דרוש מ׳ לפרשת ואתחנן

אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו (דברים ד, לה).

ברכות פרק שני (יז.). מרגלא בפומיה דרב לא כהעולם הזה העולם הבא, העה״ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה, שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא) ע״כ.

יראה האדם ויביט החכם את פני גדול ממנו למען יחכם באחריתו, והוא מ״ש בהוריות פ״ג (יב.), א״ל רב משרשיא לבריה כי בעיתו מיעל ומגמר קמי רבייכו, גרסו מתניתין קמי דרבייכו, כי יתביתו קמיה חזו לפומיה, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ). ומלבד מה שפי׳ הרמ״ה ז״ל, כדי שלא תסיחו דעתכם מדבריו ותשמעו את כל הדברים מתחלה ועד סוף. עוד חזון למועד עם מ״ש בזהר פ׳ וישב דף קצ״ב א׳ ז״ל, ת״ח האי מאן דאסתכל במאי דאוליף מרביה, וחמי ליה בההיא חכמתא, יכיל לאתוספא בההוא רוחא יתיר, ת״ח דהא יוסף (ב)כל מה דאיהו עביד, הוה חמי ברוחא דחכמתא לההוא דיוקנא דאבוהי הוה מסתכל, ובג״כ הוה מסתייעא ליה מילתא, ואתוספא ליה רוחא אחרא, בנהירו עילאה יתיר. ועיין בפ׳ וישב מה שפירשנו שם על זה (חלק ג׳‏ - דרוש ט׳ לפרשת וישב.). וז״ש במשלי י״ז. את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה ארץ. כלומר לראות את פני מבין מוסיף חכמה, וכן עושה החכם בלמדו לפני רבו, אך עיני כסיל בקצה ארץ, אינו מסתכל אלא בדברי העולם, כי לא יחפוץ כסיל בתבונה (משלי יח, ב). ולכן אמרו בריש עירובין (יג:), אמר רב האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר׳ מאחוריה, ואלמלא חזיתיה מקמיה הואי מחדדנא טפי, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ). ופרש״י כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה שלאחריו ע״כ. ולדרך זה נבין פסוקי פ׳ תשא, וירא אהרן וכל ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו (שמות לד, ל). ויקרא אליהם משה וכו׳ (לא). ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה (לג). ובבא משה לפני ה׳ לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצווה (לד). וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו וכו׳ (לה). תחלה יש לתרץ לכמה כפלים שיש בפסוקים אלה, ועוד שתחלה נתן טעם וייראו מגשת אליו, וא״כ למה בדברו עמהם יסיר את המסוה מעל פניו, כמ״ש ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה, מכלל שבדברו אתם לא היה המסוה על פניו, וכן חזר ואמר וראו בני ישראל את פני משה וכו׳ והשיב את המסוה על פניו. ועוד זה הכתוב הוא מוקשה בעצמו, תחלה אמר ובבא משה לפני ה׳ לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו. שנראה עד צאתו דוקא ותכף ישים על פניו המסוה, ואח״כ ויצא ודבר אל בני ישראל. ובפ׳ האחרון אמר וראו בני ישראל את פני משה. שנראה שבדברו עמהם לא היה על פניו מסוה, שכן אח״כ והשיב משה את המסוה על פניו. מלבד שכלו מיותר שכבר אמר וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו. ורש״י ז״ל נתן טעם אחר ז״ל, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו וכו׳. וקשה למה נותן טעם אחר, והרי הכתוב אומר וייראו מגשת אליו. אלא ודאי שרוח ה׳ דבר בו. וזה כי מתחלה אין ספק שפשט הכתוב במקומו עומד, וייראו מגשת אליו. והוא מ״ש בילקוט סוף פ׳ משפטים, אמר רשב״י בא וראה כמה גדול כחה של עבירה, מהו אומר ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל (שמות כד, יז). ולא יריאים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים ע״כ. ז״ש מתחלה וייראו מגשת אליו. ולכן ויקרא אליהם משה וישובו אליו אהרן וכו׳ וידבר משה אליהם (שמות לד, לא). לקיים בהם והיו עיניך רואות את מוריך, וילמדו ולא ישכחו, אמנם ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. כי אעפ״י שהיה בביתו ולא היה מפחד שמא יסתכלו בפניו, וייראו מגשת אליו, עכ״ז לכבוד קרני ההוד היה נותן על פניו מסוה אף בהיותו בביתו, ולכן הוצרך רש״י לזה, לפי שאם מפני היראה לבד כשישב בביתו ולא היו נכנסים לפניו למה הוצרך למסוה. אלא ודאי מטעם אחר כדי שלא יזונו עיניהם ממנו. ולכן ובבא משה לפני ה׳ לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו לכבוד שכינה, ותכף בצאתו היה נותן המסוה על פניו כדי שלא יזונו עיניהם ממנו. ואחרי צאתו לחוץ ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצווה. וכבר למדנו מהאמור לעיל שהיה מדבר עמהם בלי מסוה, למען קיים והיו עיניך רואות את מוריך. כי זכות התורה כדי שלא ישכחוה היה גורם שיוכלו להסתכל בפניו בלא מורא. וכדי שלא נאמר שאע״פ שהיו יכולים להביט בפניו עכ״ז לא היה מן הראוי שיתנו עיניהם אליו, לכן חזר ואמר וראו בני ישראל את פני משה. הגם שקרן עור פני משה, כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך (אבן עזרא (תהלים מ״א, ה׳). הטעם כאשר אומר בתפלתי בחליי ה׳ חנני ורפאני אע״פ שחטאתי לך, על דרך כי עם קשה עורף הוא (שמות לד, ט).) (תהלים מא, ה). שפירושו אע״פ כי היו ראויים להסתכל בפניו כדי שלא ישכחו תלמודם. ועוד י״ל שלכן חזר ואמר כי קרן עור פני משה, כדי שלא נאמר שכדי שלא ייראו ישראל, המעיט הב״ה קירון פנים של משה, לכן חזר ואמר וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה כבתחלה. והראיה שתכף אחרי צאתם, והשיב משה את המסוה על פניו וכו׳. עוד י״ל עם מה שפי׳ רש״י ז״ל, ודבר אל בני ישראל וראו קרני ההוד בפניו. הוכרח לפרש כן לאפוקי שלא נאמר שהיו עומדים לפניו אך לא היה בהם כח להסתכל בו, לכן חזר ופירש כן לומר ששנים היו הדברים, תחלה היו יראים מפניו, ובדברו עמהם היה מסיר המסוה כדי שיוכלו להסתכל בפניו, כי אז היו יכולים ולא היו יראים, אך אח״כ כדי שלא יזונו עיניהם מקרני ההוד, והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. ז״ש בפ׳ בהעלותך, ויאמר שמעו נא דברי וכו׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב, ו). לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (שם ז). כי הוא קבל את התורה, ועוד לו כל יום ויום לקבל ממני, ולכן פה אל פה אדבר בו, למען לא ישכח את הדברים שיקבל ממני. ותמונת ה׳ יביט. פי׳ בספרי, זה מראה אחורים, כמ״ש לו וראית את אחורי וכו׳ (שמות לג, כג). גם בזה ניכרה גדולתו שיקיים בו והיה עיניך וכו׳. כמ״ש לעיל שאמר רב האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר״מ מאחורי׳.

