דרוש י"א לפרשת וישב והפטרה

ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה (בראשית לז, כח).

במדרש (ב״ר פ׳ פ״ד), וישבו לאכול לחם (בראשית לז, כה). א״ר אחוא בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם, תקוה היא לעולם, מאכיל לחם לכל באי העולם ע״כ.

ישמחו הצדיקים ויעלזו החסידים בכבוד שאין הב״ה מביא תקלה על ידם, כדגרסי׳ בחולין פ״א (ה:), אין הב״ה מביא תקלה ע״י בהמתן של צדיקים, צדיקים עצמן לא כל שכן. ואע״פ שרבותינו בעלי התוס׳ כתבו שאין זה אלא בדבר אכילה. הפשט לא יופשט שגם בשאר איסורים אין הב״ה מביא תקלה על ידם. שהרי שנינו בפ״ה דאבות (משנה כ״ד), כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועיין בס׳ אבות עולם שלנו פי׳ משנה זו (אמנם איתא ביומא פרק ח׳ (פז.), כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, מ״ט כדי שלא יהא הוא בגהינם ותלמידיו בג״ע, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול וכו׳ (תהלים טז, י). וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, מ״ט כדי שלא יהא הוא בג״ע ותלמידיו בגהינם, שנאמר אדם עשוק בדם נפש וכו׳ (משלי כח, יז). וגם כאן יקשה דמה איכפת לן אם יהיה הוא בג״ע ותלמידיו בגהינם או איפכא, והלא אלקים שופט צדיק לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו, אלא ודאי שכל המזכה את הרבים הרי הוא תמיד עוסק במצות, שכל המצות שעושים הרבים הוא עושה אותם כיון שמדריכם בדרך ישרה, ותנן מצוה גוררת מצוה. ולכן אין חטא בא על ידו, דמצוה בעידנא דעסיק בה מגנה ומצלא, כרב יוסף דאמר הכי בפרק ג׳ דסוטה (כא.), ועוד יאמר אין חטא בא על ידו, שלא יחטא שום אדם בסיבתו, כי כיון שעוסק לזכות את הרבים אינו מן הראוי שיחטאו על ידו, ומביא ראיה ממשה שזכה וזיכה את הרבים, שכיון שניתנה תורה על ידו כל המצות שעשו ישראל הרי הוא כאילו עשאם, וז״ש זכות הרבים תלוי בו. ובשביל זה לא בא חטא לידו.). ועוד ראיה ממ״ש בפ״ק דע״א (ד:), לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה וכו׳. ובזה נלע״ד לפרש הפסוקים בתהלים י״ז. בחנת לבי פקדת לילה וכו׳. (ילקוט שמואל ב׳ י״א), שאמר דוד לפני הב״ה בחנני ה׳ ונסני וכו׳ (תהלים כו, ב). מיד ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו. א״ר יהודה שהפך משכב של לילה למשכבו של יום. וזהו פקדת לילה, על מה שעשיתי ביום מעשה לילה, ובזה צרפתני בל תמצא, מי יתן זמותי בל יעבור פי, שלא אומר לפניך כדברים האלה בחנני ה׳ ונסני. וזאת היתה לפעולות אדם, שכן אד״ם דוד משיח, גם הוא חטא בזה ששימש מטתו ביום ולא המתין עד הלילה של שבת. ועוד בדבר שפתיך, שאמרת אינהו מינסו לי את לא מינסת לי (סנהדרין קז.). וכמ״ש ע״פ למען תצדק בדברך תזכה בשפטך (תהלים נא, ו). אלה חברו עלי להחטיאני וגרמו שאני שמרתי ארחות פריץ, שפרצתי בערוה לשכב עם בת שבע לכאורה אף כי ראויה היתה לי. ועוד שהייתי פריץ שופך דם בהריגת אוריה הגם שמורד במלכות היה, וכן לא יעשה לאיש כמוני רק היה לך לשמרני מהחטא, תמוך אשורי במעגלותך וכו׳. וכ״כ במזמור כ״ה. למען שמך ה׳ וסלחת לעוני כי רב הוא. דאדרבא היא הנותנת שלא לסלוח לעונו יען כי רב הוא, שלכן הראב״ע ז״ל פי׳ כי רב הוא. אעפ״י שהוא רב, כמו כי עם קשה עורף הוא (שמות לד, ט). אך לע״ד אין צריך לזה דהא פירשו שם בפ״ק דע״א (ד:), לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה. ז״ש למען שמך ה׳. להראות לכל כי אתה מלך מוחל וסולח וחפץ בתשובתן של רשעים, וסלחת לעוני כי רב הוא, כי כל שכן להיותו רב ואתה קבלתני בתשובה יורה חטאים בדרך, וז״ש מי זה האיש ירא ה׳ ורוצה לשוב בתשובה שלימה לפניך, יורנו בדרך יבחר, שילך לבטח דרכו בראותו כי עוני רב הוא עכ״ז קבלתני בתשובה גם הוא יעשה תשובה, ונפשו בטוב תלין, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד:). וכן מצאתי בילקוט שמואל ב׳ כ״ג. אמר לפניו רבש״ע קבלני בתשובה כדי שתוכיח את הרשעים ותאמר להם, ומה אם דוד מלך ישראל שעשה לפני דבר חמור כיון שחזר בתשובה לפני קבלתי אותו אתם עאכ״ו שהייתי מקבל אתכם ע״כ.

