דרוש א' לפרשת מקץ וחנוכה

הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם (בראשית מד, ג).

שבת פרק שני (דף כא:), ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין בש"א יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך. ובה"א יום ראשון מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך. טעמייהו דב"ש כנגד פרי החג, א"נ כנגד ימים הנכנסין. וטעמייהו דב"ה כנגד ימים היוצאין, א"נ משום מעלין בקדש ולא מורידין ע"כ.

ישמור הברית והחסד המקבל טובה מחבירו שלא יכפה בטובתו, כי כבר אמרו (רבינו בחיי בשם מדרש תנחומא שמות ה': אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח). כל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה, שהרי כתיב אשר לא ידע את יוסף, ובסוף אמר לא ידעתי את ה'. משל למה הדבר דומה, לאדם שרגם איקונין של דוכוס, אמר המלך התיזו את ראשו, למחר עושה בי כן), כל הכופה בטובתו של חבירו סופו כופה בטובתו של הב"ה. ונלמד זה ממ"ש בשמות רבה פ"א, היום אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח), למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב). וזה כי כלל גדול בתורה, ואהבת את ה' אלקיך (דברים ו, ה). ואהבת לריעך כמוך (ויקרא יט, יח). כי הראשון במה שבין אדם למקום, והשני במה שבין אדם לחבירו, ולכן הכופה בטובתו של חבירו שאינו מקיים ואהבת לרעך כמוך סופו כופה בטובתו של הב"ה ועובר על ואהבת את ה' אלקיך. ובשופטים ח' כתוב לאמר, ויהי כאשר מת גדעון וכו' (שופטים ח, לג). ולא זכרו בני ישראל את ה' אלקיהם המציל אותם מיד כל אויביהם מסביב (שם לד). ולא עשו חסד עם בית ירבעל גדעון ככל הטובה אשר עשה עם ישראל (שם לה). ע"כ. ובילקוט שם (שופטים ח', רמז ס"ד), ולא זכרו בני ישראל את ה' למה שלא עשו חסד עם בית ירובעל, הוי אילו עשו חסד עם בית ירובעל זכרו את ה'. הוי כל מי שהוא עושה חסד כאילו מודה בכל הנסים שעשה הב"ה מיום שיצאו ישראל ממצרים, וכל מי שאינו עושה חסד כאילו כופר ע"כ. הוקשה לבעל המ' שהיה לו להתחיל מהקל תחלה, ולא עשו חסד עם בית ירובעל ואח"כ ולא זכרו את ה'. אמנם בעבור זה התחיל ולא זכרו את ה', להודיענו למה זה לא זכרו את ה' לפי שלא עשו חסד עם בית ירובעל, כי הכופה בטובתו של חבירו סופו כופה בטובתו של הב"ה. גם בד"ה ב' כ"ד כתוב ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו ויהרוג את בנו (דה"ב כד, כב). הנך רואה בעיניך כי הגם שיואש עבד ע"א לא ענשו הב"ה אלא על הריגת זכריה, כמ"ש שם, התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן (שם כה). ופירש"י ז"ל, יבאו בני כפויי טובה ויפרעו מיואש שכפה בטובתו של יהוידע.

הרי מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים כמה גדול עונו מנשוא מי שהוא כפוי טובה. ובב"ר פ' נ"א ז"ל, ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט (בראשית יט, כט). מה זכירה נזכר לו, שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא היה יודע ושותק ע"כ. וקשה אמרו מה זכירה נזכר לו, שהרי הכתוב אומר ויזכור אלקים את אברהם ולא אמר ויזכור את לוט. ועוד קשה כי מה זו זכירה על ששתק על שרה, שהרי שרה היתה אחותו, וכי ס"ד שילשין עליה ומה הנאה תהיה לו. אמנם רש"י ז"ל במתק לשונו תירץ הראשונה, כי ז"ל בפי' התורה, מהו זכירתו של אברהם על לוט. כי הנה כל הפסוק הוא מיותר שהרי כבר כתב שהציל את לוט מתוך ההפכה, ולמה חזר ואמר ויהי בשחת וכו'. ועוד דגם פ' זה הוא חוץ למקומו, כי כיון שסיפר ענין לוט והצלתו, ותבט אשתו מאחריו וכו' (שם כו). היה לו לומר שם ויעל לוט מצוער ולסיים ענין בנות לוט. ולמה הפסיק הענין וכתב ויהי בשחת אלקים וכו'. שכבר ידענו זה מהסיפור הקודם, אך בזהר פ' וירא ק"ה א' איתא ז"ל, א"ר אבא ת"ח ענותנותא דאברהם, דאע"ג דאמר ליה קב"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה (בראשית יח, כ), לא בעא קמיה לשזבא ליה ללוט ולא יעביד ביה דינא, מ"ט בגין דלא למתבע אגרא מן עובדוי ע"כ. על זה בא הכתוב להורות שהצלת לוט לא היתה בתפלת אברהם, שהרי וישכם אברהם בבקר וכו' (בראשית יט, כז). שהתפלל כדרכו בכל יום, שתיקן תפלת שחרית, כמו שדרשו ז"ל (ברכות כו:) ע"פ זה. וישקף וגו' על כל פני ארץ הככר וכו' (בראשית יט, כח). ועכ"ז לא התפלל על לוט מרוב ענותנותו כנז' שלא לתלות במעשיו הטובים. אמנם רצה הב"ה לעשות רצונו, וז"ש ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה (שם כט). לא עשה זה בשביל זכותו של אברהם, שאם כן היה לו לומר וישלח את לוט מתוך ההפכה בעבור אברהם, כמ"ש והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי (בראשית כו, כד). לכן לא אמר כן כדי לעשות נחת רוח לאברהם שלא לנכות מזכיותיו בעבור הצלת לוט, רק אמר ויזכור אלקים את אברהם. כי גם במדת הדין היה ראוי להצילו, כי גם הוא הציל את אברהם. כי לפי רשעתו של לוט היה יכול לומר ששרה אשתו של אברהם, כדי שפרעה יהרוג את אברהם ולוט יורשו ולא יהרוג את שרה רק מהר ימהרנה לו לאשה. ועוד כי באמור לו אחותי היא נלקחה לבית פרעה והיתה שרה בסכנה. והיה ראוי לו ללוט לחוס על כבוד אחותו ולומר שהיה אשתו להצילה מיד פרעה. והוא לא כן ידמה רק להציל את אברהם מהמיתה. ולכן היטב הדק פי' רש"י ז"ל, מהו זכירתו של אברהם על לוט. שבזה גילה כונת המ' שהזכירה היתה ללוט על ששתק לאברהם ובזה הצילו מהמיתה. וגם הוא ניצול מהפכת סדום, הגם שמן הדין היה לו למות עמהם לפי שבחר בשכונתם, דאוי לרשע ואוי לשכנו, וז"ש בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט.

