דרוש כ"ז לפרשת אחרי מות וקדושים

והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה׳ אלקיכם (ויקרא כ, ז).

ברכות פרק שמיני (דף נג:), אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש זה שמן הטוב. אני ה׳ אלקיכם זו ברכה ע״כ.

יהיו האנשים ועבדי המלך איש איש על עבודתו ועל משאו ויזהרו בעצמם לבל תצא תקלה מתחת ידם, דחמירא סכנתא מאישור"א דידהו להיות תמיד רואי פני המלך, ולכן אליהם המצוה הזאת להזהר ולעמוד על נפשם פן תצא כאש חמת מלך נגדם. הלא זה דברו של נבוכדנאצר הרשע לאשפנז רב סריסיו, להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים ככתוב בדניאל א'. ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים (דניאל א, ד). צוה הרשע להביא מבני ישראל שכתוב בהם (דברים ד, ו): רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ומזרע המלוכה שהם מבית דוד משבט יהודה שהיו כלם נאים יפים ותמימים. ומן הפרתמים דהיינו מן המובחרים שבזרע המלוכה היושבי' ראשונה במלכות. ילדים אשר אין בהם כל מום. וכתיב מאום, והם שנים במס', זה וחבירו באיוב ל"א. ובכפי דבק מאום (שם ז). שהכוונה עם מ"ש בפ' חלק (סנהדרין צג:): מאי כל מום, אמר ר' חמא בר חנינא אפילו ריבדא דכוסילתא לא הוה בהו. והוא מ"ש ובכפי דבק מאום, דהיינו אפילו הקזת הדם שהוא סימן לחולי לא היתה בהם, לרמוז שהיו מטבע טוב ויפה. וטובי מראה כי יופי הפנים מורה על יופי המעשים. ותמימות הגוף מורה על שלימות הנפש. ובזה יתכן שיהיו משכילים בכל חכמה, דהיינו שילמדו מאחרים מושכלות ראשונות, ואחר כך יהיו מעצמם יודעי דעת ומביני מדע, להבין דבר מתוך דבר. ועוד שם בפרק חלק, אשר בהם כח לעמוד בהיכל המלך. א"ר חמא ב"ח שהיו אונסין עצמן מן השחוק ומן השיחה ומן השינה, ומעמידים על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם מפני אימת מלכות. כי זה כל פרי העומדים בחצר המלך לעמוד ביראה וברתת ובזיע לשמוע בקול דברו כשיצא דבר מלכות מלפניו: ובפ"ט דברכות (דף נח.): אמר ר' יוחנן לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות עולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. ופרש"י ז"ל, שאם יזכה לעה"ב ויראה בכבוד מלך המשיח, יבחין כמה גדול יותר כבוד בעלי שכר מצות, יותר ממה שהיה כבוד האומות בעה"ז ע"כ. ונלע"ד שזה שאמר דהע"ה (תהלים קיט, עד): יריאיך יראוני וישמחו כי לדברך יחלתי. דייק יריאיך כלפי מ"ש שם, ת"ר הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליריאיו. א"כ אותם שהיו רוצים לברך ברכת המלך שחלק מכבודו ליריאיו, לפי שהם גם כן יריאיך יראי שמך ולומדי תורתך לשמה. לפיכך יראוני וישמחו, כי בזה מבחינים בין הכבוד שאתה נותן לי עתה וראוי לתת לי בזמן המשיח לבין כבוד מלכי א"ה, וזהו כי לדברך יחלתי שתמהר הגאולה כאשר הבטחת, ואתה תכבד אותי בגדולה ויראו שדבריך אמת. עוד שם, רב ששת סגי נהור הוה, הוו אזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא וקם אזל בהדייהו רב ששת, אשכחיה ההוא מינאה, א"ל חצבי לנהרא כגני לייא, א"ל ת"ח דידענא טפי מינך, חליף גונדא קמייתא, כי קא אוושא א"ל חליף מלכא א"ל לא, חליף אחריתי א"ל חליף מלכא א"ל לא, אתאי תליתאה דהות שתקא א"ל אתא מלכא א"ל אין, א"ל מנא ידעת, א"ל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, דכתיב ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה (מ"א יט, יב). כי אתא מלכא פתח רב ששת וקאמר ברוך וכו'. והקושיא מבוארת כי הכתוב אומר לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' וכו'. הרי שהיו שם ג' כתות קודם שיעבור הב"ה, וכאן לא היו אלא שנים. ואפשר שבשביל זה אמר תחלה כעין מלכותא דרקיעא, ולא אמר כמלכותא דרקיעא לפי שאינו דומה אליו ממש רק במקצת. האמנם יובן עם מ"ש בפ"ק דב"ב (דף טז.) כפי גרסת רש"י ז"ל וז"ל: הכי גרסינן במתניתא תנא, יורד ומתעה עולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה. והכי פירושו יורד למטה ומתעה את הבריות לחטוא, ועולה למעלה ומרגיז את חמת המלך בהשטנתו, נוטל הימנו רשות להרוג את החוטא ע"כ. ועוד שם: אר"ש בן לקיש הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות. הרי אלה הג' דברים הנזכרים, כי תחלה הוא יצה"ר להתעות את הבריות לחטוא. ואח"כ הוא שטן שעולה ומשטין ומקטרג לתבוע ממנו ית' עונש הראוי לחוטא. ואח"כ הוא מלאך המות שיורד ונוטל נשמה. ואלה היו ג' כתות שראה אליהו, תחלה