הנה כי כן חל עלינו חובת ביעור קושי גדול על צדיקים יסודי עולם שבטי יה הקדושים איך בא לידם מעשה זר רע ואכזר להמית את יוסף אחיהם, ולבסוף מכרו אותו אל מצרים ובאת תקלה על ידם, ויקנהו פוטיפר סריס פרעה (בראשית לט, א). שכתוב בזהר פ׳ זו קפ״ח ב׳. לסטר חטאה קנה ליה. אלא שהגין עליו הב״ה וסירסו לפוטיפר, שעליו נאמר ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו וזרע רשעים נכרת (תהלים לז, כח). אשר לבא אל הענין נבאר פסוקי ההפט׳ בעמוס ב׳. כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו וכו׳. שצריך להבין מה המה ג׳ פשעים אלה. ועל ארבעה לא אשיבנו מהו. אמנם איתא בילקוט שמואל א׳ ח׳ ז״ל, תני רשב״י בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש, אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הה״ד אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים. ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד. איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש, אל תקרי לאהליו אלא לאלקיו. א״ר סימון בר מנשיא אין ישראל רואין סימן גאולה עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הה״ד אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלקיהם (הושע ג, ה), זו מלכות שמים. ואת דוד מלכם זו מלכות בית דוד. ופחדו אל ה׳ ואל טובו זה בית המקדש ע״כ. ולהבין מ׳ זה נקדים מאי דאיתא בסנהדרין פ״ב (כ:), שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה תחלה, כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק (שמות יז, טז). הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר וישב שלמה על כסא ה׳ למלך (דה״א כט). ועדין איני יודע אם להכרית זרעו של עמלק תחלה אם לבנות בית הבחירה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם וכו׳ (דברים יב, י). והיה המקום אשר יבחר ה׳ וכו׳ (שם יא). הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה וכו׳. אלה הדברים מכוונים זה אל זה, כי להכרית זרעו של עמלק הוא מלכות שמים, שהרי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ולמנות עליהם מלך הוא מלכות בית דוד כי לו יאתה המלוכה, שהרי כשמלך שאול כתיב אתן לך מלך באפי (הושע יג, יא). וכשמו כן הוא, הוא שאול לה׳ עד בא דוד המלך, שנאמר בו זרעו לעולם יהיה וכו׳ (תהלים פט, לז). כירח יכון עולם (שם לח). וכן אמר יעקב אבינו ע״ה לא יסור שבט מיהודה וכו׳ (בראשית מ״ט, י). ולבנות בית הבחירה כמשמעו. ואמר איני יודע איזה תחלה כי מן הראוי שמלכות שמים קודמת והיא להכרית זרעו של עמלק. אך להיות שאין מלחמה בלא מלך שיערוך המלחמה ויצוה כדת מה לעשות, לכן אמר להעמיד מלך תחלה, ומפיק לה מדכתיב כי יד על כס יה, שתהא יד המלך נטויה להלחם עם שונאיו, וכתיב וישב שלמה על כסא ה׳ למלך, וכמ״ש בסנהדרין פ״ד (לח:), כרסוון רמיו (דניאל ז, ט). א׳ לו וא׳ לדוד. ועדין איני יודע וכו׳. כי לכאורה היה ראוי למלך לבנות בית המקדש תחלה, וכמ״ש דהע״ה לנתן הנביא בשמואל ב׳ ז׳. ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם מסביב וכו׳ (דברים יב, י). ואח״כ והיה המקום אשר יבחר וכו׳ (שם יא). הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. כי באמרו מסביב רומז לעמלק שכתוב בו והיה בהניח ה׳ אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט). כי להיות שהוא התחיל להלחם בישראל, כדכתיב ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ). לכן בהכרית אותו גם הגוים יאחזמו רעד יכרתו ויגועו. בזה מובן המ׳ בג׳ דברים עתידין למאוס, והביא הכתוב בשבע בן בכרי, שמואל ב׳ כ׳. אין לנו חלק בדוד וכו׳. ולא הכתוב בירבעם במלכים א׳ י״ב. מה לנו חלק בדוד וכו׳. להורות כי מאז עלתה טינא בלבם למאוס בג׳ אלה, אבל לפי שעדין לחלוחית של דוד קיימת לא עלתה בידם. אך בימי ירבעם מאסו להדיא, ופי׳ אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים, כנודע ליודעי חן שמדת המלכות שמים היא האחוזה בדוד, כמ״ש בזהר פ׳ לך לך דף צ״ג ב׳. בגין דאחידא ביה ואתרמיזא ביה, והוא כתרא דמלכותא וכו׳ ע״ש (פתח אידך ואמר כתיב, אם תחנה עלי מחנה וגו׳ (תהלים כז). הכי תאנא בזאת אני בוטח, מהו בזאת, דא את קיימא דזמינא תדיר גבי בר נש ואתרמיזא לעילא, ובגיני כך אתמר בזאת כמה דכתיב זאת אות הברית. זאת בריתי. וכלא בחד דרגא. ותאנא זה וזאת בחד דרגא אנון ולא מתפרשן. ואי תימא אי הכי הא שאר בני עלמא הכי. אמאי דוד בלחודוי ולא אחרא. אלא בגין דאחידא ביה ואתרמיזא ביה והוא כתרא דמלכותא. תא חזי, בגין דהאי זאת לא נטר ליה דוד מלכא כדקא חזי, מלכותא אתעדי מניה כל ההוא זמנא. והכי אוליפנא האי זאת אתרמיזא במלכותא דלעילא, ואתרמיזא בירושל ם קרתא קדישא. בההוא שעתא דדוד עבר עליה, נפק קלא ואמר דוד במה דאתקטרת תשתרי. לך טרדין מירושלים ומלכותא אתעדי מינך. מנא לן דכתיב, הנני מקים עליך רעה מביתך (שמואל ב יב). מביתך דייקא והכי הוה במה דעבר ביה אתענש, ומה דוד מלכא הכי שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה.). ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד, שלהיותו בן ישי שבא מרות המואביה, וגם שסבר לבא על שפחתו, שלכן הרחיקוהו אחיו כמ״ש אצלנו ע״פ מוזר הייתי לאחי (תהלים סט, ט). לכן אמרו שאין להם נחלה בבן ישי, שאין ראוי לבא המלכות ממנו. איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש רק כל א׳ יבנה במה לעצמו. ולפי שהיה ראוי לומר איש לאהלו ישראל ולא לאהליו ל׳ רבים, לכן אמרו אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו, דאותיות דדין כאותיות דדין, ונתקיים בימי ירבעם שעבדו ע״א. וא״ר סימון אין ישראל רואין סימן גאולה עד שיחזרו ויבקשו שלשתם. דהיינו שיחזרו בתשובה באותו פרק באותה אשה באותו מקום. וז״ש אחר ישובו בני ישראל, שיעשו תשובה מהעבר ויצעקו על העתיד, ובקשו את ה׳ אלקיהם זו מלכות שמים. ואת דוד מלכם כי יכירו וידעו שלו יאתה המלוכה לא לשבט אחר. ופחדו אל ה׳ ואל טובו זה בית המקדש, ההר הטוב הזה, שיפחדו שלא יחרב כבראשונה רק יהיה בנין קיים לא יחרב עוד.