ובפ׳ יתרו כתוב, ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט, ט). וקשה מאד, שהרי כתוב תחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו׳ (שם ה). ולמה חזר בו ואמר הנה אנכי וכו׳ בעבור ישמע העם בדברי עמך (שם ט). ולמה לא ידבר עמהם כאשר אמר. ובמכילתא פ׳ יתרו, ויגד משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט, ט). אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך, אמר המקום תן להם מה שבקשו, בעבור ישמע העם. וקשה שהרי בעבור ישמע העם נאמר קודם ויגד, ומהו שאמר תן להם מה שבקשו. עוד שם, ד״א אמרו רצוננו לראות את מלכנו, לא דומה שומע לרואה, כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני (שמות יט, יא) ע״כ. אמנם בשמות רבה פ׳ ג׳. ויאמר ה׳ ראה ראיתי (שמות ג, ז). א״ל הב״ה, משה אתה רואה ראייה אחת ואני שתי ראייות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה אותן כשאבא לסיני ליתן להם את התורה אני יורד בטטרמולין שלי והן מתבוננים בי ושומטים א׳ מהן ומכעיסין אותי בו וכו׳. ועוד שם פ׳ כ״ט. א״ר לוי שני דברים שאלו ישראל מלפני הב״ה, שיראו כבודו וישמעו קולו, והיו רואין את כבודו ושומעי׳ קולו, ולא היה בהם כח לעמוד. וכי לא היה גלוי לפני המקום שאינן יכולין לעמוד, אלא צפה הב״ה שהן עתידין לעשות ע״א, שלא יהו אומרים אילו הראנו את כבודו ואת גדלו והשמיענו את קולו לא היינו עושים ע״א. ועוד שם פ׳ מ״ג. אמר משה רבון העולם כך אמרת בסיני אנכי ה׳ אלקיך. אלקיכם לא נאמר, לא לי אמרת, שמא להם אמרת ע״כ. הנה כי כן הב״ה שהיה יודע מתי שוא, שבראותם המרכבה שלא יתאוו לפני שור ויעשהו ע״א. אמר למשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור שלא יתבוננו במרכבה שלי ולא יבואו לידי תקלה. וגם בעבור ישמע העם בדברי עמך, לשון יחיד אנכי ה׳ אלקיך. ויהיה לך פתחון פה להליץ בעדם, באמרך לי צוית להם לא צוית. והוא שאמר הכתוב במזמור ק״ו. יעשו עגל בחורב. שהיל״ל עשו, אך הכונה שמאז היותם בהר חורב לקבל התורה עלה בלבם לעשות עגל ובאו לידי מעשה וישתחוו למסכה. נחזור לעניננו שלכן אחר שאמר הנה אנכי בא אליך וכו׳ כמו שפירשנו, עכ״ז כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו הראנו את כבודו והשמיענו את קולו לא היינו עושים ע״א. לכן כשחזרו ישראל ואמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, רצוננו לראות את מלכנו, אז אמר הב״ה כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני. שיתראה אליהם ויראו את כבודו ואת גדלו. אך על מה שאמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך. דהיינו שיעמדו במה שאמר להם תחלה, שלא ידבר עמהם דוקא רק שידבר עם משה והם ישמעו קולו, וזה כדי שיהיה לו פתחון פה ללמד להם זכות, לי צוית וכו׳. ולכן בעבור ישמע העם נאמר תחלה, וגם שחזרו ואמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא שינה דבריו, כי לטובתם לא רצה לדבר עמהם רק עם משה. ומה ששאלו ישראל שיראו כבודו וישמעו קולו, הטעם הוא במ״ש במדרש חזית ע״פ ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א). ר׳ יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה׳ אלקיך, נתקע ת״ת בלבם והיו למדין ולא היו משכחין, באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את שליח בינותינו, שנ׳ דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ, טז). חזרו להיות למדים ושכחים, חזרו ובאו להם אצל משה, א״ל משה רבינו לואי יגלה לנו פעם שנייה וכו׳, א״ל אין זו עכשיו אבל ל״ל היא, דכתיב נתתי את תורתי בלבם (ירמיה לא, לב). ר׳ נחמיה אומר בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך, נעקר יצה״ר מלבם, באו אצל משה א״ל דבר אתה עמנו. מיד חזר יצה״ר למקומו, חזרו אצל משה וא״ל הלואי יגלה לנו פעם שנייה וכו׳, א״ל אין זו עכשיו אבל ל״ל היא, דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו, כו) ע״כ. על שתים אלו אמרו ישראל רצוננו לראות את מלכנו כדי שיתקע ת״ת בלבם, מטעם והיו עיניך רואות את מוריך. וגם אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו כדי שיעקר יצה״ר מלבם. וכן היה רצונו ית׳ שאמר תחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי דווקא, ולא תפחדו לאמר למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, אז אנכי מבטיחכם ושמרתם את בריתי, שתהיו למדים ולא שכחים. וגם והייתם לי סגולה וכו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שיעקר יצה״ר מקרבכם, וגם זה רמוז בושמרתם את בריתי, ואמר אם שמוע תשמעו על שתי דברות, אנכי ולא יהיה לך. ועל זה אמר איוב כ״ב. קח נא מפיו