מלאכי רוח הם המפתים לבני אדם, כדכתיב ויאמר הרוח אני אפתנו (מ"א כב, כא). שהם כתות של יצה"ר, וכ"כ בזהר פ' וישב דף קצ"ב ב' ז"ל: רוחא אחרא הוה דשלטא בעלמא, דדא הוא רוחא דקיימא תדיר וסלקא קמי קב"ה, ודא הוא דאסטי לבני עלמא בשקרא. "ואחר הרוח רעש" הם המקטרגים שמרעישים כחות הדין על החוטא. "ואחר הרעש אש" הם שלוחי הדין, והם מלאכי אש שמוליכים האדם לאשו של גהינם לידון שם, ולפי שאין רע יורד מלמעלה (ילקוט פ' בחקותי, רמז תרע"ג), וכתיב לא יגורך רע (תהלים ה, ה). לכן לא באלה ה'. ואחר האש קול דממה דקה. תרגם יונתן קל דמשבחין בחשאי. שאומרים שירה לפניו ית' אבל בקול דממה דקה מפני יראת כבודו ית'. וכל זה היה להראות לאליהו כי אין הב"ה חפץ במי שמלמד קטגוריא על ישראל, והוא אמר קנא קנאתי וכו' (מ"א יט, י). ולכן נענש כנודע. אך במלכותא דארעא לא יש אלא שתי כתות, דהיינו המלשינים ומקטרגים את החוטאים ועוברים את מצות המלך. ואח"כ השוטרים הרודים בעם. ואעפ"כ אף שמצות המלך היא אין המלך עובר עמהם רק עם אותם שיש להם קול דממה דקה ששותקים ואינם מקטרגים. כי באור פני מלך חיים (משלי טז, טו). הנה כי כן למדנו כי הרואים פני המלך צריך שישבו ביראה וברעדה. מפני חמת מלך: 

וזהו שאמרו ישראל בפ' קרח, ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו (במדבר יז, כז). כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגווע (שם כח). וקשה שהרי אין גויעה אלא בצדיקים (ב"ב ט"ז:), ואיך יאמר גוענו אבדנו שהאבידה היא ברשעים. ועוד קשה הכפל וגם כל הקרב הקרב. אמנם אמרו ישראל למרע"ה אתה עשית דבר המטות ואמרת שזה ע"פ הדבור, ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו (במדבר יז, כה). אמנם אין זה מספיק כי הנה "הן גוענו" אלו הן החמשים ומאתים איש שהיו צדיקים. ועדת קרח דתן ואבירם שהיו רשעים, ועליהם אמר "אבדנו כלנו אבדנו" (שם כז). ויהיו המתים במגפה (שם יד). ועוד "הן גוענו" על טועני הארון שהיו מתים כדבריהם ז"ל (במד"ר ה, ט): לפי שהיו זנים עיניהם מן הארון, ו"אבדנו" כנזכר. אי נמי "הן גוענו" על נדב ואביהוא, "אבדנו" כנזכר. וזה לפי ש"כל הקרב הקרב", כלומר בין צדיקים בין רשעים בין כהנים בין לויים בין ישראל, כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. וא"כ כלנו בסכנה "האם תמנו לגווע", מי יאמר שעדין לא נמות, לכן ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך אתה תשא את עון המקדש וכו':

ובזה נבא לביאור פ' אחרי מות המתחלת, וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וכו' (ויקרא טז, א). ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וכו' (שם ב). וכבר צווחו קמאי דקמאי בקושי אלה הפסוקים, כי מה א"ל בדבור ראשון שחזר ואמר ויאמר ה' אל משה. ולמה תחלה וידבר לשון קשה ואח"כ ויאמר לשון רכה. לכן תחלה צריך לבאר מ' ז"ל בתורת כהנים פ' שמיני ז"ל: ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט, ב). מלמד שאמר לו משה לאהרן, אהרן אחי אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן, שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש ע"כ. וכבר הקשו המפרשים שהרי ע"י קרבנות אלו נתרצה לו הב"ה, ואיך יאמר אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך. ועוד יקשה צריך אתה לתת לתוך פיו של שטן, שהקרבנות הם להב"ה ולא לשטן ח"ו. ועוד מהו זה "שמא ישנאך בביאתך למקדש", שהרי קטרוג השטן הוא בכל מקום, ולמה ישנאהו בביאתו למקדש דוקא. אמנם בתנחומא פ' תצוה איתא ז"ל: "לקח פר אחד" (שמות כט, א). לכפר על העגל שהוא פר, "אלים שנים" כנגד שני בניו שעתידין למות, שכל בניו ראויין למות, כיון שנתפלל משה עליו מתו שנים ונשתיירו שנים עכ"ל. וכ"כ בשמות רבה פ' ל"ח. ז"ש משה לאהרן אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך בקרבנות המלואים לכפר בעדך ובעד בניך, עכ"ז גם ביום הזה צריך אתה לתת לתוך פיו של שטן. דהיינו לסתום פי המקטרג שלא יקטרג עליך בכניסתך למקדש. כי כן היא המדה העליונה ברצות ה' דרכי איש להעלותו ממדרגה למדרגה חוזרים ודנים אותו, וכמ"ש בפ"ט דברכות (דף סד.): א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח אין להם מנוחה לא בעה"ז ולא בעה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכו' (תהלים פד, ח). שיובן עם מ"ש בזהר פ' בלק דף קפ"ה ב' וז"ל: דהא ודאי בדינא אסתלק בר נש מהאי עלמא, אבל עד לא ייעול למחיצתהון דצדיקייא סלקי ליה לדינא, ותמן אתדן בההוא מתיבתא דרקיעא וכו'. זהו בכיוון אין להם מנוחה וכו'. שכשרוצים להעלותו מחיל אל חיל אז יראה אל אלקים. שאין אלקים אלא דיין, בציון שערים המצויינים בהלכה:

ולדרך הנ"ל יתבאר מ' ז"ל ביבמות פ"ח (דף עח:) ז"ל, ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וכו' (ש"ב כא, א). "אל שאול" שלא נספד כהלכה, "ואל בית הדמים" על אשר המית את הגבעונים. קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית את הגבעונים, אין דאמר ריש לקיש בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו (צפניה ב, ג). באשר משפטו שם פעלו. ופרש"י קא תבע הב"ה בכבוד שאול שלא נספד כהלכה, והדר קא תבע בפורענותיה דשאול אשר המית. באשר משפטו, במקום שדנין האדם שם מזכירין פועל צדקותיו. קשה לרש"י ז"ל דמאי קושיא היא זו שהב"ה משכיר ומעניש כא', שהרי כך היא המדה. וכן פירש הרב סוף פ"ד דאבות (משנה כט): ולא מקח שוחד. שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה, אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה. וכן פירש הרמב"ם ז"ל. בעבור זה פי' רש"י ז"ל שקושית הגמרא היא שמן הראוי היה שתחלה יתבע פורענותו דשאול על אשר המית את הגבעונים, ואח"כ בכבודו על שלא נספד כהלכה. ולכן דקדק בלשונו והדר קא תבע. כלומר אחר שתבע בכבודו תבע בפורענותו ואין זה סדר הדברים. והשיב במקום שדנין את האדם וכו'. שיפורש במה שאמרנו שכשהיו רוצים להעלות את שאול למדרגה עליונה, היו צריכים לחזור לדונו על עבירות קלות שבמדרגה הקודמת לא היו נחשבים, ולכן תחלה הזכירו שלא נספד כהלכה לפי שהיו רוצים להעלותו ואז נתבקרה פנקסו מחדש ונזכר לו על שהמית את הגבעונים, דהיינו שהמית כהני נוב שהיו מספיקים להם מזון, ואעפ"י שכבר נהרג שאול על עון כהני נוב, עדין נשאר לו מה שגרם היזק אל הגבעונים. וזוהי כונת רש"י ז"ל, במקום שדנין את האדם להעלותו שם מזכירין פועל צדקותיו, הנה כי כן זאת היתה לו למשה לומר לאהרן, אעפ"י שכבר נתכפר עונך בימי המלואים. צריך אתה לתת וכו' שלא יקטרג עליך בכניסתך למקדש, שאתה מתעלה למדרגה עליונה ליכנס למקדש לכהן גדול. ואנו לומדים זה מדכתיב "ויאמר" אל אהרן. לשון רכה, מה שאין כן לבני ישראל. ואל בני ישראל "תדבר" לאמר. בלשון קשה. מכאן אנו לומדים שא"ל לאהרן, אהרן אחי אע"פ שנתרצה המקום וכו' אל תתמה על החפץ, שאעפ"י שכבר נתכפרת בז' ימי המלואים, קח לך עגל בן בקר לחטאת. וזהו צריך אתה לתת לתוך פיו של שטן. דהיינו להקריב קרבן לה', שהוא החטאת שיש בו חלק ג"כ לשטן, והוא מה שכתב רש"י ז"ל ע"פ ואת הבשר ואת העור וכו' (ויקרא ט, יא). לא מצינו חטאת חצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים, וכלן על פי הדבור ע"כ. כי הנה החטאת שנכנס דמה לפנים דין הוא שתשרף, לפי שכל עוד שנכנס לקדושה במדרגה עליונה יש קטרוג כנ"ל, אך חטאת חצונה לא מצינו שתשרף אלא זו ושל מלואים שהיו לכפר על אהרן בכניסתו למקדש, ולכן צריך לתת לתוך פיו של שטן, לשרוף בשרה חוץ למחנה כדי שלא יקטרג עליך בכניסתך למדרגה עליונה להיות כהן גדול ביום זה. ואמר "שלח דורון לפניך" היא העולה, שכן קראוה רז"ל בכל מקום (רש"י ויקרא ה, ח), חטאת קודמת לעולה, רצה פרקליט נכנס דורון אחריו. והוא מש"ה קח לך וכו' והקרב לפני ה' (ויקרא ט, ב). דקשה שהרי חזר וכתב קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך (שם ז). אלא ודאי שזוהי הקריבה למקדש הנזכרת שיש סכנה מפני קטרוג השטן. ואפשר עוד לומר שזה מדבר על הכניסה להיכל, כי קרבנות המלואים היו כפרה כדי ליכנס למקדש. אך ליכנס להיכל שהיא מדרגה יותר גדולה צריך קרבנות אחרים, וכן כתוב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (שם כב). ואח"כ ויבא משה ואהרן אל אהל מועד (שם כג). וכיון דאתא לידן פרשה זאת צריך להבין מה שאמרו שם בתורת כהנים ז"ל, ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. למה נכנסו משה ואהרן ביחד, ללמד את אהרן על מעשה הקטרת. והקשה בעל קרבן אהרן, מה נשתנה קטרת שלא לימדו משה לאהרן בז' ימי מלואים כשם שלימדו כל העבודות כלן. ועוד הקשה הרא"ם ז"ל, למה לא הקטירו בזמנו שהוא בין זריקת דם התמיד להקטרת האיברים, והמתין להקטירו אחר כל הקרבנות. ותירצו כדרכם ע"ש. אך נלע"ד שיובן עם מ"ש במדבר רבה פ' י"ג. ג' דברים עשו הנשיאים שלא כהוגן וקבלם הב"ה, בכל מקום אין היחיד מתנדב בקטרת, והנשיאים הביאו: כף אחת (עשרה