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת נבא לביאור הפסוקים, כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל, שהם הג׳ דברים הנ״ל שמאסו בימי ירבעם. והנה השבטים הקדושים חשבו תועה על יוסף אחיהם באמרם עתיד זה להשיאנו לבעלים (ילקוט פ׳ וישב). שירבעם יצא ממנו. ועוד בראותם שיעקב אביהם אהבו מכל בניו, וכאשר חכמים הגידו בפ׳ ר״א פ׳ ל״ח וז״ל, וכי בן זקונים היה יוסף והלא בנימין היה בן זקונים, אלא ע״י שראה בנבואתו שהוא עתיד למלוך, לפיכך היה אוהב אותו מכל בניו וקנאו אותו קנאה גדולה, שנאמר ויראו אחיו וכו׳ (בראשית לז, ד). ועוד שראה בחלומו שעתיד למלוך והגיד לאביו והוסיפו לו קנאה על קנאה וכו׳. ולפי שהמלכות היתה ליהודה, וידוע שכל החולק על מלכות בית דוד חייב מיתה כי בו תלוי מלכות שמים ובנין בית המקדש כדלעיל. לכן רצו להרוג את יוסף ולבסוף מכרוהו, שכונתם היתה לבער גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, ולא כיונו יפה שהרי הם עשו העגל במדבר תחלה, ואיתא במ׳ חקור דין ח״ג פ׳ כ״ב ז״ל, בא וראה כמה העון גורם שאלמלא חטאו בעגל לא נחלקה מלכות בית דוד ולא תעינו אחרי חטאת ירבעם, שבשבילם גלינו מארצנו ונוטל כבוד מבית חיינו. ועוד שם ח״ד פי״ו ז״ל, אלמלא ששאלו ישראל מלך שלא כהוגן לא אכלוהו פגה למלכות ראשונה, ודוד ויהונתן המלך והמשנה היו מזומנים לעשות מלוכה של קיימא על ישראל. אבל מאסם במלכות שמים והמכשלה של פסל מיכה שהיה ביניהם גרמו וכו׳. זש״ה ועל ארבעה לא אשיבנו. שלא אמר ועל הרביעי ללמדנו כי אלולי השלשה לא נזכר הרביעי, דהיינו על מכרם בכסף צדיק זה יוסף, לפי שהיה להם התנצלות גדול לומר שמכרוהו כדי שלא יעמוד ירבעם ממנו אשר חטא והחטיא את ישראל. אך כשהם חטאו ומאסו בג׳ דברים הנ״ל, חזר וניעור חטא מכירת יוסף, וזהו ועל ארבעה לא אשיבנו, שהג׳ גרמו שיהיו ארבעה, ואז נזכר עון מכירת יוסף להתפש, ואמר ואביון בעבור נעלים (עמוס ב, ו). לפי שויפשיטו את יוסף את בגדיו (בראשית לז, כג). ונשאר עני ואביון ומכרוהו בעשרים כסף, ואמרו בפר״א פ׳ ל״ח. שכל א׳ וא׳ נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם ע״כ. והטעם נלע״ד שבשביל שהיה רוצה להתגאות על אחיו ולמלוך עליהם השפילוהו עד ארץ להיות מרמס תחת רגליהם. עוד אפשר לפרש על שלשה פשעי ישראל, הם הג׳ חמורים ע״א ג״ע וש״ד, ואז״ל (איכה רבה), ויתר הב״ה על ע״א ג״ע ועל ש״ד ולא ויתר על מאסה של תורה. וזהו ועל ארבעה לא אשיבנו. ולא אמר על הרביעי לפי שהוא שקול כנגד כלם, ע״ד מ״ש בויקרא רבה ריש פ׳ י״ו. שש הנה שנא ה׳ ושבע זו שביעית שהיא קשה כנגד כלם. כי כיון שמאסו בתורה נזכרו כל האחרים, וזהו ועל ארבעה לא אשיבנו, ואמר על מכרם בכסף צדיק, שכיון שמאסו בתורה מאסו הצדיק העוסק בה.

השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוים יטו וכו׳ (עמוס ב, ז). זה יובן על מה שעשה אחאב לנבות היזרעאלי שחמד את כרמו והרגו, ועליו נאמר הרצחת וגם ירשת (מלכים א׳ כ״א). ואמר השואפים ל׳ רבים, על אחאב ואיזבל אשתו, וגם דלים ל׳ רבים, שכן כתוב אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו וכו׳ (מלכים ב׳ ט׳). וקראם דלים מלשון מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב׳ י״ג). ששפך דמו ודם זרעיותיו. ובזה ודרך ענוים יטו, שיובן עם מ״ש בילקוט מלכים א׳ כ״א ז״ל, נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו, פעם אחת לא עלה והעידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם, כי שם נאמר ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה׳ אלהיך (שמות לד, כד) ע״ש (כרם היה לנבות היזרעאלי. כתיב כבד את ה׳ מהונך. ממה שחננך, שאם היה קולך נאה עבור לפני התיבה. חייא בן אחותו של ר׳ אלעזר הקפר היה קולו נאה והיה אומר לו, חייא בני עמוד וכבד את ה׳ ממה שחננך. נבות היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו, פעם אחת לא עלה והעידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם, מי גרם לו על ידי שלא עלה לירושלים בראייה לכבד את הקב״ה ממה שחננו, למה שכבר אמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך. אימתי בעלותך.). ז״ש השואפים וכו׳. זה גרם ודרך ענוים יטו, שלא היו ישראל עולים לרגל כיון שלא היו שומעים קולו של נבות. וגם ודרך ענוים יטו, שגזר ירבעם שלא יעלו לרגל, וכן כל מלכי ישראל היו עושים כן. הרי זה שפיכות דמים. ואיש ואביו ילכו אל הנערה. פרש״י נערה המאורסה. דאם היא פנויה הא תנן בפי״א דיבמות (צז.), נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו. וזהו ג״ע למען חלל את שם קדשי. שאע״פ שהיו יכולים להשביע יצרם ממקום אחר עשו כן למען חלל את שם קדשי, דהיינו להכעיס. ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח. זהו כנגד ע״א שעבירה גוררת עבירה, כי למען הטות עצמם לכרוע לפני ע״א היו לוקחים בגדים חבולים, שכתוב לא תחבול בגד אלמנה (דברים כד, יז). וגם אם חבול תחבול וכו׳ (שמות כב, כה). והם היו כורעים על בגדי העניים החבולים בידם. ויין ענושים ישתו. נלע״ד שיובן עם מאי דאיתא בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין מג.), א״ר חסדא היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו, שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש (משלי לא, ו). וכ״כ הרמב״ם פי״ג מהל׳ סנהדרין. ז״ש ויין ענושים ישתו בית אלהיהם. שאותו היין שהיה ראוי להשקות לענושים במיתות ב״ד היו שותין אותו בבתי ע״א. א״נ שהיה ראוי להענישם על עון ע״ז ולהשקותם יין ענושים.

שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה׳ עליכם בני ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר. הפסוק הזה אומר דרשני, ויובן עם מאי דאיתמר בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין מג:), לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן. ולר׳ נחמיה גם על הנגלות. לפי שאז קבלו עליהם להיות ערבים זה על זה. וכמ״ש ג״כ בסוטה פ״ז (לז:). לכן אמר שמעו את הדבר הזה שאומר לכם בני ישראל, ואימתי היה זה על כל המשפחה, דהיינו כשנחלקו למשפחות בערבות מואב כמ״ש בפ׳ פינחס, ואז בעברם את הירדן קבלו עליהם הערבות, ולכן אמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, כי לאומות אינו כן רק כל א׳ מהם ישא עונו, אך לישראל אפקוד עליכם את כל עונותיכם, שהם שני רבויים כמ״ש שם בפ״ז דסוטה (לז:), ערבא וערבא דערבא. שכל א׳ מהם נעשה ערב על ערבותו של חבירו. וזהו רק אתכם ידעתי (עמוס ג, ב). לשון חבה, וגם מלשון הלא בועז מודעתנו (רות ג, ב). כי ישראל נקראים עם קרובו, לכן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, דהיינו שהבנים ישאו עונות אבותם, וזה עם ההקדמה הנוראה של האר״י זלה״ה, כי העונות במזיד גם הבנים יענשו כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אך החטאים בשוגג לא כן רק איש בחטאו יומתו. וזהו את כל לרבות גם של אבותיהם. כי לא יעשה ה׳ אלקים דבר וכו׳. כבר פירשנוהו בפ׳ וירא וע״ש (חלק א׳‏ - דרוש ו׳ לפרשת וירא והפטרה.) שהוא צריך לעניננו.