תורה ושים אמריו בלבבך. שהוא מובן לדרכנו כי כשתקח מפיו תורה, דייק מפיו כמ״ש רב משרשיא לבניו חזו לפומיה. ובזה ושים אמריו בלבבך, שלא תשכחם לעולם, ולעתיד יחזרו שניהם, שנ׳ ה׳ עוז לעמו יתן. דהיינו שישמעו מפיו ית׳ תורה, ובזה ה׳ יברך את עמו בשלום. שילמדו ולא ישכחו. ובזה בטלה מחלוקת, ה׳ יברך את עמו בשלום. ועוד שיהיה שלום בין שני יצרים כי יעקר יצה״ר מלבם, וכן אמר ישעיהו וכל בניך למודי ה׳ וכו׳. כמ״ש במקומו (חלק א׳‏ - דרוש א׳ להתחלת מדרש ועסק התורה.), ובזה יכון מ״ש במכילתא פ׳ יתרו. ומנין שלא היה בהם סומים, שנאמר וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, טו). ומנין שלא היה בהם טפשים, שנאמר אתה הראת לדעת (דברים ד, לה). כי זה גורם לזה, כי טעם שלא היו בהם סומים, כדי שיראו פניו ית׳ וילמדו ולא ישכחו, ובזה לא יהיה בהם טפשים. וזהו אתה הראית. והיו עיניך רואות את מוריך. כדי לדעת את פני מבין חכמה. ועדין נשאר לנו לבאר למה לא נכתב בתורה בפירוש מה שאמרו ישראל רצוננו לראות את מלכנו, רצוננו לשמוע מפי מלכנו, רק ברמז ויגד משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט, ט). ונלע״ד שזהו בשביל כבודן של ישראל, לפי שתחלה אמרו כן רצוננו לראות את מלכנו, ואחר כן ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו (שמות כ, טז). ולפי זה לא רצה הכתוב לפרש להדיא שאמרו כן, אמנם שניהם רמוזים במלת ויגד. כי כבר ידענו אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), וזהו ויגד. שבקשו שיתקע ת״ת בלבם וגם שיצה״ר יעקר מלבם.

על כל אלה אמר המשורר סי׳ קי״ט. פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי. שכבר אמרו (ילקוט משלי פ׳ ה), טלטל הב״ה שכרן של מצות ולא גילה לישראל, כדי שיזהרו במצוה קלה כבחמורה. ז״ש פלאות עדותיך. מלשון כי יפלא ממך (דברים יז, ח). שר״ל כיסוי, כתרגומו ארי יתכסי. וא״כ להיות מכוסה מתן שכרן של מצות, על כן נצרתם נפשי, שאני שומר את כלן. פתח דבריך יאיר. שאמרת אנכי ה׳ אלקיך, ובזה מבין פתיים, שנתקע ת״ת בלבם. ואני פי פערתי ואשאפה, ששאפה נפשי לראות את מלכנו, כי למצותיך יאבתי, כדי לשמוע מפיו תורה וינטל יצה״ר מקרבנו. ואז אמרתי פנה אלי וחנני, שתראה פניך אלינו כמשפט לאוהבי שמך, שאינו דומה שומע מפי שליח לשומע מפי המלך, וגם בזה פעמי הכן באמרתך ואל תשלט בי כל און, שיצה״ר יכנע ואל ישלוט עלינו. ובהיותנו חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, פדני מעושק אדם ואשמרה פקודיך, מה שאין כן בזמן הגלות שאין אנו יכולים לעשות חובותינו. פניך האר בעבדך, אל תסתיר פניך ממנו, ובזה ולמדני את חקיך. ואמנם לא יכלו ישראל לסבול ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, וזה גרם שהיו לומדים ושוכחים וגם שחזר יצה״ר למקומו. ולכן פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, בין שמירה בלב בין שמירה בידים, כי היו שכחים ולא שלטו ביצה״ר כי חזר למקומו לשלוט בהן עד ישקיף וירא ה׳ משמים.

ונבא לביאור הפרשה שכתוב בה, ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום וכו׳ (דברים ה, א). ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב (שם ב). לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת כי אתנו וכו׳ (שם ג). פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש (שם ד). אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא וכו׳ כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר (שם ה). וקשה למה התחיל בל׳ יחיד שמע ישראל, ואח״כ בלשון רבים אשר אנכי דובר באזניכם וכו׳, ועוד מאי היום, שהרי עשרת הדברות נאמרו בסיני. ועוד יקשה מ״ש לא את אבותינו כרת וכו׳. דאדרבא עם אבותיהם שהיו יוצאי מצרים כרת ה׳ ברית, כי להם ניתנה תורה ולא לדור הזה הנכנסים לארץ. ורש״י ז״ל להשמר מקושיא זו פי׳ לא את את אבותינו בלבד כרת ה׳. אך העיקר חסר בכתוב, ועוד למה הוצרך לומר כאן פנים בפנים. ועוד מהו שאמר כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר. והלא כבר צוה אותם על זה, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו (שמות יט, יב). אמנם רצה משה רבינו ע״ה לזרז הדור הנכנסים לארץ ולחזור להזכיר אליהם מתן תורה ועשרת הדברות, למען יוחקקו בלבם ויהיו לטוטפות בין עיניהם לשמור ולעשות ולקיים. ולפי שבפ״ה דעירובין (נד:), ת״ר כיצד סדר המשנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן שנה לו משה פרקו וכו׳, נכנסו בניו וכו׳, נכנסו זקנים ואח״כ כל ישראל. הנה עתה ויקרא משה אל כל ישראל, לכלם כאחד הכניס לפניו, ויצום את כל דברי התורה, וזהו ויאמר אליהם שמע ישראל. ר״ל שיהיו