ובב"ר פ' מ"א איתא ז"ל, ארבעה דברים טובים היו ללוט בעבור אברהם. וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט (בראשית יב, ד). וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים (בראשית יג, ה). וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב (בראשית יד, טז). ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט וכו' (בראשית יט, כט). וכנגדן היו בניו צריכין לפרוע לנו טובות, לא דיין שלא פרעו לנו טובות אלא רעות, הה"ד וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו' (במדבר כב, ה). ועתה לכה נא ארה לי וגו' (שם ו.). ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל, שופטים ג' (שופטים ג, יג). ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט, ד"ה ב' כ'. ועוד כתיב ידו פרש צר על כל מחמדיה (איכה א, י). וקשה דבשלמא בג' אחרונים כתיב טובה שהיתה לו ללוט בעבור אברהם. אך על מ"ש וילך אתו לוט מה טובה היתה לו בזה. אמנם כתוב אצלנו בפ' לך לך (חלק א' דרוש ה' לפרשת לך לך והפטרה), כי שתי פעמים יצא אברהם, הראשונה במראת בין הבתרים, ושם נאמר לך לך מארצך (בראשית יב, א). שר"ל אתה לבדך ואין איש עמך וע"ש. ועכ"ז רצה אברהם לזכות את לוט שהניחו ללכת עמו ולא כיהה בו, ואז נאמר לו אל הארץ אשר אראך, ובזה גם ללוט היה חלק בארץ אילו עמד עם אברהם והיה הולך בדרכיו. ולהפך מזה בניו גמלו רע לישראל, ששלח בלק לקרוא לבלעם וא"ל, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ (במדבר כב, ו). וגם בשופטים י"א כתוב, וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים יא, יז) שיעברו בארצו, וז"ש ואגרשנו מן הארץ ולא אמר ואגרשנו מארצי. כי על א"י מדבר וזהו ואגרשנו מן הארץ הידועה, ארץ אשר ה' אלקינו דורש אותה. וכ"כ בילקוט פ' בלק (רמז תשס"ה), שאמר לו בלק לבלעם לא תהא סבור שלעצמי אני עושה ואני לבד מכבדך אם תעקרם, מכל האומות אתה מתכבד וכנעניים ומצריים הכל משתחוים לך ע"כ. וזהו לע"ד כי כבד אכבדך מאד (במדבר כב, יז). כבד מן האומות, אכבדך גם אני. השני וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים (בראשית יג, ה). ופרש"י ז"ל, מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם. שהרגיש רש"י ז"ל מאי ההולך את אברם, אטו עדין לא ידענו שהיה הולך עם אברם, אלא ודאי שבא להודיענו שהליכתו עם אברם גרמה לו שגם הוא כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. ולהפך מזה כתוב בשופטים ג'. ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה' (שופטים ג, יב). שהוא לשון כפול. אך הכונה כי כיון שכפו בטובתו של הב"ה לעשות הרע בעיניו אחרי שעשה עמהם כמה טובות. לכן הביא עליהם את עגלון מלך מואב שכפה בטובתו של אברהם שעשה כמה טובות ללוט אביהם, וכמו כן ויאסוף אליו את בני עמון (שם יג). שגם הם בני לוט. ויהי מה, כפו בטובתו של אברהם. ויירשו את עיר תמרים. היא יריחו שכתוב בה והיה הטוב ההוא וגו' (במדבר י, לב). כמ"ש רש"י ז"ל, שניתנה לבני יתרו עד שיבנה בה"מ שנק' טוב, ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה). ומי שיבנה בה"מ בחלקו הוא יטלנה. השלישי וישב את כל הרכוש, ששם נפשו בכפו להציל את לוט מיד שוסיו, וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, ועשו להפך בימי יהושפט הצדיק שבאו להלחם עמו כמ"ש בד"ה ב' כ'. ויאמר יהושפט לפני ה'. [ועתה] הנה בני עמון ומואב והר שעיר אשר לא נתתה לישראל לבוא בהם וכו' (דברי הימים ב' כ, י). והנה הם גומלים עלינו לבא לגרשנו מירושתך אשר הורשתנו, כלומר שהם כפויי טובה שאתה צויתנו שלא להתגרות בם והם באו להתגרות עלינו ולהלחם בנו לגרשנו מארצנו, להפך ממה שעשה אברהם אבינו ללוט אביהם. הרביעי ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה (בראשית יט, כט.). שבזכות אברהם ששמר את התורה כלה נצול לוט מהפכת סדום ועמורה. והם בקשו לעקור את התורה, ידו פרש צר וכו' (איכה א, י). כמ"ש רש"י ז"ל ע"ש. ידו פרש צר. עמון ומואב. על כל מחמדיה, ספרי תורות שנאמר בהם, הנחמדים מזהב (תהלים יט). הכל נפנו לבוז כסף וזהב, והם נפנים על ספרי תורות כדי לשורפם, לפי שכתוב בהם לא יבא עמוני וגו' (דברים כג)).

ולכן צוה הב"ה בתורתו, לא יבא עמוני ומואבי וכו' (דברים כג, ד). בשביל כפיות טובתם, וכבר פי' פסוקים אלה במקומו, הדבר הזה אנו רואים בשר המשקים שהיה כפוי טובה עם יוסף שפתר חלומו לטובה והשיבו על כנו, והוא נבזה וחדל אישים גמלו רע ולא טוב. וזה כי יוסף כאשר פתר לו חלומו א"ל כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית עמדי חסד והזכרתני אל פרעה וכו' (בראשית מ, יד). והרי זה כפל ענין במלות שונות, שהיה לו לומר בקיצור ועשית עמדי חסד והזכרתני אל פרעה להוציאני מן הבית הזה. אמנם שתי טובות עשה יוסף לשר המשקים. הא' שפתר חלומו לטובה מה שהיה יכול לפותרו להפך, כי כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה:). וכיון שא"ל ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י). והוא פתר לו שלשת ימים הם, היה יכול לומר שלשת שנים הם, ובזה היה מעכבו בבית האסורים ג' שנים, ולא זו בלבד אלא שהחזירו לגדולתו, כמ"ש אותי השיב על כני (בראשית מא, יג.). דהיינו יוסף, מהטעם הנז' שכל החלומות הולכים אחר הפה. לכן א"ל יוסף הנה מן הראוי שגם אתה תגמול עלי שתי טובות. הא' כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, כלומר כאשר ייטב לך מאת פרעה שיושיבך על כנך תזכרני לטובה. ועוד ועשית נא עמדי חסד שלא תמתין עד בוש, רק נא בזמן הזה שאתה תהנה בשבילי, תעשה עמי חסד והזכרתני אל פרעה כי איני מבקש משלך כלום רק שתזכרני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה. לא אמר מן הבור הזה רק מן הבית הזה, שיעשה אותו בן חורין ויוציאהו מבית פוטיפר כי היתה אשתו מצערתו תמיד כמ"ש במדרש. וא"ת כי אני עבד עולם ואיני ראוי לגדולה, אין הדבר כן כי גנוב גנבתי (בראשית מ, טו.). ב' פעמים מהישמעאלים ומהמדינים. וגם פה לא עשיתי מאומה. והראיה כי שמו אותי בבור, שאילו יש עול בכפי לא היו מניחים אותי בבור רק אחת דתי להמית. והרשע כפוי טובה, ולא זכר שר המשקים את יוסף (שם כג.). פרש"י בו ביום. דהיינו מ"ש לו יוסף ועשית נא עמדי חסד. וישכחהו לאחר זמן. כי הגם שבא מעשה לידו להזכירו לטובה, המתין עד צאת נפשו של פרעה, וגם הזכירו בלשון גנאי.

ועל זה נאמר בב"ר פ' פ"ח. ולא זכר שר המשקים וכו' (בראשית מ, כג.). כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן, א"ל הב"ה את שוכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים ע"כ. וקשה שאם הוא היה מתנה וקושר כדי לזוכרו ומלאך בא והופך ומתיר, מה היה לו לעשות ולמה דרשוהו לגנאי. ולפיכך פרש"י ז"ל, שהיה אומר כך וכך אעשה וקושר קשרים כדי שיהיה טרוד שלא להזכיר את יוסף ע"כ. וכתב על זה ביפה תאר ז"ל, ולא סבירא לי שרש"י כתבו, כי מה טעם לו שיבקש לשכוח את יוסף שבישרהו בשורה טובה, ועוד מה צורך לו לשכחו כי מי היה מכריחו שיזכירהו אל פרעה. ונ"ל בהפך שהיה מתנה תנאים להזכיר את יוסף והיה קושר קשרים להזכירו ומלאך בא ומתירן כדי שישכחהו עד שנתים ימים, והא דקאמר הב"ה את שוכחו, לאו משום קנטור קאמר אלא שהודיעו ה' כי אין צורך לזכירתו וכו'. ולפי דרכו של בעל י"ת גם אני בעניי אומר שרצה הב"ה שלא יגדל יוסף ע"י שר המשקים, כי בן אדם אין לו תשועה ולא היתה גדולתו קיימת רק שיתגדל על ידו ית' שגזר שיחלום פרעה חלומות ויקרא ליוסף לפתור חלומותיו, ובזה תבא לו גדולה קיימת על ידו ית'. האמנם דברי בעל י"ת דחוקים הרבה כי אין פשט המאמר כן. ודברי רש"י ז"ל ברור מללו כי שר המשקים כונתו רעה כמ"ש ז"ל. ודקדקו רז"ל כפל הכתוב ולא זכר שר המשקים וישכחהו, ופירשו כל היום היה מתנה תנאים, דהיינו שהיה רוצה להזכיר את יוסף. אך מקנאתו אותו שלא יעלה לגדולה היה רוצה להזכירו בלשון גנאי כאשר עשה בבא מעשה לידו שהוכיח סופו על תחלתו, וזהו בכיוון מתנה תנאים, שהיה רוצה להזכירו בתנאי שלא יעלה לגדולה, ולכן בא מלאך והופכן כדי שלא יחרוך רמיה צידו, כי היה משים בלבו שלא להזכירו בלשון גנאי כרצונו, בין כך ובין כך יתגדל יוסף, וזהו בכיוון ולא זכר, ששם בלבו שלא יזכרנו. ולפי שלפעמים ג"כ קושר קשרים להזכירו לרעה, ויהיה מלשון קשר קשר (מלכים ב' יא, יד.). שר"ל מרידה, שהיה מורד בו להיות כפוי טובה למי שעשה עמו כמה טובות, לכן ומלאך בא ומתירן, וזהו וישכחהו כדי שלא ירשיענו בהשפטו. וז"ש לו הב"ה את שוכחו, כלומר אתה שוכח הטובות שעשה עמך ורוצה אתה להזכירו לרעה ואני איני שוכחו. וזהו פי' הפ' ולא זכר שר המשקים את יוסף, כלומר שלא הזכירו לפני פרעה לטובה כמו שהיה ראוי, וישכחהו בינו לבין עצמו, דאל"כ היה לו לומר ולא זכר שר המשקים ליוסף. מאי את יוסף. אלא ודאי שר"ל שלא זכר את יוסף לפני פרעה כאשר היה לו לעשות, וישכחהו בינו לבינו.