ובזה נבא לביאור הפרשה, ונקדים לפרש מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ פ״ד ז״ל. א״ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעה״ז השטן בא ומקטרג, אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעה״ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעה״ז. תדע לך שהוא כן אבינו יעקב ע״י שבקש לישב בשלוה בעה״ז נזדווג לו שטנו של יוסף ע״כ. וקשה שכיון שאמר יושבים בשלוה, מהו ומבקשים לישב בשלוה, שכיון שכבר יושבים בשלוה, מה להם כי יזעקו. ועוד מי סני להו לצדיקי דאכלי תרי עלמי ולמה השטן בא ומקטרג. ועוד היכא רמיזא שיעקב בקש לישב בשלוה. ומהו שטנו של יוסף שהיה לו לומר רוגזו של יוסף כמ״ש לקמן. אך איתא בפ׳ ר״א פ׳ ל״ח. אמר יעקב לעשו לך מארץ אחוזתי מארץ כנען, ולקח עשו את נשיו ואת כל אשר לו, שנאמר וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. אז ישב יעקב בטח ושאנן בארץ כנען ובארץ מולדתו ובארץ מגורי אביו, שנאמר וישב יעקב וכו׳. הנה שיעקב גירש את עשו מארץ ישראל ועדין לא זכה בה שהרי עדין הכנעני בארץ, וזהו דיוק המ׳ אז ישב יעקב בטח ושאנן בארץ כנען, שעדין היתה לכנען ולא זכה בה יעקב עדין, ובארץ מגורי אביו שכיון שנולד יצחק התחילה גזרת כי גר יהיה זרעך, ולזה לא היה לו ליעקב לישב בטח ושאנן רק להיות כגר בארץ, וזש״ה וישב יעקב. דאיתא בזהר פ׳ וישלח קע״ד א׳. בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא קרי ליה ישראל, וכד הוה בין שנאין או בארעא אחרא קרי ליה יעקב ע״כ. ז״ש וישב יעקב. ור״ת ויש״ב ו׳יבקש י׳עקב ש׳בת ב׳שלוה, וז״ש ר׳ אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ולא די להם אלא שהם מבקשים לישב בשלוה, כלומר להתמיד בשלותם בעה״ז שאינו שלהם, השטן בא ומקטרג למצוא עילה באמרו לא דיין שהם יורשים העה״ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעה״ז, דבשלמא אם יושבים בשלוה אין שם קטרוג דמי סני להו לצדיקי דאכלי תרי עלמי, אלא הקטרוג הוא שהם מבקשים להתמיד בשלותם, כיעקב שאמר לעשו לך מארץ אחוזתי, ובזה בקש לישב בשלוה ואז בא השטן וקטרג, כי כבר תנאי התנו ביניהם טול אתה העה״ז ואני אטול העה״ב (ילקוט בראשית כ״ה, רמז קי״א.). ואז נזדווג לו שטנו של יוסף, הוא מ״ש בב״ר פ׳ ע״ג. ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (בראשית ל, כה). כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו וכו׳. וכל זמן שיוסף קיים לא היה יעקב מפחד מעשו, אך עתה שסבר יעקב שמת יוסף, כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז ,לה). חזר להתפחד מעשו, וזהו נזדווג לו שטנו של יוסף שהוא עשו, כי כיון ששטנו של עשו הוא יוסף גם עשו שטנו של יוסף.

עוד בב״ר פ׳ פ״ד. לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף ע״כ. הכונה כי תחלה וישטום עשו את יעקב (בראשית כז, מא). והוצרך לברוח מפניו ובא עליו אליפז להרגו, ולא שקטתי מלבן שהחליף את משכורתו עשרת מונים, וכתוב הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה וכו׳ (בראשית לא, מ), ולא נחתי מן דינה, כמ״ש (סנהדרין ק:), בת לאביה מטמונת שוא מפחדה לא יישן בלילה. וכתיב ישנתי אז ינוח לי (איוב ג, יג). ומכל אלה הצילני ה׳, אך ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף, אז חזרו ונעורו כלם. כי כיון שנולד יוסף לא פחד מעשו כנז״ל, וכשנמכר יוסף חזר ופחד מעשו כנז׳. וכן בעבור שלבן רדף אחריו לא נשמר יעקב ואמר עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה (בראשית לא, לב). ומתה עליו רחל בעבור זה. והיה מתנחם ביוסף, כמ״ש בזהר פ׳ ויחי רי״ו ב׳. כד יעקב מסתכל ביוסף הוה אשתלים בנפשיה כאילו חמא לאימיה דיוסף, דשפירו דיוסף דמי לשפירו דרחל. וכשנמכר יוסף חזר להתאונן על מיתת רחל ע״י רדיפת לבן אחריו. וכנגד לא נחתי מדינה היה מתנחם ביוסף, לפי שכבר היו לו י״ב שבטים ומטתו שלימה, אין בה נפתל ועקש, אך כשנמכר יוסף סבר שלא נשארו לו י״ב שבטים, והרי זה פגם בזרעו, וחזר להצטער על מעשה דינה, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב (בראשית לד, ז). וכל זה בעבור ויבא רוגז, שבא עליו רוגזו של יוסף וחזר להתאונן על צרות הראשונות.

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן וכו׳. הנה בשמות רבה פ׳ ב׳ איתא ז״ל, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה וכו׳, אמר הב״ה מי שהוא יודע לרעות הצאן, כל א׳ לפי כחו יבא וירעה בעמי, ואף משה לא בחנו הב״ה אלא בצאן וכו׳. זאת היתה לו ליוסף להיות רועה צאן כי מזליה חזי שראוי למלוך ולרעות עמו, והיה מלמד לאחיו מה יעשו. ונלע״ד שז״ש וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם (בראשית לז, יב), דאיתא בב״ר פ׳ פ״ד. נקוד על את לומר שלא הלכו אלא לרעות את עצמן ע״כ. דהיינו שהלכו לרעות צאן כדי ללמוד לעצמן היאך יעשו לרעות צאן ומשם ילמדו לרעות את עצמן, וזו אחת מן הדרכים ששנאו אותו בשביל שהיה רועה את אחיו בצאן, אות הוא שרוצה למלוך עליהם. והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית לז, ב). הנה דבתם רעה קאי אבני בלהה וזלפה. וכן מצאתי בפר״א פ׳ ל״ח. ויוסיפו עוד שנוא אותו, שראה בני פלגשי אביו אוכלין בשר אליות כבשים כשהן חיים והוציאו עליהם דופי לפני אביהם, שנאמר ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד). ע״כ. והשתא אתי שפיר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. ולפי שהיה מתגדל ביניהם היה רואה מעשיהם ומגיד לאביו, ודייק בלישניה אוכלין בשר אליות כבשים, לאפוקי החלב שלא היו אוכלין, והדבה היתה שאוכלין אותן חיים.