כלם באסיפה אחת, מל׳ וישמע שאול את העם (ש״א טו). וזהו אשר אנכי דובר באזניכם היום, נשתנה היום הזה משאר הימים, שהיום צוה לכל ישראל יחדיו כדי שכלם ישמעו מפיו ובזה ישארו תקועים בלבם, וזהו ולמדתם אותם. שישארו תקועים בלבכם, ושמרתם לעשותם, שלא יתגרה בכם יצה״ר. ואל תחשבו כי זה דבר חדש, כי הלא ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב, שאמר ושמרתם את בריתי וכו׳. אמנם לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת כי אתנו (דברים ה, ג). שיובן כפשוטו עם מ״ש במדרש חזית ע״פ משכני אחריך נרוצה (שה״ש א). אר״מ בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הב״ה אני נותן לכם את התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה וכו׳, אמרו הרי בנינו עורבים אותנו, א״ל הא ודאי ערבים טובים הם, על ידיהם אתננה להם וכו׳. וכבר פירשנו המ׳ הזה בארוכה (חלק ב׳‏ - דרוש י״ט לחג השבועות.). ז״ש לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת, כי לא רצה לתת להם התורה עד שיתנו ערבים שיקיימוה, והם לקחו אותנו לערבים, ועמנו כרת ה׳ הברית הזאת, וזהו כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים, לפי שאבותינו שמרו את התורה לפיכך כלנו חיים, ולא הוצרך הערב לפרוע, כדכתיב ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). ורש״י ז״ל דקדק בכתוב הכפל, דהיינו כי אתנו אנחנו, ולזה פירש כי לא את אבותינו בלבד, רק כי אתנו אנחנו כלנו יחד, כי גם הם נכנסו בברית עמנו. אך לפי פשט הכתוב נכון מה שפירשנו עם מ׳ ז״ל, והכפל כי אתנו אנחנו, יובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ מ״ג. אמר משה לפני הב״ה, למה אתה כועס לא בשביל תורתך, באחריותי היא שאני וחבירי נקיים אותה ע״כ. ולכן הכניס עצמו עמהם ואמר כי אתנו אנחנו. וכדי שיוחקקו בלבבם ולא תשכחום, פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש. ואתם לא רציתם לסבול, ולכן אנכי עומד בין ה׳ וביניכם וכו׳. שאמרתם דבר אתה עמנו ונשמעה. כי יראתם מפני האש. והוא מ״ש בפר״א פ׳ מ״א. ולמה השמיע הב״ה את קולו מתוך האש ומתוך החשך, שהיה יודע הב״ה שאין ישראל ממתינין בדברות אלא מ׳ יום, לפיכך השמיע להם קולו מתוך האש ע״כ. ולכן צוה והגבלת את העם סביב לאמר (שמות יט, יב). כי ידע שלא יוכלו לסבול מפני שכבר שלט עליהם יצה״ר, להתבונן בפני שור שבמרכבה ולעבדו שכם א׳, ולכן יראתם מפני האש, וזה גרם לאמר אנכי ה׳ אלקיך. שצוה לי בלשון יחיד, ולא אמר אנכי ה׳ אלקיכם, כדי שאוכל להציל אתכם באמור אליו לי צוית להם לא צוית. את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי (דברים ה, יט). ויהי כשמעכם את הקול וכו׳ (שם כ). ותאמרו הן הראנו וכו׳ (שם כא). ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וכו׳ (שם כב). קרב אתה וכו׳ (שם כד). וקשה שהרי אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי (שם כא). וא״כ למה חזרו בהם ואמרו ועתה למה נמות וכו׳ (שם כב). קרב אתה ושמע (שם כד). עוד קשה שידענו שנשתבחו ישראל על שהקדימו נעשה לנשמע, ולמה עתה אמרו ושמענו ועשינו, ואם לא דברו כהוגן למה אמר הב״ה הטיבו כל אשר דברו (שם כה). אך לדרכנו הכל עולה יפה, כי הנה דבר בקדשו שתי דברות ראשונות, אנכי ולא יהיה לך, ואז נתקע ת״ת בלבם ונעקר יצה״ר מלבם. לכן זש״ה את הדברים האלה, מיעוט רבים שנים, דבר ה׳ אל כל קהלכם קול גדול, שבזה הרויחו השני דברים הנ״ל, אמנם ולא יסף להוסיף ולומר מפיו כל עשרת הדברות, רק ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. ואיתא בס׳ חקור דין חלק ב׳ פי״ו ז״ל, כיון שנעשינו בני חורין מן המות מן היסורין ומן המלכיות, הנה שב לבבנו ושכלנו כעצם השמים לטוהר, ואנו חבלנו בעצמנו כשאמרנו למשה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. ומאז ניתנה תורה להכתב על לוחות האבן, להסיר ממנו לב האבן, על כן אמרו שלא היתה תורה משתכחת מישראל אלמלא נשתברו לוחות ראשונות וכו׳ ע״ש (ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ולפי שמכלל העולם לא פסקה, הוזקקו ללוחות הברית. אי נמי כיון שנעשינו בני חורין מן המות מן היסורין ומן המלכיות, הנה שב לבבנו ושכלנו כעצם השמים לטוהר, ואנו חבלנו בעצמנו כשאמרנו למשה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, ומאז ניתנה תורה להכתב על לוחות האבן, להסיר ממנו לב האבן, על כן אמרו (ערובין נד, א), שלא היתה תורה משתכחת מישראל אלמלא נשתברו לוחות ראשונות. ולולא סרחנו בעגל לא הוצרכו ליגנז בארון, אלא ידיו של משה היו להם תשמישי קדושה לכסא כבודם ומושב יקרם, ליכנס עמהם לאלתר בקרב כל ישראל לארץ ולציון מכלל