זהב) מלאה קטרת (במדבר ז, יד). ומטעם זה נלע"ד שלא צוה הב"ה בפ' תרומה על מזבח הפנימי, רק בפ' תצוה אחר פרשת המלואים צוה על מזבח הפנימי, ושם כתוב לא תעלו עליו קטרת זרה וכו' (שמות ל, ט). שאין היחיד מקטיר קטרת. להורות שבח' ימי המלואים שהיו קרבנות יחיד לאהרן ולבניו, לא הקטיר משה קטרת כלל. ולפיכך ביום השמיני הוצרך ללמד לאהרן את מעשה הקטרת, ולפי ששנינו פ"ד דמנחות (דף נ.), אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת סמים של בין הערבים אליבא דר' שמעון, לפיכך המתין אחר שקרבו קרבנות היום ללמדו על מעשה הקטרת. ולפי שראו נדב ואביהוא שנתקבלו קרבנות הנשיאים ובפרט הקטרת, אעפ"י שהיה קטרת יחיד, גם הם ויקחו (שני) בני אהרן איש מחתתו וכו' (ויקרא י, א). כי חשבו שביום זה הותר לכל יחיד להקטר קטרת, וכשם שהנשיאים לא נטלו עצה זה מזה על סדר קרבנותיהם כי כל אחד הקריב לפי דעתו, כמ"ש במדבר רבה (פי"ג, יד). כך הם לא נטלו עצה זה מזה ונענשו. כי הנה הנשיאים לא הקריבו עד שא"ל הב"ה למשה קח מאתם (במדבר ז, ה). ופי' רז"ל (במד"ר יב, יח): שהסכימה דעתם לדעת העליונה. אך נדב ואביהוא לא נתקבל קרבנם לפי הרבה טעמים הכתובים בזהר פ' שמיני ע"ש (זח"ג ל"ז ע"ב). ואפשר עוד לדייק בכתוב ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת, ויקרבו לפני ה' (ויקרא י, א). שנתנו הקטרת על האש קודם הכנסם לפני לפנים, והתורה אמרה ונתן את הקטרת על האש לפני ה' (ויקרא טז, יג). כי אפשר שחשבו שלא נאמר זה אלא על קטרת של יום הכפורים. וה' יודע האמת:

ונחזור לענין הכתובים שלנו, שכבר הרגישו רז"ל על מה נשנו הדברים. והוא אמרם בתורת כהנים: ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וכו' (שם ב). ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון. היה ר' אלעזר בן עזריה אומר משלו משל למה הדבר דומה, לחולה שנכנס אצלו הרופא, אמר לו אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מכלם, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן (שם א). ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וכו' (שם ב). ואעפ"י שכבר כתבו בזה כל המפרשים. אענה גם אני חלקי למה לו להזכיר שני דברים, אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב. אמנם איתא שם בת"כ בפסקא הקודמת לזו ז"ל: ר' יוסי הגלילי אומר על הקריבה מתו ולא על ההקרבה. ור"ע אומר על ההקרבה מתו ולא על הקריבה. ראב"ע אומר כדי קריבה לעצמה וכדי הקרבה לעצמה ע"כ. וזה כי השלימים האלה דייקו תיבת בקרבתם דכתיב בריש סדרנו, כי ר' יוסי מפרש לה כפשוטה, דהיינו שקרבו עצמם ליכנס בבית קדש הקדשים שלא ברשות, ור"ע מפרש לה ע"פ הכתוב בפ' במדבר, וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה במדבר סיני וכו' (במדבר ג, ד). שעל ההקרבה מתו. ותיבת בקרבתם אינה יוצאה מפשוטה, שקרבו עצמם ליכנס בקטרת שלא צוה אותם, וזהו בקרבתם לפני ה'. על דרך שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה. וראב"ע אמר שעל שניהם נענשו, ושניהם נכללו בתיבת "בקרבתם" על הקריבה ועל ההקרבה. וכל אחת לעצמה היתה כדי לחייבם מיתה. ולהחזיק דבריו בא במשל לחולה שנכנס אצלו הרופא. הנה זה החולה היה אהרן שמעותד לסכנה מפני קטרוג השטן בהכנסו למקדש כדלעיל. ולכן הרופא כל בשר יתברך שמו הוצרך להזהירו על שני דברים הנ"ל, על הקריבה לעצמה "ואל יבא בכל עת אל הקדש". ועל ההקרבה "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת" לכפר על עצמו ואל יקטרג עליו השטן. וזה באמור לו אל תאכל צונן, כן גרסת רש"י ז"ל, אבל בת"כ גריס אל תשתה צונן. והוא מ"ש רז"ל בויקרא רבה פ' י"ב. לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד. וזהו על הקריבה ממש. ואל תשכב בטחב זהו על ההקרבה. ויובן היטב עם מ"ש בזהר פ' צו ל"ג ב'. ת"ח אע"ג דבני אהרן מיתו בההיא שעתא יאות הוה בכמה גוונין, חדא דלא הוה שעתא דקטרת וכו'. ועוד דלא אנסיבו והוו פגימין, דמאן דלא אנסיב פגים הוא ולאו הוא כדאי לאשתכחא ברכאן בעלמא על ידוי וכו'. והכתוב אומר אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם (קהלת ד, יא). וזהו ממש "ואל תשכב בטחב" במקום קר ולח דהיינו בלא אשה, ולזה הזהיר בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהיינו באשה שנקראת זאת, כי מאיש לוקחה זאת (בראשית ב, כג). ולכן הגיד הכתוב וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. דהיינו