ואיתא בב״ר פ׳ פ״ד. ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית לז, ב). מה אמר, ר״מ אומר חשודים הם בניך על אבר מן החי. רש״א תולים הם עיניהם בבנות הארץ. ר׳ יהודה אומר מזלזלים הם בבני השפחות וקורין להם עבדים. וכבר דברו המפרשים איך תצא תקלה זאת מבני יעקב הקדושים. ואם אינו אמת איך היה יוסף מדבר שקר. ואני מוסיף עוד היכא רמיזי בכתובים כל אלה הדברים. אמנם איתא ביבמות פ״ח (עט.), אמר דוד שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים ביישנים גומלי חסדים, ושלשתם היו ביוסף שכתוב בו ויכר יוסף את אחיו (בראשית מב, ח). שר״ל שריחם עליהם כשנפלו בידו והם לא הכירוהו כשנפל בידם. והיה ביישן כנראה במעשה אשת פוטיפר שבוש מאדוניו, ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וכו׳ (בראשית לט, ט). והיה גומל חסדים, הוא המשביר לכל עם הארץ (בראשית מב, ו). ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (בראשית מז, יב). וראה באחיו שלא היו כן לפי סברתו, ועוד שבזה לא היו ראויים למלכות. כי אבר מן החי מוליד אכזריות שלכן היה נבוכדנאצר הרשע אכיל בשר ארנבא חיא להיות אכזר ולא ירחם, ולכן השביע את צדקיהו שלא יגלה כי אמר דלא תתזיל לי מלתא, כמ״ש בפ״ט דנדרים (סה.). ותולים עיניהם בבנות הארץ שלא היה להם בשת פנים, וכתיב ועוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג, טו), מלך ביופיו תחזינה עיניך (שם יז). ולכן כל מי שאינו עוצם עיניו מפני הבושה אינו ראוי למלכות. ומזלזלים בבני השפחות שלא היו גומלי חסדים לקרבם כשאר בני יעקב, ולפי שאין ממנין פרנס על הציבור אא״כ קופה של שרצים תלויה אחריו (יומא כב:). הראו באצבע כי הם מחזיקים עצמם למיוחסים ובזה אינן ראויין למלכות, אלא הוא שהיה זהיר בכלן. ולכן ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. והם רמוזים בכתובים, יוסף בן י״ז שנה היה רועה את אחיו בצאן, ובשביל זה היה חושדן על אבר מן החי כדלעיל, שהיו אוכלין אליות כבשים כשהן חיים. והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, דאטו לא ידענא שהיו נשי אביו, אלא שראה שאחיו מזלזלים בבני השפחות, ואינו כן שהרי היו נשי אביו. ויבא יוסף את דבתם רעה שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ, וכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וכן וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ.

והנה כל המפרשים נתנו טעם לג׳ דברים אלו יעויין בספריהם. ולי הצעיר נלע״ד כי הנה שנינו בפ״ד דחולין (עד:), מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה דברי ר״מ. וחכ״א שחיטת אמו מטהרתו. ר״ש שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. וגרסינן התם (עה:), ר״ש שזורי היינו ת״ק, א׳ רב כהנא הפריס ע״ג קרקע איכא בינייהו. ופרש״י עמד על פרסותיו, לת״ק כיון שהלך טעון שחיטה מדרבנן דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. אמר זעירי א״ר חנינא הלכה כר״ש שזורי. אך הפוסקים פסקו כת״ק דהפריס ע״ג קרקע טעון שחיטה, בזה נלמוד כי השבטים ס״ל כר״ש שזורי שאפילו הפריס ע״ג קרקע אינו טעון שחיטה, ויוסף היה מחמיר כת״ק שכיון שהפריס ע״ג קרקע טעון שחיטה, ולכן בראותו שהיו אוכלין בן פקועה אף שהפריס ע״ג קרקע, סבר שהיו אוכלין אבר מן החי, ולכן אמר חשודים הם בניך על אבר מן החי, דוק שלא אמר אוכלין אבר מן החי רק חשודים הם, דכיון דאתי לאחלופי יחשדו אותם שאוכלין אבר מן החי דלאו כולי עלמא דינא גמירי, ולכן נענש יוסף. ואע״פ שר״מ ס״ל מצא בה בן ט׳ חי טעון שחיטה, עכ״ז ידע דהלכה כחכמים ולכן אמר חשודים הם בניך וכו׳. ומאן דאמר תולים עיניהם בבנות הארץ, לפי שמצינו (ברכות כ.) דרב גידל הוה יתיב בשערי טבילה, דאמר דמיין עלי כי קאקי חיורי. וכן השבטים לא פחדו שיבאו לידי תקלה, ויוסף אמר שלא יפה הם עושים כי לעולם לא יביא אדם עצמו לידי נסיון, ור״י דאמר מזלזלים בבני השפחות וקורין להם עבדים. כי ראובן היה הבכור ויהודה מלך, ואלו היו גדולים וכן שאר השבטים בני לאה, שיששכר עוסק בתורה וזבולון נותן לתוך פיו של יששכר, שהיו עסוקים בתורה ובפרקמטיא, ולכן היו משתמשים בבני השפחות, וזה הרע ליוסף שהיו מזלזלים אותם וקורין להם עבדים.

ועוד שם, ר״י בר סימון אמר ועל תלתיהון לקה, פלס ומאזני משפט לה׳. א״ל הב״ה אתה אמרת חשודים בניך על אבר מן החי, אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים, וישחטו שעיר עזים (בראשית לז, לא). כי הגם שלגבי יוסף היו חוטאים היה לו לזכור מ״ש ז״ל (ברכות יט, א), אם ראית ת״ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום וכו׳. ולכן בא הכתוב להורות כי לא נמצא בידם עון אשר חטא, כי אפילו כשרצו לטבול הכתונת בדם, וישחטו שעיר עזים. ולא רצו לנחרו כדי שלא לאבד תקונו, כי ידענו שהשחיטה תקון גדול לאותו בעל חי. וכיון ששחטוהו אכלו ממנו כדי שלא תהא ברכתם לבטלה. אתה אמרת מזלזלין הן בבני השפחות וקורין אותן עבדים, לעבד נמכר יוסף (תהלים קה, יז). כי אם אמת היה הדבר שכונתם לזלזל בהם ולקרותם עבדים ויוסף קינא על זה, היה לו להנצל מהעבדות, כי איך דבר שנזהר בו הצדיק יכשל בו, אלא ודאי שכיון שחשדם במה שאין בהם, לכן לעבד נמכר יוסף. אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ, חייך שאני מגרה בך את הדוב, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף (בראשית לט, ז). כדי שיכיר שגם אחיו עמדו בנסיון ולא חטאו בבנות הארץ.

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. בא הכתוב להורות על צדקותו של יעקב כי לא אהב את יוסף בשביל לה״ר שהיה מגיד לו. רק כי בן זקונים הוא לו, כתרגומו ארי בר חכים הוא ליה. ואיתא בפ״ג דערכין (טו:), מה תקנתו של מספר לה״ר, אם ת״ח הוא יעסוק בתורה, ר׳ אבא אמר סיפר אין לו תקנה וכו׳. ופי׳ במקומו דכיון דאהנו מעשיו אין לו תקנה, אך כיון דלא אהנו מעשיו יש לו תקנה. ז״ש וישראל וכו׳. שאעפ״י שויבא יוסף את דבתם רעה לא קבל יעקב לה״ר, ונמצא דלא אהנו מעשיו ויש לו תקנה בעסק התורה, וזהו כי בן זקונים הוא לו. ועוד כמ״ש שם כי כדי שלא יבא לידי לה״ר יעסוק בתורה, לכן יעקב שראה שיוסף עוסק בתורה חשב שלא יספר יוסף לה״ר, ומה שהיה אומר בקנאתו לש״ש לא להביא לה״ר, והטעם כי בן זקונים הוא לו, ובזה לא יבא לספר לה״ר, כי מרפא לשון עץ חיים (משלי טו, ד). ועשה לו כתונת פסים. היל״ל ויעש לו, אך הגיד הכתוב כי בעבור שהיה עוסק בתורה עשה לו יוסף כתונת פסים דהיינו חלוקא דרבנן. וכבר הארכנו בזה בדרוש לפ׳ תולדות יע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש ו׳ לפרשת תולדות.). ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו (בראשית לז, ד). היינו אפילו מיהודה שהיה מלך וראובן שהיה הבכור, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, כלומר אעפ״י שבפיו שלום עמהם ידבר שהיה שואל בשלומם, לא יכלו להשיבו כי מתוך גנותם למדנו שבחם שלא היו מדברים א׳ בפה וא׳ בלב.