יופי, לא להשתקע או אפילו לגור שם, שהרי גדלה מעלת משה ודור המדבר הרבה יותר ממעלת ארץ ישראל כמבואר בזוהר, ואפילו בסוף הארבעים שכבר כלו דור המדבר למות מקרב העם, התחנן משה אעברה נא ואראה, לא שאל רק המעבר ליתן עיניו בה, כטעם תמיד עיני ה׳ אלהיך בה ליודעים סודו, ומשה היה חפץ מאד להגיע עד שערי גן עדן, הסר משם את הכרובים ואת להט החרב, לפתוח דרך עץ החיים לגוי צדיק שומר אמונים. ואלו זכינו שמשה רבינו ע״ה ילך לפנינו מעילוי לעילוי ולוחות עדות על שתי ידיו, הנה אז כל תלמיד ותיק הקרב הקרב, היה רשאי להסתכל ולהתבונן בהם ועיניו רואות כפי כחו דקדוקי תורה חרותים עליהם, שהכל נאמר למשה בסיני.). וז״ש למה ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי, לפי שויהי ל׳ צרה, בשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש, שזה גרם מה שבלבם שמטו פני שור מהמרכבה, ומאז עלה בלבם לעשות עגל, ואיתא בפרקי ר״א פ׳ מ״א ז״ל, ולמה השמיע הב״ה את קולו מתוך האש והחשך ולא מתוך האור, לה״ד למלך שהיה לו אסטרולוגוס, והיה משיא את בנו אשה, ותלה בחופת בנו פרכיות שחורות, אמרו לו בני פלטין, אדוננו המלך אין אדם תולה בחופת בנו אלא פרכיות לבנות, א״ל יודע אני שאין בני ממתין את אשתו אלא מ׳ יום וכו׳, כך המלך זה הב״ה, והבן שלו אלו ישראל, והכלה זו התורה, והיה הב״ה יודע שאין ישראל ממתינין בדברות אלא ארבעי׳ יום, לפיכך השמיע להם את קולו מתוך האש והחשך ע״כ. ותאמרו הן הראנו ה׳ אלקינו וכו׳. כדי שיתקע ת״ת בלבנו, וגם ואת קולו שמענו מתוך האש, כדי שיעקר יצה״ר מלבנו. ועם זה היום הזה ראינו כי ידבר אלקים עם האדם וחי. דהיינו שנהיה כמלאכי השרת שאין להם יצה״ר. ואיתא בת״כ ריש פ׳ ויקרא, מאהל מועד לאמר (ויקרא א). אר״ש כי לא יראני האדם וחי. אף מלאכים שחיים חיי עולם אינן רואין את הכבוד, ואין יצה״ר שולט במלאכים. והנה אמרו ישראל, הלא טוב לנו יצה״ר, שאלמלא יצה״ר אין אדם בונה בית וכו׳. ועוד איתא בזהר פ׳ תרומה דף קס״ג א׳. ות״ח אי לא יהא האי מקטרגא, לא ירתון צדיקייא הני גנזין עלאין דזמינין לירתא לעלמא דאתי. על כן אמרו ישראל ועתה למה נמות. כלומר עדין לא הגיע זמן ביטול יצה״ר מהעולם, וזהו ועתה, וביטול יצה״ר היא המיתה, שכן איתא בזהר פ׳ שלח קס״ב א׳. אני אמרתי אלקים אתם (תהלים פב, ו). כיון דאמשכתון עלייכו יצה״ר, אכן כאדם תמותון. מה מיתתו של אדם, אחיד ליה לעפרא בגין דיתמחי ההוא יצה״ר די בגויה, וההוא יצה״ר הוא דמית ואתעכל בגוי׳, למה נמות כי תאכלנו וכו׳. שיזדכך גופנו, אם יוספים וכו׳ ומתנו. כי מי כל בשר, בהיותו חי ובעל בשר, אשר שמע וכו׳ ויחי. וא״כ לא לנו הדבר רק קרב אתה ושמע, כי אתה זכית לזכך גופך, ולשון זה שייך במלאכים, כדכתיב קרבת על חד מן קמייא (דניאל ז, טז). ואת תדבר אלינו, כי אתה במדרגת נקבה אל הכבוד העליון, וממך אנו יכולים לקבל, ובזה ושמענו ועשינו. ואיתא בשבת פ׳ ר״ע (פח.), א״ר אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו. כי המלאכים יאות להם כן לפי שאין בהם יצה״ר. אך לבני האדם טוב לשמוע תחלה, שאם יקדימו נעשה יסיתם יצרם לחטוא, ולכן ודאי שנשתבחו ישראל לפי שהקדימו נעשה לנשמע, כי אז נעקר יצה״ר מביניהם כדלעיל. אך עתה שאמרו למה נמות, שכונתם שיצה״ר יעמוד ביניהם ויקבלו שכר, שלא יהיו כמה״ש שאין יצה״ר שולט בהם, לכן אמרו ושמענו ועשינו. ועל זה וישמע ה׳ את קול דבריכם. דהיל״׳ל את דבריכם, מאי את קול, אלא הכונה כי בוחן לבות וכליות אלקי׳ צדיק, ודאי ידע שכונתם לשמים אע״פ שהדברים אינם נכונים, כי הלא טוב לשמוע מפי הרב ולא מפי התלמיד. אך לפי שפחדו להיות כמלאכים בלי יצה״ר ויבטל מהם דרך אנשים, לפיכך אמרו כן. ואיתא בזהר פ׳ זו רס״א ב׳. ועכ״ד כיון דישראל לא עבדו אלא בדחילו עלאה דהוה עלייהו, לא אתמר עלייהו אלא מי יתן והיה לבבם זה להם. לכן אמר את קול, שבא מקירות הלב, אף שהדברים בעצמם אינם נכונים, ולכן הטיבו כל אשר דברו. ובויקרא רבה פרשה ל״ב. רבי חייא בר אדא ובר קפרא, חד אמר הטבה כהטבת נרות, וחד אמר הטבה כהטבת קטרת ע״כ. ויש להבין מה כונתם, ולא מצינו הטבה בקטרת, שאעפ״י ששם נאמר בהטיבו את הנרות יקטירנה (שמות ל, ז). ההטבה שייכא לנרות ולא לקטרת. אמנם השלמים האלה קשיא להו מה שהקשינו, איך אמר הוא ית׳ הטיבו כל אשר דברו, שהרי לא נכון לדבר כן. לשמוע מפי התלמיד ולא מהרב, לכן דרשו שהוא מלשון בהטיבו את הנרות הכתוב בסוף פ׳ תצוה, שפירש רש״י לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה. וכ״כ בשרשים שרש יטב. וזה כי היה לו לומר בהדליקו את הנרות, מאי בהטיבו, אלא ודאי שהוא לשון תיקון, שבבקר היה מטיב את הנרות לנקותן. כך אמר הב״ה הטיבו את אשר דברו. כלומר אף שמצד הענין