ונבאר בזה מ"ש בתהלים קמ"ו. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה וכו'. דקשה הכפל, ועוד למה התחיל בלשון רבים בנדיבים ואח"כ בבן אדם ל' יחיד. אמנם יובן זה עם מה שאמרנו כי יוסף חילה את שר המשקים שיעשה עמו שתי טובות כאשר עשה עמו, והוא עשה להפך שרצה לגמול אותו רע ולא טוב, וזהו אל תבטחו בנדיבים שתי פעמים שהיה לו לעשות עמו נדיבות, ואח"כ כשהזכירו הזכירו לגנאי כדי שלא תבא לו תשועה, וזהו בבן אדם שאין לו תשועה. א"נ על פרעה מדבר שאע"פ שהגדיל את יוסף עכ"ז תצא רוחו וכו' ביום ההוא אבדו עשתונותיו, ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח.). וכיון דאתו לידן פסוקים אלו יובנו היטב על דהע"ה שהיה ראוי להיות נפל והניח לו אדה"ר שבעים שנה משנותיו, ולפי שחטא אדה"ר ונפגמו שני חייו הוצרכו אברהם ויעקב ויוסף לחזור ולהניחם לו, כמ"ש בזהר פ' וישלח קס"ח א' ע"ש (רבי שמעון אמר, הא אתמר דדוד מלכא עד לא הוה, לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהב ליה שבעין שנין מדיליה, וכך הוה, קיומיה דדוד מלכא שבעין שנין הוו. וקיומא דאדם קדמאה אלף שנין חסר שבעין. אשתכחו בהני אלף שנין קדמאי, אדם הראשון ודוד מלכא. פתח ואמר, חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד (תהלים כא). חיים שאל ממך, דא דוד מלכא. דהא כד ברא קודשא בריך הוא גנתא דעדן, אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא, ואסתכל ביה וחמי דלית ליה חיים מדיליה כלום. וקיימא קמיה כל יומא. כיון דברא אדם הראשון, אמר הא ודאי קיומיה, ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא. תו אבהן שבקו ליה מחייהון כל חד וחד, אברהם שבק ליה, וכן יעקב ויוסף. יצחק לא שבק ליה כלום, בגין דדוד מלכא מסטריה קא אתא. ודאי אברהם שבק ליה חמש שנין, דהוה ליה לאתקיימא מאה ותמנין שנין, ואתקיים מאה ושבעין וחמש שנין, חסרין חמש. יעקב הוה ליה לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם, ולא אתקיים אלא מאה וארבעין ושבע שנין, חסרין תמניא ועשרין. אשתכחו דאברהם ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין, הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעין ושבע שנין כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין. הא שבעין שנין דשבקו ליה לדוד מלכא לאתקיימא בהון, ובהו אתקיים דוד בכל אינון שנין דשבקו ליה אבהן. ואי תימא יצחק אמאי לא שבק ליה כלום כהני, בגין דאיהו חשך, ודוד מסטרא דחשך קא אתא, ומאן דאיהו בחשך לית ליה נהורא כלל ולית ליה חיים. ובגין כך לא הוו לדוד חיים כלל. אבל אלין דהוו להון נהורא, נהירו ליה לדוד מלכא, ומנייהו אצטריך לאנהרא ולמהוי ליה חיים, דהא מסטרא דחשך לית ליה חיים כלל, ועל דא לא אתא יצחק בחושבנא. ואי תימא יוסף אמאי יתיר מכלהו. אלא ודאי יוסף בלחודוי ככלהו, בגין דאקרי צדיק, ודא הוא דאנהיר לסיהרא יתיר מכלהו. ובגין כך האי שבק ליה לדוד מלכא יתיר מכלהו חיין, דכתיב, ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א).). וזש"ה כי שמחתני ה' בפעלך. הוא אדה"ר יציר כפיו ית'. האמנם לפי שלא היתה שמחה זו שלימה שאדה"ר חטא ולא היו שנותיו של קיימא. במעשי ידיך ארנן הם האבות הצדיקים שנק' מעשה ידיו ית', שבהם ארנן כי יתקיימו בי. הנה כי כן אמר דוד אל תבטחו בנדיבים, הם האבות שנדבו לי משנותם, וכ"ש בבן אדם שאין לו תשועה, זה אדה"ר, וגם בשנות האבות אין לבטוח לפי שכשתצא רוחו ישוב לאדמתו סוף סוף אבדו עשתונותיו. וזהו ג"כ מ"ש במזמור קי"ח. טוב לחסות בה' מבטוח באדם, זה אדה"ר שהיה תחלה לאבות, ואח"כ טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים אלו האבות, נדיבי עמים נאספו (תהלים מז, י.). רק בה' יצדקו ויתהללו ימי שני חיי, וז"ש שם הללי נפשי את ה'. שהיתה ראויה להיות נפל. אהללה ה' בחיי ולא בשום בשר ודם, רק בה' תתהלל נפשי, כי עמך מקור חיים.

והנה בבא רשע לידי מעשה להזכיר את יוסף לפני פרעה, בא גם בוז שהזכירו בלשון גנאי. וז"ש וידבר שר המשקים את פרעה לאמר את חטאי אני מזכיר היום (בראשית מא, ט.). פרעה קצף על עבדיו ויתן אותי במשמר וכולי (שם י.). וקשה מי הכניסו לתגר זה להזכיר עון להתפש, את חטאי אני מזכיר היום, פן תצא כאש חמתו של מלך ויזכור לו עונות ראשונים. ועוד היה לו לומר וידבר שר המשקים אל פרעה, דמאי את ומאי לאמר. אמנם הם אמרו בב"ר פ' פ"ט. כיון שראה שר המשקים את פרעה שהיתה נפשו מבקשת לצאת, היה מחשב בדעתו ואומר אם ימות פרעה זה ויעמוד מלך אחר איני יודע אם מעמידני באומנותי אם לאו. וידבר שר המשקים וכו'. א"ל שני חטאים יש בידי, אחת שלא עשיתי ליוסף טובה והזכרתיו לפניך, ואחת שראיתיך מצטער על פתרונו של חלום ולא גליתי לך עליו שהוא יודע פתרונו ע"כ. הרי זה בא ללמד כי לא הזכיר שר המשקים את חטאי על מה שהעוו נגד פרעה הוא ושר האופים, רק את חטאי של היום הזה אני מזכיר, והם שלא הזכרתי ליוסף ושלא אמרתי לך קודם עד שראיתיך מצטער, וזהו וידבר שר המשקים את פרעה, כלומר הדבור שלו היה לתועלת פרעה שלא יצטער יותר, לאמר על יוסף שיספר לו המלך את חלומו והוא יפתור אותו בחכמתו. א"נ כונת זה הרשע היתה לבזות את יוסף בעיני פרעה למען לא יעשה חשבון ממנו בפתור לו חלומו, וגם להתנצל על מה שעבר בבל תאחר להזכיר למלך את דבר יוסף, ולכן וידבר לשון קשה, את פרעה לאמר, כדי שהמלך לא יכעוס עליו, ולשון רכה תשבור גרמא בנזיקין על איחורו. כי הנה פרעה קצף על עבדיו, קצף בעלמא על לא חמס בכפינו ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים, מה שלא היה מן הראוי וכל שכן אותי ואת שר האופים כי עונו גדול ממני, וכמו שאמרו המפרשים, כי להיות נמצא צרור בגלוסקין שלו בא ממיעוט אזהרה, אך להמצא זבוב בכוסי, אפשר שאחר הנתן הכוס ביד פרעה בא הזבוב ונפל בו. ולכן בנתינת שנינו יחד בית שר הטבחים היה נגד הדין, אלא שבהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב.). ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא. לא אמר ונחלמה חלומות אעפ"י שהיו שני חלומות, אלא אמר חלום כאילו שניהם שוין וכ"ש שהיה בלילה א', ולא עוד אלא איש כפתרון חלומו חלמנו, שהיה ענין החלום כל כך ברור שמוכיח מתוכו הפתרון, כי אני חלמתי והנה גפן לפני וכו', הכל מענין אומנותי, וכוס פרעה בידי וכו'. ולזה נקל לפתור אותו שאחזור ליתן הכוס ביד אדוני המלך. וגם שר האופים חלם והנה שלשה סלי חורי וכו', והיה יכול ג"כ לפתור אותו לטובה, כי והעוף אוכל אותם מן הסל, היינו המלך שנמשל לעוף השמים, כמו נ"נ שנמשל לנשר גדול הנוצה (יחזקאל יז). וכן אם תגביה כנשר (עובדיה א, ד.). ועם כל זה ושם אתנו נער עברי (בראשית מא, יב.), כי להיות שלא נמצא אתנו אדם אחר כי אם זה, ונספר לו דרך סיפור, לא כדי שהוא יפתור לנו כי הוא בזוי בעינינו. והוא משנאתו אותנו איש כחלומו פתר, לפי שהיה דבר קל מפני בירור החלום. אך לשר האופים פתר לרעה. וזהו ויהי כאשר פתר לנו כן היה, בעבור שכל החלומות הולכים אחר הפה. ולכן אותי השיב על כני, כי לא יכול לפתור לרעה להיותו ברור, ואתן את הכוס על כף פרעה. אך ואותו תלה. אף שהיה יכול לפתור אותו לטובה מצא מקום לתלות בו ולפותרו לרעה, ואותו תלה. כאילו הוא עצמו תלה אותו.

