, טפח על טפח יש בו באדם ושני נקבים יש בו מי שברא זה לא ברא זה, שנאמר הנוטע אוזן וכו׳ אם יוצר עין וכו׳ (תהלים צד, ט.). א״ל אין, א״ל ובשעת מיתה כלם נתפייסו. וע״ש פרש״י (מי שברא אבר זה לא ברא אבר זה, ואם תאמר כן הוא הא תינח באברים המרוחקים, מיהו טפח על טפח יש בו באדם ובאותו טפח יש בו שני נקבים האוזן והעין, קרי להאי נוטע אוזן ולהאי יוצר עין, תאמר שנתעסקו שנים באותו טפח, אמר לו הן. וכי בשעת מיתה שניהם נתפייסו. הבעלים הנוטע והיוצר מסכימין להמיתו.). זש״ה אזן שומעת ועין רואה, שהם שני נקבים שבהם חוש הראות והשמע, אל תאמר בשביל כך ששתי רשויות יש כי ה׳ עשה שניהם, והראיה שבשעת מיתה גם שניהם, מל׳ גוממו עם השופי (חולין צב:). שר״ל שכורת וממית את שניהם, ומזה ראיה שה׳ עשה שניהם, דאל״כ איך נתפייסו לגמום את שניהם כא׳. ז״ש הב״ה למשה מי שם פה לאדם, דהיינו לאדם הידוע הוא אדם הראשון שחננו כח הדבור, מש״כ לשאר ב״ח. או מי ישום אלם, שאחרי בריאתו יש כח בידו לעשותו אלם ולהסיר ממנו הדבור, כדכתיב מסיר שפה לנאמנים (איוב יב, כ.). או חרש או פקח או עור, הם השני חושים אזן שומעת ועין רואה, שלשעה קלה מסירם ממנו, הלא אנכי ה׳ עושה כל אלה. או יאמר עם מאי דאיתא בפ״ז דסנהדרין (דף סה:), רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר׳ זירא, הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה מהדר ליה, א״ל מן חבריא את תוב לעפריך. ופרש״י שלא היה לו דבור ע״כ. ובזה אני מבין מ״ש בפ׳ ואתחנן, ועבדתם שם אלקים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון (דברים ד, כח.). וקשה למה לא אמר ג״כ ולא ידברון, כדכתיב פה להם ולא ידברו. אך רצה הב״ה להראות לישראל שלא ישתקעו בע״א, שאע״פ שילכו בין האומות ויראו אותם עע״ז יכירו וידעו כי אין בה ממש, שהרי הם מעשה ידי אדם והמה לא אלקים, ולא תחשבו שיהיו מעשה ידי אדם כמו של הצדיקים שהיו בוראין אנשים ע״י ס׳ יצירה, אלא הם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון, שלא יהיה להם הרגש כלל, אפילו מאותם החושים שיש לאותם שעושים הצדיקים, שהרי לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, שהם ד׳ חושים חוש הראות והשמע והטעם והריח, ואצ״ל שלא ידברון, שהרי זה אינו אפי׳ במעשה ידי צדיקים ודוק.

ואלה הם דברי המשורר במזמור קט״ו. פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו לא יהגו בגרונם. וקשה למה לא נקטינהו בסדר א׳, שכשם שהתחיל פה להם ולא ידברו וכו׳. כך היה לו לומר ידים להם ולא ימישון, רגלים להם ולא יהלכו, גרון להם ולא יהגו. ועוד למה אמר באחרונה לא יהגו בגרונם, שהיה לו להקדים זה לידיהם ורגליהם, כי הגרון הוא אחרי האזנים והאף. אך הכונה כי הנה אנו רואים בני אדם שיש להם פה ואינם מדברים כמו האלמים, וכן עינים להם ואינן רואין כמו הסומים. וכן אזנים ואינן שומעין כמו החרשים. אך הידים ורגלים כשיש להם יש להם הרגש אם מעט ואם הרבה, ואין משתמשים בם רק כשנקטעו או נכווצו, אך כשהידים והרגלים הם בעין ודאי שמשתמשים בהם והולכים. ולכן באלו לא יכול לומר ידים להם וכו׳ רק ידיהם ולא ימישון. כלומר אפילו שיש להם ידים אינם ממשמשין בהם, לא כן האדם, וזהו ידיהם דוקא ולא ימישון וכן רגליהם ולא יהלכו, אך ידי ורגלי האדם אפי׳ בחולשתם ימישון ויהלכו אם לא בכל במקצת. ולא עוד אלא לא יהגו בגרונם, שנשתנו גם מהבהמות שאע״פ שאין להם דבור עכ״ז מצפצפים ומהגים בלשונם אבל אלו לא יהגו בגרונם, מש״כ הבהמות שמהגים בגרונם. עוד יובנו עם מ״ש רז״ל בב״ר פ׳ ס״ז. שהעין והאזן והחוטם אינן ברשותו של אדם, חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי. הפה והיד והרגל ברשותו וכו׳. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו יע״ש (ח״ג דרוש נ״ג לציצית: בב״ר פ׳ ס״ז. העין והאזן והחוטם שלא ברשותו, חמי מה דלא בעי וכו׳. ולכן הזכיר אלו כי אע״פ שאינן ברשותו של אדם עכ״ז גם הם הולכים אחר הלב וכ״ש שאר האיברים. ובספרי פ׳ שלח. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט). מגיד שהעינים הולכות אחר הלב או הלב אחר העינים, אמרת והלא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה ת״ל ולא תתורו אחרי לבבכם, מגיד שהעינים הולכות אחר הלב. ואעפ״י שרש״י ז״ל פי׳ שם העין רואה ולב חומד. עכ״ז כשהלב טוב אין העינים רואות, כההיא דאמרי׳ (ברכות כ.), דר׳ יוחנן הוה יתיב בשערי טבילה ואמר דמיין עלי כקאקי חיורי.). ז״ש פה להם ולא ידברו, עינים להם וכו׳. שהתחיל בפה אף שהוא ברשותו מהטעם הנ״ל, שאף באדם של צדיקים לא יש דבור וכל שכן בע״א, ולא עוד אלא עינים להם, שיש לצדיקים ליתן להם כח הראות, לאלה לא יש ואשתנו לגריעותא, כי בעינים ואזנים ואף שאינם ברשותו של אדם אמר עינים להם וכו׳ ולא יראו כלל בין טוב ובין רע, וכן באזנים ואף. ובאותם שהם ברשותו של אדם אמר ידיהם ורגליהם שהם ברשותו של אדם, אך בע״ז אין להם רשות כלל ודוק. עוד יאמר לא יהגו בגרונם. עם מאי דאיתא במדרש חזית ע״פ אמרתי אעלה בתמר (שה״ש ז.). בענין צלם נ״נ, מה עשה אותו רשע, נטל ציצו של כ״ג ונתנו לתוך פיו וכינס כל זיני זמרא והוו מקלסין קדמוהי, והוא אמר אנכי ה׳ אלקיך. כיון דחמא דניאל כן א״ל לית את יהיב לי רשותא למיסק ולמינשק הדין צלמא דידך על פומיה, מיד נתן לו רשות אשתבע לציצא וא״ל ב״ו אני ושלוחו של הב״ה אני אלא הזהר שלא יתחלל בך שם שמים, גוזר אני עליך שתבא אחרי, בא לנשקו והוציא בלעו מתוך פיו, באותה שעה הפילה הרוח את הצלם ע״כ. זהו בכיוון לא יהגו בגרונם, שאע״פ שצלמו של נ״נ היה מדבר לא היה בגרון שלו אלא ע״י הציץ, וכן כל ע״א שלפעמים ע״י כשוף מדברים אינו אלא בדבר אחר, אך לא יהגו בגרונם. ולכן איחרו לכלם שהוא דבר שנשתנה מהאחרים ודוק. לכן אמר הכתוב מי שם פה לאדם הידוע שברא הב״ה בעולמו, לא כן לאדם הנברא בס׳ יצירה, או מי ישום אלם וכו׳.

והמ׳ שהקדמנו בשמות רבה פ׳ ג׳ כלו מקשה, ובפרט במ״ש לעשות בך נס אני חפץ. שהרי לא מצינו שנתרפא, שהרי אמר ואני ערל שפתים (שמות ו, יב.). אך בדברים רבה אמר ז״ל, משה עד שלא זכה לתורה כתוב בו לא איש דברים אנכי (שם ד, י.). כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו ע״כ. בזה מובן כל המ׳ שהכונה לעשות בך נס אני חפץ, שיראו כל העם זכות התורה שהיא מרפא לשון, שאז תדבר לישראל את כל אשר אצוך, וזהו ואנכי אהיה עם פיך, כי בשעה שאומר אנכי ה׳ אלקיך. אז תתרפא כי אהיה עם פיך, ולהיות שבזה די, לזה שאל מהו והוריתיך, כי הוא כפל לשון. אלא הכונה שאע״פ שאהרן אחיך ידבר אל פרעה עכ״ז כשאתה תדבר יכנסו הדברים בלב פרעה כחץ שנון להכותו ולהכריחו, וזהו אתה תדבר ל׳ קשה, ובזה ישלח את ישראל מארצו. ור׳ סימון אמר והוריתיך ל׳ הריון, שאני בורא אותך בריה חדשה בשעת מתן תורה שלשונך תמהר לדבר צחות. ואז תשמח שובע שמחות. ונסו יגון ואנחות. ב״ב. בילא״ו.