לא דברו יפה. תקנו לשונם באמור ועתה למה נמות, לבטל יצה״ר מקרבנו עתה, שהרי עיקר העבודה להב״ה הוא בשני יצרים כנז׳ בזהר פ׳ תרומה דף קס״ג א׳. (ואי תימא ביצה״ר היך יכיל בר נש למרחם ליה, דהא יצה״ר מקטרגא איהו דלא יקרב בר נש לפולחנא דקב״ה, והיך ירחים ליה ביה, אלא דא) איהו פולחנא דקב״ה יתיר, כד האי יצה״ר אתכפיא ליה, בגין (רחימו דקא מרחם ליה לקב״ה, דכד האי יצה״ר אתכפיא, ותבר ליה ההוא בר נש, דא איהו רחימו דקב״ה, בגין) דידע לקרבא לההוא יצה״ר לפולחנא דקב״ה. וחד אמר כהטבת הקטרת. שלכך שינה הלשון ואמר בהטיבו, לפי שזהו ענין הקטרת, כדאיתא בזהר פ׳ ויקהל דף רי״ח ב׳ ז״ל, כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא מההוא מעלה עשן, הוה מברר לביה, בברירו דנהירו דחדוה למפלח למריה, ואעבר מיניה זוהמא דיצה״ר, (ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא), בגין דקטרת תבירו דיצה״ר הוא ודאי בכל סטרין, ע״ש כל הענין (כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא מההוא מעלה עשן, הוה מברר לביה, בברירו בנהירו בחדוה למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא, לקבל אבוה דבשמיא. בגין דקטרת, תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין. וכמה דציץ הוה קאים על ניסא, אוף קטרת. דלית לך מלה בעלמא, למתבר ליה לסטרא אחרא, בר קטרת. תא חזי מה כתיב, (במדבר יז) קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת. מאי טעמא. כי יצא הקצף מלפני יי׳, החל הנגף. דהא לית תבירו לההוא סטרא בר קטרת. דלית לך מלה חביבה קמי קודשא בריך הוא, כקטרת. וקיימא לבטלא חרשין, ומלין בישין מביתא. ריחא ועשנא דקטרת דעבדי בני נשא, בההוא עובדא איהו מבטל, כל שכן קטרת. מלה דא גזרה קיימא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא (נ״א פרשתא) דקטרת, ישתזיב מכל מלין בישין חרשין דעלמא. ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא, וממותנא, ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה, ואצטריך דיכוין ביה. אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, והוו סלקי לה עטרה על רישייהו, ככתרא דדהבא. ומאן דאשתדל ביה, בעי לאסתכלא בעובדא דקטרת, ואי יכוין ביה בכל יומא, אית ליה חולקא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה, ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא, מסטרין בישין, ומדינא דגיהנם, ומדינא דמלכו אחרא. בההוא קטרת כד הוה סליק תננא בעמודא, כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא (דף ריט ע״אנ) קדישא, פרישא (נ״א פרחין) באוירא, וסלקי לעילא בההוא עמודא. לבתר כמה רתיכין קדישין סחרין ליה מכל סטרין, עד דסליק בנהירו וחדוה, וחדי למאן דחדי, וקשר קשרין לעילא ותתא ליחדא כלא, והא אוקימנא. ודא מכפר על יצר הרע, ועל עבודה זרה, דאיהו סטרא אחרא. והא אוקמוה.). וכשם שהקטרת מעביר יצה״ר ומתקנו, כך כונת ישראל היתה לעבוד להב״ה עבודה שלימה ביצ״ט וביצה״ר, ולכן אמר הב״ה הטיבו כל אשר דברו (דברים ה, כה). מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כו׳ כל הימים (שם כו). כדכתיב בכל לבבך ביצ״ט וביצר הרע, ולכן אמר לבבם. שיכפו יצרם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. והשתא אתי שפיר, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (שם כז). שעיקר היצה״ר הוא לישא אשה ולהוליד בנים, שלכן נק׳ טוב מאד ודוק.

ובמס׳ פ׳ זו, שובו ג׳. מלא בתורה, וקומו שובו אל האיש (בראשית מג, יג). עברו ושובו משער לשער במחנה (שמות לב, כז). שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז). הנה היצה״ר נק׳ איש, כמ״ש בפ״ה דסכה (נב:), בתחלה קראו הלך, ולבסוף קראו אורח, ולבסוף קראו איש. ופרש״י ז״ל בעל הבית. והנה עתה שאמרתם ואת תדבר אלינו, שיחזור יצה״ר למקומו. גם אני ככם אדברה, וקומו שובו אל האיש תחת ממשלת היצה״ר, ולהיותכם במדרגת איש שיש לו שני יצרים, ולא במדרגת מלאך שאין לו יצה״ר, ולכן שובו מלא בשני ווי״ן, דהיינו בשני יצרים, ואינו חסר שאז יהיה כמו ולבי חלל בקרבי (תהלים קט, כב). אך הלא תדעו כי זה גורם עברו ושובו וכו׳. דהיינו שתעשו העגל ותתחייבו הריגה למקום ע״י הלויים. אמנם עתה שובו לכם לאהליכם, כי זה דרכו לישא אשה ולהוליד בנים כדלעיל. ועוד יאמר שובו לכם לאהליכם, כי ע״י עגל המדבר נעשו עגלי ירבעם, ככתוב במ׳ חקור דין, ואז אמרו איש לאהליו ישראל (ש״ב כ, א). שפי׳ לאלקיו. וזה שאמר שובו לכם לאהליכם, וכל זה גרם היצה״ר. לא כן עבדי משה. ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח). כמלאכים שנקראו עומדים, בין העומדים האלה (זכריה ג, ז).