ובב"ר פ' פ"ט. ושם אתנו נער עברי וכו'. א"ר שמואל בר נחמן ארורים הם הרשעים שאין עושים טובה שלימה, נער שוטה, עברי שונא, עבד שהוא מוכתב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים ע"כ. הוצרך לכל אלה לפי שידענו כי המלך צריך אל העם בשביל ג' דברים. הא' לערוך מלחמה וקרב כנגד אויביהם. והשני לחקוק חוקים ותורות להנהיג את העם בדרך ישרה. והג' על דבר משפט כי יהיה ריב בין אנשים, וכמו שפירשנו במקומות אחרים. זאת היתה לו לשר המשקים להקדים לפרעה כי אין ראוי להגדיל את יוסף לשום אחת מאלו, כי על המשפט נע"ר גי' שוט"ה, וכמ"ש אי לך ארץ שמלכך נער (קהלת י, טז.). וכן אמר שהע"ה ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא (מלכים א' ג, ז.), דהיינו כמ"ש (יומא פו:), רב כד הוה נפיק לדינא ולואי תהא ביאה כיציאה. עברי שונא. ואין שנאה כשנאת הדת, ולכן לא יהיה בתורות מצרים חפצו רק להורות כתורת העברים השונאים אותנו. ועל המלחמה עבד לשר הטבחים, והעבדים אין להם עצה וגבורה למלחמה, וכ"ש שבנמוסי מצרים כתוב שאין עבד מולך וכו'. ועם כל זה וישלח פרעה ויקרא את יוסף. כי הכיר פרעה בחכמתו שנושא השנאה הולך לפניו ומקנאתו אותו אמר כן. סוף דבר ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה וכו' (בראשית מא, לח.). כי הנה אמרו בפ' הרואה (ברכות נה.), אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכין בצבור. ז"ש הנמצא כזה, כמ"ש רש"י אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו. ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך (בראשית מא, לט.). וקשה שהרי החכמה קודמת אל הבינה, כי החכמה הוא מה שמקבל אדם מרבו ואח"כ מבין דבר מתוך דבר. ונלע"ד שיובן עם מ"ש בזהר פ' זו דף קצ"ו א'. ר' חייא אמר פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף ואחלף ליה חלמא, ויוסף בגין דהוה ידע דרגין אסתכל במלה ומלה ואמר כך חמית וכו' (יוסף אסתכל מגו מלולא דפרעה דהוה אמר בדרגין ידיען וחמא ליה דקא טעה, ואמר ליה לאו הכי אלא הכי הוא. בגין דדרגין כסדרן אתיין.). ז"ש אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת. דהיינו החלום, שאע"פ שאני שניתי בסיפור שלי אתה הגדת האמת, וגם ידעת הפתרון, אין נבון שאתה הבנת מתוך דברי האמת שראיתי, וחכם שהגדת הפתרון. ולכן הקדים נבון לחכם ודוק. ועוד יאמר את כל זאת. כלפי מה שהיה יודע שבעים לשון, ולשון הקדש העולה על כלם כמ"ש רז"ל (סוטה לו:). ואמנם צריך לדקדק למה נכתבו כאן ג' אמירות, ויאמר פרעה אל יוסף, ולמה לא כללן כלם כאחד. ועוד מה חידש בשני באמרו ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים, שכבר אמר לו ועל פיך ישק כל עמי. וכן יקשה באמרו אני פרעה, כי מה כונתו בזה. אכן שעיפי ישיבוני כי שלשה דברים אמר יוסף לפרעה אחרי שפתר לו החלום, תחלה אמר ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו' (בראשית מא, לג.). כי צריך להכין מזון לשנות הרעב פן תכרת הארץ ברעב. ועל זה צריך למנות איש נבון וחכם שיעשה ההכנות הראויות, וז"ש ועתה כלומר אין צריך להמתין בבא שנות הרעב רק ועתה זריזין מקדימין, ולכן ירא פרעה מעתה ומעכשיו איש נבון וחכם. וגם וישיתהו על ארץ מצרים, להנהיג את העם בצדק ובמשפט, וכי יהיה ריב בין אנשים [ונגשו] (והגישו) אל המשפט ושפטום (דברים כה, א.). כי בשנות השבע הבריות בועטים ברוב טובה. ובשנות הרעב מלאה הארץ חמס וגזל, כי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב (משלי ו, ל.), ולכן צריך למנות איש נבון וחכם. ועוד יעשה פרעה ויפקד פקידים (בראשית מא, לד.), כלומר המלך צריך שיתחיל תחלה לשמור חקיו כדי שתורותיו ינצורו האחרים, כי ממנו יראו וכן יעשו. ולכן אמר יעשה פרעה, כלומר אתה צריך להיות ראשון לעשות מה שצריך להכין בשביל שנות הרעב, וחמש את ארץ מצרים, ולכן יעשה המלך תחלה ואח"כ ויפקד פקידים. והג' והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב (שם לו.), לחלק כל א' וא' כפי צרכו ולא יבאו לידי קטטה ומחלוקת, ובפרט שלא ימרדו במלך, ולכן צריך עצה וגבורה למלחמה. ועל אלה אמר פרעה ליוסף אין נבון וחכם כמוך. כלפי הראשונה ועתה ירא פרעה וכו' אתה תהיה על ביתי, כלומר על דבר משפט, אתה תדין את ביתי, לקיים בי קשט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. ועל פיך ישק כל עמי, שכלם יהיו נשפטים ממך, רק הכסא אגדל ממך, שיוכלו לומר לבית דינו של מלך קאזילנא אם יראה בעיניהם שלא עשית משפט כתוב. ועוד ידוע כי עוד היום חק לישמעאלים שכאשר יבא כתב שנכתב בשם המלך חייבים לנושקו, ז"ש ועל פיך, כאשר תצוה בפיך איזה דבר ישק כל עמי שחייבים לנושקו כאילו יצא מפי. אך בזאת רק הכסא אגדל ממך כדלעיל. ועוד יובן רק הכסא לשון מיעוט, עם מה שראיתי בספר הישר על התורה ז"ל, שכסא מלך מצרים היו לו שבעים מעלות, ויהי משפטם שכל איש אשר יבין לדבר בכל שבעים הלשונות יעלה שבעים מעלות עד הגיעו לפני המלך, וכל איש אשר לא ישלים הע' יעלה אל המעלות כמספר הלשונות אשר ידע לדבר. ובסוטה פ"ז (דף לו:) אמר שגבריאל לימדו ליוסף שבעים לשון, ולבסוף הוה קא משתעי יוסף בלשון הקדש ולא הוה פרעה ידע מאי קאמר, א"ל אגמרן אגמריה ולא הוה קא גמר, א"ל אשתבע לי דלא מגלית וכו'. ונלע"ד כי לכן לקיים שבועתו כתוב כי המליץ בינותם (בראשית מב, כג.). להראות העמים שגם הוא לא היה יודע לשון הקדש, ולא יאמרו כי הוא ראוי למלוך ולא פרעה. לכן אמר אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת. דייק אותך, שאתה יודע לשון הקדש ולא אני, אתה תהיה על ביתי וכו', ותוכל לעלות בע' מעלות הכסא, רק הכסא עצמו אגדל ממך, כדי שלא יעבירוני מהיות מלך. וכנגד מ"ש יעשה פרעה (בראשית מא, לד.). להכין טרף בשביל שנות הרעב, ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים (שם מא.). לקבוע להם חקים ותורות, וכל אשר ימרה את פיך אחת דתו להמית, ובפרט להביא חומש התבואות לאוצרות המלך, כי הוא דבר קשה וצריך זירוז, ולכן תכף הגיד הכתוב ויסר פרעה את טבעתו וכו' (שם מב.). כי היה זה כמו שעשה אחשורוש להמן הרשע, ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן וכו' (אסתר ג, י.). ופירשו רז"ל שהוא מתן כל דבר גדול שישאלו מאת המלך, להיות מי שהטבעת בידו שליט בכל דבר המלך ע"כ. וכלפי הדבר השלישי שיהיה כח בידו לחלק המזון בשבע שני הרעב, והוא כמו דבר המלחמה שצריך כח וגבורה, ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו וכו' (בראשית מא, מד.). ותרגם אונקלוס ובר ממימרך לא ירים גבר ית ידיה למיחד זין וית רגליה למרכב על סוסיא וכו'. שהם צרכי המלחמה, ובזה ישים מוראו על הבריות ולא יתקוטטו זה עם זה, ואחרי דברו לא ישנו.