דבור קשה, למה נענשו בניו של אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו. כפל המיתה על כפל הקריבה וההקרבה, כלומר מה טעם מתו בני אהרן בקרבתם לפני ה', לפי שוימותו שלא נשאו אשה, ולא היו להם בנים והיו חשובים כמתים, ואחרי שהגיד טעם מיתת בניו, ויאמר אל משה דבר אל אהרן אחיך, שהוא הרופא השני שזרזו יותר מן הראשון, שא"ל שלא ימות כדרך שמתו בניו. והכל מבואר לדרכנו שאעפ"י שיש כמה סבות למיתתם, עכ"ז הכל כאשר לכל נכללו בקרבתם לפני ה', שברצותם ליכנס למקום הקדש נתבקרה פנקסם ונזכר עון להתפש. ועל כן הזהיר מאד לאהרן, ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו':

ובויקרא רבה פ' כ'. ר' ברכיה פתח גם ענוש לצדיק לא טוב. אמר הב"ה אע"פ שענשתי את אהרן ולקחתי שני בנים ממנו, לא טוב אלא להכות נדיבים על יושר (משלי יז, כו). הה"ד אחרי מות (ויקרא טז, א). הכונה כי ודאי לא היה ראוי להמית נדב ואביהו באותו יום שלא לערבב את שמחת המשכן, אמנם כדי שישראל יקחו מוסר שלא להקריב עצמם יותר מדאי הוצרך לעשות כן, וזהו "להכות נדיבים" דהיינו נדב ואביהוא שהקריבו קטרת נדבה אשר לא צוה אותם, "על יושר" כדי שישראל יישירו עצמם ולא יכנסו לפנים ממחיצתם. ולכן שתק אהרן וקבל שכר על שתיקותו. וז"ש אחריו במשלי י"ז. חושך אמריו יודע דעת. שאע"פ שהיה לו להשיב חשך אמריו. יקר רוח איש תבונה (שם כז). שנתיחד לו הדבור בפרשת שתויי יין כדי שיבין דבר מתוך דבר, על פי שנכנסו שתויי יין נענשו:

ובויקרא רבה פ' כ"א. מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב, אלא אין קטגור נעשה סניגור כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר אתמול עשו להם אלקי זהב והיום הם מבקשים לשמש בבגדי זהב עכ"ל. וכבר הקשו בגמ' פ"ג דר"ה (דף כו.): והא איכא בגדי זהב מבחוץ, בפנים קאמרינן. ועדין יקשה מאי שנא חוץ מפנים, הלא לעולם אין קטגור נעשה סניגור, אלא ודאי כדאמרן כי בחוץ נתכפר כבר בקרבנותיו. אך בהכנסו לפנים שהיא מדרגה פנימית עליונה מבקרין פנקסו, ולכן אין ראוי לשמש בבגדי זהב שלא ליתן פתחון פה להזכיר עון העגל:

ובשמות רבה פ' ל"ח. כך אהרן היה נכנס בכל שנה לבית קדש הקדשים, ואלולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו לא היה יכול להכנס וכו'. הוא הדבר אשר דברנו שבעלותו למדרגה גדולה מבקרין פנקסו והיה צריך לסנגורים הרבה שילמדו עליו זכות:

ולכן איתא בויקרא רבה פ' כ"א. בזאת יבא אהרן (ויקרא טז, ג). ר' יודן פתר קרייא בכהן גדול בכניסתו לבית קדש הקדשים, חבילות חבילות של מצות יש בידו. בזכות התורה: וזאת התורה (דברים ד, מד). בזכות מילה: זאת בריתי (בראשית יז, י). בזכות שבת: אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיה נו, ב). בזכות ירושלים: זאת ירושלים (יחזקאל ה, ה). בזכות שבטים: וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מט, כח). בזכות יהודה: וזאת ליהודה (דברים לג, ז). בזכות ישראל: זאת קומתך (שה"ש ז, ח). בזכות תרומה: וזאת התרומה (שמות כה, ג.). בזכות מעשרות: ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג, י). בזכות הקרבנות: בזאת יבא אהרן (ויקרא טז, ג) עכ"ל. והמ' הזה אין לו הבנה, כי התחיל באמרו "חבילות חבילות של מצות יש בידו". ואח"כ מביא כמה דברים שאינן מצות, כגון "בזכות שבטים", "בזכות ישראל". ועוד יקשה שאם אומר "בזכות ישראל" למה אמר "בזכות שבטים", וכי השבטים אינן ישראל. ועוד שאחרי שאמר "בזכות שבטים" אמר "בזכות יהודה". אשר על כן נלע"ד כי אלה איפוא הם עשרת הדברות. ולכן אמר "חבילות חבילות", כי כל חבילה היא אגודה שהיא חמשה, כדכתיב ואגודתו (עמוס ט, ו). שאדם אוגד בחמשה אצבעותיו (רע"ב אבות פ"ג, ז), וכן היו הדברות על שני לוחות, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, כמ"ש בזהר פ' יתרו דף צ' א'. שהיו מכוונים זה מול זה. ואמנם קשיתיה לבעל המ' פ' בזאת יבא אהרן אל הקדש. שאם על הקרבנות האמורים בפסוק היה לומר באלה שהם שנים, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. ולכן פירש שהם שתי חבילות של מצות שהם העיקריות, שהם בעשרת הדברות הכוללות כל מצות התורה כנודע. ואע"פ שאינם כסדר הדברות עכ"ז אנו מכוונים אותם. "בזכות התורה" הוא דבור ראשון, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ, ב). שבזכות זה יצאו, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג, יב). "בזכות מילה" כנגד דבור