נחזור לעניננו, שלכן בקשו ישראל רצוננו לראות את מלכנו, כדי שיתקע ת״ת בלבם. וזהו שכתוב במדרש שוחר טוב, מזמור קמ״ט. וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו. כל זמן שישראל רואין את הב״ה הם נעשו חסידים. ראוהו בים נעשו חסידים ואמרו שירה, שנאמר אז ישיר משה וגו׳ (שמות טו, א). ראוהו בסיני נעשו ישרים, וכן הוא אומר יצפון לישרים תושיה (משלי ב, ז). ומה אמר שם ישקני מנשיקות פיהו (שה״ש א, ב). ראוהו באהל מועד נעשו צדיקים, שנאמר ויצאו ויברכו את העם (ויקרא ט, כג). ותצא אש מלפני ה׳ וכו׳ וירא כל העם וירונו (שם כד). שנא׳ רננו צדיקים וגו׳ (תהלים לג). וכשיראו אותו לעה״ב הם נעשים חסידים, שנא׳ תהלתו בקהל חסידים (תהלים קמט). וכל כך למה שהם רואים ושמחים ע״כ. המ׳ הזה כלו מקשה, שתחלה כלל גדול אמר, כל זמן שישראל רואין הב״ה נעשין חסידים, ואח״כ פרט ואמר שנעשו ישרים וצדיקים. ועוד שאין מהכתובים ראיה ברורה על מה שהזכיר, אמנם כונת המ׳ היא על הכלל שהתחלנו, שראות פני אדם גדול מוסיף חכמה, כ״ש הזוכה להקביל פני שכינה. והנה איתא בילקוט שופטים סי׳ ו׳ (ילקוט שופטים ו׳, רמז ס׳.). א״ר סימון לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס, וכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחלו להן עונותיהן וכו׳. והטעם לפי שאין לומר שירה אלא ברוח הקדש כנז׳ אצלנו במקומו, ולכן כל זמן שישראל רואין את הב״ה, שנעשה להם נס ואומרים שירה, נעשו חסידים שנמחלו עונותיהם. ולכן ראוהו בים ואמרו זה אלי ואנוהו. שזה מורה באצבע שראו פני שכינה נעשו חסידים, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש, כדתנן בסוף סוטה (עין יעקב מט). ושרתה עליהם ר״ה ואמרו שירה. ראוהו בסיני נעשו ישרים. אז״ל (רש״י), ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח). זה לפנים משורת הדין. והנה ישראל בסיני הקדימו נעשה לנשמע לפנים משורת הדין, דמתחלה היה להם לשמוע ואח״כ לעשות, וכן הוא בילקוט פ׳ יתרו. היל״ל נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל רבש״ע עד שלא שמענום קיימנום. ופי׳ שם שהאבות קיימו את התורה עד שלא ניתנה. וכן ישראל בעבור זה גם הם הקדימו נעשה לנשמע. ולכן מביא ראיה מיצפון לישרים תושיה, שדרשו על זה בילקוט משלי ב׳. עד שלא נברא העולם צפן הב״ה את התורה עד שעמד אברהם, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו, ה). ובסיני זכו להקביל פני שכינה, שנאמר ירד ה׳ לעיני כל העם (שמות יט, יא). ואז נעקר יצה״ר מלבם ונעשו ישרים וכמ״ש לעיל, אלא שאח״כ אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, וחזר יצה״ר מלבם, והלכו אצל משה ואמרו ישקני מנשיקות פיהו כדלעיל. ראוהו באהל מועד נעשו צדיקים. כי הנה חטאו בעגל וצום על מלאכת המשכן, יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, ואז נעשו צדיקים, שגדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות (יומא פו:). ומביא ראיה מהכתוב ויצאו ויברכו את העם, ותצא אש, שנתקבלו קרבנותיהם ונתכפר להם עון העגל, ועל זה כתוב וירא כל העם וירונו, ואמרו שם בת״כ כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים, פתחו פיהם ואמרו שירה, ועל אותה שעה הוא אומר רננו צדיקים בה׳. הרי שע״י השירה שרתה עליהם רוח הקדש ונעשו צדיקים. וכשיראו אותו לעה״ב הם נעשים חסידים, שכתוב שירו לה׳ שיר חדש (תהלים צו). לשון זכר, שהוא לעה״ב ואז בטל יצה״ר מן העולם ונעשו חסידים, שנאמר תהלתו בקהל חסידים (תהלים קמט). וכל כך למה שהם רואים ושמחים, שנהנים מזיו שכינה, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה (ישעיה כה, ט). שמורים באצבע נגילה ונשמחה בישועתו, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. ואלה הם ד׳ זמני שמחה שיש לישראל, כי בפסח ראוהו על הים. ובשבועות ראוהו בסיני זמן מתן תורתנו. ובסכות ראוהו באהל מועד, שאז נתחנך בית ראשון וקרבו קרבנות, וירדה אש מן השמים דומיא דאהל מועד. ושמיני חג העצרת רומז לעולם הבא, ככתוב אצלנו במקומו.