ובמדבר רבה פ' י"ד. מהו אני פרעה, כך אמר פרעה ליוסף, אע"פ שאמרתי לך אתה תהיה על ביתי שעשיתיך מלך על כלם, הזהר שתנהוג בי כבוד ותמליכני עליך. וקשה מהיכא תיתי שיוסף לא ינהג בו כבוד. אמנם כלפי מ"ש שיוסף היה יודע לשון הקדש יותר מפרעה, ולכן סד"א שלא ינהוג בו כבוד. לכן אמר לו אני פרעה, זכור כי אני מלך על כלם וגם עליך אשלוט. ובב"ר פ' פ"ט. אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. ולא פנה אל רהבים (תהלים מ, ה.). ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני (בראשית מ, יד.). ניתוסף לו שתי שנים. אשרי הגבר וכו'. ר' יודן אמר המון ריבי רברבים שהם שטים אחרי כזב, אלא למי שהוא בוטח בהם ע"כ. והוא קשה מאד שאחרי שאמר אשרי הגבר וכו' זה יוסף, איך יאמר אח"כ ע"י שאמר לשר המשקים וכו', שנראה שח"ו פנה אל רהבים. ומה הוסיף ר' יודן על הראשון. אמנם בעל המ' רצה לתרץ שהפ' אומר ולא זכר שר המשקים את יוסף, והלא ראינו שזכרו אל פרעה. לכן פי' הכתוב אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא בטח באדם כלל. כי יוסף יוכיח שבלי ספק שם ה' מבטחו. אך לפי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וכו', ניתוספו לו שתי שנים. ובא ר' יודן לפרש מהו רהבים, ויובן עם מ"ש בב"ר פ' פ"ט. וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים וכו' (בראשית מא ח.). להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם מעמדת לה חמשה חכמים שישמשו אותה. ופי' בעל יפה תאר, גמרא גמירי לה, ובאבא פי' שרמז לזה ה' דחכמיה, או אפשר דחכמיה שנים, וכל חכמי' שנים אחרים, ואת מרבה א' הרי חמשה. ולי הצעיר נלע"ד לפי דרכו דחכמיה שנים, את כל שנים אחרים, ו' דואת הרי חמשה. ועוד היום בעיר ויניציאה יש חכמים גדולים הנק' חכמי העצה והם במספר חמשה, וז"ש ר' יודן המון ריבי רברבים. המון א', ריבי מיעוט רבים שנים. רברבים שנים אחרי' הרי חמשה. וזה משום דקשיא ליה לר' יודן מאי רהבים, כי אם רהב הוא שם העצם של מצרים, הלא ידענו ששם העצם אינו מתרבה, לכן פי' שהוא שם התאר, המון ריבי רברבים, שהם שטים אחרי כזב. רק למי שהוא בוטח בהם מטעים אותם, ע"ד משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב, כג.). וכההוא עובדא המובא בזהר חדש פ' בראשית דף י"ו ג' ע"ש (ואמר רבי יוחנן, זמנא חדא סח לי יהודאי חד דהוו ליה מרעין סגיאין ולא איתסי, חמא לאינון טעיין דהוו אזלי במרעיהון לטעוותהון ואתסאן, אמר איזיל התם, ואף על גב דאיהו אסור אבל למחמי מאי הוא. ואזל התם ועאל בגוייהו ובת תמן ביני אינשי דהוו מחיין ומרעין. כלהו אדמכו ואיהו לא אדמיך עד דחמא חד שטנא דהוה אזיל בינייהו ומאני דאסוותא בידיה, והוי שוי על כל חד וחד ואתסי. אעבר עליה ולא שוי עליה. אמר ליה מארי הא אנא מבני מרעין שוי עלי. אמר ליה לא כאלה חלק יעקב, דאלין אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. ומן קדם מה, על כי יוצר הכל הוא. מה היוצא סתר ובני, אף הקדוש ברוך הוא מחי ומסי, וסתר ובני. נפק ההוא גברא וסח לי עובדא, אמרית בריך רחמנא דשדרך התם למחמי דא ולמשמע כדין מפומיה. וכדין סח לי יוסי חרשא.). ויש נסחא אחרת שאומרת אוי לו למי שהוא בוטח בהם. והאמת יורה דרכו.

על כל החסדים ועל כל האמת שעשה נסים לאבותינו בימים האלה ובזמן הזה לא נהיה כפויי טובה, וצריכין אנו להודות ולהלל למי שעשה לאבותינו ולנו כל הנסים האלה, וכמ"ש המשורר במזמור קי"ו. מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא וכו'. הנה בפ"ד דאבות תנן, תן לו משלו שאתה ושלך שלו. ואמרו (תנחומא פ' אמור.) מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג.). מי מל לפני עד שנתתי לו בן. ז"ש מה אשיב לה', הנה כל מה שאני נותן לו ית' הרי הוא כמו השבה ממה שכבר נתן לי, שהרי כל תגמולוהי עלי, כל מה שגומל לי טובות הרי עלי בלשון נדר להשיב לו, ולכן כוס ישועות אשא שלא להיות כפוי טובה. ועוד יובן עם מ"ש חסדי ה' אזכיר תהלות ה' (ישעיה סג, ז). שפירשנו כי טוב לאדם להיות מכיר בניסו כדי להלל ולשבח לפניו ית', מה שאין כן כשעושה נפלאות לבדו ואין בעל הנס מכיר בניסו שמורה שאינו חפץ בקלוסו. לז"א כל תגמולוהי עלי, שיש לו עלי כמה טובות, כי לא בלבד עושה לנו ניסים אלא שהם נגלים כדי שכוס ישועות אשא וכו' נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, שכלם יתנו תודות לו. עוד אז"ל בויקרא רבה פ' ז'. זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב). אמרו לפניו רבון העולמים לפי שעה הקרבנו לפניך אבל לכשתשיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק וכו'. ז"ש נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, כשהיו אבותינו במדבר. האמנם יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, הם משה ואהרן שכבר מתו. אך אנא ה' כי אני עבדך, שבחרת בי למלך. אני עבדך בן אמתך, שבאתי מרות המואביה שאמרה לבועז ואנכי לא אהיה כאחד שפחותיך, וכן אמרה ופרשת כנפיך על אמתך. ובזה פתחת למוסרי. שהיו אומרים שאיני כשר לבא בקהל. לך אזבח זבח תודה וכו'. ששלמה בני יבנה הבית ואז יקריב לפניך זבחי רצון בשופע רב, נדרי לה' אשלם וכו' בחצרות בית ה'. כמ"ש במלכים א' ט'. ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וכו'. כי מזבח הנחשת אשר עשה משה קטן מהכיל וכו'. ועוד יאמר בחצרות בית ה' כלפי הקדשי הקדשים שאין נאכלים אלא תוך הקלעים שהיא העזרה. בתוככי ירושלים שהם קדשים קלים שנאכלים בכל העיר, ואז הללויה.