לא תנאף, שהנואף באשת רעהו משקר בבריתו של אברהם אבינו, והמקיים מצות לא תנאף מקיים מצות מילה, ולא תנאף הוא כמו לא תתן אף, שבעון הזנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים (ב"ר כו, ה). "בזכות שבת" זהו דבור זכור את יום השבת, ויום הכפורים ג"כ נקרא שבת, שאין ביניהם רק שזה זדונו בידי אדם וזה בכרת (מגילה פ"א, ה). "בזכות ירושלים: זאת ירושלים", כנגד דבור לא תרצח, שכן כתוב בירושלים, צדק ילין בה (ישעיה א, כא). שלא היו גומרין דינו של נרצח באותו יום רק מעבירין דינו למחר שלא לבא לידי שפיכות דמים, ולכן כתנת בד קדש ילבש. שהכתונת מכפר על ש"ד. "בזכות שבטים" כנגד לא תגנוב, שכן כתוב בילקוט פרשת יתרו על פסוק כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ז). לא תגנוב קיימו שבטים, ואיך נגנוב מבית אדונך וכולי (בראשית מד, ח). ואף על פי שגנבו את יוסף כוונתם לטובה בשביל ירבעם שיצא ממנו, ואמרו עתיד זה להשיאנו לבעלים (ילקוט פ' וישב, רמז קמ"א). ולכן תקנו במה שאמרו ואיך נגנוב וכו'. וכונת יוסף לתקנם בשימת הגביע באמתחת בנימין, כדי לכפר על המכירה. "בזכות יהודה" כנגד כבד את אביך, ששם נפשו בכפו על בנימין ואמר ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וכו' (בראשית מד, לג). כי איך אעלה אל אבי וכו' פן אראה ברע וכו' (שם לד). "בזכות ישראל" זאת קומתך דמתה לתמר (שה"ש ז, ח). שפי' רז"ל (שהש"ר ז, ח) על חמו"ע שמסרו עצמן לכבשן האש שלא לעבוד ע"א. וכמ"ש שם במדרש חזית, שאמרו אנן בעינן ניתן ביה פגם דנהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל. הרי זה כנגד לא תענה, שכן ישראל נאמר עליהם אתם עדי נאם ה' ואני אל (ישעיה מג, יב). והם רצו להעיד בהב"ה שהוא אל ולקיים לא תענה ברעך עד שקר. "בזכות תרומה" זהו כנגד דבור לא תשא, שכן אמר אברהם, הרימותי ידי אל ה' אל עליון (בראשית יד, כב). ופי' בב"ר פ' מ"ג. עשאן תרומה עשאן שבועה. כי התרומה היא קדש, וכשם שצריך לקדש שמו ית' שלא להוציאו לבטלה, כך אין להפריש תרומה אלא לצורך. "בזכות מעשרות" ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג, י). כי מי שאינו מוציא מעשרותיו כראוי הוא עובר על לא תחמוד בית רעך שדהו וכו' (דברים ה, יח). שכיון שהב"ה זיכה המעשרות ללויים, אין לחמוד אותם רק יוציאם בשמחה ובטוב לבב. "בזכות קרבנות" כנגד לא יהיה לך, כי בכל מקום שנאמר קרבן נאמר ביו"ד ה"א, שלא ליתן מקום למינים לרדות (תורת כהנים פ' ויקרא פ"ב). ומן הקרבנות אנו רואים שהוא לבדו אלוק, שכן כתוב זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו (שמות כב, יט). הנה כי כן באלה העשרה זכיות היה כהן גדול נכנס ביה"כ לבית קדש הקדשים להנצל מקטרוג המקטרג:

ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת נבא לביאור הפרשה שנייה, שגם היא מדברת על גדולת ישראל, שלהיותם דבקים בה' צריכים להשמר מכל דבר רע ובפרט מהעריות, וזה לפי שסיים בפרשה ראשונה, ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות וכו' (ויקרא יח, ל). ודרשו רז"ל בפ"ב דיבמות (דף כא.): עשו משמרת למשמרתי, כגון שניות לעריות ושבות לשבת. לכן בזה הסדר מתחיל קדושים תהיו (ויקרא יט, ב). דהיינו פרושים. ודרשו ז"ל (יבמות כ.): קדש עצמך במותר לך. כי קדוש אני ה' אלקיכם. ולכן גם אתם תקדשו עצמכם, הואיל ואתם צריכים לעמוד לפני לשרתני צריך שתזהרו בעצמכם. ולכן איש אמו ואביו תיראו וכו' (ויקרא יט, ג). כי הם מצות שצריכות סייג הרבה שלא ליגע באיסור עצמו. כי הנה אמרו חכמים על ר' טרפון שהיה מכבד את אמו יותר מדאי, כדאיתא בירושלמי דפאה פרק א' (ה"א, דף ג:), וא"ל חכמים שעדין לא הגיע לחצי כבוד. וכן לשבת צריך סייגים הרבה ולפיכך סמכן. האמנם עדין צריכין אנו למודעי למה חזר לפרש בפ' זו כל עשרת הדברות ואינן כסדר הכתובים שם, ובפרט שהקדים איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. ובדברות הקדים זכור לכבד. ועוד אז"ל כמו שפי' רש"י ז"ל (ויקרא יט, ג): סמך (שמירת) שבת למורא אב, שאם יאמר לו אביו חלל את השבת אל ישמע לו וכן בשאר מצות. וכאן הבן שואל למה סמך השבת דוקא שהיא חמורה מכל המצות שבתורה, דנפיק מינה חרבא שיאמר האומר דוקא אם יאמר חלל את השבת לא ישמע לו, אך אם יאמר לו על מצוה קלה ישמע לו ואין הדבר כן. וא"כ היה לו לסמוך מצוה קלה שבקלות, שאז נעשה ק"ו לשאר מצות חמורות. אמנם במדבר רבה פ' ט' איתא ז"ל. שאלו תלמידיו לר' הונא אביו