ובפ״ב דסנהדרין (כב.), א״ר חנא בר ביזנא אר״ש חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנ׳ שויתי ה׳ לנגדי תמיד (תהלים טז, ח). דקשה איך מביא ראיה למתפלל מאמרו תמיד, שהרי אין להתפלל תמיד רק בזמנים הראויי׳. אך איתא בפ״א דברכות (י:), כל המארח ת״ח בתוך ביתו כאילו הקריב תמידין, שנ׳ עובר עלינו תמיד (מ״ב ד, ט). וגם שם אמרו בפ׳ תפלת השחר, תפלות כנגד תמידין תקנום. ולכן שפיר קאמר המתפלל, שהוא כנגד התמיד שקרב בשחר ובין הערבים, צריך שיתפלל בכונה, שהרי שכינה כנגדו, ומפיק לה משויתי ה׳ לנגדי תמיד, שפירשנו שנאמר על התפלה שהיא כנגד קרבן תמיד. גם בסוף מסכת תמיד איתא (לב:), תנא רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנ׳ שויתי ה׳ וכו׳. ואומר קומי רוני בלילה וכו׳ נכח פני ה׳ (איכה ב, יט). כי הנה כשעוסק בתורה ביום יש לו חברים, אך בלילה אין שום אדם עמו רק שכינה כנגדו, וז״ש במזמור פ״ח. ה׳ אלקי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך. ויובן שויתי ה׳ וכו׳. עם מאי דאיתא בזהר פ׳ זו דף רס״ג ב׳ ז״ל, בבר נש קיימין תרין דרגין, חד מימינא, וחד משמאלא, (ההוא דימינא אקרי יצה״ט, וההוא דשמאלא אקרי יצה״ר), כיון דנפק ב״נ מתרעא דביתיה, ההוא שידא זקיף עינוי, וחמי ליצה״ר דשרי לשמאלא, אתמשך לההוא סטרא ואתעדי מימינא, ובההוא סטרא קאים שמא דמאריה, (ולא יכיל לקרבא ולאבאשא ליה, ונפיק בר נש ואשתזיב מיניה), כד עייל ההוא שמא קדישא לימיניה קאים, (ולא יכיל לקטרגא ליה), וכו׳ (ועל דא אצטריך בר נש, דלא יעביד טנופא ולכלוכא בתרעא דביתיה, ולא יושיד מיין עכורין. חד דלא יעביד קלנא לגבי שמא דמאריה. וחד דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא. ובגין כך יזדהר בר נש מהאי, ויזדהר בר נש דלא ימנע מתרעא דביתיה שמא דמאריה. וכד בר נש אתקין מזוזה לפתחיה, כד עייל (ס״א ההוא בר נש), ההוא יצר הרע וההוא שידא בעל כרחייהו נטרי ליה, ואמרי זה השער ליי׳ צדיקים יבאו בו (תהלים קיח). וכד לא קאים מזוזה לפתחיה דבר נש, יצר הרע וההוא שידא מתתקנין כחדא, שוו ידייהו על רישיה בזמנא דעייל, פתחי ואמרי, ווי ליה לפלניא, דהא נפק מרשותא דמאריה, מההוא זמנא קאים בלא נטירו, דלית מאן דנטיר עליה, רחמנא לישזבן.). ז״ש שויתי ה׳ לנגדי תמיד. כי מימיני יש מזוזה, ולכן בל אמוט. ולכן כתוב (תהלים קכא, ח), ה׳ ישמור צאתך תחלה, כי עיקר השמירה היא בצאתו לחוץ כי אז הוא בסכנה, כמ״ש (שבת לב.), יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כאילו נמסר לסרדיוט. ואז מימיני בל אמוט. כי יש שם המזוזה. ועל כל הנאמר כתוב בפ׳ זו, השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וכו׳ (דברים ד, לג). או הנסה אלקים וכו׳ (שם לד). אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו (שם לה). דקשה למה הקדים מתן תורה באמרו השמע עם, ליציאת מצרים או הנסה אלקים. אמנם לפי שהגוים אינם מאמיני׳ בניסי השי״ת, שכופרים ואומרים כי כמה דברים נופלים במקרה, ובפרט ביציאת מצרים שהיו אומרים כי דרך כשוף עשה משה כל אותם הדברים, שלכן כבד לב פרעה (שמות ז, יד). לכן התחיל במתן תורה שהיה דבר של פומבי ואין בריה יכולה להכחישו, ומזה יודע כי גם ביציאת מצרים ידו ית׳ עשתה זאת. א״נ לפי שהקדים לא תאריכון ימים עליה (דברים ד, כו). צדקה הב״ה עשה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם (רש״י, דברים ד, כה). לכן אמר שאף ביציאת מצרים היה כן שיצאו קודם זמנם, ומי גרם זה וכו׳, מתן תורה שאמר הב״ה למשה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג, יב). לכן הקדים השמע עם שהוא מתן תורה, וזה גרם או הנסה אלקים וכו׳. שאעפ״י שהיו עע״א, שלכן נאמר גוי מקרב גוי (דברים ד, לד). עכ״ז זכות מתן תורה גרם יציאתם. ואז אתה הראת לדעת (שם לה). שזכית לראות פני שכינה כדי לדעת שיתקע ת״ת בלבבם, וגם כי תדעו כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו, שפתח להם ז׳ רקיעים והראם כי אין עוד מלבדו.

והמאמר שהצענו ראשונה מורה על זה, והוא בברכות פ״ב (יז.), וקשה דפשיטא שאחר המות אין שם אכילה ושתיה ומה חידש לנו רב בזה. ועוד נראה שהראיה שהביא היא לסתור, שהרי ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא). וכמ״ש שם רש״י ז״ל, היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה. ועוד דמן הכתוב לא יש ראיה כי אם לאכילה ושתיה, לא לשאר דברים שאמר, אמנם העה״ב האמור כאן הוא עולם הבא שאחר התחייה, שהרי אין בין העה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד (סנהדרין צא.). כי גם אז עולם כמנהגו נוהג. וז״ש רב כי אף שיחיו המתים בגוף ונפש, אין שם אכילה ושתיה ולא פריה ורביה, כי כיון שאין שם אכילה ושתיה היצה״ר בטל, ולכן לא יהיה שם פריה ורביה ומשא ומתן, כי כל עמל האדם לפיהו (קהלת ו, ז). וכשאין משא ומתן אין שם לא קנאה וכו׳ אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. דהיינו מצות ומ״ט שעשו, ונהנים מזיו שכינה לשמוע מפיו תורה, והיו עיניך רואות את מוריך. ומביא ראיה מנדב ואביהוא, שהם היו אצילי בני ישראל, והיו ראויים לשליחות יד לפי שויחזו את האלקים, שנהנו מזיו שכינה מתוך אכילה ושתייה. ולכן שפיר מביא ראיה מזה שהעה״ב שנהנים מזיו שכינה אין שם אכילה ושתיה, כמו שמצינו במשה שלפי שהיה תמיד מדבר עמו ית׳, הוצרך לפרוש מאשתו. ועל כן למדנו כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל בהראות פניו אליהם, וזהו שהבטיח ע״י נביאו בישעיה מ׳. ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר. לא כראשונה שנכנס אהרן שנה לו משה פרקו, וכן בניו וכן הזקנים, ואחריהם כל אדם ימשוך. כי לעתיד וראו כל העם יחדיו, לקיים והיו עיניך רואות את מוריך. וזהו כי פי ה׳ דבר. כמ״ש רב משרשיא חזיתו לפומיה, ובזה תהיה תורת ה׳ בפינו לעולמים. לא תשכח מפינו ומפי זרענו כל הימים. בבא צדק עולמים. לקבץ פזורנו מבין העמים. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.