והנה על הנסים ועל הגבורות שנעשו בימים האלה נבאר מזמור ע"ה. למנצח אל תשחת וכו'. הודינו לך אלקים הודינו וקרוב שמך וגו'. כי הנה צפה דוד ברוח הקדש מה שיארע בגלות יון כי באו מים עד נפש. ולכן התפלל לה' שינצחו בני חשמונאי כדי שאל תשחת עמך ונחלתך כי באו בנים עד משבר. ולכן אמר הודינו לך אלקים הודינו, כפל ההודאה לפי מה שאמרנו שעשה להם נסים נגלים למען יוכלו לתת תודות לו, שהם שני דברים, כמו חסדי ה' לשון רבים, כשאזכיר תהלות ה'. ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלקינו. ועוד יובן עם מה ששנינו בפ"ט דברכות (ס:), חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואמרו שם בגמ', לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. ז"ש הודינו לך אלקים, כשתבא במשפט עמנו, שאין אלקים אלא דיין, וכמו כן הודינו וקרוב שמך, שתתנהג עמנו במדת החסד ובמדת הרחמים שהוא שם המיוחד. ועל הכל נשמח ונעלוז, ספרו נפלאותיך שנתת לנו כח לספר נפלאותיך ולא נהיה כפויי טובה. והנה תקנו לנו בסדרי תפלות ליתן שבח והודאה אליו ית', על הנסים וכו' כשעמדה מלכות יון הרשעה לשכחם מתורתך, שגזרו שלא יעסקו בתורה, ובפרט לבטל מהם שבת ר"ח ומילה. וזהו ולהעבירם מחקי רצונך, שאלו הג' שקולים ככל התורה וכל א' מהן נקרא חק, כי המילה נק' חק, כמו שאנו אומרים וחק בשארו שם. לפי שהיא חקוקה בגוף, וכן אמרו ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד). למי שאינו חקוק במילה, וכן הוא בילקוט ישעיה ה' ע"ש (לכן גלה עמי מבלי דעת. א"ר אלעזר כל אדם שאין בו דעת לסוף גולה, שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת. לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק. אמר ר שמעון בן לוי למי שמשייר אפילו חק אחד. אמר רבי יוחנן לא ניחא ליה למרייהו לומר הכי, אלא למי שלא למד אפילו חוק אחד. אתה מוצא אברהם עד שלא מל היה נופל על פניו. והרשעים אינם נופלים בגיהינם אלא בשביל רשעתם, שנאמר לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק. אבל לעולם הבא הקב"ה מציל את ישראל מגיהינם בזכות המילה. וכן אמר שלמה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים.). ושבת ור"ח נק' חק, שכן אמרו בשמות רבה פ' ט"ו. חקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז, יט). אלו קדושי החדשים שיש בהם חקים ומשפטים, חוקים אלו המועדים שתלויים בהם המשפטים, הדיינין בודקין חדשים, שמן חשבון חדשים הדיינים דנין וכו'. וכ"כ כי חק לישראל הוא (תהלים פה, א). הוא ר"ה שהוא ר"ח, וכן אנו אומרים בברכת הלבנה, חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. וגם על השבת כתוב שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה). ואז"ל (סנהדרין נו:), שבת ודינין במרה איפקוד. ונק' חקי רצונך שכן בחר הב"ה בשבת, חמדת ימים אותו קראת. וחמורה שבת שכל הכופר בה ככופר בכל התורה כלה. וכתוב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא, יז). ור"ח גם כן שקול ככל התורה שכמה מצות תלויים בחקי החדשים, וכמ"ש ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וכו' (דברים ד, ו). והמילה תלויים בה כל המצות, שכ"כ מגיד דבריו ליעקב וכו' (תהלים קמז, יט). לא עשה כן לכל גוי (שם כ). ואיתא במדבר רבה פ' נשא (במדבר רבה פ' ט'.), שהנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות, ובזהר פ' וישלח קע"ו ב' איתא ז"ל, בגין דכל פקודי אורייתא מתקשרין בנטירו דברית קדישא. אשר על כן קראם חקי רצונך. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, כי מתוך צרה רוחה, וזה לך האות כי בהיות ישראל בתוקף הצרה משם יעמוד להם להצילם. רבת את ריבם. כי כמה נהרגו על ששמרו את השבת, ואמרו במדרש הובא בילקוט זכריה י"ג. מה לך יוצא ליסקל על ששמרתי את השבת. כי יאמר נא ישראל אם לא שמרתי את השבת נתחייבתי סקילה וכו'. כמ"ש בספר אלון בכות שלנו ע"ש דף נ"ב ב' (אלון בכות. איכה ג' - כ"ח, כ"ט, ל'. (פי' ב').) דבר נאה ומתקבל. דנת את דינם, כנגד ר"ח שבהם תלויים המשפטים כדלעיל. והם רצו לבטל מישראל שלא יוכלו לדון דין תורה. נקמת את נקמתם כנגד המילה, וכמ"ש חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה). עוד יפורשו ג' ענינים אלה עם מ"ש במגילת אנטיוכוס, שג' פעמים באו האויבים על ישראל, כי בראשונה בא עליהם נקנור הרשע שבנה במה במקום הקדש, במקום אשר אמר אלקי ישראל שם אשכון שכינתי לעולם, וקנה דוד המקום בכסף מלא, ולכן רבת את ריבם, שנהרג נקנור על ידי אלעזר כהן גדול, ואח"כ בא עליהם בגריס הרשע עם חיל גדול מאד מאד, ועל זה אמר דנת את דינם, לפי שביטל מהם הג' מצות הנ"ל, וברח מפניהם שרדפוהו בני חשמונאי. ועוד בשלישית חזר עליהם בגריס בחיל כבד מן הראשון ופרץ י"ג פרצות במקדש כנגד י"ג בריתות שנכרתו על המילה, ואז נקמת את נקמתם. שהרגוהו ושרפוהו באש. מסרת גבורים ביד חלשים. כי היונים היו גבורים והכהנים היו משבט לוי שהוא מן החלשים שבישראל כמ"ש בב"ר פ' צ"ה. ורבים ביד מעטים. שבני לוי היו מעטים לפי שהארון היה מכלה בהם. וטמאים ביד טהורים. שכן הכהנים מוזהרים על הטומאה ואוכלים חוליהם בטהרה. ורשעים ביד צדיקים. שהכהנים היו תמיד מקריבים במקדש, וע"י כן עושים תדיר מעשים טובים ונזהרים שלא לחטוא, וכתיב כי שפתי כהן וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז). וזדים ביד עוסקי תורתך. כי הכהנים היו לומדי תורה יותר משאר ישראל. ולכן כתוב ובאת אל הכהנים הלויים וכו' (דברים יז, ט). ואלו הם חמשה דברים כנגד ה' בני חשמונאי, כנז' שם במגילת אנטיוכוס.

עוד כיונו לבטל מהם ג' מצות אלה כדי שלא יגינו על ישראל וימסרו בידם. כי על השבת ארז"ל (שבת קיח:), אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים. ובירמיה י"ז הזהיר על שמירת השבת, וכתוב שם והיה אם שמוע תשמעון אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את השבת וכו' וישבה העיר הזאת לעולם. ובזכות המילה נגאלו ממצרים, כדכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור מים אין בו (זכריה ט, יא). וגם בשמירת ראשי חדשים ומועדות יגאלו ישראל כי כלם הם זכר ליציאת מצרים שהיא רמז לגאולה העתידה. עוד כי אז נזכר חטא העגל כמ"ש שגזרו היונים כתבו לכם על קרן השור וכו'. ורצו לבטל מהם שלש מצות שיש בהם כדי לכפר על העגל. כי השבת כבר אז"ל (שבת קיח:), כל המשמר את השבת אפילו עובד ע"א כאנוש מוחלין לו. והמילה אות היא כי הם מצויינים לו ית', כמ"ש ז"ל (ספרא פ' שמיני), בנים המצויינים לי במילה וכו'. ור"ח כלפי מ"ש בפרקי ר"א פ' מ"ה. שהנשים לא רצו ליתן נזמיהן לע"א ונתן להם הב"ה שכרן בעה"ז, שהן משמרות ר"ח יותר מן האנשים. וגם לעה"ב שעתידות להתחדש כמו ר"ח. ולפי ששבט לוי לא חטאו בעגל לכן היתה התשועה ע"י הכהנים הלויים, כי הם שמרו הג' מצות הנ"ל יותר מכל ישראל, כי שמרו אמרתך במצרים ובמדבר שמלו עצמם. וגם השבת היה ע"י משה משבט לוי, ובלי ספק ששמרו הלויים את השבת במצרים כי היו פנויים מעבודת פרך, ור"ח שכן יורו משפטיך ליעקב (דברים לג, י). ובהם תלויים הר"ח כנז'. ולכן נעשה הנס בשמ"ן, שר"ת ש'בת מ'ילה נ'ר, כי הלבנה שהיא מאירה כנר היא בר"ח שאז מולד הלבנה להאיר. והשבת נרותיה הם כבודה, כמ"ש בילקוט ריש פ' בהעלותך. ועל המילה איתא בסנהדרין פרק ד' (לב:) לפי גרסת התוספות, אור הנר בבירור חיל, שבוע הבן שבוע הבן. שכן נהגו להדליק נרות ביום המילה, ונעשו הנסים ע"י בני חשמונאי שהם באותיות שמ"ן באמצע. והיה זה כנגד מה שמלכות יון נקראת חשך, חשכה זו יון שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה, ובמפלתה היתה לישראל אורה ושמחה.