של ר' אחא, למדתנו רבינו הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות, על התשעה אנו מכירים ועל השבת אין אנו מכירים, כיצד על אנכי, שכל הנואף באשת חבירו כופר בהב"ה וכו'. על לא יהיה לך, דכתיב ביה כי אנכי ה' אלקיך אל קנא (שמות כ, ד). וכתוב בסוטה ועבר עליו רוח קנאה וכו' (במדבר ה, יד). ב' פעמים, שהיא מקנאה להב"ה ולבעלה. על לא תשא, שהוא מנאף ונשבע שלא עשה. ועל כבד את אביך, שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת והעובר גדל ומכבד לפני בעלה סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומקלל את הנואף סבור שאינו אביו והוא אביו. על לא תרצח, שהנואף נכנס על מנת או יהרוג או יהרג. על לא תנאף שהוא נואף. על לא תגנוג שהוא גונב מקור חבירו. על לא תענה שמעידה עדות שקר ואומרת ממך אני מעוברת. על לא תחמוד שהנואף אשת חבירו חומד כל אשר לבעל, כיצד כשבעלה נפטר מן העולם סבור שאותו הבן הוא שלו, עומד הבעל וכותב לו דייתיקי מכל נכסיו ומורישו כל מה שיש לו ואינו יודע שאינו בנו, נמצא שהנואף חומד כל מה שיש לחבירו וחומד אשתו. א"ל לר' הונא הרי אמרנו תשעה, אמור לנו כיצד עובר על זכור את יום השבת, אמר להם אני אומר לכם, פעמים כהן יש לו אשה וישראל נואף בא עליה והיא יולדת בן, סבורים בו שהוא בנו של כהן ועומד אותו בן ומשמש בבית המקדש ומעלה עולות בשבת ונמצא מחלל את השבת וכו'. והנה כשנדקדק היטב הדק במ' זה נמצא שבכל ח' דברות יש עבירה לנואף או לנואפת בלבד. אך בכבוד אב ואם ובשבת יש עבירה יותר לבן הנולד מהם. הרי שלא די שחוטאים הנואף והנואפת אלא גורמים גם לבן שיחטא, ועוברים ג"כ על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). לכן אחר שהזהיר קדושים תהיו לומר שיפרשו עצמן מן העריות, אמר איש אמו ואביו תיראו. כלומר כשתהיו קדושים ופרושים מן העריות. איש אמו ואביו דוקא תיראו ולא תהיו מתיראים ומכבדים למי שאינו אביו, ולפי שאמו היא ודאית לכך התחיל באמו. ולפי שבמורא שייך אזהרת מיתת ב"ד שלא יקלל אביו או יכהו שבזה שייך מיתה. לא כן בכיבוד שאינו בא לידי מיתת ב"ד, לפיכך כתיב כאן מורא ולא כיבוד. וכשתכירו מי הוא אביו ואמו ודאים אז בלי ספק ואת שבתותי תשמורו. ולכן כתוב כאן לשון רבים, לפי שגם הבן חוטא אם לא ידע אביו ואמו, ולכן כתוב דבר ואמרת. להזהיר גדולים על הקטנים:

ובזה מובן מ"ש בילקוט פ' ואתחנן (רמז תת"ל) ז"ל: ד"א זכור את יום השבת (שמות כ, ז). כבד את אביך (שם יא). וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שכל מי שמכבד אביו ואמו אין חלולי שבתות באות על ידו וכו'. אמר "אין חלולי שבתות" לשון רבים, לפי שאם אינו מכיר אביו ואמו ואינו מכבדם כמה שבתות מחלל, שעובד עבודה בשבת כדלעיל:

נחזור אל הפרשה, כתיב אח"כ אל תפנו אל האלילי' (ויקרא יט, ד). הוא מ"ש שכל הנואף באשת חבירו כופר בהב"ה, והוא עובר על אנכי ועל לא יהיה לך כדלעיל. ובשני פסוקים אלה אמר אני ה' אלקיכם, לפי שאין יודע בהם אלא הב"ה, כי עין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין (איוב כד, טו). ואם תשמרו עצמכם מן העריות, וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו (ויקרא יט, ה). דאם לא כן שמולידים מאשת כהן והולד חלל, כל הקרבנות שמקריב הם פסולים, ונקט שלמים שמשימים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים (תנחומא פ' צו), וכשהכהן חלל אף עבודתו מחוללת, ונקט דין הפגול והפסול שאין יודע בהן אלא הוא, ובקצרכם את קציר ארצכם וכו' (ויקרא יט, ט). איתא בפ' הרואה (ברכות סג.): למה נסמכה פ' סוטה לפ' תרומות ומעשרות, לומר לך שכל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו וכו'. ונלע"ד לעשות לזה סמוכות עם מ"ש בפ"ד דמציעא (דף נט.): לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנא' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך (תהלים קמז, יד). ע"כ. לפי זה מי שאינו נותן מעשרותיו כראוי, תבואתו מתמעטת ומריבה מצויה בביתו ואשתו מזנה תחתיו. ולכן סמך כאן ובקוצרכם את קציר ארצכם וכו'. לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלקיכם (ויקרא כג, כב). היודע מצפונות לבו של אדם אם נתן מעשרותיו כראוי, וכן שאר מתנות עניים, דאל"כ גורם לאשתו שתזנה תחתיו. לא תגנובו (ויקרא יט, יא). שהוא גונב מקור חבירו, ועוד שמולידים בן שיורש ממון הבעל, והוא גונב את בני הבעל היורשים ממונו, ולכן נאמר בלשון רבים, וכן "לא תכחשו ולא תשקרו" כנגד לא תענה ברעך עד שקר. שמעידה עדות שקר לבעלה לומר ממך אני מעוברת, וכן ולא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט, יב). שהוא מנאף ונשבע שלא עשה, וכן היא נשבעת לשקר. ועוד שגורם להשקותה מי סוטה, והשביע הכהן את האשה (במדבר ה, כא). וגורם לשמו הגדול שימחה על המים, וזהו וחללת את שם אלקיך אני ה' (ויקרא יט, יב). לא תעשוק את רעך ולא תגזול (שם יג). כנגד לא תחמוד, שחומד את אשתו ואת ממונו, ואין לך עושק וגזל גדול מזה. ויש בכלל זה לא תרצח, שהנואף נכנס ליהרג או להרוג, ולפי שהמחטיא אח האדם קשה מההורגו (ספרי דברים כג, ח), לכן אמר לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). כמו שכבר פירשנו שבן הנואף מקלל את אביו ומכבד מי שאינו אביו, וכן עובד עבודה בשבת. ועוד ניתן טעם למה אמר לשון יחיד לא תעשוק וכו'. עם מה ששנינו בפ"ק דחגיגה (דף ט.): איזהו מעוות שאינו יכול לתקון, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, אם תאמר בגונב וגוזל יכול הוא להחזיר ויתקן. ובנשא רבה פ' ט' ז"ל: כל העבירות הכתובים בתורה יש להם תקנה, גונב אדם אפשר יחזיר גניבתו ויתקן, וכן השולח יד בפקדון, וכן העושק שכר שכיר, אבל הבא על אשת איש אסרה על בעלה, נטרד מן העולם והולך לו שאינו יכול לתקון שתהא אשתו מותרת לו כבתחלה. ולכן לא תעשוק וכו'. שיש בזה תקנה, אך ולפני עור לא תתן מכשול, שאשתו אסורה לו ושוכב עמה באיסור. ויש עוד דברים אחרים ואין כאן מקום להאריך. מכל אלה למדנו שישראל עם קדוש צריכים לקדש עצמם במותר להם. ועליהם נאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם (ויקרא כ, ז). ואמרינן עלה בפ"ח דברכות (דף נג:), הביאו הרי"ף ז"ל בהלכותיו: אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא, והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש זה שמן הטוב. אני ה' אלקיכם זו ברכה. דייקו חז"ל מהו הכפל במלות שונות, ולכן פירשוהו על נטילת ידים ראשונים ואחרונים. וזה יובן לפע"ד במ"ש בטור א"ח סימן קנ"ח ז"ל: כשיבא לאכול פת יטול ידיו אפי' אינו יודע להם שום טומאה. וידענו כי והתקדשתם הוא מההתפעל (רש"י שמות טו, ד), שמורה על הדבר הנעשה לפנים, כמו יש מתעשר ואין כל וכו' (משלי יג, ז). לכן אמר במים ראשונים והתקדשתם, שאע"פ שאינו יודע להם שום טומאה צריך לקדש עצמו. אך במים אחרונים אמר והייתם קדושים. שהם קדושה ממש להבריח הטומאה ולהעביר הזוהמא הבאה לידים מחמת האכילה. כי קדוש זה שמן הטוב. הוא המוגמר שמביאין אחר הסעודה. וידענו מ' ז"ל (ברכות מג:) ע"פ כל הנשמה (תהלים קנ, ו). איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח. ובזה "אני ה' אלקיכם" זו ברכה. פרש"י ז"ל ברכת המזון. הרי זה בא ללמד שלא יברך בידים מזוהמות, שידים מזוהמות פסולות לברכה. אך קשה דארכבה אתרי ריכשי, שפסוק והקדשתם והייתם קדושים כי קדוש הוא בפ' שמיני, שמתחיל כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו וגו' (ויקרא יא, מד). ובפ' קדושים כתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם (ויקרא כ, ז). ואיך דרש שני פסוקים אהדדי, ואחרי כן מצאתי שהרגיש בקושיא זו בעל חדושי אגדות ותירץ בדוחק. ונלע"ד שעיקר הלימוד הוא בפ' שמיני ששם מדבר באיסורי המאכלות, ושם שייך שפיר הקדושה בנטילת ידים הראשונים והאחרונים. ולפי ששם לא כתב אלא כי קדוש אני באמצע הפסוק, אבל בראש הפ' כתוב כי אני ה' אלקיכם. לכן סיים ג"כ אני ה' אלקיכם זו ברכה. ואין זה שייך לפסוק הכתוב בפ' קדושים, רק בפסוק עצמו של פ' שמיני כתוב אני ה' אלקיכם. ודרש תחלה על נטילת ידים והתקדשתם והייתם קדושים. וגם כי קדוש על שמן ערב, ועל כלם התחיל הפסוק "כי אני ה' אלקיכם" דהיינו ברכה. שצריך תחלה על נטילת ידים, וכמו שפי' הרב רבינו יונה, זו ברכה שמברכים על מים ראשונים. ומפי' רש"י אינו נראה זה, רק הר"ר יונה פי' כן. ובפרש"י במקומו לא נכתב כלום, רק בפרש"י שבספר הרי"ף כתוב ברכת המזון. ואינו מוכרח. רק שגם הוא יפרש ברכת על נטילת ידים, כי כן מורה הכתוב שהקדים כי אני ה' אלקיכם זו ברכה ודוק. ולמדנו מכאן לכלל דברינו שכל עוד שיקרב האדם לקדושה צריך שיקדש עצמו במותר לו והיה ה' בכסלו. ויהי שלום בחילו. ושלוה בכל גבולו. ונשמע בקדש קולו. בביאת משיח צדקנו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. במהרה בימינו אמן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.