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו. קשה למה קודם שישמעו החלום כתוב ויוסיפו עוד שנוא אותו, ואם ספר אותו קודם ואח״כ שנאוהו למה חזר ואמר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. ויחלום עוד חלום אחר. מאי עוד דנראה דהיה מעין החלום הראשון וא״כ למה קראו חלום אחר. ולמה בזה לא כתיב וישנאו אותו רק ויקנאו בו אחיו. הנה הבין יוסף כי חלום הזה היה מבשר לו כי מבניו יעלו מושיעים לישראל, ולכן ויגד לאחיו. אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). וכונתו להסיר שנאתם ממנו כי ישמעו ויבינו כי מזרעו יציץ ופרח תשועת ישראל. ואדרבא ויוסיפו עוד שנוא אותו. ועכ״ז ויאמר אליהם בלשון רכה. שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, בבקשה מכם שמעו את חלומי כי לא מלבי. והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה וכו׳ (בראשית לז, ז). כל הענין הזה הוא מ״ש בשופטים ו׳. והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וישחיתו את יבול הארץ וכו׳. וכתוב שם וידל ישראל מאד. ופי׳ רז״ל שלא היה להם להקריב אפי׳ קומץ מנחה, שנ׳ ואם דל הוא וכו׳ (ויקרא יד, כא). ולכן הזמין ה׳ את גדעון שכתוב בו, וגדעון בנו חובט חטים בגת להניס מפני מדין (שופטים ו, יא). ואיתא שם בילקוט, יואש אבי גדעון היה חובט חטים וא״ל גדעון, אבי אתה זקן הכנס לביתך ואני אהיה חובט, שאם יבאו המדינים אין בך כח לנוס, א״ל המלאך קיימת כבוד אב ואם, כדאי אתה שיגאלו בני על ידך. עוד שם, והנה צליל שעורים מתהפך במחנה מדין (שופטים ז, יג). אריב״ל מצות העומר עמדה להם בימי גדעון וכו׳. כי הוא שם נפשו בכפו לקצור את העומר ולהקריבו, ועל שתים אלה זכה להציל את ישראל. ז״ש יוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, דהיינו שהיו מחביאים עצמם, בתוך דוקא דהיינו במטמוני סתרים כדי שלא ירגישו האויבים ויבאו לבוז בז ולשלול שלל. והנה קמה אלומתי בזכות כבוד שעשיתי לאבי. וגם נצבה בזכות העומר, שבזה הכיתי את מדין כאיש א׳. והנה תסובנה אלומותיכם וכו׳. ז״ש שם שאמרו ישראל לגדעון, משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מכף מדין (שופטים ח, כב). ויאמרו לו אחיו המלך וכו׳ (בראשית לז, ח). זהו בדיוק משל בנו וכו׳. ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו. כי זה מורה באצבע כי כל מחשבותיו למשול על אחיו, ורעיונוהי על משכביה סליקו, ולכן היה חולם מאותו ענין, וזהו ועל דבריו, שהיה מדבר ביום ובזה היה חולם בלילה. והקדים לגדעון לפי שהיה ממנשה הקודם לאפרים, ולפי שמגדעון יצתה תקלה כמ״ש שם, ויעש אותו גדעון לאפוד ויזנו ישראל אחריו (שופטים ח, כז). לפיכך ויוסיפו עוד שנוא אותו, כי ראו שמלבד עגלי ירבעם, עוד זה מדבר בגנותן של ישראל. לכן ויחלום עוד חלום אחר. ואמר עוד לפי שהיה מענין החלום הראשון אך זה היה אחר משבט אפרים. והנה השמש והירח וי״א ככבים משתחוים לי. וזה היה יהושע שאמר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י, יב). וכל הככבים ממסילותם עמדו ג״כ עמהם, וכמ״ש בפר״א פ׳ נ״ב. מה עשה יהושע פשט ידו לאור השמש ולאור הירח ולאור הככבים והזכיר עליהם את השם ועמדו וכו׳. וכן אמרו בב״ר פ׳ פ״ד. שהשמש לא רצה לעמוד וא״ל יהושע לא כך ראה אותך אבא בחלום, והנה השמש וכו׳. ולפי שמיהושע לא יצתה תקלה, לכן לא נאמר כאן וישנאו אותו רק ויקנאו בו אחיו. ובמס׳ ויגער ב׳. וסי׳ ויגער בו אביו (בראשית לז, י). ויגער בים סוף ויחרב (תהלים קו, ט). שהוא מ״ש הים ראה וינוס (תהלים קיד, ג). מה ראה ארונו של יוסף ראה. ועיין מה שפירשנו בזה, ואע״פ שגער בו אביו עכ״ז שמר את הדבר, כי בזה הבין כי בזכות יוסף ויגער בים סוף ויחרב.

ובב״ר פ׳ פ״ד. ר׳ לוי ור׳ אחא. ר׳ לוי אמר עתידים אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם ולאמר אלה אלקיך ישראל. א״ר אחא עתידים אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לומר חיה רעה אכלתהו (בראשית לז, לג). ומאן קאים לי, משתיקותא דאימא קמה לי ע״כ. קשיא להו לרבנן מאי והנה קמה אלומתי ואח״כ וגם נצבה. לכן א״ר לוי עתידים וכו׳. וזה במ״ש לעיל, שאלמלא שעשו ישראל עגל במדבר לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבד ירבעם ע״א. וכן אמרו בפ״ד דע״א (נג:), שבעשותם העגל במדבר איוו לאלוקות הרבה. לכן אמר יוסף הנה אתם אומרים עתיד זה להשיאנו לבעלים, ובשביל זה אתם רוצים להעבירני מהעולם, הנה אתם גרמא בנזיקין לפי שאתם עתידים לעשות עגל במדבר לפני עגליו של ירבעם, ר״ל קודם שיבא ירבעם לעולם ואתם תאמרו אלה אלקיך ישראל, ומשם צץ הזדון לעשות עגלי ירבעם. וזהו והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה זה המדבר, וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב השדה. ואח״כ והנה קמה אלומתי וגם נצבה, הם שני עגלי ירבעם. אמנם והנה תסובנה אלומותיכם, דהיינו שאתם תהיו סבה ותשתחוין לאלומתי, שהראו במדבר דניחא להו בע״ז. ור׳ אחא לא שוה לו בזה דבדברים אלה היה גורם להוסיף שנאה על שנאתו, אלא עתידים אתם להעלים עלי דברים לפני אבא, וזהו והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, שתחרימו שלא יתגלה שמכרתם אותי מצרימה, וגם אני מסכים עמכם שלא לגלות הדבר, ובזה והנה קמה אלומתי וגם נצבה, שאעלה לגדולה. והנה תסובנה אלומתיכם שמכח שתיקתכם ותשתחוין לאלומתי. ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו ארצה, ומי גרם זה משתיקותא דאימי קמה לי, שמסרה סימניה לאחותה ולא הגידה ליעקב שלאה תעמוד עמו, ובזה זכתה שגם יוסף תפס פלך שתיקה ובזה עלה לגדולה, ועוד רמז יוסף עתידים אתם וכו׳, שתתגרה בי אשת פוטיפר, ומאן קאים לי שלא לבא לידי עבירה צניעות שהיתה בה ברחל. והוא מ״ש בב״ר פ׳ צ״ח. איקונין של אמו ראה וצינן דמו, וגם שם, איקונין של אביו ראה וצינן דמו.