נחזור אל המזמור שהתחלנו, כי אקח מועד אני מישרים אשפוט (תהלים עה, ג). אלה הם הג' דברים הנ"ל, דר"ח אקרי מועד, וגם השבת אקרי מועד, אלה הם מועדי (ויקרא כג, ב). וכתיב בתריה ששת ימים תעשה מלאכה וכו' (שם ג). אני מישרים אשפוט. שבר"ח תלויים המשפטים. וכנגד המילה נמוגים ארץ וכו' (תהלים עה, ד). דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה). שכן שנינו בפ"ג דנדרים (לב.), גדולה מילה שאלמלא היא לא נתקיימו שמים וארץ. וגם מי שאינו מהול אינו יכול לעסוק בתורה, וזהו אנכי תכנתי עמודיה סלה (תהלים עה, ד). ובימי מתתיה בן יוחנן קמו היונים לבטל מישראל תורה ומצות ובפרט הג' מצות  הנ"ל, ולכן אמרתי להוללים אל תהולו (תהלים עה, ה). ולרשעים היינו יון הרשעה, אל תרימו קרן, שהזכירו עון העגל באמרם כתבו לכם על קרן השור וכו'. ואיתא במגלה עמוקות אופן רנ"ב. שר"ת קר"ן ק'ליפה ר'ביעית נ'גה ע"ש (מן הידוע שמשה הוא משיח בן דוד, עד כי יבא שיל"ה בגימט' משה, כדאיתא בזוהר. ומשה גם כן סוד יוסף, בסוד ויקח משה את עצמות יוסף. נמצא שמשה הוא כלל ב' משיחים, משיח בן דוד, משיח בן יוסף. לכן רצה משה שיהיו ב' משיחים בזמנו, וידוע כשיבא משיח אז יהיה מרכב"ה שלמ"ה, שהוא בגימט' אברה"ם יצח"ק יעק"ב דו"ד, ובגלות גברה הטומאה המרכב"ה טמא"ה שהוא בע"ל צפו"ן, חושבן דדין כחושבן דדין שהיה חקוקה עליה דמות כל"ב ר"ע, שעולה ג"כ כחשבון בע"ל צפ"ן, בסוד לא יחרץ כלב לשונו. ואז נפגם כביכול רגל רביעי שבמרכבה שהוא מלכות בית דוד, וזה עניין מכירת יוסף שראו השבטים שעתיד ירבעם לעמוד ממנו, שהוא היה בסוד מרכב"ה טמא"ה שהיא כל"ב ר"ע, ושמו של ירבעם מוכיח עליו, שכן ירבעם עולה כחושבן מרכב"ה טמא"ה כל"ב ר"ע, לכן אז"ל במדרש ע"פ הנה בעל החלומות, שאמרו זהו עתיד להשיאנו לבעלי', נשסה בו את הכלבי', מדה כנגד מדה. וז"ש הפסוק ויראו אותו מרחוק ויתנפלו אותו להמיתו. ר"ל שראו מה שלעתיד יצא מאתו, שירבעם יצא ממנו ועתה לכו ונהרגהו. ר"ל עכשיו נהרגהו קודם שיצא ממנו, ולפי שירבעם יצא מן יוסף, לכן אנטיוכו"ס שהוא בגי' יוסף שהי' מל"ך יו"ן שהוא ג"כ בגימט' יוסף, אמר כתבו על קרן שו"ר, אין לכם חלק באלהי ישראל, שאז נתעורר חטא ירבעם שיצא מן יוסף שנקרא שור, שהביא קרן לעולם שהוא סוד ק"ליפה ר"ביעית נ"גה, ר"ת קר"ן, בסוד ולרשעים אל תרימו קר"ן. ולכן חשמונאי תקנו הודו, לתקן קליפות נג"ה (כנ"ל אופן ס"ו).). ולכן אל תרימו קרנכם למרום (שם ו). לומר שגברה ידכם על ישראל, שאין הדבר כן כי זאת לכם מרוב גאותכם לדבר תועה על ה' ועל עמו ישראל, תדברו בצואר עתק לפרוץ פרצות בבית המקדש שהוא צוארו של עולם, כמ"ש במדרש חזית ע"פ כמגדל דוד צוארך (שיר השירים ד, ד) ע"ש (כמגדל דוד צוארך, זה בית המקדש, ולמה מדמהו בצואר, שכל ימים שהיה בית המקדש בנוי וקיים היה צוארן של ישראל פשוט בין אומות העולם, וכיון שחרב בית המקדש, כביכול נכפף צוארן של ישראל, הדא הוא דכתיב ושברתי את גאון עוזכם (ויקרא כו, יט). זה בית המקדש. דבר אחר מה צואר זה נתון בגבהו של אדם, כך בית המקדש נתון בגבהו של עולם. ומה צואר זה רוב תכשיטין תלויין בו כך כהונה מבית המקדש לויה מבית המקדש. ומה צואר זה אם ניטל אין לאדם חיים, כך משחרב בית המקדש אין חיים לשונאי ישראל.). ושם דברו עתק בגאוה ובוז. כי לא ממוצא וממערב (ז), שכן יון הוא במערבו של עולם, ולא ממדבר שחטאו אבותינו במדבר, לא בשביל זה הרים, אתם תרימו למרום קרנכם. כי אלקים שופט זה ישפיל ליון וזה ירים לישראל. כי כוס ביד ה'. שהיה להם לישראל למרק שתי עונות של עגל ושל מכירת יוסף, שגם הוא נזכר בימי יונים, כמ"ש במגלה עמוקות אופן רנ"ב ז"ל, וזהו ענין מכירת יוסף שראו השבטים שעתיד ירבעם לעמוד ממנו, ולכן אמרו ועתה לכו ונהרגהו קודם שיצא ממנו, ולפי שירבעם יצא מן יוסף, לכן אנטיוכ"ס שגי' יוס"ף, שהיה מל"ך יו"ן שגי' ג"כ יוס"ף, אמר כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שאז נתעורר חטא ירבעם שיצא מן יוסף שנקרא שור שהביא קרן לעולם, שה"ס ק'ליפה ר'ביעית נ'גה, ר"ת קר"ן, ולכן חשמונאי תקן קליפת נגה וכו' ע"ש (מן הידוע שמשה הוא משיח בן דוד, עד כי יבא שיל"ה בגימט' משה, כדאיתא בזוהר. ומשה גם כן סוד יוסף, בסוד ויקח משה את עצמות יוסף. נמצא שמשה הוא כלל ב' משיחים, משיח בן דוד, משיח בן יוסף. לכן רצה משה שיהיו ב' משיחים בזמנו, וידוע כשיבא משיח אז יהיה מרכב"ה שלמ"ה, שהוא בגימט' אברה"ם יצח"ק יעק"ב דו"ד, ובגלות גברה הטומאה המרכב"ה טמא"ה שהוא בע"ל צפו"ן, חושבן דדין כחושבן דדין שהיה חקוקה עליה דמות כל"ב ר"ע, שעולה ג"כ כחשבון בע"ל צפ"ן, בסוד לא יחרץ כלב לשונו. ואז נפגם כביכול רגל רביעי שבמרכבה שהוא מלכות בית דוד, וזה עניין מכירת יוסף שראו השבטים שעתיד ירבעם לעמוד ממנו, שהוא היה בסוד מרכב"ה טמא"ה שהיא כל"ב ר"ע, ושמו של ירבעם מוכיח עליו, שכן ירבעם עולה כחושבן מרכב"ה טמא"ה כל"ב ר"ע, לכן אז"ל במדרש ע"פ הנה בעל החלומות, שאמרו זהו עתיד להשיאנו לבעלי', נשסה בו את הכלבי', מדה כנגד מדה. וז"ש הפסוק ויראו אותו מרחוק ויתנפלו אותו להמיתו. ר"ל שראו מה שלעתיד יצא מאתו, שירבעם יצא ממנו ועתה לכו ונהרגהו. ר"ל עכשיו נהרגהו קודם שיצא ממנו, ולפי שירבעם יצא מן יוסף, לכן אנטיוכו"ס שהוא בגי' יוסף שהי' מל"ך יו"ן שהוא ג"כ בגימט' יוסף, אמר כתבו על קרן שו"ר, אין לכם חלק באלהי ישראל, שאז נתעורר חטא ירבעם שיצא מן יוסף שנקרא שור, שהביא קרן לעולם שהוא סוד ק"ליפה ר"ביעית נ"גה, ר"ת קר"ן, בסוד ולרשעים אל תרימו קר"ן. ולכן חשמונאי תקנו הודו, לתקן קליפות נג"ה (כנ"ל אופן ס"ו).). והנה ידענו כי אלולי חטא העגל לא נחלקה מלכות בית דוד ולא היו עגלי ירבעם, כמ"ש במ' חקור דין ח"ג פ' כ"ב, ולכן בעגל נזכר מכירת יוסף, כי הם מכרו את יוסף לבטל עגלי ירבעם ולא היה מן הראוי לפי שהם הקדימו לעשות עגל במדבר, שבשביל זה היו עגלי ירבעם. ולכן רצו לבטל מהם ג' מצות הנ"ל, כי גם יוסף נזכר בר"ח, כדאיתא בזהר פ' פינחס רמ"ח א', ובראשי חדשיכם תרין, ואינון יעקב ויוסף ע"כ. ובזהר חדש פ' וישב דף מ"ו א' אמר, כלא בחד דרגא שבת וברית מילה וצדיק דזבינו ליה, ורזא דא על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. וכלהו תלו במכרם בכסף צדיק ע"כ. ז"ש כי כוס ביד ה' להשקות לישראל כוס התרעלה, וזה היה בשנת רי"ג לבנין בית שני, וזהו ויג"ר מזה. אמנם אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ. שסוף סוף עתיד להפרע מכל צריהם. ואני אגיד לעולם. שעלינו לשבח לאדון הכל ולהגיד לעולם את כל הנסים שעשה לאבותינו ולנו, אזמרה לאלקי יעקב. וכל קרני רשעים אגדע. הם העשר קרנות שראה דניאל לחיה רביעית, וקרנין עשר לה (דניאל ז, ז). ואפשר שהם העשר אומות שהבטיח הב"ה לאברהם במראת בין הבתרים שיפלו תחת יד בניו, כן יהיה לעתיד.

זכר עשה לנפלאותיו במצות החנוכה, כאשר חכמים הגידו בפרק במה מדליקין (שבת כא:), והוא מה שהקדמנו, וצריך לדקדק במאי פליגי ומאן דכר שמייהו דפרי החג בנר חנוכה. ועוד למה הקדימו טעם זה לשני משום ימים הנכנסין. דהיה להם לומר זה תחלה כדאשכחן בטעמייהו דב"ה שהם הקדימו כנגד ימים היוצאין לטעם השני דמעלין בקדש, אמנם איתא עוד שם, מאי חנוכה, דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענאה בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהיה מונח בחותמו של כ"ג, ולא היה בו אלא להדליק יום א', נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה ע"כ. ובב"י טור א"ח סי' תר"ע כתוב על ברייתא זו וז"ל, ואיכא למידק למה קבעו ח' ימים, דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה א', נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' לילות, וי"ל שחילקו שמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק א' והיה דולק עד הבקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ועוד י"ל שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור, נשאר הפך מלא כבתחלה וניכר הנס אף בלילה ראשון. א"נ שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה, ובבקר מצאו הנרות מלאות שמן וכן בכל לילה ולילה עכ"ל. ודברים אלו הם בחדושי הרא"ם על הסמ"ג הלכות חנוכה, ואחר שכתב שחלקו השמן לח' חלקים. אמר עוד ואף על גב דאמרינן תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר, היינו למצוה אבל לא לעכב. א"נ אחר שנתנו בכל הנרות שיעור חצי לוג נשאר הפך מלא ע"כ.

מכל הדברים האלה למדנו פי' הברייתא, מצות חנוכה נר איש וביתו. זהו הטעם שהוסיף הב"י שנתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבקר מצאו הנרות מלאות שמן. כי בזה הדרך ניכר הנס בלילה הראשון יותר, דבתר עיקרא אזלינן ומכאן ואילך כיון דדש דש. אמנם צריך לומר שהיה פוחת והולך מעט בכל לילה, דאל"כ בליל שמיני היה צריך לומר שנתמעט כלו כא' ולא היה בו נס כלל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתין שלמה קבעו ח' ימים. והנה בזה הדרך בכל הלילות היה הנס שוה, ולכן גם המצוה שוה בכל לילה נר איש וביתו. ולטעם השני שנשאר הפך מלא בכל לילה, לכן המהדרין עושים נר לכל א' וא', כדי שכלם יכירו הנס, כי לטעם הא' לא היה הנס ניכר אלא לכהנים המשרתים בהיכל. אך לטעם השני כלם רואים את הפך מלא, ולכן צריכין ג"כ לפרסם הנס לכל א' וא'. והמהדרין מן המהדרין סבירא להו הטעם הראשון שהיו נותנים במנורה שמינית הפך שמן בכל לילה ולילה, שבזה הנס ניכר ומתפרסם יותר שיחזיק מעט שמן כל הלילה המנורה דולקת, וגם היו רואים הפך חסר מעט פחות הרבה מן השיעור הראוי להדלקת המנורה. אך לפי שלזה יש פרכא שלא נתקיים הכתוב יערוך אותו וכו' (שמות כז, כא). תן לה מדתה (מנחות פט.). לכן באו השני טעמים אחרים. אמנם יען כי בזה הנס ניכר יותר לכל. לכן קרי להו מהדרין מן המהדרין. ובזה יש מחלוקת בין ב"ש לב"ה, דב"ש ס"ל שעיקר הנס היה בליל ראשון, שבו ראו מעשה ה' כי נורא הוא, שהשמן מועט ידליק הרבה, ומשם ראיה לימים הנכנסין שבכל לילה סמכו על הנס. ולפי דק"ל מאי דקאמרי ב"ה מעלין בקדש וכו'. לכן מביאין ראיה לדבריהם מפרי החג. שאע"פ שהיו פוחתין והולכין. כבר פירשנו במקומו מ' ז"ל בילקוט סוף פרשת פינחס ז"ל, שבעים פרים היו ישראל מקריבין בחג, וכן היה ר' ברכיה מחשבן, ביום הראשון י"ג ובשביעי ז' הרי עשרים וכו'. ופירשנו שהכונה כי אעפ"י שממעלה למטה פוחתים והולכים, ממטה למעלה עולים ולא יורדים. כי אעפ"י שבפרים יש ירידה יש מעלה בימים, אף כאן אף שיש ירידה בנרות יש עלייה בימים שהיה בכל יום מתרבה הנס. וב"ה נתנו טעם לדבריהם כנגד הימים היוצאין, ולפי שבזה מתמעט הנס, שביום הא' יש ח' נסים ובב' נשארו ז' וכן כלם, נתנו טעם שמעלין בקדש ולא מורידין, שהגם שהנס מתמעט צריך להעלות בקדש, דהיינו בנרות של קדושה. ולדידהו נותן הודאה לשעבר וכולל בנס כל שאר הנסים שעברו ושעתידין להיות וצועק על העתיד לבא, אף כאן בראשון מדליק א' ובוטח בה' שיוסיף לעשות בכל לילה נס ג"כ. והוא הטעם שאסור להשתמש לאורה. לפי שאין נהנין ממעשה נסים כנודע.

והתחלנו הבקר אור והאנשים שולחו (בראשית מד, ג). שכבר פירשנו אותו על השבת, כמ"ש בדרוש לפ' וארא ע"ש (חלק ג' -דרוש י"ד לפרשת וארא.). ולפי שגלות יון נק' חשכה על שם שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה. לכן הבקר אור, כשהאיר הב"ה להם ע"י בני חשמונאי ועבר הלילה של הגלות, אתא בקרן של ישראל. והאנשים שולחו, אלו אנשי יון הרשעה ששולחו לחרפות ולדראון עולם, שמאז בטלה מלכותם. וכתוב בזהר פ' מקץ דף ר"ג ב'. והאנשים שולחו, אלין מאריהון דדינא דהוו שלטין בליליא. המה וחמוריהם אינון גרדיני נמוסין דאתיין מסטרא דמסאבא דלאו אינון קדישין וכו' ע"ש (כמה דאת אמר, הבקר אור, דא בקר דאברהם. והאנשים שלחו, אלין מאריהון דדינא, דהוו שלטין בליליא. המה וחמוריהם. אינון גרדיני נימוסין, דאתיין מסטרא דמסאבא. דלאו אינון קדישין, ולא שלטין, ולא אתחזון מכי אתי צפרא. ואינון מסטרא דאינון חמרי, גרדיני נימוסין דקאמרו. דהא לית לך דרגין עלאין. דלא איתאי (אית) בהו ימינא ושמאלא, רחמי ודינא. דרגין על דרגין קדישין, מסטרא דקדושה. ומסאבין, מסטרא דמסאבא. וכלהו דרגין על דרגין, אלין על אלין. ובכל אתר דבקר דאברהם אתער בעלמא, כלהו מתעברי, ולא שלטי. בגין דלית לון (ז"ח קיומא) לקיימא בסטר ימינא, אלא בסטר שמאלא. וקודשא בריך הוא עבד יממא וליליא, לאנהגא כל חד וחד לסטריה כדקא חזי ליה. זכאה חולקיהון דישראל, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.). האל עושה פלא לראשונים. כן יעשה לאחרונים. העניים והאביונים. והשיב לב אבות על בנים בב"א. בילא"ו.