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם. כבר פירשנו למעלה פ׳ זה. ועוד יאמר כי תכף סיפור החלומות חשבו אחיו של יוסף להמיתו, וזהו וילכו אחיו, כי אמרו שבא יבא יוסף עמהם או אביהם ישלחנו לראות את שלומם. ולכן הלכו לשכם מקום מוכן לפורענות כדי שיפחד יעקב שמא יקומו עליהם בשביל מה שעשו בשכם, ולפי זה שלח ישלח ליוסף לראות את שלומם. אך קשה ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם וכו׳ ויאמר לו הנני. ולמה חזר ואמר לך נא ראה וכו׳. דהיל״ל תחלה הלא אחיך רועים בשכם לך נא ראה את שלומם הכל בפסוק א׳. ועוד שכתב ויבא שכמה. ואח״כ וימצאהו איש וכו׳. אמנם איתא בב״ר פ׳ פ״ד. אר״ח בר חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני ע״כ. וזה כי פחד יעקב שמא בשכם יארע להם פורענות כנז׳, וכלם הלכו שם ולא נשאר מאנשי הבית כי אם יוסף, ולכן א״ל הלא אחיך רועים בשכם, ואילו היה במקום אחר לא היה לי פחד, אך להיותם בשכם לכה ואשלחך אליהם, שכבר פירשנו במקומו בהקדמת האר״י זלה״ה, כי מלת לכה נאמרה על הרעה, ואשלחך על הטובה, לכן אמר יעקב יודע אני שאחיך שונאים אותך, לכה אם תרצה, ואשלחך אליהם אצוה את ברכתי עמך למען לא יאונה לך כל און, ויוסף לא הניח ליעקב להשלים דבריו רק תכף ומיד ויאמר לו הנני, כלומר אתה אומר לכה אם תרצה, הנה אין לי לסתור דבריך כי לעשות רצונך חפצתי בלי איחור, וזה היה צערו של יעקב, יודע היית שהם שונאים אותך והיית אומר לי הנני קודם שתשמע דברי. ושם אמרו בב״ר. נהג בו כבוד כמורא האב על הבן. כי כבר אמרו (קדושין לא:), איזהו מורא לא יסתור את דבריו. ואעפ״י שא״ל לכה אם תרצה, נהג בו כבוד ולא רצה לסתור דבריו לקיים מוראו. וכששמע יעקב כן א״ל לך נא ראה את שלום אחיך, כי ודאי ישלימו עמך כיון שתלך שם משמי לדעת את שלומם. ואפשר שרמז על העתיד שבהליכה זאת יהיה להם שלום בלכתם מצרימה, וכמ״ש כי למחיה שלחני אלקים לפניכם (בראשית מה, ה). וזהו וישלחהו מעמק חברון (בראשית לז, יד). דהיינו כמו שפי׳ מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. ותכף ומיד ויבא שכמה. הורה הכתוב על זריזותו של יוסף לקיים מצות אביו שלא אחר הדבר, ע״ד ויצא יעקב מבאר שבע וכו׳ (בראשית כח, י). שפרש״י ז״ל יצא ללכת לחרן. אף כאן יצא לבא שכמה. וימצאהו איש והנה תועה בשדה (בראשית לז, טו). קשה דהיל״ל ויהי תועה בשדה וימצאהו איש שכן סדר הדברים. אך בב״ר שם, א״ר ינאי שלשה מלאכים נזדווגו לו, וימצאהו איש. וישאלהו האיש. ויאמר האיש. דייקו רז״ל שב׳ איש מיותרים שהיה די שיאמר וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו מה תבקש וכו׳ ויאמר נסעו מזה. וכ״כ בפר״א פ׳ ל״ח. והנער היה הולך ותועה בדרך ופגע בו גבריאל המלאך, שנאמר וימצאהו איש (בראשית לז, טו). זה גבריאל, שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ט, כא). ואפשר שהאחרים היו מיכאל ואוריאל, שהם ג׳ גווני הקשת, ככתוב בזהר ריש פ׳ וירא (ח״א ק״ט ע״א), כי אותו היום התחיל גלות מצרים, ונתקיים בו כי מלאכיו יצוה לך וכו׳ (תהלים צא, יא). ולכן שינה לשונו וימצאהו איש, להורות שאינו אלא מלאך שנזדמן לו תכף כשהיה תועה בשדה. ויאמר את אחי אנכי מבקש (בראשית לז, טז). כי הוא היה סובר שהיו לו אחים ולא יזיקוהו, ויאמר האיש נסעו מזה (שם יז). שאתה אומר את אחי, כי אינם אלא לאויבים לך, וז״ש בב״ר פ׳ פ״ד. נסעו מזה. ממדותיו של מקום ע״כ. וזה כי הב״ה אינו דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, וזהו זה שמורה באצבע, והם נסעו מזה. שרוצים לדונך על העתיד, עתיד זה להשיאנו לבעלים כדלעיל. והוכרחו לדרוש כן משום דקשה, שכיון שא״ל יוסף הגידה נא לי איפוא הם רועים, היל״ל הלכו דותינה. ולא היה צריך לומר נסעו מזה, דפשיטא שנסעו משם, אלא ודאי שר״ל שהסיעו עצמן מן האחוה, שאתה קורא אותם אחי. ובילקוט גריס נלכה דותינה, שהם מדותיו של הב״ה. ור״ל שגם בדין של מעלה לפעמים יש נספה בלא משפט, וכבן סורר ומורה שנדון על שם סופו. ויוסף עודנו מחזיק בתומתו, וילך יוסף אחר אחיו. שחשבם לאחים אהובים. וטעה לפי שויראו אותו מרחוק, רצו לדונו על העתיד שראו מרחוק ירבעם יוצא ממנו. ובטרם יקרב אליהם. שלא היה בזמנם, ויתנכלו אותו להמיתו, כלומר אף שאב לא ישא בעון הבן, ויתנכלו אותו בעבור בניו. ועתה בלא איחור, לכו ונהרגהו, כי ע״א מכה לפניה ולאחריה (ב״ר פ׳ מ״ג). ומדה כנגד מדה ונשליכהו באחד הבורות, כי הע״א נקראת בורות נשברים בירמיה ב׳.

ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתונת הפסים אשר עליו (בראשית לז, כג). בב״ר פ׳ פ״ד. ויפשיטו את יוסף זה הפנס. את כתנתו זה חלוק. את כתנת הפסים זה הפרגוד. אשר עליו זו פמלניא שלו. שפי׳ מכנסי׳. הנה הוצרכו לזה לפי שכל זמן שיש עליו כתונת פסים לא היתה חיה יכולה להזיקו, מהטעם שכתוב בפר״א פ׳ כ״ד. שהיה חקוק עליה בציור כל חיה ועוף ולבשה נמרוד והיו כל חיה ועוף באין ונופלין לפניו. וא״כ כל זמן שהיה עליו כתונת פסים, שתרגומו פרגוד מצוייר לא היו יכולין להזיקו, וכדי שלא ירגיש יוסף שבשביל הכתונת היו מפשיטין אותו, הפשיטו ממנו גם שאר לבושים. ועוד מהטעם שנאמר שהרי כתוב וישלחו את כתונת הפסים ויאמרו זאת מצאנו (בראשית לז, לב). וקודם לזה כתוב ויקחו את כתונת הפסים ויטבלו את הכתונת בדם. וקשה למה תחלה לא הזכיר כתונת פסים. אלא ודאי שלהטעות את יעקב שיהא סבור שחיה רעה אכלתהו לא הטבילו את כתונת הפסים בדם, כי הוא ידע שכל זמן שכתונת זו עליו לא יזיקוהו חיות ועופות, אלא את כתונת יוסף הטבילו בדם דהיינו החלוק. ואח״כ וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, שאפשר שהפשיטוה ממנו מי שיהיה, ואח״כ חיה רעה אכלתהו, ונצבעה כתנתו בדם.

ובב״ר שם פ׳ פ״ד המ׳ שהקדמנו, וישבו לאכול לחם וכו׳ (בראשית לז, כה). ורש״י גורס זכות היא להם לעולם. וכן צריך להיות שהרי אמר אח״כ תקוה היא וכו׳. אמנם צריך להבין מה המה ג׳ דברים הללו. וראיתי בתנחומא פ׳ תשא ז״ל, זה יתנו (שמות ל, יג). בא וראה חיבתן של ישראל שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות. ואם עבירותיהן כך זכיותיהן עאכ״ו, וישבו לאכול לחם. א״ר יהודה בר שלום ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון, אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם זכיותיהן עאכ״ו. ואף כאן מי גרם לשבטים בפ׳ שקלים שיתנו כופר נפשותיהן מעשה העגל, ואם חטאה גדולה שעשו גרמה למצוה ולזכות, מצות שהן עושין עאכ״ו עכ״ל. תחלה נאמר כי זה דרכן של צדיקים שאם באים לידי עבירה תכף ומיד עושין תשובה, כמ״ש אצלנו בפי׳ מ׳ ז״ל (ברכות סא:), צדיקים יצה״ט שופטן. וידענו (ברכות לד:), שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. הרי דשפיר קאמר שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות. ועוד שידענו גדולה עבירה לשמה (נזיר כג:). והצדיקים כל מעשיהם לשם שמים. וכן השבטים שבקשו להרוג את יוסף כונתם לטובה בשביל שראו ירבעם שיוצא ממנו וכדלעיל. ולכן זכות היא להם לעולם. ואיתא בב״ר פ׳ פ״ד. ויעברו אנשים מדינים סוחרים (בראשית לז, כח). עברו אותן הדיינים. למה תתענו ה׳ מדרכיך (ישעיה סג, יז). כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, אמר הב״ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף שהן חמש סלעים, לפיכך יהא כל א׳ וא׳ מפריש ערך בנו חמש סלעים במנה צורי. א״ר יהודה בר סימון אמר הב״ה לשבטים אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל א׳ וא׳ מגיעו בקע לגלגלת, הה״ד בקע לגלגולת מחצית השקל (שמות לח, כו) ע״כ. והמ׳ הזה כלו מקשה, אך נבא אל הביאור דק״ל בכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים, דמאי כולי האי אנשים וכו׳, היה די שיאמר ויעברו מדינים או ויעברו סוחרים. ועוד קשה שאמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, וכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים. ולמה קראם מדינים. לכן פי׳ עברו אותן הדיינים. דהיינו השבטים שהיה ראוי להם לקיים התורה, עברו במ״ש כי ימצא איש גונב נפש מאחיו (דברים כד, ז). והוא מ״ש שם בב״ר. והבור ריק (בראשית לז, כד). נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים אין בו ד״ת שנמשלו למים. כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, ואתם מוכרים את אחיכם ע״כ. והכונה כי השבטים שהיו עוסקים בתורה שלמדו מיעקב, עתה שכחו מה שכתוב כי ימצא איש וכו׳. והביא פ׳ זה ולא פ׳ וגונב איש ומכרו שכתוב תחלה בפ׳ משפטים, מהטעם שכתוב בזהר חדש מדרש איכה דף נ״ד ג׳ ז״ל, קיימא ההוא נחש קמי קב״ה ותבע דינא, דייק קרא דכתיב וגונב איש ומכרו וכו׳ (שמות כא, טז). אמר קב״ה לנחש יוסף לא היה איש. ונמצא בידו וגו׳. הא בידיהון לא אשתכח. אהדר וקאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא וכו׳ (דברים כד, ז). ז״ש עברו אותם הדיינים, כלומר הדיינים שהיה להם לשמור התורה עברו עליה. אמנם הכל בידי שמים, שהרי כשרצית נתת בלבם לאהוב, שהרי מצינו שנתנו נפשם על יוסף, כמ״ש במדרש (ב״ר פ׳ צ״א), שאמרו על מנת כן באנו להרוג או ליהרג. ומצא ראיה שאף כשרצית נתת בלבם לשנוא כי לא מלבם דאל״כ היה לו להקדים נתת בלבם לשנוא, אלא ודאי שממה שנתת בלבם לאהוב אנו למדים שכשרצית נתת בלבם לשנוא, וכ״כ בב״ר פ׳ צ״א. וירדו אחי יוסף עשרה (בראשית מב, ג). בתחלה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו, לבסוף מתחרטין ואומרים אימתי נרד למצרים ונחזיר את אחינו לאביו. והמופת על זה הוא מ״ש הב״ה, אתם מכרתם בנה של רחל וכו׳. כי אין זה על פדיון הבכור רק זה מדבר על מ״ש בפ׳ בחוקותי, ואם מבן חדש ועד חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף (ויקרא כז, ו). שהוא הראשון שבכלם, וכבר כתבנו במקומו שהערכים מבטלים הפורענות מישראל, אף כאן ע״י הערכים יכפר עון מכירת יוסף. ועוד ע״י זה צוה פ׳ השקלים, בקע לגלגולת (שמות לח, כו). שמהם הקרבנות. ועוד במדרש, אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף שהם חמש סלעים, לפיכך יהא פדיון הבכור חמשה שקלים. אלה הם הג׳ דברים הנזכרים שעבירתן של שבטים גרמה לג׳ דברים טובים לישראל. כי כנגד הבכורות שנוהגים תמיד אף שלא בפני הבית, אמר זכורה היא להם לעולם או זכות. וכנגד הערך חמש שקלים, תקוה היא להם לעולם. ואית דגרסי תקנה היא לעולם, וכמו שפירשנו שהערכים הם תקנה לעולם כמו שפירשנו במקומו. וכנגד הקרבנות אמר מאכיל לחם לכל באי העולם, שכן ע״י הקרבנות בא השפע לכל באי העולם. והוא הנרצה שאין הב״ה מביא תקלה ע״י הצדיקים רק גוזר ומקיים. והדברים עתיקים. כן יזכנו שוכן שחקים. לקרב רחוקים. ואת בית המקדש להקים. ב״ב אמן. בילא״ו.